אמנון גולן

שנת הגחליליות

 

היינו נערים ונחשדנו – באופן מקורי – בסגידה לפולחנים בני זמננו ולא לערכים של אמת (שואה - טאראראראם, תקומה - הוי-טילילילאם...).

בחדר ששימש בזמנו ללימוד המוזיקה, הופגשנו עם הלוחמים של אז: בניה גיבורי התהילה של רמת יוחנן. שנלמד.

אחד מהם - אורי שטייף. 

אורי שב ממבצע חילוץ בני הערובה באנטבה, ובמקום סיפורי גבורה, הוא תיאר ביופי, להקת גחליליות אשר קידמה את פני הלוחמים, על גדות ימת ויקטוריה.

אורי ניגן בתזמורת הקיבוצים, שיחק בהצטיינות כדורעף בנבחרת החלומות של גוש זבולון, והיה יפה כאגדה, או כמו דמות מיתולוגית על כד יווני. ואנחנו, הינו עוד ילדים... 

מעולם לא שיחזרתי את הצלחתו הצבאית ולוּ ברמז, אולם במהלך שנותיי כחייל, או אזרח, היה סיפור להקת הגחליליות עבורי כמגדלור.

ועכשיו החצבים,

ועכשיו העגורים,

ועכשיו השנה החדשה,

לכבוד העורך, שתפס אותי עם הכביסה על חם ("תכתוב משהו לשנה החדשה") נצא נא בקלישאה מקורית לראש השנה:

 "כן לגחליליות ולא למלחמות"..

 

 

אבנר אחיטוב

דברים מהלב, יום כיפור תשס"ט

הפעילות העיסקית שלנו בשנת תשס"ח הושפעה רבות מהסובב אותנו. מתחילת השנה אנו מתמודדים עם צרה קטנה – הבצורת והמחסור במים, וצרה גדולה - המצב הכלכלי שהולך ונעשה פחות טוב, ועם אופק פחות ברור. להערכתי העברות הכספיות של האגף העיסקי לקהילה יקטנו השנה בכחמישה מיליון לעומת שנת תשס"ז. יש סיכוי סביר שהשנה הבאה תהיה אף פחות טובה. במיוחד בפלרם, ששם יש חשש גדול מפני השפעת המשבר הפיננסי על ההתפתחויות בשווקים שבהם פלרם פעילה. גם שאר ענפי הייצור בקיבוץ יושפעו בחודשים הקרובים, בצורה זו או אחרת מהקיטון בביקושים למוצריהם. יש לזכור שלנו אין כמעט השפעה על ההכנסות בטווח הקצר (גלובליזציה), ועיקר מאמצינו צריכים להיות מכוונים להתייעלות ולהקטנת ההוצאות.

משני האתגרים, דווקא עם משבר המים התמודדנו בהצלחה. הקמנו צוות שנפגש כל חודש, הצבנו יעדים, עשינו מספר שינויים. רוב הציבור שיתף פעולה, והצלחנו לעמוד במשימה. באופן מפתיע ומרשים הצלחנו לקצץ מחצית מצריכת המים להשקיית גינות, וגם בענפים החקלאים עמדנו ביעדים. הווה אומר, כשרוצים ומתאמצים אפשר להצליח!!!

לעומת זאת בתחום הכלכלי, חוץ מלהתווכח לא עשינו כלום. להיפך, מנהלי הקהילה דבקים בקנאות בהגדלת ההוצאות.

נכון, יתכן ובעוד מספר חודשים המצב יתייצב ונחזור לדהור קדימה, אך צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות הפחות טובה, שייקח עוד זמן עד שהמשבר העולמי יחלוף.

לפי ניסיוני (גם הקיבוצי וגם המקצועי), בשנים קשות יש לעשות מאמץ גדול לחסוך, ולשמור על רזרבות. כך נשרוד את התקופה הקשה, ונצא מחוזקים לקראת השנים הטובות שיגיעו בהמשך.

לדעתי, גם בהיבט הרחב יותר, לקיבוץ כמו שלנו אסור לעבוד לאורך זמן תחת תקציב גירעוני (וכרגע מתוכננות לפחות 4 שנים כאלו). גם מההיבט הערכי, גם בתרבות האירגונית, גם מההיבט הפסיכולוגי, וגם ישירות עקב הגדלת הסיכון לשרידות האירגון. כאן צריך לזכור שלקיבוץ, כמו לכל אירגון גדול ומסורבל, קשה מאוד לשנות כיוון. במיוחד מהרחבה לצימצומים. לכן, יש לבצע את הפעולות מראש, ועדיף להזהיר עשר פעמים מאשר להיכשל פעם אחת.

לצערי, למרות שחזיתי את המתרחש בכלכלת העולם כבר לפני תקופה ארוכה, לא הצלחתי להעביר מסר זה לחברי בהנהלות, ומצאתי את עצמי שוב ושוב בדעת מיעוט. גם בצוותים מצומצמים, וגם ביותר רחבים. לכן, מצאתי לנכון לשתף כעת גם את כלל הציבור.

בהיבט האישי, אני נמצא בתקופה של חשבון נפש. קשה לי מאוד לנהל מדיניות שאיני מאמין בה, ואני שוקל האם להמשיך בתפקידי או להמשיך ולהילחם מבפנים..

 

 

כשהייתי צעיר לימים, סבור הייתי , שאחזיר את כל העולם למוטב. כשהתבגרתי, ידעתי כי יהיה לי  די אם אחזיר למוטב את אנשי עירי בלבד.

יגעתי ימים רבים, ולא עלה הדבר בידי. לאחר מכן אמרתי, לפחות יש בי הכוח לקבוע את אורחות החיים של משפחתי ובני ביתי. עתה, משזקנתי רצוני לתקן את נפשי, שאעבוד את השם באמת. והנה גם דבר זה עדיין לא הצלחתי להוציא אל הפועל.

(רבי חיים מצאנז)

 

 

מעשה ברבי אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ארץ ישראל, שנכנס  אצלו  בעשרת ימי תשובה אדם אחד להקביל פניו. נתן לו  רבי אברהם יצחק שלום ושאלו למקומו ולמעשיו.

רבנו – אומר הלה –  מאמריקה אני ומפרופסור לחכמת החשבון.

אם כן - מחייך ואומר רבי אברהם יצחק – חזקה על מר, שיודע לעשות בימים אלה חשבון הנפש לאמתו......

מדור-דור

 

 

צריך אדם לכבוש את יצרו לכבוש שלו ולא  של חברו. ברגיל בן אדם מכבה על חטא על לבו של הזולת ויש לו חשק לכבוש את יצרו של האחר שיהא הוא רחום וחנון ושיהא חברו טוב ויש. על כן נאמר: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – את יצרו שלו עצמו ולא של זולתו.

רבי נפתלי מרופשיץ

 

 

אם רוצה אתה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט לו את ידך. עליך לירד כולך למטה, אל תוך הרפש והבוץ, לתפוס אותו בידיים חזקות ולמשוך אותו ואת עצמך אל האור.

 

 

 

 

עמיר גלעד

 השוטה  על  הגבעה

 

מתוך השיר בתרגום חופשי:

"...האיש בעל אלף הקולות מדבר בקול צלול וברור,

אך איש אינו שומע אותו, או את הצליל שהוא מפיק...

הם אינם אוהבים אותו, השוטה על הגבעה....

הוא לעולם אינו מקשיב להם. הוא יודע שהם הטיפשים... ".

לפעמים אני חושב לעצמי: איך, איך לעזאזל ידע פול מקרטני לתאר את נפש הקיבוצניקים מבלי שביקר אי פעם בארץ או בקיבוץ? ואנחנו אפילו לא ידענו שאנחנו כאלה!

לא, הוא בטח לא חשב עלינו כשכתב את אחד מעשרות השירים הניצחיים שלו. אבל הוא פגע בול. ככה זה אצל יוצרים גדולים כמו "החיפושיות". מתוך שלא לשמה בא לשמה.

תחשבו על זה רגע : פול מקרטני, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ואפילו רינגו סטאר, לא הורשו לבוא לישראל בשנת  1965 (כן כן, באותה השנה בה ניצחנו את מרק ספיץ) כי אי אפשר לתת לארבעה

מופרעים אנגלים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם (אמרתי מופרעים, לא מופלאים!) לשגע את צעירי ישראל הפוריטנים הנאצלים.

ובכל זאת כבר אז הם ידעו לתאר ביד אמן משובחת את חיינו, ואת חייהם, ומאווייהם של מאות מיליוני צעירים ברחבי העולם.

פתאום אני קולט במוחי היגע למה התכוון יענקה'לה רוטבליט כשכתב בשיר ניצחי אחר את השורה: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". כל כך פשוט חברים. אל תמתינו עוד אחרי שאחד נרצח אחד נפטר, ואחד הולך כבר לכיוון האופק. פשוט הביאו את היום. הביאו לכאן את ענק השירים של המאה העשרים ונחזה כולנו בתהילתו, תהילתנו.

אז סוף סוף הגיע היום ואנחנו יכולים להיות מרוצים למשך ארבעים השנים הבאות. תודה למפיקים ותודה לך פול מקרטני על  שהבאת לנו "יום בחיים", יום נפלא באמצע ספטמבר, יום שלא נשכח לעולם, גם אם הוא נמשך כולה שעתיים וחצי..

  

 

איציק לקח

הזמנה לחשבון נפש

 

לפני הרבה שנים ליוויתי בהשתאות סוד רווחתה של רמת-יוחנן, שנשענה, בעיני, על השילוש המופלא של חוסן חברתי, יכולת כלכלית וכוח אדם מעולה.

כיום, כל שרואה בעיניו, שומע באזניו ומבין ללבו-יודע שהתרופפות החוסן החברתי היא כחשרת עבים מעל ראשנו. היכולת הכלכלית גנוזה בכוח היצירה של ענפי הייצור שלנו,וראש להם פלרם, והם המעניקים לנו בנדיבות את הרווחה, אבל בקיעים בחוסן החברתי מאיימים על קיומנו כחברה שיתופית רב דורית, בה צריכות למשול הסולידריות והערבות ההדדית.

אחת הסכנות המכרסמות באיתנות החברה הוא נושא העבודה והפרנסה.

נושא זה הוא אולי, כדעת מביני דבר, זניח מבחינה כלכלית אבל הוא הרסני ומשחית מבחינת  חיים משותפים שבהם האחריות, החברות, המסירות, התרומה, ההזדהות, שיוויון ערך האדם ואפילו האמונה- הם אבני היסוד.

וקצת בהרחבה:

הקיבוץ התיימר ליצור, נגד חוקי הטבע, חברה שערכיה ואורחות חייה יבטלו את אי-השיוויון הקיים בבריאה ובחיי האדם בתוכה. השיטה:כל אחד יתרום לחברה לפי (מירב ומיטב) יכולתו ויקבל לפי צרכיו, בהתאם ליכולת הקיבוץ.

הגשמת העיקרון הייתה יצירה מקורית בישראל ודוגמא לעולם כולו עד שהייתה ל"אי כישלון למופת". במשך השנים חלו שינויים בשיטה, אבל בעיקרו של דבר לאחר דור או דורותיים חדרו ליצירה זו מושגים שאין עמם ולא כלום עם ערכי הקיבוץ, כמו: נוח לי...כדאי לי...משתלם לי... מקלט לי...קריירה לי... משרתים אותי... ובעיקר- מגיע לי...!

מושגים אלו הפכו קנה מידה מבוקש לחיים בקיבוץ (במיוחד זה ששפר עליו חלקו הכלכלי).

התוצאה :אבדה המטרה, אחריה אבד האמון, ואנו שבים אל נקודת המוצא הגורסת שבטבע קיימת דיפרנציאציה שיש לקבלה ולהשלים עמה, ולפיכך ישנם "שווים" יותר מבחינת יכולת ההשתכרות בשוק של ימינו, וישנם "שווים" פחות מאותה בחינה.

ובנוסף:

ככל שעולה רמת החיים ומשתפרת איכות החיים, כך הולכת ופוחתת הנכונות לקיים שיוויון ושותפות. וכן: ככל שעולה הדיפרנציאציה בין מקצועות הפרנסה השונים, כך הולכת ופוחתת הנכונות להתחלק עם האחרים בהכנסות. מכאן מובנת להיטותם של בעלי ההכנסות הגבוהות למצוא כל דרך אפשרית כדי להכניס את הדיפרנציאציה כ"ערך" בחיי הקיבוץ. עמדה זו, גם אם אינה מתקבלת על דעתו של מי שיש לו רק פרשנות אחת לחיי קיבוץ אמיתיים מבחינת עקרונות וערכים, יכולה להיות מובנת מבחינתם של בעלי היכולת הכלכלית.

מה שלא מובן הוא, וכאן אני מגיע אל העיקר, כיצד זה בעלי היכולת הכלכלית הנמוכה יותר (הנהנים מתקציב גבוה בזכות העבודה השכירה, הכנסה גבוהה של שכבה מפרנסת מקרב החברים, נדל"ן מניב ותבונת ההנהגה הכלכלית) אינם מבינים, שהם כורתים את הענף ממנו הם ניזונים? הרי כדי להיות ראויים לרמת החיים שהם חיים בה, עליהם להתאמץ לעבוד, לעמול ולהתפרנס בעבודתם דווקא יותר מאשר בכל צורת חיים אחרת, כי התמורה שלהם תהיה תמיד גדולה יותר מן התרומה שהם עצמם מרימים!

אגב:האם תוצאת הסקר שנערך אצלנו מעידה על הרצון להמשיך, תוך שינויים, את המצב הקיים מצביעה באמת על הנכונות לקיים את הסולידריות והערבות ההדדית, שביטויים העיקרי הוא בעבודה וביצירה, או שמא היא מעידה בעיקר על הצבעה בקלפי, שאין מאחוריה מחוייבות אישית?

ואחרון אחרון: אל נשליך יהבנו על מש"א. כל השנים, עם המערכת כולה, לא נפתרה בעיית העבודה, ולא הצלחנו להטמיעה כערך מכונן כפי שמחייב עקרון החיים שלנו כאן. הדו"ח האחרון של מש"א לא יוצא מכלל זה. "ברמה",28.9.08 מוסר: "מצב העבודה ברמת-יוחנן הוא יחסית טוב (יחסית למה? לחבר קיבוץ המחוייב לעצמו ולקהילה המספקת לו כל צרכיו או, למשל, לעובד או פקיד בצורת חיים אחרת ?). רוב החברים עובדים ומתפרנסים, אחוז האבטלה יחסית נמוך, ולמרות זאת יש די הרבה בעיות של עודף עובדים בענפים מסויימים, אבטלה סמויה, ובמקביל ישנם ענפים בהם חסרים עובדים ומאד קשה לאייש אותם בחברי קיבוץ..." (מה אפשר ללמוד בין "יחסית טוב" ל"די הרבה בעיות"?).

האחריות היא איפוא עלינו, על החברים ועל החברות, על כל אחד עם מצפונו כשהוא מסתכל אל תוכו פנימה.

זה היום, וזו ההזמנה לעשות חשבון נפש ולהחליט על תיקון, כי בכלל "עיקר העיקרים הוא שאדם חייב ליצור את עצמו" ובפרט במסגרת החברה שהוא בחר לחיות בה..

 

 

א.פלד

הרהור ליום כיפור

 

בחודשים האחרונים אנו שומעים על עשרות מוסדות פיננסים ואחרים הפושטים רגל. בגבעת הקפיטול, מעוז הקפיטליזם, מחליט הקונגרס האמריקאי להשקיע כטריליון דולאר (כ-15 שנות תקציב של ממשלת ישראל) על מנת להציל את העסקים הכושלים.

ממש חבל. אילו רק השכילו כל אלה לעשות את "השינוי" ולעבור לשכר דיפרנציאלי בעוד מועד, בטח הייתה הקטסטרופה הכלכלית נמנעת.

חייבים לומר שהטענה לפיה "קואופרציה" היא מתכון לכישלון ו"דיפרנציאציה" היא מתכון לחוסן כלכלי, פשטה את הרגל עוד הרבה לפני פשיטות הרגל האחרונות.

טענה לפיה דיפרנציאליות היא "אידיאל חברתי" לא הושמעה מעולם – ובצדק.

אז מה נשאר לנו היום "במקום"? או- הנה הגיעה שעתם הגדולה של "הפרזיטים". הם נקראים לדגל. להציל את האידיאולוגיה. למלא בה תוכן רענן. "מפי פרזיטים ייסדתי עוז".

מתוך 10 שאלות שמציג לנו העורך כנושאים ל"הרהור" וחשבון נפש קולקטיבי ביום הכיפורים, עוסקות 5 במישרין, ואולי גם כל השאר בעקיפין, בפרזיטים ימ"ש.

באין ראיה טובה יותר, הם הם ההצדקה והבסיס לכל תחלואינו והצידוק ל"שינוי" הנדרש.

פרזיטיות היא תופעה מעצבנת, אבל כמי שמכיר, עד רמת כל פרט, את מערך העבודה ברמת-יוחנן, וכמי שמעיין לפעמים בסטטיסטיקות לגבי מה שקורה מסביבנו, אני אומר בביטחון: מוסר העבודה ברמת-יוחנן הוא גבוה ביותר כשלעצמו, וגבוה לאין שיעור בהשוואה לפרמטרים כלליים של החברה בישראל.

שאלה (שנשאלה) "האם אתן לאותם פרזיטים לקבוע את אורחות חיי הכלל ?"

ועדיף לשאול: מה פתאום דמוקרטיה לעזאזל? ניתן לכל קקער להצביע? יש לקבוע מבחני הכשרה: מבחן הכנסה (יצביעו רק מי שהכנסתם מעל ...), או מבחן I.Q (יצביעו רק החכמים ולטפשים לא תהיה יד) או מבחן "רורשך" (יצביעו רק בעלי יציבות הנפש).

הזכות "לקבוע את אורחות חיי הכלל" (לא רק בקיבוץ – גם במדינה) תהיה שמורה רק למי שיעמוד בקריטריונים ברורים ובדוקים (שאותם נקבע ונבדוק כמובן אני ואתה)

שאלה (שנשאלה) "עזרה הדדית עד כמה ?"

מדינת ישראל כבר מזמן הפכה את אידיאל ה"צדק" למציאות של "צדקה". אנחנו החזקים, או הקרובים לצלחת, או המזליסטים, או המושחתים או... שצלחתנו מלאה, איננו חשים סולידריות אמיתית עם הבריות "הנחותות" השורצות סביבנו. אנחנו משוכנעים שאנחנו מוצלחים יותר. בנים בכורים לאלוהים. איננו מאמינים באמת בעזרה הדדית, כערך. אנחנו מוכנים להפריש קצת גמ"ח, לטפטף קצת מן השומן העודף לצדקה. (וגם זאת מתוך אגואיזם ואינטרס מחושב היטב).

שאלה/אמירה (שנשאלה/נאמרה) "לא רוצה יותר לשאת את הפרזיטים על הגב".

אנחנו קהילה קטנה. אנחנו יודעים בדיוק במי אנחנו מדברים. מי הם אלה שרוצים – או לא – לשאת על הגב? ואת מי?

ניקח אחד. אני לא נוקב בשמות. כולנו הרי מכירים. יש שלושה אחים, יש שלוש גיסות, כולם חרוצים שבחרוצים. היו זוג הורים נפלאים שבנו את המקום הזה ועבדו עד יומם האחרון. יש חמולה.

מי זה "הוא"? מי זה "הם"? מי זה "אנחנו"?

לפני שנים התנגן ברדיו שלאגר היסטרי שהשורה החוזרת בו היא "הוא אינו כבד, הוא אחי". (HE AIN'T HEAVY, HE IS MY BROTHER). והסיפור שמאחורי השיר: באחת מרעידות האדמה הגדולות בדרום אמריקה רואה כתב עיתון ילד קטן, מבוסס עירום בבוץ, נושא על שכמו נער גדול. "הוא לא כבד לך?" שאל הכתב. "הוא לא כבד – הוא אחי" ענה הילד. (אני מודה שהשורה הזו מביאה לי דמעות לעיניים).

בואו נגיד את האמת הפשוטה (והיא לגיטימית. בוודאי בחברה הישראלו-אמריקנית של היום): לא כורח או יתרון כלכלי, וודאי לא יתרון חברתי, אפילו לא "הפרזיטים". מדובר פה בתכונה הכי טבעית והכי נורמלית של כל אדם. הרצון לקחת אלי את מה ששלי. הרצון הפשוט לא לשתף מי שמסוגל פחות במה שאני יכול, כי אני מסוגל יותר. כל היתר זה בבחינת אפולוגטיקה.

הקב"ה ואברהם אבינו ניהלו מו"מ נוקב בעניין סדום הרשעה. האם שווה שלא להחריבה בגין עשרה צדיקים. מעניין מה היו אדוננו ואבינו חושבים על הצעה להחריב את גן העדן בגין עשרה רשעים.

נ.ב. עניין שיוך נכסים והורשה זו פרשה שונה לחלוטין. דווקא שם יש פיתרונות פשוטים יחסית, ואפילו שיוויוניים..

 

 

ירמיהו

העצים גבהו ומסתירים את הנוף

 

מיד נוכחתי שעשיתי טעות איומה.

שמש עייפה איחרה לשקוע אל הכרמל במוצאי שבת לפנות ערב, אור רך אחרון עוד רבץ עצלני על סוף היום. חזרתי מעִיסוּקֵי-השבת הביתה. נשרתי מֵאוֹפַנַי והחניתי אותם בהיסח הדעת, או סתם מתוך הרגל, במקומם הקבוע, תחת עץ המישמיש עמוס הפרי על הרחבה בכניסה. המעשה הנמהר הזה שגבל בחוסר אחריות, היה שגיאה גסה, וגבה את מחירו: שנייה אחת של חוסר מזל עמדה ביני ובין נשירה של עיסה רטובה, דביקה וחצופה ממרומי העץ על החולצה... לא נעים...  

וזו הרי ה"עונה", והמראה התמים לכאורה של כתמי הפרי כתומי הלחי התלויים לתפארה על רקע ירק העלים הרענן, היה כאילו לקוח מתוך ציור אימפרסיוניסטי יפהפה. שפע שכזה, משובב עין ומפתה, כל כך מזמין, רק להושיט יד, לקטוף ולאכול... אך די במבט קצר, קצת יותר בוחן ומעמיק, לעמוד על גודל התעתוע... הכל נגוע.

בּוּוּוּף, נופלים להם הפירות בקול פיצפוץ המום על הארץ. בדיוק אותם פירות שנראים כל כך נאים, כל כך משכנעים ומושכים ביופיים מבחוץ, מתפוצצים ונמרחים על הרחבה. וריח הַמָק המתקתק, ורחישת הפרוטאין הלבנבן מצמררים. חקלאות "אורגנית". שומר נפשו לא יחסה בצילו של העץ הזה.

לקחתי את אופני, החניתי אותם במקום אחר, ונכנסתי הביתה להחליף חולצה. אם תרצה, מטאפורה חביבה לחיינו בזמן האחרון...

 

ובבית, ריחות אחרים עלו במטבח. הסירים ביעבעו והמחבתות שקקו, ארוחת הערב התבשלה לאיטה. על אף הרעב שהציק אסור היה להפגין חטטנות יתר, שמא אישתי תאשים אותי שוב בגרגרנות טרם זמן וזה לא בריא. קצת סבלנות, תיתאפק, המהמתי לעצמי הימהום כזה, כמו פו הדוב הרעב, שראה בעיני רוחו את צלוחית הדבש שהייתה מזומנת לו במזווה של ידידו השפן. יותר מאוחר אמורים להגיע יתר "מורעבי המשפחה", רק אז נסב כולנו לשולחן.

 

*  *  *

אחרי הארוחה, שבעים ואכולים עד כלות, המשכנו לשבת יגעים סביב השולחן, מעכלים את המטעמים שזה עתה מצאו מנוחה נכונה בבני מעינו ההומים, והיינו משיחים בענייני היום.

לפתע התחילו ה"ניידים" של הבנים לרחוש, חשתי את ההתרגשות באוויר.

"מה קרה" שאלתי את אודי.

"חיים כהן נעלם", הוא אמר. "מי זה חיים כהן?"

"עובד ותיק שלנו מאושה".

"אז מה עושים?"

"יוצאים עם הטנדרים לחפש אותו".

"איפה מחפשים אותו עכשיו באמצע הלילה?"

"אנחנו כבר יודעים", הוא קבע, "מה זאת אומרת אנחנו כבר יודעים?"

"אבא", הוא ניסה להוכיח אותי על חוסר ההבנה שלי, "כל העובדים בגד"ש זה משפחה אחת, וזאת לא הפעם הראשונה! אנחנו יודעים!" הוא פסק שוב, הפעם עם סימן קריאה.

שתקתי. לא אמרתי כלום אבל מאוד מאוד אהבתי את ההתבטאות הזאת, ואני שואל את עצמי האם משהו מן הטעם של האמירה הזו, והאיכפתיות הגד"שניקית הזו, עדיין קיים גם בינינו כחברים.   

 

ובימים אלה של חשבון נפש, אני חושב לעצמי איך נראים הוויכוחים שלנו עם עצמנו. רמת החיים שלנו עולה משנה לשנה, כולנו נחים בנהנתנות לא קטנה על זרי אותה רמת חיים שהשגנו בעבודה קשה. צוברים רכוש ונעשים מפונקים. מה אנחנו מוכנים לעשות היום מעבר לנדרש מאיתנו במקום העבודה? לשאת איזה דגל? להרים איזה אתגר? מעורבות פוליטית? לתרום לעשייה שלא בתשלום בתוך, או מחוץ לקיבוץ?

זה עדיין קיים, אך בואו נודה – מעט! איכשהו מסתפקים בתרומות כאלה ואחרות לנזקקים, לא משהו שמאוד מאוד מעיק על הכיס, לא מחייב נפשית, אך מנקה את המצפון.

עסוקים בעצמנו, נתונים לעצמנו, עושים לביתנו, וזה מסתדר נהדר, משתלב היטב במרחב הקפיטליסטי, כי ככה הַחֶבְרה המערבית נוהגת.

אבל, כמו שׁחֲבֵרָה טובה שלי אומרת, גם אם ניקח בחשבון את כל האמור לעיל, בכל זאת, בדרך החיים שלנו יש יותר צדק חברתי סוציאלי מאשר בכל חברה אחרת. שלמות אין בשום תורה חברתית. מדוע, אם כן, אני שואל את עצמי, החברה ה"יותר צודקת" שלנו כל כך מרבה להשתלח בעצמה? להלקות את עצמה? מאיפה באה ה"רוח הרעה"? מאיפה המירמור? מאיפה הניכור והתופעות המוזרות מולן אתה עומד חסר אונים ומתוסכל ואומר אולי באמת הגיע הזמן לשבור את הכלים... ריבונו של עולם, איך לומדים את הדרך חזרה אל המקורות? את הדרך שעוברת בשדות הסליחה והקבלה.

*    *    *

קיצורו של דבר, אחרי הארוחה יצאנו החוצה אל ה"דֶק"', מרפסת העץ הקטנה שבנינו לכיוון מערב. לפני שנים היינו רואים ממנה את כל חיפה נשפכת לה אל מורדות הכרמל באורותיה הנוצצים, היום העצים גבהו ומסתירים את הנוף ובלית ברירה אנחנו מסתפקים בדוגמית קטנה שמבצבצת לה מעל הצמרות. ממול התאבך לו הלפיד המעשן מבתי הזיקוק, מי שלא הסתפק ברעל הזה הצית לעצמו "נובלס", האחרים עסקו בקינוח, בקפה, או סתם המשיכו לעכל בהנאה וגירגור עצלני.

לפתע שוב רחשו ה"ניידים": "האבידה נמצאה, חיים כהן בדרך הביתה!".

נשמנו לרווחה.

 

זהו. עוד ערב נאסף לאיטו אל לילה, האורות מרחוק המשיכו לנצנץ באופל והילת הלפיד האירה את קרעי העננים שהתיישבו מעליה באור אדמדם. על הרחבה, כתזכורת לא נעימה, נמשכו הדי קולות כוח הכבידה, שגבר על המישמש הבשל שהתפצח בבּוּוּוּף המום על הקרקע. מלחמה מוזרה שרחשה חיים עצמאיים משלה והפרה מדי פעם את שלוות השקט המבורך שבא עם הלילה....   

  

 

 

שם האגודה                        :    קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                   :    25/9/2008

מספר חברי ועד ההנהלה      :    13

שמות המשתתפים בישיבה:    אליעזר גוטמן, דניאל פרי, אבנר אחיטוב, נתי אבן-דר, לינט חורש, עדנה לקח, גלעד צוקרמן, יהודית אפרת, תלמה עזריאלי, אילנה קרוא, יוסי זמיר, רון מור, עמית זיית,

חסרים                                :    אין. 

על סדר היום:

1. אישור לימודי צעירים לטוליק ברבר – מוזמנת: אתי נצר.

2. לימודי נהיגה לכתות י"א – מוזמנים: אייל ברבר כרכז רכב ומשפחות להן ילדים 

    מכיתה י"א.

3. שלמה שטפנסקי ערעור על החלטת מש"א בעניין בקשתו ללימודים – מוזמן: שלמה.

4. ריענון החלטה קיימת בנושא גיל מינימאלי  לכניסת  צעירים לפאב.

 

החלטות:

1. אושרו לטוליק לימודים במסלול שמחוץ לרדיוס, עם חריגה ממסלול הצעירים בשנה, עד גיל 29.  המזכירות מבקשת  מוועדת צעירים להכין הצעה להכללת מרכיב קנס לבנים החורגים ממסלול  

    הלימודים הרגיל בשל מיגבלת הגיל המירבי במסלול צעירים (בנות עד גיל 28 ובנים עד 29 ).

 

2. אייל ברבר הציג עקרונות למסלול לימודי נהיגה, במסגרת שונה מהקיימת היום, הוחלט, לדחות את ההחלטה על בקשת הורי הילדים עד לאחר, דיון רחב בנושא לימודי נהיגה, הדיון יתקיים באחת  מישיבות המזכירות הקרובות.

 

3. עירעורו של שלמה לא התקבל, לא מאושרת בקשתו של שלמה ליציאה ללימודים.

 

4. אושררה החלטה קיימת, "אסורה כניסת הנערים לפאב עד לסיום י"ב (הראשון ביולי)".

    במסגרת העבודה בהגברה, יעשה מאמץ שלא להיעזר בתיפעול המערכות ע"י נערים צעירים בפאב בשעות הפעילות.

רשם – אליעזר..

 

 

בֵּין יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ

 

עֶצֶב סִיּוּם, וְחָשַׁשׁ לַבָּאוֹת

גֶּשֶׁם יִרְווּ הַשָּׂדוֹת אוֹ דְּמָעוֹת,

בֵּין יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ מַה הָעוֹנָה תָּבִיא

בַּצוֹרֶת,אוֹ תֵעַנֶה תְפִילַת הַנָבִיא

 

בְּשׂוֹרַת רָבִיב הַתָבִיא הַשָּׁנָה

אוֹ חֲלִילָהּ תָּבוֹא שְׁנָתֵנוּ שְׁחוּנָה,

אִם כְּחוֹנִי עָלֵינוּ לָחוּג מַעְגָּל

עַל צִירָן סוֹבְבוֹת הָעוֹנוֹת כְּגַלְגַּל.

 

רוֹעֶה הָרוּחוֹת אִם אוֹתָנוּ יִמְנֶה

אֶת עֶדְרֵי עַנָנָיו מֵעַלֵינוּ יַחֲנֶה,

אוֹ הַרְחֵק יִשָּׂאוּם רוּחוֹת מְהַתְּלוֹת

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים וְעֵינֵינוּ כַּלּוֹת.

 

08 9\ 28   ראובן עזריאלי

"על כל רגע אחד של סבל אנחנו מקבלים לפחות עשרים רגעים של הנאה..."

יפעת רון משוחחת עם דור ברבר, כרמל ברבר ושֹהם ספיח על זכייתם באליפות ישראל לנוער ברכיבה, ובעיקר על פעילותם הברוכה באורווה המקומית - 

 

אחרי התאוששות קצרה מאליפות ישראל לנוער ברכיבה מערבית' ישבנו על פאי לימון (ותודה לורד, היה מעולה , כרגיל) כדי לשמוע מה יש לאלופים הטריים - שהם ספיח, דור ברבר וכרמל ברבר, להגיד' ומה בעצם גורם להם לבלות את רוב שעות הערות שלהם באורווה. סתיו דינסטג  חסרה לנו להשלמה רביעיית הבוגרים המתחרה לרגל ביקורה באנגליה.

מעט רקע:

לאחר עונה של חמש תחרויות ליגה כאשר האחרונה היא אליפות ישראל אפשר להתהדר בהישגים הבאים:

דור ברבר – אלוף ישראל – מדליית זהב בריינינג ירוקי עד גיל 18 על מייטי.

                 סגן אלוף ישראל -  מדליית כסף  בריינינג עד גיל 18 על מייטי.

כרמל ברבר – סגנית אלוף ישראל – מדליית זהב בפלז'ר עד גיל 15 על שמש.

שהם ספיח – סגנית שניה לאלוף ישראל – מדליית ארד בהורסמנשיפ עד גיל 18 על שמש.

ניסן ארז'ואן (רוכב מבחוץ) – אלוף ישראל – מדליית זהב בהורסמנשיפ ירוקי עד גיל 15 על שמש.    כל הכבוד!!!

 

מה בדיוק אתם עושים בתחרויות עם הסוסים?

כרמל: יש שלושה סוגי מקצים: ריינינג – תצוגת שליטה, שבה מבצעים כל מיני אלמנטים, כמו ספינים ועצירות, פלז'ר – מיקצה שבו כל הסוסים עוברים לאורך הגדר, ואמורים לרוץ במקצבים איטיים, בשליטה, וזה צריך להראות טוב. נשפטים גם על התנועה של הסוס וגם על הופעת הרוכב. הורסמנשיפ – מיקצה של שליטה בסוס שמשולב במיקצה פלז'ר, ובו יש מסלול קטן שהרוכב צריך לעבור ולדייק מאוד בעבודה. הרוכב נשפט גם על הישיבה

 

וגם על ההופעה החיצונית. הוא צריך להקפיד על כל פרט, גם ברכיבה וגם בהופעה שלו – להיות נוצץ.

 

במה כרוכה יציאה לתחרות?

שהם: לפני התחרות יש לפחות שבוע של אימונים אינטנסיביים ולפעמים גם יותר. לתחרות עצמה יוצאים מאוד מוקדם בבוקר, ומגיעים לפני כן לטפל ולהאכיל. בכל פעם יש שניים או שלושה ימי תחרות ברצף.

דור:לפני התחרות ובתחרות עצמה צריך להכין את הסוסים לעצמך, וגם לשאר הקבוצה. צריך לארגן אוכל, מים ומקום להיות בו בזמן התחרות, לסוסים ולרוכבים.

כרמל: במהלך התחרות צריך כל הזמן להיות עם הסוסים, לשמור עליהם ועל הציוד, ולעזור אחד לשני להכין את הסוסים למקצה ולטפל בהם אחריו. אי אפשר להתפקנק על הדשא כשרוצים. כל הזמן צריך לעזור לאחרים ולא לחשוב רק על עצמך.

ההישגים הם לכל רוכב בנפרד, אבל לפי התיאור אתם מתייחסים לזה כספורט קבוצתי. תסבירו.

כרמל: אם מישהו מצליח יותר מהשני בתחרות, לא מתבאסים מזה אלא שמחים על ההצלחה של האחר ושל החווה.

לא רק הרוכבים עוזרים אחד לשני, יש גם רוכבים שעדיין לא מתחרים ועוזרים לרוכבים. ענר, אילון, רשף, דין, ובר באים לתחרויות ועוזרים לנו עם הסוסים.

דור: אנחנו קבוצה די חזקה, גם ביחס לחוות אחרות, ונראים טוב על המגרש וסביבו.

 

מה מניע אותם לעשות את זה?

כרמל: גם הם שואפים לזה ורוצים את זה בהמשך. גם כחווה אנחנו כולנו ביחד, ולא רק כל אחד דואג לעצמו.

 

איך מתנהלים האימונים?

דור: יפעת ועמית מכינים את הסוסים והרוכבים הבוגרים, ואנחנו מכינים את הרוכבים הצעירים יותר למיקצים שלהם.

 

לתלמידים שלכם היו הישגים מרשימים השנה: ניסן – אלוף ישראל, וגם אופק ניצח והתמקם גבוה בכמה תחרויות. מה זה עושה לכם ומה נותנת לכם ההדרכה בכלל?

דור: זה נותן הרגשה טובה שהתלמידים שלנו הם ברמה גבוהה, גם יחסית לשאר הרוכבים בארץ.

שהם: הם יהיו הדור הבא שלנו.

דור: פתאום הדברים נראים אחרת. זה משפר את הרכיבה. אתה רואה מלמטה מישהו אחר עושה דברים שאולי גם אתה עושה וטועה בהם, וזה גורם לך לחשוב יותר על כל דבר ולהיות יותר שקול.

 

התחרויות מלחיצות אתכם?

כרמל: כן ! עם הזמן הלחץ קצת יורד, אבל תמיד יש לחץ והתרגשות.

דור: כשיש ציפיות ממך זה יותר מלחיץ, או אם יש רצון להוכיח את עצמך. כשרואים מיקצים של אחרים זה מלחיץ. אם יש יותר זמן שקט לחשוב ולהתכונן בראש לפני התחרות זה עוזר להתמודד עם הלחץ.

 

מה התחרויות עושות לכם ולמה זה חשוב לכם?

כרמל: קודם כל כדי להראות שיפור. זה כיף ונותן לך משהו לשאוף אליו.

שהם: זה מדד מול שאר החוות.

דור: עם מדד לעצמנו.

כרמל: לראות סוס שבתחילת העונה לא הגיע לשום מקום ובסוף העונה מגיע למקומות טובים (ובעונה הבאה אלוף הארץ) זה סוג של הוכחה ותמורה לעבודה הקשה.

דור: התחרויות הן בונוס גדול בשבילנו, אבל אנחנו לא נמצאים באורווה בשביל התחרויות.

 

אז בשביל מה אתם נמצאים באורווה?

דור: נראה לי שכל אחד כאן קשור למקום הזה יותר מאשר לבית שלו.

כרמל: זה המקום היחיד שנותן לך הרגשה שאתה עוזר ואחראי בו. לא באים רק כדי ליהנות אלא גם כדי להחזיק את האורווה.

שהם: לעשות שיעורים, לנקות תאים, להכין סוסים לרכיבות, לרכב.

דור: יש גם הרבה עבודות אחרות, שלא קשורות ישירות לסוסים, כמו עבודות של גינון, בניה ואחזקה.

כרמל: זה שאנחנו שותפים לעסק אמיתי עושה אותנו הרבה פחות מפונקים ויותר אחראיים. יש ילדים בגיל שלנו שלא עושים כלום. יש ילדים שמצטרפים לאורווה, ואם הם לא היו שם הם בעצם לא היו עושים כלום.

דור: מי שבא לחווה לא לומד רק לרכב. הוא יהיה כמובן רוכב טוב מאוד, אבל ילמד עוד הרבה דברים. מה שעמית מלמד אותנו זה מעבר לרכיבה עצמה. גם איך לחשוב נכון, ואיך לעבוד נכון, ולעשות בכל התחומים את הכי טוב שאפשר. גם בעבודה עם הסוסים מהקרקע, בעבודה עם הילדים כשהם רוכבים וכשלא, בהדרכה, בעבודות בנייה ועוד המון דברים.

הוא גם מלמד אותנו לחשוב בתחום הניהולי איך דברים יצליחו, מתי צריך להסתכל על התמונה הכללית.

כרמל: מלמד אותנו לחשוב גם על התחום העיסקי קצת.

 

איך משפיעה עליכם האינטנסיביות של האורווה? אתם שם כל יום?

דור: תרפיה

כרמל: ריפוי בעיסוק.דור: המקום הזה הוא מאוד מידבק, ואי אפשר לצאת ממנו אחרי ש"נדבקים".יש מיליון דברים לעשות כאן.

כרמל: מלבד הילדים, שעוזרים ומדריכים, יש גם את אימון הסוסים, שליאור ועמית עושים, הדרכה בשיעורים, רכיבה טיפולית, ניהול של המשרד, שזה המון עבודה שאורית עושה, לנהל את העבודה השוטפת.

שהם: יש המון עבודה באורווה, אבל כל מי שעושה את זה רוצה, ונשאר שם בכיף.

כרמל: לפעמים נשארים עד מאוחר, ולפעמים צריך לטפל בסוסים עם בעיות, לתת זריקות או להשגיח.

דור: יש הרבה לאן לשאוף באורווה. בכל התחומים אצלנו יש מה לפתח, למרות שאני חושב שהמקום הזה הוא כבר ברמה יותר גבוהה מרוב החוות בארץ.

 

למה אתם הייתם שואפים באורווה ומה הייתם רוצים להוסיף?

שהם: מחנה אימונים בחו"ל למשל.

כרמל: להגדיל את הפעילויות הקיימות, לבנות עוד תאים שנוכל לקבל עוד סוסים מבחוץ ולהתגבר על המחסור בתאים שיש עכשיו.

דור: נראה לי שיהיה טוב אם יהיו עוד ילדים מהקיבוץ ולא רק מבחוץ. נראה לי טוב שמי שינהל ויפעיל את המקום יהיה בעיקר מפה. גם המבוגרים.

 

אתם לא מרגישים לפעמים "פראיירים" ביחס לילדים אחרים בקיבוץ?

כרמל: לא. להיפך.

שהם: אנחנו מקבלים הרבה בחזרה מהמקום הזה.

כרמל: אנחנו, לדעתי, מקבלים הכי הרבה. אנחנו משקיעים המון, אבל אני לא חושבת שבילדים אחרים משקיעים אפילו חצי ממה שמשקיעים בנו כאן.

 

ומה עם המחויבות והאחריות? אחרים לא חייבים כלום. זה לא קשה לפעמים?

כרמל: זו הבחירה שלנו.

שהם: זה נותן הרגשה טובה שיש לך אחריות על משהו.

 

איך מסתדרים עם מגוון גדול כל כך של גילאים באורווה. מגיל עשר ופחות עד גיל תיכון וגם אנשים מבוגרים?

כרמל: זה אחד הדברים הטובים באורווה.

דור: לומדים איך לתת כבוד.

 

למי נותנים יותר כבוד?

כרמל: ליותר גדולים קודם כל. אבל בעיקר למי שעושה יותר. הילדים מקשיבים יותר למי שעובד יותר. בדרך כלל לא מקשיבים למי שרק יושב ומחלק הוראות.

דור: למי שלוקח יותר אחריות.

שהם: מי שעושה יותר, הילדים לוקחים ממנו דוגמא ומקשיבים לו יותר.

 

איך היחסים בין האנשים באורווה?

דור: בסך הכל טובים מאוד. אנחנו כל הזמן אחד ב........ של השני אז יש גם מדי פעם לחצים, ואפילו קצת ריבים, אבל זה בסופו של דבר מסתדר. כאן גם אי אפשר לעשות יותר מדי בלגן, כי יש כאן סוסים. זו חיה מסוכנת וצריך כל הזמן להיות ערניים ועם יד על הדופק.

אנחנו די מאוחדים, ורואים את זה בעיקר בתחרויות.

 

איך משפיע המגע היומיומי עם אנשים- לקוחות מבחוץ?

שהם: אנחנו מרגישים שצריכים להיות יותר מסודרים ומאורגנים.

כרמל: יותר יצוגיים.

דור: זה מסקרן, כי אנחנו בסך הכל חיים בסוג של בועה.

 

כולכם מדריכים גם אנשים שמבוגרים מכם. איך אתם מסתדרים עם זה?

כרמל: אין הרבה הבדל בסגנון ההדרכה.

דור: לפעמים זה יותר קל, ולפעמים זה יותר קשה. יש מבוגרים שאין להם ידע או ניסיון אבל מאוד רוצים ללמוד ואז קל להתחבר אליהם וללמד. יש מבוגרים שיצא להם ללטף פעם סוס והם חושבים שהם יודעים הכל. איתם זה יותר קשה כי הם מתווכחים ומנסים להתקיל אותך בחוסר ידע. עדיין מתמודדים עם זה בקלות יחסית.

 

אתם מרגישים שאתם מתבגרים מהר יותר מבני גילכם האחרים?

כרמל: כן, ואני חושבת שיש בזה טוב ורע. אבל זה עושה הרבה יותר טוב מרע. זה הופך אותנו לבני אדם

דור: הלחץ שנוצר כתוצאה מהאחריות גורם לך לפעמים לרצות להתפרק יותר בבילויים.

שהם: לפעמים אנחנו מפסידים פעילויות של בית הילדים, אבל זו בחירה שלנו ואף אחד לא לוחץ.

דור: אנחנו יודעים איפה היינו היום בלי האורווה. או יותר נכון לא יודעים. זה מקום שדי הציל אותנו. כל ילד שמתחיל את הגיל הזה, עד שיצא ממנו עדיף שיעשה משהו כזה כדי לצאת ממנו בשלום. זה נותן ראייה אחרת על הכל.

שהם: זה מקום מאוד חינוכי.