אבנר אחיטוב

מהשולחן העסקי  - יולי 2009  

לאט-לאט ענפינו יוצאים מהמיתון העולמי שהגיע לשיאו בחודשי החורף. הדבר מתבטא בעליות בביקושים למוצרים ולשירותים שאנו מוכרים, ובפחות חשש מפני חובות אבודים. בחלק מהענפים היציאה מתבטאת גם בעליה ברווחיות, ובחלקם עדיין לא. הפגיעה הייתה רוחבית, גם בתעשייה וגם בענפים קטנים כמו הווידיאו והאורווה. גם בחקלאות וגם בפיננסים. בחלק מהפעילויות ראינו זאת כבר במאזני הרבעון האחרון של 2008, ובחלקן רק באמצע 2009. בכל מקרה, גם עקב ההתגייסות של כולנו לצמצומים והתייעלויות, גם עקב המגוון הרחב של הפעילויות, גם בגלל האופי השמרני והסולידי של הפעילויות שלנו, וגם בגלל קצת מזל, הפגיעה לא הייתה מאוד קשה (יש מספר קיבוצים שבהם המצב יותר גרוע), עתה נשאר לקוות שלא יחזרו רבעונים כאלו בקרוב. למען הזהירות אזכיר שסיכומים מדויקים לחצי השנה יהיו בידינו רק לקראת סוף אוגוסט.

 

בנושאי פיתוח ופרויקטים (למרות שכפינו האטה וביצענו רק את ההכרחי):

סיימנו לאחרונה בנית בור תחמיץ שיאפשר לרפתנים יותר חופש פעולה במגוון המזונות להאכלת הפרות. כמוצר משני, הבניה יוצרת הזדמנות להרחיב את מגרש המכוניות ולשפר את הבטיחות באזור זה. בימים אלו מתחילים בשיפוץ והרחבת המתבן השרוף.

 

המאגר המשותף עם כפר המכבי נחפר ונבנה בניצוחם של יואב ועדו. בהמשך לבניית המאגר נבצע גם פרויקט של שידורג צנרת המים לחקלאות. רוב הצנרת בשדותינו הונחה לפני ארבעים ואף שישים שנה. במקור נבנתה להשקיה בהצפה, לאחר מכן המטרה וכיום בטפטוף או בקו הצועד. גם הגידולים השתנו רבות במשך התקופה. על זאת מוזמן לכתוב אחד מהוותיקים. נקווה שגם המערכת החדשה תצליח להשקות תקופה כה ארוכה, ושהשדות לא יהפכו לשכונות של קריית-אתא.

יש לציין שפרויקט מים – למרות שלכאורה הוא פשוט, להלכה הוא מורכב ורווי פוליטיקה ברמה זו או אחרת. על כל צעד שמתקדמים יש מיד התנגדויות, ערעורים וחשש שמישהו יגרום לעיכוב הפרויקט. כך שעל המוגמר נברך רק בסיום.

 

בשבועות הקרובים ניטע חלקת פרדס חדשה בבית צפון (צמוד לחלקה שניטעה לפני שנתיים) ובחלקה שמתחת למבנה תיבולים. סה"כ קרוב לחמישים דונם שמצטרפים ל- 270 הנטועים. עם כניסתם לניבה, הפרדס שלנו בהחלט חוזר לימיו הגדולים משנות השבעים. באבוקדו ניטע בחלקה הצפונית שליד גבעת רם (חלקת המנגו לשעבר) ובחלקה שליד המצבה. גם כאן קרוב לחמישים דונם. בחודשים הקרובים נקיים חשיבה ודיונים אם להמשיך בנטיעות גם בשנים הקרובות. 

 

אנו עוסקים בתכנון חוות לולים חדשה במרחק רב מהקיבוץ, כאשר המטרה היא להתחיל ולבנות באביב 2010. מאז ההצטרפות לאינטגרציה האזורית, לפני כארבע שנים, הענף רווחי ויציב. החווה שלנו קטנה יחסית (כשליש מאשר בקיבוצים כמו לוחמי הגטאות ועין השופט) וההגדלה תשפר את היעילות.

 

נושא נוסף שאני עוסק בו רבות, בעזרתו הרבה של יורם, הוא קידום תוכנית התב"ע של הנקודה. כזכור, שלבי התכנון והאישור באסיפה התקיימו בסתיו 2006. מאז, למרות מאמצים רבים ותסכולים רבים עוד יותר, ההתקדמות לקראת קבלת אישור ממשרד הפנים היא איטית ורבת מכשולים. בכל פעם רואים באופק את "החתימה", ואז צץ עוד מכשול, מתגברים עליו ונופלים לבור, וכך הלאה – כבר כמעט שלוש שנים. אחת המסקנות שלי היא שלעתיד צריך תמיד לתכנן חמש שנים קדימה, ולא לחכות לרגע האחרון.

 

 

יונתן בן צבי

 

ונזהרתם בלשונכם מאד מאד!!.

 

לאחרונה הכריז הגאון הרב עובדיה יוסף בדרשה, כי, מן הסתם, הנספים בשואה הם נפשות שחטאו או שהם נושאים על גבם חטאים של אבותיהם מגלגולים קודמים.

וידוע לנו, מוסיף הרב הנכבד, כי אין היום נפשות שלא הגיעו לעולם שלא בדרך של גלגול נשמות.

ומי גדול לנו בתורה ובחכמה יותר מהרב עובדיה.

זו כמעט האשמה קולקטיבית של יהדות אירופה שרובה ככולה אשכנזים. והיספותם בשואה הינה תוצאת ירושת חטאי אבותיהם. אולי עוד מהחטא הגדול של "מעשה העגל". נספים בשואה ממוצא מזרחי הם מעטים יותר, (למרות שהיו), וחבל על כל דאבדין.

בנוסף לכך, וכאילו בדרך אגב, מבלי להגיד זאת בפרוש, (זה הרי ברור) מייצר הרב רעיון של אפליה בין העדות. האשכנזים הם צאצאי חוטאים, המזרחיים רובם לא נספו בשואה וע"כ הם הם צאצאי הצדיקים בעם ישראל. כך מאשש הרב בדבריו אפליה זוועתית בהתייחסותו לכך שרב הנספים הנם אשכנזים !

מכל מקום מאשש הרב את המחשבה (והופך אותה לכעין עובדה) שאין כל אפשרות לנקות את הבנים מעוון האבות. דהיינו: החטא עובר בירושה – תורשה, ואין למעשה אפשרות לצאצאים להתחמק מגורל שנקבע עקב מעשי אבותיהם.

 

נדמה לי שהעיקרון שהובע ע"י הרב עובדיה, אינו מקובל בדרך כלל בחברה הנאורה הליברלית שלנו. אלא אם הנאורות והליברליות הנן מסווה בלבד, שמתחתיו שולטים דעות ומשפטים קדומים. ורעיונות של אפליה מסוגים ומסיבות שונות, אפליה עדתית הפוך על הפוך – פאר אקסלאנס, עלינו כחברה לרחוק מהם כמאש.

 

בדווח מדיוני המזכירות שראינו ב"ברמה" האחרון, מדווח מנהל הקהילה על בעיית הגירעונות שיוצרים חברים בחשבונותיהם האישיים בקופת הבית. אין ספק כי זו איננה תופעה רצויה ויש לטפל בה.

מוסיף מנהל הקהילה ש"כנראה" יצור הגרעון בתקציב, הוא תכונה תורשתית שבנים יורשים מהוריהם, (ו"די לחכימא").

 

אני מניח כי באשר לעובדות כפשוטן, מנהל הקהילה יודע אותן.

אבל אנו לא בחרנו בו לתפקיד כדי ש"יעריך" את החברים, בניהם ו/או את תכונותיהם השונות, אלא אם נתבקש לכך במפורש. נדמה לי כי במקרה דנן הוא לא נתבקש לכך, ועשה זאת ב"התנדבות". (מיותרת).

מאידך, מהיכן נוטל לו מנהל הקהילה את הזכות לשחרר הערה מעין זו, שיש בה משום הפללה של ציבור מסוים (וגם אם הוא חלק קטן בלבד מהקהילה).

מאין לו האומץ ליצר ולהביע דעה, שהיא בהחלט דעה ערכית, שכלל לא נתבקש להביעה במסגרת תפקידו, ובודאי לא לייצר דעה אישית על חברים ולפרסם אותה כחלק מדווח של פעילויות ודיוני המזכירות.

נאות היה כי יקרו שלושה דברים:

א.    שכל חברי המזכירות האחרים שהיו בישיבה, יתנערו מההכרזה המזיקה הזו.

ב.     שמנהל הקהילה ייקח את המשפט הזה בחזרה, למרות שקשה להפכו ל"היה כלא היה", אך: "מודה ועוזב ירוחם".

ג.      יזהר מעתה מנהל הקהילה בלשונו.

 

  

עודד יניב

קבלת מועמדים לחברות בקיבוץ 

בעלון "ברמה" האחרון, התפרסם דו"ח מוועדת קליטה הכולל רשימת  מועמדים לקבלה לחברות.

ללא שום קשר אישי למועמדים ברשימה הנ"ל, לדעתי אין להביא להצבעה קבלת חברים חדשים בקיבוץ, עד שלא יוסדרו שלושה נושאים קריטיים המתייחסים למעמדם של החברים הקיימים היום ברמת-יוחנן, ואלה הם:

1.    קביעת תאריך של "היום הקובע". מוצע 1/1/2009, וקבלת החלטה על כך.

2.    קביעת נוסחא מוסכמת, על פי וותק, להעברת חלק מהנכסים הפיננסיים של הקיבוץ לידי החברים, וקבלת החלטה על כך במסגרות המתאימות.

3.    הסדרי הורשה/ירושה של החברים. 

(בכל מקום בו מופיע "חברים", הכוונה היא לחברים וחברות)

 

אני מציע שהמזכירות/הנהלת הקהילה, תדון בנושאים אלה ותביא הצעות החלטה לאסיפה הכללית.

עד אז לא יובאו מועמדים להצבעה לקבלתם כחברים חדשים בקיבוץ.

  

                                                                              

תגובה לכתבתו של דדי

איך אפשר להגיד שזה לא אישי? הרי בקצה יש מועמדים עם שמות, עם משפחות, טובים, ציוניים. כאלו שעברו פה איתנו לפחות 3 שנים, בינינו, בעבודה, בחגים, באירועים. הרי מה דדי מבקש – לדחות את קבלתם ע"מ ליצור בינתיים סוג ב' של חברים (במקרה הטוב), ואם מישהו חושב שאני טועה – שיסביר למה לדחות את הקבלה לחברות עד לאחר קבלת החלטות שינוי.

דרך אגב, זה יכול היה לקרות לכל צעיר ברמת-יוחנן.

אני מבין שבוער לחלק את הקופה, לפָרק את השותפות האמיתית באחריות לעתיד המקום, סולידריות, ובעיקר בָרֶעוּת.

שלא יהיה ספק – כשיסתיים תהליך בניית הסכמות, ונגלה שרובנו רוצים קיבוץ, אהיה תומך ודוחף לקבלת "כסף גדול" ע"פ קריטריונים !

אבל במה "פשעו" המועמדים לחברות, או משפחותיהם – ביולוגיות או מאמצות.

די – נגמרה הרגישות, בצד השני יש את ברוך ומעיין פלדבאום, שבצ'נקו ילנה וניקיטה, אילן שוורץ, בת-חן יפה, מינווב סיסאי, אלה ואמנון גולן. מה נציע, לחכות עוד שנה אולי חמש – עד שתהליכים יבשילו להחלטות.

הרי על מה הבקשה/הסוגיה – שנפסיק לגדול/לצמוח דמוגרפית. מכירים את המשפטים כמו "לחלק את העוגה לכמה שפחות נהנים", ושוב – כשנפסיק למלמל על שכר דיפרנציאלי וחלוקת נכסים יצרניים בין חלק מאיתנו, נטפל בהסדר של חלוקת נכסים פיננסיים ע"פ וותק.

 

אפרופו, מספרים לנו שאנחנו השיתופיים, אלו שאוהבים את הקיבוץ (ועדיין מודעים לכך שיש הרבה מה לתקן/לשפץ), מוּנעים מתוך פחד – חרדה ( בשל כך עושים שיחות מיוחדות רק לשיתופניקים). והאמת בדיוק הפוכה, הדיפרנציאלים מסבירים שחייבים לשנות ומהר לפני שנתפרק מכח האנטרופיה או בגלל מיעוט שמנצל את הפתיחות – רגישות סובלנות. "התנועה להפרטת הערכים" קמה ונוצרה מתוך חרדה לעתיד הקיבוץ, ממש "רגע לפני שנתפרק". 

 

להזכירנו – המצב לאשורו: הגיל הממוצע של חברי רמת יוחנן 45 (ללא ילדים), לא היה טוב יותר מלבד בתקופת העלייה לקרקע, מצב החסכונות הפיננסים משתפר משנה לשנה, הנכסים היצרניים טובים/חזקים ומניבים יותר מכל תקופה אחרת. את החגים אנו חוגגים ברב עם והדר, כולל חג שבועות האחרון שכבר שנים לא נראה כמותו. בתי הילדים מלאים ובאמת נכון – אצלנו אין רעבים וגם אלו שמסוגלים לתרום פחות מקבלים בחומר כמו כולם, ולמרות זאת, אלו שתורמים יותר אלו שיש להם עבודה מעניינת ומאתגרת, אלו שקמים כל בוקר מוקדם או חוזרים מאוחר מעבודה – מרגישים הכי טוב, למרות שבחומר מקבלים כמו כולם (ואולי אפילו פחות – כי אין זמן לנצל את כל הטוב). עדיין מה שעושה אותנו כבני-אנוש, מאושרים יותר, זה לא עוד 1,000 ₪ אלא חזה מנופח מגאווה על שאני תורם יותר, שבזכותי הקהילה טובה יותר, שמעריכים אותי, שבני משפחתי מרגישים בקהילה שותפים שווים בזכות ולא בחסד.

 

כמה אירוני, אבל האמת היא שדווקא אלו שתורמים פחות ועובדים פחות – הם אלו שמרגישים רע, מרגישים שלא מקבלים מספיק, שדורשים מהם יותר מידי... שאותם לא מבינים, שלהם לא מקשיבים (למרות שחומרית מקבלים שווה או אף יותר).

 

למבוגרים בינינו, שמבקשים שנכיר בכך שהצורך להמשיך לתמוך בדור ההמשך אינו יורד, ואף גדל עם יציאת הילדים מהבית, שכנעתם. אכן יש עיוות בחלוקת התקציבים בכך שכשהילדים יוצאים, מתבגרים ומקימים משפחות, אנו כחברה – "מענישים" ומפחיתים תקציבי ההורים.

לי זה ברור, אנו כחברה מכִּירים, ובהמשך נכיר דרך החלטות, חלוקת משאבים פיננסיים המכירה בצרכים ובוותק.

אך בשל צרכים אלו, לעצור קליטה/קבלת בנים לקיבוץ ?!  

לסיכום,  מבקש מכל אחד מאיתנו להגיע ולהצביע בעד המועמדים, אפילו אם לא מכיר בדיוק את כולם, גם כמחאה על יצירת אוירה של פשיטת- רגל, שאין לה כל הצדקה.

 

                                                                               רשם בסערת רגשות

                                                                               אליעזר גוטמן

 איתן שטייף

מה בין הסכמות להחלטות

הסכמות והחלטות :

בעקבות דברי ירמיהו ואודי פ. בעלון האחרון, אני מבקש להציג עמדה אחרת. השניים מבקשים לתפוש את השור הדיפרנציאלי בקרניו, כי "זו הליבה" וממילא חבל להשקיע זמן מיותר בדיבורים מוקדמים .

אני דווקא תומך בגישת המזכירות, לעסוק קודם בניסיון להסכים על תהליך קבלת ההחלטות שיגיעו (והן יגיעו), ולבסס אותן על הסכמה רחבה ככל שניתן, על הבסיס והעקרונות העומדים  תחתיהן. חבל אמנם על שבע שנים שחלפו ללא דיון כלל – אבל אין לדלג על שלבים הנדרשים .

ודוק: הסכמות והחלטות אכן אינן אותו הדבר, אבל אם אודי מנסה להציג מצב כאילו רק הסכמה פה אחד פירושה הסכמה – אין זה נכון!  מותר ורצוי להצביע – כי מקבלים מושג על התפלגות העמדות , כי יש בכך להבין את הלכי הרוח, וזה מאפשר הבנה טובה יותר של הבעיות שיופיעו בהמשך התהליך .

 

שביעות רצון וקיום  הקיבוץ:

גם מהבא לביטוי בעלון בשבועות האחרונים, גם מהעולה בדיוני "הפורום", וגם ממה שנלעס על המדרכות וליד כל שולחן – ברור שקיים חוסר שביעות רצון מן המציאות היומיומית, ובעיקר – מן המתח וחוסר ההתאמה בינה לבין הרצוי והנשאף בחיי קיבוץ  תקינים . במלים אחרות – ישנה תחושה רחבה של צורך בחידוד וחידוש בבסיס המוסכם של אורחות החיים, כדי להבטיח שהקיבוץ ימשיך להתקיים לאורך שנים לא רק בכוח האינרציה, אלא ביוזמות חדשות , התנהגות שונה , ומעשים חדשים.

אני מאמין שקיומם של דיונים פתוחים תורם להבנות בין אנשים החושבים שונה זה מזה, ומעשיר את היכולת להמשיך להתקדם בדיונים נוספים בשלבים שיבואו אחרי כן, אולי בהרכב שונה, ואולי במסלול שונה.

 

צוות השינוי :

טרם הגענו להרכבת צוות השינוי, כי טרם החלטנו על הצורך והרצון בשינוי. הדיונים המוקדמים מראים או רומזים כי אכן יש יותר מאשר ניצנים רכים של ביקוש לשינוי, וארשה לעצמי להניח כי בהמשך הדיונים יועלה אכן הרצון להתקדם הלאה, ולהרכיב צוות שיכין הצעות  מעשיות. אני גם מניח כי יבוא לידי ביטוי  הצורך להציג בציבור את המרכיבים השונים ואת המודלים השונים,  כי למונח המבהיל "דיפרנציאלי", יש כמה וכמה מובנים אפשריים, גם בינינו.

בינתיים, בדיונים מוקדמים של פורום ההסכמות, בהרכב של כ-50 חברות וחברים מקשת גילים רחבה ומגוונת, מתברר שישנה הסכמה די רחבה על עקרונות בסיס שיש רצון לשמור בתשתית אורחות החיים בהמשך. אני מניח ששמירה כזו לא תמנע שינויים, אבל תנחה אותם להיות כאלו שיתאימו להסכמות הבסיסיות על אורחות החיים שיאפשרו המשך קיום הקיבוץ, גם אם במתכונת שונה מזו הקיימת .

 

סיכום ביניים :

אני מעדיף לראות את הדברים כך: נמצאה הסכמה די רחבה על מספר עקרונות בסיס שינחו את אורחות החיים בהמשך דרכנו כקיבוץ  מגוון דעות ורב דורי. תימצא דרך לקיים דיונים נוספים  שיעסקו בשינוי אפשרי באורחות החיים ובמנגנון המקיים אותם.

בהמשך אני מעדיף את הניסוח הקובע כי על המנגנון לתחזק את ההתנהגות הרצויה של חברי הקיבוץ . 

כפי שחברה הרוצה בשמירת חוק, מעמידה מנגנון שמעניש את פורעי החוק ומעניק בכך יתרון לשומרי חוק, כן יש צורך שהמנגנון של חיים שיתופיים בקיבוץ לא יימנע את היכולת של  הקיבוץ  לשמר את אורחות חייו, בלי הסכנה של הפיכת נאמני אורחות החיים לחוכא ואטלולא, תוך מתן יתרון למי שאינו מקיים אותן.

אינני יודע אם זהו שינוי, אבל זהו צורך, ובכוונתי לעשות לקבלתו .

 

  

רותה היוז         

נושא עכשווי 

כמו כל הגיבורים המעטים המודים בפומבי שזהו המהלך: כשמדובר בבניית הסכמות – הכוונה למעבר מתקציבים שווים לשכר דיפרנציאלי. ברצוני להעלות דברים בצורה שונה, ובידיעה שאני דווקא כן בצד הרחב של הציבור, כלומר בצד המתנגד למהפך. בינתיים מוזמנים כל הבטוחים והמובילים למהפך, לברר כיצד מבצעים מהלך שכזה בצורה הוגנת, בטוחה ולא הרסנית ושוחקת. בזהירות, מבלי לפגוע בקופה הציבורית שעמדה עד היום בצורה דמוקרטית  לצורכי החלטות משותפות של הקהילהההה...!!!

 

שבעתי הטחות בדבר נאיביות. מובן שאיני מסכימה עימן... אני פשוט חושבת אחרת. זה לא חדש למי שמכיר אותי, מקשיב לי, וכן מבין את דברי – למרות ש"את לא יודעת להתבטא ברור בכתב".  כן, שמעתי ומקווה שיבינו אותי הפעם. בצד הציבורי, היה שמח להמשיך את מה שהיה עד הלום. ישנם רבים וחכמים אשר הריצו תוכניות משק בתבונה רבה ובזהירות לאורך שנים ובהצלחה, למה שתרימו ידיים???????? אתם עם הרוב – שאינו מעוניין במהפך. המהפך המדובר ביותר בהיסטוריה הקיבוצית, האכזרי ביותר והלא חכם, בלשון המעטה.

 

שכר דיפרנציאלי זולל קופות של הכנסות חכמות, הנוצרות בעמל כפיים ומוחות יקרים מאוד תרתי משמע. כל זמן שההנהלה מחלקת תקציבים שווים ומנהלת עלפי צרכי הקהילה את השאר, ניתן לשלוט במצב. ברגע שמתחילה חלוקה דיפרנציאלית של המשאבים, הקופות מתרוקנות ולא תמיד זה ניתן לשליטה. הראשונים להתלונן הם דווקא אלו בעלי המשכורות היותר גבוהות. זה מהלך הנשנה ברבים מהישובים שעברו הפרטות זה מכבר. חברים שוכחים לחשוב ולחוש את הנאמר בשיר: "אדוני לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ונפלאות ממני.....", שדרך אגב שר האתיופי בהופעת הלהקה של אמן. הוא שר זאת במנגינה לא מוכרת. אני מכירה זאת אחרת והיה מאוד מרגש לשמוע זאת ממנו. שיר נפלא, ממליצה לכל אחד לאמצו חזק לליבו, ואוסיף ואומר: יפה שעה אחת קודם!! הצניעו שאיפותיכם, למען קהילה יותר עשירה ואיכותית. הדור הצעיר חווה ברמת-יוחנן חוויות השרשה ברמה לאומית גבוהה ומקומית עוד יותר.

אם נחכים להשקיע בכיוונים אלו, נגרום לרבים יותר מבין הצעירים לשוב הביתה, ולתת יד לכוון החיובי, כיוון שוויוני וערכי גם מבחינת המסורת והחיפוש המתמיד להרחבת השורשיות המקומית. ישוב שגאים בהישגיו בחינוך, תרבות וחברה. למה לשנות ??? קהילתנו חוצה דורות בגאוותה, ראו את שירו של רז מור ב"ברמה" האחרון. היכן כל זה עומד בחברה מופרטת לדעת?

אם ישנם סעיפים חורגים הראויים לביקורת והתייחסות ציבורית, הביאו אותם ללא חת.

זהו תפקידכם, מנהלים! אם תרימו ידיים מלתקשר ולהתמודד עם הקשיים, השכר הדיפרנציאלי לא יהיה זה שיביא לכם את הגאולה.  המהפך המדובר הוכיח עצמו כמפלה ברוב הישובים בהם הוא הונהג. מי אומר שרמת-יוחנן תביא את הדרך הדווקא נכונה  לצורך המהפך?

 

הדרך השוויונית, עם כל העוולות שבה ועם העיוותים שגרמנו בדרך (ראה כדור השלג במדרון הבניות החדשות למיניהן), היא עדיין הדרך היותר נכונה, וכמו שרבים קוראים לה: "הרע במיעוטו". השוויון מונע עוולות ברמה יותר גבוהה, כפי שקורה בדרכי חיים אחרות סביבנו. ובנוסף, כפי שציינתי לעיל: מתאפשרת שליטה חזקה יותר במשאבים.

על-כן כדאי לחשוב טוב שוב ושוב!!! וגם שעה אחת קודם!!!.                    

 

נתי                 

 טרקטורם - קווים לדמותו

ראשית, ברצוני להודות לנדב על השקעת הזמן, המאמץ והיצירתיות בטרקטורם. אין ספק שההשקעה של נדב תרמה באופן משמעותי לביסוס טרקטורם, ולכניסתה הטובה לשוק הכלים החקלאיים השונים.

טרקטורם הוקמה על בסיס ידע מקצועי של דורון יפה, שנרכש במשך שנים רבות, בעמל רב, בחריצות, בלימוד מתמיד ובכישרון טכני רב. דורון מבין ויודע שטרקטורם יכול לקום ולהיבנות רק כארגון שלם שמבוסס על עבודת צוות של כל הפרטים המשולבים בארגון. הנהלת רמת יוחנן, העסקית והכללית, תיתן את ידה לביסוס וקידום טרקטורם, תוך הקפדה על חשיפה מבוקרת לסיכונים, על עמידה ביעדים מסחריים וכספיים, ועל קידום עבודת צוות מובנית וברורה.

 

לצורך זה נבחרו ממלאי התפקידים בטרקטורם, ובינהם נדב כמנהל השיווק. אני חושב שניתן לספור על אצבעות יד אחת (במקרה הטוב) את המקרים בהם נבחר בעת האחרונה ברמת יוחנן חבר מתחת לגיל 30 עם ניסיון לא רב כמנהל שיווק. נדב קיבל את הגיבוי המלא לעבודתו, בתוך הפרמטרים שצוינו לעיל, עם עזרה מלאה של ההנהלה המצומצמת של טרקטורם, ושל דירקטוריון ההנהלה העסקית של רמת יוחנן.

בשל הניגודים והקונפליקטים שנוצרו תוך כדי העבודה וביסוס הפעילות, כולל חיכוכים אישיים כפי שבאו לידי ביטוי בנייר של נדב, היו בתמונה גם ממלאי תפקידים "חברתיים".

הנהלת טרקטורם, הדירקטוריון, וכאמור גם ממלאי תפקידים נוספים, עשו כמיטב יכולתם למנוע את השתלשלות קיצונית ולשמור את טרקטורם ואת  חברי רמת יוחנן העובדים בטרקטורם, כבסיס לקידום הענף. ההחלטות שהתקבלו היו, לדעתי, האופטימאליות בתוך הניגודים שנוצרו. נעשתה פנייה רצופה לנדב להישאר בטרקטורם ולשמור על הפעילות, שהיא כאמור משותפת למספר חברים.

צר לי שנדב לא קיבל את ההצעות שהיו. אני מאמין שגם היום הדלת עדיין פתוחה וניתנת לנדב אפשרות לעבודה בטרקטורם, תוך שמירה על ההחלטות שנקבעו ושהן אמונות על מוסדות רמת יוחנן.

 

 

רחל יפה

על פצצות כתובות ואיכות חיים    

תרבות ה"שפוך חמתך" דרך תאי הדואר הגיעה לאחרונה להתעוררות מחודשת. שמתי לב שבפעמים האחרונות היא נעשתה דווקא ביום שישי. האם זו ההכנה הרוחנית שלנו ליום השבת והמנוחה?

הדיסוננס בין שירי נעמי שמר בהגשת הרמקולית לבין מכתב נאצה שחולק בכל תאי הדואר באותו המועד, אינו ניתן בעיני לשום גישור!!! אין לו מקום באותה החברה.

הבחירה שלי, ויש להניח שגם של רבים אחרים, היא בחברה שבה שירי נעמי שמר בהגשה מקומית הם המשמעותיים ונותנים את הייחוד לחיי היום יום.

טוב עושה לדעתי עורך ה"ברמה" הנוכחי שאינו מפרסם כל נייר כתוב המתקבל על שולחנו.

זכות חופש הביטוי אין משמעה להכפיש, להעליב, לפגוע באדם אישית, מבלי שיש לו אפשרות להגיב.

אני מצפה לשמוע אמירה מימסדית כנגד התופעה מעבר לרק "דבר המזכיר" בעיתון הכי נפוץ ברחבי רמת יוחנן. אני חושבת שהנושא חייב לעלות במזכירות.

כדי לקחת את הקהילה שלנו למחוז חפצנו, יהא זה  הקיבוץ השיתופי או הקיבוץ המתחדש, על מנת לחיות חיים איכותיים, צריך קודם כל  להידבר זה עם זה ישירות. כשהדיבור הישיר לא מסתייע, עומדים לרשותנו המוסדות שאנחנו בחרנו לעזרה בתהליך.

ההידברות, הכבוד ההדדי החברות, גם בשעת מחלוקת וכעס, הם הכלים הבלעדיים  להגיע לאן שנרצה.

 

ועד אז: בואו נגנה ונדיר מתרבות חיינו ברמת יוחנן את "הפצצות הכתובות" המחולקות בתאי הדואר לכל האוכלוסייה מהסוג ששולחות חץ מורעל כלפי חבר או קבוצת חברים, בין עם שם חתום או בלעדיו. (וביננינו, הנפגע העיקרי בדרך כלל מתרבות זו, הוא הכותב עצמו........).

 

אמציה כרמון 

אורחות חיינו בראי רכבינו   

בעקבות רשימתו של איל ב. ולאחר תגובתו של איציק ל., החלטתי להוסיף תגובה משלי. לפני מספר שנים פרסמתי ב'ברמה' שתי רשימות בנושא "קרלוג הזהב" שחלק מאלה שקראו אותן ברכו אותי, חלק לא דברו איתי לאחריהן, והיו גם שנדו לי בבחינת "הנה עוד אחד תמים". למי ששכח או מנסה לשכוח, אזכיר שבאותן רשימות העליתי את עניין השימוש בקרלוג הענפי או בקרלוג של המשרה לצרכים פרטיים.

כ- 8 שנים חלפו מאז, כולנו התבגרנו, התפכחנו ובעצם אנו בעידן חדש – עידן ההפרטות ("הסכמות" אם תרצו). לא כאן הזמן והמקום להביע את דעתי בעניין ה"שיתופיות" או ה"התחדשות" (וגם בעצם טרם הגעתי למסקנה אישית מסכמת), אני רק מבקש להאיר זווית ראיה נוספת בענייני הרכב. 

 

ראשית בהקשר לדברי איציק על הזמנות ה"שמא" (הזמנת-שריון שמא אצטרך...). לכאורה מעשה נלוז הפוגע בכלל, אבל למעשה זוהי רק הצטרפות חלקית שהיא כשרה וחוקית לגמרי, לתנאים המפנקים של הצמדת רכב שקיבוצנו השיתופי מאפשר למספר נושאי משרות בתאגידים ובחברות שלנו (כן, עדיין שלנו), רק בהבדל קטן ש"צמודי הרכב" יכולים (הם ו/או בנות זוגם) מתי שהם רוצים, להשתמש ברכב שקיבלו לצורך עבודה גם לאחריה ולאו דווקא לשמה. לעומת זאת, האזרח הקיבוצי הפשוט צריך לטרוח ולהזמין בזמן אם הוא רוצה להבטיח שיהיה לו רכב לכשיצטרך. אינני טוען נגד דברי איציק, רק מפליאה אותי ההשתוממות שמשתמעת מהם. הרי כולנו חיים כאן ומכירים את אורחות חיינו (לא אלה שניסח דוד כהנא ז"ל, אלא האמיתיים כאן היום). ההתנהלות בתחום הרכב שמציג איציק הינה רק אחד הצדדים של "אורחות" אלה. אינני משבח אותה אבל אני מתקשה לגנות את מי שבסך הכל רוצים גם הם ליהנות מהשפע המנועי שמאפשר הקיבוץ.

 

והנה  סיפור: לפני מספר שבועות סידרה לי ה'סדרנט' (ד"א תוכנה מעולה לטעמי) רכב חדש לנסיעה. בשמחה ניגשתי אליו, כדרך שגרה הסתכלתי על גלגליו, ושמתי לב שבאחד מהם חסרה הצלחת ("טסה"). אז ראיתי שגם חסר אחד מארבעת ברגי הגלגל ("גוז'ון"), שזהו מצב מסוכן ואסור לנסוע כך. כמובן שדיווחתי מיידית, והרכב הוצא מהסידור. חבר צעיר שהזדמן למקום העיר: "נו, רק אתה מסתכל ...".

ואשאל: האומנם כך, רק אני חריג בגישתי ? – אני מקווה שלא.

ועוד סיפור: באחד הערבים האחרונים, כשהחזרתי רכב, הגיעה עוד חברה לאותה מטרה. התעניינתי בסקרנות: "כשלקחת את הרכב מה בדקת בו" ? "כלום", ענתה, "לא, בעצם בדקתי שיש דלק".

לא אביא כאן את הפרשנות שלי לסיפורים הנ"ל על "אורחות הרכב" המקובלות אצלנו. אשאיר זאת לקורא.

איתן שטייף

על רכב וחברותא 

 

קראתי את דברי אייל ושבוע אחרי כן את תגובת איציק. התרשמתי עמוקות מן הנהי והבכי על ירידת המוסר, ואינני מוצא בתוכן שום דבר שצריך להצביע עובדתית על ירידת הדור ועל היות החברים חפים ממוסר . כבר חז"ל אמרו כי "לא העכבר גנב אלא החור ", כלומר – כל אחד הוא עכבר תועלתני, ואם יימצאו חורים – כבר יגיעו העכברים, כי זהו  טבעם.

לכן, במקום לקונן יש לסתום את החורים, ובא לציון גואל...

כבר 3-4 שנים "מדברים" על חיוב זמן רכב, אבל משרד הרכב אינו עושה דבר פרט מלקונן . בסופו של דבר, ענף הרכב שלנו אינו אלא משרד להשכרת רכב. את החיוב הוא ממקד בעלות הדלק בלבד, בעוד כל משרד אחר בארץ או בעולם מחייב לפי "יום" או "שעה" ( הדלק – על  השוכר ) .

 

עלות חודשית ריאלית של רכב היא 1,800 עד 2,500 ש"ח, ובהתאם כמאה שח ליום. מה יקרה אם שעות היום/עבודה (מן הבוקר עד 17:30) יחויבו לפי 50 או 60 שח, והשעות שאחרי 17:30 – לפי 40 עד 50 שח ?? ונניח כי החיוב יהיה לפי שעות (10 עד 15 ש"ח/שעה ) ויתחיל משעת ההזמנה, ולא שעת לקיחת המפתח בפועל ? זאת בנוסף לחיוב הקילומטרים שמייצג את עלות הדלק לבד.

מותר להניח כי  תהיה צריכה רציונאלית יותר. לא תהיה שמירת רכב ליד הבית, ואפשר אפילו כי יחסכו רכב או שניים (כל רכב נחסך הוא 100,000 ש"ח + 100,000 ש"ח בגין דלק ) .

גם לגבי אותם 250 מחזיקי קארלוגים ענפיים, מותר להחליט כי אחרי השעה 17:30 – רכב שלא הוחזר לחנייה לצורך שימוש – יחויב "בעליו" אישית בסכום האמור (40-50 ש"ח לכל יום).

כל המערכת אוטומאטית וממוחשבת, ואין שום בעיה ביישום גישה מעין זו.

הרצון הטוב אינו מספק די תמריצים להתנהגות ראויה. צריך ליצור מצב בו המנגנון הכלכלי-מינהלי עצמו מייצר את הרצון הטוב.

זה איננו שכר דיפרנציאלי, חס וחלילה. זהו חיוב דיפרנציאלי שמותאם בדיוק לשימוש הדיפרנציאלי. ואם המחיר אינו מספיק – מעלים אותו (כמו ,להבדיל, בתי המשפט כלפי השרים ....) .

מי שמעוניין – יימצא הרחבה לגישתי זו בכתבה אחרת, העוסקת בצוות ההסכמות לשינויים.

 

 

מים מים בששון

 

מבדיקות שעשינו עולה כי נכון לחצי שנה ראשונה החיסכון במים בהשוואה ל – 2008 הוא של כ - 30%. להזכירכם ב – 2008 חסכנו כ – 50% לעומת 2007.

השנה הצלחנו לאגור מים במאגר שלנו ולכן החלטנו שיש מקום לשנות את משטר ההשקיה.

מעתה ועד הודעה חדשה אנו עוברים להשקיה שבוע כן שבוע לא.

משך ההשקיה כ – 1.5 שעות.

משקים בין 22:00 – 19:00 כשאין רוח.

השבוע הוא שבוע השקיה.

אנא אין לראות בזה שחרור רסן, המשיכו להקפיד על ההוראות לטובת כולנו.

איציק אדרי

 

 

אליפות היסטורית בבריכה היסטורית

הדר מיכאל, חנה צולמן.

 

בשנת 1975 הגיע מאמן כדור-מים צעיר עם רצון כביר להקים קבוצה בגוש.

שלף כמה שחיינים מהשחייה, הוסיף עוד צעירים מוכשרים, שהיום חלקם מגרדים את גיל הפנסיה, ויחד הקימו קבוצה ראשונה לתפארת הגוש ולתפארת רמת יוחנן.

בקבוצה הראשונה היו דניאל פרי, הלל מלמד, עמוס נצר, עומרי שוחטוביץ, דני רבן  (כ"מ),  דני רבס (כ"מ), דויד  קליין (אושה), צור לביא (אושה),  ג'ובי (כ"מ), אלון שנהב (אושה), ארנון פלג (אושה), אבשלום שנהב (אושה), ערן גרישטיין (כ"מ) ויאיר קדמון (כ"מ – אח של נעמי יפה).

הרבה מים עברו בבריכה, גם אכזבות וגם שמחות, אך אליפות בוגרים, לבד בלי אף אחד, עוד לא הייתה.

חלפו  השנים  השתנו המינונים,  הקבוצה  מייצגת היום את  פלרם,  והמועצה  נותנת תקציב גם. והנה נסגר מעגל. סמי קרן, המאמן הראשון, חוזר לאחר 34 שנים,  ולאחר שלוש שנים אחרונות כאן בגוש, לוקח אליפות עם שחקנים מקצועיים ורצינים. השמחה כמובן גדולה עד שמיים.  תודות  לשחקנים, למאמן  ולמנהלת  הדר מיכאל, שעשו כל שיכלו כדי שנתגאה בהם.

בין השחקנים: איתמר פלד, אלדד שוהם וטל גרודמן שהינו גם ראש הקבוצה.

 

השנה הייתה שנה מוצלחת לאגודה:

גיל 18, קבוצה צעירה שנלחמה בנחישות והתמודדה עם קבוצות חזקות ממנה, הגיעה להישגים יפים כמו גמר גביע המדינה, ולקחה את המקום השני המכובד.

בקבוצה זו משחקים מר"י: אסף כהן, אורון שוהם, דגן דרור, ערן שוורץ, ענבר גל, הדר צולמן, לוטם מיכאל ורואי גלעד. סה"כ בקבוצה 15 שחקנים.

קבוצה זו אימן סמי קרן ונהלה הדר מיכאל.

 

קבוצת גיל 16, המורכבת רובה מנערי רמת יוחנן, גם השנה לא  ביישה, ובניצוחו של המאמן טל גרודמן, לקחה את גביע המדינה ואת אליפות המדינה. את הקבוצה ניהלה חנה צולמן. נערינו המופלאים המרכיבים קבוצה זו הם: דגן דרור, אורון שוהם, לוטם מיכאל, הדר צולמן, ערן שוורץ, ענבר גל, רואי גלעד, תמיר מאירוביץ, עודד אופק, תומר גולן וטל יריב.

סה"כ בקבוצה 17 נערים, המשיכו כך.

 

קבוצת גיל 14 גם היא לקחה את אליפות הליגה ואת גביע המדינה. המאמן הוא פלגי רוזנפלד  והמנהלות, מרים שדה ואלה גולן. מר"י משחקים: ניר נצר, תומר גולן, רותם צוקרמן, ושחקנית – שיר לקח, שמשמשת גם כרשמת משחקים לכל האגודה, ועושה עבודה נפלאה שעליה רוצים אנו להודות לה מקרב לב. סה"כ 14 חבר'ה משחקים בקבוצה זו.

 

קב" צעירה  וחביבה על כולנו היא גיל 12.  מאמנים  טל גרודמן  ואייל קרן, מנהלת רחלי גלעד. קבוצה תוססת שהצליחה יפה מאוד בטורנירים המרשימים לאורך השנה. ילדינו המשחקים בקבוצה הם: גלי רימון, עמית מרציאנו, אוריה רודוי, נתנאל סאלווה, איתמר שלם, נמרוד צור,ירדן גולן.

 

אחרונה חביבה, קבוצה שלא מזמן  הוקמה ע"י  סמי קרן  והדר מיכאל,  קבוצת הארצית.

החבר'ה מגיעים בשמחה לאימונים, ומי שלא ראה את  שמחת בית השואבה הזו, לא ראה שמחה מימיו, אפילו המים צוחקים.

הליגה שלהם רק החלה ומתקיימת  בשבתות. שימו לב  להודעות ובואו  לעודד. רוב הקבוצה בנויה מחברינו הצעירים שלא מפספסים אימונים והם: עומרי רימון , ניר שגיא, משפ' שוהם  על  שלוחותיה...אופיר שוהם, עומר שוהם, אוהד שוהם. תום ביטי, איתי חורש, ניצן רודוי, יזהר רודוי, יפתח אדלן, צור נצר, שמרי בן צבי, אודי בן צבי, אמיר סלייפר, יואל פלד. מתגברים אותם ע"פ הצורך חיילינו – איתמר פלד,אלדד שוהם והנערים.

 

תודה מיוחדת ולב אוהב לרועי  רימון, יו"ר  אגודת הכדור-מים  ב- 5 השנים האחרונות, שהכניס  שינויים ארגוניים משמעותיים  באגודה והביא אותה למקומות שכולנו חלמנו עליהם.

האגודה גדלה והכפילה את מספר הילדים והנערים הפעילים בה. עקב כך, גדלה מעורבות   ההורים, והיום  הם  שותפים  ופעילים  בעשייה היומיומית.

תודה גדולה לדני אלימלך, מרכז הנוער והספורט במועצה וחבר בהנהלת הכדור-מים, על התמיכה, המעורבות, האכפתיות והליווי הצמוד. המשך כך.

תודה לעמוס נצר על  שנים  רבות  בהנהלת  הכדור-מים. על  תמיכה  משמעותית ושקטה מאחורי הקלעים.

ללא הנהלה תורמת כזו לא היינו יכולים להגיע להישגים כאלה. תבורכו.

אנו תקווה שהמים בבריכה ימשיכו לקצוף ולשמח, ושבשנה הבאה נוכל לדווח על הצלחות חדשות ועל ילדים נוספים, חדשים, שיצטרפו לאגודה ולגאווה של כולנו.

 

 

 

 

 מזל טוב

למנחם  עזרא ואסתר-  להולדת הנינות התאומות

נכדות לאילנה וגדי.

  

מזל טוב

ליונתן  (ג'וני)  ורוויטל  - לנישואכם,

למשפחת דוידוביץ  ברכות והרבה נחת.

 

 

ברכות

לידידנו סלח מראס עלי, הוענקו לפני כשבוע דרגות פקד במשטרת ישראל.

אנו מביעים את מלוא הערכתנו ומצרפים מכל הלב את ברכתנו!

                                                          בית רמת יוחנן.

  

לחברי רמת-יוחנן

ברצוננו להביע תודתנו על האירוח הנפלא בחג השבועות.

תודה מיוחדת לאיתי על ההיענות, האירוח וההיכרות עם ענפי החקלאות והחי.

תודה לצוות חג השבועות על ההזמנה והאירוח בארוחת החג הטעימה.

הילדים והצוות היו נרגשים ושמחים מהביקור ועל כך הערכתנו הרבה.

בשם ילדי מרכז החירום בקרית-אתא – אם הבית

 

את קבלת השבת הקרובה יערכו תלמידי האולפן המסיימים בימים הקרובים את שהייתם בקיבוץ. כולם מוזמנים להיפרד מהקבוצה שעוזבת בימים הקרובים. שבת שלום.

 

 ועדת ספורט

התבשרנו השבוע על חילופי תפקידים בתוך ועדת ספורט.

לאחר כעשר שנים ריפי שהם מסיימת את תפקידה כרכזת הועדה, מחליפים אותה אופיר מרציאנו ואבידע צורף – חלוקת האחראיות תיקבע ביניהם.

אני רוצה להודות לריפי על כל השנים של טיפול בנושא חשוב זה באחריות ומסירות רבה ועם הרבה אכפתיות ודאגה לכולנו, החל מאירועים משותפים לכל הקיבוץ ועד לרצונות המיוחדים של קבוצות קטנות ובודדים.

ריפי נשארת חברה בוועדה ואני בטוחה שתתרום מניסיונה ותעזור לאופיר ואבידע.

ושוב – תודה לריפי ויישר כוח.

לינט – הנהלת מש"א.