עַל אֲנָשִׁים

 

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים זְקוּפִים,

הֵם רוֹאִים מַה שֶׁמֵעָל.

בַּעֲלֵי חַיִים רְאִיָיתָם אוֹפְקִית

וְחוּג רְאִייָתָם צַר וְדַל.

אֲנָשִׁים חוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת

וּמְחַפְּשִׂים פִּתְרוֹנִים בְּשִׂכְלָם וּמַעֲלָה.

בַּעֲלֵי חַיִים חוֹלְמִים גַם הֵם,

אַך פִּתְרוֹנִים מֵהֶם וָהָלְאָה.

לָאֲנָשִׁים אִידֶיאַלִים, הַזָיוֹת וָחֲזוֹנוֹת,

אֲנָשִׁים שׁוֹחֲרִים אָמָנוּת וּבָרָק

סִיפוּרֵי בַּדִים סְפוֹרְט וּבִידוּר

וְהַכֹּל מִשְׂחָק.

גַם בַּעֲלֵי חַיִים מִשַׂחֲקִים

אַךְ אֵין בָּהֶם שְׁאָר רוּחַ.

הַכֹּל יְצָרִים חַסְרֵי דַּעַת

וּמִתְפּוֹצֵץ כְּבַלוֹן נָפוּחַ.

יֵשׁ אֲנָשִׁים טוֹבִים וְיֵשׁ רָעִים

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים סְתָם וְהֶם הָרוֹב,

הֵם רוֹאִים הַכֹּל מֵחוּג מִשְׁפַּחְתָּם הַצַר

וּבֵזֵה הֵם דוֹמִים לְבַעֲלֵי הָחַיִים.

               יוסף ירון, מנחם אב תשמ"ד

                (הובא לדפוס לבקשת ניצן רודוי)

 

 

שם האגודה                       :    קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                  :    13/12/2007

מספר חברי ועד ההנהלה     :    13

שמות המשתתפים בישיבה   : אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, יהודית

                                         אפרת, לינט חורש, עדנה לקח, רפאל דינסטג, יונת מולכו.

נעדרים                             : איילת מאירוביץ, ישי קציר, דוד דוידביץ. אליעזר גוטמן.

 

סדר היום:

1. אולגה קלריך – קבלה לחברות.

2. פרידה מראש המועצה היוצא – שלמה חבר.

 

הוחלט:

1. להמליץ לאסיפה לקבל את אולגה קלריך לחברות בקיבוץ.

 

2. בהשתתפות שלמה חבר, משה נצר ודדי, נפרדנו משלמה חבר,  שסיים שירות ציבורי של חמש-עשרה שנה רצופות במועצה האיזורית. חמש שנים כגזבר ועשר שנים כראש המועצה.

החברים העלו על נס את פעולתו הברוכה של שלמה בקידום ישובי האיזור בתשתיות, חינוך, נוער, תרבות וספורט, ותחומים רבים נוספים שהמועצה מופקדת עליהם. כל זאת תוך שמירה קפדנית על איזון תקציבי וסידרי מינהל תקינים, כפי שאף צויין לשבח על ידי משרד הפנים.

המזכירות איחלה לשלמה, בשם כל בית רמת-יוחנן, בריאות טובה והמשך עשייה פורייה בהמשך הדרך.

רשם – אודי.

 

 

שלמה רייזנר

בעקבות מאמרים ב"ברמה"

בגיליון "ברמה" האחרון התפרסמו שלושה מאמרים בעקבות הדיון באסיפה על ההצעה בדבר "חיוב על בנייה מעל הסטנדרט" שהוגשה ע"י יעל לביא.

לא אתייחס כאן לתוכנה של הצעת יעל, את עמדתי בנושא הצגתי באסיפה. 

כן אתייחס לתופעה "צדדית", המתגלה בשני המאמרים הראשונים, והיא לדעתי פסולה ומסוכנת. בתור מי שרואה עצמו גם נפגע אישית (אם כי לא הנפגע העיקרי) מתופעה זו, אני לוקח לעצמי זכות להגיב עליה כאן.

התופעה עליה אני מדבר הוא הנוהג שהשתרש, בעידוד ה"הנהגה", להשמיץ ולהשחיר את פניו של מי שאתו מתווכחים, וזאת בראש חוצות ולא תמיד באמצעים לגיטימיים.

אתחיל מהקל, ממאמרה של גדיא. שוב, לא אתייחס לתוכן ושיטת הטיעון שלה, כאשר היא טורחת להציג את הצעתה של יעל בצורה מסולפת, ואז היא מתווכחת עם הנוסח המסולף שניסחה בעצמה במקום עם

 ההצעה המקורית. גם לא אכנס לדיוק בהבדלים בין שכונת המרכז ("שיפוץ דיור קבע") לבין שכונות כמו הקומותיים או השלישיות והחבורה ("הבאת דיור שאינו דיור קבע לסטנדרט של דיור קבע"). אני מתייחס לפסילה האישית של יעל כחברה בצוות לצמצום פערים –בחירה שאושרה ופורסמה (לפני למעלה משנתיים). גדיא רואה כלגיטימית הפצת תוכן של ישיבות סגורות מנקודת מבט אישית של חבר בצוות זה: האמירה "עד היום לא הצלחת בתוך הצוות לשכנע בכנות הרעיונות שלך" לקוחה מאינפורמציה שכנראה הועברה לגדיא ע"י חבר הצוות, ואשר הוצגה לה בדרך שבה הוא התייחס לדיונים. אם מדברים על "מהלך לא אתי" (ראה מאמר גדיא) הריהו כאן.

אבל זה הוא עיסוק בקטנות בבואנו להשוותו עם מאמרו של המזכיר. שם אנו קוראים, "בין השורות" אבל במפורש, ציטוט מלא של הדיון (כפי שהוא זכור לאודי) בצורה שמכוונת להשחיר, בפשט וברמז, בעיקר את יעל. זה אינו חדש, המגמה להציג את יעל כ"עוכר הקיבוץ" מס' 1 מקודמת ע"י אודי בפורומים שונים, כולל שולחנות ארוחת הצהריים, מזה שנתיים. אני בעוונותי, זכיתי רק למיקום כמס' 2 בתקופה בה הייתי חבר בצוות. כעת המגמה עולה דרגה אל דפי העלון (שאלה במאמר מוסגר: האם, למשל, גם הדיון שנערך במזכירות לפני כחודש בנושא קבלה לחברות יזכה לציטוט מפורש בעיתון של דבריהם של חברי המזכירות בשם אומרם?). שטח התמחותי אינו פסיכולוגיה לכן קצרה ידי מלרדת לחקר המניעים להתנהגות זאת, אבל מהמזכיר ניתן לצפות למידת הדיסקרטיות שתפקידו מחייב אותו בה.

יש מקום לוויכוח ענייני ואפילו תקיף. אבל ניסיון ליצירת אווירה כלפי קבוצת חברים ותיקים, שכל חייהם פעלו נורמטיבית ומעבר לכך, האומרת שהם "עוכרי הקיבוץ" הוא בגדר הסתה..

    

 

 

דליה וולגיל (רוסלנדר)

על בית ועל הרגשת בית

(כמה הערות לכתבות בנושא הבניה שהופיעו בברמה האחרונה)

ראשית ברמה הציבורית, נראה לי שזה לא חברי לפרסם כתבות חד צדדיות, עם טענות אישיות (בחלקן פוגעות), ביחס לחבר או קבוצת חברים, בלי לאפשר לנוגעים בדבר להגיב עוד באותו עיתון (במיוחד כשקיימים אי דיוקים רבים בדברים שפורסמו). ייתכן שבירור מוקדם וענייני בין הכותב לנוגעים בדבר, היה מביא להבנה, וחוסך פגיעה מיותרת.

שנית, חשוב שהחברים יידעו שההצעה של יעלי באה בעקבות דרישה של בעלי התפקידים (הנוגעים בדבר) מדיירי השלישיות ומדיירי שכונת הדס, לשלם על תוספת הבנייה, שמעל 105 מ"ר הרבה יותר ממה ששילמו החברים בשכונת תאנה. רוח הדברים בהצעה שהובאה לאסיפה: "חישוב עלות מעל הסטנדרט"  הוא בדיוק כדברי איתן במאמרו: "מה שאני בונה כמוך לא יעלה לי יותר מאשר עולה לך", במטרה ליצור יותר שיוויון בין החברים. דיירי השלישיות לא יקבלו יותר מאף אחד, אלא להיפך, ביתם לא מתקרב לאיכותם של  הבתים האחרים.

שלישית, גדיא כותבת שההצעה של יעלי: "תביא את רמת יוחנן לסיחרור אדיר, חברתי וכלכלי".נראה לי שאם נכנסו לסיחרור זה בגלל הסטנדרט הגבוה של הבתים החדשים, שיצרו פער גדול בינם לבין הבתים האחרים. האם הגיוני שהעלות לצימצום פער זה תיפול על החברים שעלות שיפוץ ביתם יקרה יותר בגלל המצב הנחות של ביתם? או נכון יותר שעלות זו תתחלק שווה בין כולם.

 

בנוסף, גדיא כותבת: "דיירי השלישיות, החבורה והדס, מקבלים 170 מ"ר של בית אמיתי על חשבון הקיבוץ". לדעתי, כל החברים מקבלים בית אמיתי, ואם מדובר על הקומה השנייה, לא אנחנו החלטנו לבנות קירות במקום קוקיות, הדבר נובע מאילוצי התיכנון*.

כמובן שחבר שיבנה בחלל זה ישלם בדיוק כמו כל אחד אחר.

 

לבסוף, לאורך תהליך צימצום הפערים אני שומעת מאנשים רבים ביקורת ואי דיוקים על דיירי השלישיות ועל נציגנו בצוות צימצום פערים. אין לי מושג מי דואג להפיץ שמועות אלה אך הן אינן נכונות ופוגעות מאוד בהרגשת הבית שלנו ובתחושת החברות.

אם למישהו יש השגות או הערות נשמח לשוחח על כך באופן חברי.

 

*גדי מוסיף, גם דיירי שכונת הדס לא החליטו לבנות קירות בקומה השנייה (במקום קוקיות), הדבר נכפה עליהם על ידי בעלי התפקידים והנוגעים בדבר, על מנת למנוע אפשרות של הגדלת הבית במחיר מגוחך כמו שנעשה בשכונת התאנה..     

 

 

 

 

 

מאייקה יפה 

אבן זרקו הבונים....

ב"ברמה" האחרון הופיעו שלוש  כתבות ברצף אחד, שמגיבות על ההצעה והדיון בנושא השיכון שהתקיים באסיפה הכללית שבוע לפני כן.

לצערי הרב, הביקורת וההתקפה האישית על "השליח", והניסיון להימנע מלהתמודד עם בשורתו ומסריו הייתה משותפת לכולם. בכתבה של גדיא זה היה ישיר ובוטה, אצל אודי זה היה מרומז, ואצל איתן המסר היה בפשטות מבטלת, שהכל עניין של התמקחות על השקלים שבשורה התחתונה, ומעבר לכך אין בעיה ואין עקרונות.

על פי תפיסתי, הדיון אליו הגענו בנושא התנהלות צימצום הפערים בשיכון מבטא בעיית עומק חברתית וכלכלית בה אנו נתונים. המצב כיום מחייב התייחסות יותר רצינית ומקיפה, וגם פעולה לתיקון בעיות קשות, לצד הישגים חשובים ורבים שהושגו בקידום השיכון.

סוג ההצעה שהונחה על שולחן המזכירות והאסיפה על ידי יעל לביא, היא הצעה נכונה, צודקת וקיבוצית, שמן הראוי

היה שהמזכירות תביא אותה בעצמה עוד לפני כ - 4 שנים. הצעה שראוי היה שהחברים יבינו את תוכנה, ולא יתקעו בדחייתה על הסף בגלל גל השמצות שאינו לעניין, ואינו מכבד את משלחיו.

לצערי הרב, מחיר ביצוע ההצעה יהיה גבוה למדי, חברתית וכלכלית, עבור רמת יוחנן, אך הוא עדיין עדיף על  השיטה המתקיימת עד עכשיו, שצוברת עיוותים גדלים והולכים, ולא מאפשרת פיתרונות סבירים שנדרשים כיום.

הנוסחאות הקיימות לכאורה כיום, ובמסגרתן מתנהלת ההתחשבנות וסגירת ההסכמים עם החברים המשפצים, או בונים בנייה חדשה, אינן אלא סוג של משא ומתן שמזכיר במקצת שוק. 

מדובר בנוסחאות שלכאורה מייצרות מספרי קצה, אך בפועל מדובר בנוסחאות מהסוג שהגשש החיוור ציינו במערכון המיתולוגי על ד"ר ליכטיג בר-זוהר, כ"מכפילות את השכנים בבלטות", ואז יוצא משהו. מותחים מכאן, מותחים משם,  נציגי הקיבוץ שומרים על הקופה המשותפת ככל יכולתם, החבר שומר על כיסו ככל יכולתו, והתוצאה הכספית נקבעת במידה רבה על פי כושר המיקוח של החבר, ולבסוף בצורה שרירותית למדי נקבעת השורה התחתונה.

הדרך לדירת הקבע המובטחת בת ה-170 מ"ר ברמת יוחנן, ברמת הבטון והתיכנון הבסיסי המשותף לכולם, עלתה עד היום לחברים שונים, בדירות שונות, סכומים בפערים של מאות אחוזים אחד מהשני.

המצב הזה, אליו הגענו, הוא תוצאה של פער גדול מידי בין ההחלטות הציבוריות הקיימות לבין מה שמתבצע בפועל. המצב מחמיר מאוד, מפני שמדובר כיום על סכומים בהיקפים של מאות אלפי ₪, שבתהליך מאולתר שכזה, ללא בקרות וסרגלים ציבוריים, נופלים על החבר או על הקיבוץ. המקרה של בתי השלישיות אינו במוקד התופעה. מדובר בבעיה משותפת לחלק גדול מהשיפוצים והבנייה החדשה שנעשו בשנים האחרונות אצלנו.

אודי פלד מספר במאמרו מהשבוע שעבר את הסיפור שלו. הוא בחר להשמיט פרק שכולנו היינו מעדיפים לשכוח. אך מה לעשות, מאז אותו פרק, ההחלטה על תקנון עיקרי השיכון התהפכה לה והשתנתה בצורה קיצונית.

כוונתי לאירועי שכונת "תאנה". לשכונת "תאנה" קדמה שכונת "הזית". שם, בשלב הראשון של ביצוע התקנון, בוצעה החלטת התקנון כלשונה. הקיבוץ בנה בתים של 105 מ"ר. כל ביצוע תוספת פרטית מעבר לדירת הסטנדרט, עד וכולל שלב שכונת "הזית", הייתה מעניינו של החבר בלבד, והקיבוץ לא לקח על כך אחריות, מעבר להקפדה על עמידה בכללי התיכנון המקובלים אצלנו.

בבניית שכונת "תאנה" קרו מספר אירועים משמעותיים:

א.     לראשונה הקיבוץ לקח על עצמו את האחריות התיכנונית והביצועית לבניית דירות קבע  מורחבות, שכוללות גם את מרכיב הבנייה הפרטית  על ידי החברים, מעבר לסטנדרט של 105 מ"ר. פעולה שבוצעה עד אז אך רק באחריות החבר, וללא כל מעורבות ואחריות ביצועית של הקיבוץ.

ב.     בלהט ניצול ההזדמנויות שנוצרו, ללא כל דיון ציבורי, התקבלו בסופו של דבר  דירות בשטח של בין - 200מ"ר ל - 300מ"ר, כולל מרפסות מקורות, בערכים כספיים נמוכים ביותר  לדייר, שמשמעותם מרכיב סבסוד גבוה מאוד מצד הקיבוץ.

בעקבות "התאונה בשכונת תאנה", שונה התקנון לעיקרי השיכון שינוי שבא לנסות ולתקן את החומות שנפרצו, אך במעט מידי ומאוחר מידי.

בפועל, מאז אותו אירוע, כל הצוותים שעוסקים הן בבנייה חדשה והן בשיפוצים, עוסקים לא ב-105 מ"ר של הסטנדרט אלא באיך מתחשבנים עם החברים על 65 המ"ר הנותרים עד ה - 170מ"ר. אודי פשוט מסרב לקרוא לזה בשם המפורש.

אי אפשר להתכחש לעובדה שלמרות שהחלטת הקיבוץ מתייחסת לתימחור וביצוע 105מ"ר, הקיבוץ והגופים העוסקים בבנייה מזמן כבר לקחו את האחריות בפועל על בניית כל ה 170 מ"ר.  רק תקנון ציבורי ראוי, שמגדיר מה לקיבוץ ומה לחבר, לא נמצא לכך, וחבל מאוד. התוצאות והמחירים, החברתיים והכספיים, קשים.

ובפועל, לגבי ההצעה שעומדת על הפרק, שמנסה להסדיר את אחריות הקיבוץ על ה - 170מ"ר:

א.     ההצעה חשובה, ראויה, חשוב להבין אותה, ויש לדון בה לטובת הדיון הציבורי ומימוש האחריות המשותפת שלנו להתנהלות הקיבוץ.

ב.     ההצעה באה על רקע כישלון מתמשך של ממלאי התפקידים והצוות שאני שותף לו, לייצר הצעה הוגנת, על בסיס הנוסחאות הקיימות, מצד ההנהלה שתהיה ברוח הצהרתו המכוננת של דניאל פרי לדיירי השלישיות: "בשורה התחתונה - אתם לא תשלמו יותר ממני על המטרים שמעל הסטנדרט". ייתכן ויש מקום לעוד מאמץ כאן, ובכל זאת להצליח .

ועוד כמה אמירות כלליות שמעבר לסוגיה הנדונה אך רלבנטיות מאוד.

יש הכרח לעבור במהירות לשלב הבא בנושא השיכון ברמת יוחנן. יש לבצע מהלכים מהירים להסדרת שיוך דירות לחברים, ולהיפרד מהמהלך הנוכחי, שכבר השיג את רוב יעדיו בבנייה. (מהלך זה אינו צריך לעמוד בסתירה למבנה של קיבוץ שיתופי, כפי שרמת יוחנן כיום). זאת משתי סיבות עיקריות:

א.     כיום משאבי תקציב עצומים מושקעים בבנייה והרחבות מיותרות. אנו הולכים בדרך בזבזנית, הן מנקודת המבט של החברים, והן מנקודת המבט של הקיבוץ.  חברים רבים היו מעדיפים להשתמש בכספים אלה למטרות אחרות, במידה ולכספים אלו הייתה עבורם אלטרנטיבה. החברים בונים כי הקיבוץ נותן ומאפשר אותם כספים אך ורק למטרה זאת, ללא כל אלטרנטיבה אחרת, והאבסורדים רבים וידועים.

ב.     חברי הקיבוץ שמשקיעים כיום את מיטב מעט חסכונותיהם, ולוקחים הלוואות מהקיבוץ לביצוע בנייה פרטית בדירות, בעצם מעניקים כיום את חסכונותיהם לקיבוץ ומשביחים את נכסיו. חברים שהשקיעו מאות אלפי ₪ בבניית דירתם, במידה ויעזבו את הקיבוץ, או את העולם, לא יוכלו לממש את השקעתם בעצמם או על ידי יורשיהם, ויש כאן בעיה גדולה. על פי המצב החוקי כיום, כל הדירות הן בבעלות הקיבוץ, ולחבר המתגורר בדירתו, ובה מושקע מיטב כספו, אין כל בעלות או מעמד חוקי..

 

 

 

 

נוח (זהבי) עצבני

דברים שרואים מפה לא רואים משם

ניצחנו את המערכה, המועמד שלנו ניצח, ועכשיו יש לנו חמש שנים שקט. כדאי לנו, חברים ופרנסי הקהילה, שננצל את חמש השנים האלה לברר עם עצמנו איך הגענו למצב הזה. מדוע הנהלה שידעה לתמוך ולעזור בגמר לא עשתה כלום בחצי גמר. גם מאייקה וגם דוב'לה ראויים. אני אישית תמכתי במאייקה, ולאחר הסיבוב הראשון הודעתי לדוב'לה שאני עומד לשירותו אם ירצה, וכך היה. בקטע של ללכת אחרי המועמד המקומי יש לנו הרבה מה ללמוד מיגור, וכך תמיד היה. יש לנו מספיק זמן לברר עם עצמנו למה, כמה ואיך, מאחר שהוכרעה המערכה הרי אנחנו מגיעים למערכה האמיתית תרתי משמע, הלא היא המערכה על "הבית".

הופתעתי לגלות שכל ה"ברמה" היא חד צדדית, למה, אני לא יודע. מי שחושב שהאסיפה האחרונה היא סוף פסוק, ברור לי שהוא טועה. זה שיעל הביאה הצעה טובה או לא, אפשר להתווכח, אבל הייתי שמח לדעת איך בכלל, ולמה מגיעים למצב שחבר מביא הצעה במקום המוסדות.

את גדיא אני לא מבין, וגם לא את חלק מהצדקנים משכונת ה"תאנה". אם הולכים לפי ותק, ורק כך נראה לי שצריך ללכת, ואין לי שום בעיה לחכות עד שיבנו לכל מי שיש לו יותר ותק ממה

שיש לי. אבל איפה הייתם כולכם כשרציתם לרדת מהקומותיים, או את גדיא, מדוע את לא מוותרת על תורך לצימצום פערים כדי שוותיק ממך יקבל קודם. אודי, זה נורא נחמד להביא פרוטוקולים של ישיבות, כשאתה יושב לך בנחת בביתך צמוד הקרקע והמרווח. (למה לא להביא פרוטוקולים של ישיבות מזכירות). האמת היא שהפרוטוקולים לא ממש מעניינים אותי. יש לנו החלטות בנושא בנייה וצימצום פערים. אני לא מתכוון לכתוב פרשנות משלי לתקנון, אבל ממה שהבנתי הבתים היחידים שעומדים תחת בתי קבע זה השכונה של גדיא ושלי, ושאותם ניתן להגדיל במקום על הקרקע ולגובה. כל השאר הם לא בתי קבע. ‏אם זה נכון, כל מי שאין לו בית כמו לי זכאי לדירה חדשה לפי מפתח ותק‏. והתור הזה אמור לכלול את מי שדירתו לא עומדת בהגדרה, כולל אותם ותיקים שאין להם כוח למלחמות האלה, והם לא עומדים על שלהם בזכות ולא בחסד. לחלקם יש ילדים שמקבלים בית חדש או צימצום פערים. נכון להיום נראה לי ששקיפות במה שנוגע לשיכון ולשיטת החישוב והחיוב של החבר לוקה בחסר, אני עומד לפני הכנת תוכניות לשיפוץ ביתי, ואני לא יודע מה מהעלויות הן עלי, ומה על הקיבוץ. הבית שלי שונה משל גדיא, וברור לי שהיא ואני לא נקבל את אותו סכום, אבל גם ברור לי שכל הדיירים אצלנו בשכונה אמורים לקבל סכום זהה. השלישיות הם כרגע שק החבטות של הקיבוץ, וכרגע הם עם הבתים הכי גרועים בקיבוץ, בתים שלא עומדים בהגדרות שלנו לדירת קבע. אל השלישיות צריך להוסיף גם את הבתים של הוותיקים במרכז הקיבוץ.

לדעתי עדיין לא מאוחר מדי, למעט הבית של יואב אופק, ואולי הגיע הזמן לקבל החלטה  אמיצה ולהחליט שכל דיירי השלישיות עוברים לבתים חדשים, כמו חבריהם מהשכונה הדרומית. אני בטוח שיהיו הרבה קופצים על בתי השלישיות כדירות זמניות. כשבנו את שכונת "תמר" ו"תאנה" זה היה אחרי הרבה לחץ ארוך ומוצדק של דיירי הקומותיים לעבור לצמוד קרקע. מדוע אז לא יצא אף אחד נגד המשתכנים, מה שונה אז מהיום? למעט העובדה שנושא השלישיות כבר נסחב יותר מידי זמן. אם הבנתי את יעל, מה שהיא רוצה זה שעל כל מטר שהיא מוסיפה מעבר למה שהקיבוץ נותן, היא תשלם כמו ששילמו בשכונת התאנה על המטרים הנוספים שלהם. אם זה נכון אז על מה רבים פה? על חבר שאומר מגיע לי? את המושג הזה לא אני המצאתי. המציא אותו מי שקבע את האימרה "מגיע לך צימצום פערים". חבר שלוקח על עצמו תפקיד, יודע שיש מצב שדעתו תהיה דעת מיעוט, ואני לא חושב שהוא צריך לקום ולהתפטר.

לפני כשנה הוקם צוות צימצום פערים בנושא הרכב שהביא הצעה שלא התקבלה. אז אמר אבנר: בסדר, רצינו לעשות "סדר". אתם לא רוצים, לא צריך, אני לא מטפל בזה. ומאז כאוס, כל דיכפין ייתי וייקח, ולא תמיד יזכור להחזיר. קורה שדעתך לא מתקבלת, התשובה לא צריכה להיות אני מתפטר, אלא בוא נשב נראה איך פותרים את הבעיה לשביעות רצון כולם. כל צד יוותר קצת ואולי נגיע למצב שבו כולם יהיו מאושרים. הגיע הזמן לפתור את הסוגיה של דיירי השלישיות, וכמה שיותר מהר, כך ייטב לכולנו...

יש לי עוד נושא קטן ומעצבן ביותר. לאחר שהותקנו השערים החדשים אשר הורידו את כמות כלי הרכב שבחצר ב - 90% לפחות, נשאר עוד נושא הקלאבקאר. לא יתכן שיסעו באיזור מערכת החינוך בשעות 06:30-08:30 ‏ ואחה"צ בשעות 15:30-17:30. אני לא מצליח להבין למה אני צריך ללכת בבוץ כדי שהקלאבקאר ייסע על המדרכה. או שהוא נוסע לקראתי, ויורד בעצמו, כשהוא חוזר למדרכה הוא ממלא אותה בבוץ. אין שום סיבה לנסוע על המדרכות. יש את הכביש ההיקפי שהוא רחב מספיק לכולם, לא צריך לחכות לאסון הראשון כדי לעצור את התופעה הזו. השבוע הסביר לי נהג ששאלתי אותו למה כל כך מהר, הוא ענה לי: זה לא מהר זה רק עושה הרבה רעש. אני עדיין יודע את ההבדל בין מהיר למרעיש.

ודבר אחרון מה עם מינוי נציגי ציבור חדשים למזכירות ??????  שבת שלום. .

 

 

 

 

ירמיהו

הבהרה

   ויכוח בנושאי השיכון היה תמיד, וכנראה גם ימשיך להיות טעון ואמוציונאלי. אשר על כן חובה על כולנו להרגיע. בסופו של יום נצטרך כולנו יחד להמשיך למשוך את העגלה, במידת שיתוף ושיוויון כזו או אחרת. ואחרי ככלות הכל, הויכוחים המהותיים בנושאי אורחות חיינו עוד רובצים לפיחחנו, אל נמהר ל"שבור את הכלים" כבר עתה...  

ולענייננו -

בשבוע שעבר הגיעו לעלון שלוש רשימות בנושאי שיכון. הרשימות הגיעו מאוד מאוחר, ועם זאת חשבתי, התייעצתי, והחלטתי שמין הדין ליידע את בעלי העניין הנוגעים בדבר, על מנת שבמידה ויירצו, יוכלו להביא גם את התייחסותם באותו שבוע, וכך עשיתי.

מסיבות של לחץ בזמן, או אחרות, לא נעניתי. במקום זאת הגיעה בקשה לדחות את הפירסום.

לא יכולתי לקבל את הבקשה הזו, מן הטעם הפשוט: הוויכוח הוא ציבורי ולא אישי, הדעות של הצדדים, כמו המחלוקות ביניהם, ידועות. הן לא סוד. כותבי שלושת הרשימות הביעו כמובן את דעתם שהיא אישית, ואת השקפתם שהיא גם כן אישית. אין תימה שלא כולנו מסכימים להן. אלא שזה לא גורע מזכות חברים להביע דעה. גם אם לחבר זה או אחר דעה שונה. זה לגיטימי, וזה לגיטימי. אין כאן "טובים" ו"רעים". אין "צודקים" ו"לא צודקים", יש דעות ונקודות מבט שונות.

מאחר והעלון מופיע כל שבוע לא ראיתי שום מניעה לפרסם את הדברים בשבוע שעבר, תוך ידיעה שהשבוע נפרסם התייחסויות נוספות/אחרות. על כל פנים לא חשבתי שנכון יהיה לדחות את אותן רשימות רק בגלל שאין הן יכולות להופיע ללא תגובה. או רק בשם ה"איזון הקדוש".

זכות התגובה אינה נשללת מאף אחד, גם אם תבוא כמה ימים מאוחר יותר. אין פה צנזורה, ואין סתימת פיות, ואין פה שום מעשה לא חברי, מעבר לוויכוח שלפעמים גולש לטונים צורמים. והראיה, הנה השבוע ארבע רשימות שעוסקות בנושא והן כולן בעלות אותו גוון, ללא שום תגובה, או התייחסות בשם אותו "איזון קדוש".   

וזה מביא אותי לשאלה האם אנחנו רואים ושומעים את עצמנו בזמן הוויכוח. נדמה שאנחנו נסחפים למחוזות לא רצויים בעידנא דריתחא… אך כל אחד והסיגנון שלו.

ועוד מילה ל"עצבנים" שבינינו – העצבנות היא לא יועץ טוב. קל וחומר שהיא לא עושה אותכם יותר צודקים מאחרים. כדאי להתנסות לפעמים במילוי תפקיד שיש עימו אחריות וחשיפה לביקורת ציבורית, ואז אולי "דברים שנראים מפה, ייראו לכם אחרת משם…" .    

 

 

עדנה לקח

משדה החינוך...

60 ימים של שביתה...

בחודשיים האחרונים בילו ילדינו ב"חופש גדול" שני, שנחת עלינו בדמות שביתת מורים - חופשה לא מתוכננת ומתסכלת, בעיקר בגלל חוסר הוודאות של התלמידים לגבי סיומה.

 

לאחר סיום החופש הגדול וחופשת החגים, נערכנו במערכת החינוך בהתאם, אירגנו קבוצות למידה במתמטיקה ובאנגלית, על פי רמות למידה. הילדים תירגלו מעט מהחומר שנלמד בבית הספר. גם ביה"ס "כרמל- זבולון" עשה מאמצים כדי לארגן ימי לימוד מרוכזים עם מורים ששייכים להסתדרות המורים, ובכך תרם את חלקו לקיום אווירה כלשהי של למידה. כמו כן, שובצו הילדים במקומות עבודה שונים שאורגנו ע"י המדריכים. הם גם דאגו להפעיל יותר את בתי הילדים בשעות הערב. תמיכתם בילדים בימי השביתה ראויה לכל שבח. ויחד עם זאת אין לכחד שהילדים גם השתעממו...

בהשוואה למה שהתרחש במדינה, מערכת החינוך שלנו נתנה מענה, ולוּ חלקי, לימי השביתה, וסדר היום של ההורים לא הופרע.

ועוד חדש בשדה החינוך: ספריית הילדים נחנכה בחנוכה. אני מבקשת לברך את צוות האימהות ולהודות להן על השקעה באיגונה ועיצובה, ותודה גם לבנות תלתון "שחר" על עזרתן.

ואחרונים חביבים ה"מחנות העולים": השבוע התקיים טקס השבעת החניכים בטקס אש נאה בכיכר על יד מצבת הזיכרון ביער. הילדים הגיעו למצבה לאחר פעילות של א"ש לילה באבוקדו ולאחר ברכות וכיבוד קל, הם קיבלו את החולצות כחולות.

תנועת "מחנות העולים" פועלת ברמת יוחנן זו השנה החמישית. במהלך שנים אלו נוצר קשר אמיץ וטוב בין התנועה ובין הקיבוץ. בשנים האחרונות הצלחנו להגיע (החינוך, מדריכי המחנות העולים, והמדריכים הצעירים שלנו) למבנה פעילות מצליח של התנועה. יש צמיחה וגידול בהשתתפות חניכים בפעילויות השונות, ויש חוויה טובה ומשמעותית.

הצלחה זו אינה מובנת מאליה, העבודה המשותפת והמסורה של הקומונרים עם המדריכים הצעירים מכיתות י' וי"א, נושאת פרי. בעת הזו, שבה הילדים צופים שעות רבות בטלוויזיה ובמחשב, אנו רואים בפעילות החברתית הזו, תרומה ערכית חינוכית חשובה, הן לילדים, והן למדריכים הצעירים.

ואם הכל טוב אז מה בכל זאת ...

לצערי, אירועים המתרחשים בסופי שבוע מעכירים את האווירה, יש פריצות לבתי הילדים וסחיבת אוכל, מעשים הנובעים משיעמום. זה מביא אותנו, ואת המטפלים, כל ראשית שבוע, לעמידה  במצב של חוסר אונים כשהמטפלים מגיעים לבתי הילדים ומוצאים אותם במצב הזה.

קיימות תופעות של נוער בסיכון, שוטטויות של נערים בלילות וחיפוש ריגושים. לא פשוט לטפל בתופעה זו כיוון שהאחריות על מעשיהם ובילוייהם של  הילדים, בעיקר בלילות,  היא בראש ובראשונה אחריותם של ההורים!

גם נושא הלינה בנעורים עולה לא מעט על הפרק בשל אירועים, כמו שתיית אלכוהול ,פריצה למועדון, איומים ו(כמעט)קטטות. צוות המדריכים עושה ככל יכולתו למזער תופעות אלו, אך אין הוא פעיל כל שעות היממה, ואנו מוצאים עצמנו חוזרים שוב אל אחריות ההורים בשעות שבהן אין פעילות מאורגנת. .

 

 

 

גדיא

על שביתת המורים שהתמשכה

ב"ברמה" האחרון קבע מי שקבע "שכל מה שהמורים רוצים הוא רק כסף..."

"קביעה"  נאה מבלי לברר את אמיתותה.  זה עיצבן אותי מספיק כדי שאגיב.

לידיעת ציבור קוראי ה"ברמה": בשנים האחרונות משרד החינוך מקצץ שעות לימוד רבות ותקנים ניהוליים , גם בחטיבת הביניים וגם בחטיבה העליונה.

בחטיבת הביניים קיצצו רוחבית שעתיים כבר לפני 5 שנים, בהמשך לשעתים רוחביות שקיצצו כמה שנים קודם לכן בחטיבה העליונה. לפני 10 שנים בערך  בבית הספר סיימו ללמד ביום שישי ב 13:30 ולא ב 12:00 כמו היום. מבלי להלאות במספרים, רק אציין שכיום לכל כיתת אם שבכיתות ז-ט מוקצות היום מטעם משרד החינוך 29 שעות שבועיות + 3 שעות ערבית (בתנאי שכל תלמיד ילמד ממש ערבית ולא מזרח תיכון...) סה"כ - 32 ש"ש.

מאחר והמורים התמימים שלנו סברו שמדובר בקיצוץ זמני, כולנו הסכמנו לתרום למערכת שעה משכרנו (מטעמי סולידאריות), המועצה הסכימה לתרום עוד שעה, וכך נמנע הקיצוץ. (כלומר היה קיצוץ, אבל הוא  פשוט לא הורגש אצלנו). עם הזמן הבינונו שבמקום להעריך את נדיבותינו אנחנו נתפסים כ"מובנים מאליו". אמרנו- מספיק, לא רוצים לתרום בלי לראות לזה סוף. ואז הצענו לעבור ל - 5 ימי לימוד בשבוע, לבטל את יום שישי לחטיבת הביניים, ולהאריך את יום הלימודים בחט"ב בחלק מן הימים.

בדיון סוער עם פורום ההורים, ההורים לא הסכימו לוותר על יום שישי לילדים, ולכן הקיצוץ הרוחבי הופעל בימים רגילים מקוצרים (יומיים בשבוע התלמידים התחילו ללמוד ב - 9:00 ולא ב - 8:00 ). השנה התגייס פורום ההורים להביא לשכבות ז-ח את "החמישיידע" תכנית המחוננים מאורנים, וההורים התגייסו לגייס תרומות לפרוייקט, בנוסף לתמיכה של המועצה. מכאן,  שהשנה תלמידי ז-ח לומדים 36 שעות שבועיות , לא בכספי משרד החינוך.ההורים גייסו 200,000 ₪ תרומות, והמועצה נתנה גם היא עוד 200,000 ש"ח.

למי שזוכר, במהלך השנים האחרונות ניסתה לימור לבנת להחיל את דו"ח דברת על בתי הספר מבלי לשתף בהחלטה את המורים ואת המנהלים. ההתקוממות היתה גדולה, בעיקר בגלל הדרך הכוחנית בה פעלה השרה, ודו"ח דברת נגנז.

בתקופה האחרונה, מאז שיולי תמיר היא שרת החינוך, היא מנסה גם כן לקדם רפורמות בחינוך, עם שיתוף המנהלים, ובדרך של הידברות מרשימה. הרעיון הוא לצ'פר מורים טובים, ולתגמל עבור הצלחות. אין אף תכנית מושלמת, אבל הדרך בה יולי פועלת (בהצהרה) היא לעבור בית ספר בית ספר, ללמוד את המאפיינים שלו, ולהתאים לו את התכנית שתענה על צרכיו ותקדם אותו. משרד החינוך הבטיח לבנות כ - 8000 כיתות חדשות, כדי (בין השאר) לאפשר צמצום מספר התלמידים בכיתה.

"יש מצב" שדוקא מפני שלשם שינוי יש לנו שרה קשובה ומקצועית, פרץ "המרד הגדול של המורים" דוקא עכשיו. מאז השנה שעברה מורים (רק חברי ארגון המורים)  נמצאים בעיצומים:

לא מחלקים ציונים, לא מקיימים ישיבות, לא יוצאים ללוות טיולים, וכד'. להפתעתם, אף אחד לא התרגש. פתרונות טכניים חלופיים אנחנו מוצאים (מחפשים בקיבוצים מלווים לטיולים, מקיימים ישיבות באמצעות צד שלישי, ועוד פתרונות פאתטיים שעוקפים למעשה את העיצומים). בסופו של דבר, כשהתחדדה ההכרה שהעיצומים לא מקדמים פתרונות, ולמורים נמאס להרגיש כמו "קבלני בגרויות", הוחלט על ידי הארגון  לצאת למאבק מוצדק מאין כמוהו על עתיד החינוך (לא על עתיד הבגרויות). יתכן שאם לימור לבנת  היתה שרה, לא היו יוצאים למאבק כזה, כי לא היה לו סיכוי. עכשיו נדמה היה לפחות שיש סיכוי.

לאורך כל המאבק הנוכחי יולי תמיר עמדה לצד המורים (גם אם הושמצה על ידם, בהתאם לקמפיין שנוהל על ידי מוטי מורל). התחושה של המורים היתה שהם לוחמים באמת ובתמים למען מדינה שפוייה יותר, ולמען השבת סדרי העדיפויות למדינה. המלחמה לדעת המורים רק מתחילה בחינוך, אבל הביטוי שלה הוא בכל מקום. שדרות הופקרה, הקשישים מופקרים, העובדים הזרים מופקרים, ונערי האוצר קובעים את סדר היום החברתי.

מההדלפות שקיבלנו מהנעשה בדיונים באוצר ובבית הדין לעבודה עולה תמונה שונה מאשר התקשורת ציירה. נערי האוצר ליולי: "נו גמרת כבר לדבר? הבנו את הפואנטה"... וכד'.   התקשורת הציגה גם את רן ארז "כאיש גס רוח ויהיר". בטוח שהיה על מה להתבסס, אבל לא נשכח שהוא כו-לה מורה, שלא יודע את כללי המשחק העסקי הקשוח ונטול הרגש על פיו מתנהלים נערי האוצר. הוא מדבר על חזון ועל עקרונות ולא על ביזנס. זה נכון שהוא מבקש תוספת שכר למורים, אבל לא בצע כסף, אלא במטרה למשוך להוראה אנשים טובים, ולא רק מי שאין לו ברירה כי סף הפסיכומטרי שלו נמוך... המורים חברי הארגון יצאו למאבק שנכון לעכשיו כל אחד מהם הפסיד כבר קרוב ל 20,000 ₪, ובכלל לא בטוח שהכסף יחזור אליו אי פעם. אבל המורים בטוחים בצדקת מאבקם, ומוכנים לשלם את המחיר הכספי.

ולנעשה בבית ספרנו.

בית הספר שלנו מתנהל על ידי שלושה שותפים: ההורים (שהתשלומים שלהם עולים על 2.5 מליון ₪ בשנה), המועצה (שמוסיפה בערך סכום זהה, בהתאם למה שהיא מקבלת ממשרד החינוך, ועוד), והשותף השלישי הוא בית הספר עצמו. בתשלומי ההורים אנחנו מממנים את הפעילות החברתית, וגם תוספת של תקנים כדי לצמצם את מספר התלמידים בכל קבוצת לימוד (באנגלית ומתמטיקה למשל). בבית הספר שלנו מחצית מהמורים הם חברי ארגון המורים ומחציתם חברי הסתדרות (היום למעשה כבר 60% חברי ארגון ו - 40% הסתדרות כי במהלך השביתה הצטרפו לארגון עוד מספר מורים). חנה'לה ישראלי, נעמה ריזנר ואנוכי חברות הסתדרות עוד מסיבות היסטוריות, ולכן גם לא שבתנו. בתקופת השביתה קיימנו בבית הספר מערכת חלקית בעזרת המורים חברי ההסתדרות בלבד. לא אלאה את ציבור הקוראים בכל המהפכים הרגשיים שעברנו, ובמערכות הלחצים האדירות שהפעילו עלינו  מורי הארגון, הנהלת הארגון, התקשורת. מהמועצה קיבלנו את כל הגב הנדרש ואמון מלא בהחלטות ההנהלה, וגם פורום ההורים הבין ונתן גב מלא לכל ההחלטות והבקשות שלנו. המועצה אגב, נרתמה גם לעזור למספר מורים שלנו ששבתו כדי שיוכלו  "לגמור את החודש".

חתך המורים בבית הספר שלנו הוא איכותי ביותר.  ישנם מורים רבים שמצהירים שלולא לימדו בכרמל זבולון כבר היו פורשים מזמן מהוראה. ישנם מורים חברי ארגון שלאחר חודשיים שהם יושבים בבית, הם כבר נמצאים ב"ראש אחר" וגילו שיש חיים אחרי ההוראה,  ובכלל לא בטוחים שהם רוצים לחזור להוראה ולמלחמת ההתשה היומיומית שהעבודה הזו מספקת.

לנו, הנהלת בית הספר, חשוב לשמר את הרוח של בית הספר ואת האיכויות שלו. אנחנו לא רוצים להפסיד את הנבחרת שלנו.

תחת הנחה שמתישהו השביתה תסתיים, יש לנו מספר משימות חשובות לזמן הקרוב. ראשית, להצליח לאסוף את תלמידי י"ב להצליח בבגרויות, ולהציל מה שאפשר ב - 4 חדשי לימוד בקושי. שנית,  לשקם את מערכת היחסים בתוך חדר המורים. שום דבר אינו מובן מאליו. אנחנו משתדלים מאוד להגיע לכל החלטה בהסכמה, ומשתפים בדיונים מספר רחב ככל האפשר של מורים והורים.

חשוב לנו בעיקר שהמורים שלנו יחזרו ללמד בראש מורם, ונקווה שלא ייאלצו ללמד  תחת צווים. הוראה באה מאהבה ולא בכפייה, וזה עיקר המקצוע. ומה שיוחלט על ידי האוצר, ויוסכם על ידי המורים, או מה שיוחלט על ידי בית הדין לעבודה , הוא התמונה החברתית של מדינת ישראל בשנת השישים שלה.

 

והפואנטה כמובן היא, שעוד לפני ששלחתי את הכתבה לברמה כבר הסתיימה השביתה. נראה לי שבכל זאת גם באוצר הבינו שאי אפשר להכריח מורה להיות מורה, וגם רן ארז הבין שאי אפשר לשבור את כל הכלים ולא ללכת לקראת רפורמה. לגבי ההישגים הצפויים... נחכה ונראה.

 

 

 

 

 

                       טיול משפחות לכרמל

בשבת 29.12.07 נצא לנחל קלח שבכרמל (איזור בית אורן), לטיול הליכה רגלי, קל ומהנה, של כ-4-5 שעות.

היציאה בשעה - 8:00 מרחבת האסם.

חזרה משוערת בשעה – 16:00.

ארוחת בוקר וצהריים באחריות המטיילים.

לפרטים נוספים -

                הגר פיינשטיין, אלה ואמנון גולן. טיול מהנה! .

 

 

 

 

 

 

לְאַחַר הַבְּחִירָה

 

מִלְּבַד הַבְּרָכָה

וְגַלֵּי הַשִּׂמְחָה

עִם רַבִּים וְטוֹבִים שֶׁעָשׂוּ בַּמְּלָאכָה

עַל נִצָּחוֹן שֶׁהוּא בְּעִקָּר נִצְחוֹנְךָ.

 

יֵשׁ כָּאן גַּם לֶקַח שֶׁכְּדַאי שֶׁנִּלְמַד

כָּל קַמְפֵּיְן שֶׁל נֶגֶד בְּלִי שֶׁמֶץ בְּעַד

מַכְשִׁיל אֶת נוֹשְׂאוֹ, וְסוֹפוֹ שֶׁיִּמְעַד.

 

אֶת הָעֵמֶק הֵאִירָה זְרִיחָה חֲדָשָׁה

אוֹתָנוּ, אוֹתִי, אָפְפָה הַתְּחוּשָׁה,

וְשַׁלְוָה עַד גְּדוֹתָיו אֶת הַלֵּב גָּדְשָׁה.

 

וְשׁוּב מִכֻּלָּנוּ שָׂא בְּרַכָה

וְתֶחְזַקְנָה יָדֶיךָ הָעוֹשׂוֹת בַּמְּלָאכָה

כִּי מֻתָּר לוֹ לָאִישׁ הַשָּׁר

תִּשְׁבָּחוֹת לְהַרְעִיף אֶתְמוֹל וּמָחָר

כָּל עוֹד לְעַצְמוֹ לא בִּקֵּשׁ הוּא דָּבָר.

 

     ראובן עזריאלי 12/12/07

 

 

 

 

חלוקת דואר ועיתונים. לאחרונה סיימה עפרה גלעד שירות כאחראית על "מרכזיית הדואר". את התפקיד קיבלה על עצמה שרית יצחק.

אני מבקש להודות לעפרה ולאחל לה בריאות ועניין בתחומים החדשים אליהם תפנה את מרצה.

 

"ספריית ילדים ונוער". בשבוע שעבר נחנכה ברוב זאטוטים הספרייה החדשה במקלט חדר-האוכל. הספרייה היא דוגמה מאלפת ליוזמה "פרטית" של חברות, הדופקות להנהלה בראש ומרימות בעצמן מוסד חדש בקיבוצנו. אני מקווה שהמרץ והיוזמה שליוו את ההקמה והפתיחה החגיגית, לא ידעכו בימי החולין.

בהקשר זה חפרתי קצת ומצאתי כמה קטעים רלבנטיים מעלון חברת הילדים "ניבנו" שיצא ב-1945 (!) "לכבוד הספר האלף בספריית הילדים".

 

"דבר המערכת. הפעם יוצא 'ניבנו' לרגל מאורע נכבד ונעים בחיינו ... בין נכסי החברה החשובים נמנים כמובן גם הספרים, כי הם משקפים ענותם של סובלים, הרפתקאות תיירים, מלחמות עמים נדכאים לשחרור, חיי אישים דגולים ועוד סודות רבים ... "

 

אורה יניב (כיתה ה') כתבה "מהווי הספרייה":  "... נו מחכים כבר להתחלת הספרייה. אוף! הספרנים האלה! בודאי שוכבים וישנים שם. לבסוף נראה הספרן הראשי. מתחילה הספרייה. הקטלוג עובר מיד ליד, אך הראשונים אינם חושבים למהר כלל בהחלפת הספר. נשמעות קריאות זירוז מצד המחכים וצעקות מצד הספרנים: 'הוי! שיתקו שם או שאפסיק באמצע את הספרייה' ..."

 

צביקה קרניאל (כיתה ז') כתב בחרוזים את "חוקי הספרייה".  הנה שניים מהם: כלל א': "בנגעך בספר נקייה תהיה ידך, למען לא תקלקל ולא תלכלך את ספרך. ולא כאותו ילד שאמר 'ידי נקיות', ועל כל דבר שנגע נראו סימני אצבעות". כלל ד': "מחברך ספר אל תיקח, פן יחפשהו הלז אחר-כך. אל תיקח גם פן תאבדהו, וחברך ישא בעונש רעהו".

 

אלישע וינר (שלם) (כיתה ז') כתב ביקורת ספרותית: "אני אכתוב איך התרשמתי מהספר 'טרזן נלחם בגרמנים'. כידוע לכם זה ספר רומנטי ומוסרי ועצוב מאוד. כשקראתי אותו ממש עלו דמעות בעיני. אם אתם רוצים לתהות על קנקנו של ספר זה אתן לכם דוגמה: טרזן היה גיבור נורא, והוא חי בג'ונגל. פעם אחת תפש את נום האריה והרביץ לו ככה, עד שנעשה ילד טוב. ביער היו גרמנים. אז הוא קשר את נום בשרשרת ונום אכל את כל הגרמנים. ותגידו אתם, האם אין זה ספר מוסרי ורומנטי? ואם תקראו אותו כלום לא תעלנה דמעות בעיניכם?".

 

ומה היה מספר הספרים שהחליף כל ילד בממוצע בשנה ? כיתה ב' - 22.8 ספרים. כיתה ט' - 28.7 ספרים. הספרים האהובים ביותר על הילדים היו (לפי הצבעה שנערכה), מקום ראשון: עלובי החיים של ויקטור הוגו. אחריו לפי הסדר: ברכת האדמה – קנוט האמסון. דוד קופרפילד – צ'ארלס דיקנס. מעל החורבות – צבי ליברמן. זאב הים – ג'ק לונדון. מיכאל סטרוגוב – ז'ול וורן. הנפש הקסומה – רומן רולן. קוו-ואדיס/בישימון ובערבה – הנריק סנקביץ. באין משפחה – הקטור מאלו. אנשי בראשית – אליעזר שמאלי. הקנאים הצעירים – יעקב חורגין.

 

אילו ספרים, איזה סופרים ... מעניין אם מישהו עוד קורא אותם היום. תפוצת כולם ביחד וודאי לא גרדה אפילו את זנבו של "הארי פוטר" אחד.  .

 

 

 

מירי פיינשטיין

תערוכת אמנות בגלריית בית ההנצחה

בגלריית בית ההנצחה מוצגת תערוכה קטנה ומקסימה מיצירותיה של שרה'לה גינסברג.

בפתיחה החגיגית, שנערכה בחנוכה, ביום הגשום ביותר השנה, שררה אווירה חמה ומרגשת. מרגשת ליוצרת המציגה לראשונה קבל עם את כישרונה, ניסיונותיה האמנותיים, ועולמה הפנימי העשיר והמגוון, וחוויה למשפחתה וחבריה.

שרה'לה היא מן הדמויות המחוברות בכל הנימים לרמת יוחנן, נופה ואנשיה. ואלה ניכרים ברבות מן העבודות המוצגות.

בחושה האסטתי, ובעינה הבוחנת, פגשנו את שרה'לה גם בהזדמנויות אחרות: בביתה המטופח, בחלקה בעיצוב בית ההנצחה ו"חמדת אבות", בסידורי תערוכות ופרחים באירועים שונים של הקיבוץ, בטעמה הטוב בלבוש, בכתיבה מנוסחת היטב ורגישה להפליא, בקריאתה הרהוטה, ועוד ועוד. והכל בלב ליבה של הקהילה, באחריות עצומה לבני המשפחה, לחבריה ולכל אדם באשר הוא. הציור הינו חלקת האלוהים השמורה לה בלבד. בצניעותה שמרה את הישגיה לעצמה. אני שמחה על כך שעכשיו ניאותה לחשוף אותם.

חברים, תושבים ואורחיהם מוזמנים לבקר בתערוכה שתוצג עד סוף חודש דצמבר.

ביקורים: בשעות העבודה,

או בתיאום בטלפון עם עובדי בית ההנצחה ו/או שרה'לה..

 

נהג בית (קו ר"י- 66)

לבקשת חברים אנו מנסים לחדש באופן חלקי ובמתכונת שונה את שירות "נהג הבית".

שירות נהג הבית יופעל בשלב זה יומיים בשבוע, בימים שני וחמישי. שתי נסיעות ביום – נסיעה אחת לפני הצהריים ב"סיבוב דרומי", ונסיעה אחת אחר-הצהריים ב"סיבוב צפוני".

הכוונה היא שנהג הבית יפעל כמו קו אוטובוס, דהיינו בשעות ובתחנות קבועות (ולא כ"טכסי ספיישל"). פירוט הימים והשעות להלן הוא בבחינת "ירייה לטיווח". ניתן יהיה לשנות את הימים והשעות לפי הביקוש והניסיון המצטבר.

השירות יתחיל ביום חמישי 3/1/2008. נהג הבית הוא כפיר אמיר. (במקביל ללימודיו)

קווי הנסיעה והתחנות הם בשלב זה כדלקמן:

07:30 – יציאה מרמת יוחנן.

08:00 – יציאה מבי"ס כרמל זבולון.

08:30 – יציאה מ"לב המפרץ".

08:45 – יציאה מבי"ס כרמל זבולון בחזרה לקיבוץ.

12:30 – יציאה מרמת יוחנן.

13:30 – יציאה מקריון/קופת חולים.

(מיקום מדויק לצורך האיסוף לתאם עם כפיר אמיר בסלולארי)..

 

 

אוניברסיטת חורף

עם סיום תקופת הסופגניות, רגע לפני אוזני ההמן והמצות, ברצוננו להזמין אתכם לחודש של למידה, תרבות, וסדנאות. אז על מה מדובר?

במהלך חודש פברואר יתקיימו מידי שבוע הרצאות וסדנאות בנושאים הבאים:

ספרות, בישול, אמנות, אלטרנטיבי, ומסע אחר.

בכל נושא יתקיימו שניים שלושה מפגשים.

בשבועיים הקרובים נפרסם את התוכנית (הסילבוס) של "אוניברסיטת החורף", וניתן יהיה להתרשם מההיצע ולהירשם לפעילות. ההשתתפות בכל הפעילות מותנית בהרשמה מוקדמת, כשבסדנאות ההשתתפות תהיה בעלות סמלית.

כל הפעילויות תיתקיימנה בשעות הערב ומיועדות למבוגרים בלבד.

תנאי הקבלה לאוניברסיטה: רצון טוב, מוכנות להרחיב אופקים, נכונות להיפרד מהתנור והפוך, רצון לשבת ולפעול בצוותא, ומוטיבציה להנאה.

לפיכך, השאירו את ערבי פברואר פנויים, ובמהרה יתמלאו בתאריכים של שיעורים.

פרטים נוספים בקרוב.

הצוות המארגן:

חגית כהן, נרית ספיח, ערגה קפולניק, לאה קוטלר, אורית שטייף - בשם וועדת תרבות..

 

 

 

 

 

בענייני מוסיקה

שנת הלימודים המוסיקלית כבר בעיצומה, ילדינו וחברינו מנגנים להנאתם במספר מגוון של כלים.

חלילים - שני תלמידים.

קסילופון - תלמידה אחת.

סקסופונים - שני תלמידים.

גיטרות – אחד-עשר תלמידים.

פסנתר – אחד-עשר תלמידים.

לודמילה קלריך לקחה על עצמה יוזמה מבורכת, והתחילה ללמד כינור. נענו לאתגר שישה תלמידים צעירים והוריהם המלווים אותם בשיעורים. יישר כוח לודמילה.

חדר המוסיקה הקטן, עבר שיפוץ קטן בעזרתם של אופיר מרציאנו וצוות הבניין.

נעשתה עבודה חשובה של איסוף, אירגון, רישום ובדיקה של כלי הנגינה השונים, וריכוזם במקום אחד, על כך נודה באופן מיוחד למוטה צוקרמן וזיכריני שטייף.

בהזדמנות זו נבקש מכל מי שבידיו כלי נגינה השייך לקיבוץ, והוא אינו מנגן עליו, להעביר אותו אלינו על מנת שיחזרו למעגל השימוש לצרכי תלמידנו.

ביום ה' 10.1.08, בשעה:18:00 מתוכנן קונצרט תלמידים ברמת יוחנן, הזמנות תישלחנה סמוך למועד האירוע.

בברכת חורף חמים ומוסיקלי, איציק אדרי ואורית שטייף..

                              

 

 

 

 

                             מדרכה 'צרה'   / עפרה גלעד                       

 

בשנת אלפיים ושבע

מדרכה, בדרך טבע

להולכי רגל... נועדה.

 

אצלנו , פה, בזה הכפר    

כל ה'בסיס' שלה - נשבר

לאורכה, קשה... הצעידה.

 

בימים טרופים אלה

עם  קלבקרים כאלה

והמכוניות... שלא נדע!        

 

המדרכת, כה צרה -

זו צרה ממש צרורה!

- יש להרכיב פה ועדה.

 

אשר תבדוק וגם תכתיב

להגדיל את התקציב.

שלא... תבוא המעידה!

 

יש, על ה'מדוכה' לשבת

לא לחסד, רק לשבט

ואם צריך... עוד עבודה.

 

לחסל ה'מפגעים'

אולי נפחית הנפגעים.

נוכל ל'נוע'... ב - צעידה!

 

אז, פרנסי - הקהילה

שנסו... וצאו... להתחלה

ודאי תזכו לאהדה.