אודי פלד
אין "חצי מלחמה"
1. נדמה לי שהמסקנה החשובה ביותר הנגזרת מתוך דו"ח וינוגרד היא שעמישראל עדיין אינו מספיק בוגר לקבל "ניצחון בנקודות". אצלנו זה רק או "נוק-אאוט" או כישלון.
2. כאשר הוועדה אומרת שהמלחמה הייתה "החמצה", המשמעות היחידה היא שלדעתה פיספסנו אופציה של ניצחון.
3. ברור שהוועדה אינה מתכוונת לניצחון בנקודות (שהושג גם לפי דעתה), אלא שהחמצנו את הצ'אנס לנצח ב"נוק-אאוט".
4. כאשר עמישראל מדבר במונחים של ניצחון מלא, ידוע לכל מהו המודד העיקרי – הפסקת ירי טילים ורקטות לשטח
ישראל (או לפחות הגבלתן לאיזור הגבול, קריית שמונה וכו' שלזה – כמו שדרות ועוטף עזה – כבר התרגלנו, עם תשלום המלל המקובל).
מכל הבחינות, למעט נושא הקטיושות, מלחמת לבנון השנייה הייתה לאין-שיעור יותר מוצלחת מן הראשונה. המלחמה הראשונה עלתה יותר לאין שיעור, הן באבידות והן בעלות כלכלית. למרות שהיו נעדרים (עד היום) והמלחמה הסתיימה בלי שום הישג (לא דחיקת האויב מן הגדר ולא כוח בינלאומי חזק), לא הוקמה שום ועדת חקירה ואיש לא טען שהייתה החמצה או ש"הפסדנו" או "החמצנו". למה – כי המלחמה כולה התנהלה מחוץ לגבולות המדינה.
5. מאחר והמדד לניצחון או הפסד הוא כמה קטיושות נופלות בשטח ישראל ביום האחרון של המלחמה, ברור שניתן היה להשיג ניצחון רק בפעולה קרקעית רחבה. למעשה, על פי הוועדה ועל פי עמישראל, הטעות האסטרטגית היחידה במלחמה, הייתה שלא פתחנו מייד במבצע הקרקעי ודחינו אותו עד שכבר לא היה יכול להשיג תוצאות. (יש מי שטוען שניתן היה להפסיק את המלחמה באופן חד-צדדי אחרי המכות האוויריות של הימים הראשונים. זו כמובן הזיה חסרת שחר. מאחר וישראל אינה מוכנה לספוג כל יום שלוש קטיושות על חיפה אבל גם מנועה מלהפציץ מתקנים אסטרטגים בלבנון, ממילא מי שהיה מחליט מתי המלחמה נגמרת זה לא אנחנו אלא החיזבאללה).
6. אם לא טעיתי בלוגיקה של הסעיפים הקודמים, כאן אני מגיע ל"שורת המחץ". הלקח של ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל בישראל הוא שאינך יכול לנהל "חצי מלחמה". אם עמישראל יוצא למלחמה, זה חייב להיות עם כל הכוח. ללא שום חישובים של עלות כלכלית או מדינית, ובעיקר ללא שום חישוב של עלות בנפגעים – הרוגים ופצועים.
אם נחליט להיכנס לעזה – "חייבים" לכבוש את כולה. אם הדבר יעלה ב- 117 הרוגים אבל ייפסקו הקסאמים – זה ניצחון. אם זה יימשך שבועיים עם 20 הרוגים, אבל ביום האחרון ייפלו 50 קסאמים בשדרות ועוטף עזה – זה יהיה רק "ניצחון בנקודות" ולכן גם "הפסד" ו"החמצה".
7. והשורה התחתונה – "תדע כל אם עברייה", שבמלחמה הבאה מחוייבים הצבא והמדינאים ל"ניצחון מוחץ", משמע – בלי שום הישגים מדיניים, בלי שום שינוי אסטרטגי במצב "הסיכסוך המזרח תיכוני", ובעיקר בלי שום התחשבות במחיר של הרוגים ופצועים..
הֵיכָן נְמַל הַבַּיִת
נְתִיב הָרוּחוֹת אֵינוֹ מְסֻמָּן
שְׁחוֹרִים וּכְבֵדִים וְנוֹשְׂאֵי הַבְטָחָה
בּוֹ עוֹלִים עֲנָנִים מִן הַיָּם,
אֲלֵיהֶם כְּפוֹשְׁטֵי יָד
בַּדֵּיהֶם מוֹשִׁיטִים עֵצִים בַּשַּׁלֶּכֶת
תְּלָמִים, כְּדָגִים פְּעוּרֵי פֶּה
בָּהֶם צוֹפִים בְּעוֹבְרָם.
עֲנָנִים מְשַׁיְּטִים
לא זְקוּקִים לִנְמַל בַּיִת,
גַּם לא לְרָצִיף
לִפְרוֹק מִטְעָנָם.
ראובן עזריאלי 08\2\1
אבנר אחיטוב
על שיוכים
וכיוונים לעתיד
תחילה הסבר לציטוט הספרותי שהבאתי כאן לפני מספר שבועות, ולצערי לא כל כך הובן. לדעתי, אנו כקהילה צריכים לאפיין תחילה את מטרותינו המשותפות לעתיד.
במיוחד, עד כמה אנו שותפים וערבים זה לזה? מה הם גבולות האחריות של הקיבוץ, ומה עובר לאחריות הפרט? רק לאחר שנלבן סוגיות אלו נוכל לגשת לבחירת הדרכים שיביאו אותנו לשם.
נכון, שהדרך שאני מציע ארוכה ולא קלה, וחברים רבים מתוסכלים שאין תזוזה (גם אני), אך העלאת נושאים מצומצמים, וקבלת החלטות אד-הוק תיגרור אותנו למקומות שאיננו רוצים להיות בהם. בשבועות אלו מתחיל לכהן מזכיר רענן. אני תולה תקוות שהוא אכן ישאף לקדם דיון ציבורי זה.
ומכאן לנושא שעל הפרק.
בשנה האחרונה ניצלתי את "ההמתנה" שניכפתה עלי וחקרתי את תהליכי השינוי בתנועה הקיבוצית. מצאתי שמבין מרכיבי השינוי, שיוך דירות (שהוא בעיקרו הקניית היכולת להוריש) הינו הנושא המורכב ביותר, הגורם להרבה מאוד חילוקי דעות. הקרע החברתי הנגרם, יותר גדול מאשר ישום של השכר הדיפרנציאלי. גם אי השוויון הנגרם מכך יותר משמעותי (באופן די מפתיע!!!). בעלי תפקידים ויועצים, מקיבוצים שעשו שינוי, מזהירים ששלב זה יש לעשות בסוף, לאחר שהושלמו כל יתר מרכיבי השינוי. למשל שכנינו בכפר המכבי, שהתחילו בשינוי לפני כעשור, ניגשים רק כעת להמשך הדיונים בנושא שיוך הדירות, ובאושה עוד נמצאים בשלב הגישושים. הסיבה העיקרית לקושי היא שכאן "מחלקים עוגה", ולא משפרים את היעילות או את הקצאת המקורות המשותפים (מה שגורם להגדלת העוגה הכללית) כמו במקרה של מעבר לשכר דיפרנציאלי או הפרטות רגילות. כמו כן, אין קשר בין שוֹוִי הנכס לבין תרומת הפרט לקהילה בעבר, בהווה או בעתיד. נושא שלפחות על פניו כן נוצר במקרה של שכר לפי תרומה.
להלן, מספר דוגמאות לבעיות שיתעוררו עקב שיוך דירות ויגרמו לאי שיוויון:
א. חבר ירש מיליון ₪ וחברו/שכנו (שהוריו מתעקשים לחיות בשיבה טובה) חי מ- 2,500 ₪ בלבד. רק הריבית מהירושה שווה 50,000 ₪ לשנה.
ב. ישנם חברים (בעיקר יותר מבוגרים) שהוריהם נפטרו ולכן הם כבר הפסידו את ירושתם. לעומת זאת, יש בנים שעזבו לפני הרבה שנים ועשו חייל בעסקיהם, שעדיין יהיו זכאים לירושה בשנים הקרובות. האם לזאת אנו שואפים?
ב. ההפרש בין דירה בשכונת התאנה לדירת ותיקים הוא בערך פי שלוש. כיצד נגשר על פער זה?
לסיום, תקנון קיבוץ רמת יוחנן נכתב בשנת 1972 (ניתן לקבל העתקים ממני ומהמזכיר) מזכיר שוב ושוב את האיסור באחזקת רכוש פרטי ואת העיקרון שחבר קיבוץ אינו מוריש. נכון שהתנאים השתנו, ונכון שגם המון סעיפים אחרים בתקנון אינם רלבנטיים ואנו דורסים אותם מידי יום. בהזדמנות חגיגית זו, לדעתי כדאי לעשות שינויים בתקנון, כך שנוכל לחיות בהנחייתו, שלא יהיה סתם מסמך שמעלה אבק בחדרי ממלאי התפקידים..
דוח שבועי / א. פלד
"שיוך דירות וסלט פירות"
למרות שכבר דשנו ולמרות שממילא העניין מורכב משאפשר לפרוס בעיתון, עוד התייחסות "קצרה". ב"ברמה" לפני שבועיים הופיעו שני מאמרים, של יורם תחת הכותרת "שיוך דירות
פנימי", ושל דניאל תחת הכותרת "שיוך חוזי". שני המאמרים מפליגים בתיאור זכויות במקרקעין, בהגדרת "דירת סטנדרט", ונושאים דומים. כאשר אתה מחפש בפנים מה היא הזכות בה הם מדברים, אתה רואה שההסדר המוצע על ידיהם קשור למקרקעין או לזכות בקרקע או בדירה לא יותר משהוא קשור ל"פחי נפט בנצרת".
ההסדר המוצע על ידי יורם ודניאל הוא לקבוע זכאות לסכום (נניח 200,000 ₪ ליחיד ו-400,000 ₪ לזוג) שיהיה "שווה ערך" ל-(נניח) 45 שנות ותק, כאשר סכום זה יינתן לחבר בעת עזיבת הקיבוץ או ליורשיו בפטירתו.
אין בהצעתם בכדי להקנות לחבר, לא זכות ריאלית, לא זכות חוזית, ולא שמינית של איזו זכות אחרת בדירה. ברור גם שלמרות שדירת יורם שווה פחות מדירתו של דניאל, זכות שניהם בגין שנת ותק היא זהה לחלוטין (והיא זהה גם לזכאותו בגין שנת ותק של מי שעדיין מתגורר ב"חירבה") ואין בין הזכות הכספית ובין הדירה, גודלה, שוויה וכו', ולא כלום. במילים אחרות, כמו שאמרתי, מדובר בזכות כספית טהורה שהקשר שלה לשווי מ"ר בניין אינו אמיץ יותר מהקשר שלה לשווי פח נפט בנצרת.
יורם מסביר לנו שאנחנו היום בדירות רק "ברי רשות" וש"ביתו של אדם מבצרו", וכשאתה קורא מהו ההסדר שהוא מציע, אתה רואה שבהצעתו הוא אינו מעלה או מוריד ואינו משנה בשתי המוסכמות הנ"ל כהוא-זה.
בואו לא נבלבל מין בשאינו מינו. נקרא לילד בשמו. מה שיורם ודניאל מציעים הוא:
"מענק כספי מותנה ותק הניתן לחבר בעת עזיבה או לצאצאיו בעת פטירה".
את גובה המענק קובע הקיבוץ לפי יכולתו ורצונו, ואם בכלל יש לו קשר לאיזה סכום מנחה, הסכום הרלבנטי הוא דמי העזיבה המגיעים לחבר בוותק מלא. (לכן גם מוסכם שמענקים אלה אינם שוללים את "זכות השימוש בדירה" אבל הם כן מתקזזים כנגד דמי עזיבה).
אני חושב שאם מקלפים מעל הצעת יורם ודניאל את הקליפות הבלתי רלבנטיות בעליל של בלוקים וטיח, הסדר המענק המוצע הוא אכן הסדר ראוי.
אני חושב שמענק בסדר גודל של 200,000 ₪ לחבר (וכפל סכום זה לזוג), הוא עניין נכון ואפשרי אצלנו.
אני לא חושב שבשביל לזכות במענק החבר "צריך" לעזוב את הקיבוץ או "חייב" למות.
אין סיבה שהחבר לא יקבל את המענק גם אם אינו עוזב (אבל בקיזוז מדמי עזיבה אם יעזוב בעתיד) ועוד בחייו, שאם ירצה יעבירו לילדיו "ביד חמה", ואם ירצה, יורישו להם "ביד קרה" עם מותו.
ועכשיו הפתעה !!! בדיוק הסדר כזה כבר קיים אצלנו היום.
מי שייקח את "תקנון קרן הרווחה לחבר" (התקבל בקלפי ביולי 2005 - ניתן לקבל במזכירות) ימצא בדיוק את ההסדר המתואר לעיל. (נכון שמסבות משפטיות שלא זה המקום לפרטן לא נקבנו בסכום היעד של 400,000 ₪) .
בפועל, זוג חברים בתיקרת הוותק של ההסדר (45 שנה מתוך 52 אפשריות) כבר זוכה (במענקי 2005 + 2007) בסך של כ-133,000 ₪ משמע, בשליש מסכום היעד. נחוץ לבצע עוד שתי חלוקות על מנת להשלים את הסכום (ולהמשיך בעתיד על פי "ותק מתגלגל" לגבי כל חבר עד הגיעו לתיקרה).
כעת נשארות לדיון שתי שאלות חשובות:
א. ומה אם החבר נפטר לפני שבוצעו החלוקות הבאות ויורשיו לא זכו בסכום המלא עד ל"תיקרה"? התשובה לשאלה זו טמונה בשאלה אחרת, ומה אם מי שנפטר עוד בטרם בוצעה אפילו החלוקה הראשונה ויורשיו לא זכו כלל?
ניקח למשל את "בני הכתה שלי". אנחנו כאן 4 בקיבוץ וכל הורינו נפטרו מקרוב או מזמן. אבל יש מבני כיתתנו שאינם בקיבוץ שהוריהם, שיחיו עד מאה-ועשרים, כבר זכו.
וגם, מה קודם למה? השלמת מענק ליורש שוויתקו בקיבוץ (נניח) חמש שנים אבל הוריו נפטרו אחרי "היום הקובע" ולכן זכה בירושה, או חבר שוויתקו בקיבוץ (נניח) ארבעים שנה, אבל הוא – "נעבאך" – הוריו נפטרו עוד בטרם חולק המענק הראשון. (אוסקר ווילד: "לאבד הורה אחד זו טרגדיה, לאבד את שניהם – זו כבר רשלנות").
התלבטנו בשאלה זו של "ותק לדורותיו" בעת עריכת תקנון "הקרן לרווחת החבר", והגענו למסקנה שלא לעסוק, לא במי שכבר הלך לעולמו והוא ויורשיו לא זכו כלל – קל וחומר, לא במי שנפטר לאחר שכבר זכה בחלק.
ב. נושא ההשקעות הפרטיות של החבר בדירתו. ברור שלא ייתכן מצב בו אם מישהו החליט להשקיע כספים "רבים מאוד" בדירתו, על דעתו, לרווחתו או לראוותו, הוא ייצור בכך "באופן אוטומטי" חוב של הקיבוץ כלפיו. הוא הנהנה והוא המתנאה – זו זכותו המלאה, על פי סדרי העדיפויות שלו ו"שיהיה לו לבריאות" אבל "מה אנחנו אשמים".
לכן מובן ש"אם בכלל", אזי מדובר בסכום קבוע ושווה לכולם, נניח 77,000 ₪ (בכפוף לכך שסכום זה לפחות הושקע בדירה בפועל, ובהפחתה של אחוז מסויים בגין כל שנת שימוש).
עד כאן זה בסדר. הבעיה היא רק באיזה עיתוי ומה קודם למה.
הנה רק לפני חודש קיבלנו החלטה לפיה כל בית אב בדירת קבע "דרומה ל'תמר' ", יזוכה ב"סל דיור" בגובה של 77,000 ₪.
החלטה זו יצרה חוב מיידי של הקיבוץ לחבריו (כולל לחברים זכאים שוויתקם כבר 52 שנים) בגודל של כעשרה מיליון ₪ (כשבעה מיליון ₪ לפני בתי הקומותיים).
ברור שייקח "כמה שנים טובות" עד שחוב זה יוחזר לחברים. גם ברור שכל הכספים באים מאותה קופה, מאותה תוכנית משק.
ועכשיו מה נעשה קודם? נשלם 77,000 ₪ לחבר שכבר קיבל דירה חדשה, וכבר קיבל סל דיור מלא, או נפנה את אותו כסף לבנייה ושיפוצים למי שעדיין לא זכה בדירת חלומותיו ועדיין לא קיבל את "סל הדיור" הבסיסי. האם נשלם קודם לחבר שכבר קיבל מהקיבוץ גם דירה וגם סל, לפני חבר שעדיין לא קיבל, לא זה ולא זה ?
ואם יש מישהו שאומר שאפשר "גם וגם וגם ...": גם מענקי הקרן לרווחת החבר, וגם בניה חדשה, וגם שיפוץ הדירות הישנות, וגם סל דיור לכולם, וגם הגדלת קרן השתלמות, וגם קרן ללימודי בנים ... וקרן לבעלי צרכים מיוחדים ... והגדלת הקצבה הפנסיונית ... ופנסיית שארים לכולם ... ו"סתם" בונוס שנתי לחברים ... (עד כאן מעל ששים מיליון ₪ !!) וגם ... (ואולי יישאר משהו לקצת השקעות יצרניות ...) , אז שינסה לשכנע את ההנהלה הכלכלית.
למען נהיה כולנו שבעים במידה, אני מקווה שלהנהלות ימצא תמיד הכוח הציבורי לעמוד בפני תיאבונם המופרז של בודדים (ולמען הסר ספק, בפירוש אינני מתכוון לחברים שבשמם נקבתי לעיל). .
לצעירי רמת יוחנן באשר הם, חיילים, סטודנטים, מועמדים, חברים ובמבחי"ם. ברצוני לרענן מספר נהלים חשובים הקשורים לאותם צעירים הנמצאים "במסלול צעירים".
1) צעיר/ה היוצא/ת לחופשה, או חוזר/ת מחופשה, מתבקש/ת לדווח וליידע את מרכז הוועדה (גלעד צוקרמן).
ראה סעיף 11 תקנון צעירים :
11. חובת דיווח
א) צעיר המבקש לעבור ממסלול אחד למסלול אחר (כגון ממועמדות לחברות, ממועמדות לתושבות, מתושבות למועמדות) חייב להודיע על כך למרכז ועדת צעירים ומש"א. במקרה של עזיבה יש להודיע למזכיר.
ב) על צעיר היוצא לחופשה, או חוזר מחופשה, מתגייס לצבא, או משתחרר מהצבא (כולל יציאה מהצבא לחופשה בלתי שיגרתית), לדווח מייד למרכז ועדת צעירים ומש"א.
ג) כל חוב שייווצר כתוצאה מאי-דיווח של הצעיר כנדרש על מעמדו, או שינויים במעמדו יחולו עליו.
נקודות שחשוב וכדאי להתייחס
אליהן:
ביציאה לחופשה: המשך רציפות בתשלום ביטוח לאומי ייעשה ע"י הצעיר/ה באופן אישי (אי תשלום גורר אחריו המתנה בקבלת טיפול רפואי. חידוש הביטוח מותנה בחידוש התשלום ובפרק זמן יחסי לתקופה שלא שולם הביטוח).
ביציאה לתקופה של עד מקסימום שלושה חודשים, אין פינוי של הדירה, אבל הצעיר/ה מחוייב עליה כספית.
בחזרה מחופשה: טיפול בהקצעת דירה ייעשה לאחר שמרכז ועדת צעירים יעודכן על מועד חזרת הצעיר/ה.
חידוש התשלומים לביטוח לאומי ע"י הקיבוץ, ייעשה רק לאחר מפגש עם מש"א.
2) לימודים
רמת יוחנן מחוייבת למימון לימודים לבני המקום על פי תקנון צעירים סעיף 15 (את התקנון ניתן לקבל מודפס או כקובץ WORD על ידי פניה לגלעד צוקרמן).
התנאים ואופן מימון הלימודים מוגדרים ומפורטים בסעיף הנ"ל של התקנון. הצעירים מתבקשים לעיין בתקנון ולהטמיע את כל הסעיפים המשניים הקשורים לסעיף 15.
צעיר המבקש להתחיל מסלול לימודים, מתבקש לתאם זאת עם ועדת השתלמויות צעירים, תשלומים שיבוצעו שלא בתיאום עם הוועדה לא יוחזרו ע"י רמת יוחנן.
נושא הדורש הבהרה הינו מענק הפיקדון הניתן ע"י הצבא לכל משתחרר.
לידיעת כלל ציבור הצעירים, הפיקדון נחשב כחלק מהתשלום עבור מסלול הלימודים הניתן ע"י רמת יוחנן.
ראה פיסקה מצורפת מתוך התקנון העוסקת בפיקדון :
15.ד) סכומים המשולמים על ידי המדינה (צה"ל, משרד הביטחון וכו') לחייל משוחרר או בגינו עבור לימודים, יועברו לקיבוץ, או יופחתו מזכאות הצעיר למימון שכ"ל (בארץ או בחו"ל) על ידי הקיבוץ.
פיקדון חיילים – כל הפיקדון מיועד לתשלום שכר הלימוד (גם אם הוא גבוה מהממוצע).
אם לא נוצל הפיקדון או חלקו, הוא משוחרר לזכאי בתום 5 שנים.
אם לאחר שיחרור הפיקדון מבקש אותו בן לצאת ללימודים (במסגרת לימודי צעירים או לימודי מבוגרים) חלה עליו חובת תשלום שכ"ל בגובה הפיקדון שפדה.
אשמח לעמוד לרשותכם בכל בעיה שמתעוררת , אל תחסכו שיחת טלפון..
קרן שחר
סיום מחזור 71 באולפן
מחזור 71 של תלמידי האולפן הסתיים.
את האולפן סיימו 30 תלמידים, מארה"ב ,קנדה, רוסיה, שבדיה, דנמרק, אנגליה, יפן,
ארגנטינה וספרד.
הרבה חבר'ה טובים מאוד, לכל הדעות, היו במחזור הזה.
הקבוצה התברכה בהרבה תיירים, ואני שמחה לבשר שבחור אחד שהגיע כתייר, כבר שינה סטאטוס לעולה חדש, ואחוז תיירים גבוה החליטו לעשות עלייה מיד עם סיום האולפן. נאחל להם קליטה רכה ומוצלחת בארץ (יש נושאים טכניים שעושים לתייר את העלייה בסיום האולפן לכדאית יותר מאשר במהלכו).
אני יודעת שהשהייה באולפן ובקיבוץ הביאה (את חלקם לפחות) להחלטה לעשות את העלייה, ובשבילי זו הרגשת סיפוק גדולה מאוד.
זהו המחזור הראשון שניהלתי ולכן בשבילי אלה היו חבלי לידה. באחת הפעמים, כשמצאתי רגע לקטר על נקודות שלדעתי נכשלתי בהם אצל מנהל אולפן בקיבוץ אחר, הוא אמר לי "את רק חודשיים בעבודה -אני כבר שנתיים מנהל אולפן ורק עכשיו אני מרגיש שלמדתי את העבודה". אז שנתיים אני מאוד מקווה שלא אצטרך.
המחזור הבא (מחזור 72) מתחיל בקרוב מאוד (13.2)ואנחנו כבר בהתארגנויות לקראתו.
להבדיל מהמחזור הנוכחי, שעמד בסימן שאלה גדול מבחינת מספר הנרשמים, הרשימה למחזור הבא מלאה לחלוטין.
אני רוצה להודות בראש ובראשונה להנהלת הקהילה, שהחליטה להמשיך עם הפרוייקט הציוני הזה, למרות רוחות שנשבו גם לכיוונים אחרים. וכמובן לצוות המורות (כן, זיכריני עדיין מלמדת גם) ולנאווה שמתמידות כבר הרבה שנים בעבודה הזו.
תודה למשפחות המאמצות הוותיקות, ולאלו שהשנה הצטרפו לראשונה למעגל האימוץ הזה. ושוב אזכיר למשפחות שאולי מתלבטות-אימוץ אולפניסט/ית משמעותו אירוח של בערך פעם בשבוע בשעות הערב למשך כשעה. זה נותן להם הרגשה טובה לדעת שיש מי שמתעניין בשלומם. אשמח אם יפנו משפחות נוספות לפתוח את ביתם לאימוץ. שבת שלום. .
"לזכור לא רק לרע ימי רעה"
(נתן אלתרמן, ליל חניה)
קריאת כיוון לקראת אירוע לציון 60 שנה לקרב על רמת יוחנן
"אל יאוש, לשמור על הכוחות הרוחניים והפיזיים כדי שנוכל לעמוד על נפשנו ואל נתייאש כשהמשק סובל. אם אנו נחיה- יפרח שוב המשק, אם נתייאש- לא יהיה משק, לא יהיה כוח לעמוד בעמדה ימים ולילות. הכך מדברים גברים? ואיך תחיינה נשים?" (אפרים רייזנר, דברים בשיחת הקבוצה מיום 24.4.1948)
בראשית אפריל שנה זו תמלאנה 60 שנה לקרב על רמת יוחנן, קרב בעל חשיבות רבה בתולדות מלחמת העצמאות, ומאורע מכונן בתולדות רמת יוחנן וישובי הסביבה. לבד מן המורשת המקומית וחשיבות העברתה הלאה, שהיא כשלעצמה סיבה מספקת לעיסוק מחודש במוראות הימים ההם, לימדה אותנו המציאות, רק לפני שנה ומחצה, כי מצב שבו חשוף הקיבוץ למתקפת אויב עודנו אפשרי. גם אם האויב כבר לא צובא על הגדרות ואיום הצלפים הוחלף באיום הקטיושות, הרי מסתבר מתוך קריאה בדברי הימים ההם, כי הדילמות נותרו אותן דילמות: האם לפנות את הילדים? האם להמשיך ולהפעיל את ענפי המשק השונים חרף הסכנה הטמונה בכך? וכולי... וכולי...
כל אלו ועוד הביאו אותנו להכרה כי יש טעם ממשי לעיסוק מחודש בפרשה היסטורית זו, וכמובן שתאריך עגול הוא גם כן תמריץ לא מבוטל לכך.
לפיכך, רישמו לפניכם שבסוף השבוע שבין ה-3.4.08 לבין ה-5.4.08 יתקיימו מספר אירועים לציון 60 שנה לקרב:
* ביום חמישי, 3.4.08, יתקיים ערב בהפקה מקומית.
* בימים שישי ושבת, 4.4.08-5.4.08, יתקיימו סיורים ופעילויות לפי קבוצות גיל באתרי הקרב, במשק ובגבעות הסובבות אותו.
* לצד כל אלו תוצב בחדר האוכל תערוכה, מתוך אוסף הארכיון ואוספים פרטיים.
הנכם מוזמנים לעניין באירועים אלו גם את בני המשק החיים מחוץ לקיבוץ.
כאירוע מקדים, לשם תחקיר ולשם הפקת סרטון, יתקיים בשבוע הבא (15.2) מפגש לחברי רמת יוחנן שהיו במקום גם בתש"ח (כילדים וכמבוגרים). הנוגעים בדבר קיבלו הזמנות בתאי הדואר עם הפרטים המדוייקים.
בהזדמנות זו נבקש ממי שמשפחתו הייתה ברמת יוחנן בימים ההם, להעביר לתא הארכיון תמונות שלו ושל בני משפחתו כפי שנראו בתש"ח (לאו דווקא בימי הקרב) ולחפש בארכיונים המשפחתיים מוצגים (תמונות, מסמכים, חפצים, מכתבים וכו') הנוגעים לקרב ועשויים להעשיר את התערוכה. שבת שלום!
חברי הצוות (אלישע, מאייקה, מירי פ., יובל כ., נורית פ., אתי ג.) וועדת תרבות..
עזי זבולון
משהו על אנפת הבקר
אחת החוליות המופלאות של הטבע הן העופות למיניהם. אין ספור של ציפורים בגוונים שונים, בגדלים שונים, מזונן שונה, מקומות הקינון שונים, וגם התנהגותן שונה, הן בשעת מעופן והן בשעה שהן חונות על הקרקע כדי להרוות את צמאונן ורעבונן. עולם מופלא שסובב אותנו ללא הרף, תופעה יום יומית שמעשירה את המרחבים שסביבנו.
אינני צפר מובהק, כזה שרץ עם משקפות למקווי מים, או ליערות, כדי לצפות בעולמן המופלא של הציפורים. הייתי אומר שחלק מהתייחסותי הכללית לעולם המופלא של הטבע מוקדש לציפורים, אינך חייב לנדוד למרחקים כדי ליצור קשר עם הציפורים, הן נמצאות בגינת ביתך, על העצים, השיחים, על הדשא (על טוף ואספלט לא) וגם במקום העבודה. הן חלק בלתי נפרד מהנוף.
אחת מקבוצות הציפורים הן האנפות לסוגיהן: אנפת הבקר, אנפה אפורה, אנפה גולית מקווקות, לבנית, אנפת הלילה הקטנה, לבנית ים-סוף, ואנפות סוף. ים של אנפות, שחלקן יציבות בארץ, וחלקן אורח. אנפת הבקר היא אחת האנפות היציבות שגם מקננת בארצנו ולה קשר אמיץ ביותר עם פעילותו של האדם. ראשית לכל שמה, אנפת הבקר, מעיד על אחד ממקורות המזון שלה. מזונה הוא תולעים ורמשים שונים שנמצאים בקרקע. הבקר בהליכתו חושף ברגליו את אותם רמשים. מקור נוסף למזון הן הקרציות שצמודות לגופו של הבקר. אפשר לצפות באנפה, שעומדת לה על גבה של פרה רובצת ומעלה גירה, כשהיא מלקטת את מזונה מגבה של אותה פרה. הרמוניה מופלאה.
במשך שנים של עבודה חקלאית למדתי שהאנפה איננה בוחלת בשום צורה אחרת של חשיפת התולעים, חשיפה שנגרמת ע"י גלגלי הטרקטורים, או ע"י שוּפֶל שהופך ערימת קומפוסט, או מחרשה שפותחת תלמים בעונת החריש. שוב ושוב זה מדהים לראות, כשאתה יושב על הטרקטור, ולפתע כאילו משום מקום מופיעות עשרות אנפות לאורכו של התלם כשהן עסוקות בליקוט זחלים ותולעים. הכל נעשה בחריצות, ממש קדחת של אכילה. נדמה כאילו הן יודעות שתוך דקות ספורות התלם יכוסה ועמו מזונן.
מקום נוסף למציאותן של תולעים, וכפי הנראה מאוד מועדף ע"י אנפות הבקר, הן ערימות הקומפוסט. אחת הפעולות החשובות בעשיית קומפוסט היא הפיכת הערימות שוב ושוב כדי ליצור תנאי אוויר שווים לכל חלקי הערימה. מיד עם בואי למקום, וללא שום הזמנה או תיאום
מראש, הן מופיעות. בתחילה בודדות, אך תוך דקות ספורות אתה בחברתן של עשרות אנפות שנמצאות ממש מטרים ספורים ממך, כך שאתה יכול לצפות בהתנהגותן. אחדות מתרוצצות להן
בחוסר אחריות מוחלט ממש מתחת לגלגלי המַנִיטוּ (טרקטור שוּפֶל שבע ימים שעדיין עושה את עבודתו בנאמנות) במרדפן אחרי התולעים, אחרות מזנקות על ערימת הקומפוסט כשהן צופות לעבר תנועתה של הכף המלאה, מצפות לרגע שתתרוקן על גבה של הערימה, אזי הן מתחילות לחטוף, כן ממש לחטוף, את התולעים מבין גיזרי הגזם והזבל. משעשע לראותן קופאות על עומדן, אורבות לזחל, והופ צווארן הארוך נמתח קדימה ותוך שניה הזחל בגרונן, כשהוא נבלע ומפנה את המקום לקורבן הבא. כפי שמקובל לחשוב, וגם המדע גורס כך, הפעולות השונות של חיות ועופות, הן פעולות שנעשות ללא שום חשיבה מוקדמת. אין שום שיקול דעת מקדים וקבלת החלטה. משהו רצוני. אך לפעמים אני מבחין באנפה שעומדת לה, מכונסת בתוך עצמה כשהרוח נושבת בנוצותיה, והיא כאילו אפופת הרהורים, כאילו מוטרדת, עושה חשבון נפש. מי יודע, אולי גם הן חושבות, הלוואי וידעתי את שפתן. תופעה נוספת בהתנהגותן גורמת לי לראות דמיון להתנהגותו של האדם. גם אצלן קיים יצר רע. משעשע לראות שתי אנפות מתקוטטות על מרחב בו נמצאים תולעים, וכל זאת כשבמרחק קצר ביותר, אולי חצי מטר, השטח פנוי לחלוטין. כפי הנראה היצר הרע הוא משהו מולד אצל כל ברואי העולם. מדוע? לאלוהים פיתרונים.
לסיום ברצוני להמליץ, וזאת במלוא הרצינות. כדאי מאוד שמקבלי ההחלטות אצלנו יפנו מעט מזמנם כדי לצפות מנפלאותיו של הטבע בהרמוניה ששוררת בו, בתקווה שהדבר יביא לכך שהתייחסותה של רמת יוחנן, בכל הקשור לפיתוח המישקי והצרכני, תהיה בסופו של דבר פועל יוצא גם מתוך הערכה והחשבה של הטבע. אני משוכנע שאם כך ננהג, נעשה לעצמנו, ולאלה שיבואו אחרינו, טובה גדולה. .
אוניברסיטת חורף
תכנית השבוע השלישי
יום א' 10.2
סדנת "בישול חורפי", במטבח ובחדר האוכל.
הסדנא מתקיימת בשני סבבים:
הראשון בין השעות 16:00- 19:00.
השני בין השעות 19:00 -22:00.
בבקשה להקפיד ולהגיע בשעות שנרשמתם. לנוחיותכם
רשימה שמית תלויה בכניסה לחדר האוכל.
להזכירכם המשתתפים בסדנא צריכים לבוא מצויידים בסיר וכף עץ.
יום ג', 12.2, בשעה 20:00, בבית ההנצחה, סדנת "כתיבה יצירתית".
יום ד', 13.2, בשעה 19:00 , בחדר האוכל, סדנת "עיסת נייר".
יום ה', 14.2, בשעה 20:00 , בבית ההנצחה, "איבחון בצבע".
כל הסדנאות המתקיימות בשבוע זה פתוחות רק בפני חברים שנרשמו מראש.
במידה ואחד הנרשמים יודע שלא יוכל להגיע, בבקשה ליידע את אורית שטייף, כדי שנוכל לנצל את המקום הפנוי לטובת חברים שמעוניינים ולא רשומים.
נאחל לכולם התנסות מעניינת וחווייתית, הצוות וועדת תרבות.
ירמיהו
ובשלג אנו צועדים...
ושוב מנחם הורביץ אפוף-סופה שם את נפשו בכפו, יוצא אל הכפור, ומדווח לצופים בקולו המאיים שהנה זה קורה לו מול העיניים: סערת שלגים. גם אני בין הצופים בו, רבוץ בכורסא, כשתנור ספירלה דבוק לרגלי, כירבולית מעלי, והרוח ששורקת בחוץ מעידה שאכן תנאי מזג האוויר יצאו מגידרם. אך אין רע בלי טוב, ולאחר תקופת יובש לא קצרה, בין הרוחות, הקרה והמימטרים העזים, חוזר גם הלובן הבתולי אל חמוקי ההרים הגבוהים.
ממעמקי כורסתי העצלנית קשה לי עדיין לדמיין את זה, אך ברור שאין מצב שאשב בחיבוק ידיים בסופ"ש הבא עלינו לטובה, כשאלישע מבטיח טיול אל נופי השלג.
וכך, עם הנץ השחר של שבת, מוצא את עצמו ה"גרעין הקשה" של המשוטטים, מוכן ומזומן ליציאה אל הכפור.
במסדר יציאה לקראת המסע בשלג של הר אודם, מקבלים הוראות הליכה בשלג: צועדים אחד אחרי השני, שמים את הרגל בתוך העקבה של ההולך לפניך, ו"מגרדים" את הקצוות על מנת להרחיבה, כך נוצר נתיב ההליכה. המפקד הולך חמישי בטור ומכווין את התנועה על פי המצפן, במקרה של ראות גרועה. זהו, לוקחים נשימה עמוקה ושוקעים בשלג... אין דרך חזרה.
עכשיו אנו צועדים בתוך שלג שעומקו 30-40 ס"מ. המרבצים הלבנים רכים כמו צמר גפן, נקיים, ומשתרעים אל האופק התחוּם בין עצי האלון. לפעמים מתיישב עלינו ענן והראות לקוייה, לפעמים יוצאת השמש והמראה משובב. לאט לאט, צעד אחר צעד, אנו מתרחקים משאר עמישראל שחונה ליד הכביש, משחק שם בבובות שלג ומייצר פקקי תנועה אדירים. אותנו זה לא מטריד. אנחנו כבר במדבר השלג, אף אחד לא "יקלקל" לנו את הניקיון והשקט. לא כל כך ברור לאן הולכים, אך הולכים. בדקות הראשונות הנעליים יבשות, מהר מאוד המים והקור מחלחלים פנימה. כל חנייה קצרה עושה את הקור ברגליים לפחות ופחות נסבל. אני מקלל את כל העולם ושואל את עצמי למה עזבתי את המיטה החמה ויתר תענוגי השבת...
ואני נזכר בחורף 68, חצי שנה אחרי המלחמה ההיא. ישבנו בחוּשְׁנִיָה, מחנה צבאי סורי נטוש וזנוח ששינה אורחותיו. לאן שלא תיסתכל בוץ. ימין ושמאל רק בוץ ובוץ. הגשם מזרזף והרוח מקפיא, ישנים ביום, ויוצאים למארבי בטן בלילה, מצויידים בכלום. כלום נגד הגשם, וכלום נגד הקור המצמית. טלפונים לא היו אז ולא היה בפני מי להתלונן, (לימים מישהו "עלה" על הנושא והתחילו להגיע משלוחים של "דובונים" מארה"ב. אנחנו לא הספקנו ליהנות מהם. אפשר שהיום היו מקימים על זה ועדות חקירה...) המארבים היו אמורים למנוע הסתננות של כפריים סוריים שהיו מתגנבים בלילות לכפרים ההרוסים שלהם, במקרה הטוב כדי לברר אם עדיין אפשר להציל משהו מרכושם, ובמקרה הרע כדי לפרוע פרעות... בדרך כלל הם היו שולחים את החמורים לפניהם, על מנת שאם ייתגלו, יידפקו החמורים תחילה. לא מעט חמורים נהרו את נהירתם האחרונה אל מקומות אסורים שכאלה באותם לילות חשוכים. את הכפריים מעולם לא תפסנו.
לקראת סוף התעסוקה הכינו לנו "הפתעה" מרעננת: טיול רגלי לכתף החרמון. הנוף הלבן שנשקף אלינו מצפון, נראה לנו, מתוך מדמנת הבוץ אשר בגיא השלוליות בחושניה, מפתה ומגרה. אבל אז כמו אז, נערכנו לעלייה בהתאם לאפשרויות של אותם ימים. חוסר תשומת הלב באשר ללבוש מתאים, היה משעשע בתחילתו וקטלני בסופו, אך מי בכלל חשב על זה, התעטפנו בבטלדרס דקיק, קוצני ומגרד, כובע גרב עם חור, מלאנו תרמיל צבאי בקונסרבים, מתוך מחשבה תמימה שכשנגיע למעלה, נפתח אותם ונערוך סעודת מלכים מול הנוף המדהים שמחכה לנו שם.
התחלנו לעלות מפרברי מג'דל שמס מזרחה, כששמש חביבה מלטפת ומבטיחה מסע מוצלח מאוד. אלא שהבטחות לחוד וקיומן לחוד. ככל שהעפלנו גבוה יותר התחזקה הרוח, השמש שכחה מה שהבטיחה למטה, וענן כבד הרביץ את עצמו עלינו.
התחיל להיות קר מאוד ואנחנו בביגוד ה"קייצי" לא עוצרים בעלייה.
ככל שעלינו גבוה יותר המצב החמיר. הרוח היכתה בפרצוף וחתיכות ברד הצליפו וחתכו כמו סכינים, אי אפשר היה לפתוח את העיניים. מי שבכל זאת פתח אותן, נוכח לדעת שאין מה לראות למעט הגב של זה שהלך לפניו. לא עבר זמן רב והרגליים שיצאו למסע חמות ויבשות התחילו לשוט בנעליים בתוך מי קרח. כל עצירה בהליכה הייתה כרוכה ביסורים, הקונסרבים על הגב נעשו כבדים מרגע לרגע.
אך אך אך "הדבקות במטרה" הארורה הזאת שכנראה תהרוג אותנו סופית...
בדרך נס, אחרי שעתיים שלוש, (או יותר. הלו"ז מזמן איבד את משמעותו) של טיפוס, פתאום עצרנו. כנראה הגענו אך לא ברור לאן.
יודעי דבר התעקשו שהנה אנחנו במוצב הכתף. האמת היא ש"סוף העולם" הזה, עד כמה שאפשר היה לראות בערפל הגובר, לא נראה שונה בהרבה מכל גבעה סחופת שלגים אחרת שעברנו בדרך. פה ושם אמנם בלט משהו מן השלג, משהו שאפשר היה עם הרבה דימיון ושאר רוח, לזהות כקצה גגון או אנטנה, אבל זה הכל. לא היה שום סימן שיש פה נפש חיה. שממה לבנה פתוחה לרוחות איומות. אין איפה להסתתר, אין איפה לשבת בשלג העמוק, אין איפה לנוח. אז המשכנו לעמוד אובדי עצות רוקעים ברגליים הקפואות, מישהו אעלה את רעיון הזוי להוציא את הקונסרבים על מנת לקיים איכשהו את ההבטחה בעניין "הארוחה" (שנראתה לנו כמו "הסעודה האחרונה") אל מול ה"נוף המדהים". אך עד מהרה הוא נוכח שאין שום סיכוי שאצבעותיו הקפואות יהיו מסוגלות לפתוח את רצועות התרמיל, שלא לדבר על תיפעול של פותחן קופסאות...
אז אפילו לא פתחנו את התרמילים. העמסנו אותם חזרה על הגב, עשינו "אחורה פנה" ודהרנו למטה...
...זהו. ועכשיו אנחנו ממשיכים לנוע בשלג העמוק של הר אודם, לא יודעים לאן, רק שקט מסביב, רק אנחנו, והלבן הרך, והכייף, והשפן הממהר של אליסה, שנבהל משיירת הצועדים ונס על נפשו. חם בגוף, רטוב וקרררר ברגליים. אבל אתה יודע שעוד שעה שעתיים, בסוף המסלול, מחכה לך הרכב הטוב והמיטיב, ואחר כך גם המיטה המבורכת, החמה, ויתר מנעמי השבת. .
אמציה כרמון
הבהרה בעניין הבטיחות בבניית ממ"ד 'רותם גפן'
בהתייחס לדיווח מטעם מערכת החינוך בנושא ממ"ד פעוטון 'רותם-גפן' שהתפרסם ב'ברמה' של שבוע שעבר, אני מבקש להבהיר שאמנם צוות הבטיחות נתן את ברכתו לביצוע הבנייה כפי שדווח, אבל הברכה מתייחסת לבטיחות בעבודת הבנייה (בטיחות הבנאים) ולבטיחות סביבת אתר הבנייה (גידור, שילוט, תנועת הכלים וכיו"ב).
בפגישה עם מהנדס חב' הבנייה שהתקיימה באתר בהשתתפות ענף הבניין, מערכת החינוך וצוות הבטיחות, הוסבר על-ידו כיצד תימנע פגיעה פיזית בילדים הנמצאים בפעוטון בעת הבנייה. הסבר זה הניח את דעתנו. בעניין השפעות הבנייה האחרות על ילדי הפעוטון, הנושא כנראה הועלה בשיחה של הורי הפעוטים עם מערכת החינוך. אנו (צוות הבטיחות) לא קיבלנו הזמנה להשתתף בשיחה זו ואיננו מעורבים בנושא, שהוא בתחום עיסוקה של מערכת החינוך. .
שעת סיפור
יום חמישי 14.2
בשעה 18:00
תספר עדה כץ על אגדות דוד ושלמה.
מחדשים מסורת חלוצית
התנועה הקיבוצית קוראת למשפחות וליחידים להתנדב לשנת שירות בקיבוץ כרם שלום עמדה קדמית בחזית ההתיישבות הקיבוצית.
לפרטים נא להתקשר ישירות אל עמיקם אסם: המטה לצמיחה דמוגרפית – 0524656506
איריס לביא – מזכירת כרם שלום – 0547919705.
לידיעה: מספר משפחות כבר הביעו נכונות – ממשיכים בכל המרץ!.
הזמנה לרב שיח
הנכם מוזמנים לרב-שיח בנושא:
כיצד השפיעה ה"לינה המשותפת" על עיצוב הזהות והחוויה ההורית, ועל בניית מודל ההורות
בראייה רב-דורית?
בהשתתפות רבקה לבקוביץ מחברת הספר "שני בתים לחלום",
חברי הצוות המקצועי של ת.ל.מ והקהל.
המפגש יתקיים ביום א' 24.2.08 בת.ל.מ אורנים.
פרטים והרשמה - טל. 9835373