עלון מס 1571

ומי אשר הדליק המנורה בנפש - הוא ייצק השמן לאורה

בשעת לילה מאוחרת, צעד רבי ישראל סלנטר מביתו אל בית המדרש לעסוק בתורה ולהתבודד עם קונו. לפתע הבחין באור קטן מהבהב בחנותו של הסנדלר. תמה מאוד הרב על כך. נכנס לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר. ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים?''

''רבי'', השיב הסנדלר בפשטות ''כל זמן הנר דולק אפשר עוד לתקן..."

נרעד הרב עד עמקי נפשו ואמר לעצמו: אכן! מה מאוד נכונים הם דבריו של הסנדלר. שהרי נשמתו של האדם משולה לנר, וכל זמן שהנשמה שוכנת ודולקת בתוכו, עליו לעמול ולתקן את מעשיו ודרכיו.

מסיבת חנוכה לכל המשפחה, בשעה 19:00 (שימו לב לשעה),

· בשעה 18:00 בבית ההנצחה – פתיחה חגיגית של תערוכת ציורים מעבודותיה של שרה'לה גינסבורג.

· בשעה 22:00 בחדר האוכל – "חגיגה יוונית עם אליקי". השתתפות מגיל צבא ומעלה.

"סוד היחד", סרטה של איילה גלעד (חברת קיבוץ עין גדי, אמא של ויוי): ניפגש לצפייה משותפת, שיחה עם היוצרת והדלקת נר חמישי של חנוכה.

בשעה 19:00, במקלט ליד חדר האוכל (עיר מקלט),חנוכת ספריית הילדים ופגישה עם מספרת סיפורים.

· פרטים נוספים על הפעילויות השונות, יתפרסמו בהמשך על לוח המודעות בחדר האוכל.

צוות החג :בסי גורדון, גל כהן, איתן ספיח, דניס רותם, אורית בן נחום -וועדת תרבות.

ובליל סער, מאוחר,
כשרעמים נופלים בחשיכה,
ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר,
אז מדליקים את שארית הנר,
ויש תקווה שהעולם ישוב ויתבהר.

לא נעים לי לספר אבל העורך לוחץ לספק עלילת גבורה לכבוד חג החנוכה. עלילתי מתגמדת לעומת עלילות המכבים – אבל זה מה שיש.

זה היה בקיץ 1969. זה עתה סיימתי מספר חודשים של שוטטות על פני הגלובוס כ"טו-סי" (על שם המושב הקבוע למאבטחים באל-על). עקב כך שוחררתי ממילואים. זה היה בחופש הגדול (מן האוניברסיטה שבמילא כבר שכחתי את הדרך אליה). החלטתי שזו ההזדמנות להחזיר את החוב.

גייסתי את עצמי לחודשיים מילואים במסגרת מה שקראו אז "נמרים". ירדתי לביר-גפגפה. ראיין אותי מפקד האוגדה צ'יץ. הסביר לי שמלחמת ההתשה קורעת את הסדירים וכמה חשוב שוותיקים (23) ומנוסים (?) כמוני יכנסו לקווים. בהליקופטר ספיישל (!) הועפתי למיתלה ובג'יפ מקרטע למוצבי "קוברה". התמניתי כמ"פ לשלישיית קוברה א' + ב' + ג' ונכנסתי לרצף ההפגזות הבלתי פוסקות של מלחמת ההתשה. החיים היו די שיגרתיים. ביום ראשון חייל עם חור בגודל אגרוף בחזה מכדור של צלף מעברה השני של התעלה. ביום חמישי "אחד פרח ושניים צהובים" מפגיעה ישירה בעמדה. פעמיים ביום סיור ל"מזח" מדרום. עם הרבה אום-כולתום (התחנה היחידה שקולטים) ובלי מקלחת (הטנק של המים הפך מזמן למסננת וגם לא נעים להיתפס ערום בין הפגזים).

יום אחד אני מקבל פקודה מן "המבצעים" להוציא בלילה צוות קילומטר צפונה ולהניח עשרה גוזניקים בניצב לתעלה, עשרה מטר בין אחד לשני, כסימון לסקייהוקים שיבואו להפציץ.

אחרי הצהריים יצאתי עם הזחל"ד. מדדתי עם הספידומטר קילומטר וסימנתי בגל אבנים גדול (שבדיעבד הציל את ראשי).

לילה, חושך מצריים, יצאנו להניח את הלפידים. הגענו עד לגל האבנים. נחנו רגע. ממש לפני שאני מפזר את החבר'ה להניח, לוחש הסמל בקול רועד שהוא רואה דמויות !!!

מיד השתטחנו כולנו על האדמה. אמצנו את עינינו ואכן, אחת ... שלוש ... חמש ... דמויות שחורות מתנועעות בתוך החושך. אולי חמישים מטר מאיתנו, אולי פחות.

נתנו מכת אש אדירה. מן ה"עוזים", מרובי ומקלעון האף-אן. גם הררנ"טיסט ירה פצצה אחת. האלה בצד השני נכנסו כנראה להלם, אבל אחרי כמה שניות התחילו לעוף גם כמה כדורים בכיוון שלנו. פתאום הייתה איזושהי הפוגה. ופתאום אני שומע את הקומנדו המצרי צועקים בעברית.

"החלף מחסניות", ו"לשפר עמדות לאחור", ומישהו גם צעק בערבית מדוברת, וזה שוב בלבל אותי: "כוס-אומק יש לי מעצור".

לעשות סיפור ארוך קצר. לא קומנדו מצרי ולא בטיח. התברר שהקמב"ץ האידיוט במיתלה, הוציא פקודה גם לפלוגה שמצפון לנו להוציא קילומטר דרומה צוות להנחת גוזניקים בניצב לתעלה ... וגו' לעוד גיחה של המטוסים ... רק שהוא לא סיפר לנו עליהם וגם לא להם עלינו.

כולם התחילו לצעוק "חדל"-"חדל" ואחרי עוד דקה כבר לחצנו ידיים בהתרגשות.

אל הניסים והאותות והמופתים שעשה לנו הקב"ה במצרים, יש להוסיף גם את זה שלמרות שבאמת נשפכה שם הרבה תחמושת, ולמרות שהטווח היה באמת עלוב, אף אחד לא קיבל אפילו שריטה.

למחרת הגיעו כמה חוקרים ממצ"ח לחקור את האירוע. התברר לזכותי שהמדידה שלי עם גל האבנים הייתה נכונה וש"הצפוני", שהסתמך על "צעדים כפולים", התבלבל והלך קילומטר אחד יותר מדיי.

צל"ש לא קיבלתי אבל אחרי חודשיים ועם קצת צלצולים באוזניים, חזרתי בשלום

להר-הצופים, לשמוע יחד עם ידידי בן מצובה משה לדור (היום פרקליט המדינה) את הרצאותיו המבריקות בדיני חוזים של פרופסור אהרון ברק (היום נשיא בית המשפט העליון במיל.)..

כי שבעה הם ימים לימות השבוע,
ושבעה יש קנים למנורה.
ומי אשר הדליק המנורה בנפש -
הוא ייצק השמן לאורה.

מנקודת הראות שלי, לאחר הבחירות לראשות המועצה, אני הרבה יותר מודאגת. האכזבה מיציאתו של מאייקה מהמפה גדולה. האכזבה מדפוס ההצבעה במיגזר הערבי גדולה. מה שבא לביטוי במיגזר הוא חוסר אמון טוטאלי בתקווה וחזון, היעדרות מוחלטת של אידיאולוגיה, והיענות מקומית רגעית לשים פתק למי שנותן תכל'ס, כאן ועכשיו, יותר כסף.

התברר סופית שההצבעה היא אכן כו-לה סקטוריאלית, וכל אמצעי כשר. לא אהבתי את קמפיין ההפחדות ממוקי לפני הבחירות, ורציתי דווקא מועמד שמציג מה כן לעשות, ולא בעיקר ממי לחשוש... היום מתברר שלהפחדות היה על מה להתבסס. הניסיון של דוב'לה, אכן הוכיח את עצמו. הוא ידע על מה הוא מדבר.

היום נמצאים רק דוב'לה ומוקי בזירה. המצביעים של מאייקה צפויים להתפזר בין שני המועמדים. איבטין ונופית לבדם יכולים להכריע את הבחירות (וזה תואם את הניתוח שפירסם שחר אחי לגבי קלישות הסיכויים של דוב'לה לנצח את מוקי, כפי שבאה לביטוי נוכח החמצת המיגזר הערבי בבחירותיו בסיבוב הראשון).

אני מצפה שכולנו ברמת יוחנן נצביע לדב ישורון בסיבוב הבא. ואנחנו צריכים לעשות מאמץ אדיר הפעם, לגייס את כל פזורותינו, כולל החיילים והימאים. עלינו להתגייס הפעם כמו שיגור ידעה להתגייס, ולהביא מפזורותינו בארץ כל בעל זכות הצבעה. הפעם כל קול קובע. הבחירות תלויות בפירוש על חודו של כל קול.

עלינו לעשות עבודת מטה אדירה. לעבור על כל קול, הורים לילדים הרשומים כבעלי זכות הצבעה ברמת יוחנן ידאגו לתאם במזכירות איסוף ופיזור של בניהם המתגוררים מחוץ לרמת יוחנן ביום הבחירות.

רמת יוחנן תקצה אוטובוס ואפילו שניים, כדי להביא ולהחזיר את מצביעינו סטודנטים ואחרים, מתל אביב, ירושלים, ובאר שבע. ו/או החזר הוצאות נסיעה ברכבת ישראל...

נעשה ה-כל כדי שיהיה לנו למחרת הבחירות בוקר דב!!!.

"אחרי 10 שנים הוא עדיין בגדר תעלומה, איש של ניגודים וסתירות, חם ומאיר פנים אבל גם נוקם ונוטר. יוזם, בונה ומפתח, אבל גם פוגע ושולף סכינים, הרוחות הרעות מגיעות מבפנים, חלקם בני ברית נאמנים עד לא מזמן.

לפחות שישה חברי מועצה מאסו בשיטות העבודה שלו, בסידרי העדיפויות שלו, בזילזול ובבוז שהוא מפגין כלפיהם, חברי מועצה פגועים ממורמרים ותאווי נקם, קמים בגלוי נגדו, וזה מחלחל כלפי מטה לאט לאט אל הציבור".

אם הציטוט הזה נשמע כאילו שמעתם אותו בסיבוב הראשון של מערכת הבחירות תקראו עד הסוף בבקשה כדי לדעת על מי מדובר.

מאחר והסתיים הסיבוב הראשון לא כמו שציפיתי לצערי, ומאחר ויש סיבוב שני שהוא פי אלף יותר קשה, פה מספיק רוב, לא צריך 40% - עלינו לשנס מותניים ולהתאחד כולנו כגוף אחד ולהצביע עבור דב ישורון.

אין לנו את הלוקסוס להגיד: אני לא מצביע, זה לא מעניין, הוא לא המועמד שלי ואני לא מצביע, אין חיה כזאת, זה חשוב מאוד לכולנו.

אין פה יותר יגור מול רמת יוחנן, יש רק כולם עם דב ישורון!

אוי לנו אם הוא לא ייבחר, כל מה שנעשה פה בשנים האחרונות יישתנה.

יכול להיות שאם סידרי עדיפויות היו קצת שונים מלכתחילה, לא היינו מגיעים למקום בו אנו עומדים היום. חובה עלינו להתאחד ולעזור כמה שנוכל, לפחות כמו שהיה במטה של מאייקה, כל מי שיכול לעזור בסיבוב השני, ולא רק בהצבעה – מוזמן!!!

לא נשאר הרבה זמן ויש לאחד את הכוחות ליום הבחירות, בקטע הזה יש לנו הרבה מה ללמוד מיגור.

בקיצור, יום הבוחר מתקרב והולך, ועלינו לדאוג שבסופו של היום הזה, ראש המועצה יהיה דב ישורון.

ואם תהיתם, והציטוט נשמע לכם מוכר, זה רק בגלל שהוא מתוך כתבה על השכן שלנו יעקב פרץ. .

לכבוד,

שלמה חבר, ראש המועצה האיזורית זבולון.

לשלמה שלום,

בשם כל בית רמת-יוחנן, אני מבקש להודות לך על שירותך רב הפעלים כראש המועצה האיזורית.

לא נזקקנו אפילו לחוברת המהודרת, אותה קיבלנו היום, על-מנת להכיר ולהוקיר את תרומתך הגדולה לישובי המועצה, בכל התחומים ובראש וראשונה בחינוך, תרבות, נוער וספורט.

הראית איך ניתן לנהל מועצה תוך רצף בלתי פוסק של השקעות ושיפורים בכל התחומים, בצד גילוי אחריות תקציבית למופת. כיצד ניתן לתרום לכל הישובים, "כל ישוב לפי צרכיו", ללא מורא וללא משוא פנים.

אנו מאחלים לך הרבה בריאות, סיפוק והצלחה בכל אשר תפנה.

בהכרת אופייך ה"היפר-אקטיבי", אנחנו משוכנעים שאינך מתכוון לפרוש ולנוח "על זרי הדפנה". נשמח להיות לך לעזר באשר תפנה ונקווה להמשיך ולהיעזר בכישוריך.

שלום ולהתראות, א. פלד מנהל קהילה / מזכיר רמת יוחנן..

בעקבות בקשתו של דניאל פרי לסיים את תפקידו לפני תום הקדנציה, ביקשנו, נעמה בלושטיין ואנוכי, להיפגש עם דניאל, על מנת לשוחח איתו על מצבנו הקיומי, ולברר ממקור ראשון מה קורה, מה נעשה, ומדוע הוא לא רואה לנכון להמשיך. וגם... לברר האם בכל זאת יש דרך חזרה מההחלטה שלו.

- דניאל, בוא נתחיל בציון מיגוון התפקידים שמילאת בקיבוץ ובחוץ עד כה.

עבדתי הרבה שנים ברפת וגם ריכזתי אותה, הייתי איזושהי תקופה סדרן עבודה, אחר כך מזכיר, יו"ר האסיפה, מרכז ועדת מינויים. מחוץ לקיבוץ ניהלתי את ההתאחדות למגדלי בקר, והקמתי רפת גדולה בוונצואלה. כשחזרתי הביתה, הקמתי את מחלקת הרכש בפלרם וניהלתי אותה.

בתפקיד הנוכחי, שהוא ריכוז משק הקהילה, או בשם אחר, רכז שירותים, אני נמצא כבר שנתיים. לקהילה יש תקציב גדול של כ – 50 מיליון ₪ שיש לנהל אותו בצורה מאוזנת. זה כולל את כל ענפי המשק, החברים, המשק הצרכני וכו'. זאת אומרת אחריות על ניהול כל תקציב ההוצאות וההשקעות של הקהילה.

כולל בניין, בריאות סיעוד, חינוך, מזון, רכב, חצר, נוי, קיטור, מכבסה וכו'.

- היה לך מקום עבודה מכובד בפלרם, מה הניע אותך לקחת על עצמך את התפקיד הזה?

אני תמיד אמרתי שצריך לעשות. לא צריך להתבטל. ואני אוהב לעשות.

- חשוב לך נושא האחריות גם אם זה אומר עמידה, התנגשות, או חיכוך יומיומיים מול החברים?

אני לא כל כך מתרגש מלקיחת אחריות על מעשים שאני חושב שהם נכונים וצודקים, כולל עמידה בפני חבר זה או אחר. אני מאמין בדרך, ובדרך כלל גם סומך על השיפוט שלי, מאחר וקודם כל אני מעמיד למבחן את האמת שלי, דרכה אני רואה את האמת של הכלל.

- אתה מקשיב לדעות של אחרים? נעזר בהתייעצויות עם חברים?

יש פורום תיאום-ניהול, יש מנהל הקהילה, זה בדרך כלל מעגל ההתייעצות.

אני בהחלט חושב שעלינו לעמוד בקפדנות על ההחלטות שהחלטנו.

- האם אתה חש שיש הבדל בין מילוי תפקיד בקיבוץ, לבין מילוי תפקיד במוסד חיצוני, או פלרם למשל, שמושתת על הירראכיה וסולם ברור של סמכויות?

הבדל גדול מאוד. במוסד הירארכי, האנשים שמתחתיך מטבע הדברים סרים למרותך. פה כולם שווים וכל אחד מרגיש שהוא יודע יותר טוב, או ש"מגיע לו". יכול להיות שהשותפות שאין עימה חובת התפרנסות ברורה, נותנת, או מטפחת את ההרגשה ש"הכל מגיע" ללא קשר לנתינה.

כבעל הסמכות אתה לא יכול לפטר חבר, או להעניש, כמו בכל מערכת נורמאלית שנוהגת על פי כללי השכר והעונש - מי שמצטיין נותנים לו, ולהיפך. המערכת הזו של האיזונים והבלימות נעלמת לגמרי בקיבוץ. פעם זו הייתה דעת הקהל שהענישה, או תיגמלה, את מי שעשה, או לא עשה. היום לצערנו, אין דעת קהל.

- האם אתה חש שאחרי התפקיד בפלרם, ניהול מחלקת הרכש, בבית יש בעיה של שימוש בסמכות ואכיפת מרות?

יש בעיה גדולה מאוד לאכוף על ציבור מסויים, שלא רואה עין בעין את חייו בקיבוץ על פי הנורמות המקובלות, את אותן הנורמות שבדרך כלל מקויימות על ידי רוב החברים, אין דרך להביא אותו לכך.

אנשים לא ממלאים את החובות שהם צריכים למלא, והתוצאה היא שיש מספר לא קטן של חברים שלא עומדים בחובה הבסיסית ביותר של עבודה, באופן מלא או חלקי. ואין הכוונה לחולים.

- מה עושה המימסד בשביל לשכנע אותם למלא את חובתם? אם בכלל?

במתכונת הנוכחית המימסד לא יודע להעניש. והוא גם לא יכול. שהרי ברור מאוד שמי שאינו עובד צריך כן לעבוד. אבל איך גורמים לו שישנה את דעתו ויעשה זאת, בלי הכלים המינימאליים שיש בכל מערכת מימסדית אחרת להתמודד עם מצבים כאלה. זו שאלה טובה.

נכון שאפשר לבקש, להטיף, להתחנן, אבל זה הכל, מי שלא רוצה, אין שום דרך בשיטה הקיימת להכריח אותו. זה גם בתחומים אחרים, לא רק בעבודה, למשל שימוש ברכב בצורה לא הוגנת על חשבון הכלל, זה אי הכנסת כל המשכורת על ידי חלק מעובדי החוץ, עבודה חלקית בשכר במקביל לעבודה בקיבוץ, ועוד.

- האם ניסיתם לעשות שימוש במימוש החלטת האסיפה שגורסת פגיעה בתקציב האישי למי שלא ממלא חובות?

לא ניסינו כי שני החברים שממונים על זה בפועל, דהיינו, מנהלת מש"א ומנהל הקהילה, לא חשבו לנכון לעשות את זה. אפשר לפוצץ את כל מערך ממלאי התפקידים בקיבוץ, אך גם ככה הוא תלוי על בלימה, ואז אתה שואל את עצמך האם המחיר כדאי.

בתחום של חובת עבודה, של חלוקת כספים לחברים שבאים בבקשות אישיות שונות.

יש חברים שמקבלים כספים בכל מיני דרכים, ולכל מיני רצונות דרך ועדת פרט. ולא אפרט. וכמו כן חשבתי שלמרות שאמרתי שלא אטפל בנושאי ההפרטה, אוכל דרך היותי קרוב לנושא להשפיע ולשכנע.

לא התקדמנו הרבה בנושא של ההחלטות מהסוג הזה, בעיקר בגלל חוסר ידע של חברים על המשמעויות של האלטרנטיבות השונות. הדברים הם גם לא שחור ולבן, הם מאוד מורכבים, וכוללים המון פרטים. בחלק מהדברים שיניתי ותרמתי להתנהלות אחרת. למשל בנושא של ועדת

פרט, שם, המצב היה שכל מי שבא וביקש, כן מוצדק, לא מוצדק, קיבל. נדמה לי שלאט לאט אנחנו מפנימים שהתקציב האישי והקרנות שבנינו לחברים זה המקור לכל הרצונות האישיים ולכל הצרכים.

- הייתה לך הרגשה שמי שצורח יותר, גם מקבל יותר?

- האם בכל זאת בשנתיים של כהונתך בתפקיד, יש הישגים שאתה מוכן להודות בקידומם, יוזמות חדשות?

טיפלתי בהסדרת ענף הבניין, שהוא הענף עם ההוצאה הגדולה ביותר בקיבוץ.

יזמתי ותרמתי להקמת מערכת מיחשוב שכוללת את כל הענפים, והיא כבר בתהליך מאוד מתקדם. עוד לא בהפעלה מלאה, אבל אנחנו קרובים להפעלה כוללת.

- בנושא התקציבים האישיים, האם תהיה לכל חבר אפשרות להיכנס לתקציבו דרך המחשב שלו ולהתעדכן במצבו הכספי?

זו פעולה טכנית שכרוכה בהשקעה כספית נוספת, הפרוגרמה היא להגיע ליכולת הזו, אם נעשה את זה או לא, זה עניין של החלטה.

- למה לא לעשות את זה? למה לא לתת לחבר את האפשרות לדעת בזמן אמת את מצבו הכספי?

כמו שאמרתי, זה עניין של כסף. אבל נגיע למצב שכל מערך הקיבוץ יהיה בתוך חבילה אחת של תוכנה. חבילה אחת שמתנהלת על בסיס נתונים אחד.

אני יכול לציין את הקמת הקרן לאנשים עם צרכים מיוחדים, קרן שעובדת יפה ומבטיחה את עתידם בכל רגע. בעצם לחברים האלה אין כושר התפרנסות ולכן חשוב שיובטח עתידם.

הוכנסה הפרטת החשמל, סיימנו את בניית שכונת התאנה. נבנתה שכונת רימון, ואנחנו נמצאים לפני בניית שכונת הדס. סה"כ 40 דירות. הקצב של מימוש ההחלטה על צימצום פערים בשיכון, הואץ בצורה משמעותית.

- שאלה אחרת. איך לדעתך תראה רמת יוחנן בעוד עשר שנים?

לנושא הזה יש שתי נקודות מבט, באחת לתת יותר למי שעושה יותר, והשנייה, לתת פחות למי שעושה פחות. מוכרחים להשתמש בשני הקטבים האלה עם רשת ביטחון רחבה מאוד, הרבה חיזוקים ואבטחות לנושא הביטחון הסוציאלי.

- בוא נחדד את הנושא, את מתכוון לשכר דיפרנציאלי?

יהיה שכר דיפרנציאלי. הוא ישנו כבר היום מתחת לפני השטח.

הוא מתחיל בזה שהבנים שלנו, עד גיל 29-28 מותר להם לעשות את כל מה שבא להם, לצאת ולבוא, לעבוד ולהרוויח איפה שהם רוצים וכמה שהם רוצים. זה נמשך בזה שיש פנסיות שונות לחברי הקיבוץ. יש עובדי חוץ שמקבילים פנסיות וקרנות השתלמות גבוהות הרבה מעבר למה שמקבלים החברים בקיבוץ. עובדי ושליחי פלרם בתפוצות, גם הם לא חיים מתקציב אישי. יש חברים שעובדים מחוץ לעבודתם בקיבוץ כדי להגדיל את תקציבם, כולל קניית תורנויות.

ויש עוד תחומים בחיינו שפשה בהם השכר הדיפרנציאלי כמו למשל הצמדות לרכב, טלפונים וכו' כל אחד יודע קצת ואומר: בשביל הקצת הזה לא כדאי לחולל מהפכות ולשבור את הכלים. אך מי שרואה את התמונה כולה, מבין שזו הדרך היחידה הקיימת. ואני אומר ומדגיש שגם בשיטות אחרות ניתן לשמור על עזרה הדדית. לעזור למי שצריך ברמה יותר גבוה מזו הניתנת על ידי המדינה.

- נבחרת לקדנציה של 4 שנים והיו לך תוכניות, עכשיו אתה באמצע, מה קרה פתאום שלא ידעת עליו מקודם, ומה גרם לך לבקש לסיים?

בינתיים המצב הוא כזה שאמנם ביקשתי לסיים, אך אין את מי לבקש כיוון שאיילת ואודי מסיימים ואליעזר ולינט עדיין לא נכנסו לתפקיד.

לא נשברתי ולא נפלתי מהכיסא. יש שלוש סיבות שגרמו לי להחליט את מה שהחלטתי והן - אחת – בתפקיד הזה מתחככים באנשים, אין מה לעשות, זהו אופי התפקיד, המשפחה שלי לא אוהבת את זה, הם אומרים שזה לא בריא ולא מועיל. אני לא מאלה שחושבים כך, כשאתה חי בתוך קהילה אתה צריך להביא את מיטב הכישורים שלך למימוש למען הכלל.

זו כמובן לא הסיבה העיקרית, אבל גם היא משפיעה. שנייה – הפעם הראשונה שפניתי לאודי בקשר להחלפה הייתה כאשר המזכירות החליטה שהיא לא מוכנה להקים צוות שיציג אלטרנטיבות אחרות לניהול הקיבוץ. מי שלא מוכן לבחון אלטרנטיבות, וכל מה שיש לו זה טוב, שיבושם לו. לי זה קשה. ושלישית – התברר לי שחיים פה חברים רבים "לא מרוצים" שרע להם, והם מוכנים לנהל מלחמות עולם ללא התחשבות בכל מה שקורה סביבם ללא שום פרופורציות. ללא פשרות וללא הקשבה, כשההתחשבות בכלל מצטמצמת לאפס.

- והיה ותראה שננקטים צעדים על מנת לבחון אלטרנטיבות נוספות, יש סיכוי שתחזור בעצמך?

אני לא דן ב"אם". באו אלי הרבה מאוד חברים, מכל הגילים והדעות, כאלה ש"ניתקלתי" איתם וכאלה שלא, ואמרו לי שאני חייב להישאר בתפקיד. להגיד שאני לא מקשיב לפניות של חברים, והן לא חשובות לי, זה לא יהיה נכון. אך מול זה צריך להעמיד את הרצון שלי ושל משפחתי.

אני בוחן את המשוואה הזו כל הזמן, היום המשוואה נוטה לכיוון הרצון האישי שלי, אך ייתכן שבתנאים מסויימים היא תשנה כיוון.

- דניאל, אנחנו גם חושבים שאתה חייב להמשיך, יש עוד הרבה מה לעשות, אבל, כמובן, לא על חשבון הבריאות.

רמת יוחנן נמצאת היום איפה שהיא נמצאת, לא בגלל מרכז משק זה או אחר, לא בגלל מזכיר זה או אחר, וגם לא בגלל חבר עם חזון זה או אחר.

חלקם של אלה רב בקביעת תבנית נוף דמותה וכבודם במקומו מונח. אבל לא רק.

רמת יוחנן נמצאת איפה שהיא נמצאת היום בגלל כלל החברים שנתנו ונתנו, וממשיכים לתת משהו שהוא "עוד קצת מעבר" ליום העבודה. חברים שידעו ויודעים את האיזון הנכון בין ה"מגיע לי", ובין הנתינה, חברים שחיו לפי המשוואה הבלתי אפשרית שנוצרה על פי הערך הקיבוצי הידוע "על הצרכים והיכולת".

נכון הוא שהיום רוחות חדשות מנשבות, וכתוצאה מכך רמת יוחנן תראה בעתיד בדיוק כמו שכלל התושבים שלה ירצו שהיא תראה, החרוצים, והפחות חרוצים, אלה שנותנים, ואלה שלוקחים, אלה שעושים למען הכלל, ואלה ש"עושים לביתם".

אני מניח שהיום עם בחירת המזכיר/מנהל הקהילה החדש וחידוש פני המזכירות, הצעדים למען השינוי, בכל צורה שתראה לנו, יואצו.

וגם אם אין היום ברמת יוחנן רוב לשינויים והפרטות, בעיקר בגלל הסיבה הפשוטה שיותר מידי טוב לנו, ונוח לנו בתוך "קערת השמנת" שלנו, ולכאורה אין צורך דחוף לחולל אותם בחיפזון... אני מאוד מקווה שהמזכירות בהרכבה הנוכחי תדע לקבל החלטות אמיצות לכאן או לכאן ללא מורא. כי יש היום תחושה של חוסר אונים מול תופעות חריגות מאוד של אנוכיות והסתגרות.

אי אפשר, וגם אין צורך להתעלם מהחשש המקנן היום בלב חברים רבים באשר לעתידם, או עתיד משפחתם במקרה של שינוי. החשש הזה הוא מוצדק ומובן ולא בלתי מבוסס.

אנחנו לא עיוורים יודעים ומודעים היטב לְמה שקורה בקיבוצים המופרטים, על הטוב והרע. גם אנחנו לא נימלט מזה עם כל שרשרת הביטחונות שנקטנו, ונוקטים על מנת להבטיח ביטחון סוציאלי בכל שיטה שלא נלך בה בעתיד (אם נרצה בכך).

פועל יוצא ממצב הביניים הלא בריא הזה הוא שחברים אומרים: הבה נקדים את המאוחר... ואז הדרך פתוחה בפני כל המרעין הבישין ש"חוגגים" אצלנו אבל אנחנו "עוד לא יודעים עליהם", ואם יודעים, זה נלחש מפה לאוזן על המדרכות או על יד השולחנות, ערכים נרמסים בריש גליי ואין מה לעשות.

כבר היום יש הבדלים גדולים מאוד בניצול כלל המשאבים לטובת הכיס הפרטי, והדברים ידועים. המצב לא יהיה טוב יותר אם לא ייעשה משהו על מנת לשנותו.

ולכן אני קורא לדניאל לא להרים ידיים, אנחנו לא משופעים בחברים כמוך ולא יכולים להרשות לעמנו את הלוקסוס הזה. אם נחוץ יש לשנות סדרי עדיפויות, או ביזור סמכויות על מנת לשמור על הבריאות מחד, ומאידך לצמצם ככל הניתן, את אפשרויות ה"חיכוך" וההיתקלויות עם חברים.

אל תניח את המושכות דניאל, יש עוד הרבה עבודה לעשות..

יַעֲטוּ הַגְּבָעוֹת וְשׁוּלֵי הַכְּבִישִׁים.

שמות המשתתפים בישיבה : אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן-דר, יהודית אפרת,
דוד דוידוביץ, אליעזר גוטמן, רפאל דינסטג, יונת מולכו.

נעדרים : איילת מאירוביץ, ישי קציר, עדנה לקח, לינט חורש.

2. מזכיר/מנהל קהילה חדש – סדרי חפיפה וכניסה לתפקיד.

5. "ביטוח מושלם" (בריאות) (מוזמנות עדה לקח, תלמה עזריאלי. שרה'לה סאלווה).

1. המזכירות רשמה לפניה המלצת הנהלת מש"א והסכמת גלעד צוקרמן למינויו כמרכז ועדת צעירים (יחליף את לינט חורש, שמחליפה את איילת מאירוביץ בניהול מש"א) וחבר מזכירות. יובא לאישור האסיפה והקלפי.

2. אליעזר גוטמן דיווח על הפעולות הנעשות בפלרם לצורך החלפתו. הוחלט שאליעזר יתחיל ב"חפיפה" עם אודי לאחר שובו מחו"ל (אמצע דצמבר), בשאיפה להיכנס באופן מלא לתפקיד לא יאוחר מאשר ב-1/2/2008.

3. לאור השינויים שנעשו בדין החל, אישרה המזכירות תיקון בזכויות החתימה מטעם הקיבוץ.

4. דניאל פרי ונתי אבן-דר דיווחו מדיוני הצוות שהוקם לבדיקת נושא מבנה התקציבים האישיים. המזכירות מחזקת את ידיו של הצוות, ומבקשת להביא את המלצותיו בהקדם להנהלות, על-מנת שניתן יהיה להתייחס אליהן כבר במסגרת הכנת תקציב הקהילה לשנת 2008.

5. עדה, תלמה ושרה'לה, סקרו את המצב הקיים, בו מתרבים המקרים בהם חברים מבקשים לבצע ניתוחים וטיפולים שונים שלא במסגרת הרגילה של קופת חולים.

הוטל על ממלאי התפקידים להביא בהקדם הצעה לביטוח "מושלם" של קופת חולים הכללית עבור כל חברי ובני הקיבוץ.

במקביל, התבקשה וועדת הבריאות לגבש נוהל לגבי ההשתתפות העצמית המוטלת במסגרת הביטוח על המבוטח. דהיינו באילו מקרים תחול השתתפות עצמית זו על החבר, ובאילו מקרים על הקיבוץ.

ביום רביעי לפנות ערב, נשמעה דפיקה בדלתי בלוויית המיית ילדים.

חשבתי לי: נו, שוב באו לבקש תרומה. להפתעתי נכנסו ילדי כיתת בר-מצווה, ואמרו שיש להם משימה, והגישו לי שקית מנדרינות. הודיתי להם מכל הלב, באמת משהו לא שיגרתי.

בתוך השקית היה פתק בזו הלשון: "שתיזכו ליהנות מפירות עמלכם עוד הרבה הרבה שנים..." ילדי כתת יהלום – כתת בר-מצווה.

אז שוב תודה רבה רבה, גרמתם לי להפתעה נעימה ומרגשת. יעל קרניאל..

אליפות הארץ התקיימה השנה באילת, במסגרת סבב גביע העולם לבוגרים, וסבב גביע אירופה לנוער עד גיל 19.

התחרות הייתה מדהימה, היא התקיימה במסלול מיוחד, שכלל שחייה בים סוף, רכיבה על אופניים ב- 4 סיבובים דרך רחובות העיר אילת, ומעבר דרך אלפי צופים שישבו בטריבונות, עמדו לאורך כל המסלול, ועודדו את המתחרים בצורה נפלאה שכמוה לא ראיתי!

נווה זינק לתחרות סבב גביע אירופה, כשהוא מתמודד מול טריאתלטים זרים ומקומיים, שחלקם גדול ממנו ב-3 שנים.

לקראת הזינוק למים נערך טקס באנגלית (גביע אירופה) בו הוצג כל מתמודד שעלה לקו הזינוק. לאחר עיכוב של שעה (שפגעה בשחייה של נווה) זינק הנוער למים לשחייה של 750 מ'. את ההובלה לקחו 2 זרים שיצאו ראשונים מהמים. נווה יצא חמישי בהפרש של 18 שניות מהראשון. בתחילת הרכיבה למרחק 20 ק"מ, הצליח נווה להיצמד לרוכב שלפניו. בעלייה ברחובות אילת עקף אותם אחד המתמודדים. בסיבוב השלישי נווה החליט לברוח לרוכבים שלידו, מה שעזר לו לצמצם מרחק מהמובילים. בירידה לריצה, נווה הבין שהמובילים הם בני 19 והוא הראשון לגיל 17 כאשר מאחוריו נמצא המתמודד העיקרי שלו, שרץ מעולה.

הריצה למרחק 5 ק"מ התפתחה לקצב מהיר מאוד. נווה קיבל אנרגיות חדשות, כהגדרתו, בגלל הקהל הרב שהריע, ודחף אותו עד לסיום המרגש מול טריבונות, שהיו מלאות באלפי צופים נלהבים ובזמן של 1:03:13.

אין לתאר את ההתרגשות של נווה לאחר שחצה את קו הסיום כשהוא לא מצליח לעצור ים של דמעות שזולגות ללא הפסקה.

חוויה מדהימה ומרגשת, בשביל רגעים כאלה עבד נווה קשה כל השנה.

תודה גדולה למערכת החינוך,לתומכים ולמעודדים לאורך כל הדרך. אייל כהן.

רציתי להגיד לך כמה מילים. בשבילי היית לא רק מזכיר, אלא גם חבר. תמיד עוזר בשעת צרה, תמיד מוכן להקשיב לי ומייעץ לי מה לעשות.

אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר "ועוררת בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שיפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות. (מדרש פסיקתא רבתי פרשה ב')

עלון מס 1586 כ"ו בכסלו תשס"ח 6.12.07

1. חנוכה

2. נס גדול היה שם

3. נס לא קרה לנו

4. הפעם באמת כל קול קובע

5. תמיד אמרתי שצריך לעשות

6. אין אדון לו

7. פרוטוקול ועד הנהלה

8. שונות