מס. 1355  ח' בטבת   תשס"ג  13.12.02

 

 

 

כולנו, כל אחד בתפקיד שהוא ממלא, בכל הענפים ובכל פעילויות הקיבוץ, עוסקים כל הזמן בקבלת החלטות לגבי מה ש"מגיע" או "לא מגיע" לחברים או כיצד לנהוג בעניין זה או אחר הקשור בחברים, או בפיתרון קונפליקטים שבין החברים ו"הממסד" או בין החברים עצמם, ובקביעת תורים וסדרי עדיפויות ובכלל ב"דיני נפשות".

לשם כך יש לנו עשרות תקנונים ומאות החלטות ונוהלים כתובים ובלתי כתובים ולכאורה אם רק היינו מזינים את כל הנורמות האלה למחשב (שכבר הצליח אפילו לנצח את קספרוב בשח-מט) , היינו צריכים רק להכניס את ה"שאילתא" והמחשב היה פולט לנו במהירות האור את התשובה: הנכונה, האמיתית, ההגיונית, הצודקת... ולא היא.

 

כפי שבמדינה אלפי חוקים, תקנות, צווים ושאר חיקוקים אינם יכולים לבוא במקום מי שבסוף ממונה להכריע, כך גם בכל שאר המערכות, בצומת החיונית יושבים בסוף אדם או צוות או "ועדה", ולאחר שהם לומדים את הנושא, אין להם מנוס מהפעלת שיקול דעתם הפרטית כולל גם כל: שגיאותיהם, שיגיונותיהם, שגעונותיהם, והם נבחנים בסוף במבחני "הצדק הטבעי" (דהיינו הקפדה על שמיעת כל הצדדים המעורבים, העדר משוא פנים, העדר טובת הנאה...) ועל פי האיכות היחסית המצטברת של ההחלטות.

 

ובהקשר קרוב או רחוק לאמור לעיל מצאתי ואהבתי מאוד קטע בספרו החדש של עמוס עוז "סיפור אהבה וחושך" (עמוד 189) שמספרת לו הדודה סוניה מדברי סבו:

 

"הצרה עם טרוצקי ועם לנין וסטלין וחבריהם, כך חשב סבא שלך, שהם ניסו תיכף ומיד לסדר מחדש את כל החיים על פי ספרים, ספרים של מארקס ושל אנגלס ועוד כל מיני חכמים גדולים כאלה, שאולי הם הכירו יפה מאוד את כל הספריות אבל שום מושג על החיים לא היה להם, לא על רוע-הלב, ולא על קנאה צרות-העין הרשעות והשמחה לאיד. אף פעם אי אפשר יהיה לקחת ולסדר את החיים על פי ספר! שום ספר! לא על פי "שולחן ערוך" שלנו ולא על פי ישו הנוצרי ולא על פי המניפסט של מארקס! לעולם לא! בכלל, הוא היה אומר לנו תמיד, יותר טוב קצת פחות לסדר כל הזמן וקצת יותר לעזור אחד לשני ואפילו כדאי קצת לחמול. הוא היה מאמין בשני דברים, סבא שלך: בחמלה ובצדק. אבל הוא היה בדעה שמוכרחים תמיד לקשור בין שניהם: צדק בלי חמלה זה בית-מטבחיים ולא צדק. מצד שני, חמלה בלי צדק, זה אולי מתאים לישו, לא לאנשים פשוטים שאכלו מתפוח הרוע. ככה הייתה השקפתו: קצת פחות לסדר וקצת יותר לחוס." .

 

 

 

 

 

נוכחים:  כל חברי המזכירות.

 

1.      אושרה שהות בקיבוץ כאורחים לתקופה קצרה להוריו של יבגני סמירנוף – "חייל מאומץ" – שבאו לביקור בארץ. ההורים מתגוררים בדירתו של יבגני.

 

2.      אושר לקבל את שירה טופול הבת של  רותה  שושני, כתושבת בקיבוץ בהסכם לשנה. שירה משרתת היום בצה"ל במסגרת שירות חובה.

 

3.      אושר תיקון בהחלטה  קודמת של המזכירות בנושא גמלאות משרד הביטחון.

 

4.      התקבלה החלטה טכנית בנושא הפרטת מזגנים לגבי זוגות נשואים שמתחת גיל שלושים (שלגביהם לא חלה הפרטת מכשירי חשמל: טלביזיה, מקרר, מזגן).

 

5.      המזכירות דנה בנושא שליחות בחו"ל של חברים שהם עובדי פלרם. האחריות  הכוללת לגבי הנושא נשארת בידי הקיבוץ כמו עד היום , כאשר ההפעלה השוטפת נעשית על ידי צוות המרוכז על ידי חבר הקיבוץ בה נוטלים חלק ממלאי תפקידים מן הקיבוץ ומן המפעל.

 

6.      תושבוּת בקיבוץ. נושא התושבות בקיבוץ נימצא בהתרחבות מתמדת. כיום שוהים בקיבוץ תושבים מ"סוגים" שונים (הורי חברים, נילווים שהם בני זוג של חברים, "עובדים נדרשים", תושבים "סתם" ועוד). המזכירות מינתה צוות בהרכב: אודי, עידו, איציק לקח, ורד מ., דניאל פרי, יוחנן – על מנת לגבש הצעת החלטה בנדון.

רשם – אודי.

 

 

 

כיצד להצביע בנושא הפרטת חוגי העשרה / דניאל פרי

 

לקראת ההצבעה החוזרת בנושא ברצוני לידע את הציבור במספר פרטים.

מה שנרשם כחוגי העשרה מתחלק לנושאים הבאים;

 

התעמלות ויוגה                         19 חברים.

ציור ורקמה                              13 חברים.

קולנוע                                      6 חברים.

מוזיקה ונגינה                           4 חברים.

תזונה                                       7 חברים.

מחשבת ישראל                         9 חברים.

לימודים שונים                          3 חברים.

 

לפי דעתי רב הנושאים הם תחביבים ואין להם שום קשר להשכלה.

לדעתו של משה נצר שצריך להקים ועדה שתבדוק ותחליט ותסווג את הבקשות. ברצוני לענות שהנתונים המובאים כאן הם תוצאה של החלטות שאושרו ע"י ועדה שבחרנו.

נראה לי שאוכלוסיית רמת יוחנן מספיק בוגרת בתחום הזה כך שתוכל לנהל את עצמה בלי "עזרתן" של ועדות. (גם זמן הישיבה של הועדה עולה כסף).

לאחרונה מבוצעת תוספת לתקציב בסכום של 400 ₪ בחודש לחבר לנושא ההשתלמויות (זה תקציב נוסף שלא היה עד היום). בתקציב זה יכול כל חבר לצאת לכל השתלמות ולהקדיש כל סכום לתחביב שבו הוא עוסק.

 

כמובן שמכאן ברורה דעתי שבקלפי יש להצביע על החלטה ברב רגיל ובהצבעה השנייה על הפרטת התקציב..

 

 

 

 

 

 

הרשימה הבאה וספיחיה היו אמורים להופיע בגליון חנוכה, לא הסתייע מסיבות שונות והפירסום נדחה. היא עוסקת בספר שיצא לא מכבר בהוצאת ידיעות אחרונות בשם -  "חיוור היה הלילה", גירסת סיקו. זהו בעצם סיפור על הפרט המצטרף לסיפור הכללי של הקמת המדינה ומשיק בחלקו גם לסיפור המקומי שלנו. לטעמי אקטואלי היום בדיוק כמו אז.

הספר נכתב על ידי ההיסטוריון והעיתונאי יוסף ארגמן, והוא מסכת חייו  ד"ר פנחס זוסמן, שידוע יותר בכינויו - סיקו.

 

מיהו אותו סיקו?

חברי רמת יוחנן הוותיקים בוודאי זוכרים.

סיקו היה, החל משנת 47', מפקד מחלקת הפלמ"ח שישבה ברמת יוחנן  ונקראה - "מחלקת רמת יוחנן", שם שליווה אותה בשנים שלפני קום המדינה ועד סוף מלחמת השחרור. המחלקה הזו השתתפה ברוב ה"פעולות" באיזור הקרוב, ואחר כך בגליל במרכז ובנגב והקיזה דם רב.

הספר מתחיל בשנות העשרים של תל אביב הקטנה, בתי הספר, הפנימיות, אוהלי פלמ"ח, מתאר את מערכות מלחמת העצמאות, ימי הבראשית של המדינה, ישוב איזורים חדשים, ראשית ימי האקדמיה, האמבארגו הביטחוני שהוליד את ה"מרכבה", ה"כפיר", "גבריאל", ה"לביא" והתעשייה הצבאית בכלל. זהו מסלול חייו של סיקו.

כמפקד וכאדם הוא היה נערץ על ידי פקודיו. אחרי תקופת רמת יוחנן השתתף כמ"פ בקרבות הקשים והעקובים ביותר במלחמת השחרור, קרבות שמתוארים בספר, תוך דגש מיוחד על קרב שילטא-קוריקור, (ספיח להתקפה הכושלת השישית לכיבוש לטרון), קרב שהשאיר את אלה שלקחו בו חלק ונותרו בחיים "שרוטים" ו"מצולקים". הופתעתי לגלות בספר פרקי עדות חתומים על ידי בצלאל אופיר שהיה הסמ"פ של סיקו באותו קרב.

הרמתי טלפון לבצלאל לאשש את מה שחשבתי, ומשהסתבר שאכן כך הוא ניסיתי לשכנע אותו לשתף אותנו בחוויות של אותו קרב נורא. לא עמדתי על משמעות הפצעים שפתחתי בהזדמנות זו.

 

רבים הועידו לסיקו עתיד מזהיר, והוא אכן מילא תפקידים ציבוריים רבים, אלא שסיקו ניחן בתכונה שעוברת כחוט השני לאורך כל הספר - הצלחה בכל אשר עשה, על אף, או למרות היותו צנוע וביישן.

 

לאחר המלחמה המשיך כמג"ד מיל', סיים כלכלה ותיכנון בפקולטה לחקלאות ברחובות, היה בין מקימי חבל לכיש, ב 61' סיים בהצטיינות דוקטוראט בברקלי, בצד עבודתו המדעית האקדמית הניח יסודות ניהול ותיכנון כלכלי בכל אשר נקרא לעסוק, בעיקר בנושאי הביטחון. ב 73' היה מפקד החפ"ק של אריק שרון בסיני, יותר מאוחר הגיע למנכלוּת משרד הביטחון.

סיקו נפטר לא מזמן ממחלה קשה.

 

לפני שנתיים נראה היה שהנה הנה השלום בפתח, כגודל הציפייה גודל האכזבה, כתבו בעיתונים שימים רעים כאלה עוד לא היו לנו. אשר על כן בחרתי להביא שני קטעים ל"ריענון" הזיכרון הקולקטיבי שלנו. קטע אחד מתחילת הספר שמתאר את אופייה המיוחד ופעילותה של "מחלקת רמת יוחנן" בפיקודו של סיקו. והשני חוויה אישית של בצלאל מקרב שליטא-קוריקור.

האינתיפאדה לא התחילה אתמול. (ירמיהו).

 

מתוך הספר -

קיבוץ  רמת יוחנן  שבעמק זבולון (צפונית לחיפה) שימש בשנות השלושים והארבעים אחד מבסיסי ההדרכה של ההגנה. נערכו בו אימונים ליחידות  מאיזור חיפה וכן קורסי מכ"ים של ההגנה והפלמ"ח. במקום היה גם סליק מרכזי של האירגון. אחרי יגור, עברה לרמת יוחנן המפקדה של פלוגה א'.

סיקו הגיע לרמת יוחנן  בסוף החורף של שנת 47'.

הכשרת רמת יוחנן הייתה אכן הכשרה מיוחדת, שלושה מחבריה קיבלו לאחר מלחמת העצמאות את אות "גיבור ישראל". זהו אות הגבורה הרם ביותר. רק שנים-עשר לוחמים  נושאים אותו.

מספר אחד החברים: "היינו חמישים נערים ונערות. מחלקה א' של פלוגה א' בגדוד הראשון של הפלמ"ח. התגוררנו באוהלים, במחנה קטן ונחמד בין עצים, בקצה הקיבוץ. רוב הזמן עבר באימונים ובעבודה במשק. מדי פעם היינו מעבירים נשק מסליק לסליק. רצנו מדי בוקר עד קריית אתא ובחזרה. היה לנו מפקד מחלקה בשם סיקו, שהערצנו. והיו מפקדי כיתות, נועם, ינון ומוזס שעשינו כל מה שביקשו. ישבנו סביב מדורות, שרנו, גנבנו תרנגולות מלולי הקיבוץ, עשינו  קומזיצים ונוצר הווי. הגענו בחבורה מגובשת. גדלנו על ערכים כמו חברוּת, טוהר הנשק ועמידה במבחנים. רובנו היינו בנים לדור העלייה השלישית, עלייה ציונית, פרולטרית ואידיאליסטית".

 

משה סיני, חבר הכשרה: "נכנסתי לעולם חדש. המגורים עם הבנות באותו אוהל, המפגש הראשון עם הקיבוץ, העבודה בבית האריזה. בערב היינו שרים ורוקדים. הבנים במכנסיים קצרים ובחולצה רוסית,  הבנות במכנסים קצרים עם גומיות וחולצות רקומות. בלילות היינו עוברים ליד כפרים ערביים לעיתים גם ליד משטרות בריטיות. מוניתי אחראי על סליק הנשק המחלקתי. הוא היה בחדר אפלולי בסילו של מפעל "הזרע".

 

נפילתו של נועם

 

חוליות פלמ"ח ממחלקת רמת יוחנן הוזעקו מדי פעם לפעילויות יזומות בחיפה. פעם על מנת לחטוף מפקד ערבי מרכזי מבית קפה, פעם על מנת להחדיר מכונית נפץ לשכונה ערבית, במענה למעשה דומה של ערבים, ופעם כדי לכבוש נקודת שליטה על גשר רושמיה, דרכו זרמה התחבורה היהודית לחיפה.

הפעולה החשובה ביותר, בדיעבד, של מחלקת רמת יוחנן למען חיפה, התרחשה במרחק לא רב ממנה – בקריית מוצקין. עבור סיקו, מפקד הפעולה, היא הייתה אסון

 

אישי ולכאורה כישלון מבצעי. בדיעבד, הסתבר כי הצילה את חיפה היהודית, או לפחות הקלה מאוד על כיבושה בידי יחידות ההגנה.

וזה היה סדר האירועים:

בתחילת מארס 48', חמק מחיפה המפקד הצבאי הערבי של העיר והצליח להגיע ללבנון. מטרת השליחות החשאית הייתה לארגן משלוח גדול של נשק עבור הכוחות הערביים בחיפה. ואכן ב- 16 במארס, יצא המשלוח מביירות בשתי משאיות גדולות ובליווי לוחמים. השיירה ובה משלוח חומרי נפץ, לא נעצרה על ידי שומרי הגבול הבריטיים. היא המשיכה מראש הנקרה לעכו ומשם החלה לנוע על הכביש הראשי לכיוון מפרץ חיפה. בראש השיירה נסעה מונית ובה מפקד העיר חיפה. דבר השיירה ויעדה נודע לש"י. הוא הזעיק את מפקדת ההגנה האיזורית. סיקו קיבל הוראה לעצור את השיירה ולפגוע בה.

 

סיקו: "ההוראה הייתה לעצור את השיירה, להרוג את מי שאפשר ולקחת את השלל. היה מחסור אדיר בנשק. על שתי מחסניות של סטן שאבדו בפעולת הרדאר, חבר'ה עמדו למשפט. יום קודם למארב הגיע אליי טלפון לרמת יוחנן. ביקשו שאתייצב במקום מסויים בקרית מוצקין עם "מעדרים וקלשונים". הבנתי שמדובר בנשק. בבוקר אסף אותנו טנדר. הייתי עם עשרה חבר'ה. לקחנו שני מקלעים, כמה סטנים ורובים. בחרתי להציב את המארב בפנייה לקריית אתא. הכרתי את האיזור היטב. בעבר הייתי אמור לעשות שם חסימה לכוחות בריטיים, בעת שספינת מעפילים פורקת בחוף.

 

"הכוח התחלק לקבוצת חסימה וקבוצת הסתערות. אחרי שעה, שלחו לנו לעזרה כיתת חי"ש. הצבתי אותם  במחסום רזרבי, מאחורינו. פתאום הגיע רוכב האופנוע. זה היה אות מוסכם. הוא הודיע שהשיירה מתקרבת. הוריתי לזרוק לכביש חביות אשפה. הכביש נחסם. בראש השיירה נסעה מונית. הוריתי לפתוח באש והשיירה נעצרה. הם יצאו מהמכוניות והתפתח קרב. הם היו חשופים. אנחנו היינו מוגנים ומוסתרים. היה לנו יתרון. כנראה שהרגנו את רובם. הסתערנו על המשאיות ואז היה פיצוץ אדיר.

"נועם פסמניק ועמנואל לנדאו, שהיו ראשונים, נפצעו קשה. הפיצוץ זרק אותי הצדה ומייד אחר כך היו עוד ועוד פיצוצים. משאית אחרי משאית. חצי שעה של פיצוצים. התאוששתי ויצאתי לראות מה עם האנשים.

"התחלתי ללכת על הכביש. בינתיים הגיעה גם שיירה בריטית שהחי"ש לא עצר אותה. גם הם יצאו לבדוק מה קרה. חיפשתי את הפצועים ואת ההרוגים. רדיו המשיך לנגן באחת המכוניות. ריח חזק של חומר נפץ. הוצאתי את שני ההרוגים ומישהו לקח אותם במכונית לבית חולים. האנגלים הסתכלו ולא עשו דבר. אספנו את הפצועים. בומצ'יק נפצע קשה (אברהם [בומצ'יק] אביגדורוב קיבל על חלקו בקרב את אות "גיבור ישראל"). אחרי שחזרנו לבסיס, נודע לי שנועם  ועמנואל נפטרו מפצעיהם.

 

ב- 24 באפריל, ארבעים יום לאחר האירועים המתוארים כאן, הצליחה ההגנה להשתלט על העיר חיפה. היה זה הישג הטריטוריאלי החשוב ביותר בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות. הוא הפיח תקווה והניח בסיס ממשי לתחושה, כי אכן ניתן להכריז על כינון מדינה יהודית עצמאית, זאת, אכן עשה בן גוריון במוזיאון העיר תל אביב , ב- 15 במאי..

 

 

 

 

הקדמה - לפני כשנה התכנסו המוני חבריו-מכריו של פנחס זוסמן, סיקו, למפגש עצרת לכבודו. סיקו כבר היה חולה במחלה הקשה ממנה נפטר, כולנו קיווינו שזכה לקורטוב של נחת לפני מותו. הגיע לו, ועוד איך...

במפגש זה חולק הספר "חיוור היה הלילה" בו סוקר ההיסטוריון יוסף אגמון את פרשיות חייו של סיקו.

בספר מתואר בפירוט מהלך העניינים בקרב שליטא – קוריקור, אירוע קשה שצרב צלקת בחייו, מיכוות צלקת שליוותה אותו מאז ועד מותו! ... הייתי אתו אז ולכן ירמי ביקש "תכתוב משהו על סיקו".

 

בהספדים לנפטר נוהגים לומר "אחרי מות, קדושים, אמור". אלו הן שלוש "פרשיות השבוע"  שכאשר הן נאמרות ברצף מתקבלת משמעות שמתכוונת לומר – "מאחר ואדם  מת אין מזכירים את מגבלותיו. אחר מותו הוא מבחינת קדוש, לא סיקו! לסיקו לא נזכרו מגבלותיו, גם לא בחייו. מעולם, אף פעם, לא שמעתי בעצמי, ולא  שמעתי אף אחד אחר ששמע אמירה בגנותו. לא בעודו בחייו ולא בכלל.

 

סיקו היה מפקד-פלוגה של קרב נורא שהסתיים באסון נורא ואף על פי כן לא נשמעה עליו ולו מילה רעה אחת. כי סיקו היה בן אדם שאי אפשר לכמת אותו ולא ניתן לקמט אותו.

ואני, האחרון במנשה, מעז לקרקש עליו נקרולוג כי בפרק זמן מאוד משמעותי בחיינו, היינו יחד.

 

הייתי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) של סיקו במלחמה הנוראה ההיא. לא תפסתי פיקוד. נהרגו 45 (ארבעים וחמישה...) מחיילינו, ארבעים וחמש משפחות דומעות גוררות עצמן מאז ועד עתה.

מה היה אילו, אילו סיקו היה פוקד כך ולא אחרת.

אילו הייתי מרכז יכולות, מוגבלות ככל שיהיו אבל היו, לרכז חילוץ  מבוקר.

ואני לא ישן בלילות ומתכנן איך לשחזר את המתים!! בחלום זה מצליח לי אבל בחיים לא. בחיים המתים הם מתים וסוף פסוק.

 

מעולם, אף פעם לא סיפרתי את הסיפור של שילטא-קוריקור. לא למשפחתי, לא לעצמי, לא!!

עכשיו בא ירמיהו ומבקש לספר על סיקו. נענתי ברצון מלא.

 

למה? כי רמת יוחנן היא בשבילי עוגן ומוקד הזדהות ואני רוצה להוציא את זה אחת ולתמיד (?) כקטרזיס משחרר.

מותר לי כבר, 54 שנים עברו, אז נדמה לי שמותר לי כבר.

שני דברים מעכירים את חיי: יפתח שלי והמלחמה בקוריקור-שילטא.

שם לא הצלחתי לגונן ... על יפתח לא יכולתי לגונן.

עברו יובלות... שנים רבות לא הזכירו, לא "זכרו", את המלחמה הנוראה ההיא ואילו אנחנו, מתי-מעט שנותרו עדיין. מאוד זוכרים לא מזכירים... לא מדברים... רק לעיתים. לעיתים. לעיתים רחוקות, כשנפגשים עם חברים מהימים-הרעים-ההם אז: - "אתה נפצעת פה והוא גרר אותי שם ו..." אבל בעיקר אומרים מה היה אם?... מה היה אילו? ...

בעיקר אומרים: "מה היה אם לא".

 

תיאור העלילה בתכלית הקיצור.

מבצע "דני". הגדוד שלנו השתלט על שטחים נרחבים ממזרח ללוד-רמלה. בערב צריכה להיכנס לתוקף הפוגה בקרבות. הגדוד קיבל סיוע של שני טנקים והצטווה, כמחטף טרם הפוגה, לכבוש את לטרון. על הפלוגה של סיקו הוטל למנוע מעבר תגבורות אויב מבית נאבללה-לטרון. הקמנו החסימה בוואדי על הצטלבות כביש בית-חורון עם דרך בית-נאבללה-לטרון.

התמקמנו על מדרון רכס שאורכו כ- 900 מ', לרגלינו הוואדי, מאחורינו בפסגת הרכס בית אבן דו-קומתי - חירבת קוריקור.

עוד בדרכנו אל... הבנו שהבית מאוכלס. הייתה דילמה, להתכתש על הבית ולהתרחק מהמשימה או לעקוף אותו, להתרחק ממנו על מנת לקבל שליטה של ממש על מקום החסימה.

אי אפשר היה לעשות גם וגם.

סיקו החליט – המשימה חשובה יותר ועקפנו את החירבה כשהלגיונרים מאחורינו...

 

לאחר המפלה האובדנית כל העולם רשאי היה להאשים אותו  בשיקול דעת שגוי. לא את סיקו, איש לא אמר או הגה בו ולו גם מילה רעה אחת. כי כל מי שהכיר אותו הוקיר אותו וידע שסיקו היה בן-אדם של איכויות גם בהחלטה הקשה.

יושבי החירבה החלו לצלוף בירי נק"ל ולטוֵוח עלינו סוללת מרגמות קטלנית. לא היה לנו מענה. לא היה לנו מרגמות. לא קיבלנו סיוע ארטילרי שהובטח. הלגיונרים שבחירבה ישבו מעלינו קיבלנו אישור נסיגה... היו הרבה מאוד פצועים והרוגים. זה היה כישלון בכל קנה-מידה.

צה"ל וכותבי דברי הימים שלו לא התייחסו לקרב שילטא. התביישו. בשנתיים האחרונות חלה תזוזה מסויימת. התפרסם מחקר אקדמי, החלו לדבר. הוקם אתר הנצחה  ובישוב "לפיד" שנבנה על רכס קוריקור, קראו לביה"ס המקומי ע"ש המ"ה (45)  ... גם זה משהו.

תורשה לי הערת "גנרל" זוטר מאוד: גם לוּ קיבלנו מודיעין טוב (וקיבלנו גרוע), גם לוּ תקפנו את החירבה, תוצאות המפלה לא היו שונות בהרבה בגלל שלא היה לנו מענה ארטילרי.

 

עכשיו – איך סיפור סיקו קשור לרמת יוחנן?

כשהפלמ"ח היה מפוזר בקיבוצים הייתה גם ברמת יוחנן מחלקה, "מחלקת רמת יוחנן". סיקו המ"מ שלה (לימים קיבלה מחלקה זו שבחים מפליגים בהיותה מחלקה מצטיינת).

בני ובנות המשק תלו בהם עיניים כלות. וסיקו? סיקו בכלל היה אליל... אל. (אני מכיר וידויים מאוד אישיים בנושא, שרק'ה סיפרה לי ).

עוד שתי נקודות משיקות לרמת יוחנן – הגרעין הבסיסי של המחלקה היו חניכי הנוער העובד מבית חינוך בתל אביב. תמר קנול הייתה מדריכה שלהם (והם יצאו מוצלחים. עובדה!)  

ועוד משהו – יונתן עזריאלי היה בזמן הקשה ההוא בכפר שליטא.  לאחר הנסיגה בלילה, אירגנתי כיתה לנסות לאסוף את גופות ההרוגים שנשארו פזורים בשטח. יונתן התנדב למרות שלא היה שייך  לפלוגה ולא קיבל אישור מפקדיו.

חוה אלברשטיין – היוצרת והמשוררת מזמרת: 'רק כשהעץ מוטל על הקרקע אז רואים כמה גבוה הוא היה'. סיקו היה גבוה מלידתו ועד אחרית ימיו ועד הֵנה. ואני גאה להשוויץ שהייתי, ולוּ גם פרק זמן של כלום, חבר שלו. . 

 

 

תמר קנול מוסיפה:

 

מאחר ושמי הוזכר ברשימתו של בצלאל כמדריכת הגרעין הבסיסי של המחלקה ולבקשתו של ירמיהו, אוסיף כמה פרטים מנקודה אישית שלי בתקווה שהזיכרון לא בגד בי.

קבוצת "שיבולת" מהנוער העובד  למדה רובה בבית החינוך לילדי עובדים.

היינו נפגשים במועדון בצריף ע"י בית החינוך פעם או פעמיים בשבוע. הייתי מכינה את הפעולה, היינו שרים, משוחחים, משחקים ומטיילים. דירבנתי אותם לקרוא ואחר כך גם היינו משוחחים על הספר "בני היורה" של אליעזר שמואלי, ספר  שנכתב על הווי הכיתה שלי "בתלם". כל יום שישי היינו יושבים על הצוקים בשפת הים של תל אביב ואליעזר המחנך היה מקריא לנו, כל פעם פרק חדש שהוא כתב. זה היה מאוד מרגש.

המפגש, החוויות המשותפות והקשרים בינינו היו חזקים מאוד. הפעולות היו מבוססות יותר על חוויות חברותיות, ופחות על  האידיאולוגיה של מעמד הפועלים.

כאשר  בגרו חלקם  התפזרו ביחידות שונות, חלק קטן הגיע ל"מחלקת רמת יוחנן". אחד מהם היה נועם פסמניק.

אני לא ידעתי שגם הוא הגיע אבל באחד הימים כשהחבר'ה צעדו בשבילי רמת יוחנן ראיתי מישהו  מוכר לי, לאחר דקות ספורות בזכות עיניו הכחולות ובלוריתו המתולתלת אמרתי לעצמי: "זהו נעם" זיהיתי אותו מיד אף שהוא נשאר בזיכרוני נער צעיר והנה לנגד עיני בחור גבוה רחב כתפיים. שמות נוספים לא זכורים לי (עבר זמן רב מאז) אם אינני טועה גם בומצ'יק היה ביניהם.

את בצלאל שהשתייך לקבוצת "שיבולת" בנוער העובד הכרתי כשהגיע לחברת הנוער הישראלית ברמת יוחנן לאחר גמר לימודיו. הוא לא הצטרף ל"מחלקת רמת יוחנן".

זכור לי ערב הפרידה מהחבר'ה לפני יציאתם לפעולה סודית חשובה.

התפללנו שכולם יחזרו בשלום. לצערי ולצערנו נועם ועמנואל נהרגו ובומצ'יק נפצע קשה..

 

 

 

נעם דינסטג "מתקיל"  את בת חן יפה בשאלות על אוכל. גוּרמה, לימודים ושלווה בחיים ובכלל.

 

הִזמנתי לקפה משודרג ורִאיוּן יזום את בת חן יפה, חברה טובה וטבחית בהתהוות.

הרקע הוא לימודי טבחות מטעם משרד העבודה שבת חן כיום נכנסת לחודש השישי מתוך עשרה, בבי"ס דביר הנמצא במרכז הכרמל בחיפה.

 

והופ אנחנו כבר במים, המשיכי.

הקורס הוא הכשרה לדרגת "טבחוּת סוג 1", כאשר "סוג 5" הוא דרגת שף. זאת התעודה המקצועית הרשמית היחידה בתחום הקולינרי בישראל.

"בממלכת האבסורד", כמו שאמא שלי אומרת, הקורס שהוא על חשבון המדינה, ניתן למובטלים ומעוטי יכולת בלבד(!) והוא בעצם המקום היחיד המכשיר בארץ טבחים בצורה מקיפה ומקצועית ונותן תעודת הסמכה של משרד העבודה.

 

כך שרק מי שמובטל או מחפש הסבה מקצועית, יכול "להתקבל" לקורס. אני למזלי לא שייכת לקטגוריות הנ"ל והתקבלתי דווקא בזכות היותי חיילת משוחררת, יחד עם עוד כמה שהתברר יותר מאוחר שהם באמת משוגעים לדבר בדיוק כמוני...

הקורס מאוד מקצועי ומקיף, מתחיל במטבח צרפתי קלאסי וממשיך לבישולי עמים שונים. הוא מתחלק ללימודים עיוניים ומעשיים: החלק העיוני דומה מאוד לבי"ס: יושבים בכיתה ומדברים על אוכל, יש שיעורים מאוד מעניינים בנושאי תזונה, תברואה, תורת המקצוע, שיעורי צרפתית שהיא השפה המקצועית שלנו.

כמו שדוקטורים, למשל,  מדברים בלטינית אנחנו מדברים בצרפתית, ומדהים כמה מילים בצרפתית מתארות אוכל לטוב ולרע וכמה מילות ביניים יש שאין להן מקבילה בעברית, וזאת שפה שבמילא רציתי ללמוד אז זה נותן לי המון.

 

הַתְקָלָה - איך אומרים "דוחה" בצרפתית?

אה ! "דגולאס"!(עם הרבה רגש)

יפה, נרשם.

בַּעִיוּנִי לומדים גם  את יסודות המקצוע, שיטות בישול, על בשר, דגים, מנות ראשונות, אחרונות, קצת קונדיטוריה. קיבוצניקית סוררת כמוני מצליחה להרגיז את המורה שלנו לכשרות. בנוסף, בלימודים יש דגש חזק על מסעדנוּת מקצועית,תורת האירוח, חישובי עלויות ואפילו מחשבים. הכל כדי להכין אותנו לעבודה בחוץ.

זאת מתנה מאוד גדולה שקיבלתי מהמדינה, יותר טוב מזה לא יכול להיות מבחינתי.

זהו נושא שתמיד יש מה לחדש בו, כי יש המון ידע שמסתובב בתחום.

משך הלימודים ביום הוא 8 שעות, החלק המעשי הוא בבוקר ולפעמים גם בערב. בבוקר יש סדנאות ששייכות למלון (מלון דן, נ.ד), מכינים את האוכל לאורחי המלון או לחבר'ה שלומדים עיוני. הלימודים בסדנא הם כמו שיעור כלכלת בית בבי"ס: יש לכל אחד עמדה עם גז, תנור, זה הכיף האמיתי, התכל'ס, פשוט עומדים ומבשלים כל היום, כל פעם משהו אחר. מצחיק לראות 15 חברה מבשלים גולש מאותו מתכון ובסוף לכל סיר יש טעם שונה.

כל אחד מביא קצת מהטעמים שלו בבית לצד הדברים הקלאסיים שלומדים. זה ערבוב מעניין, בכיתה שלי יש החל מבעלת מסעדה יפנית בכרמל וכלה בעקרת בית מאזור משגב שבאה מרקע מזרחי. שתיהן, אגב, עשו לי סדרת חינוך באוכל מזרחי וחריף. בקיצור, כל אחד והרקע שלו.

יחד עם זה, לא כל האנשים באו ללמוד, אחרי הכל זה עדין קורס של משרד העבודה, מי שזה לא מעניין אותו נפלט מהר החוצה – הדרישות מאוד קפדניות וצריך לעמוד בתנאים.

 

מותר להיעדר או לאחר?

מותר עד 20% כמו בבי"ס, אחרת מוצאים את הדרך החוצה. מה גם שעל כל יום עבודה מקבלים כסף.  (לא הרבה אל תדאגו...)

 

בואי נתעכב לרגע על נקודה מוזרה, יום עבודה בתשלום? זה הרי קורס. ויש אורחים במלון שאוכלים את האקספרימנטים שלכם!?

השפים שלנו דואגים ש"נעשה את מה שצריך", עובדים בצורה מקצועית ויוצא ממש אוכל של מסעדה, יש את החומרים הכי טובים והציוד הכי ברמה והדברים יוצאים מאוד יפים וטעימים. לא מזמן, למשל, מצאתי את עצמי מבשלת ומגישה למנהל רשת מלונות דן. זה היה מצחיק, מבשלת מתחילה כמוני מגישה לו ארוחת צהריים...

 

בואי נדבר על למה בעצם הגעת לבישול, מה הקשר שלך לנושא?

הכל התחיל ביום אחד כשאבא הקפיץ אותי לרכבת בדרך לצבא, דיברנו על מה אפשר לעשות בחיים. הוא כל הזמן אמר לי שהדבר שבאמת חשוב הוא שהמקצוע יהיה תחביב. ההורים שלי, הם דוגמא לוורקוהוליקים  רציניים (מכורים לעבודה, נ.ד.) שגם בשעות הערב עוד משוטטים באינטרנט ומחפשים איך לחדש בתחום שלהם.

ואז דיברנו על אוכל, בדיוק ערב לפני הכנתי ארוחת ערב ואבא שלי היה מאוד מבסוט מהאוכל והוא אמר "שמעי, לא רק שאנשים תמיד יאכלו (כי הם צריכים), הם תמיד יאהבו לאכול, ומאותה סיבה זה אף פעם לא יוצא מהאופנה".

חשבתי על זה די הרבה מאותו רגע... אם התחביב שלי יכול להתחבר עם פרנסה והנאה מה יכול להיות יותר טוב!

 

כן, זה באמת נשמע כמו משהו שפחות תלוי במצב הכלכלי, למרות שהמצב לא חוסך את נזקו מהענף הזה גם.

מצד שני, הקייטרינג וה - Take Away פורח. אנשים עדיין אוכלים!

אז אנשים באמת תמיד צריכים ואוהבים לאכול, הא.

 

 

ואת לא מרגישה שזה "עבודה"? "אוי, צריכים להתחיל לקלף את כל הירקות האלה עכשיו..." ולעשות את המיצוי של זה ולזקק את החמאה...

תלוי איך עושים את זה, איך לוקחים את זה. יש מידה גדולה של לחץ, אם הכל מוכן מראש ואתה יודע שהירקות חתוכים כמו שצריך והחמאה מזוקקת וכו' ,כל מה שנשאר הוא להכין את התבשיל. וזה הקטע הכי נהדר שיכול לקרות, כי אז כל מה שאתה עושה יש בו מידה של אומנות, אתה לוקח את החומרים ויוצר מהם משהו עם נגיעה קטנה שלך. מה גם שתמיד יש תוצאות מוחשיות, לטוב ולרע. כמובן שמכל טעות לומדים (במיוחד בקורס כי יש מי שמלמד). יש במיומנות הזו מידה גדולה של אופטימיות וסיפוק.

בכל מקרה, כמו שכל החבר'ה שלי נוסעים עכשיו להודו לחפש את השקט שלהם אני את שלי מוצאת עכשיו במטבח.  אני רואה את זה כמו סוג של הרפתקה אז עכשיו אני שמה על זה את כל הקופה בלי לצפות ליותר מדי, רק ליהנות מהרגע... ולחלום כי זה תמיד כייף. 

אני לא יודעת אם זה הולך להיות משהו לחיים, אני לא יודעת איך אתמודד עם מטבח גדול או במסעדה עם הרבה לחץ. אני רק יודעת שזה מה שעושה לי את השקט שלי בבית, אפילו אם הלימודים הם רק בשביל הידע האישי - שווה ללמוד. יחד עם זאת אני מקווה בעתיד למצוא את מקומי בתחום, אולי אפילו לנסוע ללמוד בחו"ל, או להתמחות בכפר נידח באירופה, לבשל תבשילים, כמו כל האיטלקיות השמנות האלה עם הסירים המהבילים...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם אמרת שהמטבח הצרפתי הוא בסיס להכל, זאת גישה קצת שתלטנית, לא?

איך מטבח צרפתי קלאסי מהווה בסיס לסגנון פיוז'ן (עירוב מטבחים)?

מטבח צרפתי קלאסי הוא בעצם המצאה של אֶסְקוּפְּיֶה שהיה שף גדול בסוף המאה ה-19. הוא לקח את כל המידע שהסתובב עד אז בחצרות המלוכה באירופה והגדיר איך מכינים ארוחה. כלומר איך מבשלים, איזה אוכל מכינים בספרות האירופאית ואיך נכון להכין אותו. הוא זה שהגדיר ראשון מה הולך לפני מה, איך החומרים מתרכבים, איך בעצם מכינים איזשהו מאכל. ברור שבאותו הזמן אנשים באסיה ואמריקה המשיכו לבשל. סיגנון הפיוז'ן בעצם משלב את המטבח הקלאסי עם מטבחים אתניים שונים ויוצר מאכלים שבמבט ראשון נראים קצת מוזרים אבל הם מושתתים על יסודות קלאסיים. ליבנה אחי, למשל, אלוף בשילובים האלה, תשאלו אותו.

 

תני לי דוגמה למבחן עיוני כבד במיוחד שהיה לך.

היה לנו מבחן על בשר בקר, לקחו פרה ופירקו אותה (בתיאוריה כן, לא שחטו חיה לעיני הכתה... נ.ד.), אנחנו למדנו רק על 13 נתחים מתוך עשרים ומשהו שיש.

היה צריך ללמוד איך מטפלים בכל נתח ותבשילים שהוא חלק מהם או הם חלק ממנו,  זה הזכיר מאוד מבחן בספרות: הרבה מושגים, הרבה צרפתית, מילים מנופחות.

 

הידע הזה שימושי?

בוודאי שהוא שימושי. עכשיו אני למשל אלך אל הקצב ואי אפשר לעבוד עלי.