שבועון למידע

נוכחים: אודי, אתי, יובל כ., צור, אורית, יובל פ., ואד, דניאל פ., שחר צור, עידו.

1. משפחת ליכט, יפעת, איתי והבן תומר עתידים להגיע לקיבוץ בתחילת חודש פברואר. המזכירות ממליצה לאשר קבלתם כמועמדים לחברות בקיבוץ.

2. המזכירות אישרה העברת מניות "פלרם תעשיות (1990) בע"מ" מקיבוץ רמת יוחנן ו"פלטוב 1984 שותפות רשומה" ל"רמת יוחנן פיתוח תעשיות וחקלאות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ" על פי תנאי הסכם המכר שנחתם בין הצדדים. (ראה גם בדו"ח השבועי).

3. המזכירות דנה שוב בתקנון "קרן בנים" וגיבשה נוסח סופי שיובא לאישור האסיפה.

4. המזכירות החליטה על חיוב בגין נסיעות באמצעות "מרכז ההסעות". הצעה קונקרטית תובא לדיון.

5. בהשתתפות דלית, דנה המזכירות בנושאים שונים הקשורים בקביעת הזכאות לשיכון בבנייה החדשה. המזכירות קיבלה בהערכה הודעת טלילה ומוטי חורש היוצאים לשליחות בחו"ל שהם מוותרים על תורם לכניסה לדירה חדשה בבנייה הקרובה ואישרה שזכאותם ובכירותם בתור תישמר.

6. המזכירות דנה בחובתם של חבריה להשתתף בדיוני האסיפה הכללית בכלל, ובדיון השנתי הנוגע לבחירת חברי המזכירות בפרט.

המהפכה השקטה: "בשקט ובאין רואים", עתידה להסתיים בשנת 2003 המהפכה הגדולה ביותר בחיי הקיבוץ מיום העלייה על הקרקע.

המהפכה שהתחילה באופן מובהק עם הפיכת פלרם לחברה בערבון מוגבל, נכנסה לשלב מכריע עם הקמת מבנה "התיאגוד" והעברת פעילויות עיסקיות ואחזקות לתאגיד בת (בבעלות מלאה) של הקיבוץ, ומסתיימת ב- 2003 ב"שורת המחץ", עם העברת כל חובות הקיבוץ (מקורם ב"הסדר הקיבוצים" ו"הסדר מילואות"), לתאגיד הבת ושחרור קיבוץ רמת יוחנן, לראשונה מיום היווסדו מכל החובות לבנקים, מערבויות ומשעבודים כלליים ומיוחדים על קרקעות ונכסי הקיבוץ.

אני מאמין שאי שם במחצית השנייה של שנה זו, נתכנס באופן חגיגי, ובטקס מרגש נקרע את כתב המשכנתא הרובץ על הקיבוץ מיום היווסדו, על מנת שלא לשעבדו עוד לעולם.

הפנסיה כביטחון קהילתי. על מהות הפנסיה כמכשיר לביטחון חברתי וכלכלי אישי אין צורך להרחיב.

חשוב שנהיה ערים גם להיות קרן הפנסיה אבן יסוד בביטחונו הכלכלי והחברתי של הקיבוץ במתכונתו השיתופית המסורתית.

עם הפיכת הקיבוץ לחברה רב דורית מהווה החיסכון הפנסיוני מקור כספי נכבד בקהילה המחוייבת לקיים רמת חיים הוגנת לכרבע מן החברים הנמצאים בגיל הפנסיה.

במונחים של רמת יוחנן, כשמונים חברים וחברות בגיל הפנסיה, עם קצבת יעד של 5,000 ₪ בחודש קיצבת זיקנה, של כ 2,000 ₪ בחודש: 80 חברים X 7,000 ₪ X 12 חודשים = 6,720,000 ₪. על אחת כמה שלא מעט מן החברים בגיל פנסיה ממשיכים לעבוד ולייצר הכנסה, על אחת כמה וכמה כאשר הנכס העיקרי – המגורים, פטור מתשלום שכר-דירה או משכנתא.

תקציבי 2003. לדעת מרבית הפרשנים הכלכליים, עלולה 2003 להיות שנה קשה מאוד מבחינה כלכלית.

למרות זאת, התקציב השוטף ותקציב ההשקעות של הקהילה (כולל בנית 18 יחידות דיור חדשות), מתוכנן להיות הגדול ביותר בתולדות רמת יוחנן. התקציב בנוי על הנחות הנראות על פניהן סבירות, יש לנו גם רזרבות פיננסיות מסוימות, יחד עם זאת, האם אנו נוהגים נכון כשאנחנו מכינים תקציב "שיגרתי" או אולי נכון יותר להיכנס ל"מגננה", לדחות השקעות, לצמצם בתקציבים הציבוריים והאישיים?

ביצוע התקציב מחייב רמת אחריות גבוה של כולנו ומעקב צמוד (יש לנו היום כלים טובים למעקב ברמה חודשית).

הצמדות לתכנית השיכון ושאר ההשקעות, הימנעות מצמצום בתקציב האישי, העדר פגיעה בתקנונים המבטיחים לימודי צעירים ומבוגרים, הימנעות מהורדה ברמת השירות בענפים המרכזיים: חינוך, בריאות, סיעוד, מזון – מחייבים הענות ונכונות של כלל החברים ומרכזי הענפים והפעילויות בקהילה. להתייעלות ולהתלכדות במאמץ.

ערנות וזהירות. לאור אירוע שהיה לאחרונה, אני פונה אל כל מי שעוסק בהליכה וריצה בשטחים שמסביב לקיבוץ, לנקוט זהירות וערנות. רצוי מאוד לא לבצע זאת ביחידות (לפחות בזוג) ורצוי להיות מצויד בטלפון סלולארי על מנת שניתן יהיה להזעיק עזרה במקרה של הטרדות או חו"ח מעבר לכך..

תהיה א. לפני שבועיים וכמו כן לפני שבוע הגשתי להדפסה בעלון "ברמה" שתי רשימות – שבכל אחת מהן חלק משלי וחלק מובאה ממקור אחר. בשני המקרים נדחו הרשימות ע"י ירמיהו בטענה: שלא ייתן לי להשתלט על "ברמה" ע"י מובאות ממקורות אחרים. (המקור אצלי). (אינני מתכוון לרדת ולהתפלמס עם ירמיהו מעל דפי ברמה (במידה והרשימה תודפס.)

להפתעתי בעלון "ברמה" האחרון 3.1.03 מופיעה רשימה החתומה ע"י ירמיהו – "עוד אפשר לתקן"... כשרובה של הרשימה היא ציטוט ממקור אחר...

בנוסף לכך, באחת משיחותי עם אודי פ. באותו עניין, פתח בפני אודי גיליון של "ברמה" שבו הוא עצמו מצטט את עמוס עוז...

הצעתי: ישנן רק שתי אפשרויות – א) שכל ציטוט הנכלל בתוך רשימה (וזאת במטרה מסויימת) יודפס ב"ברמה". ב) אם אין הדבר נראה לירמיהו – שיתפטר.

תהיה ב : לפני יותר משנתיים הגה מי שהגה את הקמתו של פסל "כפינו" מאותו זמן ועד היום עבר הרעיון כמעט את כל הגלגולים האפשריים, כולל החלטת שיחה (שתמכה ברוב ברעיון ובביצוע) תצוגה בלובי, הקמת דגם ע"י דני רפפורט וכמה ישיבות של הנהלת רמת יוחנן, הפסל לא בוצע עדיין, וזאת למרות שתוקצב ואפילו הובטח מימון, נוסף ע"י מ.א.ז. לשנת 2003 למסלול מורשת.

ושוב להפתעתי, התפרסם כבר פעם שנייה ב"ברמה" שאלבום לוזר יוצא לדרך, הושגו הכספים לעניין והחברים מתבקשים לעזור במידה ויש ברשותם מיצירותיו של לוזר.

ומשום מה... בין חברי הוועדה שעוסקת בנושא, נמצאים ירמיהו ונעמה ב. שניהם ממתנגדי פסל "כפינו".

אני רוצה להדגיש – אין לי שום התנגדות לאלבום לוזר וזאת למרות העובדה שיצירותיו של לוזר כבר מקשטות את חדר האוכל מזה שנים רבות והנצחתו של לוזר דרך יצירותיו מכבדת את כניסתך לחדר האוכל שוב ושוב.

בכל זאת נשאלת השאלה, מדוע היחס המפלה הזה, הרי פסל "כפינו" אמור להיות אף הוא הנצחה ליצירה אומנותית מקומית. ואיזו יצירה!

ובנוסף – באיזה פורומים נדונה והתקבלה ההחלטה לגבי אלבום לוזר, בשיחה, בקלפי...ואצה להם הדרך...

לסיכום: לאור החלטת השיחה שהתקבלה מזמן, התומכת בהקמת פסל "כפינו" – לגשת מיד לבצע את הפסל כחלק מ"מסלול מורשת" של רמת יוחנן..

"תופעה בולטת" היא הגידול במספר התושבים (אוכלוסייה לא קבועה), למרות שבמקביל יש גם גידול משמעותי באוכלוסייה הקבועה.

הגידול בשני הסעיפים הוא הרבה מעבר לתוספת 14 יחידות הדיור בשכונת זית. משמע ש"נולדו" לנו דירות חדשות.

ואכן, בשנה שעברה החלטנו על מיסוד ענף השכרת דירות בקיבוץ (בניהולו של יורם), ועקב כך השתפר מאוד ניצול הדירות הזמניות בקיבוץ (כולל שיפוץ מבני "סלע"), ועדיין היד נטויה.

המקור העצמי בענף השכרת "הנדל"ן הפנימי" בתכנית 2003, עולה על סכום השווה למקור העצמי בענפי הרפת ולול פיטום "גם יחדיו" (לא כולל עבודת חברים ), והתשואה בו גבוהה.

בתקציב "הנדל"ן הפנימי", ל- 2003, עומד סעיף השכרת דירות לתושבים על הכנסה בסך של 600,000 ₪, לא כולל תשלומי תושבים בענפים: חינוך, ח"א, כלבו, מרכולית וכד'.

(ובנוסף לכך עוד 250,000 ₪ לשנה הכנסות מתושבים בתקציב הקהילה מ"תושבים קהילתיים" שאינם מטופלים על ידי יורם במיגזר העיסקי). נושא התוֹשבוּת בקיבוץ. (וכל הכרוך והמשתמע מכך), יהיה אחד הנושאים המרכזיים לטיפול בשנת 2003..

כשפיגועים רצחניים משתוללים ברחובות, שחיתות מערערת אושיות שלטון, המציאות נטרפת משעה לשעה, שידורי הבחירות משגעים לך את השכל ואין יודע מה ילד יום, מה נותר לך? – פטריות. פטריות במזרח הרחוק ש"עושות טוב", או פטריות במזרח התיכון שמאיימות על שלמות העולם, או פטריות ברגליים. אז לפחות שמזג האוויר יתנהג בצורה נורמאלית, שיהיה קר, שיהיה הרבה גשם כי מה שבאמת מתחשק לך זה פטריות אחרות.

והנה זה קורה, עם בוא החורף, משהו בילדות הרחוקה משיב מיצי קיבה רדומים לפעילות, מעיר את הגעגועים לטעם החיפוש של האורניות ביער שלנו כשהתנאים "מבשילים".

מאי משמע מבשילים? כשה"מומחים" מאשרים שכבר "יש". ואכן גם דורון זקן האצנים וגם עזרא רון זקן המהלכים אישרו, - הם כבר מצאו פטריות ביער!!!

ככה כאילו בלי משים אני שואל את האישה: "בא לך פטריות?" "בטח" - היא עונה.

"מה דעתֵך על מחר?" "כן!" "טיול בגשם?" "כן" בעודי מופתע מה"כן" המוחלט, אני מנצל את ההצלחה וממהר להזמין רכב בטרם תתחרט. הסידור כבר תלוי, כל המשבצות מלאות, אני מחפש אולי מישהו נבהל מהגשם הצפוי למחר. אבל לא. לא רק שאין נבהלים ואין ביטולים, אלא שגם הסידור החיצוני של אלה שנזכרו אחרי הרגע האחרון (כמוני), גם הוא כבר לא כל כך ריק. בכל זאת אני מוצא משהו פנוי מהבוקר עד 11:00. נספיק לנסוע ולחזור.

בחוץ גשם, לא נראה שמזג האוויר הולך להשתפר, גם אין שום סימן שהפטריות תעשנה ביוזמתן איזשהו צעד משמעותי כדי להגיע אל הסירים שלנו, כך שאם לא נעשה אותו בעצמנו, נשאר רעבים. אומרים ועושים, מתלבשים חם בעד נגד הגשם מעמיסים על הרכב את עצמנו, שתי שקיות ושני סכינים ולדרך.

לא מספיקים להגיע עד מחסום-הקרלוג הצפוני ומסתבר שהווישר הימני מתנדנד על כרעי תרנגולת, לא עושה את מה שהוא אמור לעשות וגם כן מפריע לשכנו לנקות את השמשה, הגשם לא מפסיק, אין ברירה צריך לצאת החוצה לנתק את הסורר, פעולה דחופה ומעצורים וממשיכים עם ווישר אחד בצד הנכון. הפעם המזל עומד לצידנו.

אדם קרוב אצל עצמו, ראשית חוכמה מתחילים לחפש ביער שלנו. כבר מההתחלה זה נראה כמקח טעות, או שקיבלנו מודיעין לא אמין, או שלא הבנו אותו, או שאנחנו מחפשים במקומות הלא נכונים. אולי יש פה פטריות אבל בתנאים הנוכחיים הן לא מזדמנות לנו. הדודאים פורחים בשגעון, פה ושם צצה רקפת, כשיוצאת איזה קרן שמש מבין העננים טיפות המים נוצצות על העלים כמו קריסטלים אבל פטריות יוק. הנעליים ספוגות מים, רטוב וקר ברגליים ואנו נחושים, לא נחזור הביתה בידיים ריקות.

חוזרים לרכב, מתניעים ו... אופס, הרכב תקוע לא קדימה ולא אחורה, לא שהבוץ כל כך עמוק אבל הוא חלקלק, במקרה כזה אין ברירה אתה משקיע את כל משאבי הידע שצברת בנהיגה מונעת אצל אמציה במשך השנים - מוציא את האשה אל הגשם לדחוף. ישתבח שמו, זה עוזר. היא אמנם מתעפרת בעפר הארץ (במצבו הבוצי) מהגלגלים שמסתובבים "על ריק" אבל איכשהו נחלצים וממשיכים, הן לא נבוא הביתה בידיים ריקות.

מעבר לכביש קורץ לנו היער של העיירה השכנה, כרגיל נראה יותר ירוק. מה יש בו שאין ביער שלנו לא יודע אבל ננסה. למודי נסיון הפעם אנחנו כבר יותר זהירים, חונים בצד הדרך, מלאי מרץ וחדורי מוטיבציה מחדשים את החיפושים.

מפלסים נתיבות בין הסבך לסלעים תרים אחרי המקומות החבויים ששם על פי כל הכללים הידועים אמורות להסתתר פטריות. בשלב זה מתפתחת התחרות סמויה בינינו מי ימצא את הפטריה הראשונה, ככה, כאילו בחוסר איכפתיות מופגנת כל אחד ממהר להיות המוצא הראשון. מעשה שטן, הפטריה הראשונה כמובן נקרית על דרכה. היא מכריזה עליה בקולי קולות אף על פי שרק אנחנו נמצאים ביער, כל מילה מדקרת חרב בלבבי, ולא עוד אלא שהשקית שלה מתחילה להתמלא בקצב מסחרר, לא יודע איך.

ביאושי אני מגביר את המאמץ וזה מתחיל לשאת פרי, עכשיו כבר לא חשוב אם הפטריות הן טריות צהבהבות לבנות או כבר חומות ומלאות חורים וזוחלים, העיקר למלא את השקית... מרחוק אני שומע אותה צועקת לי: "אל תכניס פטריות עם תולעים!!" יודעת צדקת נפש בהמתה, הרי היא תצטרך לנקות את השלל שנביא הביתה.

"בסדר" אני צועק לה בחזרה אבל הצורך להראות תוצאות חזק ממני, בתוך השקית שלי כבר שוכנות יחדיו בשלום הפטריות הנקיות והפטריות עם הפרוטאין הבריא, אין שום סיכוי בעולם שדווקא עכשיו כשאני מתחיל להוכיח יכולת, אתחיל למיין אותן. בליבי אני זומם לערבב את תוכן שתי השקיות ברגע הראשון כשהיא לא תרגיש.

האמת היא שכבר יש לנו מספיק אבל תאוות החיפוש לא מוצתה, ממשיכים ליער הבא. כשיורדים מהרכב היא אומרת לי ביוזמתה: "בוא נאחד את השקיות ונשאיר את המלאה במכונית" אצבע אלוהים! כהרף עין אני קופץ על המציאה כמוצא שלל רב ועושה כדברה. בבית היא לא תדע להבחין מי קטף מה.

בקיצור, לא נאריך, חוזרים הביתה עם השלל, שתי שקיות מלאות פטריות כדת וכדין. בערב מצפה לנו ארוחת-מלכים. אני כמובן מאליו פורש לי לנוח מהמאמץ והיא ישר מפשילה שרוולים ולעבודה.

כשאני קם ממנוחת הצהריים, אני רואה על השיש במטבח מונחת כוס קטנה "מלאה" בשאריות הפטריות הנקיות שנותרו לפליטה אחרי "ניקוי" קפדני.

"מה" אני מיתמם, "זה כל מה שנשאר?" "כן!" היא מרעימה.

אין צורך להסביר, מנימת ה"כן" הזה אני מבין שבחושיה המחודדים היא תפסה את העניין.

אבל אל דאגה, ישתבח שמו, חזקה על מי שאמוּנה ברזי הבישול, שתדע איך מוסיפים לתבשיל מן הגורן ומן היקב, הרבה בצלצלים והרבה תפוחי אדמה ועוד כהנה וכהנה, ותהפוך את ה"חסרון" הקטן ליתרון גדול .

בערב עייפים ורעבים אנו יושבים לאכול את פרי עמלנו - נזיד פטריות להלל ולשבח מה שמשכיח לרגע את צרות היומיום.

אבל לא, ברקע כבר מודיעים בטלוויזיה על עוד פיגוע רב נפגעים ברחובות תל אביב..

היו סיפורים שהוא שותל אותן בעצמו... / דורון יפה

בעיני כיום הפטריות הן רק תירוץ לטייל. אם מוצאים פטריות זה רק תוספת רצויה.

מאז שאני קטן וזוכר הייתי מכתת רגלי לחפש פטריות, בהתחלה היער היה גדול גכוה ורחוק.

היום הוא קטן קרוב ונמוך אפילו זכיתי לראות אותו ננטע מחדש .

מומחה הפטריות הראשון שהכרתי היה שלמה יפה. המומחיות שלו התרכזה בלהוציא אותנו היינו יוצאים שבעים ושמחים באפס מחיר. באותו זמן ארוחה כזו הייתה שוות ערך למה שמקובל היום לקרוא ארוחה "על האש".

תמיד התעסקנו רק באורניות שאותן קל לזהות. למדתי לזהות אחרות ואפילו אכלתי אותן אבל כנראה "הטכעת" זיכרונות ילדות מחזירה אותי לחפש רק אורניות.

המומחה הגדול ללא ספק הוא טוביה אחי הגדול, כל הקיבוץ היה יוצא ליער ורק טוביה היה מוצא, היו סיפורים שהוא שותל אותן בעצמו. אין ספק שחושיו המיוחדים וכל התיאוריות והרעיונות שלו בנושא תקֵפים עד היום. אספר חלק כי חלק כבר שכחתי.

קודם כל, אורניה צריכה את עץ האורן, היא חיה בשותפות עם השורשים העיליים שלו לכן יער אורנים ותיק הוא יצרן פטריות עלוב.

כאן ראוי להזכיר היער שלנו שזכה לנטיעה מחודשת הוא מקור מצויין לאורניות, השנה במיוחד יש שפע כמוהו אני לא זוכר הרבה שנים. השנה קרה לי פעם ראשונה שפשוט עברתי ליד פטריות ולא קטפתי אותה כי היה לי כבר מספיק !

דבר שני בניגוד למה שסוברים אורניה זקוקה לשמש ולא למקום טחוב וחשוך, יש לחפש אותה ליד אורנים צעירים בקרחות יער או בקצה היער.

פטריות זקנות רצוי להשאיר להִתְרבּוּת נוספת לרוב הן ממילא מלאות תולעים וכדאי להשאיר אותן. כמו כן רצוי להשאיר את השורשים באדמה.

כל נושא חיפוש פטריות הוא מוזר זהו פרי מאוד רגיש ובלתי צפוי. או שיש או שאין. השנה יש!

... אוסיף ואומר, כנראה הדחף לחפש פטריות נבע, בין השאר, מפשטות האוכל שהיה בימים ההם ומחוסר גִיווּנוֹ..

האמת - שהיינו ילדים - זה אף פעם לא עניין אותנו. זה תמיד היה מוכן.

רק כשהשנים דהו, והדברים הטובים באמת, החלו להישאר בזיכרונות. ניזכרנו.

את הפטריות צריך לנקות. מה שבאמת עם תולעים - זורקים. היתר - שווה.

להשאיר קצת מחטים ועלים - זה מוסיף לטעם. (לא צריך להתאמץ - משהו תמיד קצת נשאר)

תביאו כמה תפוחי אדמה. לקלף. לחתוך לריבועים (להיזהר על האצבעות. כן. קרש רגיל!)

תרתיחו במים. עם כפית שטוחה של מלח. (אחרי רתיחה - אולי 10 דקות - שהריבועים יהיו רכים)

המהדרין יחזירו את הריבועים למחבת וישחימו אותם.

בתחתית הסיר קצת (קצאא..ת!) שמן. שימו את הפטריות בפנים ו... על האש.

הפטריות מתחילות להגיר מים שמבעבעים - וזה בדיוק העניין - זה הרוטב ששום שף לא מצליח לחקות.

תנו לפטריות לשוט ברוטב של עצמן איזה 10 דקות. (כדאי לסייע בבחישה, הן אוהבות להידבק לתחתית הסיר).

לוקחים גביע לבן אחד (אם יש הרבה רוטב) או שני גביעי לבן (כן! של תרצה. עם ביו..) ומוסיפים לסיר.

מוסיפים כפית אבקת מרק. (עוף, פטריות, בצל מה שיש..) ומבשלים ברתיחה וביעבוע עוד 10 דקות.

לאלה שלא מפחדים מדברים טעימים: אפשר להוסיף 100 גרם גבינה צהובה מגוררת.

פעם כשהיינו ילדים, אחת מחוויות החורף הייתה איסוף פטריות.

עם תחילת הגשמים היה מתעורר ויכוח בין מספר גירסאות שהיו ניתלות במומחים מקומיים- האם הגשם הראשון הוא הקובע את מועד יציאת הפטריות, או הגשם השני הוא הקובע.

יציאה ליער, שלא כמו בימינו שאפשר להגיע עם אופניים, קלאבקאר או מכונית, הייתה כרוכה בחציית ים של בוץ שהיה משתרע בין הפרדס הוותיק ליער (איזור-הפומלות של היום), בשנים שהיה שם מרעה זרוע ההליכה על העשב חסכה חלק מההתבוססות בבוץ.

לפני ההליכה היינו מצטיידים במגפיים גבוהות עד כמה שניתן כדי שנוכל ללכת בבוץ העמוק.

אבל ככל שהיו גבוהות כך היו גדולות והיה חשש שהרגל תישלף בקלות מתוך המגף במקרה של שקיעה בבוץ, ההמשך של תהליך ה"שליפה" הוא איבוד שיווי המשקל ונפילה עם הרגל והגרב לבוץ, ואז בלית ברירה להחזירה למגף כמו שהיא.

שלב נוסף בהכנות היה לעבור דרך מחסן השקים הריקים, לקחת שק לעשות ממנו "ראשיה", תחליף למעיל הגשם והמטריה. (ראשיה = שק מקופל לחצי לכל אורכו ואותו היו שמים על הראש כנגד הגשם. גם סבלים נוהגים כך במטען מלוכלך).

אז שלא כמו בימינו הגשמים היו יורדים בעיקר בשבת.

אחרי תהליך הצליחה על כל מרכיביו והגשם לפרקים, היינו מגיעים ליער שהוא כבר נחשב לחוף מבטחים בגלל המחטים של האורנים. אז מתחיל החיפוש כאשר לכל מחפש סימנים מיוחדים היכן לחפש. האם בין העצים הצעירים או בין השיחים הקוצניים של הקידה השעירה.

התחרות הסמויה הייתה מי יזכה הראשון לשאת את הצעקה הקובעת "מצאתי!"

חשוב מאוד למצוא הראשון, כי סביב לפטריה הראשונה תמיד היו עוד, מי שימצא הכי הרבה הוא המלך של היום.

כדי להצליח ולהיות המלך, היו כמה מדדים. לא רק הכמות אלא גם האיכות. האם הן צעירות, זקנות או מתולעות. זקנות ומתולעות היו נפסלות. כך שלא הגודל הוא הקובע.

כך היינו נודדים ביער דרך החלקים השונים ממורד-קרמן עד לבריכה ולקרחת ואוספים.

במורד-קרמן היינו עומדים למעלה ומסתכלים על השטחים שהיום שייכים להרדוף, רואים את הערבים שעובדים ולא מפחדים מהם. האמיצים היו יורדים למטה ומסתכנים גם בעליה למעלה. האמיצים פחות נשארו למעלה והסתפקו בקריאות עידוד לאמיצים וקריאות התגרות בפועלים שלמטה.

הייתה גם בעיה האם לקחת דליים לאיסוף שמשקלם לא היה קל. מדובר בדליי-פח, לא כמו דליי-הפלסטיק של היום, ולהסתכן בבושה שלחזור עם דלי ריק, כשכולם חוזרים עם דליים מלאים. כשיוצאים בלי דלי תמיד אפשר להגיד שיצאת רק לטייל ולא לאסוף פטריות.

האופטימיסטים ידעו שביער פזורות המון קופסאות פח ישנות שריד מימי נטיעת היער, היו משתמשים בהם לאיסוף. במשך הזמן גם הם אזלו והיינו מנצלים את השקים שהיו מוטלים על הראש שהלכו והכבידו עם הזמן .

חוויה נוספת שבגללה נוקה היער מפרחים, ואולי בגללה חוקקו את "חוק פרחי הבר", היא איסוף כלניות. היינו חוזרים מהטיול ביער בידיים מלאות כלניות, רקפות ונרקיסים עד שבמשך הזמן "ניקינו" את היער.

בסוף השבת או בטיולי הכיתה כל הדרך מהיער למשק הייתה רצופה בפרחים. לעידוד התחרות והנזק היינו גם עושים גיוסים לקרן קיימת, אוספים פרחים תרומה קק"ל.

איך היינו תורמים אותם לקק"ל לא ברור לי עד היום, אבל תמיד היו מודיעים שכיתה זו או זו אספו פרחים בשווי של ...

כשהיינו חוזרים עם הסלים והדליים היה מתחיל תהליך הבישול, הולכים למטבח (אז הכל היה פתוח אבל חשוך) אוספים תפוחי אדמה ובצלים. מתחילים לנקות ולקלף וגולת הכותרת- הטיגון.

בימים ההם לא אכלו בבתים אלא רק בחדר האוכל, אבל במוצאי שבת את הפטריות היו מבשלים בבתים. החוויה של אכילה עם המשפחה הייתה מסעירה לכשעצמה, לכל בית היה מתכון משלו. מי שהלך במדרכות באותו ערב הריח היה משגע אותו.

עד היום יושב לי הריח באף והטעם בפה. בשבילי פטריות הם רק אורניות ולא כל מני תחליפים בקופסאות ומשומרות בכל מני טעמים מוזרים.

היום כשהכביש מגיע עד ליער והאורנים כבר מזמן הוחלפו בעצים אחרים, עדיין זכור לי הריח והטעם וכמובן חווית האיסוף והדרך ליער וממנו..

תושבי המועצה האיזורית זבולון והסביבה מוזמנים על ידי ו. התרבות של רמת יוחנן:

ביום שבת, ט"ו בשבט, ה 18 בינואר יתקיים טיול ט"ו בשבט אליו מוזמנים כל תושבי המועצה האיזורית זבולון והאיזור.

הטיול מתאים לכל הגילים ולכל ההרכבים, הדרכה והסברים מאנשי האזור המכירים וחיים את השטח.

מסלול טבעתי מודרך של כ 3 ק"מ, זמן גג של שעתיים הליכה עד הסיום. (אפשרות של תוספות למעוניינים במסלולים ארוכים יותר, או הליכה עצמאית באמצעות מפות שטח ודפי הסבר שיחולקו במקום.)

היכרות עם השטח המיוחד הזה, על רקע יוזמות לשנות את ייעודו.

נקודת התחלת הטיול: צומת בית היערן ביער קרית אתא.

גישה לנק' ההתחלה: הגעה ברכבים פרטיים דרך רמת יוחנן, או דרך צומת שפרעם. (יהיה שילוט מרמת יוחנן וצומת שפרעם לאורך הצירים). יהיו גם הסעות הלוך וחזור ממגרש החנייה של רמת יוחנן החל מהשעה 09:00 ועד 10:15.

יציאת סיורים מודרכים: יציאה בקבוצות מודרכות, כל 20 דקות, או בפרקי זמן קצרים יותר לכשיתרכזו כ 20 מטיילים.

מה צריך להביא: בנקודת היציאה יהיו דוכני הסברה, ושתייה חמה וקרה, נא לבוא עם מנעלים מתאימים להליכה בשטח וביגוד מתאים למזג האוויר.

הטיול מאורגן על ידי התארגנות של מתנדבים מתושבי האיזור הפועלים לשמירת ערכי נוף ומורשת באיזור גבעות אושה ובסיוע, קק"ל, החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, עמותת חיים וסביבה.

המעוניינים לקבל מידע נוסף, לסייע או להצטרף מתבקשים להתקשר לאיילת גורדון,

נודה לכם אם תודיעו לנו על כוונתכם להגיע, למרות שאין בכך הכרח, הודעה מראש תאפשר לנו להתכונן לביצוע האירוע בצורה יעילה וטובה יותר.

דרושים מתנדבים ביום הטיול

*נהגים חביבים להסעות מרמת יוחנן ליער.

*אנשים יצירתיים לעבודה עם ילדים

*תורנים במקום

חברים שמעוניינים או שיש ביכולתם לתרום ולעזור

מתבקשים לפנות לאיילת גורדון 058-748888

ביום חמישי בבוקר בעוד שרל'ה זית שוקדת כהרגלה על שיכפול העלון לקראת יום שישי, הופיעה נירית דרור עם חיוך מפה לאוזן ואמרה שיש לה "הפי אנד" לסיפור הגניבה שהתחיל לפני שבועיים, חלקו כבר ידוע ברבים וחלקו לא.

פרק א' - ביום רביעי בבוקר צוקי התעורר, הסיר את קורי השינה מעיניו הציץ החוצה, ולתדהמתו גילה שהאופניים של ירדן אינם במקומם, זאת אומרת גנבו אותם, וגם כן ראה בהזדמנות זו זוג אחר לא מוכר רובץ לו ליד הבית, לא שייך לסביבה, שאחר כך התברר שהן של ירון בן-טל.

נירית הנרגשת התקשרה מיד ליורם השוטר שלנו, הוא הגיע מהר ורשם מיד את התלונה, גם ראובן הגיע וסיפר שהם לא בעלי האופניים היחידים ש"הצמיחו" רגליים במשך הלילה, לתרצה וללוטם שי גנבו אופניים ולצביקה גזית את הטוסטוס.

יותר מאוחר נודע שהשומר השכיר באותו לילה גילה דמויות חשודות, הוא רדף אחריהם, הם השאירו את הטוסטוס והאופנים של לוטם וברחו עם האופנים של ירדן לכיוון כפר המכבי. הוא לא הצליח למצוא אותם.

פרק ב' - ביום שישי בלילה אוהד שוהם יצא עם ה"קוץ" הגדול שלו לטיול "פיפי" בשעה 1:30 בלילה, בדרכו ראה שני ילדים מסתובבים בצורה חשודה. הוא שילח בהם את הכלב, לקח אותם ללובי של חדר האוכל והחזיק אותם עד שנני הגיע.

נני הזמין שוטר ממשטרת זבולון שעשה עליהם חיפוש ומצא כלי חיתוך. באיזשהו שלב הביאו את השנים לשומר השכיר וגם הוא זיהה אותם.

הם נלקחו אחר כבוד לתחנת משטרת זבולון לחקירה. חוקר הנוער שעשה את מלאכתו נאמנה הוציא מהם הודאה בגניבה, והם לקחו אותו למקום ששם החביאו את האופניים .

ב- 5:00 בוקר בשבת העירו את משפחת דרור לזהות את האופניים. היה זוג אחד של ירדן וזוג אחד כנראה של מישהו מכפר המכבי. על הזוג השני התגלה נרתיק כלי עבודה שהתברר שהוא שייך לאלישע שלם ובו כלי עבודה ששייכים לאיתי שוהם.

אוהד היה נרגש מאוד כשקיבל עוגה טובה מעשה ידיה של נירית כאות הוקרה ולא הבין בכלל למה, הוא רק רצה לסיים בשלום את טיול הצרכים ולחזור לישון.