ברכות לכל ילדינו (וגם למורים)עם סיום שנת הלימודים.

מאחלים לכם (ולהוריכם) חופשה מהנה ובטוחה

 

 

שם האגודה                        :    קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                   :    25/06/2009

מספר חברי ועד ההנהלה      :    14

שמות המשתתפים בישיבה    :    אליעזר גוטמן, איציק אדרי, לינט חורש,  יהודית אפרת,  אלישע שלם,  עדנה

                                           לקח,  גלעד צוקרמן, יוסי זמיר,  אילנה קרוא, רון מור, תלמה עזריאלי, נעמה

                                            בלושטיין, 

חסרים                              :   אבנר אחיטוב, נתי אבן-דר,

 

על סדר היום:

1.   תקנון הקרן להשכלה גבוהה (מוזמנת - אתי נצר)

2.    דו"ח בנושא תקציבים אישיים + בחירת נציג ציבור לטיפול  בסוגיה.

3.    שונות.

 

החלטות:

1.    רקע: בשנת 2005 התקבלה החלטה על ייסוד "קרן להבטחת לימודי בנים".  

בסיפא של ההחלטה דאז, נאמר: "הנהלת הקהילה תביא בהמשך לאישור האסיפה הצעה לגבי אופן ניהול הקרן".  בתקופה האחרונה ישב צוות מצומצם (אתי נצר + לינט +נתי + אליעזר) למד וגיבש הצעה לתקנון "הקרן ללימודי בנים", אשר יובא  לאישור המזכירות ולאחר מכן לאישור האסיפה.

מלבד הצגת הנושא והחומר בפני חברי המזכירות, לא נערך דיון והוא נדחה לישיבה הקרובה. 

2.    חברי המזכירות קיבלו דו"ח מפורט (ללא שמות), על תמונת המצב בתקציבי החברים ברמת יוחנן. ככלל, אנו מחלקים את התמונה לשלושה מגזרים: צעירים, בתי-אב בבנייה/שיפוץ, ובתי-אב רגילים.

צעירים: כ- 15% נמצאים במינוס כרוני הגבוה משני תקציבים חודשיים, (עולה דרישה של חברי המזכירות לטפל לאלתר ע"פ ההחלטות הקיימות, כולל הפעלת ערבות ההורים לחובות הבנים).

בתי-אב בבנייה: בשנה האחרונה כ-30 בתי-אב נמצאים בשיפוץ/בנייה. כמחצית המשפחות נכנסות למינוס, המכוסה בד"כ ע"י הלוואה מכסימלית של 50,000 ₪.

חברים: כ-20 בתי אב נמצאים ביתרות שליליות הגבוהות מתקציב חודשי, מהווים כשישה אחוז מכלל החברים. התופעה מתמקדת ברובה במספר משפחות מצומצם שאינן יודעות "לחיות ממה שיש".

דברים אופייניים לכל המגזרים:

·        תנודתיות קטנה בין האנשים (התופעה רווחת אצל אנשים מסוימים).

·        מעל 90% מהאוכלוסייה חיים באיזון וחלק מצליחים לחסוך.

·        לכולנו יש לפעמים הוצאה גדולה שלתקופה מוגבלת "מכניסה למינוס".

·        כנראה שתופעת המינוס הכרוני נמצאת בגנים (תורשה)  הורים – בנים.

 

המזכירות החליטה לחזק ולהגדיל את הצוות המטפל בתקציבים האישיים (ורד מרציאנו, נתי ואליעזר) באילנה קרוא.

 

3.    שונות: איציק נתן סקירה מקיפה על הנעשה בתחום השיכון, ובמיוחד סביב  

      הצעירים והמשפחות הצעירות.

רשם אליעזר

  

 מוטי חורש

דרישת שלום מהענפים העסקיים

הגדרת תפקידי הנה עוזר או משנה למרכז הכלכלי, ואני משמש נציגו בטיפול השוטף בענפים העסקיים, ובניסיון לפתור בעיות שונות ולהשיג אישורים הנדרשים לפעילות.

הענפים הפעילים כיום הם: טרקטורם, נגריה, אורווה, וידאו, ליבנה (אלי יבלונקה), "חלב על הזמן", ובהקמה: סטודיו לגרפיקה ופרסום, ועוד יזמויות קטנות  ולווינים בראשית צעדיהם.

יש מאפיינים משותפים למרבית הענפים האלו: בראש וראשונה, הם צמחו על בסיס ידע אישי שנרכש במשך שנים, תוך כדי עבודה ברמת יוחנן, וגם בחוץ. רובם החלו את דרכם כמעין הובי, אשר נמתח לאט-לאט לפעילות רחבה יותר, בתוך ענף קיים וכנספח לפעולתו העיקרית, ועד ליציאה לעצמאות ורישום כפעילות/חברה נפרדת.

 

מאפיין שני הוא ניהול רב תחומי. בשונה מענפי החקלאות, בהם אנו מתמקדים בעיקר בתוצאות הפיזיות, בענפים הנ"ל עוסקים בנוסף גם בשיווק, פרסום, קביעת מחירים ומכירות, גביית כספים , שכירת עובדים ומתן שירותים חיצונים.

לא תמיד יזם בעל ידע מקצועי ספציפי (אשר  בתחילת הדרך נמצא תחת החממה של רמת-יוחנן) מסוגל להתמודד עם כל המטלות כאשר הענף גדל. הפעילות המתרחבת מחייבת חלוקת תפקידים, התמחות ושדרוג של הדרג הניהולי. הצורך בפיצול וחלוקת הסמכויות לא תמיד מתקבל בהבנה.

מרבית הענפים האלה יהיו סמוכים גם בעתיד על שולחן הגזבר ומקורות המימון של הקיבוץ, בעצה, הכוונה ואשראי, ואין בכך כל רע.

 

"התלות'' בחבר היזם הנה במידה מסוימת עקב אכילס. אמנם כרגע לא נראית "סכנה'' בדרך, אבל מהיכרותנו את חולשת המערכת הקיבוצית, מתחייבת תשומת לב ובחינה מדוקדקת. הדבר נכון כמובן לכל ענפי הקיבוץ, אבל כאן גדול משקלה של היוזמה האישית הרבה יותר, והידע בחלקו הינו ייחודי, אישי.

לטעמי, לבד ממוצרי "חלב על הזמן'' שאומנותם בטעמים, הנימוק העיקרי להקמת הפעילויות, הינו יצירת מקומות עבודה אלטרנטיביים, מעניינים, אתגריים, הסוחפים איתם חבר או קבוצת חברים, אשר חלקם הם בעלי כישורים רדומים, והפעילות הייחודית נותנת להם אפשרות לביטוי ותרומה לקהילה.

כל הכנסה ורווח נחלקים בין עבודה והון. הואיל וההון לא צמח בענפים אלו, מודגשת בהם התמורה לעבודה כבסיס עליו הם  נשענים.

מכאן, לדעתי, רק בהתקיים התנאי של עבודת חברים לאורך זמן, יש צידוק לקיומם של ענפים אלו. עלינו לשאוף להגדלת מספר החברים העובדים בהם, ולשמור על השליטה.

הוספת וגידול ענפים עסקיים נבחנים בקפידה על ידי הנהלות ענפיות, הנהח"ש ותמחיר, והוועדה הכלכלית. בשנה האחרונה, בסיוע מחלקת המחשוב, אנו עוסקים באינטנסיביות בשיפור הבקרה והתמחיר.

 

לבד מטרקטורם, הענפים אינם דורשים אשראי רב, לא להקמתם, לא כהון חוזר לפעילותם השוטפת, ולא להשקעות חדשות. למזלנו הבנק של רמת-יוחנן הוא נדיב ומאפשר תנאי חממה. רק לאחרונה החלטנו על תשלום ריבית על האשראי שהקיבוץ מקצה לענפים.

אני לא יודע אם אי פעם גובשו חזון ותכנית עתידית לענפים אלו. רובם כמתואר לעיל התפתחו כענף צדדי, ובזכות יוזמת מייסדיהם הפכו לענפים חשובים. אני מעריך כי שרובם עדיין נמצאים בשלבי גישוש. המצב הכלכלי בארץ ויחסי המטבעות, פוגעים לפעמים גם בענפים אלו. חלקם עדין נשענים על פעילות בתוך החצר, חלקם – על פי טבעם – לא יפרצו הרבה מעבר לקיים.

ולסכום: חשוב שהמאמץ האישי העצום, האחריות הכבדה והמסירות המושקעים בענפים אלה על ידי חברינו, יזכו לפרגון ולהערכה הראויה מצד הציבור.

 

(הערת המערכת: בנוסף לטיפול בענפים העסקיים, נטל על עצמו מוטי את הטיפול בקרנות ההשתלמות שלנו, וברבעון הראשון של השנה הצליח להעבירן מהפסד לרווחים נאים J כמו כן, יומיים בשבוע מוטי הוא "עובד חוץ" ... בזמן המועט שנשאר לו הוא עסוק בהתקנת הגינה ומערכת ההשקיה ליד בית המשפחה החדש).

 

ירמיהו

אולי מפני שהם המראה שלנו

 

"חורבן הבית"! כך הכתירה עיתונאית חרוצה, כתבה רחבת היקף שפירסמה בשבוע שעבר במוסף של "מעריב", עניינה של הכתבה היה כדבריה, קינה משותפת, מסע אל הצד הקודר של ההפרטה בקיבוצים. הכותרת הלא מחמיאה הזו תייחסה כמובן לסופו של הבית הקיבוצי. 

בכתבה הייתה התייחסות לשני ספרים וסרט קולנוע שיצאו לאחרונה, וכללה ראיונות עם היוצרים ואנשי שטח מובילים בקיבוצים.

ברוח הזמן, התחילה אותה כתבה אפוקליפטית , איך לא, במעשה האלים והבלתי נסבל שהתרחש ברמת הכובש. קשה לדעת האם אותו מעשה הוא תוצאה ישירה של ההפרטה, של שילוב גורמים אובדניים מלכתחילה, או סתם אטימות וחוסר הקשבה וסבלנות לחבר הפשוט. החבר שנשחק ונלחץ בין המציאות היומיומית הקשה ממילא בקיבוצים, לבין חוסר הוודאות מה יילד יום, היעלמות "סימפטום הגננת" ואובדן הביטחון האישי הבסיסי שהיה לו עד כה.

 

אני לא יודע, ואני מסופק אם מישהו אחר כן יודע, האם זה מקרה בודד, או תחילתה של תופעה. בעובדה, ידועים לא מעט מיקרים קיצוניים בקיבוצים שנים רבות לפני שמישהו בכלל חלם על הפרטה.

מה שברור הוא שנורות אדומות חייבות להידלק. מה שברור הוא שמה שהיה (גם אצלנו) לא יכול להימשך, מה שברור הוא שהמעשה בדרך אל ההפרטה גורם לעיוותים רבים. מה שברור הוא שלא כל מה שהובטח לחברים על מנת לשכנע אותם להצביע בעד השינויים אכן קורה במציאות (בגלל סיבות אובייקטיביות – יאמרו המצדדים/המרוויחים). מה שברור הוא שנוצר פער אדיר (על אף ההבטחות) בין (כנראה) הרוב, שיש בידו להביא פרנסה נאה לעצמו ולמשפחתו ונהנה מאוד (ובעיקר אנשי "מקצוע" חוצנים שאין ויכוח על משכורות העתק שלהם) ובין (כנראה) המיעוט קשה-היום ש"סוגר את החודש בקושי", שרעב ללחם, שרואה איך אנשים שהיו עד אתמול חבריו לדרך – כבר לא. שהקיבוץ שדאג לכל צרכיו – כבר לא.

הדילמה קשה, ומשהשתנו הציפיות נפרצו כל הסכרים, הבלמים והאיזונים. וכך, על סף שנת המאה להיווסדנו, נעשינו (כנראה) נורמליים "ככל העמים". לא יותר טובים (לפעמים קצת יותר גרועים) ובמקום לחגוג בסיפוק את ה"יש" העצום שנצבר בקיבוצים והיה לאבן פינה בהקמת  המדינה, מלקקים את הפצעים. ובמקום לחגוג יובלות ברמה, נשמע נהי בעמקים. 

 

השבוע קראתי את שני הספרים שנזכרים בכתבה. "הביתה" של אסף ענברי, בן אפיקים שעזב וחי כתושב בקיבוץ גשר, שמתאר את סיפור עלייתה ונפילתה של אימפריית אפיקים. ו"ארבע אחרי הצהריים" של נועה זית, בת גשר שעזבה למספר שנים, חזרה לקיבוץ כאם חד-הורית, ופוטרה עקב המצב מעבודתה על ידי ההנהלה.             

 

הרבה מן המשותף יש בין שני הספרים האלה על אף השוני, הם קריאים מאוד וכתובים בהומור דק עד עבה. הם סיפור ללא זמנים, ועם זאת אין כל קושי למקם אותם בתוך ההוויה הישראלית ולשייך אותו לתאריכים ידועים. הם עוסקים בנו, הם אנחנו, הם נוגעים בכל אחד ואחת, הם מאוד עכשוויים, הם מאוד אמיתיים אך נגועים במידת מה בשיטחיות פופוליסטית, ויחד עם זאת ההרגשה בסיום הקריאה קשה ומכמירת לב עד מאוד. אולי מפני שהם באמת המראה שלנו.

 

אסף מספר את סיפור המקום ככרוניקה, דרך עיניהם של עמודי התווך המיתולוגיים, החברים שהיו להלכה ולמעשה ההנהגה המובילה, ענקים במובן ידוע. ביניהם תמצא את מישקי שלהם, את פולני שלהם, את מתתיהו שלהם, את לוזר שלהם, את אפרים שלהם וכן הלאה. הספר מתחיל בהתהוות התנועה והקבוצה ברוסיה, העלייה, הנדודים בארץ, מעשה ההתיישבות בעמק הירדן, השנים הקשות, השנים הטובות, המלחמות, הקורבן, ואחר כך שנות ההתפוררות (ההפרטה שבאה ממקום של חוסר, של מפולת כלכלית, של אין ברירה, הסתלקותה של ההנהגה הקודמת, ואי יכולת להתאים את מציאות החיים הקשה לתנאים המשתנים בזמן ובמצב).    

נועה יורדת אל העם, לא עוסקת בנפילים, נקודת מבטה אישית, זו האמת שלה, ולכן, מן הסתם, סובייקטיבית מאוד, מבט אוהב/שונא. לפעמים קצת מרחף בחלומות, במאוויים, בציפיות, בגבהים. לפעמים נטוע עמוק בתוך סלעי הבזלת, הקוצים והחום המצמית של הגבעות היבשות שמתנשאות מעל ואדי בירה (נחל תבור). היא מתארת את החווייה הקיבוצית המוכרת  של אז והיום, בית הילדים, המטפלות, ההורים, המימסד, ההתבגרות. היא עוזבת את הקיבוץ וחוזרת אחרי שנים של עיר, לימודים, יחסים אישיים וקשיי פרנסה וקיום. היא חוזרת לבדה, בהריון, על מנת ללדת את בתה, אל מה שנחרת בזיכרונה כבית, (מתוך בחירה או לא, קשה לדעת, שנאמר: קר שם בחוץ). אך הבית כבר לא אותו הדבר.

זו נקודת השבר. מכאן ואילך התיאורים גולשים אל הרוע והזדון וההתנכלות שמקורם (נכון או לא נכון, לאמת פנים רבות ומי אנחנו שנשפוט) אותו מקור כמו באפיקים וביתר שאת, עד להפרטה הכואבת, המוחלטת.

מומלץ מאוד לקרוא את הספרים האלה. לקרוא את המילים שלא נאמרות במפורש, את השורות ומה שביניהן. לחוות את רגעי התרוממות הרוח, שמחת החג והיצירה, את ימי הקטנות עם רגעי היגון והשכול. 

 

ומה בינתיים אצלנו?

שרים ורוקדים, ממשיכים להתבשם בבושם של עצמנו כאילו אין מחר, מה בוער? ובו בזמן ההפקרות קורצת אל החוצפה, שתיהן אל האנרכיה, ושלושתן אל ה"איש הישר בעיניו..." השוקת שבורה ולהנהלה (ולציבור) אין כלים, אין כוח ואין רצון להתמודד, מלבד להציע לנו "תהליך" שכל כולו (מלבד הכסף שנשפך לכיסים לא שלנו) לא נועד אלא "להמתיק את הגלולה". (למי שעדיין לא עמד על הדינמיקה של תהליך מסוג זה יש לי חדשות, הוא חד סיטרי בעליל, אף אחד לא יציע בו חזרה ל"לינה המשותפת"). 

לי אין צורך בממתיק מלאכותי אלא בקפה!

לכן בחרתי שלא להשתתף בדיונים האלה. נדמה לי שאנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו ובסוף נטבע במבול של מלל וניירת. להגיע להסכמות בעניינים טריוויאליים שאינם עוסקים בערכי ליבה, בכך אין כל קושי. את המשוכה הזו, אני מניח, נצליח לעבור בשלום (כך או אחרת). השיח, ההקשבה, הדיון, הם חשובים  כשלעצמם. אך חשובים ככל שיהיו, ספק רב אם הם יביאו תוצאות בלי שנדע חד משמעית מהי התכלית.

ועל כן ידידי שומרי החומות, אין לכם מונופול על הגעגועים לקיבוץ של פעם, גם אני הייתי רוצה להמשיך לחלום עליו, ואולי לא להתעורר, אבל היום הפריווילגיה הזו איננה אופציה... הקיבוץ ההוא כבר לא קיים. אם יש לכם דרכים אחרות, יותר טובות, לטפל בחוליינו ולקחת אחריות לתוצאות, אדרבה, הביאו אותן בפני הציבור וישקול.  

 

בעיניי הליבה היא ברורה מאוד, שכר דיפרנציאלי כן או לא.

כל היתר הוא מישני. זה הוויכוח ואין בילתו. עדיף לשים את הדברים בגלוי על השולחן, לדון ולהתווכח על מודלים. מודלים שכבר קיימים בתנועה הקיבוצית בווריאנטים כאלה ואחרים. כשנדע בדיוק על מה אנחנו מדברים, נוכל לשכנע ולהשתכנע, ובסופו של יום הרוב ייקבע בצורה דמוקראטית את צורת החיים ברמת יוחנן.

אין צורך להמציא את הגלגל, רוב הקיבוצים כבר עשו את הפיילוט הזה בשבילנו. שלילת הכל בכל תביא לנו רק שבר גדול יותר.

 ואי אפשר לסיים בלי משפט המחץ: יפה שעה אחת קודם!  . 

 

  

א. פלד

בניית הסכמות

 

1. דיון על "בניית הסכמות", עליו החלטנו,  הוא למעשה ובהכרח דיון על שינוי.

"בניית הסכמות" פירושו ניסיון לגשר בין עמדות פתיחה שונות. עמדות הפתיחה הן מצד אחד הקיבוץ השיתופי (יחסית, ומעולם לא באופן מלא) ומצד שני הקיבוץ הדיפרנציאלי. משמע שכל התקרבות בעמדות היא מעצם ההגדרה, יציאה מהקיבוץ השיתופי לעבר השכר הדיפרנציאלי.

2. "שינויים" יש בקיבוץ, כל יום וכל שעה, בין אם נרצה ובין אם לאו. ההבדל בין הקיבוץ היום ובין הקיבוץ ביום היווסדו בשנת 1931, הוא יותר גדול (מנטאלית, ערכית, כלכלית) מההבדל שבין הקיבוץ ד'היום ובין "הקיבוץ המשתנה". נקרא לילד בשמו: כאשר מדובר ב"שינוי" בהקשר של ה"קיבוץ המתחדש", מדובר בבסיס בדבר אחד בלבד – "שכר דיפרנציאלי", וכמאמר הלל הזקן: "...ואידך זיל גמור".

הכול נגזר מכאן. הצד השני של משוואת ההכנסה הדיפרנציאלית = הוצאה דיפרנציאלית. שוני ברמת ההכנסה מביא ממילא ובהכרח לשוני ביכולת ההוצאה (על מצרכים ושירותים).

ההפרטה בה מדובר בהקשר של שכר דיפרנציאלי שונה לחלוטין (למרות שמשתמשים באותה מילה) מההפרטה המוכרת לנו, אותה עובר הקיבוץ "מימי הקומקום החשמלי", ושהיא תהליך מוסכם ומתמשך. הפרטה בקיבוץ השיתופי פירושה העברה של תקציב מן הקהילה לפרט. ההפרטה בה מדובר בהקשר של השכר הדיפרנציאלי, פירושה העברת נטל הצריכה אל הפרט, אבל ללא תקצוב מצד הקהילה. כושר צריכתו של הפרט/התא המשפחתי, מותנה באופן ישיר בכושר השתכרותו.

על ציר הזמן, אין בנושאים אלה חצי הריון. כל מי שהתחיל בדיפרנציאליות חלקית ("שכר משולב" וכד') הגיע ברכבת אקספרס לשכר דיפרנציאלי מלא. כל מי שהתחיל ב"הפרטה מתוך עמדת חוזק", דהיינו סבסוד של חלק מהשירותים או המוצרים, סיים או יסיים באפס סבסוד. (מה שיישאר לבסוף, הם מחד החובה לשלם את המיסים הממלכתיים והאזוריים, ומאידך, הזכות לקבל שירותי רווחה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חוק לימוד חובה וכו' ... כפי שהם ניתנים לכל אזרח בישראל על ידי השלטון המרכזי והאזורי).

התהליך של מעבר לשכר דיפרנציאלי וכל הכרוך בו אינו בנוי להיות חלקי. הוא טוטאלי מעצם טבעו. הוא יכול להיות איטי, הוא יכול להיות מהיר, אבל הוא חד-ערכי וחד-כיווני.

3. מה בין הסכמה ובין הצבעה.  כאשר נדרש להחליט בעניין מסוים, ולא ניתן להגיע להסכמה, אזי בשיטה הדמוקרטית אנו עוברים להצבעה. לכן כאשר מדובר בתהליך של "בניית הסכמות", הצבעה היא למעשה הכרזה שאין רצון או יכולת להמשיך ולגשר על הפערים, ושלפחות באותם נושאים שהובאו להצבעה לא הושגה הסכמה.

אפשר לבוא ולומר: "בסדר", אין הסכמה, אבל מה רע ב"הצבעה ניסיונית", רק על מנת לברר את היקף ועומק אי ההסכמה. ובכן, הצבעה נותנת תמיד תמונה כמותית ולא איכותית ולכן לא ניתן ללמוד ממנה על "עומק" או אפילו על הסיבות לאי-הסכמה. שנית, וזה נראה לי חשוב יותר, למרות שברור שמדובר בהצבעה שאינה מהווה חלק פורמאלי מתהליך קבלת ההחלטות שלנו, ולמרות שברור שהגוף המצביע הוא גוף וולונטארי שאין לו שום מעמד מבחינת תהליך קבלת ההחלטות בקיבוץ, עדיין יש להצבעה שלוש משמעויות חשובות מאוד:

א.    ההצבעה פירושה חידוד הפער דווקא בשלב שיועד ליצירת בסיס ואווירה של הבנות (גם אם לא הסכמה) כמצע נוח להמשך. הצבעה היא הכרזה או הודאה ב"ויתור מרצון על הרצון" להמשיך במאמץ המשותף לגבש הבנות (אחד של השני וכולם של העניין).

ב.     אין "הצבעה סתם". ברגע שהתקיימה הצבעה, בא לעולם מעשה שיש לו השפעות והשלכות. ההצבעה יוצרת (בין אם כמניפולציה מכוונת ובין אם בתום לב) דינאמיקה וציפיות עם פוטנציאל של נזק ממשי. (ונדמה לי שלא צריך היה להמתין אפילו שלוש דקות על מנת לראות, ממש מול העיניים,  איך הנזק מתחיל להתממש).

 אני שומע וויכוחים "על מה בדיוק הצביעו" ו"מה היה בדיוק מספר הקולות לכל צד", וזו הראיה הטובה ביותר לכך שבלי שום קשר להעדר המעמד הפורמאלי של ההצבעה, היא כבר יוצרת ציפיות, מגבירה חששות,  ומחדדת מחלוקות.

ג.      נראה לי שבהשראת המנחה התבלבלו היוצרות. הצוות הוולונטרי "לבדיקת הסכמות" אינו "צוות השינוי". צוות השינוי, שלא כמו הצוות הוולונטרי, צריך להיבחר – והוא עדיין לא נבחר. נראה לי שכרגע, ועם כוונתו המוצהרת של המנחה להמשיך בתהליך "ההצבעות", הצוות שמטרתו לברר עמדות ולקרבן, מתחיל לתפוס "באופן פרטיזאני" את מקומו של צוות השינוי העתיד לבוא. "צוות השינוי", לכשיבחר, יהיה חייב לקבל החלטות (שיהיו בבחינת המלצות להנהלת הקהילה ולאסיפה). הדעת נותנת שחלק, ואולי מרבית המלצות צוות השינוי, אכן יתקבלו בהצבעה – בהיעדר הסכמה של כל חברי הצוות.

אבל כאשר צוות "ההסכמות" מתחיל לקבל "החלטות", ייווצר מצב שבו "החלטה" בצוות ההסכמות, תהיה מנוגדת או שונה מהחלטה באותו עניין בצוות השינוי – שהוא הצוות שלו תימסר הסמכות לקבל המלצות פורמאליות.

מצב כזה – שייווצר בהכרח – ייצור דיסוננס עם השלכות חברתיות לא טובות ולא קונסטרוקטיביות.  התהליך של "הצבעות לא פורמאליות" בצוות הוולונטארי שאינו צוות השינוי, יוצרת כבר היום אצל שני "הצדדים" ציפיות. אם ציפיות אלה לא יתגשמו בהמלצות צוות השינוי, יולידו "ההחלטות" הסותרות או השונות בשני הצוותים  "המקבילים", טענות נגד הלגיטימיות של צוות השינוי, "המחליט בניגוד להחלטות שכבר התקבלו בצוות ההסכמות", "ובשביל מה ישבנו עשרות ישיבות וקיבלנו 'הסכמות' אם עכשיו צוות השינוי מחליט אחרת".

בשורה התחתונה, נראה לי שקיים חשש יותר מסביר, שגלישת/חריגת  "צוות ההסכמות" מעבר לפעילות החיובית של בירור עמדות וניסיון לקירובן, כפי שזה מתחיל לקרות כרגע בדחיפת המנחה, תגרום, למרות כוונות טובות של חברים טובים, נזק אמיתי ובלתי נמנע.

4. נראה לי, על פי ההתבטאויות, ש"קו השבר" או "קו פרשת המים" הוא לדעת הכול השכר הדיפרנציאלי. הניסיון ללכת מסביב לנושא, לדחות אותו לסוף, לגעת בו רק בניסוחים כוללניים, מובן וטבעי. כולנו רוצים למנוע חידוד עמדות וכולנו חרדים מיצירת שסע.

אבל על פי הפתגם הידוע, "הדרך ל ... רצופה בכוונות טובות". נראה לי שאסור ללכת בנושא זה בשיטת הסחור-סחור ולכסות אותו בניסוחים כוללניים. דווקא על מנת למנוע דינאמיקה שתוביל לקרע, יש "לתפוס את שור השכר הדיפרנציאלי בקרניו", ודווקא בנקודת ההתחלה. יש לעשות זאת לאחר לימוד (ככל האפשר) של הנושא (לרבות בעזרת "מרצים" חיצוניים שיאירו את כל צדדיו) ולאחר דיון ובירור חברי ארוך ככל שיידרש, ומתוך פתיחות מלאה. אבל השארת נושא זה "בצד" עלולה לגרום לכך שתיווצר "אופוריה בועתית" של הסכמה כביכול, שאם תתפוצץ – תפוצץ אותנו יחד איתה.

(מאידך, דווקא בנושאים כמו שיוך דירות חוזי ושיוך נכסים, נראה לי שניתן להגיע להסכמות והחלטות בקלות יחסית, אם רק יוסר מעליהן, לפחות בשלב זה, "הצל המאיים" של השכר הדיפרנציאלי ש"מטרף את החברה".

לדוגמא: קיבוץ רמת-יוחנן כבר שייך לבעלותם הפרטית של חבריו (באמצעות תקנונים מפורטים ומורכבים שהתקבלו בקלפי) למעלה ממאה מיליון שקלים, שחלקם באו ממימוש נכסי מקרקעין (פרק המפרץ) ומימוש נכסי ייצור (מניות פלרם). אנחנו קוראים לשיוך הזה "פנסיה" ו"הקרן לרווחת החבר", וזהו "שיוך נכסי הקיבוץ לחבר" – "פר-אקסלנס".

 

מילה אישית. כאשר הועלתה הבקשה/דרישה הסופר-לגיטימית "לדון באורחות חיים", ביקשתי (לאחר 7 שנים) להתחלף בתפקיד. לאחרונה "גררו" אותי חברים לעניין. מאחר ואני לא יכול להיות "סוציומט", לא הייתה לי ברירה אלא להיגרר מעט. בעיקר התכוונתי להתייחס לתהליך "בניית הסכמות" שיצא ומובל מהשלב "הרגוע", והקונסטרוקטיבי, לשלב שיתכן ואינו נכון מבחינת "המנדט" שניתן לו על ידי האסיפה, ובעיקר – הוא עלול "לבעוט בדלי" ולשפוך את החלב שכבר נחלב בו. לדעתי המזכירות והאסיפה צריכים לעקוב מקרוב ולהחליט על העיתוי הנכון של סיום השלב "הבלתי פורמאלי", והמעבר לשלב הבא – ה"הפורמאלי" – לפני שהחלב המתוק שכבר נחלב יחמיץ ונחמיץ איתו גם את ההמשך.

 

 

רואי רימון

מהנעשה בכדור-מים:

בימים אלו אנו מסיימים את עונת הכדור-מים לשנת 2009.

העונה החולפת התאפיינה בעומס משחקים רב והרבה מאוד פעילויות, הן של האגודה והן במסגרת הנבחרות הארציות.

ענף הכדור-מים התרחב באופן משמעותי בשלוש השנים האחרונות. נפתחו אגודות חדשות, ומספר הפעילים בענף גם הוא גדל משמעותית.

לאחרונה, פתחנו בגוש זבולון קבוצת ותיקים המונה כ-20 איש המתאמנים פעמיים בשבוע ומשחקים במסגרת הליגה הארצית.

הישגי גוש-זבולון, עד כה, לעונה זו מסתכמים בארבעה מקומות ראשונים (עם תקווה שנקטוף עוד מקום ראשון, החמישי  במספר, בשבוע הבא). כל זאת מתוך שמונת המקומות הראשונים האפשריים.

אלו הם ההישגים לקבוצות הגילאים השונות:

גילאי 14 –  לקחו את האליפות, ואני מקווה שייקחו גם את הגביע במשחק שיתקיים בשבוע הבא.

גילאי 16 –  לקחו את האליפות ואת הגביע. 

גילאי 18 – הגיעו למקום שני גם באליפות וגם במשחקי הגביע.

קבוצת הבוגרים – לקחו בפעם הראשונה בתולדות המועדון את אליפות המדינה.

 

בהזדמנות זו, אנצל את הבמה להודות לקהל הרחב שליווה את השחקנים לאורך כל העונה, למועצה האזורית, לרמת- יוחנן ולפלרם, על התמיכה הרבה לאורך השנים, המאפשרת לנו לפתח ולהרחיב את פעילות הכדור-מים.

אבקש להודות למאמני הקבוצות ולפעילים הרבים אשר מקדישים זמן יקר ואנרגיות רבות לקידום הענף, וכמובן להודות לכל השחקנים.

 

תודה גדולה ומיוחדת להדר מיכאל, על שלקחה על עצמה את הניהול השוטף של האגודה בשנים האחרונות (בנוסף לתפקידה בפלרם) על ההשקעה האין סופית בזמן ואנרגיה, תוך אמונה גדולה בקידום הענף וויתור על זמנה החופשי ועל זמנה עם משפחתה.

הדר שוב תודה. תצברי כוחות לעונות הבאות...

 

 

מוטה צוקרמן

מלימודי המוסיקה

הסתיימה עוד שנת לימודים במסגרת מרכז המוסיקה של המועצה.

ברכות למתמידים ולעושים חייל.

במהלך יולי יתקיימו ההרשמות ללימודי הנגינה לשנת הלימודים הבאה (2009/10).

החברים/תושבים המעוניינים להתחיל או להמשיך את לימודי המוסיקה, מוזמנים לפנות אלי.

כמו כן, ההורים לילדים שניגנו או מעוניינים להתחיל השנה, מוזמנים לברר עם הילדים אם הם ממשיכים או מעוניינים להתחיל, ולעדכן אותי.

מי שאינו מתכוון להמשיך בלימודי הנגינה, ומחזיק ברשותו כלי נגינה ו/או עמוד תווים או כל ציוד אחר השייך לקיבוץ, מתבקש להשיבו אלי במהלך יולי, כדי שנוכל להתארגן לקראת השנה החדשה.

אני חייב לציין כי לא תהיינה הנחות בנושא, במיוחד עקב המצב הכלכלי והצורך לחסוך בקניית ציוד חדש כמה שרק ניתן.

כמו כן, כל מי שסיים לימודים ומחזיק מפתח של אחד או יותר מחדרי המוסיקה, מתבקש להחזירו אלי.

במהלך יולי נרכז את הילדים מהכיתות הנמוכות, ובעזרתו של חזי פלד מנהל מרכז המוסיקה של המועצה, נציג בפניהם את האפשרויות ונרשום את המעוניינים.

אנחנו מתכוונים השנה לנסות ולחזור למתכונת של שיעור חליליות מרוכז לילדי כיתה ג', כ"טרום כלי".

מומלץ לעודד את הילדים להשתתף במסגרת זו כהכנה להמשך לימודי הנגינה בכיתות הבאות.

כמובן שאם ילדים נוספים מכיתות אחרות יהיו מעוניינים להצטרף, הם יכולים להרגיש חופשי לפנות אלי.

שבת שלום.

 

 

סיפורי סוסים

 

הסיפור הקטן על הסוס שנקבר ביסודות האסם, עורר גל בלתי צפוי של ריגושים. כבר באותו יום שישי הגיע אלי מייל ממיכאל שנל שבאקוודור הרחוקה. מיכאל ביקש לתקן שמדובר בסוס פנדריי ולא בסוסה האצילה אמירה. ביום ראשון הגיע מייל נוסף מבצלאל אופיר (בצל – כפי שהוא מכנה את עצמו), שטען כי הסוס המדובר לא היה פנדריי אלא דווקא נגוס. דניאל פרי דחה את הסברה על הסף, ואף טען שמעולם לא היה אצלנו סוס בשם נגוס. אל הוויכוח שהחל צובר גבהים הצטרף "פוסק הדור" – עוזי זבולון, שהפנה אותי לעמוד 97 בספרו המונומנטאלי – "בדרכי עפר" – בו מנויות כל הבהמות שייסדו את הקיבוץ וביניהן גם נגוס ז"ל. בצלאל, במייל חדש (המובא כאן במלואו) מאשר, במחשבה שנייה, שאכן מי שנפל לבור היה פנדריי, בנם של נגוס וכתומה. עזרא "הבנאי", תרם תיקון בעניין אחר. אני סברתי שמרכז הבניין שהיה אחראי לטרגדיה היה חיים-נבו-ניימץ (אבא של יגר). "לא"! אומר עזרא, חיים נבו היה אחראי על "בניין צפון", קרי – בניית הלולים, בעוד שמרכז הבניין בגזרה המרכזית, גזרת האסם, היה בכלל שלמה יזרעאלי (אבא של נעמה בלו.).

"במשך השנים הפכו כל שלבי העבודה להיות ממוכנים", מסכם עוזי את פרק הסוסים בספרו, "וסוסי העבודה, הפרדות והעגלות, פשוט נעלמו מהנוף, רק זיכרונות נשארו". ובכן, ניסינו לעורר סערה קטנה בכוס הזיכרונות, רגע קט לפני שגם מהם לא יישאר דבר.

 

מייל שהתקבל מבצלאל אופיר:

אודי – ראשית לכול – נגוס זצוק'ל. נגוס היה סוס אצילי ויפהפה והיה בן זוגה למֶשֶך המחרשה של הצדקת כתומה, ואלו הם הוריו מולידיו של פנדריי הגיבור. (הוא-הוא אכן היה זה שאושש את יסודות האסם). כתומה, נגוס ואח"כ פנדריי היו הסוסים היחידים באורווה, יתר הדיירים שם היו פרדות.

אין לי הוכחות בכתובים על שוכני האורווה אבל, בהיותי קטן, עבדתי כשוליה של אפרים טרטקובר, הוא אפרים האלמותי הזכור כמלך הבלתי מעורער של האורווה, ואני יודע המון דברים.

נכון שאני זוכר כלום על מה-היה-תמול-שלשום, אבל אני זוכר כמעט הכול על מה היה טרום-שלשום. עובדה, אני יכול למנות בסדר עוקב את מיקומן של הבהמות – שֵם כולל לסוסים ופרדות – באורווה החדשה (זו שאתם קוראים לה האורווה הישנה, כי הייתה אחת ישנה יותר!)

אגב – אמירה הנסיכה לא התגוררה עם ה"עמך", היה לה מדור ייחודי צמוד לדיר.

מצורפת תמונה של כתומה במלוא תפארתה – ואם לא הייתי צנוע מאוד, הייתי אומר לך שזה האוחז ביד בוטחת את המחרשה, הרי הוא כותב שורות אלה.    בצל. 

אגב, גם אני זוכר אותך. הייתי שומר-לילה והשומרת הזעיקה אותי לטפל בילדים שהתפרעו. אצתי נמרצות בפוזה מפחידה, כול הילדים התעופפו בצעקות שבר. נשאר אודי שוכב פרקדן, צדיק תמים. הארתי באלומת פנס לפניו תוך נביחה מאימת-נורא. פקחת עיניים ולחשת באדישות - אני בכלל לא מפחד ממך.

 

 

 

 

 

   איציק לקח

פער הולך וגדל...

 

בסיום מכתבו האישי ("ברמה" 19.6.2009) מבקש אייל: "אנא, הגיבו לדברים ב"ברמה". אני מגיב:

להלן אסופת משפטים (עם שינויים קלים) מתוך המכתב:

-          ...כמה אנשים גילו שאם הם מסמנים "מרכז" או "ירושלים" או כל יעד רחוק אחר, הם מקבלים רכב טוב – ואחריהם המבול. בפועל הם מסתובבים כאן באזור הבית או הקריות.

-          שאלתי מישהו שהיה באמצע העבודה שלו בקיבוץ והיה רשום לו רכב בנסיעה: תגיד, למה אתה מחזיק רכב ולא משתמש בו? הוא כבר כמה שעות אצלך! התשובה: אני מחכה להביא מישהו לרכבת, אבל עוד לא החלטנו מתי לצאת.

-          שאלתי סטודנט: למה הרכב חונה כל כך הרבה שעות ע"י הבית שלך? התשובה: בעוד כמה שעות אני צריך להחזיר סטודנטים!

-          מישהו שליד ביתו חנה רכב יותר מ24 שעות אמר לי: אצטרך אותו מתישהו!

-          ...וישנם אנשים המבטיחים עצמם ע"י הזמנת רכב... ולא באים לקחת אותו; וגם אם ההזמנה נמחקת כעבור שעה, ובעיקר בשבת, נסגרות להן בינתיים כמה הזמנות של חברים.

-          אלוהים, איזה תשובות אנשים משיבים לשאלה: למה השארתם כל כך הרבה לכלוך ברכב, ולא ניקיתם אחריכם?

-          יש המחזיק ברכב ציבור 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, וכשהוא מזמין רכב נוסף הוא אינו מעמיד לרשות הסידור את הרכב החונה ע"י ביתו.

-          עד כמה שלא יהיה החבר חרוץ, מדוע הוא מחזיק רכב עבודה 24 שעות כל יום?

-          ישנם כ250 קרלוגים ענפיים, שחלקם משתמשים (הרבה) בצי הרכב .

גם אם קראת כבר אסופה זו כדאי לקרוא שוב כדי לא להאמין.

למי שכבר שכח או אפילו לא למד לפני שהתקבל לחברות: השיטה ואורח החיים שאנו נוהגים בהם בנויים על ערבות הדדית, אחריות משותפת, אמון בחבר, כיבוד הנהלים, ושיקול הדעת של חבר הקהילה.

ממכתבו של אייל נראה, שהחבר רוצה ללכת עם הקיבוץ, רווחיו הכלכליים, הרווחה הסוציאלית שהוא מעניק ושירותיו המופלאים המסירים דאגה יומיומית מליבו (ממזון ועד בריאות, ממכבסה ועד רכב לחבר, מחינוך ועד תרבות, ועוד ועוד) אבל רוצה להרגיש בלי, או כמאמר אייל: אני ואפסי עוד.

התוצאה:

בעצם הימים האלו בהם הומצאו הרעיונות "הגאוניים" שאוסף אייל, יושב בחדר האוכל פורום של נבחרי הציבור ומנפיק אמירות מעין אלו: "...כל חבר אחראי אחריות בסיסית לקיבוץ, למילוי חובות ולשמירה על אורח חיים... הערבות ההדדית היא מחויבות של כל אחד מהחברה לקהילה... ערך השוויון בקיבוץ מבוסס על... התנהלות חברתית המבוססת על הוגנות" - מתוך סיכום מפגש הפורום מיום 15.6.2009.

הסכנה האורבת לחברה שלנו היא לא מן "ההסכמות" למיניהן, אלא מהתנהלות החברים!

זאת ועוד: הייתכן שסיפורים מקוממים אלו הם נחלת משרד רכב בלבד? ייתכן שמרכזי ענפי שירות וממלאי תפקידים יכולים לכתוב לנו מכתבים אישיים עם סיפורים דומים, כשלכולם מכנה משותף המצביע על פער, שהוא גדול, אבל הולך וגדל בין אורח החיים שבחרנו בו ובין המציאות החברתית בחצר ?

 

אִי אֱמֶת

 

דּוֹמֶה הִשְׁתַרֵש אצלנו נוֹהַג מוּזָר                                 אייל ביקש תגובה

בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְרֶכֶב, הַשֶּׁקֶר מֻתָּר.                                  לא על המדרכות

לִבְחוֹר יַעַד רָחוֹק מִנִּבְכֵי הַדִּמְיוֹן                                  זו תגובתי

וְלְהַחְנוֹת אֶת הַרֶכֶב "בְּבִּיג" אוֹ "בַּקִרְיוֹן".            ואיני מצפה לברכות.

 

אִם כָּךְ נוֹהֲגִים חֲבֵרִים אוֹ בָּנִים

וְלא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מְבִינִים,

זוֹ אֵינָהּ חֲבֵרוֹת וְלא אֲדִיבוּת

זֶה מֵעִיד עַל חוֹסֶר כָּל הִתְחַשְּׁבוּת.

 

אִם זוֹ לא חֲרִיגָה בְּהִתְנַהֲגוּת אֶלָּא דְּפוּס

כְּחֶבְרָה אָסוּר לָנוּ לוֹמַר פוּס,

כִּי עֲדַיִן בַּסְּלִיק הַקִּבּוּץ כִּכְלָל

שָׁמוּר נֶשֶׁק סוֹדִי הוּא דַּעַת קָהָל.

 

לִכְתּוֹב לא אֱמֶת פֵּרוּשׁוֹ לְרַמּוֹת

תּוֹאִיל הָאַסֵפֲה וּתְפַרְסֵם תַ'שֵּׁמוֹת,

אֶת זֶה הַנֶּגַע יֵשׁ לְחַסֵּל

וְאוּלַי יָבוֹא לְצִּיּוֹן גּוֹאֵל.

                                      09\ 06\ 20      ראובן עזריאלי

 

 

מירי פיינשטיין

                ממתו"ה 

בימים אלה סיימה אסתי פוקסמן את עבודתה בארכיון והצטרפה לצוות הנהלת החשבונות. את מקומה בבית ההנצחה ובארכיון תמלא תלמה אחיטוב.

במפגש צוות נפרדנו מאסתי ואיחלנו לה הצלחה בדרכה החדשה.

את הדברים הבאים אמרתי לאסתי במפגש:

"נכנסת לעבודתך בארכיון עת אמנון ז"ל העביר אליך את שרביט האחריות על אוצרות העבר המתעדים את קורות רמת יוחנן והפקיד בידיך את התפקיד לשמר את סיפורו של הקיבוץ ולהעבירו הלאה, אל הדורות הבאים.

עם השנים למדנו שתינו ביחד חלק מרזי המקצוע. גילינו עד כמה צריך לדעת הן בטכניקות המקצועיות והן בהיסטוריה של המקום – אירועים, תהליכים, אנשים – על מנת לתת פשר למסמכים ומשמעות לאצירתם במקום מסודר.

עשינו ביחד צעד לא קטן בארגון הארכיון ועדיין הדרך רבה.

חלקך בתיעוד סרטי הווידיאו הוא עצום. שנים רבות התמדת בו. בתהליך של פסיעות קטנות ובאופן שיטתי, סיימת עכשיו להמיר את קלטות הווידיאו מהעבר לדיסקים של D.V.D, ובו בזמן לתעד בתוכנת הארכיון את תכולתן. זהו מפעל עצום, והראייה לכך שעבודתך כל כך חשובה היא שכמעט כול יום נזקקים למאגר הזה אשר הפך זמין למשתמשים. הטיפול בקלטות הוא מיומנות שרק את מכל הצוות יודעת לעשות, ולכן גם תמשיכי בו בעתיד וכך לשמחתנו תשמרי על מקומך בצוות מתו"ה.

 

 

אני רוצה לומר לך כמה מלים אישיות:

במשך התקופה המשותפת שלנו במתו"ה

 גיליתי אותך כאדם מלא ביחס אנושי, גישה חברית, ראיה אופטימית, נכונות לשרת ללא גבול, לקבל על עצמך משימות גדולות כקטנות, להיות תמיד לעזר לסובבים, ותמיד במאור פנים ובנכונות להקשיב.

אני שמחה שאת תמשיכי להיות חלק מאיתנו. מאחלת לך שתמצאי עניין במקצוע החדש והרגשה טובה בתוך הצוות.

והעיקר – בבריאות טובה ובהרבה נחת.

          ;                                     בידידות רבה – מירי "

"כל המסוגל לתת מעצמו הינו עשיר,

כי הוא חי את עצמו

כאיש שיכול להעניק לאחרים".

 (אריך פרום: "אומנות האהבה")

 

* לשימוש בבית ההנצחה – נא לפנות מעתה אל תלמה אחיטוב. ניתן להשאיר הודעה במשיבון של בית ההנצחה (9491) ובמכון להווי ומועד (9420).

 

  

ויאגרה  א. פלד

(סיפור אמיתי – כמעט)

 

"תגיד לי יחזקאל" נזף דוקטור אמנון בחבר הוותיק, "אתה החלטת להתאבד או מה! אדם בגילך? ויאגרה? ועוד עם קוצב לב?".

"וי...וי... אגרה?" גמגם יחזקאל.

"נו טוב... טוב... אני לא אגיד לך כלום, בגילך אתה כבר זכאי לעשות מה שבא לך" ויתר הדוקטור, "בוא נעבור על הבדיקות האחרונות שלך ..."

 

כבר למעלה משלוש-עשרה שנים מכהנת רבקה כמרכזת ועדת הרווחה בקיבוצנו. ככלל אנו מקפידים על רוטאציה במילוי התפקידים. מרכזי ועדות נבחרים אחת לשלוש או ארבע שנים – אם הם מצליחים לשרוד בתפקידם ואינם מחזירים את התיק קודם לכן. אבל רבקה היא לכל הדעות משהו מיוחד. מוסד. תופעה. תעיד על כך העובדה שלמרות תפקידה הרגיש במיוחד, במשך כל שנות כהונתה הארוכה לא "הצליחה" להסתכסך עם אף חבר או חברה בקיבוץ (להוציא כמובן את מנשה שמסוגל להסתכסך גם עם עובר עוד בהיותו בבטן אימו).

למרות היותה חסרת כל הכשרה פורמאלית בתחום הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה, סיגלה לעצמה רבקה עם השנים חושים דקים שבדקים לאבחנת מצבים של מצוקה, או אולי ניחנה בכישורים יוצאי דופן של אמפטיה לזולת, שגרמו לה להעמיס את התפקיד על שכמה מלכתחילה.

יום אחד, לעת ארוחת הצהריים, הבחינה רבקה במרים (חברה כבת חמישים, תוססת ועליזה בדרך כלל) יושבת לבדה ליד שולחן שבקצה אולם חדר-האוכל, ופניה הנפולות טובעות כמעט בצלחת המרק שלפניה. כמרכזת ועדה וכאדם, לא תניח רבקה לתופעה כזו מבלי לרדת מיד לחקרה. היא נטלה את מגשה והתיישבה ליד מרים. "קרה משהו?". "הכול בסדר", חייכה מרים במבוכה. רבקה לא וויתרה: "נו...נו...לי את יכולה לספר הכול. משהו עם הילדים?" ניסתה לנחש, "לא, לא... הילדים בסדר גמור.

"אז עם רובק'ה?" מרים שתקה והשפילה את עיניה. לא היה עוד צורך בדיבורים. רבקה, פצצת אינטואיציה, ממילא כבר טיילה בתוך מוחה של מרים כבתוך שלה. "אז הוא לא מצליח?" אמרה בטון הרגיל ביותר, כאילו התענינה לדעת אם המרק לא מלוח מדיי. מרים הסמיקה והחזירה את הכף המלאה לצלחת.

"אבל ...זה הכול? לרגע כבר חשבתי שבאמת קרה ביניכם משהו", דחפה רבקה את מגשה לצד השולחן ורכנה לעברה של מרים, "הקשיבי חביבתי, זה ממש לא עניין גדול. בן כמה הוא כבר רובק'ה שלנו? שישים? תאמיני לי שהוא בחברה טובה. אני הרי יודעת על מה אני מדברת. הצעת לו לקחת כדור? נו...את מתביישת? אין דבר, תשאירי את זה לי, אני כבר אחליף עימו מילה".

האם קיימה רבקה את הבטחתה "לדבר" עם רובק'ה? הדעת נותנת שכן. ראשית משום שרבקה תמיד מקיימת הבטחות, ושנית, משום שתוך ימים ספורים שבו הצבע הוורוד ללחייה של מרים, וברק שמחת החיים לעיניה.

 

לאחר שיצא יחזקאל, קרא אליו דוקטור שני את האחות הראשית. "אמרי לי סמדר, את רוצה להרוג את המסכן? אני מתכוון ליחזקאל, לתת כדורי ויאגרה לאדם בן שמונים ושתיים החי עם קוצב לב! זה לא נראה לך קצת מוגזם?"

סמדר נטלה את התיק האישי מידיו של הדוקטור. "אני באמת לא מבינה" מלמלה במבוכה, "אולי שולה יודעת". דוקטור שני לחץ על כפתור האינטרקום ושולה, המזכירה הרפואית הוותיקה נכנסה לחדר.

סמדר העבירה אליה את התיק. שולה שלחה מבט שואל בפניהם החמורות של הדוקטור והאחות הראשית, אחר העיפה מבט ארוך לתוך התיק. לפתע התבהר מצחה והיא פרצה בצחוק: "כן, אני רשמתי את זה. נו מה אתם רוצים? רבקה בעצמה ביקשה ממני. היא אמרה שזה 'דיני נפשות'. היא אמרה שרובק'ה הסכים לקחת ויאגרה רק בתנאי ששום דבר לא יירשם בתיק האישי שלו, אבל אתם הרי יודעים, עם התכנה החדשה אני חייבת לרשום את זה איפשהו ... לא?" 

 

     

מתוך עבודה שהכין רז (כתה ד) על רמת יוחנן בבית ספר "ניצני זבולון"

וקיבל ציון מצוין:

הקיבוץ שלי

 מאת : רז מור

 

לפני 10 שנים בקיבוץ נולדתי,

ביום בהיר אחד לכאן הגעתי,

אמא ואבא החליטו בעצמם,

שאין כמו רמת יוחנן.

בהתחלה אמא לא כל כך רצתה,

אבל אבא הצליח לשכנע אותה,

הם הקימו כאן את ביתם,

ושלושה ילדים נוספו למשפחתם.

הו רמת יוחנן, רמת יוחנן,

את אדירה, חבל על הזמן!!!

 

אני אלייך מתגעגע תמיד,

לבתים, ליופי לשבילים שסביב.

חדר אוכל מסודר,

מגרש משחקים נהדר,

מכבסה, מרכולית, ובריכת שחייה,

ממש כמו סיפורי אגדה.

החגים נחגגים ברוב קהל ושמחה,

ואני מרגיש בליבי גאווה.

הו רמת יוחנן, רמת יוחנן,

את אדירה, חבל על הזמן!!