לא היו ימים טובים לישראל כימי הבחירה, שבהם בני ישראל יוצאין לרחובות, בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין ידו משגת לשלם דמי חסות ... וחוללים את הקלפיות. ומה היו אומרים! - "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך בכסא". (מסכת "תענית")
דו"ח שבועי / א. פלד
הפרטת תיקון מכשירי חשמל (מזגנים, טלביזיות, מקררים)
כזכור החל מ- 1.1.2003 נושא זה מופרט וכל ההוצאות הכרוכות בתיקון מכשירי חשמל הנ"ל יחולו על החברים.
תלינו על הלוח הרשמה לגבי ביטוח תיקון מזגנים (200 ₪ בשנה). חברים לא נרשמו (ויש גם מי שטורח להוריד דף ההרשמה אחת למספר ימים).
הביטוח אינו חובה אבל על מנת שאחר כך "לא יהיה בכי", אני רוצה ליידע שעלות הביטוח השנתי כנ"ל, היא שוות ערך פחות או יותר לביקור אחד של טכנאי רק בשביל לראות "מה הבעיה", ועוד לפני החלפת חלקים כלשהם.
ההרשמה תהיה תלויה עד סוף החודש (ואבקש לא להורידה). אם יהיו מספיק (עשרות) חברים שיהיו מעוניינים – יבוצע ואם לא, "כל אחד לנפשו".
הפרטת לימודי העשרה וחוגים.
קלפי ראשון עבר. קלפי שני יבוצע איה"ב (אם ירצה בנצי) עוד השנה. בינתיים החליטה המזכירות שהוצאות בגין חוגים ששולמו על ידי חברים, יוחזרו עד 31.12.02 באותו שיעור ובאותו אופן כפי שהיה עד היום.
חברים מתבקשים לפנות בנושא לתרצה יפה.
לאחר 31.12.02 נפעל לפי תוצאות ההחלטה שתתקבל בקלפי.
מאחר וחברים עדיין שואלים בנושא, אני מבקש להזכיר לחברים, אנא תציצו בתלוש התקציב של חודש דצמבר ותגלו שכל זוג זוכה ב- 9,600 ₪ בשנת 2002 (בודד 4,800 ₪), עבור "קרן השתלמות". חברים מבוגרים שעבורם אי אפשר לפתוח קרן כזו, מזוכים בסכום באופן שוטף ומזומן בתקציבם.
סכום נאה זה יכול לשרת בכבוד את רצונות החברים בתחום החוגים והשלמות השכלה.
לגבי חברים שנזקקים לסכום לפני הבשלת הקרן, ניתן תמיד (על פי החלטותינו) לפנות לגזבר ולקבל "הלוואת גישור" (שתנאיה מבחינת הצמדה וריבית מתכסים (במקביל ע"י ההצמדה והריבית בקרן).
ועוד להזכירנו ש"קרן ההשתלמות", מהווה עבור מי שרוצה ליעדה לכך, גם חיסכון נצבר ללימודים גבוהים עבור הבנים למקרה בו חו"ח בעתיד לא ימומנו לימודי צעירים במלואם או בכלל ע"י הקיבוץ.
בחשבון גס, חיסכון זה במשך שלוש-ארבע שנים פלוס מענק לימודים למי ששירת שירותצבאי מלא, מספיק למימון לימודים גבוהים לתואר ראשון (שכ"ל + הוצאות נלוות).
תכנית חיסכון זו, עליה החלטנו במסגרת תכנית השימושים החמש שנתית, גם פותרת במובן הצר האמור לעיל, את סוגיית ה"תשלום בגין הורים" למי שרוצה להשקיע כספי הקרן לאו דווקא בלימודים.
(סכומי החיסכון ב"קרן השתלמות", יכולים לשמש, למרות הכותרת, לכל מטרה שהיא).
הפרטת אנרגיה.
מספרים לי שהתקנת המונים בעיצומה, כך שגם נושא זה מתקדם ושוב איה"ב (בנצי מושך בכל החוטים), יסתיים בינואר 2003..
ישיבת מזכירות / 12.12.2002
נוכחים: כל חברי המזכירות למעט ורד מ. ויובל פ.
1. נמסר על ידי צור דיווח לגבי מצב מעברים ושיפוצים בדירות הקומותיים. התקיים דיון בנושאים שונים הקשורים עם הדיווח.
2. אושר תיקון תקנון הקיבוץ באופן שסעיף 45 הקיים ומוחלף על ידי מעיף 45 חדש שנוסחו: "הקיבוץ באמצעות החלטה במוסדותיו המוסמכים יהא רשאי לתרום מתוך רווחיו, לרבות רווחים שנצברו, לקרן מילואים כהגדרתה בפקודת האגודות השיתופיות ובכפוף להוראות הדין".
3. המזכירות החליטה בהמלצת מש"א, שחבר שהוא סטודנט במסלול צעירים ושעבד בקיבוץ במשך כל שנת לימודיו האחרונה בהיקף של לפחות 80% משרה, יהיה זכאי בתום אותה שנה לתקציב חיסכון בגין שנה זו.
4. לאור העיכוב בקבלת ההחלטה בנושא הפרטת חוגים ולימודי העשרה החליטה המזכירות לאשר הוצאות (על פי המקובל) שבוצעו על ידי חברים בנושאים אלה עד 31.12.02 . החל מ- 1.1.03 על פי תוצאות ההחלטה בקלפי.
רשם – אודי.
אבוי לפרשנים / איתן שטייף
בעקבות הרכבת רשימות המועמדים לכנסת פירסמו ה"פרשנים" בתקשורת דברי הבל כה רבים, עד שלא ניתן לראות את האמת בין אשדות המילים.
לכן רציתי לתת ביטוי צנוע לדרך המחשבה שלי, שהינה פשוטה וישירה, כדי להסיר כמה מחסומי הבנה.
אני אישית מרגיש "מפא"יניק, כלומר בדרך המרכזית והישירה – אפשר להגיע להסכמה עם הפלשתינאים, אסור לוותר על העיקר וסביבותיו, חשוב לשמור על כבוד האדם העובד, צריך למנוע התעשרות על חשבון המדינה, ועוד כמה אמיתות צנועות וישנות.
על כן בהצבעתי (הרי היו רק 10 שמות לבחור בהם) בחרתי להצביע בזכותו של יוסי ביילין, שעשה רבות והיה בבסיס הפעילות הפוליטית שהצבעתי בעדה בעבר, ולדעתי היה חייב להיכלל ברשימת ה"עבודה".
לא בחרתי בצלי רשף וביעל דיין, לא בגלל "שמאלניותם" אלא מכיוון שלא ראיתי את פעילותם כעונה על הצורך והדרישות המהותיות. הביקורים של צלי רשף בחברון כדי למחות, והפעילות העניפה של יעל דיין סביב נחילי ההומואים והלסביות לא הפריעו לי – אלא שמצאתי כי הם לדעתי נמצאים ב"אג'נדה" של "מרצ" ולא של "העבודה", ועל כן בחרתי שלא להצביע עבורם.
במקביל אני דוחה את הפרשנות שניתנה לרשימה כאילו הייתה רשימת פואד. מבין ה- 15 רק סנה הוא עמית מובהק של פואד. לא דליה איציק ולא מתן וילנאי, לא בורג ורמון ולא בייגה, אלא בעיקר נציגי ה"מחוזות" שתמיכתם בפואד אינה עניינית אלא היא "תלויה בדבר", למרבה הצער.
אינני מאמין שרבים יימנעו לתמוך ב"עבודה" ויצביעו עבור מרצ רק מכיוון שיוסי ביילין שם ולא כאן, ואני מאמין כי הביטוי הציבורי שניתן למצנע בהרכב הרשימה הוא בהחלט תומך ומותיר בידיו את היכולת להנהיג ולכוון ולא להתפשר על עקרונות שהוא מאמין בהם.
הצעד שעשו יוסי ביילין ויעל דיין הינו פסול לדעתי, ואציע לכולם שלא ללכת בעקבותיהם אלא לתמוך תמיכה מלאה ב"עבודה" ובמצנע..
קַו הַתֶּפֶר
לכל איש קו תפר
אֶת הַקַּו בּוֹ תְּפוּרִים משלו.
לַיָּם הַשָּׁמַיִם זה קו התפר שלי.
פּוֹרְמִים רַק קִרְעֵי עֲנָנִים.
קַו יַצִּיב מוּחָשִׁי
בִּמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם הוּא קָבוּעַ,
כְּכָל שֶׁאֶקְרַב
הוּא מִמֶּנִּי בּוֹרֵחַ
אוֹתוֹ אִישׁ
לֹא חָצָה מֵעוֹלָם.
בְּיוֹם חֹרֶף צָלוּל
הַשָּׁמַיִם הִגְבִּיהוּ
וְנוֹהֶמֶת רוּחַ קָרָה
בְּצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים,
כְּמוֹ קָפָא צוּק הָהָר
בְּגָלְשׁוֹ אֶל הַמַּיִם
וְקֶצֶף לָבָן
מְלַחֵךְ אֶת סְלָעָיו.
שָׁם מִתְחַבְּרִים
יָם, שָׁמַיִם, וַאָרֶץ
שָׂם גַּם אֲנִי
בָּהֶם לִנְגֹּעַ אוּכַל.
12/12/02 ראובן עזריאלי
ה"משגיחים", הגיג לא רלוואנטי / ירמיהו
בשבוע שעבר פורסם בעלון קטע שהיה בו מן השבח ומן הביקורת תחת הכותרת "שוטה הכפר" בעילום שם.
שאלו חברים (ובצדק): בעילום שם??? הכיצד? איך קורה דבר כזה?
והוסיפו: הדרך הנכונה היא להעיר לחבר בצורה דיסקרטית, ל"דבר על זה", ל"הזכיר" לו שכך אין אנו נוהגים וכו'.
אי אפשר כמובן שלא להסכים לכל ה"עצות" המלומדות הללו, אלא שהלוואי ויצמחו לי שערות על הראש כמספר הפעמים שהן נוסו בהצלחה לא משובבת.
התשובה הפשטנית שלא תספק את השואל הנבון היא די טריוויאלית - מדוע זה מותר לשלוח יד לכיסו של הכלל ואסור לכתוב על כך ברשות הכלל ללא שם. - מה חמוּר מִמה.
התשובה האחרת נעוצה אולי ב"היסטוריה" של צורת החיים ה"לא נורמאלית" שלנו, באורח החיים שהתיימר להיות נאור בתיאוריה, ובמעשה נמצא מנוגד לטבע האנושי, לצורך המוחלט להכפיף את כולנו אל תוך סד של חוקים והלכות בשם טובת הכלל, לאמון המוחלט באדם עליו הושתתה ה"שיטה", ובעיקר לרצון שלא צלח, - ליצור אדם חדש.
נדמה שהצורך לעמוד בערכים המחמירים האלה הביא לפריחת ה"שעות נוספות" של "משגיחי הכשרות" המקומיים.
מה שנהוג היה לכנות "דעת קהל", התבטא ב"דין התנועה" "מה יגידו" או "צריך", אלה היו מושגי היסוד שכילכלו את ה"שיטה" ניווטו את הפרט "ללכת בתלם" הנכון. (נכון לגבי מי?)
כאז כן היום, היו כאלה ש"הסתגלו" בלית ברירה, היו כאלה ש"ניצלו" את השיטה לטובות הנאה, והיו כאלה שלא יכלו לעמוד בלחצים ופרשו מהמשחק, קראו להם "בוגדים" על לא עוול בכפם.
האם השתנו כללי המשחק?
לאו דווקא, בעובדה, עד היום לא הצלחנו ליצור את הכלים שימזערו את ההתנהגות ה"חריגה" בחברה רצונית מיעוטת-יכולת-לאכוף את רצונה על הפרט. במילים אחרות אין לנו כלים אפקטיביים ל"טפל" במי שלא מקבל את הכללים המקובלים, או גם במי ש"נכשל" לפעמים, וזה די אנושי. מה שמביא שוב פעם לפריחת ה"השגחה העליונה".
מאידך, אנו מתעקשים (לא ברור למה),לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית ולא להשליך אותה החוצה (יעני משטרה!) כמו כל אזרח הגון אחר במדינה מתוקנת.
קראתי לא מזמן דברים שכתב שי זרחי במסיבת ה 80 לקיבוצו גניגר, להלן ציטוט: "...המון שנים קראנו לה קבוצה... היו גם קיבוצים בסביבה, אבל גניגר הייתה קבוצה. היא בחרה להיות קטנה אינטימית, לא לגדול ממש. היה חשש שבקיבוץ עם הרבה חברים, משהו ביחסים יהפוך למכאני, האינטימיות תיפגם"
(גם המייסדים שלנו שלפחות בחלקם קיבלו את הכשרתם בגניגר חשבו וחלמו קבוצה אינטימית, כך הייתה רמת יוחנן הרבה הרבה שנים! שימו לב, עד היום אנו נוקטים במינוח הייתה!!!)
וממשיך שי זרחי: "... במשך השנים, משהו נעשה יותר מפוייס כאן עם התפוגגות המחוייבות האין-סופית והלהט השיתופי, שגבלו לעיתים בהתאכזרות האדם לעצמו ולזולתו, למדנו לקבל את עצמנו עם החסרונות ולא להיבהל מכך".
הזמנים השתנו גם פה גם שם, גניגר כבר מזמן צועדת בנתיב הדיפרנציאלי הרבה מעבר למה שברמת יוחנן מוכנים לדבר בו נכבדות. יש משכורות, יש הבדלים ברמת החיים, איש לאוהלו ומסתבר שיש חיים גם אחרי השינוי.
ומוסיף שי זרחי: "במשך השנים נעשה קל הרבה יותר לחיות כאן, אבל החברה נהייתה קצת פחות משמעותית וּוִויתרה על תפקידה כבית משפט עליון."
השאלה שנשאלת היא, האם נוכל לוותר גם על ה"תענוגות הקטנים" שעוד נותרו לנו (ראה ה"משגיחים"...) ויחד עמם על כל נכסי היחד שלנו, לטובת "תיקון" עוולות כאלה ואחרים, (ראה חיוב ארוחות), שהם כנראה חוֹלָיִים כרוניים של ה"שיטה" הקיימת, ויבואו על תיקונם רק עם שינויה.
מה שכן, אנחנו בכיוון הנכון, ויבורכו המפריטים.
ונשאר עוד לברר במה "התייחד" אצלנו חיוב האוכל מכל שאר מעשי בישין שפשו בחצרנו.
למה דווקא התופעה הזו שלכל הדעות היא שולית וזניחה, "זוכה" להתייחסות, מוציאה לנו את העיניים, כל כך מרגיזה, שהרי אין היא יתומה, יש לה אחים ורֵעִים, גם אבא וגם אמא, ודוד ודודה ונכדים וכו'...משפחה שלמה.
אז באמת למה?
ולאותם מתי מעט שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה יצירתית בחיסכון שני שקל על חשבון הכלל, אחזור על מה שהיה נוהג לומר אחד מחברינו הוותיקים שהלך לעולמו לא מזמן, הוא היה מבטל את כל העניין בתנועת זילזול ומפטיר: "שיערב להם!".