שיר לט"ו בשבט/  לאה גולדברג

 

אור הבוקר על כותל חדרנו רוקד
מספר כי הנץ ופרח השקד.
מדפק על חלון הענף הלבן:
אל תישן, אל תישן.

צא לחורש וראה: האילן מקושט
כילדה שלבשה את שמלת השבת,
וכל פרח פרח, וכל נבט נבט-
ט"ו בשבט, ט"ו בשבט, ט"ו בשבט!

אדמה ירוקה, ריחנית ודשנה,
מברכת אותנו ברכת השנה-
לא לריק העמל וישמח השותל:
אילנות מזדקרים על כל תל.

והשמש צוחקת בירק הפארות,
מבטיחה לשממה: פה יהיו יערות
עוד יגיל כל לבב, עוד תצמיח כל יד-
ט"ו בשבט, ט"ו בשבט, ט"ו בשבט!

 

 

 

 

שם האגודה                        :  קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                   :  29/01/2009

מספר חברי ועד ההנהלה       :  14

שמות המשתתפים בישיבה:      אליעזר גוטמן, אבנר אחיטוב, דניאל פרי,

לינט חורש,  נתי אבן- דר, גלעד צוקרמן, יהודית אפרת, אלישע שלם, רון מור,                           

                                          תלמה עזריאלי, נעמה בלושטיין, אילנה קרוא, יוסי זמיר.

חסרים                             :   עדנה לקח. 

 

על סדר היום:

1. בקשה של עמית גפן להוספת דירות לשיפוץ בצמצום פערים.

2. הצעה לחיוב זמן וק"מ בתחום הרכב (מוזמן אייל ברבר).

3. אישור רשימת לומדים: מש"א.

 

החלטות:

1. המזכירות רואה בבקשת עמית, בקשה לפריצת מסגרת תקציב הבינוי או שינוי סדרי העדיפות

    הקיימים.

    ההחלטה שהתקבלה – עקב המצב והצמצומים, המזכירות אינה רואה אפשרות לפרוץ את

    המסגרת שאושרה לבנייה בשנה הנוכחית. נשארים במסגרת התקציב המיועד לבנייה ולא 

    משנים את סדרי העדיפויות.        

2. התקבלה ההצעה לשינוי שיטת החיוב, כך שהזמן יהווה מדד לחיוב,  בנוסף למספר הק"מ.

    (פירוט ההצעה בדף נפרד).

3. אושרה רשימת הלומדים.

                            

הצעה לחיוב זמן וק"מ בתחום רכב

מספר הנחות יסוד:

* המוטיבציה לשינויים בתחום הנסיעות, נובעת מהרצון לשפר ולהגדיל  את זמינות הרכבים,  

   ולחלק  את המשאב  הקולקטיבי (הוצאה ציבורית על נסיעות) באופן שוויוני יותר בין  

   החברים.

* יש לקשור בין פרק הזמן שרכב הקיבוץ מוחזק ע"י המשתמש (פרטי או עסקי/ציבורי) ובין  

   התשלום עבור השימוש ברכב.

* מחיר סופי ייקבע ע"פ בדיקה של סה"כ חיובי החברים בשנה, מחולק בסה"כ הק"מ שבוצעו,     

   באופן שהחברים לא יפסידו מהמעבר לחיוב זמן/ק"מ והקיבוץ לא יעמיק את הסבסוד.

 

 פרטי ההצעה:

* בסיס חיוב הנסיעות: מספר ק"מ ובנוסף חיוב על שעות: חיוב הזמן יהיה בין השעות –

   07:00 – 22:00 . בשאר שעות היממה – ללא חיוב,  בשל ביקוש דל לרכבים, דהיינו,  

   מקסימום  15 (חמש-עשרה) שעות חיוב ביממה.

* שיטת החיוב והתעריפים, זהים לימי חול ושבתות/שבתונים.

* החיוב על נסיעות ברכב יהיה לפי ק"מ ושעות: המחיר לק"מ 35 אגורות (כיום 58 אגורות)

   והמחיר לשעה 2.5 שקלים.

* המשתמש יחויב בשעות לפי רישום משרד הרכב, ממועד ההזמנה ועד להחזרת המפתחות

   לארון.

* "מוצמדי רכב" מטעם הקיבוץ/ענפיו/תאגידיו, לא ייהנו מירידת מחיר הק"מ לחיוב.

* חיוב הענפים יעשה ע"פ התחשיב הבא: 70 אגורות לק"מ + 5 ₪ לשעה.

* עם אישור ההצעה באסיפה, תתבצע הפעלה "על-יבש" לתקופה של שלושה חודשים.

  

 

נוכחים: אבנר, רותה, אליעזר, יהודית, דניאל פרי, נתי,

 ארנון, עידו, שי, מוטי, דניאל יפה, עדנה, תלמה, יוסי,

 גלעד, אלישע, רון, אלה.

חסרים:  לינט, עוז אלניר, אמיר סלייפר, אילנה קרוא, נעמה בלושטיין

 

נושאים:

1.     מסגרת לתוכנית ההתייעלות של הקהילה

2.     תוכנית המשק לשנת 2009 – קביעת גובה הגרעון השוטף

דיון:

הוצגה תוכנית ההתייעלות בקהילה על מרכיביה השונים (את פרטי התוכנית ניתן לקבל מעירית), והתקיים דיון על דגשים וישימות של סעיפי התוכנית.

החלטות:

1.     ללא התנגדות אושר להקטין את תקציב הקהילה (כולל סעיפי הוצאות והשקעות) בארבעה מיליון ₪ לעומת הביצוע של שנת 2008.

2.     נדחתה החלטת הצוות להקטין באופן ישיר את קרן ההשתלמות, ולהקטין את התקציבים האישיים בשבעה אחוז

פרשנות:

1.     מהחלטות אלה נובע שהגרעון החזוי בתוכנית מקורות ושימושים הכוללת של הקיבוץ לשנת 2009 יהיה בין שלושה לחמישה מיליון ₪.

2.     בחודשים הקרובים, הקהילה על ענפיה השונים יישמו את ההחלטות שהתקבלו.

3.     התאגידים והענפים העסקיים יעשו מאמץ לשפר את הכנסותיהם.

4.     במידה ובעוד שלושה חודשים, תהיה חריגה בתוכנית מקורות ושימושים (לחיוב או לשלילה), יתקיים דיון מחודש בהצעת הצוות.

 

רשם: אבנר

 

 

אליעזר גוטמן

משולחן המזכיר  

                                                                                                          

ימים לא פשוטים (בלשון המעטה) עוברים עלי. שני נושאים משפיעים על כך: המצב הכלכלי וגרורותיו, וימי הדיאלוג, כחלק מתהליך בניית- ההסכמות.

 

המצב הכלכלי- מחייב אותנו להחליט על קיצוצים בכל תחום, ולדעתי, כולל פגיעה אישית בכל אחד מאיתנו. לתחושתי – רובנו מבינים את הצורך ויודעים (כל אחד) להצביע על המקור לחיסכון "אצל השכן".

למזלנו, נכנסנו למשבר בנקודת זמן, בה מצבנו הכלכלי לא היה מעולם טוב יותר. עם פנסיה גבוהה מאוד לכל הזכאים, עם רזרבות בחסכונות כפי שלא היו מעולם, וקהילה ללא חובות, שעבודים, או ערבויות מכל סוג. אפילו את הפרק של הבנייה המסיבית וסגירת הפערים/חובות לחברים הזכאים לדירת קבע, אנו יכולים לסגור תוך 3 שנים (אל דאגה- סביר שיתחיל מרוץ חדש, זו תמצית/טיבם של החיים).

כמו שאמרו חז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה". לנו באמת יש הרבה מה להפסיד, אם לא ננהג בתבונה. מצד שני- לא נכון להיכנס לפאניקה. בדיוק בשביל ימים כאלו, ניבנו הנכסים הפיננסים.

ובנושא השני- תהליך בניית ההסכמות. לפני בחירתי לתפקיד, וגם עם בחירתי, אמרתי שני  דברים:

1.     אני רוצה לחיות בקיבוץ שיתופי ושוויוני עד כמה שניתן.

2.     אהיה אחראי לקיום תהליך של דיאלוג ובחינה של אורחות החיים, תוך שאיפה לקבלת החלטה- דיפרנציאלי: כן או לא.

 

התהליך יצא לדרך, והוא מתנהל ללא הפרעות. לרובנו  ברור שצריך להגיע לצומת ההכרעה.

בעלון האחרון קיבלנו דוח מקוצר של מש"א על מצב העבודה ברמת יוחנן. לא יכול להיות שמספר קטן כל-כך של מובטלים יביא אותנו לשנות את הכל. זאת לא הסיבה הנכונה שבגללה צריך לשנות את היסודות. אני משוכנע שזו לא המוטיבציה לשינוי. שלא ינסו לעטוף... הסיבה האמיתית היא הרצון לקבל יותר (לכאורה, סיבה דרוויניסטית וטריוויאלית).  אלו שרוצים את השינוי הגדול, שלא יתעטפו בצידוקים כמו, לשפר את מצב הקיבוץ, הרי העודפים שייווצרו יחולקו (לא שווה) ולא יישארו בקיבוץ לטובת הכלל (טיפוח בתי ילדים, בניית/שיפור מבני ציבור, תרבות, תרומות, השקעה במקומות פרנסה נוספים, ספורט ועוד).

את השיפורים/ייעול במערכות השונות, אפשר לבצע ללא שכר דיפרנציאלי.

 

הכי בעייתי, זו הנבואה החדשה... "השינוי יגיע, וזו שאלה של זמן". הסכנה באמירה זו- נבואה שמגשימה עצמה. אני מאמין שמתוך 270 קיבוצים, יישארו גם כאלו שימשיכו כשיתופיים/ שוויוניים,  ואף יתחזקו. לנו יש את כל כלי- העבודה הדרושים על מנת להישאר כאלו:

הון אנושי חזק מאוד,  צמיחה דמוגרפית יציבה, ילודה טבעית, מצב כלכלי טוב, מיקום גיאוגרפי מעולה, בסיס-מורשת ותרבות עמוק ורחב. מיצוב טוב ברמת הפרט/בית-אב (בית לכל אחד, לימודי בנים מובטחים, פנסיות גדולות, מקומות פרנסה בשפע). ואגב, לפסימיסטים, בעשור האחרון המצב משתפר משנה לשנה.

שיקומו וישכנעו אותנו, אלו שרוצים יישוב אחר, איך אותם אלו שלא עובדים/מתפרנסים היום, יפסיקו לחיות על חשבון המפרנסים (אם בתקציבים או ברשת ביטחון מיוחדת).

 

שנפסיק עם המנטרה הקבועה שתמיד יש כמה בוגרי צבא שעובדים בבית מוסדות - זו דרכו של עולם, גם בחוץ, בוגרי צבא בשנים הראשונות, לא עושים יותר!

לא שאין מה לשפר, יש הרבה ואני מזמין את הרוצים שינוי "כדי לשפר את הקיבוץ", שישקיעו אנרגיות בשיפורים ולא בשינוי אופן החלוקה.

 

אני מנסה לדמיין אותנו נכנסים למשבר הנוכחי, כקיבוץ מופרט, לא "במודל המשולב" שמחזיק במקרה הטוב מספר שנים בודדות, אלא כיישוב קהילתי (וזה מה שיקרה אם נתחיל "בקצת דיפרנציאלי") שבו אמצעי הייצור מופרטים ורשתות הביטחון- מצליחות לעזור בקיום מינימאלי.

לי אין ספק שהתיאבון של הרוצים בשינוי, לא ייגמר "בדיפרנציאלי לייט". אותן מוטיבציות דרוויניסטיות נשארות, ואף מקבלות תיאבון גדול יותר.

מעניין מה יקרה לקיבוצים החדשים במשבר הנוכחי. החברים השווים יותר ישרדו... שמעתי בשבועות האחרונים שבקיבוץ (מתחדש) כפר-עזה, יש מספר מצומצם מאוד של ממדי"ם, וכולם שייכים למשפחות החזקות.

 

לסיום, אני כותב לא מתוך רצון לפלג/לקרוע. אכפת לי מהמקום (אין לי ספק, גם לדיפרנציאלים אכפת ורובם אף עתירי זכויות ממני). אני רוצה להיות שייך לחברה מיוחדת. אין לי ספק שהרבה יותר קשה לתחזק קיבוץ מאשר לבצע שינוי.

 

 

פרידה מדניאל טלמון

(דברים שנאמרו באזכרה)

דניאל היה בשבילי תמציתה של רמת יוחנן.

זו של פעם – הגבוהה, התמירה, בעלת הסמכות והקול הרועם.

דמותו נחרתה בעיני בעודני ילד.

דניאל ורפת. והרי כל הילדים באים לרפת....

דניאל מעמיס, דניאל פורק, דניאל חולב,

דניאל דופק בפרות בלכתן למרעה....

היה אז בינינו מרחק של שנות אור.

הוא היה ענק  בשבילי, ואיש טוב – אני הייתי קטן.

העוצמה שקרנה ממנו, החמימות של הכפר, השמש הזורחת והריחות,

היו לי למתנה,  צידה לדרך והבטחה לעתיד.

 

המפגש הבא בינינו היה בעיניים בוגרות.

אני רועה צאן ודניאל רפתן.

שנינו עבדנו קשה, לקחנו את החציר מאותו מחסן.

לשנינו היה אז סדר יום תובעני שהשאיר מעט מקום לדברים אחרים.

שנינו היינו גבוהים – הוא עדיין, אני - זה מכבר.

לשנינו היה כוח – הוא עדיין, אני - זה מכבר.

הדמיון בינינו הוליד שותפות והערכה – ואצלי אהבה.

 

ואז באה הבגרות. ואתה המכאובים.

רפת א' כבר איננה.

המתבן של גיוסי החציר בערבי שישי הפך למגרש חנייה.

את גביעי החליבה מרים מחשב.

בכניסה למכון דופקים שעון.

ואני ראיתי את דניאל מתמודד עם השינויים והקשיים.

בתחילת הדרך הוא מחה בקול רועם, ואפילו זועם.

אך אחר כך השלים והתרחק אל הפינה.

ואני - ליבי נחמץ בי, אליו – באהבה.

 

ואנחנו כמו רכבת.

במסלול חיינו שנע בין תחנות.

בכל תחנה מחכה לנו מישהו, או משהו, שלוקח אותנו –

אליו, איתו, בשבילו, או בשבילנו.

ותמיד אנו חוזרים אל הקרון – להמשך הנסיעה.

דניאל היה עבורי, מבלי שידע זאת

מעולם,

קטר, קרון, פסים ותחנה.

ועל כך אני אומר - תודה.

נוח בשלום על משכבך – איש יקר.

 

 

האם הסתובב לנו אז, איזה ילד בין הרגלים,

שספג כמוני עוצמה והבטחה לעתיד? 

דניאל יפה.

 

 

דורון קפולניק

כאן ביתי

לפני מספר חודשים פנו אלי לגבי תפקיד מרכז משק צרכני, תחום שהיה חדש עבורי. התייעצתי עם מספר מנהלי תפקידים בחנתי, שקלתי ומצאתי שישנן סיבות רבות להתאמתי לתפקיד.

 

העבר המקצועי שלי ברמת יוחנן רובו ככולו נמצא בפלרם. כל שנותיי ברמת יוחנן אני עובד בתפקידים שונים של תכנון וניהול, ממנהל אחזקה ועד מנהל האגף הטכני שבפלרם.

בין לבין הייתי בשליחות באנגליה במסגרתה תכננתי, בניתי והרכבתי את קו הייצור הראשון בפוליקרב, מפעלה הראשון של פלרם בחו"ל שהוא 100% בבעלות פלרם. בפוליקרב הייתי שותף מלא להצלחת המפעל כבר בשלוש שנותיו הראשונות.

 

אני בוגר הפקולטה להנדסת מכונות של הטכניון, זאת הסיבה שתמיד עבדתי במפעל באגף הטכני.

ל"כאן ביתי" שבכותרת יש משמעות רבה ביותר בהווייתי ובתפקודי מיומי הראשון ברמת יוחנן. כאן ביתי, כיוון שברצוני להמשיך לתת, כמו גם לקבל, מהקהילה את החוזק שיש לה יחד עם העוצמה החברתית שקיימת בקרבנו. הצטרפתי לקיבוץ מבחירה ומאהבה לערכיו.

תפקיד מרכז משק צרכני נמצא בעין הסערה, בין הגדרות ההנהלה לבין צרכי ענפי המשק, בין יכולת

הקהילה לבין רצונות החברים. התפקיד הינו ריכוז השירותים הקהילתיים ומענה להתארגנות הענפים הקטנים והגדולים ברמת יוחנן מחד, ומאידך שיתוף פעולה עם מוסדות הקהילה הקיימים.

 

בנושא הענפים

אכנס לתפקיד בו רוב העבודה כבר מאורגנת כמערכת עובדת ומתפקדת ולכן התפקיד יתמקד בתמיכה במרכזי ענפים והחלטותיהם, חיזוק התוכניות, פיתוח מקומות העבודה הקיימים ויצירת חדשים. כמו כן אצטרך ללמוד על הבעיות הקיימות וההכנות למניעת משברים. משבר, לאחר שהתרחש, הינו הזדמנות לפיתוח דווקא, אם בודקים באופן שקוף את הבעיה ואם יש אמון ורצון לשיתוף פעולה.

 

בנושא הקהילה

תפקיד מרכז משק צרכני דורש אוזן קשבת, סבלנות ואמפטיה לכולם, צעירים ומבוגרים כאחד. התפקיד יחייב דיון בנושאים רגישים חברתית וציבורית ולכן יצריך הגעה לפגישות תוך רצון לשיתוף פעולה. אני בעל יכולת ליצירת קשר טוב עם כל אחד, ברוח טובה, ובעיקר ללא שמירת טינה. הוכחתי זאת לאחרונה בתפקידי כמרכז ועדת שיכון. כמו כן, יידרש ממני לתת תשובות מלאות ומהירות. כאן עלי לציין כי אלו המכירים אותי יודעים כי אני עובד בשקיפות מלאה, ולא בערפל.

 

בנושא פני הקיבוץ לאן

כחלק מתפקידי אהיה שותף ליישום ההחלטות שינבעו מתהליך ההסכמות שהציבור מוביל בימים אלה. בתפקיד של נותן שירות אהיה מחויב לבצע את ההחלטות שיתקבלו ללא קשר לדעתי האישית.

אני נכנס לתפקיד ללא אג'נדה של שינוי הקיבוץ. רמת יוחנן השתנתה בשנים האחרונות, היא תמשיך להשתנות כיוון שאין מערכות שאינן משתנות גם אם נדרש להתאימן לאקלים החוץ קיבוצי כפועל יוצא של השינויים הגלובליים המתרחשים בכל העולם. כל שינוי עלול להיות מסוכן אולם לפעמים מסוכן עוד יותר לקפוא במקום.

מתוך כ- 300 הקיבוצים רק כ - 30 לא הופרטו. רמת יוחנן בחרה ללכת לתהליך בדיקת אורחות חיים ואמרה לא להפרטה. צריך לציין שלא בכל הקיבוצים שהלכו לתהליך שינוי, הדרך הייתה ברורה כבר בהתחלה. מאידך רוב הקיבוצים שתמכו בשינוי (בקצב המתאים לקהילתם כמובן) מברכים על ההחלטות שלהם. בקיבוצים שבצעו את השינוי תחת לחץ חיצוני או פנימי ולא תוך שיתוף פעולה נוצר חוסר שביעות רצון מצד חלק מהשותפים לתהליך. לכן, אם הקהילה תחליט ללכת לשינוי כלשהו ונשכיל ללכת לתהליך שייקח בחשבון את הקצב המתאים לקהילתנו ולרצונות חברינו, נוכל לשמור על שיתוף פעולה ולא נגיע לנתק חברתי. בתפקידי אהיה מחויב באופן מלא לתהליך ההסכמות ורק אליו.

בנושאים הכלכליים

תפקיד מרכז משק צרכני דורש ידע נרחב בנושאים כלכליים. חלק מהנושאים הכלכליים ידועים לי על בוריים וחלקם לא, איני מכחיש. אני סומך על כושר הלימוד שלי בדברים מסובכים כפי שהוכחתי עד כה בצוות צמצום פערים. אני רואה את תפקידי לצד ממלאי התפקידים בהנהלת החשבונות, הגזברות ומח' הרכש. בעבודה משותפת אוכל מיידית לתרום. בנושאים בהם לא יהיה לי ידע מספק איעזר בחברים ויועצים שזה תחום התמחותם – ז"א ייעוץ פנימי או חיצוני, בהתאם לצורך.

 

לסיכום, ברצוני לפרט את התכונות, אשר אני מאמין, שיאפשרו לי לבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר-

·                    יכולת עבודה בצוות (ולא על מנת לחפש קרדיט)

·                    אמונה בדיאלוגים (ללא פגיעה באנשים)

·                    מוכנות ללמידה (מכולם. אין אדם שהוא איש מקצוע בכל התחומים, לכן אפנה לקבלת ייעוץ ממומחי תחום).

·                    יכולת למידה מהירה.

·                    עבודה בשקיפות (לדוגמא – השינויים שבוצעו בוועדת שיכון).

·                    יושר ואמינות – תכונה שאני מתגאה בה.

 

אני מקווה שהציבור ייתן את אמונו בי. אני מצידי אעשה את כל שבידי למצוא את הדרך לנווט בין צרכי הפרט והכלל תוך שקיפות, לטובת הכלל. זוהי לי הפעם השניה שהחלטתי לצאת מתחומי התוכן שעסקתי בהם עד כה ולרתום את מרצי לנושאים החשובים לרוב החברים. אני מאמין כי אם תינתן לי ההזדמנות, אוכל גם אני להצטרף למעגל הנושאים העול.

 

 

נעם אדרי   

בסך-הכל דובון איכפתלי

אני רוצה לספר לכם על אבא שלי. האיש הזה שכל-כך יקר לי, שמסמל עבורי את כל מה שטוב והגון ויפה בעולם הזה.

כשהייתי קטנה אמרתי לו שהוא האיש הכי חכם שאני מכירה. שבטח אני בחיים לא אפגוש מישהו חכם יותר ממנו. כי הוא ידע את התשובות לכל השאלות שלי. כי הוא הפגין תמיד בטחון ונסך גם בי בטחון ורוגע. כי הוא פתר כל בעיה ביצירתיות יוצאת-דופן. כי הוא שידר עוצמה ותבונה והיה מקשיב לכל הסובבים אותו ועוזר לכל מי שהזדקק לעזרתו. אבל הוא צחק מאוד כשאמרתי לו את זה בגיל חמש. ואמר שאני ממש מגזימה. כי אבא הוא אדם צנוע.

 

צניעות זאת אחת התכונות שמאז ומתמיד הוא ניסה להנחיל לי. אבא הוא מודל החיקוי האולטימטיבי שלי. כי הוא תמיד רואה את האדם שעומד מולו. בכל סיטואציה בחיים, אנשים זה הדבר שהכי חשוב בעיניו. לתת לכל אחד את התחושה שהוא שווה וראוי. הוא מסתכל לאנשים בעיניים. לא פעם התבוננתי בו ונפעמתי מהסבלנות שלו, מהעדינות שבה הוא מטפל באנשים, דואג ונותן יחס אישי לכל אחד, ולא חשוב בן כמה הוא ואיזו השכלה או יכולות יש לו. הכבוד שהוא מפגין לזולת, היכולת שלו לנהוג בסלחנות כלפי אדם שאכזב ולתת לו הזדמנות נוספת, האמונה שלו באנשים – על כל זה ועוד אני גאה להיות בתו.

 

ראיתי אותו בתפקידי ניהול, כשהוטלה עליו האחריות על מספר רב של נפשות, כשהנסיעות הרחיקו אותו שבועות שלמים מהילדים שלו, ובכל זאת הוא מילא את תפקידו באמונה שלמה שהוא עושה לא רק לו ולביתו, אלא לקהילה שלמה. ראיתי אותו גם בתפקידים שונים בקיבוץ, ברכש ובתרבות. הוא תמיד מתייחס לעבודה שלו ברצינות הכי עמוקה, תמיד פרפקציוניסט. אני גדלתי בבית שבו שמעתי מגיל אפס שהכי חשוב זה הקיבוץ, החברה, החברותא, הביחד. שהביחד הזה הוא טעם החיים. ועדיין אני שומעת את הניגון היפה הזה. וזה מה שהחזיר אותי לכאן, לבנות כאן את ביתי שלי.  

 

אני ראיתי את אבא בשנים הכי יפות שלו, כשהגומות לא משו מלחייו, ומקווה שנכונו לו שנים יפות עוד יותר. ראיתי אותו חווה אובדן גדול ומשבר שאין קשה ממנו. וחששתי לו. ובכל זאת התשוקה לחיים ושמחת-החיים שלו גברו על הכל והוא ממשיך להתפתח ולתרום לסביבה שלו. והמשפחה והחברה הם עדיין הדברים שהכי חשובים לו. 

 

באחת מימי ההולדת שלו, כשהיינו באנגליה, הוא קיבל כוס חרסינה במתנה מהצוות במשרד ועליה כתוב: "אל תתנו לרצינות שלי להשלות אתכם. מתחת לארשת הסמכותית אני בסך-הכל "דובון איכפתלי". הייתי בהלם. איך הם ידעו? כי הם ראו את מה שאני רואה. שמאחורי המנהל הקשוח, מסתתר האדם הכי רגיש וטוב-לב שאי פעם הכרתי.

 

  

       ל. קוטלר

מלחמה מזווית ראייתה של אמא

(נכתב במהלך המלחמה)

בן יקר שלי,

יום שישי בלילה, שבוע מאז שנכנסת לעזה, ממשיכה לחפש חדשות בערוצים השונים, אבל אפילו ערוצי הטלביזיה התעייפו מלשדר חדשות ללא הרף. ואולי שום דבר אינו קורה? יותר טוב. והרי החדשות היו עד היום התחום של אבא, לא שלי, אבל כרגע, הם הקשר שלי אליך.

נפגשנו בשבת שעברה ל-10 דקות. נסענו למשמר הנגב לראות אותך. ידענו שאתה עסוק, ואולי אפילו לא תצליח להתפנות. לא ידענו אז, שזה רגע לפני המלחמה.

כשחזרנו הביתה, ראינו על המרקע את תחילתה של הכניסה הקרקעית. חיילים צועדים עם משקל עצום על הגב, חוצים את הגבול לתוך עזה.

מה חושבת אמא הצופה בטלביזיה, ורואה את השלב בו בנה נכנס לשטח אויב ומסכן את חייו?

אני לא זוכרת מה חשבתי. אני זוכרת מה הרגשתי. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת יחד עם הלב, ומאז יושב לו שם קבוע כדור של חרדה שמסרב להיפרד ממני.

התרשמתי עמוקות מהמשקל שסחבתם. זה היה נראה ממש כבד, והרי לך בכלל אסור לסחוב, אחרי שני ניתוחים בברך.

בערב הראשון לא יכולתי ללכת לישון. היו אלו ימים של קרה, טמפרטורות של 5 מעלות בחוץ, איך אוכל להתכסות בשמיכת פוך כשאתה הולך בלילה העזתי הקר והעוין?

בסופו של דבר, כשהגוף דרש את שלו ונכנעתי לשינה, היא הייתה קצרה ובסיומה התחברתי מייד לאספקת החמצן שלי – האינטרנט והחדשות. לדעת מה קורה.

הגיע הבוקר, הולכת לעבודה. אנשים רבים שואלים מה נשמע, מתעניינים. סוג של אחווה קיבוצית וארץ ישראלית. מאיפה להתחיל להסביר? 

מוצאת שפה משותפת עם האמהות האחרות שבנן בעזה: רוזי, אתי, פז.

בערב היום השני משודרת התרחשות יוצאת דופן מעזה. אני בהיסטריה. ברור לי שקרה משהו. לא משחררים שום מידע. חרשתי את כל ערוצי החדשות הפיראטים, אבל אין שום מידע. אני לא יודעת מה לחשוב, מפחדת ללכת לישון, מפחדת ממה שעובר עליך, מפחדת ממה שיכול לקרות לך, פשוט מפחדת בכל העוצמה של המילה. בקושי ישנה. לפנות בוקר מתחברת שוב לאינטרנט ורואה שיש 3 הרוגים מגולני – אש כוחותינו. עסוקה במחשבות. אם היית שם? כמה קרוב? איך אתה מרגיש? בהמשך מגיעים טלפונים. חברות מתקשרות לוודא שאתה בסדר. כן, אני אומרת, הוא בסדר. הוא חייב להיות בסדר. אבא והאחים שלך מודאגים מאוד גם כן. כל החיים של המשפחה סובבים עתה סביב החדשות ושביבי מידע המגיעים בקמצנות רבה. 

לפי הדיווחים על הנפגעים, אני מבינה שאתם בג'בלייה. לא יודעת אם צודקת, אבל כך נראה לי. מחכה לשמוע ממך סימן, מחכה כל יום. לא שומעת. נראה שבמלחמה הזו האימרה:  no news is good  news היא אכן נכונה.  מחזיקה לך אצבעות, וממשיכה לשלוח לך אנרגיות ואהבה. מתגעגעת אליך כל כך. 6 ימים עברו. זה נראה כמו נצח. בצהריים, כמתנת יום שישי, התקשרה שירן – ממשאבי אנוש של הפלס"ר. רצתה למסור דרישת שלום, ולהגיד שהכל בסדר. בתחילת השיחה לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. כל כך התרגשתי. היא סיפרה שאתם בסדר, שיש לכם הכל, ואפילו קצת נחתם. בתוך ההתרגשות הצלחתי לבקש את מספר הטלפון שלה, שתהיה לי אפשרות להתקשר, לברר, להרגיש אפילו טיפה שיש לי קשר אליך.

שבוע שני מתחיל. בטלוויזיה מדווחים כל הזמן על קרבות הקרקע שנמשכים. הדיווחים משום מה תמיד נראים לי קשים. בעורף, החיים ממשיכים. שמים על אוטומט, יוצאים בבוקר לעבודה, עושים מה שצריך, אבל המקום היחיד בו אני רוצה באמת להיות זה מול החדשות.

במהלך השבוע השני, אני מתגייסת ליוזמה של זהר להכין משלוח של עוגות, גרביים ושאר דברים נחוצים ללוחמים, ולנסוע לדרום למסור לנציגי היחידות, אשר הבטיחו להכניס את החבילות לתוך עזה. התגייסות הציבור מדהימה. אנשים תורמים, אופים, מתעניינים. החל מבתי הילדים, דרך משפחות רבות, וכלה באולפן. גם הנהלת הקהילה ופלרם תורמים למאמץ. ואכן, ביום החמישי של השבוע השני, אנו מעמיסות כמות אדירה של מצרכים ונוסעות דרומה. מחצית מהכבודה הורדנו לגדוד 12, 13 של גולני. את המחצית השנייה מסרנו לרס"פ של הפלס"ר, שהבטיח שתקבלו את כל המשלוח בעזה. בסוף השבוע השני שלכם בשטח, תוכלו ליהנות מדרישת שלום חמה ומתוקה מהבית. סוף השבוע השני עובר עלינו קשה. עדיין לא שמענו את קולך, בחדשות מדברים על הפסקת אש, אבל מחכים לצאת השבת כדי להודיע על ההחלטה. דובר על כך שתצאו לפחות להתרעננות אבל לא יצאתם.

לי כבר ממש מספיק מהמלחמה הזו!!!

ואז.... ביום ראשון, ב-8.30 בבוקר, שבועיים אחרי הכניסה לעזה התקשרת:

"אמא, זהו, נגמר, אני בארץ ..." .

                                                                                   ל. קוטלר.

  

 

א. פלד

דון קישוט אתה יכולן לנוח

 

בהקדמה לספר "דון קישוט" (הוצאת "מקסימיליאן" מהדורת 1926) מוגדר דון קישוט כבעל:

Moral sense without common sense!"" (גם סימן הקריאה במקור). בתרגום לעברית:

"חוש מוסר, הנעדר שכל ישר".

 כולנו מכירים את האמרה: "אין דבר יותר הרסני מטיפש חרוץ", שטיפש עצלן, נזקו מועט, וטיפש חרוץ נזקו מרובה.

 

עכשיו קפץ עלינו רוגזו של שופט ספרדי, שחוברו בו יחדיו גם טפשות, גם חריצות, גם מוסר וגם אי-גיון, והוא מבלבל את היוצרות בין מי שמגינים בגופם על ילדים, ובין מי שמגינים בילדים על גופם.

ככל שהיה נעדר שכל בריא, כך היה דון קישוט דמות הזויה ומזויפת, החיה בעולם מופרך של דמיון. דון קישוט לא היה אביר רומנטי הנלחם למען הצדק, אלא מטורף קליני הרואה במוחו הקודח מפלצות מדומות שעליהן הוא מסתער בשצף קצף, רכוב על סוס שדוף וצולע, למען מטרות שלא היו ולא נבראו.

אלא מאי, שדון קישוט המקורי נברא על ידי יוצרו בהרבה חוכמה, אהבה, ביקורת עצמית והומור בריא, שעל כן זכה להתחבב על קוראי עלילותיו, ואילו דון קישוט החדש, נבנה בהרבה טיפשות, ללא ביקורת עצמית, ואולי גם עם קורטוב של שנאה.

(ועדיין אין דבר בין זה ובין חובתנו, בראש וראשונה כלפי עצמנו, לפשפש היטב היטב בכל מעללינו).

 

 

אילת יניב

"מאחורי הקלעים" בפלרם

 

בפלרם קיימת כבר מספר שנים וועדת תרומות, אליה מופנות בקשות לתרומות הן לחומר והן לכסף. את התרומה הגדולה ביותר אנו מעבירים לעמותה לקידום הספורט במועצה האזורית זבולון. כמו כן אנו נענים לבקשות רבות ושונות כמו: תרומה ל"בית שבתאי לוי" בחיפה, מוסד "אהבה" בכפר ביאליק, "בית איל" בקיבוץ אשדות יעקב (בהמשך מצורף מכתב מאורנה שמעוני המקימה והרוח החיה של בית איל).

אנחנו מנסים לקבל את ההחלטות המתאימות והנכונות.

חברי ועדת התרומות הם: יעל צוקרמן – מרכזת, לאה קוטלר, שמעון סאינה, אמיר סלייפר ואילת יניב.

אנחנו מבקשים שכל בקשה לתרומה תופנה אך ורק ליעל. בקשות שיגיעו בדרך אחרת – לא יטופלו.

 

רצינו להביא לידיעת הציבור פרויקט חדש שבו אנו עוסקים השנה, ובו יושקע תקציב ועדת התרומות (מלבד, התרומה לעמותה לקידום הספורט במועצה אזורית זבולון).

בשנת 2009 החלטנו, בעידודו של ארנון אשד ומעורבותה המבורכת של לאה קוטלר, להתרכז בפרויקט של תרומה לקהילה, שיכלול את כל עובדי פלרם.

חברנו ל "ציונות 2000", עמותה שהקים איש העסקים רוני דואק, ומטרתה: קידום החברה בישראל בעזרת מפעלים עסקיים. זהו פורום גדול שמניע כ- 7000 מתנדבים. כ- 16 מליון שקלים מושקעים בפועל ע"י חברות, כמו אמדוקס, קונברס, פלאפון, שטראוס ועוד רבות אחרות.

"ציונות 2000" עוסקת בקידום, יישום והטמעת נושא המעורבות החברתית של עסקים בקהילה. החברות העסקיות תורמות ומשתתפות ביישום פרויקטים חברתיים בקהילה, על פי תפיסת עולם של שותפויות בין מגזריות, ותוך שימת דגש על מעורבות עובדים.

פיתוח הידע המקצועי לחיזוק שותפויות אלו נעשה ע"י :

שותפות – קשר בין ארגונים.

מעורבות עובדים.

פעילות ארוכת טווח.

WIN-WIN .

ביטוי לחוזקות הארגון.

תשתית ארגונית תומכת.

תפיסה מקצועית.

כסף + כסף + מעורבות עובדים.

 

 

הוקם צוות של עובדי פלרם המונה 30 איש (כולם מתנדבים) שמלווים את הפרויקט, כרגע בשלב של למידה וחשיבה, ובעתיד הקרוב כראש החץ של העבודה המעשית וארגון המתנדבים. מרכזת את הצוות – אילת יניב .

יחד עם אנשי "ציונות 2000 " בדקנו מה פלרם כארגון יכול לתרום:

-   מהן החוזקות של פלרם בהן ניתן להשתמש.

-    מהי התשתית הארגונית התומכת שניתן להיעזר בה.

 

דרך העבודה עם "ציונות 2000 " היא ראשית לזהות את הצרכים, ולאחר מכן , בעזרת הדרכה מתאימה, לקיים מעורבות בבחירת הפרויקט ובלווי מתאים.

 

סוגי האוכלוסיות להן ניתן לעזור:

1. מרכז קהילתי בו ניתן למצוא את כל סוגי האוכלוסייה.

2. פילוח על פי תחומי מיקוד:

חינוך חברתי.

חינוך לערכים, חינוך טכנולוגי.

חינוך מיוחד.

סיוע בלימודים לצורך השגת תעסוקה / מסוגלות תעשייתית.

השכלת מבוגרים.

מעורבות בשכונות / קהילות.

קליטת עליה.

בריאות / סיעוד.

צרכים מיוחדים.

מגזרים ומיעוטים.

 

בכל אחד מהתחומים קיימים תת תחומים רבים ושונים. קימות מספר הצעות לגבי התחום בו תעסוק פלרם, שהן פועל יוצא מהרכב העובדים אצלנו הבאים ממגזרים שונים: בני מיעוטים, עולים חדשים וילידי הארץ.

 

על מנת להצליח בגיוס המתנדבים, אנחנו רוצים להגיע עם תוכנית ברורה ומגובשת, תשתית עבודה מוגדרת, וחשיפה מקסימאלית למנהלים ולעובדים.

כרגע אנו בודקים מספר אפשרויות בכדי לבחור את המקום המתאים להתנדבות של עובדי פלרם:

- מרכז אחווה בחיפה – אוכלוסיה מעורבת בעלת צרכים מיוחדים.

- בית הגלגלים בבוסתן הגליל – אוכלוסיית נכים.

- שכונה מעורבת בעכו או בחיפה.

 

בימים אלו, כאשר הכלכלה היא לא משהו...וגם הביטחון לא א...י...י...

אנחנו מרגישים שיש לנו כוח ויכולת לתת ולתרום לאוכלוסיות חלשות.

אנחנו בטוחים שההתנדבות והעבודה המשותפת, יתרמו גם לנו בהרבה תחומים כמו: חיזוק ההזדהות הארגונית, חיבור לערכי החברה, תקשורת חוצת ארגון (יחסים אלטרנטיביים בין ההנהלה לעובדים) חיזוק הקשרים עם הקהילה המקומית (קיבוץ רמת יוחנן). בפלרם כארגון, קיימת סביבת עבודה מעולה ומפרגנת. אנו מאמינים שפעולת ההתנדבות תביא לשיפור נוסף בסביבה החברתית, החיונית לתפקוד יעיל בטווח הארוך.

נמשיך ונדווח על פעילותנו.

 

מכתב תודה

אתם כבר רגילים למילות התודה ממני. אני חושבת שאין כיף גדול מלהגיד תודה ולקבל תודה.

שמעתם ממני בעבר על אהבתי להודות, גם אישית, והפעם לאלה שעמדו איתי בקשר, לא התרגזו, לא איבדו סבלנות והעיקר נענו לבקשת העזרה והתמיכה.

תרומת הסנטף שלכם הגיעה לחלק של הכניסה הראשית לבית איל, ולסגירה כללית של "ציר לבנון", המיועד להנציח את כל נופלי מלחמות לבנון.

התרומה שלכם תאפשר לנו, כבר ב- 18.2, אליפות הארץ בשחייה, להיכנס דרך הכניסה הראשית ולא הצדדית.

אני מזמינה אתכם לצפות בתחרות, ולהתרשם מכל הבית שעיקר ייעודו: שילוב כל בעלי המוגבלויות מכל הגילים, עם הקהילה כולה, סביב תרבות בריאות חינוך וספורט.

חלק מזה הן תחרויות שחייה לבוגרים וילדים. אני יודעת, שחברי רמת יוחנן רגישים לנושאי שחייה וספורט המים. בואו, בואו לראות ולחוות.

 

את כל חלקי הבית מקשר "ציר לבנון" (השם סמלי) ממנו הולכים לכל פעילות וממנו נכנסים ויוצאים מהבית.

בציר יונצחו בשמותיהם כל נופלי מלחמות לבנון עם סיפורי האירוע. כל מי שיגיע לפעילות בבית איל, ייכנס עם מורשת קרב וזיכרון, ויצא עם מורשת וזיכרון.

 

חברי רמת יוחנן, קורצתם מחומר אחר. שנים שאני מגייסת ומתרימה לבית איל, בין כל התורמים לא נתקלתי באדיבות כזו, בהתייחסות חמה, גם כאשר יש קשיים.

תודה עמוקה לכולכם.

היו ברוכים, "בית איל", הרמוניה של חיים.

בידידות ובתודה, אורנה שמעוני.

 

 

אֵלֶּה יַנְחוּהוּ

 

כְּשֶׁמַּגִּיעַ וּבָא יוֹם הַבּוֹחֵר

זֶהוּ יוֹמוֹ לא יִהְיֶה לוֹ אַחֵר,

טֶרֶם יַחְלִיט יִשְׁקוֹל וִיבָרֵר

קוֹלוֹ יְשַׁפֵּר אוֹ אוּלַי יְפוֹרֵר.

 

מִרְקָם חַיֵּינוּ לא נָח עַל מַדָּף

בֵּין גַּלֵּי הַיָּמִים שׁוֹקֵעַ וְצָף,

 

בּוֹחֵר הָרוֹצֶה דַּעְתּוֹ לְהַבִּיעַ

עַל דֶּרֶךְ חַיָּיו מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁפִּיעַ,

זוֹכֵר מֵאַיִן יָצָא וּלְאָן בִּרְצוֹנוֹ לְהַגִּיעַ

אֵלֶּה יַנְחוּהוּ כֵּיצַד לְהַצְבִּיעַ.

 

הָרוֹצֶה כִּי קוֹלוֹ יִשָּׁמַע לא יֻשְׁתַּק

בָּעֲנָוָה לוֹ אַצִּיעַ בְּחַר בְּיִצְחָק.

 

ראובן עזריאלי  09\ 02\ 2

מהמרפאה בנושא ביטוח מושלם

 

בשעה טובה, הצטרפנו לביטוח כללית מושלם.

על פי החלטת התקנון לביטוח מושלם – זכאים:

-         כל החברים משנה לאחר סיום המסלול הצבאי.

-         ילדים עד גיל 18 המבוטחים בגין ההוריהם.

בני 18 עד גיל 30 שאינם נכללים במסלול הביטוח המושלם, ימשיכו לקבל את כל השירותים במרפאות קופת חולים הכללית, ויזוכו על ההוצאות תמורת קבלות במרפאה, שהיה נהוג עד היום.

 

חוברות מידע וכרטיסי המושלם, יגיעו לבית כל חבר מאמצע חודש פברואר. הביטוח  הוא במסלול מושלם "זהב".

את הכרטיס הישן, יש לגזור ולהשמיד.

בימים האחרונים, קיבלו חברים מעטפות מביטוח מושלם, המציגות עלות חודשית לביטוח לחבר בגילאים שונים. לידיעתכם, המכתבים הנ"ל הם לאינפורמציה בלבד.

חברים המבקשים לעשות ביטוח נוסף, כגון "הפלטינום", יפנו אל דניס שתסדר זאת ותחייב אותם בתקציבם על ההפרש.

להזכירכם, לפני מספר שנים בוצע ביטוח "משלים" על ידי הקיבוץ לכלל החברים באמצעות חברת דיקלה.  הביטוח דומה ל"פלטינום", (ביטוח ל"קטסטרופות", השתלות וניתוחים בחו"ל, שלא ניתן לעשותם בארץ), ועל כן הצעה לחברים, ביטוח זה משלים את ביטוח המושלם, כך שאין צורך בביטוח נוסף.

 

בעתיד, בעת ביקור החברים במרפאות קופ"ח הכללית לבדיקות אולטרא-סאונד, צילומים או ביקור אצל רופאים מקצועיים כגון, עור, נשים, כירורגיה, א.א.ג. עיניים וכו', תהיה אפשרות של חיוב אוטומטי על ידי קופ"ח את חשבון הקיבוץ, מיד עם הצגת כרטיס המושלם. על כך תבוא הודעה בהמשך.

הסדר זה לא קיים  בבית המרקחת של קופ"ח. קניית תרופות תמשיך להיות  באישור המרפאה בלבד, וזיכויין על פי קבלות.

 

בכדי שתהיה בקרה ומעקב על תביעות שלנו כלפי הביטוח המושלם (להחזר או השתתפות בטיפולים ותרופות), החברים מתבקשים להביא למרפאה כל מכתב המגיע מהביטוח המושלם, פרט לאינפורמציה כללית  ועידכונים שוטפים.

 

                                                  בברכת בריאות-

צוות המרפאה, ועדת בריאות, דניס רותם והנהלת הקהילה.

 

יהודה טל

הבחירות – לקראת הכרעה

בין אם נרצה ובין אם לא, יום הבוחר קרב והולך.לצערי אני רואה סכנות חמורות הרובצות לפתחנו מתוצאותיו העתידיות.

נכון שהתרגלנו לשמוע בכל מערכת בחירות "שהיא גורלית", אבל מה לעשות שהפעם זה באמת כך. אלא שהציבור אינו מתייחס כלל למצע המפלגות, ומעסיק את עצמו אך ורק באישיות ראשיהן.

אין לזלזל בנושא אישיות המנהיגים, אבל מה שחשוב באמת, זה לראות מה הם בעצם מציעים. כולנו מלאי התפעלות (מוצדקת) מברק אובאמה, אבל יש להכיר בכך שהנ"ל נבחר קודם כל בזכות מה שהוא מציע והדרך שהוא מתווה.

 

 

על מנת שלא להשאיר את הדברים על תקן של סיסמא, אמחיש את דברי כך: יכול להיות שנתניהו מדבר אנגלית נהדרת, והוא מצטלם יותר טוב מכולם, אך האם זה יאפשר לו לתקשר עם נשיא ארה"ב השולל את עמדותיו? האם מצעד העלייה לרגל של כל מנהיגי אירופה יימשך גם כאשר תיכון ממשלה שאינה מוכנה להסיר אפילו בדל התנחלות?

מכאן שאנחנו נשארים עם הדילמה "השפויה" בין "קדימה" ל"עבודה", ועל כך אומר כדלהלן: אני אינני נמנה עם אלה המנסים לפסול אישית את ציפי ליבני, אבל אין מנוס מלהתייחס לרשימת כלל מועמדי קדימה והשפעתם על צביון מפלגתם. לנו אין סיבה לתמוך במפלגה עם מופז שהוא בעצם ליכודניק או צחי הנגבי – "מולדת", עתניאל שנלר – "מתנחל" וכו'.

 

בהחלט יש מקום לשאוף להמשך הקואליציה עם "קדימה", אבל עדיף לנו לבחור במפלגתנו, שבה לפחות אין חילוקי דעות על המצע והמדיניות.

על רקע האמור לעיל, אפשר בהחלט להבין את יתרון הנבחרת של "העבודה" ובעיקר מדוע עלינו לעשות כל מאמץ על מנת לחזקה.  בהצלחה!!

  

 

ועוד בעניין הצמצומים

בהמשך להצעות המזכירות בנושא הצמצומים לשנת 2009 ולכתבתו של איתן שטייף "בעקבות האוצר האבוד", יש לי מספר תהיות:

א.                 מדוע שבעלי התפקידים צמודי הרכב לא ישימו את רכבם בסידור הרכב בשובם מיום העבודה?

ב.                 מי משלם עבור הנסיעות הפרטיות של בעלי הרכבים הצמודים ובעלי הקרלוגים הענפיים? האם מחייבים אותם בתקציבם או שהקהילה/פלרם ממשיכים לשלם עבור נסיעות אלה, ובגדול? מדוע אנו צריכים להמשיך לסבסד את הנסיעות הפרטיות שלהם?
האם לא הגיע הזמן שהמזכירות ופלרם יעצרו את בזבוז הכספים הזה?

 

טליה גלוסקא.

פנינים באפר 3

התקבלו במערכת הרבה ניחושים, חלקם פרועים, חלקם מופרעים. היום – שיר רך ועדין ושורט כמשי, המגלה בסופו טפח, ואנחנו נגלה טפחיים: מדובר בבן המשק, נשוי, אב לילדים. הוא כבר אינו מתגורר כאן. הוריו קבורים בבית-העלמין שלנו. הוא מקפיד לבקר, לפחות פעם בשנה. עובר בהליכה צנועה בחדר-האוכל, וכולם מחייכים לקראתו ולוחצים יד.

 

נשקפת מדלת הרכבת

כאשר צערנו המשותף,

לא הותיר עוד מקום,

לבדל סיגריה נוסף במאפרה –

היינו בוכים

את הבכי המרעיל.

 

ואת עדיין לא ידעת,

שיבוא יום של נוחם,

בו תגידי –

"היה טוב".

 

עכשיו את נשקפת מדלת הרכבת,

כבר בתנועה,

וחיבורי הקרונות נמתחים –

כפרקי צווארך,

שמלתך הרחבה מתבדרת,

ברוח הקלילה – ומגלה

שוק וירך.

 

עזי זבולון

הירידה לאל-חמה

בשנות ילדותי, נהגנו לבקר בדגניה א' את תנחום וחיה דודתי. הנסיעה לעמק הירדן ולכנרת הייתה תמיד חוויה מרגשת (וכך זה עד היום). הרחצה בירדן, מטעי הבננות, שטחי האספסת הרחבים והמים, שפע של מים, מים מתוקים ללא גבול.

גם המפגש עם ילדי דגניה של אותן שנים, היה מפגש מסקרן. מפגש עם ילדים שנולדו וגדלו באווירה שונה מזו שלנו ברמת יוחנן. למשל, העובדה שילדי דגניה ישנו בבית ההורים, שאצלנו היה ממש הס מלהזכיר אפשרות כזו. או למשל, לישון בלילה תחת כיפת השמים, במיטה מכוסה בכילה להגנה מפני היתושים ששרצו למכביר באזור. כן, ביקור בדגניה באותן שנים רחוקות היה חוויה רבת פנים.

 

תוליק, בנם של חיה ותנחום, סיפר לי שבשנות ילדותם, הם היו נוהגים לנסוע לאל-חמה בעגלת סוסים. הדרך עברה בכפר צמח שהיה מיושב כולו בערבים, פרט למשפחה יהודית אחת, משפחתו של לייבוש. המשפחה התפרנסה מחנות קטנה שניצבה לצד הדרך ומסילת הברזל, שהובילו לאל-חמה, לגולן והלאה לדמשק. שם היו עוצרים, מלקקים גלידה ושותים ברד. מכאן המשיכו את דרכם כדי להשתכשך להנאתם במעיינות החמים של אל-חמה. (מן הראוי לציין, שאחד מאותם ילדים שהיטלטלו בעגלת סוסים באותן שנים רחוקות, לטבול במעיינות חל-חמה, היה מוטי הוד, מפקדו של חיל אויר במלחמת ששת הימים).

להלכה, מאז הסכמי הפסקת האש, לאחר מלחמת השחרור, הייתה אל-חמה בשטח שבשליטת מדינת ישראל. אך בפועל ישראל שלטה בשטח תקופה קצרה בלבד. לאחר מספר תקריות שגבו מחיר דמים, פינתה ישראל את מובלעת אל חמה. למיטב זיכרוני, אל חמה הייתה תמיד מקום שהלהיב את דמיונם של ישראלים, מקום שהרצון לראותו ולטבול במרחצאותיו היה חסום במשך שנים ובלתי ניתן למימוש. גם כאן, כמו לגבי מקומות אחרים שהיו משאת נפש שלא היה ניתן לממשה, נוצרה לפתע, בעקבות מלחמת ששת הימים, מציאות חדשה שאפשרה להגיע ולחוות את המיוחד של כל אותם מקומות, ביניהם גם אל-חמה.

 

אינני בטוח אם הסיירת זכתה להיות היחידה הראשונה שירדה לאל-חמה, אך לגבי כל אותם אנשי הסיירת שהגיעו למקום, הייתה זו הפעם הראשונה לרדת לכאן.

נסענו דרומה,  כשאנו חולפים על פניהם של מחנות הצבא הסורי הפגועים והנטושים. הכביש צר ומפותל מאוד עם תחילתה של הירידה לעברו של ערוץ הירמוך. כנהג אתה חייב להיות מרוכז מאוד בנהיגה, אם ברצונך להגיע בריא ושם לסופו של הכביש המסוכן הזה. המראה של אל-חמה, עמוק בעמק, ישוב קטן טובל בירק, מאוד מושך את המבט ומכביד על הריכוז בנהיגה. הסקרנות לקראת הלא נודע גוברת ככל שאנחנו מתקרבים. האם נשאר מישהו מתושבי המקום? מחשבות שונות מתרוצצות במוחך לקראת המפגש הראשון עם העיירה. את פנינו קיבלה עיירת רפאים העומדת על תילה, הבתים, המרחצאות, העצים – עצי איקליפטוס – צאלונים בעלי פריחה כתומה, והרבה פיקוסים שביניהם מבצבץ מסגד. מסגד גדול ומאוד מרשים. בנוי כולו מאבן לבנה, אבל שקט, ללא אותן צעקות מוכרות "אללה הוא אכבר".

 

נכנסנו פנימה, הסתובבנו מעט, הכל נטוש, ריק, אין נפש חיה. תוך שאנחנו חולפים בין בתי העיירה, נשמע קול קורא מאחד הבתים. התקרבנו ועצרנו בפתחו של בית די מהודר, סביבו גדר ושער. במרפסת, בקדמת הבית, ישבה אישה זקנה. הסתבר שהיא דוברת צרפתית. למיטב זכרוני, איש מהנוכחים לא הבין את דבריה. חוסר היכולת להידבר עם אותה אישה אכזב אותנו, כי היה רצון רב לשמוע על שהתרחש כאן ביומיים האחרונים בעטייה של המלחמה. היה מוזר לראות את אותה אישה, שנעזבה לאנחות בבדידותה, כשכל התושבים נסו צפונה. כפי הנראה הייתה מיותרת, כאילו חסרת חשיבות, אולי משרתת זקנה, או זונה מזדקנת, מי יודע. בכל מקרה היא – רק היא, הייתה הדמות האנושית היחידה שהקבילה את פנינו באל-חמה. 

רפאל דינסטג (מותיקי הסיירת) סיפר לי, שבכניסתו לחדרי האירוח, הופתע לגלות שהחדרים נעזבו כשהם מסודרים למשעי. המיטות, המגבות, הכול נקי ומקופל בדייקנות שמאפיינת בתי מלון. הכול ננטש בחיפזון, תוך בריחה מבוהלת צפונה.

 

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ביקרתי כמה וכמה פעמים במקום. אחת התופעות שהרשימו אותי במיוחד, היו הזרזירים שהיו נוהגים לקנן בלילות בין צמרותיהם הענפות של עצי האיקליפטוס. בחודשים ינואר ופברואר, כמדומני, היו מגיעות לאל-חמה להקות של מיליוני זרזירים, כשהן מבצעות בשמים תרגילי אירובאטיקה מדהימים ביופיים. אתה עומד פעור פה. ממש לא יאומן איך להקה של אלפי זרזירים מבצעת פניות לכאן ולכאן, כיחידה אחת, תוך תאום מושלם, הרמוניה מעופפת חיה. עוד אחת מיצירותיו המופלאות של הטבע. כמדומני שבמשך השנים סילקו את הזרזירים מאל-חמה, בטענה שלהקות הענק מלכלכות את האתר התיירותי בכמויות הצואה העצומות שהן מותירות אחריהן. מי שלא זכה לחזות באותן להקות במעופן – הפסיד.