מס. 1350  ג' בכסלו  תשס"ג  8,11,02

 

 

 

 

 

 

 

בחירות לראשות המועצה. הבחירות לראשות המועצה יתקיימו ב- 26.11.02.

בנוסף  לשלמה חבר שהציג את מועמדותו לקדנציה נוספת, הציג מועמדות אדם בשם חאלד עלי מוסא נערני תושב הכפר איבטין.

"על הנייר" בחירתו של שלמה חבר הנתמך על ידי מרבית יישובי ותושבי המועצה מובטחת. יחד עם זאת, הכל  "קם ונופל על יום הבחירות". עלינו להיזהר משאננות. תושבי הקיבוצים במועצה (יגור, רמת יוחנן, שער עמקים, אושה וכפר המכבי) מהווים היום 41% מאוכלוסיית המועצה (ואחוז גבוה קצת יותר בין בעלי זכות הבחירה בשל היות הקיבוצים ישובים זקנים יחסית).

התייצבות דלילה ביום ההצבעה עשויה להוריד את משקל הקיבוצים גם ל- 20% ופחות, ואם ההתייצבות של תומכי המועמד המתחרה תהיה מלאה (כפי שניתן לצפות) עלול באופן תיאורטי להיווצר אפילו מצב בו יידרש סיבוב בחירות שני, על כל הכרוך בכך, (מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית). זוהי קריאה ראשונה לחברים – ועוד נחזור עליה – לקחת את הבחירות לראשות המועצה ברצינות. כאן מדובר ממש על הבית.

 

הישוב המתוכנן "חרוב".  ראשית, כפי שגם הדגישו הפועלים למניעת הקמת הישוב, אסור לנו לערבב נושא ההתייחסות ליישוב עם הבחירות לראשות המועצה.  כאמור לעיל, יש היום רק שני מועמדים. או שלמה חבר או שכננו חאלד עלי מוסא נערני. אין ולא יהיה מועמד שלישי. בשבוע שעבר קיימנו דיון עם צוות המועצה בו השמיעו דברם חברינו המתנגדים לפרויקט והושמעה עמדת המועצה.

בשבוע הבא נקיים אצלנו דיון פורמלי ברמת ההנהלות על מנת להחליט:

א)     האם על קיבוץ רמת יוחנן ללהציג עמדה רשמית בנדון.

ב)     אם כן – מה היא עמדת רמת יוחנן.

ג)      אם גובשה עמדה רשמית של רמת יוחנן, אם ובאיזה צעדים לנקוט.

לאור העניין הציבורי הברור, יובא הנושא לאחר הדיון בהנהלות לאסיפה.

אינני רוצה להרחיב מאוד בנושא שהרי עוד נרבה לדון בו, אלא רק לשרטט באופן סכמטי מה שנראות לי שלוש עמדות המוצא האפשריות להתייחסות.

א.      עמדה אזרחית ציבורית כללית: דהיינו, עמדה של קבוצת חברים בקיבוץ רמת יוחנן המתחברים עם קבוצות אזרחיות נוספות הדוגלים בערכים של "שימור ערכי טבע", "ריאות ירוקות", "מרחבים כפריים" וערכים נכבדים אחרים, ופועלים במסגרות וולונטריות ממלכתיותכגון "רשות שמורות הטבע" וגורמים נוספים, לסיכול הכוונה להקים הישוב הנדון במקום המתוכנן.

ב.   עמדה רשמית – כללית של קיבוץ רמת יוחנן: דהיינו, ייצור עמדה רשמית של הקיבוץ (על פי דעת הרוב)  אבל עדיין על בסיס "עקרונות כלליים של "שימור ערכי טבע", "אופי מרחבים כפריים", "ציונות" וכו', הנכונים לגבי כל אתר ואתר במדינת ישראל וגם – למה לא  באיזורים הקרובים אלינו.

ג.     עמדה רשמית של קיבוץ רמת יוחנן על בסיס פרטני במילים "פשוטות" (כפי שניסה אחד החברים בדיון עם נציגי המועצה), העמדה האינטרסנטית האגואיסטית הפשוטה של רמת יוחנן. גם בייצור עמדה כזו לגיטימי להשתמש באותן מונחים של "ציונות" "ערכי טבע", "ריאות ירוקות" וכו', אבל כל אלה מגוייסים הפעם לצורך שמירה על האינטרס הפרטני שלנו. לגיטימי שכל יישוב, כל סקטור, כל מעמד, מגייס את כוחותיו לשמירת האינטרסים הפרטניים שלו, אבל כאשר זוהי נקודת המוצא חייבים להיזהר מאוד באופן הצגת הדברים.

 

לא קשה לשרטט בלשון ציורית כיצד יכולה גישה כזו להראות בעיניים "חיצוניות" לדוגמא: " ישוב זעיר המונה קבוצה אלטיסטית וארוגנטית של כמאתיים משפחות, המתגוררות ברחבות הדעת והמקום על שטח ירוק ופורח של כשמונה מאות דונמים ושעל שמן (של אותן מאתיים משפחות), רשומים כ- "שטח משבצת" עוד אלפי דונמים נוספים, החיה לה בנעימות אקולוגית בתוך משבצת ירוקה של מרחבי שדות, מטעים ויערות, מבקשת להרחיב את מוטת                    השפעתה ודורשת זכות ווטו, לגבי פיתוחם של שטחי מדינה, הנמצאים בטווח של קילומטרים ואפילו לא בקו ראיה, ממקום ישובם השליו". (טפו... איזו כתיבה מגעילה).

 

כמו בכל סקטור, כך גם אצלנו, יש  אנשים  שכל כך משוכנעים בצדקתנו, (לא  בקור רוח פוליטי אינטרסנטי אלא דווקא בלהט אמוציונלי), עד שאינם מסוגלים כמעט לחוש כיצד נראית התמונה מצידה השני של הגבעה, והם מוצאים עצמם מאוכזבים (ואפילו פגועים רגשית ואפילו מבוהלים), כאשר מתברר שלא רק שלטונות המדינה אלא אפילו בית הדין הגבוה לצדק (שגם בסקטור שלנו כמו בסקטורים אחרים, יש מי שרואה אותו "בית דין צדק" רק כאשר הצדק "שלו" עולה בקנה אחד עם הצדק "שלנו"), אותו בית דין מוצא שהצדק הוא דווקא עם אלה החולקים על הצדק שלנו. נסיון העבר הקרוב מראה שטיפול בנושאי קרקע תוך חידוד האינטרס הקיבוצי הצר, פועל כבומרנג.

 

ועדיין לא אמרתי דבר לגבי דעתי לגוף התכנית להקים הישוב הנדון.

 

ואשר ל"פכים הקטנים". החל משבוע הבא נתחיל לחייב בחדר האוכל ב- 50 אגורות (עלות כולל מ.ע.מ) עבור כל כלי חד-פעמי גדול ו- 20 אגורות על כל קופסת סלטים.

החברים רשאים להצטייד בכלים מן הבית ובכלבו ניתן לרכוש כלים רב-פעמיים מתאימים. .

 

 

 

 

 

 

 

 

נוכחים: 22 חברים

יו"ר: עזרא רון

 

קבלה לחברות: לאחר ששמעה המלצת צוות הקליטה והמזכירות ממליצה האסיפה פה אחד לקלפי לקבל לחברות את דניס רותם ואלי הוברט.

 

מועמדות: לאחר ששמעה המלצת צוות הקליטה והמזכירות, אישרה האסיפה פה אחד קבלת משפחת יעל ומוטי דינסטג כמועמדים לחברות בקיבוץ.

 

שירות רפואי: בהמשך להחלטת המזכירות (ראה פירוט ודברי  ההסבר ב"ברמה" האחרון מס' 1349 מיום 1.11.02), הובאו בפני האסיפה על ידי נציג "שורש – שירות רפואי לקהילה", מצגת  מפורטת ודברי הסבר לגבי כל השירותים המוצעים על ידם.

נשאלו שאלות וניתנו תשובות. נדחה להמשך דיון באסיפה. (חומר נוסף יחולק לחברים ויוצג בערוץ המקומי).

רשם – אודי.

 

 

 

 

 

 

 

 

1.       כזכור מונה הוועדה את: אודי, עידו, דלית, רם גל, צור. הצוות נפגש על מנת לקבוע סדרי עבודתו.

2.       שאלה ראשונה אליה נדרש הצוות היא לגבי חברים שימצאו – אם ימצאו – זכאים לעבור מדירת אמצע בבתי שלישיות לדירה "חדשה או משופצת", דהיינו אם הם משתלבים לפי הוותק בתור של דיירי הקומותיים ביחס ל- 16 הדירות עליהן הוחלט בבניה החדשה. (לא כולל שתי הדירות לצעירים). הצוות מצא שבעניין זה עליו לפעול על פי החלטות האסיפה לפיה 16 הדירות הנ"ל מיועדות אכן לדיירי הקומותיים.

3.       הצוות ביקש מוועדת שיכון להמציא לו את שמות המיועדים למעבר מבתי הקומותיים לפי הוותק.

4.       הצוות נדרש לשאלה אם "שיפוץ במקום" ב"סטנדרט תמר", כולל גם ממ"ד (חדר ביטחון).

5.       הצוות עבר על התור לגבי "שיפוצים במקום" וביקש מממלאי התפקידים להיכנס לבדיקות פרטניות ראשוניות עם המיועדים לשיפוץ על פי הוותק.

6.       הצוות איתר מספר "קושיות" בקשר עם תור "הצעירים" והחליט לזמן את כל הנוגעים בדבר לדיון. (כל מי שרואה עצמו כמועמד לגבי שתי הדירות החדשות שהוקצו לצעירים מוזמן לפנות לאודי)..

 

 

 

 

 

 

 

ברכת מערכת החינוך

לבני ובנות שנת המצווה

היום אתם מתחילים באופן רישמי תקופה חדשה בחייכם. מהיום יצפו מכם לאחריות וחשיבה על עתידכם. אני מאחלת לכם שבתכנים שתלמדו ותחוו השנה – תשכילו להשתמש וליישם בהמשך דרכם ובתבונה, שתהיה לכם שנה מעניינת עם הרבה אתגרים והכי חשוב שתהיו חברים אחד לשני.

ולהורים אני מאחלת שהשנה הזו תעבור בכיף ועם הרבה שיתוף פעולה, נצלו את העזרה והתמיכה שאנחנו מציעים ונצא כולנו נשכרים.

שתהיה לכולנו שנה מוצלחת מהנה ורצינית.

מצוות החינוך - ליאת,אבישי ואורית בן נחום.

 

 

ברכת ההורים

לנערים, להורים, לסבים, לאחים ולצוות המדריכים.

היום אנו פותחים  שנה רבת משמעות. כי במישור חיי החולין שיש בם מתח, חרדה, שיגרה ומאבק, חשוב שיהיו לו לאדם ציוני דרך.

מילדות לבגרות דרך שנת בר המצווה. המהווה שיא במעבר ע"י קבלת עול מצוות. בשנים אלה הכתפיים מתרחבות ומקבלות אחריות. ויד נשלחת לאות חברות.

כאמירת חז"ל "שהוא הנער מביא סימני בגרות ונעשה גדול וקרוי איש".

שנה זו מביאה עימה הרבה זכויות אך גם חובות. שנה של תהפוכות לצד התמודדות.

עזרה הדדית וגיבוש חברתי בה האחד תורם ועוזר לשני.

שנה בה תדעו לראות את השונה כשווה.

את היוזמה כברכה, את האמינות כמטרה. ואת זכות הבחירה להיות מוסרי ורגיש לצעיר ובוגר, לראות זאת כדרך חיים ולא לזלזל. ואנו כהורים נתמוך אם תמעדו. נשים יד כשתזדקקו, ניתן  עצה בעת צרה, ותמיד זיכרו גם כשאתם גדלים, תמיד תהיו לנו חשובים ואהובים.

שתהיה שנה זו שנת התנסות בחוויות, בקשירת קשר והרגשת שייכות דרך חקירת השורשים המשפחתיים.

בהכרת החברה ונכסי הרוח של הקהילה. ללמוד ולדעת את תולדות ארצך, להכיר את תושביה ולהגיע להזדהות לאומית.

נשזור את כל אלה יחדיו השנה.  אז שיהיה לכולנו בהצלחה.

בשם ההורים – חנה צולמן

 

 

ברכת הסבים לבני המצווה

כידוע לכל, בכל חברה ישנם טקסים שמציינים מעבר לבגרות. בעמנו, עם-ישראל, מקובל, כבר מאות שנים (בעיקר מהמאה ה- 14) , שבני המצווה נכנסים לגיל הבגרות.

מגיל זה נעשה הילד לבוגר שחלה עליו החובה לקיים את חוקי המסורת הלאומית והדתית (הנחת תפילין, עלייה לתורה, קריאה בהפטרה) ולפי המשפט העברי: הוא (וכמובן גם היא) נחשבים כ"ברי עונשין" - כלומר כאחראים  למעשיהם (הבן לא ייענש על חטאי אביו ולהיפך) "איש בחטאו יומת" - כל אחד מעכשיו אחראי לעצמו.

מבחינתנו, אנו שאיננו מקיימים את מצוות הדת הישנות - הרי גם אנחנו, שאותנו הביאה הציונות לכאן, והיא שגרמה למפנה ההיסטורי בגורל הלאומי והצילה את העם מניוון - הרי גם אנחנו רואים בגיל זה את השער שבו הצעירים נכנסים ומצטרפים למורשת התרבותית - היסטורית בת אלפי השנים של העם היהודי.

 שהרי מי שגר כאן - בארץ ובמקום הזה רואה את ההיסטוריה הלאומית מקרוב, כְּחיה.

מכאן מרמת יוחנן נראה הר הכרמל שבו פעל אליהו הנביא, הדורש ופועל לצדק חברתי ומייסר את המלך גוזל חלקת העני - "הרצחת וגם ירשת?" יום יום בדרככם לבית הספר אתם עוברים את הקישון שעל גדותיו נוצחו הכנענים - והמסתכל מזרחה - רואה את המקומות שבהם פעלו חכמי המשנה והסנהדרין לאחר החורבן – אושה, ציפורי, שפרעם ובית-שערים, כשהם מניחים יסוד לתרבות ולדת לאומית שאינה קשורה ולא מתבססת על הקרבת קורבנות במקדש וגם ללא שלטון עצמאי.

בראשית המאה שעברה באו אל המקום השומם הזה קבוצות חלוצים צעירים שהחליטו לקחת את גורל העם בידיהם. הם שהקימו המדינה ובנו והפריחו את יישובי האיזור , את גבעת הרמה השוממה, נלחמו ובנו את הישובים הפורחים האלה, מחדשים את המורשת התרבותית  הלאומית (בעיקר החג)  ומתקשרים ומחדשים את עם ישראל ואת הדרישות לצדק חברתי שוויון ושיתוף ויוצרים את ה"יחד" הגדול שבזכותו אנו פורחים כאן.

אני  מאחל לכם, המתבגרים, שתשכילו להכיר את המורשת המפוארת הזו, הלאומית והמקומית, להתחבר אליה ולבסס ולהרחיב אותה כאן.

צביקה קרניאל

 

 

קרן שחר מראיינת את אורית ארזי (אדלן) על החוויות של לידה ואמהות

 

הפעם – ראיון קצת שונה. תמיד אנחנו מראיינים בעלי עיסוקים מיוחדים, עולים חדשים, אנשים עם תחביבים, סיפורי חלוצים, מורשת קרב, ופתאום בא לי משהו אחר, משהו שעוד לא דיברנו עליו. משהו  שנראה לנו כל כך טבעי שאף אחד בעצם לא עוצר ואומר – רגע, זה כל כך טבעי, אז איך זה שעד עכשיו לא דיברנו עליו? זה רגע מדהים כל כך יצירת חיים חדשים, אז למה כל מה שיש לנו לומר כקהל רחב זה: "מזל טוב" בלי שנדע את הסיפור שמאחוריו?

נפגשתי עם אורית ארזי (לשעבר אדלן) לשמוע מה זה אומר "לידה", בדגש על "לידה ראשונה". מה עובר בראש, באותם רגעים, מה עושים  ובמיוחד  במיוחד - מה מרגישים.

 

הלידה עצמה –

בשבת בבוקר ידעתי שהנה מגיע הרגע. הראל (התינוק) בעט בבטן במשך כמה חודשים אבל בערב כשישבנו עם חברים הרגשתי מן כאב שהבהיר לי שזה עכשיו הדבר האמיתי. הכאב התגלגל לכאבים סדירים ונסענו אני וספיר יחד עם אימי שתמיד מלווה בסיטואציות האלה לבית החולים בידיעה שאני נכנסת לשם ויוצאת עם ילד קטן. זה נכון שקדמו לזה קריאה בספרי הכנה ללידה וסיפורים מבעלות ניסיון אבל בכל זאת הכל שונה. גם הסיפורים לא מכסים את כל "החומר". תמיד  חשובים ה"טיפים" הקטנים מחברוֹת שכבר ילדו, "טיפים" שלא כתובים בשום מקום ושלפעמים שוכחים אותם, שעוברים מאישה לאישה (מה קורה בלידה עצמה, מה עם הזריקות, איזה דברים חשוב לקחת איתך לחדר הלידה...)

כל תהליך הלידה לקח שתים-עשרה וחצי שעות.  אני נוהגת לחלק את הלידה לשניים: החלק שלפני האפידורל והחלק שאחריו. בחלק שלפני שנמשך שש שעות היו לי כאבים חזקים ולקחתי כל דבר אפשרי שיכול להקל על הצירים.

בחלק השני קיבלתי אפידורל, מאותו רגע הכאבים פסקו והפסקתי לסבול, יכולתי לשכב לנוח ולשמור כוחות.

שתים עשרה שעות וחצי זה הרבה זמן אבל  עכשיו אני חושבת שטוב שזה לקח כל כך הרבה זמן  כי יש לך זמן לחשוב, לעבור שלב שלב, ולנסות לעכל את העובדה שיהיה לך  תינוק.

ספיר ואמא שלי היו איתי לאורך כל הלידה ותמכו בי מאוד. ספיר היה רגוע לגמרי וניסה להרגיע אותי ולהיות לצידי ואמא גם כן הייתה מאוד תומכת. בכלל מאוד מומלץ לקחת את אמא ללידה  כי רק אישה שעברה את זה כבר יכולה באמת להבין מה את עוברת באותם רגעים.

לקראת הצהריים הראל התחיל ללחוץ יותר בבטן. הלידה עצמה הייתה מהירה מאוד. הוא יצא החוצה, שמו לי אותו על הבטן, ואני לא אשכח את הרגע שפתאום ראיתי תינוק מקסים ושליו שפותח זוג עיניים והיה כל כך כייף – הוא היה כזה נינוח ורגוע ופשוט מושלם. הוא הסתכל עלי בעיניים השלוות והכחולות שלו עם ידיים שלובות וזהו – הכל נגמר. – אני אמא, מה זה אומר, יש לי עכשיו ילד לטפל בו. זה היה רגע מאוד מרגש.

 

רגע של בכי? בכי זה בלשון המעטה. כל היום  הייתי עם עיניים דומעות.

 

וספיר? ספיר היה מאושר, זה רגע שהוא חיכה לו מאוד מאוד. כשהוא ראה את הראל הוא נראה כל כך משופשף וכל כך טבעי איתו.

 

והשלב הבא? אני זוכרת את עצמי הולכת בבי"ח לחדר התינוקות, ושוכבים שם משהו כמו 20 תינוקות, ואני לא מאמינה שאני הולכת לקחת את התינוק שלי. הייתי מאושרת, אני  זוכרת שאמרתי לחברות שבאו לבקר אותי עוד בחדר היולדות: "עכשיו בא לי עוד פעם להיות בהריון".

 

בתשעת החודשים שסחבת אותו באמת הרגשת עם הגוף שלך כל כך טוב? בכל זאת, הבטן גדולה ויש לך תוספת משקל אדירה.

תקופת ההריון עצמה היא תקופה נהדרת. את פשוט קורנת מאושר. את מרגישה טוב עם עצמך. הבטן גדולה ואת אחת ויחידה ובכלל, כל ההרגשה הזאת בתוך הבטן, והוא זז כל הזמן (שיהיה בריא...) ומשתולל. לקראת החודש התשיעי באמת הרגשתי פחות טוב כי הייתי כבר יותר כבדה, זה היה בחודש אוגוסט, היה מאוד חם וגם העבודה עם הילדים בגן הקשתה  קצת (גננת בגן רימון). בס"ה הריון ולידה מאוד מחברים אותך לנשיות ולזוגיות, זה נותן לך תפקיד, לפני כן היית רווקה, אחרי זה נשואה ופתאום את אמא.

 

למה החלטתם לקרוא לו הראל?

היו לנו כמה התלבטויות אבל כשהייתי בבי"ח הרביתי לקרוא לו  "הראל"  ונשארנו עם השם הזה. זה שם כולל למלאך ושם שנושא את שם האל, ובכלל זה שם שאני מרגישה בו  הרבה דברים.

 

את יוצאת  מבית חולים ו....? ולא מאמינה שנכנסתי עם בטן ויצאתי עם ילד. תמיד עבדתי עם ילדים ויש לי אחיינים וחשבתי שלא תהיה לי שום בעיה ואני "אתקתק" עניינים אבל כשמגיע רגע האמת זה נראה קצת יותר מסובך ממה שזה נראה קודם לכן. פשוט לא הצלחתי לעכל את זה, אני אמא ויש לי ילד,  אפילו ההנקה לא הייתה פשוטה כמו שחשבתי.

חוץ מהדברים הטכניים שצריך ללמוד יש לך בבת אחת אחריות אדירה וציפיות ודאגות וחרדות. כשהגענו הביתה העסיקה  אותי המחשבה על ה"ברית". היה לי קשה לחשוב שהולכים להכאיב לילד שלי. ברור שזה למטרה חיובית וככה נהוג, אבל בכל זאת הולכים להכאיב לו. את אמא במשרה מלאה ולוקח לך זמן להבין את המשמעות, את העוצמה של כל הקטע האדיר הזה. זאת התמסרות מלאה ואני מאוד נהנית, וטוב לי איתה.

אני לומדת אותו והוא לומד אותי. בעצם אני יותר צריכה ללמוד אותו מאשר הוא אותי כי הוא כבר מכיר אותי קצת – הוא שמע אותי עוד כשהיה בבטן, הוא בעט בי והוא זז בתוכי. עכשיו לומדים מה פשר הבכי – אם הוא עייף, אם הוא רעב, אם הוא רוצה תשומת לב...

 

פתאום יש מישהו שאת צריכה להיות איתו 24 שעות ביממה. איך מרגישים עם זה?

אין לי בעיה של לא לצאת לבלות. לידה ואמהות זה  עיסקת חבילה – יש בזה רגעים טובים ומקסימים יחד עם הרבה קושי, אבל בשביל זה יש שניים שעושים את זה ואחד מחליף את השני, אחד תומך בשני. וזה בסדר שקשה. בבת אחת מציפות אותך תחושות שלא היו לפני זה.

 

כמו מה?

המון דברים – שלא יאונה לו רע ושלא ייפול ובכלל, היום אני מבינה יותר טוב את אמא שלי ואמהות אחרות שחרדות לזה שהילדים שלהם בצבא ובמיוחד עם כל המצב הביטחוני. אני מוצאת את עצמי חושבת – איך? איך אני אשלח את הילד שלי לצבא?

 

זאת השאלה הבאה שרציתי לשאול ולא הייתי בטוחה אם לשאול אותה. חושבים על מה יהיה עוד 18 שנה?

בטח. חושבים רחוק. את מדמיינת אותו אפילו עוד 20 שנה. חושבים על איך הוא יהיה, איך הוא יגדל, איזה אדם הוא יהיה, מה הוא יאהב ולמי הוא יהיה דומה בכלל.

 

לי הוא נראה יותר דומה לך.

פה אומרים שהוא מאוד דומה לי אבל כשנוסעים לרחובות (מאיפה שספיר בא) אומרים שהוא דומה רק לספיר.

 

במשך 3 חודשים של חופשת לידה את נמצאת איתו כל היום. איך עושים את המהפך של להיפרד ממנו לטובת בית תינוקות?

שלושת החודשים האלה הם דבר מאוד כייפי אבל כבר מהחודש השני מתחילים לעלות מחשבות על איך את בעצם נפרדת ממנו ושמה אותו לכמה שעות בבית תינוקות, וזה מאוד לא קל לחשוב על זה. הקושי מתחלק לשני חלקים:

1.      הפרידה ממנו – מחשבה לא קלה כי אני נמצאת איתו וסביבו כל שלושת החודשים בהנאה מלאה, עכשיו אני אצטרך להתרגל למלא את השעות של עד אחה"צ במשהו אחר. זה משבר של היפרדות, אני יודעת שמרגע שאשים אותו בבית התינוקות יתחילו החיים האמיתיים. אצטרך להיכנס לשיגרה, להתאפס עם המציאות, ככה זה. גם הילד יצטרך לעבור את השלב הזה וללמוד לקבל את זה.

2.      למסור אותו לידיים אחרות – אני מכירה את המטפלות בבית תינוקות וסומכת עליהן ויודעת שהן תטפלנה בו טוב מאוד ועם הרבה אהבה. אבל אני חושבת לעצמי – איך הן תכרנה את הילד שלי??? הכי חשוב לי זה שיהיה לו נחמד, שהוא יהיה תמיד נקי ושישמרו עליו. זה די מלחיץ להעביר לידיים אחרות את הדבר הכי יקר לי בחיים.

 

כרגע, לא נראה לך קשה לעבוד עם ילדים בגן ואח"כ לטפל בעוד ילד?

לא. יכול להיות שכשאתחיל לעבוד זה יראה לי לגמרי אחרת,  אבל כרגע אני עושה הפרדה בין שני הדברים. יש הבדל בקשר גננת-ילד ובין  הקשר אמא-ילד. את הקשר שיש לי עם הראל אין לי באף מקום אחר, הוא המשפחה שלי, הוא מעניק לי דברים שרק הוא מסוגל להעניק לי כי הוא הילד שלי.

 

ועכשיו אחרי שאת אמא, העבודה  בגן מקבלת פרספקטיבה אחרת?

פרספקטיבה אחרת לגמרי. פעם הצחיק אותי שהורים מתלהבים מכל דבר שהתינוק שלהם עושה. אחרי שכבר יש לי תינוק אני  מבינה את זה. את מתלהבת אפילו מהקקי שלו  ובטח מהתגובה שלו. הוא מגיב אליך בהברות אמנם אבל את רואה שהוא מתקשר איתך. זה קטע עצום. ולעצם השאלה – שתינו עובדות בחינוך מספיק שנים, ודאי מוכרת לך הסיטואציה שמטפלת אומרת "איזה אמא נודניקית זאת" אבל ברגע שאת אמא – את רואה ש"הנודניקית הזאת" בעצם צודקת. פתאום הדברים הכי קטנים נראים לי מאוד מהותיים ואני יכולה להבין את האמהות האלה כי גם לי יהיה חשוב שהראל יהיה מסודר ומטופח ושיהיו לו חברים ושיהיה ב- 100% מאושר.

 

כשאני מנסה לדמיין את עצמי אמא לילד אני חושבת שאני פשוט אהיה חייבת כל רבע שעה להבריז מהעבודה כדי לנשק את הילד שלי. את רואה עצמך  בסיטואציה מקבילה?

נראה לי שאני אהיה חייבת לקפוץ לתת לו חיבוק ונישוק, מעין "הסנפה" יומית.

 

מילות סיכום?

אִמהוּת זו עיסקת חבילה. זה דורש הרבה אבל מאוד מהנה ומענג וכייף גדול שהחיים מעניקים. בקיצור מומלץ!!!

 

אחרי הראיון ישבתי וחשבתי ודברים מסויימים לא אתבייש להגיד שלא הבנתי או יותר נכון יהיה לומר "לא הרגשתי" כי כל עוד אין לך ילד אף מילה שבעולם לא תוכל לגרום לך להרגיש את זה. אבל  אני חושבת שהצלחתי להבין בתור מטפלת, דברים שקודם לא חשבתי עליהם מספיק. אולי בעצם חשבתי, אבל לא הבנתי שהם באמת כל כך חשובים..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השבוע הלכה לעולמה נטע רייזנר .

נטע, מבני המשק הראשונים שנולדו בגניגר, בת לחנה ומשה קרוגלק, איבדה את אימה בהיותה כבת שנה. את משימת גידולה לקחה על עצמה  יונה פירקובסקי, שהייתה לה כאם.

בסיום לימודיה נישאה לאלי רייזנר ולאחר תקופה של עזרה למושבי עולים, עזבו את רמת יוחנן ועברו לכפר ביאליק.

נטע השתייכה לכיתה של עזי זבולון, זהר לקח, דליה טלמון ואחרים – שהייתה הכיתה הראשונה   ברמת יוחנן.

תהיה מנוחתה שלמה באדמתנו.

נטע

נטע של משה קרוא. נטע של יונה. נטע של אלי. נטע שאוהבים.

נטע היתה (לא יכול לדבר בלשון עבר). אז נטע היא צדקת. נטע היא צדקת במובן הכי חילוני האפשרי של המילה. נטע אהבה, אוהבת את כולם. נטע, עם ההומור הממזרי שלה, היא פיקחית וחכמה מעל ומעבר לאפרוריות הקמעונאית שלנו: "כמה זה שווה לנו..." הצחקתם אותה.

נטע צופה מן הרקיע השביעי, מרחפת, מחייכת ואומרת בעצמה-אל-עצמה: למה להיות רע אם אפשר להיות טוב...  נטע הטוב האולטימטיבי. ולוואי אנחנו בשולי קרסוליה.

ולאלי, הבנים, הנכדים, הנינים – סוף הסיפור. סוף פסוק. סוף הפרק.

אי-אפשר לנחם. אבדה גדולה.     בצלאל.

                              

                             נֶטַע

                                                                                                               נכתב  לזִכרה

חָזַרְתְּ נֶטַע הַבַּיְתָה                                  נטע קרוא- רייזנר

נִסְגַּר מַעָגָּל

וְהָאֵין מְמַלֵּא אֶת לִבֵּנוּ.

כִּמְעַט יוֹבֵל

שֶׁלֹּא כָּאן אַתְּ

לֹא נָגְעוּ צְעָדַיִךְ בַּעֲפַר חֲצֵרֵנוּ,

טְבוּעִים נוֹתְרוּ

לִבְלִי הִמַּחֵק

בּוֹ וּבְּנִבְכֵי נִשְׁמוֹתֵינוּ.

בְּחֹם נְחַבֵּק

אֶת הַשַּׁיִשׁ הַקַּר

קַל מַשָּׂאוֹ בְּלִבֵּנוּ

כּוֹבְדּוֹ עֵת יָנוּחַ

בִּמְקוֹם מְנוּחָתֵךְ.

 

                                                            ראובן עזריאלי

                                                            נובמבר 2002

 

 

היא לא נחה לרגע, נמלה עמלנית. כל היום רצה.

אלוהים יודע מה דוחף אותה, אבל לבטח היא כבר היתה פה, והיתה שם, והספיקה, ועזרה, והביאה, ולקחה,  וסחבה,  וכשהיא סוף סוף תתיישב ימלאו ידיה עבודה.

על פי הגיל היא כבר זקוקה למשקפיים להיטיב לראות, להקפיד בקטנות כבגדולות.

 

נמלה עמלנית, נושאת על גבה את האמת הפנימית שלה, לפעמים היא שייכת רק לה, אבל היא תשמור עליה בקנאות, היא לא תוותר.  

אני חולף לידה בלי שתרגיש ונוגע קלילות בשערה הרך, העשוי תמיד בקפידה יתרה. בלי להסתכל היא מיד  מנחשת.

"ידעתי" היא אומרת וחיוך שמסתיר ביישנות ילדותית נשפך על פניה, כאילו מנסה להסתיר משהו.

 

היא חברה טובה במובן הטהור של המילה.

היא תעשה בשבילך הכל, ואתה יודע שזה לא לשם שכר, היא פשוט כזאת. כי היא חברה.

כשאנחנו נפגשים היא תמיד שואלת: "מה קורה איתכם", וה"מה קורה איתכם" שלה מעיד על התעניינות. אתה יודע שהיא שואלת כי היא באמת רוצה לדעת מה קורה, כי זה פשוט איכפת לה, וזה כואב לה שמה שקורה הוא לא כל כך טוב לאחרונה. 

היא מספרת לך גם את המה ש"לא כל כך משמח" אצלה, היא לא תמיד בריאה ויש גם לה לא מעט צרות משפחתיות. אבל היא יודעת לעשות את זה במידה, בלי ל"העמיס" אותן עליך.

 

יש הרבה דברים שלא מסתדרים כמו שהיתה רוצה שיסתדרו.

מה שהכי מרגיז אותה זה שעושים דברים "בלי לב".

היא רואה את הטוב והיפה שבחיינו ויודעת להודות על זה. יחד עם זה אינה יכולה שלא לראות מה שנעשה מסביב, וקשה לה עם זה, וזה חוסר אמינות, וזה בטלנות, וזה השתמטות, וזה חוסר יעילות, וזה ליכלוך, וזה התייחסות לא נאותה, וזה תשובות שלא בזמן, והיא מוחה על עוול שנעשה לחבר, או על משהו שמישהו קיבל שלא על פי הדין. והיא כועסת, ויודעת לסלוח, ולוותר היכן שצריך או על מה שאינו בר השגה, ולא תיתן לזה להכתיב לה את מהלך חייה.

 

בין לבין היא מספרת לך אנקדוטות מצחיקות שקרו לה.

יש לה "דאחקות" ששייכות רק לה, היא מחקה את האנשים שהיא מספרת לך עליהם ומרבה להשתמש בכישרון הזה.

היא יכולה להעביר אינפורמציות מדוייקות מאוד, עד לפרטים הקטנים  על דברים שקרו בעבר, פגישות שהיו לה לפני שנים, היא חיה את אותן כאילו קרו אתמול.

נמלה עמלנית אבל יש לה זמן לכל דבר שנראה לה נחוץ.

כל עיסוקיה נעשים בשום שכל, בחיסכון וביעילות הנכונה, שום עבודה לא זרה לה, היא לא תשב לרגע ללא מעש, ואם היא כבר יושבת ידיה אינן יושבות, אינן חדלות לרגע - ידי זהב.

כל קילקול יגיע אצלה לתיקונו המלא, היא לא תסתפק בטוב אם יש לעיל ידה להשיג יותר טוב.

 

כשאנחנו נפגשים היא מושיטה לי את ידיה לשלום וכאילו בהצטדקות אומרת בעצב: "תראה איזה ידי פועלת יש לי".

ואני משיב לה: "שטויות, אלה הידיים הכי יפות בעולם, הידיים הכי יפות שאי פעם הושטו לי"..           

 

 

 

 

אופיר מרציאנו משוחח עם אסף רוסלנדר ודותן שטיפנסקי  על החיים בכלל, על הקיבוץ בפרט, על הטיול בחו"ל ותכניות אחרות.

 

דותן בן 22, אחרי שהשתחררתי, זה היה כבר אחרי ההסדר החדש, לא הייתי צריך להיות פה שנה, לקחתי הלוואה, טסתי לקולומביה. הייתי שם  3 חודשים,  אחר כך טסתי לארה"ב, עבדתי בגננות וב"מובינג" בוויאומינג. חזרתי לקולומביה ולארץ, סה"כ 7-8 חודשים.

אסף בן 23, אחרי השחרור מהצבא עבדתי בקיבוץ שנה כנדרש באחזקה, היה סבבה. אחר כך החלפתי את חיליק 3 חודשים ויצאתי לקורס מפעילי זיקוקים, לקחנו את האחריות על ההפעלה בחגים ומועדים, גם דותן עזר לנו לפעמים, (כמעט נשרף על הגג). העבודה בפלרם היתה עבודה מועדפת. בין לבין עשיתי קורס צלילה ועוד כמה דברים. אחר כך טסתי לארצות הברית, לעבוד לטייל ולראות מה קורה, קצת לשבור שגרה.

 

התחלתי בפלורידה, שם טיילתי עם עידן שבועיים. זה היה טיול לפני הגיוס שלו כדי שיהיה לו קצת שמח לפני הצבא. הוא נסע ואני התחלתי לעבוד בתור שיפוצניק, לתקן  לאנשים כל מני דברים בבית. גרתי אצל הדודים שלי. יום אחד דותן התקשר ושאל: "מה קורה? אתה בא לקולומביה? עם כל החבר'ה – עוז ואסנת". קניתי כרטיס  ואחרי שלושה שבועות נפגשנו בבוגוטה שבקולומביה.

בקולומביה הייתי 3 חודשים. טיילנו קצת,  מקום יפה אבל קצת מסוכן. - למה? - יש שם קצת גרילה, פיגועים, בכלל זה מקום "חם". - מה זה פיגועים? כמו בארץ? - כן. לנו זה היה מוכר, היו פיצוצים פה ושם כמו ביום שבו נבחר ראש הממשלה שלהם, מדי פעם יש הפסקות חשמל בבוגוטה. בקיצור טיילנו, נהנינו והיה אחלה חופש.

- כמה זמן היית שם? - שלושה חודשים. אחרי זה חזרתי לארצות הברית, עשיתי רישיון על סמיטריילר והתחלתי לעבוד על משאית בתור "מובינג לונג דיסטנס" אצל ישראלים.

היום אני ודותן עובדים ביחד בבנין באגף  ניקוי גגות ומרזבים.

אני לפחות רואה שהקיבוץ אומר לכם "תעשו מה שבא לכם  עד גיל 28." -  ברור. אני מאוד מרוצה בקטע הזה מהקיבוץ. נותנים לך את הזמן כדי להחליט החלטות. זה גם משאיר הרבה מאוד אנשים בקיבוץ. זאת המטרה לא?

-  חשבתם על הקיבוץ בחו"ל? - הרבה. - מה חשבתם? - יש דבר אחד להגיד על הקיבוץ. כמה שהוא מקום שקט לצעירים ויכול להיראות כמקום משעמם, תכל'ס אין עוד מקום כזה לפי דעתי. כמה שאתה בחו"ל ואתה בחופש זה טוב, אבל מבחינת לגור ולחיות, אין יותר טוב. הייתי בארצות הברית וראיתי איך חיים שם, חייתי כמו האמריקאים, ואני רואה איך חיים בחוץ, אין מקום כמו הקיבוץ בכל העולם. - מאיזו בחינה? - יש לך פה את החופש . יש לך את השקט שלך, אתה עובד בתוך הבית שלך, אתה עובד לבית שלך ולא מול אנשים שלא ראית בחיים שלך. כולם מכירים את כולם. ובסך הכל כולם בכוונות טובות כדי שהמכונה הזאת תמשיך להסתובב. כל אחד בדרך שלו. למרות החיכוכים, תכל'ס כולם עובדים לאותה מטרה. בעיר אתה עובד אצל בוס או כל אחד עובד לעצמו. בקיבוץ כולם חברים של כולם. יש לך כאן איכות חיים, אתה מכיר את כולם, רמת פשיעה די נמוכה.

 

 

 

 

 

 

- אתה חבר  של כולם בקיבוץ אסף? - אני בידידות עם הרבה מאוד אנשים. אני לא חבר של כולם. - אתה אומר להרבה אנשים שלום ברחוב? - כן. להרבה אנשים משתדל להגיד שלום. ומי שמכיר אותי ואת דותן יודע שאנחנו חבר'ה מאוד נחמדים עם רצון לעזור, לפעמים לא כל כך יוצא לנו ביחד עם העבודה אבל תמיד יש את הרצון הטוב.

- למה התגעגעתם כשהייתם בחו"ל? -  לחבר'ה ולמשפחה. מה זאת אומרת. וגם לכל מני דברים קטנים, לאו דווקא ספציפי לקיבוץ. פה זה המקום שנולדנו וגדלנו וברור שאתה מתגעגע לבית שלך. מתגעגעים לאוכל. - של הקיבוץ? - אני מאוד מבסוט. אני לא מבין מה אנשים רוצים מהאוכל. כל צהרים אני הולך לאכול ותמיד יש מה לאכול. ארוחת בוקר כמו בקיבוץ אין בהרבה מקומות. וזה דבר שהתגעגענו אליו. ארוחת בוקר עם סלט. אווירה טובה כשכל החבר'ה יושבים יחד, מדברים, מעבירים מידע.

זה נכון שאתה מת לברוח מפה לצאת קצת, לשנות אווירה, אבל בתכל'ס מתגעגעים ורוצים לחזור. בעיקרון זה טוב לשבור את השגרה, לא משנה באיזה גיל, כי השגרה חונקת. זה הגיל לעשות את זה. אם לא נעשה עכשיו אני לא רואה מתי. מה שאתה יכול לעשות היום  לא תוכל לעשות בגיל 30 ומה שתוכל לעשות בגיל 30 אתה לא יכול לעשות היום. כל דבר מתאים לזמן ולגיל. היום אתה חופשי אין לך משפחה ואין לך ילדים אתה רוצה ללכת אתה הולך, אתה רוצה להישאר אתה נשאר, לא שואל אף אחד. בגיל 30 המצב שונה לגמרי. אתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות בחיים.

- איך אתם מרגישים כצעירים בקיבוץ? -  אני מבחינה זו מרגיש מעולה. אמנם רק לא מזמן התחלתי ממש להיות פה כי  ישר אחרי השיחרור טסתי לטיול אבל עכשיו שחזרתי לארץ אני צריך עזרה ויש בלגן עם העבודה. פה עוזרים לך. - מי עוזר לך? - משאבי אנוש, המימסד, הכל מסודר לא נותנים לך להתפזר מרכזים אותך חזרה לכיוון. - ממה אתה לא מרוצה בקיבוץ?- האמת שאני לא מרוצה מאיך שהקיבוץ השתנה. אני חושב שאסף ואני זה הדור האחרון שחווה את הקיבוץ של פעם וחבל שלא נשאר ככה.

-  בגלל ההפרטות? - לא. אני מדבר על הכל על קיבוץ של פעם. לפני ההפרטות. מה פתאום נשרף לאנשים הפיוז והם רוצים הפרטות? - מה בדיוק השוני? אתה יודע, יש פה דורות של אנשים שככה גדלו בלי השינויים, פתאום זה לא טוב. סוגרים את הילד בבית מול טלביזיה והמחשב, וככה הם יוצאים, איפה תראה היום ילדים משחקים בגרעיני כותנה, אנחנו בחיים לא ישבנו מול מחשב וטלביזיה.

- זה בגלל שאתם גדלתם בדור אחר שלא היה חזק בקטע עם המחשב. - היה חזק, תאמין לי. לך עכשיו לח"י בשעה 20:00 אין שם  בן אדם אחד. אין להם למה לבוא לח"י. כשאני הייתי בגילם, כשהייתי הולך לחדר ההורים הייתי יושב "על קוצים" מתי אני כבר אחזור לח"י, מה הם עושים היום? קרא לזה איך שאתה רוצה, כל הקטע של הצעירים השתנה פעם הייתה יותר האווירה של ה"ביחד", היום כל אחד יותר לעצמו, פעם היה יותר פתוח, יותר חופשי, פחות עשו חשבון על כל דבר. זה שינה את הדברים לטוב ולרע. נכון שאין כל כך דרך אחרת במצב של היום, גם במדינה היה פעם יותר טוב, הכל כאילו מתדרדר.

מבחינה כלכלית הקיבוץ במצב טוב, אז למה שרוצים לעשות פאב בכמה אלפי שקלים היד "מתכווצת"? היום מסתכלים על כל שקל, מה הרווח ומה התועלת פה הקיבוץ איבד את כל הקטע שלו.  – כדאי להשקיע בפאב עשרות אלפי שקלים כשכל כך מעט חברים באים? - אז זה שייך לקטע של  איכות חיים. רמת החיים פה היא גבוהה, אני מאוד מבסוט פה, שקט אני רואה מה קורה בעיר אני נדהם. -  זה טוב לך השקט הזה? - אני מסתובב פה מסתכל פה, על הנוי על כל  הדברים האלה כל הזמן, מקום מדהים, אתה יודע שיש פה להקות של תוכים? יפה לא? תחשוב, אנחנו עולים על הגגות אנחנו רואים את הקיבוץ מזווית אחרת, חבל על הזמן! אבל צריך לתת לאנשים לפעמים "פנסי", פאב חדש, מה רע? כל אחד מתישהו עובר בפאב הזה וגם אפשר לארגן שם מלא אירועים זה לא בעיה, אפשר למשוך את כל החברים אליו.

 

 

 

 

 

 

- אתם מבסוטים מהקטע  הזה של הבמב"חות?- אני  לא כל כך מבסוט מהמשכורת אבל התחלתי לעבוד כי חייבים לעבוד, אני לא מתכונן לבנות קריירה על הבניין. מבחינת תנאי עבודה, התנאים מעולים, אין דבר כזה בארץ, ארוחת בוקר צהריים, פה קפה ושם קפה, אין דברים כאלה, מצד שני 19 ₪ לשעה ואין שעות נוספות. אבל תיקח בחשבון שאם אתה עושה את הכסף הזה בחוץ חלק גדול מזה הולך לך על דיור והוצאות אחרות. אין מה להסתכל על מה שבחוץ. צריך להסתכל רק על מה שבתוך הקיבוץ. מי שמתלונן על החיים פה יש לו בעיה.

- סיפוק בעבודה?- אסף - מבחינת העבודה עצמה כן, וזה לא רק שגמרת לנקות איזה גג, זה החבר'ה והכיף, פחות סיפוק אישי של עצם עשיית העבודה, יותר בקטע של לעבוד עם חבר, לעבוד באוויר פתוח, להסתובב, לא להיות תקוע כל היום בתוך חדר אחד, וגם אם אתה עושה עבודה טובה אז אתה מרגיש יותר טוב עם זה אח"כ. זה לא דבר שהולך איתך הביתה בסוף היום. עדיין לא הגענו לרמת מוסר עבודה גבוהה מאוד אבל אנחנו בדרך לשם, מחפשים את הבלנס.

- תוכניות לעתיד?- דותן - אני לא מתכנן שום דבר, נכון לעכשיו אני פה בקיבוץ, אני רוצה לקחת את הזמן שלי, כניסה לחברות זה כבר עסק שהוא מחייב, זה יגיע בבוא הזמן. עכשיו אנחנו בקטע של הטיולים, לראות דברים. בבוא הזמן אחזור לפני 28 ובע"ה אכנס לחברות.  

- לימודים? - דותן - עדיין אין לי ראש  ללימודים אבל אני עוד צריך לשקול. אני למשל מאוד רוצה ללמוד אמנות. יכול להיות שעוד שנתיים יבוא לי ג'וק ואלך ללמוד מחשבים, או משהו אחר שיש בו גם פרנסה. כי נראה לי שאנשים הולכים ללמוד מחשבים לא בגלל הנאה אלא בגלל שזה נראה תכל'ס הדבר הבא. זאת הבעיה.

אסף - אני נוסע לקראת סוף נובמבר לטיול בהודו עם שני חברים מהקיבוץ, נעשה חיים נהנה, אין לנו זמן מוגדר, יש לנו רק תקציב מוגדר. אחרי זה, מה יהיה מתי ואיפה, קשה  להגיד, עם הזמן זה יבוא. היום אין לי מושג.