שבועון למידע

רוחות מזרחיות דרומיות סערו בסופשבוע האחרון, "היה חם", טמפרטורות גבוהות לעונה, מזג האוויר, כמו המצברוח הלאומי ירד מהפסים, התל אביבים הלכו לים, "עמישראל" יצא לדרכים ליערות ולגנים.

כבר בחדשות הבוקר של יום שבת הודיעו שכביש החוף עמוּס מטיילים בדרך צפונה.

שמש זיוונית השמישה בשעות הצהריים את המנגאלים שלא נעשה בם שימוש זמן רב, והשיבה לחיים את ה"מנפנפים" בע"מ. עשן סמיך התאבך בחורשות. ניחוח סטייקים "על האש" עלה ודיגדג אפים רעבים תחת כל עץ רענן.

אם אפשר לשאול מלימור את מוּנָחָה הידוע: "העם נקעה רגלו!" וזה אכן מה שקרה.

"העם" הצביע ברגליו לאן שהן רק נשאוהו, שהרי אביב אביבי שכזה שפורץ לו סתם ככה אל שיגרת חורפנו זה לא דבר של מה בכך.

השקדייה שהייתה אמורה להראות סימנים ראשונים של יקיצה, מתמהמהת, מה כבר מחכה לה במציאות העכשווית, אפשר בכלל לבוא אליה בטענות? למי יש חשק לפרוח במצב הזה? בנוסף לכך השנה קצת מעוברת, קצת ארוכה מן הרגיל, אז באמת מה בוער.

מאידך ה"שיטה" דווקא כן פורחת, מלבלבת בשלל צבעים, מעולם לא היו לה ימים טובים כימי הבחירה, חייזר שינחת מכוכב אחר יקבל את הרושם ש"העם" הזה פשוט נכנס לאי שפיות זמנית, וכבר עמדנו על כך בזמנו, שהיחידים שיודעים באמת באמת מה הוא רוצה הם הפירסומאים והסוקרים, וגם זה נכון רק לרגע נתון.

מה פלא שבמצב עגום שכזה מערכת הבחירות הרדומה והמקרטעת לא ממש מעניינת את "העם". הוא לא יבזבז שמש אביבית חמימה על "אשרי יושבי ביתך...", רתוּק ל"מִרקם" לשתות בשקיקה את גִלגוּלי העיניים הַזָכּוֹת, וגלגולי המליונים של ראש ממשלתו ובניו, "על הבוקר" עם הקפה והג'חנון שלו.

אם תשאלו את קשי-היום, המובטלים, הנכים, העולים, חסרי-הבית, אמהות חד-הוריות ומשועבדי-המשכנתא שלא סוגרים את החודש, עבור מי הם יצביעו, סביר להניח שתקבלו את התשובה האולטימטיבית: זה ממש לא מטריד אותם מי יהיה זה שידפוק אותם יותר חזק ויותר עמוק במדיניותו האנטי חברתית (בלית ברירה, כמובן,) - כי יש מלחמה!

הם יודעים ה"שיטה" פורחת, ותמשיך לפרוח כל זמן שנדשן אותה באותו הדשן. מה שהיה הוא שיהיה, התחזית לעוד שנה כלכלית אבודה לא תשתנה גם כשיגמרו לספור את הקלפיות. לגבי דידם אם יהיה זה שרון או מצנע, שלום או בייגה, - היינו הך, הכל יחזור לקדמותו, הבטחות שניתנו ביום בחירות יתאדו ויהיו כלא היו.

הם יודעים, כל ראשי הממשלות, משמאל מימין, "מוּנעים" בעיקר על ידי בעלי ההון ה"חברים" שמממנים את הקמפיינים ואת טובות ההנאה של עצמם, (ייזכר לטוב ה"מכלכל" העשיר של עֵזר נשיאנו ועוד כמה חבר'ה טובים שאכלו משהו טוב ביחד ושתו משהו טוב ביחד, ו...ידעו להגיד לנו שיש צורך דחוף להדק את החגורה "שלנו" ועוד כמה סעיפים חשובים בתקציב "שלנו", וגם כן נתנו לנו דוגמא...).

אלא שאם עד היום זה געש רחש מתחת לפני השטח באין רואים, היום החרא הזה "צף" על פני המדמנה בגלוי בראש חוצות, מאיים לכבוש את המעוז הדמוקרטי האחרון שנותר. המחיצות האחרנות של הבושה הלאומית קורסות ב"שידור חי" על ה"מרקם" יום יום מול העיניים, למזלנו רוב העם (לא כולו!) עדיין מאמין בעליונות בית המשפט אבל עוד חזון למועד, גם הוא היום כבר לא כל כך בטוח.

לפעמים אתה משתעשע באפשרות הבלתי אפשרית שאולי אחרי הבחירות תקום ממשלה עם "שינוי" בלי חרדים, אבל אתה מיד מתעשת, הנסיון האומלל של ד"ש מנוחתה עדן ומפלגת המרכז ז"ל, מחזיר אותך אל קרקע המציאות, שלא לדבר על כ ך ש"שינוי" היא מפלגה ימנית שהדבק שמחבר אותה זה שנאה ונהנתנות של המעמד הבינוני ומעלה. אף שצפויה לה, על פי הסקרים, נסיקה מטאורית בהיותה מנקזת את כל מאוכזבי הימין והשמאל, ספק רב אם דווקא בכליה מונחת התרופה לחוליינו.

מי שמוּדע לחבית אבק השריפה החברתית עליה אנו יושבים, מי ששומע את תִקתוּק הפצצה שמאיימת עלינו לא פחות מכל יתר המלחמות האחרות, ישא רגליו וידיר אצבעו ממפלגה שכזו.

כך או כך, כל מפלגה מתבצרת בינתיים ב"אני מאמין" האסטרטגי שלה, על פי דרישת ה"יועצים" אנשי התדמית, ובטוחה שרק זה מה שיעלה את ערכה (לעת עתה רק בסקרים) בעיני המצביעים. זו לא תלך עם זו וזו לא תלך עם זו. זה יהיה נכון, כנראה, עד הרגע שהשררה תהיה בהישג יד של ויתור כזה או אחר על עקרונות חשובים בשביל מנעמי השלטון. נחיה ונראה.

אז כן, אלה הם חיינו בזמן האחרון, עננותכבדה מכסה את עין השמש, אבל אל נשכח, טו בשבט היום, בואו נשיר ביחד כמו ששרנו פעם ורקדנו לפני חמישים שנה בבית הספר את "גמבה עיר וגמבה כפההר..." ו"צאו ליער, צאואו ליער, יום הולדת לההאילההן..." וגם אם נניח שהמפלט הזה לחורשות ולגנים הוא לא הפתרון אידיאלי למציאות החולה, הוא מתכון מומלץ לשחרור לחצים, אם לא יועיל לא יזיק.

על כל פנים למי שאין חורים בתקציב וחורים בשיניים ולא מפחד מעודף קלוריות, מוזמן להמתיק את שגרת יומו בתאנים, שקדים וצימוקים, ולצאת ולנטוע את הארץ שהיא כולה כולה שלנו.

אותה שעה נטלו הקב"ה לאדם הראשון

והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו:

ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם.

וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי.

תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי

שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.

(קהלת רבא , ז' כ"ח)

תקציב הקהילה 2003. צור ועדי הציגו תקציב הקהילה לשנת 2003 ובהשוואה לתחזית ביצוע 2002 וביצוע 2001.

בשורה התחתונה מראה התקציב מקור עצמי גבוה יותר מאשר 2002 וזאת בשל קיטון משמעותי בסעיפי הוצאות מימון ומס-הכנסה (שני סעיפים בהם הייתה הוצאה גבוהה במיוחד בשנה שעברה).

בצד ההוצאות הציבוריות קיים גידול של כמיליון וחצי ₪ כלפי תחזית 2002.

כ- 800,000 ₪ מתוך עליה זו היא בסעיפי החינוך, בריאות וסיעוד.

בתקציבי החברים קיים גידול של 700,000 ₪ הנובע מהפרטת המזגנים, תיקון מכשירי חשמל וחוגים, ומן ההצמדה למדד.

נמסר למזכירות שצוות בהרכב צור, אודי, שחר ואיציק עוסק ויעסוק בצעדי התייעלות בענפים. צעדי התייעלות בעלי משמעות חברתית (בעצם כולם הם כאלה), יובאו לאישור המוסדות.

סוכם לקיים דיון נפרד ומפורט בנושאים הבאים: הכנסה פנימית מעבודת חברים, תקציב ענף החינוך, תקציב ענף הרכב.

בית ראשון במולדת. אושרה הארכת הסדר בית ראשון במולדת עם משפחת גלדשטיין בחצי שנה נוספת.

שיוך דירות ומגרשים. נמסר "דו"ח מצב" על ידי דניאל פרי המרכז את הנושא (לאחר צאתו של ויווי לאנגליה). סוכם להמשיך במסלול הדיונים לפי הסדר המקובל: הנהלות, אסיפה, קלפי, מפגשי הסבר במידת הצורך.

לפעמים, כשנמאס לי מכל החדשות הרעות שנופלות עלינו מכל צד ופינה, אני עוצם עיניים וחוזר אחורה, לשנים הקסומות הללו בגוש, לפינת חי, לדיר, להצגות באמפי וגם לגבעה הזאת, מעל בית הקברות המשותף בשיעור טבע ליד עץ הלִבנֶה.

מאז, עברו יותר מעשרים שנה, את המורה לא אשכח עד היום ובעיקר את ההסברים המאלפים על הלִבנה הרפואי, האלונים והאלות, היינו יושבים בשקט ומקשיבים לטבע... (דרך אגב, המורה היה דני פרדקין מרמת יוחנן).

חלפו להם השנים, חלפה לה קצת הנאיביות והגוש שלנו השתנה מאוד מאוד, נבנו בתים, אולמות, מפינת החי- נשארו רק הטווסים, מהדיר- המבנה ואילו מהגבעה של שיעור טבע - נשאר בית העלמין, אבל לידו צמחו בתים חדשים, עם גגות אדומים, דשאים ושבילים.

בחודשים האחרונים הוקמה ברמת יוחנן קבוצה פעילה ואסרטיבית אשר שמה על דגלה- מלחמה ביישוב המתוכנן בגבעה מעל "הושא" - "חרוב".

ראשית, אציין שכאחד המגדיר את עצמו "ירוק" - יש בסיס למלחמה ביישוב אשר יתפוס שטחים פתוחים ובהחלט יש מקום לטענות שכאלו, אך צריך גם לומר את האמת.

הבעיה היא לא במטרה, אלא בדרך להשגתה ובהתעלמות מהמציאות הסובבת אותנו ואפרט:

§ קיבוץ רמת יוחנן, נמצא במהלך של התפשטות ובנייה, הסיבה העיקרית שהעץ משיעור טבע נעלם היא שפשוט נבנתה עליו שכונה עם גגות אדומים ומדשאות ענק, יש שיגידו שהשכונה נמצאת בתחום שטח הקיבוץ, אבל בשורה התחתונה רבים מנושאי דגל המאבק-"ירוקים" לכאורה, היו מאלו שתמכו ואפילו עברו מבנייני קומתיים לדירות צמודות קרקע ואוכלות נדל"ן והרי ההיגיון אומר שאם אתה רוצה לשמור שטחים ירוקים, לא תהרוס חדשים...אלא אם ...לא- נאה מקיים.

§ רוצים לשמור על ריאות ירוקות? רוצים שטחים פתוחים? מה עם כביש שבעים המורחב שיאכל מחצית מגבעת "הושא" במסגרת כביש חוצה ישראל? מה עם בית הקברות המזעזע שנבנה אל מול אפכם (מעבר לכביש 70) על גבעה שולטת ומכער את כל הסביבה? מה עם עמודי החשמל שמציבה חברת החשמל במסגרת מוביל החשמל הארצי לכל אורך שדות המועצה (דרך אגב חלק מהם מיועד לעבור על הגבעה של "חרוב")...

ואולי אתם קצת אינטרסנטים לעצמכם וקצת פחות לסביבה כולה.

§ קחו מפה ותמדדו בקו אווירי מה המרחק של רמת יוחנן מצומת סומך ושפרעם.

בשנים האחרונות כל איזור הציפורי הולך ונכבש, ישובים מוּכָּרים ולא מוּכָּרים הולכים ומוקמים מסביבו, מספיק שתלכו לטיול קצר בין תחנת הקמח לנופית ותראו מה נבנה שם, היישובים הבדואים המוכרים והחוקיים הם עוד דבר הניתן לפיקוח, טוב יעשה צוות טיול ט"ו בשבט אם ייקח את הקבוצה שהוא מלווה אל ראש הר חרבי, אל מבואותיו של היישוב עדי ואל מרגלותיו הצפוניים של יער קרית אתא.

נכון, אחת התכונות של העם שלנו היא ההלקאה העצמית אבל במהומות הבאות, כשלא רק צומת סומך תהיה חסומה, אלא גם מבואות הציפורי תבינו למה אני מתכוון ויפה שעה אחת קודם.

§ נחל הציפורי וסביבתו הוא מקום עזוב ומוזנח, שאיבה לא חוקית, הזרמת שופכין ושפיכת פסולת הופכים את הנחל וסביבתו למדמנה.

מדינת ישראל לא השכילה להלאים את תחנות הקמח העתיקות לאורכו של הערוץ ואפשרה לאזרחים מן המניין לרכוש את תחנת הקמח (טחונס) ולהפוך אותה לצימרים למרבה במחיר, אבל לקבוצת שוחרי הטבע בקיבוץ השכן זה לא מפריע, אולי בגלל שרוב הזיהום מתבצע כבר שנים ע"י בני מיעוטים ואולי בגלל שזה עדיין לא עבר את רדיוס שלושת הקילומטרים ממרכז הנקודה.

§ עם הקשרים הענפים במחלקה המוסלמית במשרד הדתות שיש לצוות המלחמה בישוב חרוב, אני מתפלא איך הם עדיין לא השיגו תקציבים להקמת מסגד בשטח הקיבוץ...ואני לתומי חשבתי שכמות המסורתיים ברמת יוחנן לא מצדיקה הקמה של בית כנסת בקיבוץ הגדול ביותר בגוש?!

§ כיוון שיש מספר אנשים באיזורנו שנולדו כאן, מעוניינים לבנות את ביתם כאן ולאו דווקא במסגרת חיי קיבוץ וכיוון שכולנו מסכימים שלמרות גדרות הבקר, נטיעות הזיתים החדשות ושערי הברזל בכל האיזור - גם הסביבה העוטפת את קיבוץ רמת יוחנן היא בסה"כ של כוווולנו...אני תובע מהקבוצה הלוחמת ברמת יוחנן להתעשת ולהבין, ששטח של יישוב עם מאות תושבים לא יכול להתפרש על אלפי דונמים ובטח לא במציאות של היום..

* בן אדר עובד בפלרם במחלקת הבטחת איכות, יליד אושה בן 30, חושב בעתיד על מגורים קרוב להורים אבל לא באושה. בן נרשם ושייך לגרעין ההקמה של "חרוב" ומשתתף בוועדות שהוקמו לצורך העניין שמתעסקות בהיבטים השונים של הישוב - דרך הקמה, מיקום, חינוך, איכות הסביבה וכו' הוא וחבריו רוצים להיות שותפים בעיצוב הישוב לכשיקום, לא מקבלים את הגישה של המועצה האיזורית ולא מוכנים להיות חלק מהתיכנון אם יצא לפועל כמו שהוא מתוכנן היום.

דורשים בין השאר שלא תהיה בניה לגובה, לא יעקרו עצים, התחשבות בעתיקות והתרחקות מירבית משטחי קבר השייח והחורשות סביבו. בן שלח את הרשימה לעיל ביוזמתו.

כמה מילים של תגובה לכתבתו של בן אדר מקיבוץ אושה..

א. בן מעלה שורה של נקודות הקשורות לאיכות הסביבה שהן נכונות כשלעצמן וראויות להתמודדות, אך אינן קשורות כלל לנושא הנדון. דבריו מתחמקים מלהתמודד עם הסוגייה הנקודתית של הקמת ישוב על שטח כולל של כ 1000 דונם בשטח עתיר ערכי טבע נוף ומורשת, שאין בו כל תרומה לסוגיית הבנייה הבלתי חוקית, ולקונפליקט בין יהודים לערבים באיזור, נהפוך הוא – לדעת כל אנשי המקצוע והמומחים מתחום התכנון וההתיישבות הוא יגרום ליותר נזק בתחומים אלה.

ב. חבל שבן נגרר להסתה משתלחת נוסח "האִשה הערבייה של שמעון פרס", אין לכך כמובן בסיס, ואני מציע גם למי שבאופן לגיטימי לחלוטין חולק על הדעה שאני ושותפי אוחזים בה לשמור על רמת דיון עניינית סבירה.

ג. כאנשי רמת יוחנן, שבינתיים כבר הפכו לקבוצה של תושבים מהאיזור, כולל מספר חברים פעילים מאושה שהצטרפו אלינו, אין לנו שום תחושת בלעדיות על השטח הזה. נהפוך הוא, דווקא מתוך אמונתנו שהשטח הוא של " כוווולנו..." אנחנו משוכנעים שהמהלך הנכון הוא לממש בו את התכנית של רשות שמורות הטבע ותכנית המִתאר הארצית להפיכתו לגן לאומי, ולא את תכנית המועצה האיזורית זבולון להפכו לאתר נדל"ן לטובת מעטים.

וכולם, כולל בן, מוזמנים לטיול המזומן לנו בשבת להכרות עם השטח מקרוב, וללמוד ולגבש דעה בדיון החשוב הזה.

מאיר יפה – מרכז ההתארגנות לשמירת ערכי נוף, טבע ומורשת במתחם גבעות אושה.

תָּקְעוּ אוֹתוֹ בֵּין שְׁלשֶׁת עֲצֵי קוֹקוֹס

עַל מַצָּע אֲדַמְדַּם שֶׁל טוּף מֵהַהוֹם סֶנְטֶר

יְכוֹלִים אוּלַי לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִבַּעַד לִשְׁנֵי

אֲבָל אֵין לָהֶם זְמָן לַסִּפּוּר הֶעָצוּב,

אוֹ צַּמַּרְתוֹ הַגְּזוּמָה בְּהוּמוֹר שֶׁל קַבְּלָנִים

וְאֵין הֵם יְכוֹלִים לְנַחֵשׁ אֶת שָׁרָשָׁיו

אֲבָל זֵיתָיו הַמּוּשָׁטִים לְאֵין דוֹרֵשׁ

וְשׁוּם וְרָדִים נַנָּסִיִים לֹא יָסִיחוּ אֶת לִבִּי

פורסם בעיתון "הארץ" בעקבות גזל עצי זית עתיקים של הפלשתינים על ידי קבלני גדר ההפרדה ומכירתם בארץ לכל המרבה במחיר. הובא לדפוס על ידי אביטל רייזנר.

יום שבת בבוקר, השמש זורחת, חבר מן הישוב לוקח את משפחתו לטייל ביער שנמצא בתקופה זו במיטבו. בעודם מטיילים להנאתם, הם שומעים מאחוריהם נשיפות עצבניות, ללא התראה מוקדמת מוצאים עצמם מול פרה זועפת וכועסת ולא מרפה.

למזלו של החבר הוא נזכר ב"טיפ" שקיבל בעבר מגיל קוטלר ז"ל - "תפוס מחסה מאחורי עץ". במקרה הזה זה עובד והחבר זוכה לכמה שניות של חסד כדי לחלץ אותו ואת בנו המבוהל מהמצב המאוד מסוכן ולא נעים.

עדר הבקר שלנו יצא לרעות באחו הירוק. כרגע העדר הגדול נמצא בגבעת סאסא, עדר קטן בתל חלי וקבוצת פרות בוואדי שבין הליצ'י והאבוקדו הצפוני.

העדר שלנו מגוון כמו כל עדר, אם על שתיים ואם על ארבע, יש פרות יפות, יש פרות מכוערות, חלקן רזות, חלקן שמנות, יש נחמדות ויש כאלה שמתקיפות, בייחוד כשיש על ידן ולד קטן וחמוד.

אפשר לטייל בשטח, הכל ירוק ופורח, אבל לא להתקרב לפרות ולעגלים. אותו כנ"ל לגבי הפרות שנמצאות במפטמה.

ועוד בקשה קטנה - חג הקורבן מתקרב ובא ועל מנת שנעלה כמה שפחות "קורבנות" על ארבע עם גלגלים וצורכי חשמל, פתחו את העיניים, דווחו בכל שעה ושמרו על מה ששייך לכם כי אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו..

בעקבות דברי עזי זבולון שפורסמו בעלון בשבוע שעבר,

אין לי שום עניין וכוונה להיכנס עם עזי לוויכוח על מה שכן ייכנס לעלון ומה שלא. הוסבר לעזי היטב – דברי חברים כן, מובאות וציטוטים - על פי העניין הציבורי ושיקול דעתי, זוהי זכותי וחובתי כעורך.

לעצם העניין, עזי הוא לא מן המפונקים, בדרך כלל לא הרבנו לסכור את פיו, להיפך. (גם כשטבע את המשוואה המצמררת ומתירת הדם: ירמיהו = בן לאדן).

אני יכול להבטיחו נאמנה, כשאסיים את תפקידי, אתן לו ברצון את המפתחות, הכסא, המחשב וכל כיו"ב, או אז יוכל לעשות בעלון ככל העולה על רוחו, לא אעמוד בדרכו.

אשר לוויכוח על הפסל "כפינו" – הקשר היחידי בינו לבין "אלבום לוזר" הוא פרי דמיונו של עזי, עצם כריכת שני הפרוייקטים יחד מזיקה בעיקר לעניין אותו רוצה עזי לקדם. על פי מה שהתרשמתי בשיחה עם אודי הנושא יובא שנית לשיחה ולהכרעת קלפי, יאמרו החברים את דברם, חבל להתכתש סתם.

ולסיכום, אם אין דעתו של עזי נוחה מהתנהלות העניינים כפי שהיא, תמיד פתוחה לפניו הדרך היותר טובה ויותר בטוחה, לפתור בעיות בדרך רדיקאלית אותה כבר ניסה לא פעם... אולי הפעם זה כן יצליח לו. ירמיהו.

ההיתממות שלך מאוד מובנת וכולנו – הקוראים, יודעים בעצב שבסיס הבעיה טמון עמוק בליבך.

עמוק מכדי להגיע למוּדעוּתך. יש לך בעיית תקשורת והיא נפרשת ברורות על פני השטח בכל שיחה קטנטנה עימך וכנ"ל לגבי דבריך המופיעים בעלון.

אתה סגור מלהקשיב להערה כלפי נכונות דבריך. בעינך כל מילה שלך – נפלה משמים ונכונותה אינה מוטלת בשום ספק. זה בדיוק טון דבריך בד"כ. תבדוק היטב במוּבאוֹתיך הדחויות (מבלי לדעת במה הן עוסקות) אם אכן מתאימות הן לפרסום.

אני סומך על ירמיהו שלא דחה אותך מעל הסף בחינם. נכון שפה ושם הוא פוגע בכולנו במינון כזה או אחר, אך בתור קורא של העלון, מה שקשור לעלון נעשה בד"כ בצורה מאוד קורקטית.

ובאשר לפסל: למרות שהייתה החלטת אסיפה, אנשים שינו דעתם. אני מהלך בחצר ושומע דעות וטוב עשה דני שהביא לנו דגם ללובי.

כנראה שאנשים הירהרו בקול ושינו דעתם. שאם היו הדברים נראים אחרת, הייתה נוצרת דעת קהל והפסל היה "נעמד" על רגליו...!

כפי שאני קורא את פני הדברים בנושא – הציבור לא שלם עם החלטתו ומוטב בירור נוסף בזמן לפני ההשקעה.

נ.ב. תודה לעורך על ה"כיסוי" הנרחב של הרבה פנים במחוזות חצרנו הקטנטנה גדולה..

להבנתי תפקידו של ירמיהו כעורך ה"ברמה" מחייב אותו לערוך, אין לי ספק שאם רצה עוזי לפרסם את דבריו / השקפותיו בכל נושא שהוא לא היה נתקל בהתנגדות.

לעומת זאת תפקידו של העורך הוא לשנות מדי פעם מילים או משפטים או לנסח קצת אחרת לנוחיות הקריאה ותמיד באישורו של הכותב.

אם נאמר לעוזי שאינו יכול לפרסם משהו ב"ברמה" מהי הסיבה?

אולי אורך הטקסט המצוטט, אולי חוסר קשר בינו לבין מה שנכתב ע''י עוזי עצמו, קשה לי להאמין שהסיבה היא חוסר רצון של ירמיהו לתת לעוזי במה. וגם אם זו היתה הסיבה, יכול היה עוזי לפנות אל אודי ולברר את הדבר בדרך המקובלת.

להערתו השניה בנושא פסל "כפינו", אינני מבינה למה בחר להשתלח בירמיהו, לא ירמיהו הוא שהחליט על עיכוב ביצוע הפרוייקט, בטענות על כך יש לבוא למזכירות ולאסיפה, שהנושא נדון בהן מספר פעמים ושם גם הוחלט על דחייתו. ירמיהו אפילו לא נכח בישיבות הנ''ל. ואשר להעדפתו של ירמיהו ומעורבותו ב''פרוייקט לוזר'', על מה בדיוק התלונה כאן? על כך שחבר בוחר להיות מעורב בפרוייקט הקרוב לליבו? למה שלא יעשה זאת?

ושוב אם עוזי חושב שהאחד בא על חשבון השני ,שיפנה טענותיו לכתובת הנכונה.

הערותיו של עוזי ובמיוחד הדרך שבה נכתבו ופורסמו ב"ברמה" היו לטעמי מיותרות פוגעות ולא במקומן, תגובה ''מימסדית'' עליהן הייתה צריכה להתפרסם במקביל, באותו הגיליון.

מאחר וענף הקוסמטיקה היה מושבת בחודשיים האחרונים, אני שמחה לבשר לכולן על חידוש העבודה.

ציפי שנעדרה תקופה ארוכה ואני כחודשיים חוזרות בהדרגה לעבודה. כדי להדביק את הפיגור שנוצר ולהקל בעומס העבודה תבוא לעבוד פה החל מהשבוע קוסמטיקאית נוספת שכירה, דגנית מכפר המכבי.

היא תעבוד 3 ימים בשבוע כשאחד הימים יהיה בשעות אחה"צ. אני מאוד מקווה שכולן תקבלנה את חידוש העבודה והתוספת של דגנית בהבנה ושמחה.

את התורים לדגנית אנחנו נסדר ובמקביל כל אחת מאיתנו תחזור לאט לעבודה. באם יש חברה שיש לה בקשות מיוחדות לגבי התורים אנא הודיעו בהקדם.

בשם ציפי ובשמי שתהיה לנו שנה של בריאות טובה ויופי. ברכה.

גל כהן משןחחת עם פרוספר על השנים הראשונות במפעל ועל עיסוקיו עכשיו. הראיון מופיע בגליון החדש "מעלים תפוקה" שיצא החודש בפלרם.

את פרוספר אני מכירה כמה שנים כאחראי על הנגרייה, ומאוחר יותר כאחראי על הנוי והמון דברים קטנים אחרים, אבל כל-כך חשובים! כמו תמיד, הכל במסירות, בהתמדה וברוח טובה. ומי ששומע אותו אומר "בוקר טוב" וחש את לחיצת ידו - בוודאי מבין על מה אני מדברת!

התחלתי לעבוד ברמת יוחנן בשנת 1958. עבדתי עם דויד וייס ברפת. הייתי מפזר את הקש, מחליף את הזבל ומנקה. למחרת הייתי מפזר אבקה שלא יהיו זבובים.

בהמשך בנו מגדל ששמים בו תערובות, עבדתי שם כפועל בניין עד שגמרו אותו. זו הייתה עבודה קשה. קבלתי 11 לירות לחודש, הייתי בעל משפחה, המשכורת לא הספיקה ועזבתי.

עבדתי משמרות ובהמשך עבדתי עם אליעזר פארן באריזה ולמדתי את המקצוע.

כשהיו מייצרים לוח אמריקאי 12 מטר אורך, לא היה מנוף כמו שעכשיו. היו מביאים קונטיינר סגור ,שמים ברמפה ועובדים בידיים. היינו מתחילים ב- 4 בבוקר עם 4 פועלים.

אני זוכר איך עמוס בא יום אחד וביקש שנבנה 40 ארגזים למחר.

ביקשתי ממנו 4 אנשים. היה ברקו, קאסם ועוד מישהו. באנו במוצאי שבת בערב, חלקנו את העבודה- אחד מודד, אחד חותך פסים ואחד מחבר. ב- 5 בבוקר הכל היה מוכן והלכנו לנוח.

התפקיד שלי היה לארוז, להלחים זוויות, לפרק ולהעמיס קונטיינרים. הייתי עובד בגשם, בחוץ,

בקור, כדי להוציא את הקונטיינר בזמן. רק בערב שבת הייתי עם המשפחה. זו הייתה עבודה קשה.

אני זוכר איך הייתי בא לעבודה ובחזרה באופניים. פעם הרכבתי את ברקו על האופניים עד אושה ומשם המשכנו ברגל לקריית אתא.

אתה ידוע בשיטות עבודה שיזמת כדי שעבודת האריזה תהיה יעילה וקלה יותר.

הצעתי הרבה תוכניות לאריזה קלה. למשל דרך להעביר לוחות ממשטח למשטח. הייתי עובד עם אריזה סגורה וזוויות ברזל. מצאתי שיטה לקחת גליל ברזל מהקו, שמתי כבל, קשרתי אותו לקצה

של הקונטיינר, שניים הרימו ושמו על הקונטיינר, שניים דחפו והלוח התגלגל לתוך הקונטיינר.

גם בנגריה עשיתי שינויים. עמוס אמר לי, תעשה תוכנית של מה שאתה רוצה בנגריה. עשיתי תכנית, קראתי ליגאל ואמרתי לו: את המשור הזה אני רוצה לשים בקיר, פה שולחן, את האקדח

שתופסים אני רוצה במסילה, כמו רכבת, במקום להחזיק אותו כל הזמן. חברתי שק גדול למכונה בשביל הנסורת. סידרתי את כל הרגליים בחוץ ובפנים.

היום אתה עובד בנוי ,באותו מרץ ובאותה אנרגיה של פעם. מה הסוד שלך?

אני עובד בפלרם קרוב ל- 40 שנה. ב- 1995 יצאתי לפנסיה. ישבתי שנה וחצי בבית ובקשתי לחזור.

אני לא איש שיכול לשבת בבית, אני משתגע בבית. אני איש עבודה.

אני מרגיש שיש המון עבודה. אני עובד חמישה ימים בשבוע, ארבע שעות כל יום. בהתחלה היה קצת קשה עד שלמדתי את העבודה.

אני מתחיל לעשות סידורים ב -6 בבוקר. בהתחלה מסדר משטחים בפלטוב, משטחי ברזל, שוליים, הכל נקי- אפשר להביא קונטיינרים, משאיות.

אחר-כך אני עובר לפלרם ,מנקה ומסדר אני עובר לפחים של הקרטון והזבל- שלא יהיה ריח, שלא יהיו זבובים. עכשיו אני מתחיל את הניקיון בגינות. אני חותך ומסדר, נותן מים – שהגינה תישאר כמו כלה.

אני מנקה את הפינה של המשרדים, לפעמים יש שם אורחים, שיהיה נקי. אחר כך אני מנקה גם מחוץ לפלרם ליד השער, מאחורי האחזקה, ליד המגרסה, ליד המחסנים של פקו. כל יום אני עובר ממקום למקום.

כולנו מאחלים לך בריאות לשנים רבות , עבודה פורייה והמון ירוק בעיניים. .

חורף היא תקופה יפה לאימונים במים ברמת יוחנן.

בשעה שרוב הציבור ספון בביתו, רוב נערינו מוציאים אנרגיה בבריכת השחייה.

בחודש האחרון חלק מתלמידי י"ב יצאו לימי סיירות- הממיינים את הנוער לקראת הגיוס. הספורטאים שלנו מכתות י"ב המעונינים במסלול בסיירות, לא מאכזבים. הם אכן עוברים את הגיבושים בדרך כלל בהצלחה רבה. זו תוצאה של "נתונים מהבית", וגם תוצאה של הכנה מנטאלית ופיסית. ללא ספק הפעילות בבריכה אף היא מחזקת אותם ומכינה אותם היטב.

מחקרים עדכניים מצביעים על תופעה, על פיה אגודות הספורט מהוות תחליף לתפקיד שעד לא מזמן תפסו תנועות הנוער. התיישבות איננה ערך בעת האחרונה, והנוער בכל זאת "מחפש מטרות". השתיכות לקבוצת ספורט מספקת מטרה ראוייה (לנצח, להצליח, להשתפר), ותוך כדי התהליך נבנית האישיות- של ספורטאי, הכוללת משמעת עצמית, עמידה בזמנים, התגברות על אכזבות, התמדה וכד'.

כמובן שכדי להצליח – יש צורך בהנהגה ראוייה ומקצועית. לשמחתנו – גם השנה יש אצלינו צוות מאמנים מצויין, המלווה את הנוער ומספק לו גם תמיכה, גם מסגרת השתייכות, וגם מטרה טובה.

למרות האמור לעיל, משברים וסקנדלים לא חסרים. אני מאמינה שעם הזמן תוטמע אצל יותר ויותר הורים קיבוצניקים ההכרה שעליהם להיות מעורבים בדרך מסויימת בפעילות של הילדים. בענפי ספורט המים מדובר על: לרדת לפעמים לבריכה לעודד במשחקים, לצעוק על השופט, לשמש כמודדי זמן, ללוות את הקטנטנים בחזרה מאימונים, להתענין אצל המאמן מה קורה, ולעזור בצדדים ארגוניים ככל שניתן, כולל יזמות חברתיות. ישנם כמובן הורים רבים שכבר נשאבו לענין, והם גם מתוגמלים בתוספת ענין, בחיזוק איכות הקשר עם הילדים שלהם, ובהרגשה טובה ומספקת של תרומה לקהילה.

בעצם, התחלתי את הכתיבה רק כי רציתי להודות למוטי חורש, ולאחל לו נסיעה טובה. הלוואי שכשיחזור עוד יהיה כאן כדורמים ושחיה. אחרי הכל, חשוב שיהיה בשביל מה לחזור... (פקו מסכים). ובינתיים, דניאל פרי נעתר לבקשתינו, והוא מכהן זה מספר חודשים כ"נשיא – ויו"ר דירקטוריון בריכת השחייה". דניאל עוזר רבות בהכוונה אסטרטגית ובחשיבה מקפת. על כך תודת כל הפעילים.

אנחנו נפרדים לזמן מה גם מניצן חורש – שחינית צעירה ומבטיחה. נאחל גם לניצן שתמצא באוסטרליה נבחרת הולמת . ורד בורוכובסקי אף היא מתאמנת עכשיו עם נבחרת אוסטרליה, כך שניצן לא לבד..

לנעמי, מרי, רוני, החברים של טל שעבדו והכינו ולכולם.

ענת פלד סיימה בהצלחה קורס קצינות. עלי והצליחי!

הקורס מתחיל ביום שלישי 14.1.03 וייתקיים בשעות 20:30 – 19:00

המחיר 525 ₪ למשתתף (כ – 10 מפגשים) יש עדיין מקומות.