נורית פיינשטיין

עם הסתלקותו של חברנו משה נצר ז"ל

 

טרם חלף שבוע מיום שעמדנו פה, ברחבת בית העלמין, בפעם האחרונה, ומשה עודו בינינו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. טרם חלף שבוע מן הפעם האחרונה בה ניצב מול קברו של יצחקי,  בנו. טרם חלף שבוע מיום שחגגנו 61 שנות עצמאות, עצמאות שנקנתה בגופם של אותם צעירים, בני דורו של משה  "לובשי חול וחגור וכבדי נעלים,... ונוטפים טללי נעורים עבריים", כדברי המשורר, שנותרו גם בתום המאבק לעצמאות מגויסים עד כלות להקמת המדינה ולביסוסה. טרם חלף שבוע ומשה איננו. ספק אם בחר לו משה את תפאורת הימים הללו, הישראלית כל כך, הציונית, הממלכתית לרגע הפרידה מהחיים. ספק אם בחר בה כי היא הייתה לו תמיד, מלוה אותו בכל מעשיו והם רבים מאוד.

מסלול חייו של משה, בן מובהק של דור המגשימים, שזור הדוקות בסיפור המעשה של תקומת ישראל.

 

הוא נולד ב-1922 ברוסיה, בן בכור לדבורה ושרגא נוסוביצקי- נצר ובן שלוש עלה ארצה עם משפחתו אשר התיישבה בתל-אביב הקטנה. "נולדתי בעיירה קטנה בברית המועצות הבולשביקית, ושפתי הראשונה הייתה רוסית", כתב, "אבל אני רואה את עצמי זה שנים רבות לא רק כצבר אלא גם כאיש קיבוץ מלידה". שנות לימודיו, שבמידה רבה עיצבו את אישיותו, עברו עליו בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב בכיתת "בני היורה" של המחנך אליעזר שמאלי, בבית הספר המחוזי החקלאי בגבעת השלושה ובביה"ס החקלאי כדורי. בכל התחנות הללו, וגם באלו שבאו אחר כך, צעד שכם אל שכם עם חברו מילדות יצחק רבין. חברות אמיצה נקשרה בין השניים, עד שיחת הטלפון האחרונה בבוקר הארבעה בנובמבר 1995.

כחניך תנועת הנוער העובד והלומד יצא משה ב-1940 עם גרעין "בתלם" להכשרה ברמת יוחנן וקבע כאן את ביתו.

 

בשנות המאבק על המדינה שבדרך היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, ושרת בו בשבע שנות קיומו, שנים ששיאן במלחמת העצמאות כששימש מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח בנגב הנצור. "את העול הפשוט כעפר/ הם נשאו בלי הבט אחורה./ לא תקע לפניהם השופר/ לא לוטף קודקודם בליל חורף", כתב אלתרמן עם פירוק הפלמ"ח והוסיף וכתב על  "רעות וקורבן לאין אומר".  

לאחר קום המדינה, משהוקם צה"ל, היה משה מראשוני הנח"ל, ממקימיו ומפקדו במשך ארבע שנים.  

בתקופתו היה הנח"ל לאחד ממנופי ההתיישבות הביטחונית העיקריים של המדינה הצעירה. הוא אף נבחר לכנסת הראשונה אך ויתר על מינויו לטובת המשך פעילותו במדים.

בד בבד עם שותפותו בביסוס ההתיישבות וביטחונה, ויציאותיו החוזרות ונשנות בשליחות הקיבוץ לתפקידים ציבוריים, הקים משה משפחה עם אֶתָה, אשת נעוריו. יחד הביאו לעולם חמישה בנים ובנות. "כחבר רמת יוחנן", כתב, "אני גאה במיוחד במשפחה שאֶתָה ואני הקמנו בקיבוץ ובכך ששורשי משפחה זו מוסיפים להיות נטועים בקיבוץ ברוב עוצמה".          

 

שליחות רדפה שליחות, מינוי רדף מינוי: מזכיר פנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, סגן מזכיר מפלגת העבודה, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, ראש היחידה להתיישבות בהסתדרות. בתפקידיו אלה היה ה"בולדוזר" מאחורי הקמת היאחזויות חדשות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני. "זכיתי", כתב, "להשתתף במאבק על כינון המפעל הציוני, על הקמת המדינה ועל ביסוסה ועיצובה".

ובין תפקיד לתפקיד, שב תמיד הביתה, לקיבוץ, וגם כאן נשא בעול ונרתם למילוי תפקידים ציבוריים: מזכיר, מרכז עבודה, גזבר, מרכז ועדות. ולכל אורך השנים, בתפקידיו מבית ומחוץ, משמשת לו אֶתָה עזר שכנגד. "ללא תמיכתה ועזרתה", כתב, לא הייתי יכול למלא כיאות שום תפקיד שהוטל עלי".

 

כמי שניצב שנים ארוכות, הודות לפעילותו הציבורית, בעמדת קרבה מיוחדת לקברניטי המדינה, שימש משה שנים ארוכות כשגרירו של הקיבוץ, כשר החוץ של רמת יוחנן בחלונות הגבוהים. הוא הכיר את הצינורות המקובלים, אחז בצרור מפתחות לדלתות נכונות, היה אמון על הפרוצדורות, ואת הכל עשה בנועם הליכות ובתחושת שליחות מפעמת.

ב-1967, נפל יצחקי, בנם השני של אֶתָה ומשה וחייל צעיר בסיירת מטכ"ל. "נסיבות חיי", כתב, "כפו עלי פגישות רבות עם המוות, עם מותם של אנשים צעירים, שזה אך יצאו אל החיים ורק החלו לרקום תקוות... אבל הניסיון המצטבר לא הביא עימו שום חסינות ושום התקשחות. מות הבן נחת עלינו בהלם... והכאב אינו מרפה, בכל אשר נלך. אנחנו יודעים, כי החיים צריכים להימשך ולזרום, ואנחנו זורמים עימם, אבל אחרת".

 

42 שנים של שכול ידע משה ואל שורת מגזרי פעילותו נוספה פעילותו ב"יד לבנים", ארגון המשפחות השכולות, והעמידה בראשו, כמו גם בהקמת בית ההנצחה ברמת יוחנן, והפעילות להנצחת זכרו של יצחקי.

לצד הצער הגדול ידעו אֶתָה ומשה גם ימים של שמחה עם נישואיהם של ארבעת ילדיהם הנותרים והולדתם של נכדים ונינים לרוב.      

בתפקידו הציבורי האחרון שימש משה במשך כ-15 שנים כראש המועצה האזורית זבולון.

ב-1998 פרש מראשות המועצה וגם אז לא ידע מנוח. היה חבר בעמותות, קידם עניינים שבערו בעצמותיו וכתב את זיכרונותיו שראו אור לקראת יום הולדתו השמונים בספרו "נצר משורשיו".

ואז, כדרכו של עולם, הגיעו שנים של זקנה, הזיכרון שהתכהה, הגוף שבגד והתלות שלא היה ממנה מנוס.  כל אלו לא היה בהם כדי להשכיח את שנות התפארת.

אֶתָה, רינה, חגי, יעלי, עמוס, רחלי ובני המשפחה כולם – נפלה עטרת ראשכם שהיא גם עטרת ראשנו. יהיה לכם, וגם לנו, פועלו של אבא-סבא משה מופת ומצפן לחיינו כישראלים, כחברי קיבוץ וכבני אדם.

 

 

המוות תמיד ממלא אותנו עצב, גם בגיל המכובד של 87.

לי, כבנו של משה, ואולי קצת פחות לאחי ואחיותיי הצעירים יותר, הוא מזכיר גם רגעים אחרים. יותר מכל, הרגעים של עיניים מאירות שאני רוצה לחלוק עמכם.

 

אינני יודע כמה מכם זכו להיות במצב בו אתה מציג את עצמך, בשם המלא, ומיד באה התגובה: "אתה אולי קשור למשה נצר?" ולאחריו, ההמשך שלו בכמה ווריאציות: אני מן הגדוד השני, מן הנח"ל, מאגף הנוער והנח"ל, מהמועצה וכמובן מקיבוץ רמת יוחנן. וכשהתשובה חיובית העיניים מאירות ומסופר סיפור קטן, קמצוץ נוסטלגיה. משהו הרומז שעבור אותו אדם משה נצר יש רק אחד. מפגשים כאלה, וסיפורים כאלה, אני זוכר כמעט מאז שעמדתי על דעתי, ומאז כבר חלפו כידוע לכם, שנים רבות. עם השנים מתמעטים המפגשים אך אינם חדלים. לפני שבוע צץ לו שוב אחד, מימי אגף הנוער והנח"ל, ולא תאמינו, אמש, כשמסרתי את המודעה לעיתון הארץ, נזכר באבא שלי סדר מודעות האבל עצמו.

 

ישנן העיניים המאירות של אבא, כשספרתי לו על כך. לא היה מאושר ממנו על שהוא זכור ואהוב וידוע ותמיד, כמעט תמיד, ידע במי המדובר. הזיכרון המדהים, הזיכרון שבשנים האחרונות עזר לתעד, עבור כולנו, את תולדות הפלמ"ח, הנח"ל, ויצחק רבין, עבד עד הסוף שעות נוספות. ומי שיש לו זיכרון שכזה, במיוחד מי שיש לו זיכרונות שכאלה, קל לו קצת יותר לעבור את הרגעים הקשים. וכידוע לכולנו, בגיל 87 לא תמיד העיניים מאירות ולא תמיד הלב מחייך. מי שזוכה לרגעי נחת כאלה עשה כנראה בחייו משהו נכון. הרבה דברים נכונים. אני, כידוע לכם, עוסק בעובדות מוצקות. עם עובדות כאלה אי אפשר להתווכח.

 

אבא שלנו היה איש של ציבור ושל משפחה, שניהם זה לצד זה. לעיתים האחד על חשבון השני. כזה הוא היה החל מן הזמן בו עמד על דעתו. התקופה חייבה, המשפחה חייבה. כזה הוא היה. לא חסרו רגעים של קסם, עם הילדים ובשנים האחרונות עם הנכדים והנינים, כי לא היה ילד שלא כבש את ליבו. כזה הוא היה.

 

אני מסתכל סביבי ורואה חברים שעבורם כל המילים שאמרתי מיותרת. לא נותרו מהם רבים. חברים של אבא ואמא מבית הספר. אין צורך להזכיר שמות. מי שיודע יודע. לפעמים נדמה שהחברות גם היא הייתה פעם שונה. אני מאחל לעצמי ולכל היקרים לי שיהיו לנו, עד אחרית ימינו, חברים כאלה.

 

אני חושב לעצמי כי בקהל הרב הזה, במיוחד בקרב חברי רמת יוחנן הצעירים, ישנם שאינם יודעים שחי בקרבם משה נצר כזה. אך טבעי הוא, ההיסטוריה איננה מרכז החיים. אך היום, ליד הקבר ראוי להעמיד את הדברים על פי סדרם הנכון ולקחת עמנו, עם הצער ועם הכאב, את זיכרון העיניים המחייכות והמאירות.

חגי נצר

 

 

סבא -

ראיתי אותך אתמול, שוכב על המיטה הלבנה, רגוע ושליו, בלי הכאבים המייסרים שנגסו לאט לאט בגופך בשנים האחרונות ובלי כאבי הלב שכל כך התגעגע לסבתא ולימים אחרים... והיה לי קשה סבא. כמו שהיה לי קשה לבוא לבקר בזמן האחרון, לראות אותך שוקע ועצוב ולקבל יד רפה ללחיצה, לא היד החזקה והבטוחה שהייתה מלטפת בחיבה מעט קשוחה את פני תמיד, ולא העיניים הכחולות הנוצצות בהתרגשות.

כי סבא שלי זה לא רק כסא גלגלים ומיטה לבנה בבית חולים, סבא זה טיולי נכדים באוטו או יותר נכון אוטומביל מדיף ריח מנטוס חריף. סבא זה לעשות קונצים, לעזוב את ההגה ולשמוע אותנו מאחורה מתגלגלים מצחוק. סבא זה ארוחות ערב עם קוטג' וביצה קשה שהופכים אצלך למעדן "קוץ' מוץ'" טעים. סבא זו נסיעה עד קניה ומקרן שקופיות בסלון, אבל הכי הכי, סבא זה גאווה. כן, אני גאה שהיית סבא שלי ותמיד הייתי, גם אם שכחתי להראות לפעמים... ואני מקווה שירשתי את העיניים הכחולות הנוצצות בהתרגשות שלך, ואני מקווה שאתה גם גאה בי, ושתהייה תמיד.

תנוח עכשיו סבא , מגיע לך. אני אוהבת אותך.

דפנה לביא

 

 

 

סבא יקר-

לפני מספר דקות קיבלתי את ההודעה העצובה והבלתי נמנעת מאבא. רק לפני מספר שעות היינו איתך בבית החולים. אנחנו- נכדיך הבוגרים, הוריי, בנותיך ובניך,  בני זוגם ומטפליך המסורים. הזזתי את שלוש השמיכות שכיסוך על מנת לאחוז בידך, יד איכר גדולה ורחבה, עם אצבעות עבות מעוטרות בכתמים חומים של גיל מופלג, כמו שהיו לסבא שרגא. יד סבאית במיוחד שנחה ללא ניע, ואפילו תחת שלוש השמיכות הייתה קרה ודוממת. בית החזה הרחב שלך עלה וירד, עם קצת סיוע ממכונת ההנשמה. היית שקוע בעולמך מבעד לערפל התרופות. כשהייתי ילד והיית לוחץ לי את היד בלחיצת ה"ג'בקה" שלך, סיפרת לי שבגיל 16 אוכל להשתוות אליך בכוחי. גיל 16 הגיע ולא השתוויתי. וגם לא בגיל 18, ולא בגיל 20. מתישהו אחר כך זה קרה, אך לא בגלל כוחי, כי אם בגלל שכבר עייפת קמעה.

 

כולם יודעים שהיית איש רב פעלים כמו גם איש משפחה, שלא נאמר שבט. אני מרגיש כי אנו, הנכדים הבוגרים, נהנינו מצד משובח במיוחד באישיותך ופועלך. זכינו במובנים רבים להכירך בשנות ה"נחת", ואולי גם השקט היחסי. שנים בהן התפנית מעט ממלאכות דחופות וממשפחות של צבא, נח"ל, פוליטיקה, ובאופן בלתי נמנע גם שכול. אולי גם הוכחת כבר – לעצמך ולעולם – מספיק, כך שהיית נינוח ופנוי יותר לפנק אותנו, דור הנכדים. ואנחנו באמת הרגשנו "מפונקים".

היית סבא מהאגדות! ואנחנו נמשכנו אליך כמו אל מגנט. איתך לעולם לא היה רגע דל. אינספור הנסיעות בסובארו בכך-וכך קמ"ש ברחבי הארץ בשעות הערב, תוך כדי "המראה" (שהיא בעצם רק הפעלת האוורור), עם יד אחת (אולי) על ההגה, והשנייה תמיד מחפשת אותנו ונוגעת – בצביטות ודגדוגים ברגליים.

 

וכמובן הסיפורים. הסיפורים לפני השינה להם ציפינו כל היום. על גניבת עופות מביה"ס כדורי ושאר מעשי קונדס וגבורה. את אהבת הארץ, שבאה לידי ביטוי בכל יום ויום מחייך, במעשים, בתמונות ובספרים בחדרכם המשותף, הנחלת בנו דרך סיפורים אלו, הרואיים ומעוררי כבוד והערצה, שנקלטו באוזניים קטנטנות של נכדים גאים ואוהבים.

את הסיפורים אהבנו יותר מכל. והם לא נגמרו. כמו ספר שדפיו אינם כלים אלא ממשיכים להיכתב כל העת. היו סיפורי פלמ"ח והגנה שלא נפלו מסיפורי חסמב"ה. את חלקם שמעתי רק בשנות ה-20 וה-30 לחיי. בסיפורים אלה נשמע תמיד אותו געגוע לתקופה שכבר תמה, ולאנשים אשר רובם אינם עוד בין החיים.

 

היו גם הביקורים והאירועים הרבים אליהם זכינו להצטרף: ביקור בכנסת, אירועי מחזור של הפלמ"ח וישובי המועצה. ביקורים אלו פתחו עבורנו צוהר אל פרקים שונים בחייך.

לעולם אזכור את הביקורים בקיבוץ ובחדר של סבתא ושלך, הקודם כמו גם הנוכחי. מבחינתי היה זה תמיד מרכז הקיבוץ, המרחב הקטן שחלקו היה גם שלנו. בית חם. ובחדר אלבומים, תמונות, ציורים, מזכרות, שטיחים, רהיטים, והתמונה של יצחקי בפינה. זיכרון של בית אבא. מאחורי כל פריט עולם ומלואו שקשור אליך אישית. החדר הזה, החם, בשעות הספורות של כל ביקור (במיוחד בשנים האחרונות), הפך תמיד מוקד עליה לרגל של בני המשפחה המתכנסים בסלון סביב הכסא בו ישבת. ועדיין נמשכו אליך כמו קסם הנכדים הצעירים וגם הנינים. נינים שהספיקו לזכות בזיכרון יקר.

העידן הזה עבורנו תם, אך עימו מתחיל עידן חדש, עידן של המשכיות המשפחה המפוארת שהקמת. כבר שנים שאנחנו רואים איך הורינו, ילדיך ובני זוגם, דואגים לך גם בזמנים לא קלים, ועושים זאת באהבה, במסירות ובסבלנות אין קץ. זהו דבר נוסף  שעלינו הנכדים ללמוד עם הזמן. כמוך, באומרי משפחה, אני מתכוון למובן הרחב של המילה, שכן הייתה בך ובסבתא יכולת התחברות מיוחדת במינה לאנשים. בשנים האחרונות היו אלה כמובן רוז ושרה המסורות, ולאורך השנים תמיד היו סביבכם חברים ואנשים טובים אליהם התייחסת ממש כמו אל משפחה, והם החזירו לך באותו המטבע.

 

אומרים עליך כי אתה שייך לדור של נפילים. עבורנו זה מובן מעליו. אתה היית הסבא הויקינג, גיבור-העל הפרטי שלנו: חזק וחכם, מצחיק ושובב כמו ילד. אפילו בביקורינו האחרון, לפני כשבוע, דומני שצדתי בעיניך השקועות, בפנים שכבר הזקינו, את השובבות הנערית שלא עזבה אותך מעולם.

סבא – היית  ולעולם תהיה יקר לליבנו, אהוב, אוהב ומחייך. זכרך  שמור בלבנו לעולמים.

ליאור נצר.

לְזִכְרוֹ,

הָיָה אִישׁ חָסוֹן רְחַב גֶּרֶם

הָיָה אִישׁ מַעֲשֶׂה וְחָזוֹן,

אִישׁ שָׂדֶה וְאִישׁ סֵפֶר

לְמוּד מִלְחָמָה וְרוֹדֵף שָׁלוֹם.

 

הָיוּ בִּצְרוֹרוֹ שִׁבֳּלִים וְחֶרֶב.

בַּאֲשֶׁר הָלַךְ נוֹתְרוּ שָׁרָשָׁיו בִּכְפָרוֹ.

אִישׁ אוֹהֵב אֲנָשִׁים וְהֵם אֶהֱבוּהוּ

מֵעוֹלָם לא הָיָה מִתְנַשֵּׂא עַל רֵעָיו.

 

אֶת אַרְצוֹ שֶׁאָהַב,

מִסְתּוֹר מִשְׁעוֹלֶיהָ, מִדְבָּרָהּ, וְהָרֶיהָ

הֵיטִיב לְהַכִּיר וְהֵם הִכִּירוּהוּ

בִּנְעוּרָיו טָבַע עִקְּבוֹתָיו בַּשְּׁבִילִים.

 

הָיָה אִישׁ,

הָיָה רֵעַ, בָּעַל, אָב, סָב, וְאָדָם

חַי בֵּינֵינוּ אֶחָד מֵאִתָּנוּ,

כָּאן גַּם יָנוּחַ בְּתם הַמַּסָּע.

 

                             ראובן עזריאלי 09\ 05\ 4

 

שם האגודה                        :    קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                   :    23/04/2009

מספר חברי ועד ההנהלה      :    14

שמות המשתתפים בישיבה    :    אליעזר גוטמן, אבנר אחיטוב, איציק אדרי, לינט חורש,  נתי                                            אבן-דר,  גלעד צוקרמן, יהודית אפרת,  אלישע שלם,  עדנה

                                        לקח, אילנה קרוא, יוסי זמיר,  תלמה עזריאלי, נעמה בלושטיין,                                     רון מור.

חסרים                              :   אין

 

על סדר היום:

1.   מאיר יפה בחירות למועצה האזורית סגירת קצוות – (מוזמן מאיר יפה).

2.    איחוד המלצות צוות צמצום פערים למזכירות (מוזמנים דורון קפולניק, טלי גולן,  איתן ספיח).

3.    שונות.

החלטות:

1.    מאיר יפה הוזמן למזכירות לסיכום הדרך בה תוסדר סגירת יתרת ההלוואה שרמת יוחנן העמידה לרשותו לקמפיין הבחירות  למא"ז זבולון. המזכירות קיבלה החלטה מוסכמת שמסדירה את הנושא.

2.    חברי המזכירות החלו בשמיעה ולימוד של עבודת "צוות צמצום פערים" והעקרונות המנחים בדרך לגיבוש המלצות הצוות. בישיבת המזכירות הקרובה ניכנס לעובי הקורה ונגבש את עמדת המזכירות לגבי המלצות הצוות. (מובן שההמלצות שיתקבלו, יפורסמו).

3.    המזכירות קיבלה סקירה בנושא הביטחון בחצר (גניבות) ועל הפעולות שננקטות.

 

רשם אליעזר

  

 

 

שם האגודה                        :    קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                   :    30/04/2009

מספר חברי ועד ההנהלה       :    14

שמות המשתתפים בישיבה    :   אליעזר גוטמן, אבנר אחיטוב, איציק אדרי, לינט חורש,  נתי                                            אבן-דר,  גלעד צוקרמן, יהודית אפרת, אלישע שלם, עדנה לקח,                                   אילנה קרוא, יוסי זמיר, תלמה עזריאלי, נעמה בלושטיין, רון                                         מור.

חסרים                             :   אין

 

על סדר היום:

1.   בקשת משפחת רותם דניס ואסף ליציאה לשנת "קשר" (מוזמנים: דניס ואסף).

2. איחוד המלצות צוות צמצום פערים למזכירות – המשך דיון מישיבה קודמת (מוזמנים – רכז וועדת שיכון  ונציגי הציבור בצוות צמצום פערים: דורון קפולניק, טלי גולן, איתן ספיח).

החלטות:

1. רקע: אסף נבחר ע"י האו"ם כאחד ממאה המדענים הצעירים המבטיחים בעולם בתחום עיסוקו (גנטיקה וסרטן). אסף הוזמן ע"י אונ. הרווארד בבוסטון להתמחות  במסגרת "פוסט דוקטורט".

המזכירות תומכת ביציאת המשפחה במסגרת של שנה, עם אופציה לשנה נוספת אחת בלבד.  המשפחה תתנהל בבוסטון עצמאית ללא תמיכה כלכלית. אסף יצורף לפלרם בפרויקט פיתוח לוח מיוחד. המשפחה תמשיך לצבור וותק. דירת המשפחה תימסר לשימוש ועדת שיכון.

2. חברי המזכירות המשיכו בשמיעה ולימוד העקרונות המנחים את "צוות צמצום פערים". הצוות פרש בפני המזכירות 19 סעיפים של המלצות. כולנו תקווה שבישיבת המזכירות הקרובה נצליח לסיים את הדיון, נגבש את עמדת המזכירות לגבי ההמלצות, ונפרסמן.

 

רשם אליעזר

  

 

 

קיבוץ רמת יוחנן

תאריך: 22/04/2009

יו"ר    :  מאיר יפה

מזכיר :  אליעזר גוטמן.

מספר חברי האגודה: 374

נוכחים: 38 חברים.

סדר  היום:

1. אישור פדיון עודפי פנסיה.

2. החלפת נציגי ציבור בהנהלת מש"א.

   בחירת ארבעה מתוך שמונה מומלצים: אורי פלטאו, אורית בן-נחום, אירה דון, איתי כרמון, 

   ארז צוקרמן, זהר אשד, רתם צורף, ושחר צור.

3. הסדרי מסלול צעירים – עדכון ותוספות.

 

הוחלט:

1.    האסיפה אישרה  ברוב של 38 חברים כנגד 0  מתנגדים :
א. לפדות במהלך שנת  2009  סכום מצטבר של עד חמישה מליון ₪ מעודפי הפנסיה של חברים שמעל  גיל 65, ובתנאי שלאחר הפדיון יוותרו צבורים על שם החבר, כספים

          מכל מקור פנסיוני המבטיחים תשלום קצבה חודשית  בסך של 7,000 ₪ לפחות.
           ב. בכפוף לאמור בסעיף א' לעיל, לקבל כהחלטה מיוחדת את ההחלטה אשר הוצגה

          בפני האסיפה, ולהעבירה להצבעה בקלפי.

 

*   מפאת התמשכות הדיון בנושא הפנסיה, נדחה הדיון  בסעיפים הבאים.

 

                                                                                      _______________                                                                           

 

למירי ונורית,

רוצים להודות לכן על המאמץ והכישרון שהשקעתן בהכנת הסרטון ליום הזיכרון אודות יקירנו אמנון (מוקי) ז"ל במלאות 50 שנה לנפלו. בכך קיימתן גם את בקשתו של אבא נונק לזכור ולא לשכוח.

הזמן היה קצר, המלאכה מרובה, ואתן לקחתן על עצמכן משימה מורכבת זו. עשיתן זאת תוך רגישות אין קץ וקשר חם עם המשפחה. הייתן איתנו השנה גם בעת ארגון הלווית ראש משפחתנו, מיכה ז"ל, מחזקות ותומכות, מקשיבות וקולעות למטרה, ברוח טובה ובהבנה דקה.

אנחנו מבקשים להודות גם לדוד דוידוביץ וצוותו על הכנת הסרט.        

                                                                              

שרה'לה, עמית ואתי, אורלי ורפי

אמנון גולן

רוסיה זקנה

לעולם לא אסלח לעצמי על אותו בוקר, ביולי 1982, בו נסעתי עם הצוות הצעיר של אמציה לעשות חיים בלונה-פרק של ג'וניה, שם בצפון השקט של ביירות. כשחזרנו, ראיתי איך מורידים שקי ניילון שחורים של הרבנות הצבאית, מלאים בבשר חרוך. עזרתי להוריד את ואדים המת, הקש"א שלנו, מהקומה העשירית בה הייתה ממוקמת משקפת העשרים על מאה עשרים שלי, ועוד המכשיר לראיית לילה, עמם היו לי יחסים אירוטים של 24 שעות ביממה.

"אידיוט!" צעקתי למפקד אותה יחידה, "ממתי ממקמים צלפים בעמדת תצפית?"

 

גופתו של ואדים לא נקברה חלילה בבית קברות יהודי – יש גבול להפקרות. מדינת הגזע היהודי הזעיקה את ועדת האבלות של התנועה הקיבוצית על מנת שתציל את המצב.

את מארינה זכרתי מבין 200 הסטודנטים במחזור ללימודי הרפואה, לא רק משום שלא הצלחתי להבין איך אפשר להיות כ"כ יפה, אלא גם בגלל שהיא הייתה תלמידה מחוננת. היא סיפרה את סיפורו הכ"כ יהודי של אביה: כיבוש נאצי, משפחה שנעלמה ברכבות לטרבלינקה, ילד ששרד ביערות לאחר ששנים הלך מזרחה, ל"אזור הרוסי", ולבסוף התחתן עם בת המשפחה שאספה אותו. היא סיפרה על פקידה חייכנית במשרד הפנים בישראל שאמרה לה ולאחיה ואדים: "מצטערת, אבל אני לא יכולה לרשום יהודי בסעיף הלאום". איפה ואדים? מלמלתי, זה לא ההוא שהיה נגן קלרינט וסופח אלינו כקצין שיגור ארטילריה בלחימה על כביש ביירות דמשק?

מרינה התחתנה צעירה. בעלה הפיזיקאי קיבל משרת חוקר עצמאי במעבדה יוקרתית. לפני הנסיעה הם ביקשו להתייעץ  (כאילו שיש דבר קל יותר מלחיות באמריקה). חישבתי עבורם: שתי משכורות של מחקר ורפואה, פחות קניות שבועיות ב- Costco Day-care, לילדים, דלק למכונית ... טרחתי להזהיר שבי"ס יהודי באמריקה הוא פרטי וההוצאות בשמיים.

"חסכנו עשרים אלף דולר לשנה" לחשה, ועיניה היפות קדחו אותי כמו קרני לייזר.

 

בעבותות אני קשור לארץ הזאת, וכשהמשפחה הצעירה יצאה להשלים את מסלול היהודי הנודד מהעבר (Past) הצפוני לעתיד במערב, אמרתי בקול שבור: "כשתסתדרו תעבירו אי-מייל", ובאור האחרון שהגיע מסוף הים של חיפה, כל מה שהצלחתי זה לשיר למרינה את הגבעתרון בהכי רוסית שאפשר: "בא השמש, צבע זהב את שערך..."

בעל הדרגות המטומטם שמיקם צלפים בתצפית צומת גלרי סמען (Galery Samaan) בביירות, דווקא התקדם יפה. הוא מוכר היום נשק לכנופיות סמים בדרום אמריקה ולגרוזינים שרוצים לבזוז מכרות נפט. אימא של ואדים ומרינה מחמיצה הכול: מלפפונים, חצילים, עגבניות. ביום הזיכרון תגיע אליה ודאי חיילת ת"ש צעירה, ועל מפתן הבית תצרח בטלפון הסלולארי: "ממי (Mami), אני תיכף חוזרת אליך, יש פה איזה רוסיה זקנה שאני צריכה לעבור אצלה".

וישאל השואל: "זה היה באמת?" הכול דמיון חביירים, אין מילה של אמת... אצלייינו דבר כזה יכול לקרות??? במציאות הכול הרי הרבה יותר גרוע.

 

(קטע שנכתב ליום הזיכרון ו"החמיץ" את העלון. חשבתי שההחמצה היא של כולנו ומוטב מאוחר ... א.פ.)

עזרא רון

החטא ועונשו

גונב לאוזנינו שבקריית-אתא, שאז נקראה עוד כפר-אתא, עומד להתרחש מופע חד פעמי. ואמנם, באותו ערב התקיים מופע יוצא דופן של הגיבור "שמעון רודי". מקום המופע היה בבית שמול הכביש הבא מהקיבוצים, מעבר לכביש שבו שכן "קפה מרגוע", בו ניתן היה לקנות כל מיני מטעמים כמו גלידה וכו' (דברים שהיום אפשר לרכוש ללא כל קושי בכלבו שלנו, אבל באותם הימים צריך היה לנדוד בשבילם עד כפר-אתא).

 

אנחנו, כלומר אני ועוד שניים מחברי – אם אינני טועה היו אלה יהודית ויורם – התפלחנו למופע וראינו איך הגיבור קורע שרשרות בחזהו, מרים ערימת כסאות באצבע אחת, ועוד כהנה וכהנה נפלאות. כשחזרנו באמצע הלילה לבית הילדים חיכו לנו המטפלות, המחנכים ואולי גם כמה מההורים. בו במקום נענשנו בכך שנאסר עלינו להשתתף במופע הקרוב שיגיע למשק. ואילו מופעים היו מגיעים אז? פעם בחודש או יותר היה מגיע אוטו ירוק שהיינו רצים לקדם את פניו. מהאוטו היו מוציאים מכונת הסרטה, וכל החברים היו מתכנסים לראות סרט על הקיר של בית הקירור הישן. היו מעמידים שורות של כסאות או ספסלים מחדר האוכל. מאחור היו מביאים את "הפלטפורמות", עגלות סוסים שהיו משמשות להובלות הירק מהמספוא לרפת, ולהבדיל – חבילות קש כמו בעומר. תחילה היו רואים יומן מאירועי מלחמת העולם ואחר כך סרט שהיה נקרע כמה פעמים. מכונת התרגום הייתה מנסה לעקוב בחוסר הצלחה אחר הסרט. הילדים הורשו לראות את היומן ואת הגלגל הראשון, הגדולים יותר, שני גלגלים.

 

אך נחזור לסיפורנו. לגודל המזל ההופעה שהגיעה מייד לאחר שקיבלנו את העונש לא היה סרט אלא ביקור חד פעמי של "הבימה". ההצגה הייתה "החטא ועונשו". אינני בטוח ששותפי לפשע עמדו בעונש, אבל אני לא ראיתי את ההצגה. אמנם ארחנו את השחקנים שנשארו ללון בחדרי החברים, אבל הצגה לא ראיתי.

מעשה שני שברצוני להעלות – הבית העקום בקריית בנימין. נודע לנו שבית בקרית בנימין שקע  בחלקו עקב ריבוי גשמים. שוב לא יכולנו לעבור על זה מבלי לראות. עזבנו את הלימודים ללא רשות כשפנינו לקריית בנימין. היום היינו עולים על אופנינו ומגיעים תוך רבע שעה. באותם ימים היה רק זוג אופניים אחד (של עלי) וכדי לזכות בסיבוב על האופניים, היה צריך לדגדג לעלי את רגליו. לפי הזמן שדגדגת היה נקבע אורך הסיבוב שהיית יכול לעשות על האופניים. מובן שצריכים היינו ללכת ברגל עד קריית בנימין וכך עשינו. עייפים אך מרוצים הגענו וחזינו בבית העקום. אם אינני טועה התמזל מזלנו ואיצ'ה אופק חזר באוטו שבו היה מחלק את מוצרי תנובה, והוא אסף אותנו הביתה בארגז הסגור עם שאריות המוצרים.

אינני זוכר אם ואיזה עונש קיבלנו על בריחתנו מהלימודים, אבל ודאי שזה לא עבר חלק.

אינני רוצה להכביד עליכם ולא ליצור תדמית של ילדים לא ממושמעים, אך היה גם אירוע של ניסיון להגיע לכרמל לראות שלג שירד, ונמס עוד לפני שהגענו ברגל עד יגור. למיטב זכרוני, גם זה לא היה בברכת המחנכים. מה נאמר – הייתה לנו ילדות מעניינת.

 

תשעה פרי הרבעה גנובים

 יעקב לזר (הכתבה מתוך העיתון "ידיעות הקיבוץ")

מתוך תשעת פרי הרבעה שנגנבו מהרפת של רמת יוחנן, שמונה נשחטו ואחד הוחזר הביתה במצב גרוע.  188 אלף ₪ ישלמו שני הגנבים לקיבוץ.

 

באחר הצהריים של אחד מימי ינואר 2006, הגיע חיר יונס עם עמית למקצוע לרפת של רמת יוחנן. הם פרצו את שער הרפת, הוציאו תשעה פרי הרבעה והובילו אותם לשכונה הבדואית בשפרעם, שם המתין להם שותף בשם נזיה אבו שחאדה.

השלושה העמיסו את הפרים הגנובים על משאית והעבירו אותם לכפר לירכא, לאדם בשם אמון ג'אנם. ג'אנם שחט במקום שלושה מהפרים. ששת הפרים האחרים נמכרו מאוחר יותר תמורת 4,500 ₪ כל פר. שוויו של פר הרבעה הוא כ- 12 אלף ₪. חמישה פרים נשחטו ופר אחד, שיובא מארצות הברית, הוחזר בסופו של דבר לקיבוץ כשהוא חבול ומצבו הרפואי בכי רע.

כל החבורה נתפסה והוגשו נגדם כתבי אישום. חיר יונס הורשע, על פי הודעתו ונגזרו עליו עשרה חודשי מאסר בפועל, וקנס כספי בסך 20,000 אלף ₪. בנוסף הוא חויב לשלם לקיבוץ פיצוי בסך 30,000 שקל, שאותו לא שילם. המדינה ערערה על קולת העונש. הערעור התקבל על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר גזר על יונס 17 חודשי מאסר בפועל. השותף נזיה הורשע גם הוא על פי הודאתו. נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אשר הומרו בעבודות שירות. הוא חויב לשלם לקיבוץ פיצוי בסך 45,000 שקל, ושילם.

הקיבוץ תבע את השניים בגין הנזקים שנגרמו לו,

והגיש לשם כך חוות דעת של שמאי חקלאי

שהעריך את גובה הנזק בלמעלה מרבע מליון ₪. בנוסף לעלות הפרים שנגנבו, הביא השמאי בחשבון ירידה במספר ההמלטות של עגלים ושל עגלות עקב הגניבה, אובדן היכולת למכור את הפרים לבשר בתום תוחלת יכולת ההרבעה שלהם, והוצאת נוספות כגון הזרעות מלאכותיות שהקיבוץ נדרש לבצע וכדומה. מכיוון שהגנבים הודו בעבירות שיוחסו להם, לא היה ויכוח על העובדות, אלא רק על שיעור הנזק שנגרם לקיבוץ.

השופט ערפאת טאהא, מבית משפט השלום בנצרת, קיבל את עיקר טענות הקיבוץ ואת חלקן דחה. השופט אמד את הנזק ב- 188 אלף שקל.  בא כוחו של הקיבוץ טען כי הפיצוי ששילם נזיה, 45 אלף שקל, צריך להיות  מחוץ לחשבון הנזק, ואת הטענה הזו לא קיבל השופט.

45 אלף השקלים ששילם נזיה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, צמחו ל- 52 אלף שקל, ולכן חויב הגנב הראשי, חיר יונס, בתשלום כל היתרה – 136 אלף שקל. הסכום אמור להיות משולם עד אמצע אפריל וברפת של רמת יוחנן ממתינים לכסף.

 

יורם יבור

על דשאים ונוי

נכון עשה איציק אדרי שהתייחס להשקיית הנוי והדשאים. בשנים הקרובות, עד שהמדינה תשלים במתקני התפלה את הגרעון במים, יהיה על כולנו להתחשב במחסור במים ולנהוג באחריות במשאב לאומי חיוני זה. יחד עם זאת, הנוי הוא חלק חשוב בחיינו והוא מחייה את סביבת הבית והשטחים הציבוריים.

כיצד ליישב בין המחסור במים ובין הרצון לראות ירוק וצבעוני בסביבתנו?

עצים ושיחים שהם רב שנתיים, אין ברירה, עלינו להשקותם, כמובן במידה.

פרחי נוי קיציים, יש להמעיט בהם. עדיף לגדלם באדניות ואם בגינה, אזי להשקות במשפך ולא בממטרה. הממטרה היא בזבזן המים העיקרי בגינה. המהדרין ישקו במי המקלחת שאגרו באמבטיה.    

הדשא נחשב לזולל מים , אך ניתן לגדל דשא במעט מים. שלא בדומה לגינת הנוי, הדשא ימשיך לשרוד בתקופה החמה גם בהשקיה מועטה. צבעו של הדשא אמנם ישתנה מירוק לירוק-צהבהב, אך הוא לא ימות ויחזור לחיים מלאים עם תחילת הגשמים. כל זאת לגבי דשאים קיימים ולא חדשים, שעדיף לדחות את שתילתם לסתיו.

כיצד נדע אם לא הפרזנו בהשקיית הדשא? המבחן הוא בקציר. דשא שהושקה בדרך שהוסברה, לא יזקק לקציר. אם יש צורך בקציר, סימן שהפרזנו במתן המים. התופעה של קצירת דשאים בקיץ נובעת מהפרזה בהשקיה. דשא שקוצרים אותו מספר פעמים, מאבד גם מכוחו ויש לדשנו, כפי שמדשנים גידול מספוא, וכל זאת ללא הצדקה. דשא הוא לנוי ולא לקציר.

ניתן לשמור על נוי גם כאשר יש מחסור במים, אבל עלינו לתת את הדעת ולזכור שעדיין בשנים הקרובות, אין לנו די מים.

 

                                   

 

דלית ביטי

הצעירים הקיבוץ ומה שביניהם

 

מזה מספר חודשים מתפרסמים ב"ברמה", כמעט כל שבוע, החלטות ודיווחים על דיונים במזכירות, שנראים לי תמוהים ומרגיזים. מכיוון שאינני רוצה להכביד על ציבור הקוראים המסור, אני בד''כ בוחרת לא להגיב. הפעם שהחלטתי בכל זאת לכתוב ואני רוצה להתייחס למספר נושאים.

הראשון שבעצם נוגע לכל מה שיבוא אחריו, הוא דרך קבלת ההחלטות.

ברור לי שכל מי שנכנס לתפקיד ציבורי כמרכז וועדה, או כממלא תפקיד, נתקל לעיתים בבעיה שקשה לו לפתור. לפעמים נראה כאילו ההחלטות והתקנונים הקיימים אינם מכסים את כל האפשרויות, דבר שעלול לגרום לתסכול וקושי למי שרוצה לפתור בעיה כזו או אחרת.

עד כה הייתה נהוגה מידה מסוימת של חופש החלטה לאותם ממלאי תפקידים. כלומר, יש תקנון, יש החלטות, ואם נתקלת בבעיה שלא בדיוק מסתדרת עם הנוהל, או בחבר שהבעיה שלו קצת יותר מורכבת, יכולת כממלא תפקיד להפעיל מידה מסוימת של שיקול דעת,  גם אם הפיתרון אינו בדיוק לפי הכתוב, רצוי בהתייעצות עם כמה מעמיתיך.

 

נראה שלהנהלה הנוכחית יש בעיה עם הדרך הזו, ולכן היא בוחרת להעביר במזכירות נהלים חדשים. ראה לדוגמא את הנוהל בעניין יעוץ משפטי לחברים שפורסם לפני מספר חודשים, או לחילופין את הנוהל לטיפול  בחריגות בתקציב שפורסם לפני כחודש וחצי.

בעיני זה תמוה שכל שנתיים בממוצע אנחנו נדרשים לשינויים בתקנונים, שעד שנוסחו והתקבלו לקח לפעמים 5 שנים. לדוגמא: תקנון השיכון. לא ברור לי מדוע כל מי שנכנס לתפקיד רואה לעצמו חובה להמציא מחדש לא רק את הגלגל, אלא גם את הציר המחזיק אותו, ואת הברגים המחזקים אותו למקומו. כל-זאת מבלי חלילה לחקור בכתובים או ע''י התייעצות עם קודמיו, שמא כבר היו פתרונות מעולם.

 

מפריע לי שההנהלה הנוכחית בוחרת לנסח נהלים ולהעביר אותם במזכירות, ללא פרסום מוקדם לציבור וללא נתינת אפשרות להגיב, להתנגד, או לתקן בדיון ציבורי נאות. נכון שהדרך הזו יותר ארוכה, מסורבלת וקשה, אבל היא מאפשרת למי שבוחר להגיע לאסיפה להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כאשר הדברים נעשים כפי שהם נעשים היום, הברירה היא או לקבל אותם או להתחיל תהליכי ערעור. מוזר בעיני שדווקא עכשיו, כאשר מנסים לקיים דיון של בניית הסכמות, ממהרים להעביר החלטות כאלו. לפעמים נראה כאילו מנסים ליצור מצב שבו רמת התסכול של החברים תדחוף אותם לשינויים שאחרת לא היו מתקבלים.

 

ומה כל זה קשור לצעירים שבכותרת?

מעבר לברור מאליו שכל החלטה שמתקבלת משפיעה על כולנו, או תשפיע בהמשך, גם בעניינים הנוגעים רק לצעירים התקבלו החלטות בדרך דומה או אפילו גרועה יותר.

למשל, לפני מספר חודשים הוחלט לחייב סטודנטים לשלם אם לא השלימו את מכסת שעות העבודה הנדרשת (בעבר היה ניתן להשלים במידת הצורך בתום הלימודים). הדבר הועבר להם ללא דיון מוקדם או אזהרה. לפני כחודש וחצי התקבלה החלטה דומה לגבי צעירים במעמד של מועמדים, גם כאן ללא בירור ואזהרה מול הצעירים, או בירור מול מנהליהם במקום העבודה (ראה מכתבם של דינה ואמציה ב"ברמה" מלפני חודש והדיון שהתקיים בערעורם במזכירות).

 

הייתי רוצה להניח שלכולנו ברור שרצוי שיהיו פה צעירים, גם בתקופת הלימודים וההתלבטות במהלך שנות הקשר, וגם בהמשך. שצעירינו יבחרו לחיות פה על פני מקום אחר.

משיחות שיוצא לי לקיים עם צעירים רבים, שלי הפרטיים, וגם בעבודה ובמקומות אחרים עם צעירים נוספים, אני מקבלת את הרושם שלפחות הצעירים מרגישים שהגישה כלפיהם היא אדישה עד עוינת.

שבעצם בגלל המגבלות שלהם בזמן הלימודים ולא רק, מעדיפים לשנות  או להפעיל החלטות שעד כה לא הופעלו, בצורה כזו שלא צריך יהיה להתעסק איתם. כי מי צריך את כאב הראש שבחיפוש ומציאת מקומות עבודה בשבילם. למה שנתאמץ להראות להם שחשוב לנו שהם יהיו פה, כשהרבה יותר קל להגיד להם: זה מה יש, בעיה שלכם, תסתדרו, או לחילופין, לכו לחפש במקום אחר.

אני סבורה שהגישה הזו היא הרסנית לנו כחברה עוד יותר מאשר לצעירים. אין ערוך לדעתי לזמן שהצעירים נמצאים ועובדים פה, ולקשרים מחוץ לקשרי המשפחה שהם יוצרים בזמן הזה.

ברור שבתקופה שטרם הקמת משפחה, הצעירים יעשו את חישובי הכדאיות שלהם, ואם הם ירגישו שיותר קל ומשתלם להם להיות במקום אחר, הסיכויים שהם יחזרו לחיות פה אחר כך יקטנו מאוד.

הבעיה היא שזה מחייב אותנו. מחייב את ממלאי התפקידים להתמודד מולם ולמצוא פתרונות. מחייב את כולנו לקבל ולחנוך אותם במקומות העבודה. מחייב אותנו כחברה (ולא רק את ההורים) לראות מעבר לכאן ועכשיו, ולהבין שהקשר שנוצר עם חברים דרך מקום העבודה והמגעים והתשובות שנותנים ממלאי התפקידים, הם אלו שבסופו של דבר יכריעו אם הצעירים ירצו לחיות כאן או לא.

נחוצים כאן ראש פתוח וגישה מקבלת.

כאן צריך פתרונות יצירתיים לעבודות לצעירים וסטודנטים.

כאן צריך, כל פעם, להעריך מחדש מה מתאים ומה יעבוד.

כאן צריך להבין שכל צעיר וסטודנט הוא עולם מלא, ושלא רק חבר הוא כזה.

מבחינתנו זה ''שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו''. צעירינו –  בריאים, מוכשרים ומחונכים היטב (מערכת החינוך מהטובות בעולם ובארץ) – ימצאו את מקומם כך או אחרת. לנו צריך להיות חשוב עד קריטי שהמקום בו יבחרו יהיה כאן, איתנו. עתידנו וקיומנו כחברה וכעסק כלכלי תלויים בכך.

צרות עין, תשובות פשטניות עד מתחמקות, ופתרונות של ''שילכו לעבוד בחוץ'', יגרמו לכך שהם גם יחיו בחוץ, ואז סביר שלא יחזרו לכאן גם בסוף הלימודים. זה בנפשנו הרבה יותר מאשר זה בנפשם.

 

אנחנו יכולים להגיד: אז מה? אנחנו יכולים לחשוב שהם מפונקים, אי אפשר לסמוך עליהם, שכל הזמן הם עסוקים רק במה שמגיע להם. זה אולי אף נכון לגבי חלק מהם, ודאי שזה לא נכון לגבי כולם. בן שנמצא פה בתקופת לימודיו ולוקח חלק פעיל בהפעלת אירועים, בתורנויות בפאב או בחדר-אוכל, ובעצם הגדלת המסה הקריטית של אנשים צעירים במקום, תורם לנו יותר מבן שלומד רחוק ומגיע רק לביקור מידי פעם. אנחנו צריכים להעריך ולהראות שאנחנו מעריכים את התרומה הזו. מה שאנחנו רוצים לגבי הילד הפרטי שלנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לתת גם לילד של שכננו.

חלק מהם ינצלו את המערכת, זה ברור. ומה? חברים לא עושים את זה? 

אז מה, אנחנו לא מספיק חזקים כדי לעמוד בזה? או שאולי זה לא מספיק חשוב לנו?

 

אני חושבת שאם אנחנו לא רוצים, בעוד מספר שנים, למצוא את עצמנו כחברה מזדקנת ללא צעירים, בעודנו טופחים אחד לשני על השכם כמה היינו בסדר, ואיך הראינו להם והעמדנו אותם במקומם, כדאי שכולנו, ובמיוחד אלו מאיתנו שנמצאים בעמדות ניהול והשפעה, נשנה את הגישה. ויפה שעה אחת קודם.