עלון מס 1571

ב- 29 בנובמבר 1947 – י"ז בכסלו תש"ח, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם בעד אישור תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, על בסיס המלצות הרוב של ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם על ארץ ישראל (UNSCOP). בעד אישור התכנית הצביעו 33 מדינות – לרבות ארצות הברית וברית המועצות. נגדה 13.

ועדת האו"ם מונתה שבעה חודשים קודם לכן לאחר שבריטניה הגדולה, ששלטה בארץ על בסיס מנדט מטעם חבר-הלאומים, הגיעה למסקנה שלאחר פעולות ההתנגדות שאירגן היישוב היהודי, אין היא מוכנה להמשיך במתכונת הקיימת, והעבירה את הנושא להחלטת האו"ם.

...במוצאי שבת הגיעה הציפייה לשיאה. מיד לאחר השיחה, בלב פועם ורוגש הקשיבו לדיונים באולם האו"ם, והנה סוף סוף נפלה ההכרעה נפלה: 33 קולות בעד, 13 נגד , 10 נמנעו. נשמע קול הפעמון המזעיק את הציבור לחדר האוכל. מכל החדרים והאוהלים נהרו חברים, חברות, נוער, ילדים וטף. גם ילדי הכיתות הנמוכות והגן התעוררו. חדר האוכל התמלא קהל רב. כולם נרגשים ומלאי שמחה, הלב עבר על גדותיו... כולם הרעימו בשירת "התקווה", שירה כזו עוד לא שמעו כותלי חדר האוכל שלנו. שתינו "לחיים" ופרצנו במעגלי הורה סוערת...

חברתנו

שרון רון ז"ל

נפטרה בדמי ימיה לאחר מחלה קשה.

הובאה למנוחות

ביום ראשון ט"ו בכסלו תשס"ח 25.11.07

אנו משתתפים בצערם של יוחאי, אושר וים,

וכל בני המשפחה.

שלא תדעו עוד צער.

וְכָל הַתּוֹדָעָה, עֲטוּפָה בִּזְכוּכִית מַרְהִיבָה,

עַד שֶׁהָיְתָה מִתְפַּלֶּגֶת מֵרֹב גֵּרוּיִים.

וְהָיְתָה מַגִּיעָה לְמָקוֹם שֶׁל דְּשָׁאִים

וְכָל הַתּוֹדָעָה, עֲטוּפָה בִּזְכוּכִית מַרְהִיבָה,

שתים עשרה שנים עברו מאז הגעת אלינו באולפן "שירות לעם", מאז בחרת בישראל למדינתך וברמת יוחנן לביתך, מאז בנית כאן בית עם יוחאי, בן המשק, וכבר הכל נגמר.

כמה קיווינו שזה ייגמר אחרת, שתימצא לך רפואה, שייעשה לך נס...

כמה השתאינו ממציאת הכוחות להילחם, מהדבקות חסרת הפשרות בחיים, באמהות, במשפחה, מן היכולת לחייך אל החיים, גם כשהם לא חייכו אלייך.

אפילו המחנק עומד להשתחרר.
זה לא הגהינום ובטח לא גן עדן,
זה העולם שיש, ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי,
כאילו האוויר נותן לה הגנה,
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי,
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעוּת מבלי לחשוש מהשפלה.
כאילו הפגיעוּת עצמה היא סוג של כוח,
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

היי שקטה כאילו אין בך דופי,
כאילו האוויר נותן לה הגנה,
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי,
כאילו מעפר פורחת שושנה.

יוחאי, אושר וים יקרים, אמא בריג'יט, האחים מרסל, מייקל וניקול,

ברגעים הללו, הקשים כל-כך, אוהבים אתכם וכואבים את כאבכם.

מקווים שביתנו המשותף יהיה לכם למשענת, ותמצאו נחמה בכל הטוב ששרון השאירה בכל מי שזכה לשהות בקרבתה. .

מה אומרים? איך נפרדים? איך מכניסים את כל האהבה וההערכה למילים?

כדברי המשורר: "העולם הוא רע, הוא רע בטובו. את שבדעתו תמיד לקחת הוא נותן תחילה, נותן ובשפע. מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

לקחנו מהאהבה הגדולה והאינסופית שבך, מהיצירתיות שלך, נהנינו מהמשפחה המדהימה שבנית עם יוחאי, מהעוצמות האדירות שהיו בך.

אני יודעת שלא תמיד היה לך קל איתנו, לא קל להיכנס למשפחה כל-כך צמודה ומורכבת, לא תמיד הצלחנו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהצבת לכולם, ובעיקר לעצמך.

בשבועות האחרונים, כשיצא לי יותר לבקר ולהיות איתך, רציתי להגיד לך כמה אני מעריכה את האומץ שלך, את הבחירה הלא פשוטה לבוא לארץ ולקיבוץ ולהקים כאן משפחה, על הדרך בה בחרת לגדל את ילדיך, עם המון השקעה ובלי ויתורים, ועל הדרך בה נאבקת במחלה הארורה, שכמו כל דבר אצלך הייתה נדירה וחזקה. נאבקת לאורך כל הדרך, גם כשכל אנשי המקצוע ויתרו, ועד הסוף נשארת בשליטה ושמרת על כבודך העצמי.

אנחנו נזכור אותך, לא חולה וחלשה כמו בימים האחרונים, אלא צוחקת ופעילה, נוסעת ברולר-בליידז בשמלת כלה, עושה תרגילים ביוגה עם אושר וים על השטיח, שטה בקייק, מרדימה את הילדים עם שמיכת הפלא.

את תמיד איתנו ותמשיכי להיות, באהבה שפיזרת בכל מקום שפנית, ובילדים המקסימים שלך, שיש בהם כל כך הרבה מהיופי, הכישרון והחכמה שלך.

לשרון היה טעם מצוין, לכן היא הצליחה לבחור את האדם הכי טוב בעולם להיות לה לבעל. האהבה והמסירות שלך הם ללא שיעור. היא יכלה לבסוף ללכת, רק כי ידעה איזה בעל מדהים יש לה ואיזה אבא מדהים יש לילדים שלכם. אומרים שעדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב כלל (וגם זה נשמע יותר טוב באנגלית). אינני יודעת מה עדיף, אבל אני יודעת שאם יש אהבה בעולם היא הייתה בבית הזה, והיא לא תסור ממנו לעולם. .

אֶם המונעת מעצמה משככי כאבים, כדי שתוכל להתרכז מספיק לשבת ולכתוב לילדיה מכתב אחרון. אֶם שבקושי מצליחה להרים את ראשה, אבל מצליחה לפרוס את זרועותיה לחיבוק אחרון. אֶם שדאגה תמיד לילדיה יותר מאשר לעצמה, והייתה מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל למצוא מרפא כדי שתוכל להיות שם בשבילם.

רעיה שידעה ברגע שהביטה לראשונה בבעלה שהוא הנשמה התאומה שלה. שאהבה אותו בכל נשימה שלה, ובכל מבט שלה. שהאמינה שלא יכול להיות בכל העולם אב טוב ממנו לילדיהם. רעיה שנכנעה למחלתה רק לאחר נשיקתם האחרונה.

בת שגדלה להיות אישה יפיפייה, מוכשרת, חמה, יצירתית, אינטליגנטית ומתחשבת. בת שנהייתה אֶם יוצאת מן הכלל.

אחות שהייתה אמיצה לאין שיעור, שהתעלתה מעל סיבלה היא בכדי לנחם את משפחתה, שאפילו בימיה האחרונים לא חדלה להגיד להם שהיא מתגעגעת אליהם ואוהבת אותם.

ולבסוף, איך אני מגדירה אהבה? חברה שהעניקה אושר צרוף אפילו ברגעיה הקשים ביותר. חברה שנתנה לי את הכבוד והאמון, לחלוק איתה את חייה, את כאבה, ואת מותה, אך הצליחה איכשהו לעשות את זה קל. אתגעגע אלייך אנושות שרון רבקה, ואודה לך עד סוף ימי על שאהבת אותי..

ולפעמים אתה עומד שוב מול החדלון המוחלט, החדלון שאין אחריו... ולא נותר אלא כאב שלא נגמר לעולם. געגוע אל כל מה שעשה האדם בחייו, אל כל מה שיצר וברא, ועמל, ואהב ושנא, ואסף וקנה ומכר, וחלם, והטיב, והירע, ועשה אהבה, והוליד ילדים, וגידל, וטיפח, והיה שמח, והיה עצוב, והיה צוחק, והיה בוכה.

הוא יוצא מן העולם חסר כל, חף מכל נכסיו בחומר וברוח.

ואתה שואל את עצמך את אותה שאלה ניצחית ששאלו כל כך רבים לפניך, אותה שאלה שלעולם תישאר ללא מענה, היש תכלית לאדם מעבר להיותו גרגר אבק בשלשלת ההמשכיות של קיום המין האנושי?

פירור, פירורון, של תכלית, שיביא לו את הנחמה והרוגע, שכמו הגלים שנשברים אל חופו, באים והולכים באים והולכים.

ואחר כך, עם זמן, יימחו בלי רחמים עקבות כל ההולכים בדרך... כולם.

ואתה הרי התכוננת לבאות. ולא חסכת מעצמך את האמת העירומה חסרת התקווה, וגם לאחר שכולם כבר אמרו נואש, והרופאים, שגם הם לא אלוהים, שלחו אותכם הביתה, להתמודד לבד עם הקץ הקרב... כי אין להם יותר מה לעשות... וקצרה ידם, ועדיין לא היית מוכן להפנים את רוע הגזירה, וכל עוד ניתן, הדחקת בימים, והכחשת בלילות, ובשוכבך ובקומך, אבל ידעת. כן, כמה שידעת הכל, הכל מההתחלה.

ובכל זאת ברגע הארור של ההשלמה והידיעה, היית ניצב חשוף, חסר כל הגנה, בלי כל שיריון, בשר ודם, עלה נידף, מול פלאי הטבע ומשוגותיו שנפלאו מהשגתך, מול החדלון הסופי שאחריו לא נותר אלא אותו עצב שלא חדל.

מתארים את רגע המוות כרגע של רוגע, וזה נכון. זה כמו בלון גדול גדול, נפוח מעבר למידותיו, שפתאום מתפוצץ... ולא נודע. ושקט... רוגע אחרי מאבק סיזיפי יום יומי, ולילות אין קץ של אי ודאות, ציפייה לבדיקות, ואחריהן ציפייה מורטת עצבים לתוצאות של בדיקות, עליות וירידות, והתנדנדות בין תקווה ליאוש, וחוזר חלילה, לא יום ולא יומיים אלא שנים. והימים והרגעים של הסוף המתקרב, הכיעור והעליבות והכאב, ואיבוד שליטה על כל התיפקודים ויתר צרכי גוף שעדיין נושם, וכל האנשים הטובים שנכנסים פתאום לפרטיות שלך. והם הרי רוצים רק לעזור ולהקל את הימים והשעות והרגעים האחרונים, שנגרעים עם כל טיפת מורפיום שמטפטפת לה באדישות מתוך השקית אל הצינור, טיפת הרעל שנמסכת לאט לאט לאט כמו עינוי סיני, אל הגוף שאיבד צורה, ומקרבת את הקץ... וכשהוא מגיע... פתאום בבת אחת הכל נגמר...

ואז פתאום מתחילים להקיף אותך האנשים שבאו לחזק, החברים, ומדברים ומשוחחים ואפילו מתבדחים, וזה עובר על ידך כאילו אתה בכלל לא נמצא שם. זה מישהו אחר. אתה בכלל מרחף מעליהם ולא מבין מה ההתעסקות הזו. אתה רוצה רק שקט ולהיות לבד. ולישון ולישון ושקוע לך אל איזה ריק שאין בו מוות, ואין בו כאב, ואין בו צער. לחלום כאילו לא היו דברים מעולם...

אבל צריך להתעשת, להיות חזק, ככה אומרים לך כל המנחמים. ואתה שואל את עצמך, מה זה להיות חזק? בשביל מה? האם מותר להיות גם חלש ושביר?, אסור לך לבכות? מותר לבכות?

ואחר כך קולות העפר הניתך על הארון, הקולות שמשתלבים היטב עם הרוח העובר בצמרות, ואתה יודע שהם משתדלים לעשות את זה בעדינות, הכי בעדינות שאפשר, אבל איך תשאיר ככה את היקר לך שם לבד לבד... לחסדי ולפגעי מזג האוויר. ואתה יודע שהם ממהרים לסיים ולכסות בפרחים, ויש גם בזה משהו מן ההשלמה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והצבעוניות של הפרחים מזכירה שיש עוד יופי בעולם וצריך להמשיך, ויש ילדים שרוצים לשמוח כמו כל הילדים, שרוצים ורוצים ורוצים ואין להם יותר... שיצטרכו לחיות עם החוסר. וגם הם עומדים פתאום מול אותו חדלון סופי, ורואים אותו כמו שילדים רואים, ומבינים אותו כמו שילדים מבינים, או כמו שמספרים להם, שאין, שנגמר, שאי אפשר להסביר, שגם אתה בעצמך לא מבין למה. ואתה לא לבד. עכשיו צריך להמשיך, אנשים אוהבים אנשים שמחים, אף אחד לא רוצה אותך מר, וכואב, וחמוץ, ונרגן, ואומלל.

רק בלילה בלילה, כשאף אחד לא רואה, אתה יכול להרשות לעצמך את הלוקסוס הזה, ולמרות מה שאומרים על הזמן, שהוא הרופא הטוב ביותר, לחזור אל המראות והקולות ולתת לעצמך להתפרק..

מתוך 7593 בוחרים הצביעו 4994, שהם 65.7% מכלל האוכלוסייה.

בבוקר שאחרי...

לחברי רמת יוחנן כולם –

אני רוצה להודות לכל החברות והחברים הרבים שסייעו לי בהתמודדות על ראשות המועצה.

זכיתי להתברך בהתגייסות מופלאה למעני של חברים רבים, שהייתה מלאה בנתינה, בחברות, ובשותפות לתקווה ולדרך אחרת ושונה.

לצערי הרב המערכה הוכרעה, והותירה אותי מחוץ להתמודדות.

ברמת יוחנן, ביתי, זכיתי בתמיכה גורפת של 80%, ועל כך אני גאה ומודה.

אני ממשיך בשליחותי הציבורית והמקצועית בה אני נתון בשנים האחרונות, ואמשיך להיות מעורב בדרכי שלי במקום, בקהילה ובאיזור.

בהמשך, במהלך שבוע הבא, אביא דברים ביתר הרחבה.

תודה – מאיר יפה .

ביום שני ה - 3.12.07, בבית הנצחה, בשעה 17:30 קפה ועוגה, ובשעה 18:00

ההרצאה תתקיים לציון יום השנה השני למותו של צביקה קרניאל ז"ל.

עברו כבר שנתיים מאז הלך אבא מאיתנו, הוא כבר לא שותף לכל האירועים, הגדולים והקטנים, שקרו מאז, לא לאירועים הפוליטיים, לחילופי השלטון, לא למלחמה, גם לא לאירועים המשפחתיים, לנכד ולנכדה שנולדו לו מאז. ועם זאת הוא שותף עימנו בכל כך הרבה רגעים בחיים. הרגעים שרוצים להרים לו טלפון ולהגיד ש.., הרגעים שמדברים איתו בליבנו.. הרגעים שמי מאתנו בוחר להאמין כי הוא נמצא ורואה..

אחד הרגעים הקטנים הללו הוא כשמסיימים לקרוא ספר, ואז מרימים טלפון לאבא ומתחילים לדבר על הספר, או כפי שלרוב היה קורה אבא היה מרים את הטלפון ואומר שכדאי לקרוא..אבא שתמיד קרא, שתמיד למד ולימד, אבא שהסיפור והמילה הכתובה היו חלק כל כך מהותי מאישיותו.

בחרנו לציין את יום השנה למותו בדרך של הרצאת הסופר א.ב. יהושע על ספרו, מפני שלהרגשתנו זו הדרך החיה ביותר, ממשיכת דרכו, ומקיימת את מה שהנחיל לנו ילדיו, למאות תלמידיו, לחבריו ולכל מי שפגש בו לאורך שנות חייו – לקרוא, ללמוד, להרחיב ידע ולהעשיר את עולמנו.

אנו רוצים כי כמה שיותר אנשים יגיעו להרצאה זו. גם אותם אנשים שאין להם קשר לאבא, ואולי אף לא הכירוהו. אנא בואו, ובדרך של למידה, הרחבת אופקים, התמקדות בספר, בסופר, במילים – נמשיך את דרכו של אבא ולא ניתן לרוחו להיעלם.

כולכם מוזמנים, והלוואי וגם אבא יוכל לראות, לדעת, ואין לי ספק שאם אפשר לרוות נחת במקום בו הוא נמצא, הוא יעשה זאת.

אני רוצה לסיים בתודה ענקית לאתי גפן, שהצטרפה בנכונות כל כך רבה אלינו ומאפשרת לנו להפוך את יום השנה לאירוע תרבותי לכלל הציבור.

סטודנטים הלומדים שבוע מלא חייבים במינימום 810 שעות עבודה בשנה.

סטודנטים הלומדים באופן חלקי בלבד, חייבים במכסת עבודה גדולה יותר, כפי שמסוכם איתם. בשנת הלימודים 2006/2007 (לצורך השלמת חובת העבודה אנו מתייחסים לשנה מלאה של 12 חודשים, דהיינו כולל גם את "החופש הגדול") למדו במסלול צעירים 19 בנות ובנים.

מבין האחרים עמדו הרוב במיכסה של 90 יום (בין 96 ל- 118 יום) אך לא במיכסת שעות העבודה. דהיינו עבדו ימים קצרים. יש לקחת בחשבון שבזמן הלימודים סטודנטים רבים עובדים בימי שישי, שהם קצרים מטבעם, ויש שממלאים עבודות "קבלניות", דהיינו שנמדדות בהשלמת ביצוע המטלה ולא בשעות העבודה.

סטודנטים אחדים לא מילאו את חובת העבודה, לא מבחינת ימי עבודה וכמובן גם לא מבחינת שעות העבודה. לינט ואודי נפגשים לבירור עם בנות/בנים אלה.

בשנים האחרונות נקבעה נוסחה, לפיה מבלי שהדבר ייחשב כ"כפרת עוון", סטודנטים שאינם ממלאים חובת העבודה, בא הדבר לידי ביטוי בתקציבם.

ובשורה טובה, כל הסטודנטים ממלאים באופן סביר את חובת רישום העבודה.

כותב איתן ("ברמה" האחרון): "דחייתה של הצעה להקים צוות לבדיקת האפשרויות של שינויים ... גרוע במיוחד הוא כי דווקא המזכירות היא שמנעה החלטה זו ...".

הקורא, הרגיל לתת אמון במילה כתובה, מבין שכנראה עלתה, נדונה, ואף נדחתה במזכירות הצעה להקים צוות... וגו'.

ובכן, לא היו דברים מעולם. נושא הקמת צוות שינוי וכיו"ב, לטוב ולרע, מעולם לא נדון במזכירות. מה שנדון במזכירות, ועל כך גם דווח ב"ברמה", הוא שהצוות שמונה להביא הצעה לבחירת מנהל קהילה, ביקש מנדט לכרוך "כמיקשה אחת" בחירת מנהל קהילה, עם נושא הקמת צוות שינוי. המזכירות לא דנה כלל בנושא צוות השינוי אלא רק החליטה שאין מקום וצורך לכרוך את שני הנושאים יחדיו, וביקשה מן הצוות להמשיך במטלה החשובה שהוטלה עליו, ולהביא הצעתו בנושא שעליו הופקד. ואכן הוצע על ידי הצוות, וגם נבחר בשעה טובה מזכיר/מנהל קהילה.

מסיים איתן: "... אציע למזכירות לדון שוב ולאשר מיד את מינוי הצוות לבדיקת אפשרויות השינוי ...". מאחר וכאן מופיע "הצוות" בה' הידיעה, משמע אליבא ד'איתן, שלא רק שהתקיים דיון בעניין "צוות שינוי" אלא שכנראה מישהו (ומן הסתם אפילו מישהו שהוסמך לכך כגון מש"א וכו') הביא בפני המזכירות הצעה שמית ממש של צוות, אותו התבקשה המזכירות לאשר. זה אולי ישמע מדהים, אבל שוב, פשוט לא היו דברים מעולם. לא רק שהמזכירות לא דנה ולא החליטה מעולם בעד או נגד הקמת צוות... מעולם גם לא הובאה לפניה לאישור הצעה לצוות מסויים כלשהו.

בין לבין, מעלה איתן גם הרהורים לגבי הדמוקרטיה הנוהגת אצלנו. כאן כבר מדובר בדעות ולא בעובדות, ובכל זאת נראה לי שביריעה קצרה למדי מצליח איתן להביא דברים והיפוכם, ואולי גם לרמוז "בין השיטין" מהי תפישתו האמיתית לגבי המוסד הקרוי דמוקרטיה.

כותב איתן: "...ראינו לאחרונה רק ניצנים של פסילה הדדית, או גינוי של תוצאות הצבעה בקלפי – קצרה הדרך אל מצב בו לית דין וליית דיין...". עם אמירה זו אני מזדהה – במידה – וגם כתבתי על כך בגיליון האחרון של "ברמה".

אבל מקטעים אחרים של הרשימה מתעורר חשש ששורשי התפישה הדמוקרטית המובעת כאן הם בעומק דשא.

"ראינו ניצנים של פסילה..." כותב איתן, ובאותה רשימה – וממש באותה נשימה – גם פסילת כל חברי המזכירות שנבחרו, וחזרו ונבחרו בקלפי, ונבחרים כל שנה מחדש, והצגתם כ"חברים שאינם מבינים את האחריות המוטלת עליהם כדירקטוריון עליון של הקיבוץ". ("דירקטוריון" שדרך אגב, מורכב מרוב מכריע של מי שאינם "ממלאי תפקידים").

וגם שורת המחץ: "אנו קרבים להיות מעין 'מוסד שמתנהל על ידי החוסים' ".

אם אני מבין נכון את האמירה הנ"ל, אזי בשם הדמוקרטיה, ובשם העיקרון של היעדר "פסילה הדדית", מחלק כאן איתן את הציבור שלנו לשני סוגים של חברים.

הראשון – הנבונים והאחראים, שבידיהם יש להפקיד את ניהול העניינים (כנראה לא בדרך של בחירה דמוקרטית באסיפה ובקלפי, כי אלה מולידים כזכור מזכירות וממלאי תפקידים "אשר אינם מבינים את האחריות ...") ,

והסוג השני, וזה העיקר, חברים שהם בבחינת "חוסים", פסולי דעה. את אלה חובה עלינו להרחיק מן ה"מערכת של ניהול עצמי דמוקרטי כפי שראוי שתהיה ...".

גם המחטף שמציע איתן למזכיר ולמזכירות "לדון ולאשר מיד" מינוי צוות לבדיקת אפשרויות השינוי בהרכב שהוצע ... (לבד מכך שכאמור לעיל מעולם לא הוצע למזכירות שום הרכב) וזאת "חמש דקות" לפני שמנהל הקהילה הנבחר נכנס לתפקיד, כ"מקדמה ראויה לכניסתו" (!) אינו מתיישב עם תפישת עולם של ניהול דמוקרטי.

אני מודה שאני מפקפק בעומק התפישה הדמוקרטית של איתן. איתן וכולנו נוכל לבחון זאת אם וכאשר תועלה הצעה לבחור "בצוות לבדיקה ..." (או כל שם מכובס אחר) במסלול עוקף אסיפה וקלפי כי שם, למרבה הצער, יש גם "לחוסים" זכות הצבעה השווה לזו של אנשים הגיוניים ואחראים כמו איתן. (ואולי גם כמוני ? אני צריך לברר עם איתן את מעמדי).

ולזכותו של איתן – לא הייתי מעז לכתוב בסגנון הנ"ל אלמלא היה מדובר באיתן שיש לו כידוע עור עבה וחוש הומור מפותח, וגם יכולת – ולא אמלט מכך – להשיב מנה אחת אפיים..

בְּתוֹם יוֹמָהּ, מִכִּסְּאָהּ הִיא יוֹרֶדֶת

1. בהמשך לפירסום קודם ב"ברמה", ולאחר בירור אישי עם כל החברים הנמצאים במקום, אנו ניגשים לחיוב חד-פעמי בסך 50 ₪ לכל אלה שלא הביעו התנגדות מפורשת.

2. מהלך זה מתבצע במקביל לתוספת חד-פעמית לכלל החברים (כולל אלה שאינם חברי מפלגה), כפי שהובטח באותו פירסום.

אביבה לדרר סיימה את עבודתה בגלריה אחרי הרבה שנים. בשם כל החברים אני מודה לה ומאחלת לה כל טוב באשר תלך, והרבה בריאות. תודה.

- בבקשה לא להשאיר דברים למכירה כשאני לא במקום.

- בחודש הקרוב אני רוצה לעשות מכירת חיסול, בעיקר של דברים שנמצאים בגלריה הרבה זמן, וכן להוריד מחירים.

חברים שלא מעוניינים להוריד מחירים, מוזמנים לבוא לקחת את מה ששייך להם.

עד סוף פברואר אני מבקשת לבוא לקחת את מכשירי החשמל שלא ניקנו.

מה שלא ניקנה אחרי תקופה של שנה יימסר לתרומה לנזקקים.

מינואר נתחיל להציג ולמכור בגדים. שוב אני מבקשת לא להשאיר לי חבילות כשאני לא במקום. אני מאוד מקווה להפוך את הגלריה ליד שנייה ברמה גבוהה, להנאת כולנו.

ושוב, בעקבות כמה מיקרים לא נעימים שאירעו לאחרונה, אנו מבקשים ומזכירים לכולם שאין לקטוף פרי מהעצים, לא באבוקדו, ולא בפרדס.

יש במרכולית אבוקדו בשפע, ובפרדס אפשר לקטוף הביתה רק מנדרינות מיכל.

כל מי שמטייל ורוצה לאכול בשטח - שיהיה לו לבריאות.

במקרה ורואים זרים מסתובבים בשטח, לא להתבייש ולשאול אותם, מי הם, ומה הם מחפשים, ולדרוש מהם לעזוב את השטח.

בעקבות תוצאות הקלפי, הודיעה זיוה סנאנס על הפסקת עבודתה במרפאה.

צר לנו על עוגמת הנפש שהמשפחה חווה וחבל לנו שזיוה, שתרומתה למרפאה הייתה משמעותית, לא תהיה חלק מהצוות.

אנו מאחלים לזיוה ולמשפחה שבכוחות משותפים יתגברו ויפתחו בהצלחה דף חדש.

הפסקת עבודתה של זיוה מחייבת היערכות שתיתן תשובה לצרכי החברים. שרה'לה סאלווה ויבגני קלריך עומדים לרשות החברים והחליטו, על אף הקשיים, לא לשנות את שעות פתיחת המרפאה.

לגבי טיפת חלב: האחות התורנית הילה, שהיא אחות טיפת חלב, תחליף את זיוה. היא תקבל ילדים בימי שישי בתיאום עם ההורים.

סבלנות ורוח טובה, יאפשרו לכולנו לעמוד בקושי שנוצר ולקבל שירות טוב מהמרפאה.

חג חנוכה קרב ובא

נתכונן לקראתו בפעילות יצירה.

כל חברי ותושבי רמת יוחנן מוזמנים

לאחה"צ של יצירה לחנוכה :

סביבונים, כדי חרס, נרות, ויטראז'ים ועוד.

ניפגש ביום שבת, 1/12/07

בשעה 17:00 בחדר האוכל.

מובטחת לכם פעילות מהנה

לכל המשפחה.

להתראות, צוות החג.

יום שלישי, 4/12/07, כ"ד בכסלו תשס"ח – מסיבת חנוכה לכל המשפחה,

יום שישי, 7/12/07, כ"ז בכסלו תשס"ח – "חגיגה יוונית עם אליקי",

יום שבת, 8/12/07, כ"ח בכסלו תשס"ח – "סוד היחד", סרטה של איילה גלעד (חברת קיבוץ עין גדי, אמא של ויוי): ניפגש לצפייה משותפת, שיחה עם היוצרת והדלקת נר חמישי של חנוכה.

יום ראשון, 9/12/07, כ"ט בכסלו תשס"ח – טיול : "צפת, ים כנרת וחנוכיות".

בשעה 19:00, במקלט ליד חדר האוכל (עיר מקלט),חנוכת ספריית הילדים ופגישה עם מספרת סיפורים.

יום שבת, 15/12/07, ו' בטבת תשס"ח – טקס הַשְׁבָּעָה של תנועת הנוער "המחנות העולים".

· פרטים נוספים על הפעילויות השונות, יתפרסמו בהמשך על לוח המודעות בחדר האוכל.

בסי גורדון, גל כהן, איתן ספיח, דניס רותם, אורית בן נחום

עלון מס 1585 י"ט בכסלו תשס"ח 29.11.07

1. כ"ט בנובמבר

2. שרון רון

3. הבחירות לראשות המועצה

4. הרצאה של א.ב יהושע

5. דוח שבועי

6. שונות