מס

המאחרים והספקנים שעדיין לא התבצרו ולא נכנסו לכוננות ספיגה יכולים להשיג ערכות לאיטום חדר.

היו ימים

הודפים את ההדף

מורגשת דרישה רבה למוצרי מפעל פלרם ברמת יוחנן, שמייצר לוחות עמידים מפלאסטיק שעשויים למנוע את פגיעות ההדף שגורמים הסקאדים.

בפלרם מייצרים לוחות שקופים, עמידים למכות ולהדף. עד עתה השתמשו בהם למיגון רכבים בפני בקבוקי תבערה ואבנים, עם מעבר החזית לאיזור גוש דן, עלה הרעיון להחליף את זגוגיות החלונות בלוחות פלאסטיק קשיחים.

אודי פלד איש השיווק של המפעל, הופיע לפני שבועיים ב"בין הכיסאות". הוא חבט בשמשות הפלאסטיות והוכיח כי המוצרים אכן עמידים: "אנחנו רוצים להדגיש, שהשימוש בחלונות הפלאסטיק מפחית מאוד את הסכנה, אך הם אינם באים במקום ההוראות של הג"א, לפיהן יש למגן חדרים אטומים בניילון ובסרטי אטימה" .

מנהל המפעל אלי הדומי, נזהר בפני התלהבות יתרה: "אין בידינו

תרופת-פלא, אבל יש לנו מוצר איכותי, שהוכיח את עצמו. איני מציע

להחליף את כל הזכוכיות בבית ואיני אומר, שהלוחות אינם יכולים לעוף

בעקבות הדף חזק, אולם נראה לי, שהנזק שייגרם יכול להיות קטן

בהרבה מזה שגורמת זכוכית מתנפצת".

(מתוך העיתונות היומית פברואר 1991)

זָרְמוּ צְלִילִים וְאוֹרוֹת הקיבוצית במופע "שומר מסך"

הַצְּלִילִים הָיוּ גּוּף, וְהַגּוּף אַשְׁלָיָה.

כְּשֶׁגּוּף, צְלִיל וְאוֹר מְקוֹמוֹת הֶחְלִיפוּ

חוּשַׁי לֹא יָכְלוּ לְהַבְדִּיל מִי הוּא מַה.

מן הכתבה שלפני שבוע, "הקול קול השמאל..." ניתן היה להבין את הלך המחשבה הקבוע של א.פ. (שמזכיר את נוסחת אהוד אחר – ברק) – פריחת הדובדבן תבוא מעצמה ביום הנכון, ואין צורך להתאמץ כדי ש"יהיה בסדר".

לכאורה, כנראה זה גם מה שיקרה בקיבוץ, לדעתו – ממילא הכל כתוב, ויגיע היום שכל מה שמצפים לו יתיישב מעצמו בתוך התבנית הרצויה, וחבל להשקיע היום מאמצים כאשר ממילא הדברים יסתדרו "מאליהם". הפרטים כבר אינם חשובים, והדרך אינה משנה הרבה – בסוף הכל מסתדר...

לצערי אינני בין החושבים כך, לא בתחום הרחב של עתיד המדינה, ולבטח לא בקטע המצומצם שלנו – עתיד הקיבוץ וחבריו. חשוב גם חשוב מה יהיה הרכב הממשלה (ובתחום זה אני תומך בהישארות בחוץ כדי ליצור מצב של סיכוי כלשהו לחזור להצלחה, אם גם קלושה, שיכולה להיות מושגת רק משהייה באופוזיציה), וחשוב לא פחות איך ננהל את עניינינו בקיבוץ לקראת העתיד, כדי לוודא שאכן בסוף יושג מה שמבקשים, ולדאוג שנישאר על המסלול גם במהלך הדרך...

ואם ישנו ויכוח מסויים על מה שמבקשים – אולי ראוי להעלות את השאלות על השולחן

(T.O.T מה שקוראים תוחאס און טיש) ולבדוק מה באמת מבקשים?

אציע למזכירות לשקול זימונו של דיון (אולי דרך חוגים?), כפי שנעשה לפני כמה שנים, שהביא להרבה התעוררות של מחשבה, ובעקבותיה – מעשים.

נדמה לי שהחברה זקוקה לבחינה עצמית חוזרת, וכמו כן נדמה לי כי ראוי גם למזכירות לעבור בחינה כזו מול הציבור, ולהמבצע ינעם...

היו ימים

שידוד מערכות

לרגל "שידוד מערכות" הצפוי לנו עם ניצחונה של

"מפלגת העבודה" בבחירות האחרונות, רפאל דינסטג מוכן לתרום את המשדדה ההידראולית שלנו.

תרומות נוספות נא לשלוח לחשבון הבנק 3948576

כיצורים השייכים לעולם החי, אנו משתדלים להבין (פחות או יותר) את שמתרחש בעולמנו. יחסנו לסובב אותנו מסתמך על דרך הבנתנו את עצמנו.

זיקתנו לצמחים נובעת בראש ובראשונה מעובדת היות האדם יצור הניזון מהם, ניצרך להם ורק לבסוף כנהנה מחברתם ומהשהייה ביניהם.

אצלנו, ניתפס פצע פעור ופתוח כדבר מסוכן שדרכו יכולים להסתנן לגוף חיידקים ולזהם את מערכת הדם. אנו ערים לכך שפצעים בלתי מטופלים בגופנו ילקו באילוח ויעלו מוגלה סמוך לאחר הפציעה.

לפיכך אנו מתייחסים בתשומת לב רבה ומיוחדת לכל שריטה או פציעה בעורנו. מחטאים ומורחים, מכסים וחובשים, תופרים ומאחים, משתמשים בחומרים ובטכנולוגיות מתקדמות כדי למנוע אילוח שכזה. ככל שהפצע גדול יותר, ההתייחסות אליו רצינית יותר. מעניין: למרות שאנו מתייחסים לצמחים כאילו הם מעולמנו- עולם החי- אין מתייחסים ברצינות לפצעיהם.

ההסבר (אולי) לכך הוא, שאין הפצע בצמח מתכסה במוגלה. יכולים לעבור שבועות וחודשים והפצע הגלוי אינו מראה סימני אילוח ואפילו מתחיל להצמיח רקמת הגלדה.

אילו היה העץ מגיב על פציעה כפי שאנו או חיות הבית שלנו מגיבים, חזקה עלינו שהיינו מטפלים בפצע ביתר תשומת לב ואחריות.

האמת הקשה היא שגם הפצע בעץ רגיש לאילוח. גם בו חודרים מיקרואורגניזמים (פטריות ובקטריות) התוקפים את רקמותיו המגולות (אם הפצע אינו מוגן במשחה) אלא שתגובת העץ שונה במהותה מתגובת החי.

בעת הפציעה (שבר וגיזום), מפרישים התאים הקרובים לפצע נוזלים שיחד עם המוהל שניגר מהתאים הפצועים ממית חלק מהמיקרואורגניזמים או גופי הפרי שלהם, הנוחתים על הפצע מהאוויר.

בשלב השני, מתים התאים החיים הקרובים לפצע, כדי למנוע מהפרזיטים המתפתחים בתאים חיים להמשיך ולהתקיים ולתקוף בעומק. זוהי מעין אסטרטגיית הגנה רוסית של אז-נגד נפוליאון. (הרוסים הנסוגים שרפו את הכפרים והיבולים שלהם, כדי שלצבא הצרפתי המתקדם לא יהיה ממה להתקיים).

כאשר הרקמות הקרובות לפצע מתייבשות, עדיין יכולות הן להוות ריקמת משען יעילה לעץ, אם כי אינן מתפקדות יותר כריקמת הובלה.

מכאן ואילך, ההתפתחות בלתי נמנעת: כמו בסרט איטי מאוד, איטי עד כדי מהלך של חודשים ושנים, חודרות פטריות ובקטריות ספרופיטיות (המפרקות חומר אורגניות) פועלות על הריקמה היבשה, הפתוחה והבלתי מוגנת, ובעזרת לחות, גשמים וטמפרטורות נוחות הן מפרקות אותה עד לריקבונה והיעלמותה.

מכאן ואילך אפשר להבין איך חודרת "הפטרייה", ולנזקים הגדולים שהיא גורמת.

ועכשיו ברצוני להרחיב מעט על "הגנו דרמה"- הפטרייה הכל כך מדוברת.

הגנו דרמה זאת אחת מתוך סדרת הפטריות העציות (APHYLLOPHORALES)

סידרה של פטריות-בסיסה (תא שבו מתרחשת התלכדות גרעינים וחלוקת הפחתה. הנבגים המיניים הנוצרים מתפתחים על גביו עד להבשלה). ממחלקת פטריות-ההינומית (השכבה המכילה את התא שבו נוצרים נבגים מיניים, ונמצאים בו עד להבשלה).

גוף הרבייה קשה, מעוצה או שעמי, מאריך ימים. הוא בנוי מחומר נוקשה ומכיל מעט מים, ולכן אינו נרקב במהירות, ונשמר גם לאחר שהפסיק לגדול.

חלק מהמינים הם רב שנתיים, וגוף הרבייה שלהם ממשיך לגדול שנה אחר שנה. הפטריות העציות נפוצות על גזעי עצים חיים או מתים, התפטיר (קב' קורים וגטטיביים, המצויה בתוך הקרקע או בתוך החומר הרקבובי, וממנה עולה וצומח גוף הרבייה) מתפתח בתוך הגזע, מפרק אותו וניזון ממנו, ורק גוף הרבייה, שצורתו אופיינית לסוג, בולט מתוך הגזע.

לגופי הרבייה צורות אחדות: יש זוחלים, יש צמודות, יש בעלי רגל, ויש גוף רבייה חסר רגל-הנראה כמו מדף, אוזן או צדף, צמוד בצדו לגזע העץ. מבנה כזה אופייני לפטרייה GANODERMATACEAE או בקיצור GANODERMA ובעברית בהוקית שטוחה- GANODERMA APPLANATUM , פטרייה ממשפחת בהוקיתיים.

די בנוכחותו של גוף רבייה אחד על פני עץ חי או כרות, כדי להעיד על כך, שתפטיר הפטרייה מתקיים בתוך העץ ושהפטרייה טפילה עליו וניזונה ממנו.

מצד שני- תכופות מעידה נוכחותה של פטרייה בעץ על כך שהעץ חולה או חלש, כי בעץ בריא אין הפטרייה מסוגלת להתפתח בדרך כלל.

התפטיר- קורי הפטרייה מתפשטים ברקמות הגזעים, פוגע בצינורות ההולכה והשיפה, מעכל את הדפנות מבפנים והורס את התאים. מרוקן אותם וגורם למותם, ע"י הפרשת אנזימים המפרקים את תרכובות התאית והליגנין המצויות בדפנות של תאי העץ.

קורי הפטרייה סופגים מוצרים אלה ומשתמשים בהם לבניית גוף הרבייה שלהם, וכן להתרבותם.

כשאנחנו רואים אותם מבחוץ זה למעשה אחרי שגמרו את "עבודתם" בתוך העץ, לעיתים הן מתפוררות ומתפזרות באוויר מתיישבות על פצעי עצים אחרי גיזום/שברים, ודרכם נכנסות לתוך העץ.

הנזק הוא כה רב- ופתרון מעשי טיפולי אין לכך אלא לכרות את העץ.לצערנו הרב מאוד.

ניתן היה לראות זאת בברור על הדוגמא שהוצגה בלובי בשבוע החולף.

אנו מבקשים מהצבור: לא להשתמש בגזעים הנגועים ו/או לקחת מהם לחצר הפרטית (תנורים, גינות וכד').

היו ימים

תפירת בית – התופרות לא מצליחות להדביק את תאבון הקנייה של כולנו. ובכן – כל חבר/ה יוכל לקנות זוג מכנסיים אחד ולבוש עליון אחד כך שכולם יצליחו להגיע לבגדים יפים וזולים אלה. אפרת.

(ברמה מס. 743 26.12.86 )

נטו צללים על פני הגבעות... יום שישי, חמש אחה"צ, יש מי שסוגר בשעה כזו את השבוע ומכין עצמו לקראת כלה. ויש מי שלא.

לנו זה לא מספיק טוב, אנחנו מניחים את העיתון, עוזבים את הקפה, נפרדים מהכורסא, "מתנעלים" והולכים "ללכת", כדרכנו יום יום. לפעמים בזוג לפעמים בשלישיה, מן הרגל שכזה, אובססיה שלא חודלת לא בגשם ולא בשרב, לא בחול ולא בקודש.

המסלול משתנה מעת לעת על פי מידת העניין, היובש, הרטיבות, החום, הקור, החורף, הקיץ. כל מסלול יתרונותיו וחסרונותיו עימו.

"עוקף שמיר" למשל, מזמן לך תמיד הפתעות, רכבים אטומי חלונות, אורות כבויים ויצרים מודלקים שוקקים בפינות חשוכות. עוברי אורח תמימים מוכרים חלומות בזול, "חומר טוב" שווה לכל נפש. או קרני אור מזרקורים בלתי מזוהים שסורקים את השטח, מחפשים תנים או משהו אחר ו...יורים. וזה די מפחיד למען האמת שמא תקלע לתחום גיזרתם.

בקולי קולות בונים קואליציות, מרכיבים ומפרקים ממשלות, מנתחים, אבל בעיקר נותנים "עצות" ובוכים על מר גורלו של השמאל.

בעודנו חולפים על פני הבאר, זו מהסיפור של אהרונצ'יק, אנו מזהים בכניסה לדרך צדדית המוליכה לגבעת שמיר, נער צנום עם שני קרשים בידיו, על פניו זה נראה די מוזר, אם לא לומר חשוד. הוא מבחין בנו מרחוק ומנסה לקשור שיחה. מסתבר שהוא תעה בדרכו, נכנס ברכב לשטח בוצי חלקלק, ניסה להסתובב, ונשאר תקוע, לא לבלוע ולא להקיא.

מה עושים? הנער נראה כל כך מסכן, עד כמה שאפשר לעמוד על טיב סיפורו זה נשמע די סביר. החושך יורד, ליל שבת, אי אפשר להשאיר אותו ככה.

"אולי אם שלושתנו נדחוף זה יעזור במשהו?" אני מנסה להציע.

"כן" הוא עונה מהוסס, ונדמה שהוא לא בדיוק מאמין במה שהוא אומר.

טוב, אנחנו פוצחים בצעידה אל הרכב התקוע. מגיעים אל יונדאי מסחרי כבד שעומד בזווית משונה מאוד עם הפנים למטה והתחת למעלה, על פי מצבור הקרשים הלוחות ואבנים שהנער הזה אסף על מנת לחלץ את עצמו, נראה שהוא נמצא פה כבר לא מעט זמן.

הוא מתיישב ליד ההגה ואנחנו דוחפים, פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית. לא זז. לא קדימנית ולא אחורנית. איכשהו מפה לפה גם אנחנו כבר שקועים היטב בעסק הזה.

הוא מנסה ל"הזכיר" לנו ברמז שאולי אפשר להתקשר ל"מישהו" עם אמצעים קצת יותר אפקטיביים מכמה זוגות ידיים.

אני עושה חושבים איזה "מישהו" יהיה מוכן לבוא בשעה כזו, עכשיו, כשכל אדם מן הישוב כבר מכונס במנוחתו.

אבל הנער עומד מולנו שפוף כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר והלב נחמץ. איך אפשר לעזוב ככה יהודי כשהשבת בפתח.

אני חוכך בדעתי אם להתקשר לאודי או איילת, ואל יהא הדבר קל בעיניכם, לך תזכור בגילך את המספר המבוקש, ואם כבר מצאת, אז כמה ספרות צריך לחייג, אם זה מטלפון לנייד, מנייד לנייד, מנייד לטלפון, מפנימי לחיצוני, מחיצוני לפנימי. לא פשוט.

בקיצור, הנער בלי להתבלבל ממהר להגיש לי משהו בגודל של קוביית דומינו דקיק כמו נייר ומתחנן: "תתקשר". ה"משהו" הזה אמור להיות הפלאפון שלו.

"תתקשר מזה" הוא חוזר להזכיר לי מה אני אמור לעשות, כאילו לא הבנתי. ואני בלי משקפיים בוהה בדבר הזה ואפילו לא מזהה את המספרים.

למזלו של הנער לינט דווקא כן בקיאה בהילכות תקשורת, מה גם שבשביל להרגיש טוב אם, היא לעולם לא יוצאת מהבית בלי, היא גם יודעת בדיוק כמה ספרות צריך לחייג לכל חפץ.

בסתר ליבי אני מקווה שלא תצליח, או לחילופין שלא יענו לה, אבל אחרי אי אלה נסיונות כושלים, היא דווקא כן.

"איילת תשמעי..." אני מתחיל לגמגם, לא נעים להטריד בשעה כזו. "רכב תקוע, אולי..."

"איפה?" ישר ולעניין היא שואלת את השאלה הרלוואנטית ואני כבר שומע את האדרנלין מבעבע.

"אני תיכף שם!" מודיעה נחרצות בלי לחשוב פעמיים.

מהירות התגובה מביאה מרגוע בלתי צפוי למודאגים. אנחנו מחליטים שבמצב הזה אין יותר טעם בהישארותנו במקום. הישועה בדרך!!! נפרדים מהנער וממשיכים בדרכנו. החמה בינתיים כבר באמת הסתלקה מעבר לכרמל ואוטוטו שבת.

מקץ שתי דקות אני מבחין באורות המיצובישי מגנום מצוייד-כננת של איילת מגשש דרכו במורד מפלרם.

"מה קורה?" היא יורה מתוך ענני העשן הסיגריה, מנסה לאסוף מודיעין על האירוע..

"תקוע עם הפנים בכיוון התעלה או להיפך?" וככה שאלות מקצועיות.

זה לא הנהג הראשון, ומן הסתם גם לא האחרון שזוכה לחילוץ מקצועי של איילת בחינם, עם בונוס של חיוך וקפה ועצות טובות איך לא להיתקע שנית.

ובדרכנו הביתה אני מהרהר לעצמי על הדרך ועל הולכים בה.

וזו אותה הדרך שאנו צועדים בה יום יום, רצופה הצלחות ואכזבות. איתנו בדרך הולכים עוד אנשים רבים, חולפים על פנינו, ואנחנו על פניהם, לפעמים עם "בוקר טוב" לפעמים בלי לפעמים עם חיוך לפעמים בלי. והם חברים שלנו. והכל כאילו שוֹנֶה ובעצם שום דבר לא הִשתנה. האם אנחנו מסוגלים לעצור לרגע את המסע, להתבונן ולראות את האנשים האלה שצועדים עימנו? שאנחנו לא לבד?.

זה קורה לפחות שלוש פעמים בשבוע, על הבוקר, בעודי מבצעת פעולה הכרחית של פיזור הכביסה המלוכלכת בתאים, אני שומעת מהעבר השני אחרי ה"בוקר טוב", את השאלה: "נו מה עניינים? גנבו משהו? שחטו משהו?",

נטרפה כבשה שהגיעה מחוואלד ע"י חבורה של כלבים משוטטים ומאוד לא חברותיים.

יומיים אחר כך נטרף עגל במפטמה על ידי כלבים. הרבה דברים "מגעילים" ראיתי במהלך עבודתי בבקר לבשר, המראה הזה פשוט מזעזע ומפחיד במיוחד.

הפקח של המועצה חיסל אחד או שניים וגם לי היה הכבוד לחסל אחד אבל עדיין נותרו ארבע אז כל מי שרואה, שומע בבקשה נא לדווח...

סופשבוע הוא הקשה ביותר בייחוד כשהשמש זורחת, "כולם" יוצאים מהמאורות שלהם, כולל התנים. מסתובבים, שוקעים, חותכים גדרות, קוטפים עשבים שונים, מלכלכים ומפחידים את הבקר.

בליל מוצ"ש החגיגה הכללית בעיצומה, אנחנו ישנים מעט מאוד באותו לילה, ומפחדים להתעורר ביום ראשון להפתעות של תחילת השבוע.

יום ראשון האחרון החל בטרף של עגלים בעדר על ידי תנים, נמשך במציאת גולגולת אדם ע"י ענת רייזנר שהלכה להנאתה ביער וחיפשה פטריות.

ביום שלישי במהלך תצפית על העדר בתל חלי קפצתי לוואדי שגעש ורחש, לנגד עיני הנדהמות אני רואה ג'יפ צבאי מסוג "פטיש" מנסה לחצות את הוואדי ללא הצלחה. הוא "התיישב" במים כשמכסה המנוע שלו מכוסה ועל הגג קצין המום וחייל רטוב.

ניסיתי להסתיר את החיוך ושאלתי בנימוס אם אפשר לעזור. הקצין משך בכתפיו והנהן בראשו כאילו אומר "מה תעשי תשאירי אותנו פה".

תושבי האיזור שהגיעו עם שני טנדרים גיבורים לא הצליחו למשוך אותו מהמים.

הרמתי טלפון לבּוֹבּוֹ שישלח טרקטור ובגדים להחלפה. כעבור דקות ארוכות והרבה כוסות תה הגיעו ישי קציר ויָבָּה עם טרקטור גבוה וגדול, שלפו את ה"האמר" מהמים וגררו אתו עד לבית גד"ש.

טיפלנו בחיילים נתנו להם לאכול ואיחלנו להם בהצלחה במשפט הצבאי.

עוד יומיים חלפו והנה טלפון מוקדם בבוקר: "איילת תִסְפרי את העגלים, יש ראש של עגלה בצידי הדרך ליד הרפת של אושה".

מיהרתי למקום ושוב חושך בעיניים, אברים פנימיים וראשים של עגלות פזורים בסביבה, בינתיים סוזן לביא מאושה שהייתה עסוקה בספיר המלאי דיווחה בצער: "חסרות לי ארבע עגלות גידול גדולות".

השתתפתי בצערה והמשכתי לכיוון המפטמה. שם חיכתה לי סוף סוף הפתעה נעימה, הכבשה שהגנבים השאירו לנו בטוב ליבם (דור המשך) המליטה שלישיה במזל טוב. בובו ויבה הגיעו לבצר את המקום מטורפים וסקרנים ועכשיו לא נותר לנו זה לשמור ולהתפלל .

ראית משהו, שמעת משהו וזה לא ממש נראה טוב, אנא התקשר בכל שעות היום ובעיקר בלילה לפאלפון 058-748888 מהצד השני שלו תענה לך איילת בתודה..

היו ימים

ידע כל שומר!!!

כולם מתאוננים על מצב השמירה במשק. כולם יודעים ששמירת הרכוש והנפש מוזנחת עד מאוד. אין לעבור על כך בשתיקה! אם ועדת הביטחון אינה מטפלת בשמירה היומיומית החצר, הרי יש לתבוע את האחריות מאת כל חבר שומר והמיועד לשמור. ידע כל שומר, הוא אחראי עבור המשק, הרכוש והנפש, כל רשלנות במילוי תפקידו, הרי זה פשע ומעילה באמון הציבור אליו.

מוכרח לחול שינוי ביחס השומר לתפקידו ויהיה חבר קשיש צעיר או נער. יותר מדי קלות ראש נוהגים בתפקיד השמירה.

ואם יקרה חס וחלילה איזה מקרה, ישא באשמה.

(מתוך "ברמה" מס 47. 6.8.1943)

סידרת המשך לאירועים המסעירים משבוע שעבר. והפעם – "קוטפי האבוקדו" -

כתבנו לענייני פלילים מדווח מהשטח מפי יורם השוטר "שלנו" -

ביום שני אחה"צ התקשר "מקור" ודיווח על שלושה חשודים במיצובישי טנדר בצבע אפור (נתן גם את המספר של הרכב), שקוטפים אבוקדו לא להם במטע של אושה. ה"מקור" קיבל הנחיה להישאר בשטח ולעקוב אחריהם בצורה סמויה כשגם השוטר "שלנו" בתמונה.

ה"מקור" עשה את מה שאמרו לו לעשות אבל כנראה לא בצורה כל כך מוצלחת, כי אחרי זמן מה הם הרגישו שעוקבים אחריהם והחלו בנסיגה מהירה לעבר מאגר המים שלנו. בשלב זה המרדף הפך למרדף גלוי כשאל "כוחותינו" מצטרף המיצובישי מגנום של איילת.

ליד הבריכות של כפר מכבי הם ראו שהמעגל נסגר עליהם, נטשו את הרכב ופתחו במנוסה רגלית. השלושה נתפסו, נשלחו למעצר ויועמדו לדין.

ברכב נתפס יבול של 500 ק"ג אבוקדו שהוחזר אחר כבוד לבעליו.

הכנופייה מונה שניים מקריית אתא שזוהו בוודאות והודו בחקירתם שזו איננה הפעם הראשונה.

השלישי תושב בכפר מכבי, "מוכר וחביב" אצלנו וגם מוצא (כבר לא) את פרנסתו ברמת יוחנן. .

בשבוע שעבר נשאלה על ידי חברה שאילתא בנושאי שיכון. אודי לא מצא לנכון להתייחס.

השבוע שאלתי את אודי שאילתא אחרת, גם היא בנושאי שיכון. התשובה הייתה: "לא אתייחס לזה!!! הנושא בטיפול, תדחה את השאילתא בחודש וחוץ מזה הוא 'עדִין'..."

אני מניח שיש סיבות טובות לסירוב הזה, אבל משום מה זה מעורר ספקות. אני מודע היטב לקשיים העצומים שהממסד ניתקל בם בבואו לטפל במשפחות או בודדים, שיש להם "פירושים עצמאיים" לתקנונים שמקובלים על כולנו. שלא לדבר על לחצים איומים וקביעת עובדות בשטח.

אני גם מבין שהטיפול בנושאי שיכון והקצאת דירות הוא נושא אישי ורגיש. אבל... הוא אינו נחלתו הפרטית של מישהו, על כולנו מוטלת החובה לנהוג על פי הכללים שקבענו.

להתחשב – כן! עד כמה שזה ניתן. לכופף תקנון – לא!

פניתי לאודי לא מתוך עמדה של ביקורת חיצונית, או רצון לקנטר, אלא דווקא מתוך הערכה רבה לפעולות המזכירות. משום כך, נראה לי שההיגיינה הציבורית (כמו שאני מבין אותה) מחייבת לתת לציבור מידע רישמי מוסמך. לא להשאיר אותנו להיזון מפירורי רכילות, שמטבע הדברים מעצימים את הבעיה.

אודי מבקש עוד חודש לטיפול – מצידי זה בסדר, נחכה בסבלנות.

אבל בבוא הזמן נשוב ונשאל שנית בתקווה שהתשובה לא תהיה משהו בנוסח: " אל תשבו לי על הראש עם סטופר ביד"..

אנו מבקשים להזכיר לחברים ולתושבי המקום שהפרדס כמו יתר הענפים העיסקיים אמור לעמוד בתחזיות הענף.

החלקות החדשות ובהם הזנים החדשים, כמו ה"ניו- הול" (תפוז) וה"אור" הם חלק שילך ויגדל בהכנסות הפרדס. על כן כולם מתבקשים בכל לשון של בקשה לא לקטוף את הפירות (יש הכל במרכולית) ולא להיכנס לחלקות שמגודרות.

כמו כן חלקות מסויימות אמורות להימכר לסוחרים.

1. הסוחרים יבטלו חוזים דבר שגורם לנזק כלכלי גדול (וזה קרה השנה).

2. חברים שיקטפו פרי מאותן חלקות שנמכרו לסוחרים וייתפסו עלולים להסתבך עם תלונות במשטרה (וזה כמעט קרה).

אין בכוונתנו למנוע טיילים לפרדס אלא להיפך, עם זאת הימנעו מקטיף פרי הביתה, ברגע שנסיים לקטוף זן מסויים, נודיע על אפשרות ללקט פרי באופן חופשי של אותו הזן.

כפי שנהגתם תמיד, גם הפעם זכינו לעזרתכם הברוכה במערכת הבחירות.

עזרתכם הייתה חשובה ביותר על רקע חסרון תקציב טוטלי מטעם מפלגת העבודה.

בשם כל חברי הסניף בקרית אתא ובשמי, קבלו נא את תודתנו והערכתנו, בתקווה שעוד נראה ימים טובים יותר בנוף הפוליטי הישראלי.

הצטרפו אלינו השבוע, איחולים לקליטה קלה והשתלבות מהירה בקיבוץ.

ביום שישי האחרון ארחנו את יו"ר העבודה, עמרם מצנע אשר הגיע באופן "ספונטני – מתוכנן" כדי להודות לפעילים שהתנדבו ביום הבחירות.

לצערי לא ניתן היה לפרסם את דבר הביקור מראש מטעמי אבטחה מובנים ולכן נאלצנו להסתפק בלחישה על אוזנם של כל 56 הפעילים מספר שעות לפני רדת השבת עלינו.

ואכן האירוע עבר בהצלחה, בייחוד עבור ילדי המשק שהירבו להצטלם עם האורח, אבל חשוב להדגיש ולהבין את המסר שהיה ביסוד העניין. אנו חיים בעידן של משבר מתמשך ומתעצם ולכן כל גילוי של חתירה כנגד הזרם ראוי בהחלט לציון ולחיקוי.

לפיכך אסתפק בציטוט מדוייק מדבריו של מצנע עצמו: "אם יותר חברים ממפלגת העבודה היו מתנדבים כמעט כמו חברי רמת יוחנן הרי שתוצאות הבחירות היו אחרות ...! "

1. דו"חות הנסיעה של חודש ינואר יכנסו לתקציב לאחר העלאת תעריפי הנסיעה (כפי שנכתב בברמה) בחודש פברואר.

2. מערכת התא הקולי בקיבוץ לא תקינה וההודעות לעיתים נקטעות, נשמעות מגומגמות או לא נשמעות כהלכה ולכן מומלץ למי שמעוניין להזמין רכב:

הזמנות רכב לתאריכים רחוקים ולמספר ימים רצוי לשים פתק.

חובה לבדוק לפני כל נסיעה שהרישיון והביטוח נמצאים במקום שידוע לנהג.

נסיעה ללא רישיון וביטוח היא עבירת תעבורה שגוררת אחריה קנס + 6 נקודות!!!.

נהג שמבחין בתקלה ברכב – גם אם היא נראית לו שטותית מתבקש להצמיד למפתחות הרכב פתק ובו תיאור התקלה, ובמקביל – להתקשר לאיל ברבר לנייד 053-662277/33-277.

להזכירכם: נורה אדומה שדולקת מחייבת עצירת הרכב,

נורה כתומה מאפשרת הגעה הביתה אך אין להמשיך לאחר מכן בנסיעה,

פנס שרוף לא מחייב עצירה אך עלול לעלות בדו"ח משטרתי.

אפשר – כן! אפשר – לנקות את הרכב מבפנים לפני ואחרי הנסיעה

מסיבות שונות, הגהת החומר לעלון בשבוע שעבר לא נעשתה כראוי, אי לכך נפלו לצערנו הרבה שגיאות והשמטות.

אנו מתנצלים ומבקשים שוב מהכותבים לעמוד על כך שתינתן להם אפשרות לבדוק ולהגיה את דברם במדוייק, אם יש צורך אפשר להכנס לחדר הדפסות לוודא הגהה נכונה. .

לאורית ונוח בן נחום להולדת התאומים ענבר ושוהם.

ועוד פרק בסידרה האינסופית כנראה, "מלחמה זה דבר רע, אבל בכל רע יש טוב" - דרישה רבה למוצרי מפעל פלרם ברמת יוחנן, אשר מייצר "חלונות עמידים מפלאסטיק שעשויים למנוע את פגיעות ההדף שגורמים הסקאדים".

בפלרם מייצרים לוחות שקופים, העמידים ביותר למכות ולהדף. עד עתה השתמשו בהם למיגון רכבים בפני בקבוקי תבערה ואבנים, אך עם מעבר החזית לאיזור גוש דן דווקא, עלה הרעיון להחליף את זגוגיות החלונות בלוחות פלאסטיק קשיחים.

אודי פלד איש השיווק של המפעל, הופיע לפני שבועיים ב"בין הכיסאות". הוא חבט כדבעי בשמשות הפלאסטיות והוכיח כי המוצרים אכן עמידים: "אנחנו רוצים להדגיש , שהשימוש בחלונות הפלאסטיק מפחית מאוד את הסכנה, אך הם אינם באים במקום ההוראות של הג"א, לפיהן יש למגן חדרים אטומים בניילון ובסרטי אטימה" .

אנחנו בדרך כלל מתעסקים עם מוסדות ולא עם אנשים פרטיים כך שכרגע אנחנו עובדים עם עיריות תל-אביב, חיפה, רעננה, רמת גן וגם עם מפעלים ומחנות צבא. לבתים פרטיים השימוש פחות מומלץ, בעיקר בגלל הנושא הכספי, ולכן אנחנו מציעים להחליף את הזגוגיות רק בחדר האטום.

- היו מפעלים קיבוציי שתרמו סחורה לנזקקים בגלל המצב. מה איתכם?

אנחנו תרמנו לעיירת חיפה, וגם למועצה המקומית כבול שהחבריה עובדים אצלנו. באופן כללי, הורדנו מחירים כדי לספק את הדרישה.