מס. 1363  ה'  באדר א'   תשס"ג  7.2.03

לאמא שלי כמה מילות פרידה וסיום

באו אל קיצם חיים, חיים מלאים תום ואמונה.

אמונה באדם באשר הוא אדם וכל מעשיו טובים. אם קלקל, או עשה רע זו תקלה וזה חולף והוא לבטח יתקן את דרכיו. אמונה מלאה בדרך הקיבוצית ובאורח חיינו ובכל מעשינו בארץ ישראל  וגם כאן אם משהו משתבש, זה זמני, זו תקלה וזה יסתדר.

אם יש קשיים אז נתגייס ונעזור בכל יכולתנו, אם זה מקום עבודה שאין מי שימלא כרגע , שעורי עזר לילדים מתקשים, או הכריכיה שנותרה עזובה אחרי מות נחום ולא היה מי שיפעיל.

כל בעל חי פצוע או חולה מצא את דרכו הביתה, קיבל טיפול ונשאר, חבר הביא חבר. אנשים בקשיים כאלה ואחרים שנשארו בודדים יש לעזור להם.

עם בואה לארץ רק טבעי היה שתלך למכון הביולוגי של יהושע מרגולין בתל אביב לסמינר מורים. ומה שלמדה שם היה רק פתח ללימודים עצמאיים נוספים.

ולכן כל החיים הם ניסיונות בגידול צמחים, פטריות ותופעות טבע שונות, ומכאן גם שכל פיסת נייר כתובה בטח שיש בה משהו מעניין, אחרת לא היו מדפיסים. אבל מאוחר ואין זמן, וצריך הכל לקרוא אז מצטברות ערמות של ספרים וחוברות, ואם לא הספקנו היום אז נקרא מחר, ובינתיים מצטברים עוד אבל לא נורא, בסוף נספיק הכל.

אופטימיות ללא פשרות ולכן כדאי להמשיך ולמשוך ולהתאמץ ולראות איך הדברים מסתדרים. אם הראייה נחלשת נביא משקפים יותר טובים, ולא נוותר, ואם קצת כואב וקצת קשה ולא כל כך מסתדר אז חבל להתלונן   א. לא יעזור . ב. חבל על הזמן . בסוף הרי הכל יסתדר  ויהיה בסדר.

קצת קשה לדבר בזמן עבר על פרק חיים מאתגר ואינטנסיבי.

אולי חיים לא קלים אבל בהחלט מעניינים ומלאי תמורה. אבל כדרכו של עולם יש דברים חזקים מאיתנו. לא אנחנו קובעים את הכל למרות רצוננו, אז גם זה תם.    

                                                                                                          היי שלום אמא.       חסי..

לסבתא                                                                                                                                                                                                                                               

קצת מוזר כי יש הרגשה שתמיד תהיי פה, תמיד היית.

תמיד שואלת, ומתי תבואי שוב? ועוד לא הספקנו לדבר.

ואף פעם לא מספיקים לדבר על הכל, ותמיד דוחים את זה לפעם אחרת וככה כבר שנים.

ותמיד אין מספיק זמן, ולעשות הכל, ולקרוא הכל, צריך לקרוא את העיתון וגם הספר מחכה, וגם המאמר מהעיתון של שבוע שעבר.

ובכלל "הצריך" הזה כל הזמן. יש דברים שצריך לעשות.

ככה כל הזמן עשית משהו.

וכל דבר הוא מרתק ומעניין.

וזה מתחיל מפרח בגינה, דרך חתול רחוב שעובר בסביבה ובעיקר אנשים.

בכל אדם מצאת תמיד נקודות אור. ראית את היופי, הקשבת באמת ובעניין לכל אחד. לפטפוט של ילד קטן או מבוגר כמו ילד קטן שמגלה את העולם בשנותיו הראשונות.

ככה לאורך חיים שלמים תמיד נשאר הניצוץ הקטן, הניצוץ של החִיוּת, של רצון לחיים.

והניצוץ הזה לא כבה, המשיך לבעור מפנים.

בגללו גם בגיל של למעלה מתשעים אפשר היה לראות אותך נהנית ממשחקים של ילדים ובועטת בכדורגל עם הנינים.

אני חושבת שזו עצם תמצית של חיים שלמים, וזאת גם הסיבה שזכית לחיים טובים וארוכים.

רציתי בעצם לכתוב לך כמה מילים אישיות של פרידה. לא לשאת הספדים ולא לערוך סיכומים.

מהיום שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אותך איתנו.

מהווה חלק משמעותי בחיי. בעיקר בשנים האחרונות כשאני מסתכלת בך בהתפעלות איך הצלחת לשמר את אותו הניצוץ ורצון החיים.

רציתי להגיד לך מה שהרבה פעמים במהלך החיים קצת שוכחים להגיד – שאני מאוד אוהבת אותך.

לא כל יום מגיעה לגן עדן נשמה כל כך גדולה. אני בטוחה שישמחו לקראתך.

יהי זכרך ברוך.

                                                                                                                        איריס

תביעות ביטוח לאומי. הקיבוץ (אורה שורר) מטפל בנאמנות בתביעות מול הביטוח הלאומי בגין תאונות עבודה, נכות כללית ותביעות נוספות מסוגים שונים.

יחד עם זאת, אנחנו – החברים – לא תמיד ירניים לגבי פגיעות בעבודה ומחלות מקצוע (למשל – ליקויי שמיעה, ליקויי עור בשל חשיפה לשמש וכיו"ב), המהווים עילה לפיצוי מן המוסד לביטוח הלאומי. (דרך אגב הפרמיה שאנחנו משלמים לביטוח הלאומי, כולל בגין ביטוח בריאות, היא למעלה ממליון ₪ בשנה).

בימים הקרובים נחלק בתאי הדואר של החברים שאלון קצר. השאלונים הממולאים יועברו לסקירה של  מומחה לעניין ולאחר מכן נקבע תור לפגישה קצרה בין המומחה והחבר (במועדון).

על סמך פגישה זו נבדוק אם יש מקום להגשת תביעה.

מיצוי הזכויות מול המוסד לביטוח לאומי הוא אינטרס של הקיבוץ ככלל, ובעתיד עשוי להיות אינטרס  חיוני של החבר כפרט – ויפה שעה אחת קודם.

שער וגדר בשכונה הדרומית. כפי שנמסר יובא הנושא לאסיפה. נכון להיום נשאר פתוח הקטע הכולל את שתי המדרכות המובילות למגרש החנייה והקטע שבין המדרכה העליונה והגדר היוצאת מעמדת השער. (מול בית מש. יפה).

מה שעומד להחלטה:  האם לסגור את כל הקטע בגדר ושער נעול, או רק שער, או רק .

רופא ילדים – מרפאת שיניים. כידוע רפואת שיניים היא עניין יקר מאוד. העלות העיקרית היא שעת רופא. אנחנו מזמינים את הרופאים המקצועיים (ילדים, כירורג אורטודנט וכו') לימי עבודה מרוכזים (יקרים מפז). המרפאה מזמנת את החברים והילדים "בסרט נע" והמונה דופק כאשר החבר או הילד דופק היעדרות.

מאחר ואי אפשר להזמין הרופא רק לשעה או שעתות הנוחות לכולם (אין בית ספר, אין חוגים, אין כדור מים, אין לימודי חוץ, אין...) בהכרח קורה – אחת ל... שהתור לרופא השיניים מתנגש עם פעילות אחרת.

אנו מבקשים מכל ההורים להקפיד על הגעת הילד בשעה שנקבעה, נכון – גם על חשבון לימודים (הילדים מחסרים לימודים מסיבות חשובות פחות וכאן מדובר באמת בעתים רחוקות). גם זה חלק מן הקופה הציבורית שכולנו מופקדים עליה.

ביטוח מכשירי טלוויזיה.  

השבוע תיתלה על לוח מודעות הרשמה לביטוח מכשירי טלוויזיה בעלות של 99 ₪ למכשיר (עד 34 אינטש). החברים המעוניינים מתבקשים להירשם מיד על מנת שנוכל להתחיל בהסדר מן הראשון לחודש מרץ. .

    ישיבת מזכירות  /  30.1.03

נוכחים: אודי, צור, אתי, יובל פ., יובל כ., אורית, ורד, דניאל, יוחנן.

נעדר: שחר צור (חולה)

1.      תביעות נגד המוסד לביטוח לאומי בגין תאונות, מחלות מקצוע, נכות כללית.          

הוחלט ל לבדוק  סקר ועל תוצאותיו לשקול התקשרות עם גורם חיצוני לגבי מימוש זכויות שאינן מטופלות באופן שוטף על ידי הקיבוץ – אם יש כאלה (פרטים נוספים בדו"ח השבועי).

2.      גדר/שער שכונה דרומית. הוחלט להביא הנושא להחלטת האסיפה. מדובר בקטע שבין קצה "הגדר הירוקה" המתחילה בשער הכניסה והמדרכה היוצאת למגרש החניה ובקיום שערים לסגירת המדריכה/מדרכות.

3.      ספרות נשים וגברים. הוטל על צור ואודי להביא הצעה בנושא.

4.      מונה צוות לגיבוש  תוך זמן קצר של הצעה מפורטת לגבי מעמדו של נמרוד פלד בקיבוץ בהרכב : יוחנן, עידו, אתי נ., צור ושחר.

רשם – אודי.

אַשְׁרֵי מִי

                                                            נכתב אחרי התרסקות  המעבורת

כּוֹכָבִים אוֹרָם אֵלֵינוּ                               קולומביה בשמי טקסס בדרכה לנחיתה.

שׁוֹלְחִים מִשָּׁמַיִם                                                                       

אַשְׁרֵי מִי אוֹרָם בּוֹ נָגַע.

כּוֹכָבִים שֶׁכָּבוּ

בִּקְרִיצָה מַמְזֵרִית

אוֹרָם הַזּוֹהֵר

מַמְשִׁיךְ וְזוֹרֵם אֵלֵינוּ.

כּוֹכָבִים נִשְׂרָפִים

בְּדַרְכָּם אֵלֵינוּ

זוֹהֲרִים שִׁבְעָתַיִם

טֶרֶם יִכְבּוּ.

כּוֹכָבֵנוּ זָהַר

לְרֶגַע הֵאִיר

אֶת חֶשְׁכַת שָׁמֵינוּ

אַשְׁרֵי מִי אוֹרוֹ בּוֹ נָגַע.

                                                ראובן עזריאלי פברואר 2003

פינת השלולית

בעיירה אחת חיו שני פרנסים שעסקו בענייני הקהילה. זה עסק בכה וזה עסק בכה והקפידו היטב שלא יכנס האחד בעיסקי רעהו.

ביום שבת קודש הזדמנו שניהם לארוחת צהרים יחדיו, סעדו את ליבם במרק, בולבוסים, צ'ולנט, רבע עוף שנותר מקבלת שבת, וקינחו בכוס קפה פושר עם עוגת שוקולד במועדון לחבר. כדי להוריד את המזון אל מנוחתו הנכונה במעיים, יצאו השניים לשוח בעיירה.

עוד הם שחים, נקרתה צפרדע בדרכם, אמר פרנס אחד לשני: אם תבלע את הצפרדע הזו – אתן לך מאה רובל, במוצאי שבת!"

למרות הסלידה מהיצור, גבר השכל העקום על ההיגיון הישר, נתפסה הצפרדע ונבלעה חיים!

לא עבר זמן רב והצפרדע שמורגלת למי מדמנה, פצחה בקרקורים שבקעו מקיבת הפרנס בקול ענות גבורה.

"מה קרה לי?" שאל הפרנס המתייסר, "המבלי אין אוכל בלעתי צפרדע????

אך את הנעשה אין להשיב.

לפתע קפצה לה צפרדע נוספת ונעמדה בדרכם.

אמר ה"בולע" הראשון: "אם תבלע צפרדע זו, אחזיר לך במוצאי שבת את מאת הרובלים!"

בלי לחשוב פעמיים נבלעה גם הצפרדע הזו. מה לא עושים בשביל מאה רובל?...

משנרגעו הקיבות המעוּנוֹת של שני הפרנסים פנו השניים לחזור לביתם.

לפתע פרצו שניהם בבכי, "מה אתה בוכה?" שאל הראשון. "תגיד אתה למה אתה בוכה? – ענה השני. עמדו השניים לשאון הקירקורים העזים שעולים מקיבתם,     לברר את פשר הדמעות, ונוכחו שבלי משים גם עשו עסקים בשבת

ולא הרוויחו קופיקה, גם חיללו בקודש, גם אכלו טריפה, וגם בלעו

צפרדעים... .

 (מעובד ע"פ מעשייה אידית ידועה שמצאתי

בעלון של  בית זרע. ירמיהו.)

סודות הבאר העתיקה בהושא / צביקה קרניאל

ליד הכפר החרב הושא, העומד על שרידי אושה העתיקה, בשולי הכפר, הייתה באר מים עתיקה. הבאר הייתה באוכף הקטן שבין הושא  לקסייר ושפעה מים כל השנה.

אושה העתיקה התפרסמה, כידוע, כמרכז ה'אוטונומיה' היהודית בימים שישבה בה הסנהדרין, כאשר התחילה לשקם את חיי העם לאחר החורבן הנורא שגרם מרד בר כוכבא.

הסנהדרין ישבה כאן פעמיים, משנת 140 ועד 150, לאחר שעברה למקום מיבנה, חזרה ליבנה שממנה שוב חזרה לאושה, שממנה עברה אח"כ לשפרעם.

"תקנות אושה", שבאו לחזק את העם אחרי השבר הגדול עוסקות בחיי המשפחה והכלכלה ונשתמרו במקובץ בתלמוד.

בין הרבנים המפורסמים שפעלו כאן היו ר' יצחק נפחא (שהיו לו "חמש חצרות באושה") ורבי יהודה בן אלעי –"ראש המדברים בכל מקום" (כמו יהודה שלנו) ואפילו ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) ישב כאן אחרי שיצא מהמערה שלו.

הבאר העתיקה שימשה את שני הכפרים: קסייר והושא, שלא היה להם מקור מים אחר.

הכפרים היו קטנים וישבו בהם כ-200 תושבים מוסלמים, שהיו ברובם מהגרים מאלג'יריה, שברחו מאימת הכיבוש הצרפתי והתיישבו כאן ע"פ הזמנת הממשלה התורכית בשנת 1886. חלק מהתושבים (כמו גם בשפרעם ובעיבלין) היו, כנראה, לפי כמה מקורות, יהודים כפריים במוצאם, שהתאסלמו אחרי הכיבוש המוסלמי והצלבני.

גם קבר 'הנביא הושאן' היה פעם, לפי אחת המסורות, קבר מקודש ליהודים.

פעם פעם, כשהיינו ילדים, היינו מטיילים, עם המורים, במטרה 'להכיר את שכנינו הטובים' אל הכפרים האלה. ימי הקרבות של 'המאורעות' כבר נשכחו וכך גם המאבק האלים על 'הבית הלבן' – וצריך לציין שבדרך כלל התקבלנו ע"י כפריים, שנהנו מגניבת הענבים מהכרם – בידידות. לטיולים היה נלווה יצחק כתר, שומר השדות שלנו וכמה מחברי הקיבוץ 'הוותיקים', שכידוע היו ילדי הארץ ושלטו היטב בערבית.

לפעמים היה בא גם אבו קרולוס משפרעם, שהיה ידיד הקיבוץ והיה מביא כל שבוע גזעי זיתים להסקת תנורי המקלחות הציבוריות בימי שישי, שבהם התקלחו החברים.

היה לו בית יפה בשפרעם, ליד מערת הקבורה הרומית ואני זוכר שכאשר באנו לשם, הוא היה מגיש לחברי הקיבוץ המבקרים תאנים ענקיות נוטפות דבש.

יותר מכל הייתה מרשימה אותנו הבאר.

היא הייתה מדופנת יפה באבנים גדולות, מסותתות חלק, המחוברות בטיח רומי אפור. אבני השפה היו גדולות וכולן היו חרוצות בחריצים עמוקים שחרצו בהן חבלי שואבי המים במשך מאות שנים.

בימים ההם כבר עמד על הבאר גלגל אנטיליה גדול, שעליו היו קשורות-מחוברות בחבלים הרבה פחיות קטנות. את רצועות החבלים היה מניע גלגל שיניים גדול מעץ, בעל מוט ארוך שאליו היה רתום פרד קטן ומסכן.

הפרד, קשור עיניים, שטרסקל (מין סל יווני)  מלא שעורה היה קשור לפיו, היה הולך סובב במעגל – וכך סובב את הגלגל הגדול, שסובב את גלגל האנטיליה, שהוריד את הפחיות לתחתית הבאר, שם התמלאו מים ועלו שוב ועם הסיבוב נטו ונשפכו לתוך שקתות האבן הגדולות.

כרגיל סביבות הבאר היו תמיד הומות מאדם וחי: נשות הכפרים חיכו בתור כדי למלא את פחי הנפט המרובעים במים, אותם נשאו על ראשן אל בתי הכפר. עיזים וכבשים ופרות 'דמשקאיות' רזות וגבוהות היו באות בשעות הצהרים לשתות מים מהשקתות והסתובבו בין הזקנים שהתחממו בשמש…

בלילה שבין ה-15 ל-16 באפריל 1948 , לאחר ההתקפה הקשה עלינו שנוהלה משני הכפרים – עלו כוחותינו אליהם. הכפרים היו ריקים, לאחר שתושביהם המפוחדים מנקמה נטשו אותם וברחו לשפרעם. לאחר קרבות קשים, רצופי קרבנות. נשאר הכפר העליון, קסייר, בידינו והכוחות התבצרו בו. הוחל מיד, בעזרת טרקטור שלנו, בהקמת קו הגנה כבר בבוקר שלמחרת.                                                                    למעשה, עד ששפרעם נכנעה בקיץ, בימי מבצע 'דקל' – עבר כאן הגבול למשך כמה חודשים.

מכיוון שכך, החליט המפקד, משיקולים 'צבאיים', לפוצץ את הבאר. נזרקו לתוכה שני רימונים וחלק מקיר השפה קרס פנימה.

בשנים שאח"כ נשדדו שקתות האבן ואבני השפה העתיקות, המחורצות….

הבאר  העתיקה הזו, שעוד שימשה את 'אבותינו' – הפסיקה לתפקד…

ואולי פעם, אם "מבצע יפה" להצלת השטח יצליח –אולי עוד תשוקם הבאר?

ידוע מן הניסיון שבתחתית בארות עתיקות, על הקרקעית, תמיד אפשר למצוא אוצרות רבים. שהרי לא מעט נערות שואבות, שרצו לראות את פניהן במים -–שמטו תכשיט או כלי כל שהוא שנפל אל התהום…

התימצא חבורה אמיצה שתיקח על עצמה מבצע חפירה, ניקוי, שיקום וגילוי אוצרות כזה?.

   סיפור בזיג זג   דברים שרואים משם לא רואים מכאן / ירמיהו

רציתי לכתוב על טיול נהדר שעשינו בשבת, על נקודת תצפית מרהיבה ליד הכפר כאוכב, על גן פסלים מרשים ביובלים, על כביש עוקף צפת שמביא אותך מעין זיתים לראש פינה בצ'יק צ'ק, על גשר חדש שנטוי על הוואדי העמוק שיורד מצפת לכנרת ליד עכברה, על המראה שנשקף ממנו מזרחה, אם רק עוצרים את הרכב ויורדים כמו שעושה כל מי שעובר עליו לראשונה. על ראש פינה שתמיד נעים לטייל בסימטאותיה, בתיה המשוחזרים והלא משוחזרים, הגלריות והבוטיקים, על מפל סער ששוצף וגועש בימים האלה ומבטיח אולי עוד כמה ס"מ לכינרת, על טיילת חדשה שבנו במושב מרגליות בקצה המצוק שצופה אל עמק החולה הירוק והחרמון המושלג, ומה שרואים משם אחה"צ כשהשמש בגבך, אבל אמנע מכך הפעם שמא אעיר דובים משנתם.   

ואפתח במשהו אחר, אפיזודה קטנה ומביכה מהחיים.

ביום שני השכמתי לעבודת יומי במכבסה, פתחתי את התאים, שלחתי יד מגששת אל מפסק החשמל ואוּפס...חושך. נכנסתי למכבסה וגם שם - אוּפס...חושך.

כסומא בארובה פילסתי נתיב בין עגלות הכביסה העמוסות שקידמוני הלילה בריחן המענג, אל כיוון הפקקים לברר את פשר העלטה.

התחלתי להרים, להוריד, להדליק, לכבות וחוזר חלילה, איכשהו בכוחותי הדלים הצלחתי להחזיר חלק מהאור לתיפקוד.

פס אחד של נורות נשאר בסירובו.

אחרי שעתיים אמרתי לעצמי, לפני שאני מזעיק חשמלאי, אנסה אולי בכל זאת. ניגשתי שוב אל לוח החשמל לוודא ששום פקק זדוני לא ברח מתחום תשומת לבי, בדקתי, ובדקתי ובדקתי ואחרי שעה קלה החלטתי שזהו זה, אם אין ברירה - יש שמעון.

הרמתי טלפון למנחם עזרא שישלח לי את שמעון עזרה.

חזרתי לעיסוקי אבל אחרי איזה זמן משבוששו פעמי המושיע, צלצלתי לניידו לברר מדוע הם בוששים.

"רמי תיכף יבוא לראות מה התקלה" עונה לי הנייד.

מקץ דקה או שתיים באמת נכנס רמי למכבסה.

"בוקר טוב!  איפה אתה מדליק את האור?" הוא שואל. 

"פה" אני אומר לו בלי להניד עפעף ומושיט את ידי אל המפסק, לוחץ עליו להראות לו שהוא לא פועל, וראה זה פלא... הוא כן!  ויהי אור!!!   

"איזה אידיוט"  אני מסכסך את עצמי עם עצמי, "איך לא ראית את זה קודם?"

יותר מאוחר, כשענני המבוכה החלו להתפזר, צץ בי, ככה ביני לביני, פלסף קטן שמא ה'הוא' במרומים, שהכל נעשה בדברו, "עשה לי תרגיל" קטן להאיר את עיני בדברים שרואים משם ולא רואים מכאן.

ולענייננו,

אני מודה שכתבתי מה שכתבתי בשבוע שעבר מתוך סערת רגשות, אולי הגזמתי קצת, אולי לא קלטתי נכון את מה שקורה, אבל הצטברות של לחצים ומרירות, הביאה אותי למסקנה שאולי באמת המאמץ לא שווה.

על מנת לסבר את העין הנה למשל כמה דוגמאות - 

- "נא התפנה ליום אחד מעיסוקיך בהשמצות ובקללות על כל מי שאינו לרוחך..."

- "...הביט בעיניהן וריסס אותן בכדורי הקלצ'... אולי קרא את כתבתך מן השבוע שעבר והחליט שמותר לו... "

-  "איך אתה מרגיש עם עצמך כשאתה קם כל בוקר וחושב את מי להשמיץ היום". (אנונימי).

-  ואיך אפשר בלי משוואת הדמים ירמיהו = בן לאדן.

-  "...מרגיש טוב מאוד שהבמה שהוא עורך נותנת לו אפשרות להביע את עצמו לפי ראות עיניו."

-  רוצחים, תוקעי סכין בגב, אני מתבייש לאכול איתכם באותו חדר אוכל.

-  חסימת שוורים, פריווילגיות הטפות מוסר וכיו"ב.

מי מאיתנו מוכן לעבוד באווירה כזו???. לי זה קשה.

יש לי דעות משלי, אני לא מתבייש בהן, לא מסתיר אותן. זה לא מונע מחברים שחושבים אחרת להביע דעתם אם הן מוצאות חן או לא מוצאות חן בעיני. מי שטוען ל'חסימות' וצנזורה אינו יודע מה הוא שח.

אשר לעריכה - אני עובד ככה! עורכים אחרים פעלו אחרת, כל אחד טעמו וגישתו.  אני לא שבשבת ולא אשתנה  עם כל רוח מתחלפת או גחמה אישית רִגעית של חבר לא מרוצה זה או אחר. לעולם לא אוכל לרצות את כולם. אם יש צורך, אני בשמחה מתייעץ עם חברים נוספים. 

מאידך, העלון שייך לכולם, הוא לא החצר הפרטית שלי (או של מישהו אחר), חובתי לעורכו על פי שקולים ענייניים, כך שכולם יבואו לידי ביטוי.

כך או כך ה"מוצר" לא שייך לשיעורי חובה, מי שזה לא לרוחו, לא מעניין, או מרגיז אותו – הרשות בידו - להשליך לפח, לקרוע, לדרוך, לדרוס, מה שעולה על דעתו, אין אונס. לקרוא הוא לא חייב!!!!   

בימים טרופים אלה יש כמובן דברים יותר חשובים לעסוק בם, סיכסוכים מקומיים, מלחמות גויים, סדר עולמי חדש, רוח האדם שנוסקת לחלל ומתרסקת באחת, בעיות פוליטיות וכלכליות, מה לא. וקשה לנו, קשה להמשיך להתנהל ככה בלי אופק של תקווה לשינוי.

אבל אדם קרוב אצל עצמו, כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

בשבוע שעבר חשבתי ראיתי והרגשתי שאבד לי טעם ושמחת העשייה. היום אני רואה את הדברים אחרת. 

לא אחזור על כל מה שנאמר לי במשך השבוע האחרון בכתב ובעל פה, החום והעידוד שקיבלתי מהרבה הרבה חברים, חלקם עם דמעות בעיניים, מרגש מאין כמוהו.

אי אפשר להתייחס לרצון שהביעו בשיוויון נפש. אותם, ורק אותם אני לא יכול לאכזב. בשבילם הכל כדאי.

ואני אומר לעצמי שוב: "איזה אידיוט"  "איך לא ראית את זה קודם?" .

ארוחת בוקר, הדבש והעוקץ / עזרא רון

"משחר נעורי" כמאמר המפרסם, חביבה עלי ארוחת הבוקר.

כמי שמשכים ב- 06:00 בבוקר לעבודה, ובוודאי אם מתחיל חליבה ב- 4:30 אתה מגיע נכון לארוחת הבוקר.

את ארוחת הבוקר לא ניתן להקדיח. ירקות טריים, זיתים דפוקים, גבינת בית, לחם טרי ואבוקדו, לפעמים חביתה ולסיום קפה מהביל עם פנקייק, מה אפשר לבקש עוד.

אך לא לשם כך ישבתי לכתוב.

כידוע בחדר האוכל לכל אחד מקום כמעט קבוע. גם לי שולחן קבוע וצוות מוכר וידוע. מדי בוקר דנים בעניינים שברומו של עולם וגם בזוטות של חיי הקיבוץ.

בין באי שולחננו גם ירמי שכל דבר שהוא לוקח לידיו יוצא מסודר, בזמן ויפה להלל. מכביסה מלוכלכת, אירגון חתונות ועד הפלקטים האומנותיים והיפיפיים וכמובן גם ה"ברמה". וכאן אני מגיע למטרת רשימתי.

ירמי לעתים נוהג להתייעץ איתי על תוכנן או סיגנונן של כתבות בין אם הן שלו או של אחרים. האם הדברים ראויים לפירסום ב"ברמה" או כדאי לעדנם.

ניסיתי להאיר את עיניו בשלושה דברים שנראים לי ראויים לתשומת לב.

האחד שמי שכותב מדי שבוע עשוי בצד כתבות מעניינות וקולעות להגדיש את הסאה.

השני שהבעת דעה לעתים מזומנות או ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, עשויה להתפרש כהטפה.

והשלישי שכדאי להמעיט את השימוש בזכותו כעורך לומר את המילה האחרונה.

עד כמה שירמי יודע אמרתי את הדברים מתוך רצון טוב וכוונה להסיר מכשול... בכל זאת הוא לקח את הדברים יותר מדי ללב ואולי זה תרם להחלטתו להפסיק לערוך את העיתון. כמובן לא זאת הייתה כוונתי ואני שותף לרבים רבים שהפצירו בו לחזור בו כי אין מי שיעשה זאת טוב ומעניין ובטעם כמוהו.

וכך אני מקווה שאמנם יהיה. .

איך מקפיצים "טקילה" בספרדית

אלון מלמד משלים שעות שינה,  בין נים לנים הוא מספר לישי קציר בתמצית  ובמרוכז על מהות החיים הטובים, על מימוש עצמי, על עשיית עסקים בנכר והשקיית בני פרו בק"ק לימה.

____________________________________________________________________

השבוע הגיע אלינו אלון מלמד עטור זקן אדמדם לביקור מולדת של חמישה שבועות, כשירמי התקשר אלי וביקש שאשאל את אלון כמה שאלות על מעשיו בתפוצת דרום אמריקה, ועל ההבדל בין הסעדת פרות להסבאת בני אדם, חשבתי שמדובר בכתבת מחתרת לעיתון מתחרה.

לשמחתי הרבה הסתבר שאכן הראיון הוא ל'ברמה'.

נפגשתי עם אלון לשיח קל קצר בחדר של רואי כי להסביר לו איפה אני גר זה קשה כמו להסביר לנו איך להגיע ל'פאב' של אלון בלימה, פרו.

אלון, סיימת את הצבא מה עשית אחרי זה?

הלכתי להיות רפתן.

ככה עשית את הכסף  שלך טיול?

כסף לטיול היה עוד מהצבא -  הרפת – להנאה בלבד.

לאן טסת מישראל?

לארצות הברית ניו-ג'רסי, נפגשתי שם עם האח שלי שבדיוק הגיע מאלסקה לביקור, הלכנו לביקור משפחתי בניו ג'רסי, ניו יורק ווודסטוק  לשיקגו  ומשם לאקוודור.

טיילת לבד?

לא. הגעתי עם איזו בחורה שפגשתי בארצות הברית, ידידה בלבד.

הגעתם לאקוודור מה עשיתם שם למדתם ספרדית או שידעת?

לא ידעתי מילה ספרדית.

והיום?

היום כבר יש לי כמה מילים.

התחלת בעצם לטייל בלי לדעת ספרדית היה קשה להסתדר?

כמעט בלתי אפשרי. אנגלית לא עוזר. לא סגורים על השפה הזאת.

התחלת ללמוד בשטח מאנשים?

 אמנם הייתי כמה ימים בקורס אבל זה לא שווה, שום דבר מיוחד.

באקוודור? כן בקיטו. בעצם לא קיטו  בבניס. (מים חמים) שם הייתי תקוע כמעט חודש ימים יופי של מקום. אחרי חודש אתה מרגיש כמו בן בית. הולך ברחוב כולם מכירים אותך, בסוף השנה הזמינו אותי לבתים בחג המולד, רק הייתי צריך להחליט לאן ללכת. הרגשתי כמו בקיבוץ, יחף מזג אוויר חמים, אתה יושב ליד החלון בחדר משקיף למפל מים, כייף לא נורמלי.

אחרי אקוודור לאן המשכת?

עשינו כמה ימים בג'ונגלים של אקוואדור, שם אפשר לראות את כל החיות שרצית לדעת עליהן וגם כאלו שלא רצית. משם המשכתי לדרום לפרו. בהתחלה הגעתי לחוף שזה כשעתיים מאקוודור, ביליתי כמה ימים פגשתי חברה שהכרתי באקוודור, ושם גם פגשתי את זו שתהיה החברה שלי, יחד התגלגלנו ללימה.

לימה היא עיר  של פשע  כמו שמספרים? לא. הרבה יותר. בלימה יש מקומות שאסור להסתובב בהם. צריך לדעת איפה כן ואיפה לא. אני נמצא באחד המקומות היותר בטוחים.

מה אתה עושה  שם?

 יש לי 'פאב'.

זה רעיון שהיה לך לפני?

לא, צץ לי שמה.

אהבת את לימה? איך זה פתאום צץ?

קשה לי ממש להגיד איך זה יצא. מפה לשם משיחה עם חברים עלה רעיון בהתחלה לא חשבתי על זה ברצינות וניסיתי להדחיק, המשכתי לטייל ובסוף אמרתי יאללה נקפוץ על זה.

לבד הלכת והתחלת לסדר? בסך הכל זה מקום שאתה מכיר ולא יודע את השפה.

הלכתי לבד עם החברה שלי.

השכרת מקום?

הסתובבתי בלימה לחפש את המקום הכי מתאים עד שמצאתי. בהתחלה זה הסכם לתקופה של שנה ותוך חודש נראה לי שאני מאריך את זה לעוד.

יש לך בעיות עם הרשויות שאתה צריך להתמודד ?

לפעמים כן צריך להתמודד עם הרשויות. הייתי צריך להשיג אישורים.

ועכשיו אתה מפעיל את ה'פאב' כל יום?

כן, שישה ימים בשבוע.

בשבת אתה בטח לא עובד.

לא. ביום ראשון אני לא עובד . אני שם ולא פה.

איזה טיפוסים מגיעים לשם? צעירם או מבוגרים?

מגיעים מכל המינים. מגילאי 20 עד 30-40 ועד לזוגות וסתם חבר'ה מבתי ספר, שחקנים, עיתונאים ואנשי טלוויזיה. האיזור הוא כמו צפון תל-אביב של לימה מגיעים כל המי והמי. לא שאני מכיר מישהו, רק כשהם נכנסים אומרים לי זה מהטלנובלה הזו והזו, וזה מהחדשות וכו'. יש זקנה בת  70+ שמגיעה ל'פאב' כל סופשבוע שותה מלא ותופסת כל צעיר שנמצא בדרכה... (חןןיה לא נעימה).

אם אתה משווה  את זה לפאב הכי טוב בעולם, למשל לפאב שלנו?

אין מה להשוות בכלל. (פה יותר טוב).

בכל זאת?

המקום הוא כ- 80 מ"ר יש קומה שנייה נכנסים כ- 100-150 איש.

כמה אנשים עובדים?

באמצע השבוע  שנים פלוס אני,  בסוף השבוע 4-5 ובנוסף אני.

אתה עובד מן המניין?

בעיקרון אני מפקח. (זה לא קל תמיד לפקח על פרואנים).

אין בעיות שתייה, התפרעויות?

יש. אבל בסופי שבוע יש לי כושי גדול שעומד בכניסה לשמור שלא יכנסו יותר מדי (שלא יבואו מ ק. אתא) משהו כזה. שלא יכנסו ערסים. מגיעים גם תיירים שיודעים או שלא יודעים על המקום. יש לי כמה קשרים עם בתי מלון של ישראלים וכאלה.

יש לך גם דיסקוטק ורוקדים שם?

זה לא דיסקוטק אבל אחרי ששותים גם  רוקדים.

יש לך תוכניות לעתיד? לעשות קצת כסף ולחזור לרפת?

יש פה מלא מלא עבודה עדיין. אין לי תוכניות למשהו אחר בינתיים, להקים פה עסק זה לא פשוט, לאט לאט נראה לאן זה מתפתח. יש לי זמן אני לא ממהר לשום מקום. לעכשיו אני מרוצה מאוד.

אתה רוצה לעשות הזמנה רישמית ל'פאב' שלך, לעשות פרסומת דרך ה'ברמה'? תן את שם הרחוב שנדע איך לבוא.

רחוב ברלין  255,  מירהפלורס- לימה, פרו. למקום קוראים "זאטארה".  

זה משהו בספרדית?

לא זה מהספר "הרוזן ממונטה כריסטו", שם של פיראט, איך שהוא נפל עלינו. כמו הכל, הסתדר כמו שצריך. כן.

אני רוצה לאחל לך בהצלחה ותודה רבה.

כמו שזה נראה יש לנו שלוחה של ה'פאב' בלימה פרו. אז מי שלא נוח לו לבוא ל'פאב' במקלט מוזמן לבקר אצל אלון בתפוצה. מובטח יחס לבבי..

הקול קול השמאל והידיים ידי אריאל / אודי פלד

מה שבולט ומבלבל בבחירות האחרונות, הוא שמחד – אולי בפעם הראשונה, אמר הציבור לאו ברור לאידיאולוגיה של הימין אבל מאידך, הפקיד את ההגה בידיו של שרון.

מבלבל ממבט ראשון – אבל בעצם, אולי לא ממש.

עובדה. אחרי שנתיים של טרור ופיגועים בגודש ללא תקדים, כיבוש מחדש של יהודה ושומרון, מיטוט הרשות הפלשתינאית, הנמכת הפרופיל של ערפאת לגובה דשא. – אמר הבוחר לאו רבתי לאידיאולוגיה של הימין.

הימין הקיצוני ("חרות"), לא עבר אפילו את אחוז החסימה, "ישראל בעלייה" התמוטטה, ה"איחוד הלאומי" (ליברמן ופורצי הסכרים) קיבל צו "במקום דרוך", המפד"ל – מפלגת המתנחלים – זכתה במנדט נוסף אחד. במילים אחרות, למרות הטרור, הזעם והתיסכול – העם בחר בפוזיציה של מרכז הנוטה שמאלה.

אפשר לקבוע - בלי חדווה -  שבנק הרעיונות הימני פשט את הרגל.

סניף "שתי גדות לירדן" – נסגר  מזמן. סניף "ירדן היא המדינה הפלשתינאית" – נסגר. סניף "ארץ ישראל השלמה" – פשט את הרגל. סניף "האוטונומיה" (יציר כפיו של בגין בהסכמי קמפ דיוויד, על שני תאומיו – "אוטונומיה לאנשים בלבד" ו"אוטונומיה טריטוריאלית") – פשט את הרגל.

גם סניפי ה"קנטונים עם רצף טריטוריאלי" ו "מדינה אחת בלבד בין הירדן והים" – חלפו עם הרוח.

מי שיצליח לפרוץ היום לכספת של יו"ר התנועה הגדולה במצודת זאב, ימצא שם מדינה פלשתינאית ממערב לירדן בצד מדינת ישראל – והשאר פרטים, "זיל גמור".

אבל מדוע מעדיף הציבור שקבלן הביצוע למדיניות השמאל יהיה דווקא אריק שרון?

משתי סיבות טובות.  הברורה יותר כרוכה באמונת סוחרים פשוטה שאריק – המנוסה והקשוח יביא לנו הסכם יותר טוב, בבחינת "הרע במיעוטו".

אולי גם ידחה קצת את הקץ. כולנו היינו בקטע הזה של למשוך את החלום – רק עוד קצת – לפני היקיצה.

באופן פרדוכסלי זו הנחה שגוייה. ברור שדווקא אריק מסוגל למסור יותר מכל מנהיג של השמאל. (תזכורת: פרס לא חילק את ירושלים אבל ביבי מסר את עיר האבות – חברון).

נכון, חלקים בליכוד יצביעו נגד (כפי שהצביעו נגד הסכם השלום עם מצריים שהביא בגין), חלקם אפילו יתפלגו (צחי שיצא בחוץ כמו אימו בשעתה), אבל כידוע אריק לא מתרגש מנביחות – השיירה תעבור.

הסיבה השנייה בהירה פחות אבל עמוקה יותר.  הציבור מבין שאסור - ממש אסור – שהשמאל יהיה זה שיכונן את המדינה הפלשתינאית ויפנה התנחלויות. זו תהיה בכייה לדורות הבאים ואולי אפילו מלחמת אזרחים היום.

שערו בנפשכם מה היה קורה אם פרס ולא ביבי היה מחזיר את חברון, או אם עשרות הפיגועים ושבע מאות ההרוגים היו נופלים תחת ממשלת שמאל.

אריק שרון (בפיקודו של בגין) פינה את "ימית".

עדיף שהוא יהיה גם זה שיפנה את "דוגית" (כמשל).

אריק (ולהבדיל גם ערפאת), הוכיחו עצמם כשורדנים וטקטיקאים מעולים – ואיסטרטגים מחורבנים.

אבל אריק עדיין עשוי להיות רלוואנטי. אריק הקדיש את חייו למען המדינה ונותרה לו עוד משימה אחת חשובה – להקים את המדינה הפלשתינאית ולפנות התנחלויות.

הוא האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.

אריק ידוע כביצועיסט – עם ישראל מינה אותו לבצע  את מדיניות השמאל שהיא – עם כל הכאב – כורח היסטורי וממילא גם טובת העם והמדינה.

אלא מאי – שאפילו אריק לא יוכל לבצע זאת בלי "קצת עזרה מידידים" (בוש), ולכן סביר שנצטרך לסבול עוד קצת, עד אחרי הבחירות הבאות - בארה"ב.

עם ישראל הוא כידוע קשה עורף. "הישראלים מבינים רק כוח". (אלמלא יום כיפורים לא היינו זזים מסיני. אלמלא החיזבאללה, לא היינו יוצאים מלבנון. אלמלא האינתיפאדה הראשונה, לא היה רבין מבצע את הצליחה הגדולה מ"שבירת עצמות" עד הסכם אוסלו, שהוא – דרך אגב – גם היום, אחד משני הסכמי הבסיס: "קמפ דיוויד" שבו הכיר בגין ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" – שבימי גולדה בכלל "לא היה קיים", והסכם אוסלו שבו הכיר ערפאת בזכויות הלגיטימיות של מדינת ישראל.)

בלי בעיטה ידידותית בתחת מן הדוד הטוב סם, ספק אם יהיה לנו כוח לזוז.

בינתיים נותן לנו הנשיא האמריקאי "להתבשל", להגביר את תלותנו המוחלטת בו (כלכלית, מדינית, צבאית), ולשרוף את קשרינו עם מדינות אירופה ושאר העולם, על מנת שבבוא העת נציית – בזקיפות קומה, אבל בלי התחכמויות מיותרות.

אז זהו חביירים. אפילו צחי ולימור אינם יכולים לבלום את מהלך ההיסטוריה, אבל כשהאסימון יפול – עדיף שלא נקפוץ בראש. חלק חשוב בעם עדיין חולם.

בל נהייה אנחנו אלה שנטלטל אותו מחלומו – הוא לא יסלח לנו אלף דור. .     

דברם של נכסי הטבע ליוזמות האדם /  עזי זבולון

הדברים שיאמרו תקפים לכל שטחה של הארץ הקטנה הזו ואף מעבר לגבולותיה. מדובר ביצירה המפוארת והמושלמת ביותר שנבראה אי פעם - המערכת הביולוגית שהיא עולם החי, הצומח והדומם בו חי ופועל גם האדם – מערכת הקיום בעבר ובהווה שאותה אנחנו מצוּוִים לשמור לקיים ולטפח  וזאת כמצווה שאין חשובה ממנה (לדעתי).

הדברים הנאמרים מופנים כלפי עצמנו בני האדם. היצור היחידי במערכת הטבע המסוגל לחשוב ולשקול את מעשיו ולקבל החלטות, שבסופו של דבר הן כאלו שמתחשבות במערכת הקיום  הביולוגית והרואות בה את הבסיס הקיומי  לכל מרכיביה, או כאלו שאינן מתחשבות בסובב, אלא רק בצרכיו, או יותר נכון ברצונותיו של האדם.

ישנו מושג הנקרא:  פיתוח בר-קיימא.

זו אולי התמצית (במילים) של פיתוח המתחשב בחוליות החיים של הטבע, שטחים פתוחים, צומח וחי וכל אותם גורמים שלא האדם בראם, אותם גורמים המשפיעים עלינו, או ביתר דיוק על רגשותינו וגורמים לנו למעיין שלווה ונינוחות בתוך הסערות וההמולה שהן  נחלת המציאות המודרנית.

הדברים נאמרים לא רק ע"י כותב השורות האלה, אלא גם בשמם של הסביונים, הכלניות,  הקידות, עצי הזית, האלונים, הציפורים למיניהן, התנים (ויסלחו לי אלה שלא הוזכרו) בקיצור – עולם ומלואו שאיזור שמורת האלונים והחרוב, הוא ביתם מקדמת דנא.

ויש גם פיתוח נרחב באיזור, ישנם בתים, ישנם כבישים במרחב גדול שכבר נלקח מהטבע ועדיין נמצא בתהליך פיתוח לצרכיו של האדם.

צריך לזכור שהאדם והיצירה המופלאה  הנקראת טבע אינם שווי כוחות בכל מה שקשור בשינויים.

כשהטבע משתנה, הרי זו פעולה שנעשית במשך מיליוני שנים, הרס ע"י דחפורים – תוך שניות.

השורות הללו מופנות אליך ישירות – שלמה חבר, מופנות אל "הצד הרוחני שבאישיותך, ואני יודע שהוא קיים. הרי ישנם כ"כ הרבה שטחי פעולה שידך בהם (את זאת הוכחת בחמש שנות כהונתך הקודמת). 

נראה לי שכל מי שקשור לעמק זבולון – העמקים, הגבעות, הנחלים, הצמחייה והחי, האנשים שחייהם וזיכרונותיהם קשורים קשר אמיץ למרחב הזה, יצאו נשכרים משימור אותן גבעות הנקראות אבו-נז'ק, כפי שהן מזה דורי דורות. .

הזמנה

 ביום חמישי ה- 13.2.03 נקיים בבית  ההנצחה מפגש חשוב  המיועד לכלל הציבור.  את המפגש תנחה הגב' עדנה בטשא שהיא עובדת סוציאלית המתמחה בעבודה עם ילדים ונוער. (קיבלנו עליה המלצות טובות מאוד מקיבוצים אחרים). הנושאים שיעלו במפגש הם:

1)     תקשורת בין הורים לילדיהם בעיקר מתבגרים.

2)     הכרות, הבנה והתמודדות עם מצבי סיכון שונים.

נפגשים ב- 20:15 לקפה ועוגה.    ב -  20:30 מתחיל המפגש.

חשוב לנו מאוד שתבואו ומקווים  שגם לכם.

                                                                                                            להתראות,  צוות החינוך

שאינם עמנו עוד

                                                                     בשנה זו