עלון מס 1571

"...תמיד האמנתי כי מרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום... שהעם באמת רוצה שלום ומתנגד לאלימות. האלימות היא כירסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל..."

מתוך דבריו האחרונים של יצחק רבין ז"ל בטרם נרצח.

... לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו,

שֶׁנָּתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ, שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו, שֶׁנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָׁנָה, וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָם, וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ. (זלדה)

שם נפגשתי עם אחד, ג'ון אורם, מנהל עסקיו של מי שהיה שותפנו במפעל הפי. וי.סי באנגליה (די. פי. אל.).

כשהסתיימה הפגישה וירדתי לחנייה, ניסיתי לחשוב איך אני בורח מהעיר בדרך הכי טובה. ידעתי שממש באותה שעה מתקיימת עצרת גדולה בכיכר מלכי ישראל. משמע שאם אקלע לאיזור הזה, אני עלול להיתקע שם שעות.

החלטתי שבמקום לחתוך בנתיב הקצר צפונה, דרך רחוב הירקון ואבן גבירול, אעשה דווקא איגוף עמוק מדרום, דרך מגדל שלום ושדרות רוטשילד.

משהו כמו חמש דקות אחרי שיצאתי מהחנייה, פרץ דרך הרדיו המבזק הראשון.

התחלתי לזפזפ בקדחתנות בין הערוצים השונים. כל הדרך מתל-אביב לרמת-יוחנן, התגלגל האירוע דרך המבזקים הרודפים זה את זה. החל מ"יש שמועות...", דרך "נשמעו מספר יריות...", דרך "כנראה שיש נפגעים ..." ועד ל"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה ...".

(אז רק שמעתי ברדיו, אחר-כך ראיתי עשרות פעמים בטלוויזיה כיצד קורא איתן הבר את הטקסט הרשום על גבו של נייר מוכתם בדם, שעל צידו השני היו מודפסות מילותיו של "שיר השלום", אותו עוד הספיק רבין לזייף באופן זוועתי, בקול הבריטון העמוק שלו, רק שעה קודם לכן).

באותה שעה וחצי של נסיעה, תוך כדי האזנה לרדיו, היה לי גם הרבה זמן לחשוב. אני מודה שלא "הזדעזעתי" ולא "נדהמתי" ולא "נהרסתי". להיפך, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה דבר והיפוכו.

מצד אחד, או-קיי. ברוכים הבאים למועדון האומות. הנה לנו עוד ראייה לבגרותה והִתנרמלוּתה של מדינתו הצעירה. עוד "שטמפלה" שמאשרת את כניסתנו אל משפחת העמים. מעשי רצח פוליטי כבר היו אצלנו. רצחנו (כגון ברנדוט והרבה אחרים), נרצחנו (כגון ארלוזורוב והרבה אחרים) ועכשיו יש לנו גם רצח של ראש ממשלה.

אומרים שאם אתה רוצה לדעת מה יקרה בישראל בעתיד, תסתכל מה קרה וקורה בארצות הברית היום. אצלם כבר רצחו נשיא (אפילו כמה). "ברור" שזו הייתה רק שאלה של זמן, עד שנחקה אותם גם בשטח זה, כפי שאנחנו מחקים אותם בכל השטחים.

ומצד שני, גם היה לי ברור, ש"ישראל של מהיום והלאה אינה ולא תהיה עוד ישראל שהייתה עד היום".

אם אני מנסה לחקור את הפסיכוזות של עצמי (ולנסות להשליך משם אל הפסיכוזות הלאומיות), נראה לי שהיו לנו מאז קום המדינה שני "אירועים מכוננים", כלומר מערערים – מערערי ביטחון.

שלא כמו יהודי הגולה, שלנוכח עמידתם העיקשת, מאות שנים, על רקע מצב אזרחי רעוע לחלוטין, כונו דווקא: "מין בעלי ביטחון משונים", דווקא אנחנו, על רקע חוסן לאומי שכמותו לא נראה באיזור מזה אלפיים שנה, נראים כ"בעלי חוסר ביטחון משונים".

חוסר ביטחון קיומי, הוא מצב תת-הכרתי מובנה של כל אזרח יהודי במדינת ישראל. את הסימפטומים העצבניים שלו אנחנו חשים בעצמנו, במצבי רוחנו, ורואים במעשיהם של אחרים. תחושת הקבע הבלתי רגועה הזו נולדה במלחמת יום הכיפורים, כשפתאום התברר לנו ש"הבית השלישי" בנוי בעצם מאותם חומרים בני חלוף שמהם נבנו גם הבית הראשון והשני, וממילא אין שום ביטחון שיאריך ימים יותר מהם.

תחושה זו התגברה, ובמידה מסוימת אפילו הפכה להיסטריית המונים, עם רצח רבין, שהבהיר (למי שלא ידע עד אותה עת) שגם "העם הנבחר" הוא בעצם עם ככל העמים.

מלחמת יום הכיפורים ורצח רבין. אלו הם שני האירועים שניערו אותנו מתחושת האופוריה בנוסח "המעצמה העולמית השלישית", והחזירו אותנו לממדינו הטבעיים..

ואנחנו טירונים של "גולני", אמורים לסיים את חציו הראשון של מסלול האימונים בבא"ח ב"בן עמי", ולעבור לגדודים. יום אחד הגיעה הודעה שרבין יבוא לבקר בבסיס. הודעה שמשמעותה החד משמעית הייתה - בלילות הבאים עד הביקור אפשר לשכוח משינה, ובבקרים צפויות לנו עבודות מע"ץ. שהרי לא כל יום הרמטכ"ל מגיע לביקור וצריך להתכונן.

בשביל כבוד צריך לעבוד. ואכן עבדנו, ניקינו, ציחצחנו, מרקנו וסיידנו כל מה שעמד יותר מכמה דקות במקום אחד. אחר כך העברנו הרבה שעות בתס"ח כמו גדולים, תירגלנו "דגל" "הכתף" וכו', אף שלא מעט חיילים לא בדיוק הבינו שיש הבדל בין רגל שמאל לרגל ימין.

והנה מגיע היום המיועד. אנו ניצבים על רחבת המסדרים ב"דום" מתוח, לבושים מדי א' מבריקים מניקיון. משמר כבוד, כמו בספרים.

רבין ופמלייתו יורדים מהמכוניות. מצדיעים, מחליפים מילות נימוס עם המפקדים, ובמגרש תוקעים בחצוצרה, מכים בתופים ומניפים את הדגל, הכל מתקתק לפי כללי הטקס.

ורבין פונה לעברנו ומתחיל לסקור את המסדר שניצב מולו בצורת ח'. לאיטו הוא מסיים שורה אחת ועובר לשנייה וכן הלאה. מדי פעם הוא נעצר על יד אחד החיילים, שואל משהו שאנחנו לא שומעים וממשיך. לפתע הוא נעצר מולי, כל כך קרוב שאפשר לראות את "הלבן בעיניים", ואת הנימים הכחלחלים שמשתרגים על פניו האדומות בין הנמשים, כמו ציור סיני.

הוא בוחן אותי שנייה ובקולו העמוק שואל: "מאיפה אתה חייל?"

"אהה" הוא אומר, קולט לאט לאט את המשמעות העמוקה ששתי המילים האלה מילאו בנעוריו, ואני כבר רואה בעיני רוחי את המשפט שעומד על קצה לשונו... אבל לא, הוא לא אומר מילה. כאילו לא היו דברים מעולם... חולף על פני וממשיך הלאה.

ככה, כאילו אף פעם לא היו, לא סטפקה, לא גלדיולות, לא גן ירק, או מה שזה לא יהיה, לא מניו לא שלמה, לא צביה, כאילו מעולם לא השכים עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפיו, נוהג בעגלה הרתומה ל"פנדרי", או "כליף" או "גוצה" או "עדינה". איך איך איך... והוא אפילו לא הניד עפעף כששמע אותי אומר: "מרמת יוחנן", רק המשיך לסקור את המסדר. איזו אכזבה...

ושוב כמו שעון מעורר, זה חוזר ומכה, חוזר ומזכיר.

שוב חוזר התאריך המצמרר של ליל הרביעי בנובמבר 1995.

וכמו כל שנה, גם השנה אתה שואל את עצמך האם משהו השתנה.

האם התקרבנו, ולוּ במעט, אל מה שנראה לפני כמה שנים "כמעט" על סף האפשרי, והיה כל כך ברור - גבולות, הכרה, שקט, ובעיקר - תקווה להוליד ילדים לחיים נורמליים, ללא החרדה והידיעה הברורה שגם הם ייצטרכו בבוא היום להיעקד על מזבח חלומות משיחיים ושיגעונות גדלות.

וכמו כל שנה אתה משיב לעצמך את אותה התשובה - לא.

והזמן זורם, ושוב קיץ ושוב סתיו, ואותן השאלות ממשיכות לנקר... ואין תשובה. האכזבה בעינה.

חלונות של הזדמנות באים והולכים, באים והולכים, ואנחנו סומים, לא רואים.

הכל סגור וחתום וברור וידוע מראש, כמו מוכי גורל עיוור מבוססים בקיבעונות, באינפלציה של דם אדום, שלנו ושלהם, שאין לו מחיר.

ואתה שומע יותר ויותר את הקולות המתגברים שאומרים, אין ברירה, נצטרך עוד הרבה שנים לחיות על חרבנו. וכמה פאנטִיוּת עוד נצטרך להדביר עד שתשוב השפיוּת לשכון במקומנו ויחזור ההיגיון. עד ששני הצדדים "יבשילו", ילמדו, או ישלימו, עם הרעיון שבקרב הזה יש רק מפסידים והברירה היחידה היא לא "אין ברירה" אלא יש ברירה – פשרה שאף אחד לא ייצא ממנה מרוצה לגמרי, אך שני הצדדים יוכלו לחיות איתה ולא למות איתה.

הרבה שנים עברו מאז אותה פגישה חטופה על רחבת המסדרים בבא"ח ב"בן-עמי", הרבה חלומות נישברו מאז, הרבה תקוות, הרבה משאלות-לב שלא הייתה להן אחיזה במציאות ניתגלו כחזיונות שווא.

ואנחנו, רחמנים בני רחמנים, הקולות הקוראים לחון את הרוצח גוברים משנה לשנה וצוברים תאוצה. ותיאוריות ה"קונספירציה" מהדהדות יותר מתמיד. והעיסוק האובססיבי בתשפוכתו, בצאצאו ובדוקטורית שלו מחליא.

והיכן ילדי הנרות והדמעות? התאדו בינתיים אל שיגרה משכיחה. עם הזמן הדעות וההשקפות משתנות. האכזבות מתיישרות לימין. האם זה סוף עידן התמימות? .

הזדמן לי לפגוש את מאיקה בשלושה מפגשים שהיו עבורי משמעותיים.

מאיקה היה מדריך שלי (פעם, כשעוד היו "פעולות" ומדריכים, דיונים בערכים וטיולים). מאיקה הדריך אותנו במשך חמש שנים, בהתמדה רבה, מכיתה ח' עד כיתה י"ב.

גם אז, להתמיד בפרוייקט כמו הדרכה בהתנדבות לאורך שנים, לא היה לגמרי רגיל.

כשקצת התבגרתי והייתי באוניברסיטה, הדרכתי עם מאייקה בחברת ילדים.

ושוב, מפגש מעשיר עם אדם שמוכן להתגייס ולתת, מתוך חשיבה על חינוך וערכים, יכולת נפלאה ליצור קשר ולעבוד בצוות.

מפגש שלישי - שקשור ונובע משני המפגשים הראשונים

כשאמיתי וגילי אספו אותנו, בני הכיתה, לספר על מצבו של אמיתי ולבקש את עזרתנו, היה שם גם מאיקה – המדריך. (למרות שעברו יותר מ- 20 שנה מאז שמאיקה סיים להדריך אותנו והתגייסנו לצבא).

וכשהחלטנו להקים את עמותת "החברים של אמיתי" על מנת לגייס כספים לניתוח שהציל את חייו של אמיתי – מאיקה היה שם יחד אתנו. וזה כבר לא היה מובן מאליו כמו להיות מדריך שלנו.

מאיקה לקח על עצמו תפקיד מרכזי של גזבר העמותה. זה שדואג לאישורים מרשם העמותות בזכות קשריו ויכולת ההתנהלות שלו, זה שעומד בתור בבנק הפועלים על מנת להפקיד כספים, זה שיודע להתנהל מול מוסדות הקיבוץ, זה שיודע, בזכות קשריו, להגיע לעוזבי הקיבוץ.

בעיקר פגשתי איש עסוק ואיכפתי מאוד, שמוכן להתגייס למען מטרה, בעל יכולת אירגונית, יכולת לעבוד בצוות, ולפעול בשיתוף פעולה באווירה נעימה.

על כל הדברים האחרים שמאיקה עשה, כמו ניהול קהילה, וניהול בית ספר, ו"פנים" להתחדשות יהודית – יש למאיקה קבלות מסודרות. אני רציתי לשתף את הציבור במפגשים מסוג קצת אחר שעבורי היו משמעותיים. .

להערכתי חשוב יותר מי לא ייבחר, מאשר מי כן ייבחר לראשות המועצה האיזורית.

פיצול כוחותינו מעמיד בספק אפשרות בחירה של ראש מועצה קיבוצי. בעיקר אם לא ייבחר מועמד בסיבוב הראשון.

שני המועמדים הקיבוציים מתאימים מאוד לעמוד בראשות המועצה, וחבל שהם לא משתפים פעולה.

לעת הזו, עדיף דוב'לה על מאייקה מהסיבות הבאות –

- הוא מכיר טוב יותר את הבעיות הקשות שבפניהן ניצבת המועצה, וזה לא בתחום החינוך "במעגל" הראשון.

- הוא אינו מזוהה עם דרך הטיפול, או ההחלטות של ראש המועצה הנוכחי שלמה חבר, ותוכניותיו שונות בתכלית מתוכניות העבודה שלו.

לכן, נכון יהיה לבחור בדוב'לה, ויסלחו לי כל הסובבים שדבקים ב"מקומי"..

נשים הנוסעות למרפאתו של ד"ר פילמר, מתבקשות ליידע את זיוה האחות ולקחת איתן את תיק הנשים שלהן לבקשתו של הרופא.

חברים הפונים לרופא לשם חידוש רישיון הנהיגה, או רישיון לנשק, חייבים להגיע עם תעודה מזהה הכוללת תמונה (תעודת זהות, רישיון נהיגה). בברכת בריאות טובה, צוות המרפאה..

פרוטוקול ההנהלה הכלכלית

והנהלת הקהילה – 18/10/07

נוכחים: אבנר אחיטוב, עידו רודוי, אליעזר גוטמן, עדנה לקח, ארנון אשד, דניאל פרי, אודי פלד, יגאל פינגרמן, נתי אבן דר, דוד דוידוביץ, עוז אלניר, לינט חורש, רותה יריב, אמיר סלייפר, יונת מולכו, יהודית אפרת.

חסרים: שחר צור, שי מיכאל, אורי בר-אב, ישי קציר,

1. בחירת נציג רמת יוחנן למליאת המועצה האיזורית –

עד היום המזכיר, או מרכז המשק, יצגו את הקבוץ בהנהלת המועצה האיזורית. לאחרונה יצאה תקנה הקובעת שהנציג אינו יכול להיות חבר הנהלת הקהילה. לפיכך יש לבחור נציג חדש, שיחליף את אודי. על פי הצעת משאבי אנוש נבחר ויוי לתפקיד לתקופה של 5 שנים. נבחר גם שחר צור כממלא מקום.

ההצעה המתוקנת הובאה לדיון חוזר. הוחלט לאשר את ההצעה, למעט שינוי של סעיף 5א'. ההצעה המתוקנת תפורסם ב"ברמה" ותועבר לדיון באספה הכללית.

הדו"חות הוצגו ואושרו. כללית יש עלייה בריווחיות של פלרם ובענפי החקלאות. מצד שני, יש גם עלייה בהוצאות בגין חברי הקיבוץ. המעוניינים מוזמנים לבקש העתק של הדו"ח מאבנר או מיגאל.

נמסר דו"ח מקוצר על ביצועי כל אחד מהענפים העיסקיים בתשעת החודשים הראשונים של השנה.

הוועד לאיכות הסביבה בקיבוץ עוסק בפעילות “ירוקה” שמטרתה להלחם בזיהום האוויר באיזורנו.

אנו עוסקים במזהמים הגדולים הנמצאים ממערב לנו: בתי הזיקוק, המפעלים הפטרוכימיים ותחנת הכוח. מכיוון שהמפעלים האלה נמצאים כ-6 ק"מ מאיתנו, אנחנו מרגישים שהם חלק מסביבתנו ואנו סופגים את הזיהום שהם מייצרים.

התחממות כדור-הארץ, הכחדת חיות נדירות, צונאמי ואסונות טבע - כל אלו הם כנראה מעשי ידי האדם, אבל "גדולים עלינו". אנחנו בחרנו להתמודד עם בעייה איזורית המשפיעה על חיינו יום-יום.

ראש המועצה שלנו ייבחר בקרוב, לפי ההצהרות של המועמדים איכות הסביבה וזיהום האוויר יעמדו בעדיפות גבוהה בסדר היום. לפני מספר שנים לא הקדישו תשומת לב לנושא איכות הסביבה ואנו חשים מעודדים משינוי הגישה. נקווה שראש המועצה הבא יטפל בזיהום האוויר ולא יאלם דום מול כספי הארנונה שמשלמים בתי הזיקוק.

חוק "אוויר נקי" הוא חוק המגדיר ומגביל את זיהום האוויר. "השדולה הירוקה" בכנסת מנסה לזרז את החקיקה, ואילו מתנגדי החוק מנסים את ההיפך.

אנחנו נרתמנו לתמיכה בחוק: יצאנו להפגנות, עזרנו בהחתמת עצומות, ופעלנו להגברת המודעוּת של תושבי האיזור. זה המקום להודות לחברים שהתגייסו ופעלו!!!

עד שיכנס "חוק אוויר נקי" לספר חוקי המדינה (אגב- החוק המקביל בארה"ב קיים כבר משנות ה-70), המשרד לאיכות הסביבה מוציא "צו אישי" למנכ"לים של המפעלים המזהמים. ב"צו האישי" מוגדרים ומוגבלים פליטות המזהמים מכל מפעל, ומוגדרת הענישה האישית למנכ"ל החורג מהצו. לראשונה בישראל הצלחנו להביא משרד ממשלתי לפתוח בפני הציבור את טיוטת ה"צו האישי" ולערב את הציבור (אותנו) בכתיבתו.

פעילות תקדימית זו נעשתה בשיתוף פעולה של ועדים מקומיים מהקיבוץ ומישובי הסביבה, ותחת "הקואליציה לבריאות הציבור" בה אנו פעילים. סיימנו השנה לכתוב את ה"צווים האישיים" למפעלים הפטרוכימיים ואנו מחכים לראות את התוצאות.

בתי הזיקוק, במסגרת ה"צו האישי" עברו לשימוש בדלק נקי מגופרית בתחנת הכוח שלהם. המעבר לשימוש בדלק הנקי אמור להשפיע לטובה על האוויר שאנחנו נושמים. מצד בתי הזיקוק השימוש בדלק זה מחייב השקעה כספית ניכרת. אנחנו מאמינים שבתי הזיקוק לא היו מתנדבים להגדיל את ההוצאות שלהם בלי לחץ מהציבור.

בשנה הבאה אמור להגיע לאיזור שלנו צינור הגז הטבעי ולספק גז במקום דלק למפעלים באיזור. איך זה משפיע עלינו?

הגז יותר ידידותי לסביבה מהדלקים הנמצאים היום בשימוש, והמפעלים הפטרוכימיים ובתי הזיקוק התחייבו להשתמש בגז במקום בדלק.

בהנחה שהשורה הקודמת תמומש- איכות האוויר באיזורנו תשתפר בהרבה.

בחודשי הקיץ האחרונים סבלנו ממספר אירועים של זיהום אוויר חריג ומטרדי ריחות שונים. המשרד לאיכות הסביבה טוען שהוא מטפל בבעיות אלו, ובאותה נשימה אומר השר גדעון עזרא שאנחנו "מפונקים". אנחנו פועלים מול המשרד לאיכות הסביבה על מנת שיגבירו את האכיפה על המזהמים (למשרד זה יש משטרה משלו) ועל מנת שידעו מה הן השלכות הזיהום- התחלואה הקשה באיזור.

באירוע הזיהום האחרון שידוע לנו עליו (ב-8 באוגוסט) נשרפו פלסטיקים בכמות גדולה ונפלטו חומרים ממפעל פרוטרום. באופן תמוה ביותר- מכשירי בדיקת האוויר של איזור מפרץ חיפה לא פעלו באותה תקופה. לכל החברים שפנו למוקד הסביבה של המשרד לאיכות הסביבה נאמר ש"הכול בסדר אצלכם" וזאת על סמך מכשירי בדיקה שאופן פעולתם תמוהה ביותר.

התערבנו בנושא זה, והיום ניתן לראות את פעילות מכשירי בדיקת האוויר דרך האינטרנט, לפי כל התכונות הנמדדות.

חברים רבים מתעניינים בפעילות הירוקה ולכן נביא מספר שאלות ותשובות קצרות, להבהרת הפעילות שלנו:

שאלה: אתם מזיזים משהו למיליארדרים כמו האחים עופר, בעלי בתי הזיקוק?

תשובה: לא. אבל גם מיליארדרים רגישים לתדמית ציבורית, ואנחנו לא מחמיאים לתדמיתם.

שאלה: האים מחלות כמו אסטמה וסרטן נגרמות בשל זיהום האוויר?

תשובה: כן, לזיהום אוויר חלק גדול בגרימת מחלות.

תשובה: בלילה אין רוחות שמפזרות את הזיהום (בייחוד בקיץ) באיזור שלנו, והאוויר "נתקע" בסביבה.

תשובה: להצטרף לוועד שלנו או לכל גוף ירוק אחר.

באותם ימים של בית הספר המשותף בגוש זבולון, שהיה מוסד עצמאי, התעורר צורך בחצרן.

תפקידו היה להחזיק את פינת החי בבית הספר, לטפל בנוי, בקציר הדשא, בהשקייה וכו'.

התפקיד היה עובר לפי התור בין המשקים, והגיע תורו של קיבוץ אושה לאייש את התפקיד. אושה, משיקולים שלה, החליטה לשלוח את מרכז המכוורת לתפקיד משולב. הוא ימשיך לנהל את המכוורת, וגם יהיה חצרן בית הספר. לעזרתו יגוייסו הילדים לעבודה במכוורת.

הילדים עבדו אז כל יום אחה"צ, מספר שעות, בענפי המשק בקיבוץ, במשק החי ובניקיון בית הספר.

לשמחתי נבחרתי להיות בין הילדים שגוייסו לעבוד במכוורת. מלבד העניין שבדבר, בשלב מסויים הוסמכנו לפתוח את הכוורת לבד, ולעשות את כל הביקורים והעבודות המקצועיות בעצמנו, כולל כמובן העקיצות שהיינו חוטפים למכביר. גם הבגדים של אז לא היו בגדים שיש היום. כנ"ל הדבורים, שהיום הינן הרבה יותר שקטות ורגועות, פרי טיפוח ובחירה של זנים שקטים יותר.

בסוף היום היינו סופרים את העקיצות ומשוויצים למי יש יותר עקיצות.

לעבודה הזו היה גם ערך מוסף שאין שני לו. היו לנו מפתחות המחסן ובית המלאכה של הכוורת.

את שיעורי הבית היו מכינים בבית הספר. כלומר, כל יום, לאחר ארוחת הערב, הלכנו לבית הספר ובילינו שם עד שעות ההשכבה. למותר לציין שלא היו אז גדרות, לא שומר ולא ליווי, פשוט היו הולכים וזהו. נכון, היו כמה בנות פחדניות שנזקקו לליווי ואי הגבר שיעמוד מנגד להצעה ללוות את אחת הבנות הפחדניות לבית מגוריה?

הבנות של אושה, לפחות בכיתה שלנו נחשבו לפחדניות. הייתה מתארגנת קבוצת ליווי, ללוות את הבנות לאושה, כשהפיצוי היה לעבור דרך מחסן הכוורת, לפתוח את חבית הדבש וללקק ממנו מלוא חופניים, תרתי משמע. או לקחת שעווית, דונג הבסיס שעליו הדבורים בונות את חלות הדבש, לקפל אותה כמו גביע גלידה, למלא אותה בסוכר חום, ולאכול ממתק ששום ממתק בעולם לא ישווה לו.

הימים הם ימי הצנע וסוכר בארץ יקר מציאות. בעונות שאין פריחה מאכילים את הדבורים במי סוכר. כדי שהכוורנים לא ייקחו את הסוכר הלבן וימכרו אותו בשוק השחור, (גם מושג של הימים ההם) סופק להם סוכר חום, כדי שאפשר יהיה לזהות אותו.

היום הסוכר החום נקרא אורגני ומחירו עלה פלאים, אבל בימים ההם הוא נחשב כסוכר פשוט וזול, אבל טעמו פלאים. מה לא היינו עושים בשביל איזה ממתק.

זה בעצם עיקר הסיפור – גם ממתקים וגם הדברה ביולוגית. אחד האויבים הגדולים של הדבורים, לפחות אז, הייתה הצרעה המזרחית, או בלשוננו הדָבּוּר. הדָבּוּרים אורבים על יד פתח הכוורת בעיקר בסתיו כשאין להם מזון אחר, טורפים את הדבורים, או פשוט משתלטים על כוורת ובוזזים אותה, על כל אוצרות הדבש והמזון שבה, והנזק הוא עצום.

היו שנים שקיני הדָבּוּרים היו בכל מקום. הם מקננים בגלי אבנים, בחורים באדמה, בחורים בקירות ובעיקר בצריפים, וכמעט אין סיכוי להשמיד אותם בשלב הזה. הם תוקפנים ועוקצם עקיצות כואבות ומסוכנות. הדבור, בניגוד לדבורה שמתה לאחר העקיצה, יכול לעקוץ מספר פעמים ללא כל נזק לעצמו.

היום קיני הדָבּוּרים התמעטו, גם בגלל עיבודי הקרקע העמוקים וגם בגלל חומרי הריסוס החזקים שמשמידים הכל.

אבל בימים ההם, כשעדיין לא היו כל החומרים, חיפשו דרכים יצירתיות להשמיד אותם. ואז נמצא פיתרון משולב: גם השמדת דבורים וגם העסקת ילדים.

באביב יוצאות מלכות הדָבּוּרים מהגלמים שהיו מוסתרים כל החורף, ויוצאות לחפש מקום לבניית הקן וחומר לבניית הקן. מי שמכיר קן דָבּוּרים יודע שהוא בנוי מחומר דמוי שרף שהם מפיקים ממיץ עצים שונים. בעיקר אהוב עליהם מיץ חבושים. בפרדס, פחות או יותר במקום שכיום המנדרינות, הייתה חלקת חבושים וכל מלכות הדָבּוּרים היו באות לשם לאסוף חומר בנייה. באביב המוקדם כל הדָבּוּרים שרואים הן מלכות, העסוקות באסיף חומר ואינן תוקפות,

כך שהן פחות מסוכנות. עשינו לנו מדיקט, או השגנו מטקות של חוף הים, וירדנו לשטח, שם התחלנו בצייד אחרי מלכות הדָבּוּרים.

כל אחת שקיבלה את המכה שלה נאספה לקופסה. ולמה? פורסם: כל ילד שיביא מלכות דָבּוּרים יקבל את שכרו בקוביות שוקולד.

חלום או פנטזיה שאין גדול ממנה. כך נאספו ערימות של פגרי מלכות בבית הטבע בבית הספר, ביצפייה ליום התגשמות החלומות.

הגיע היום שבו צריך היה להכתיר את הצייד המצטיין, ולחלק את הצ'ופרים. בבית הטבע היה מקרר שעבד על נפט. במקום מדחס הייתה שם להבה קטנה של אש שהזרימה את הגז. מישהו מילא יותר מדי נפט וכנראה שחלק נשפך. הרוח נשבה, הלהבה עלתה, האש דילגה, והשריפה פרצה. הפעמונים צילצלו, האנשים רצו, את חלק מהאוספים המיתולוגיים הצילו, אבל היקר מכל נשרף.

בחודש נובמבר זה מתחיל. בני כיתתנו/מחזורנו הגיעו/מגיעים לגיל 75. מי היה מאמין?

ראובן תמיד היה "הגדול", אחריו עזרא, איתן ואלישע, שלושה מתוכנו שאינם עוד בחיים הם רמי יזרעאלי ז"ל, יובל לוי ז"ל וצביקה קרניאל ז"ל, ושאינם כבר ברמת יוחנן – יורם יהודאי, עדה כתר, נירה פרידמן, אורה פליטי, יהודית בן פורת (ובשל הגיל המסוים האמור – סביר כי שכחתי מישהו...)

אחרי שנות בראשית, בהן היינו רק יוצאי רמת יוחנן ובית אלפא - נוספו לנו "ילדי חוץ", ואחרי שנים - ה"נספחים" השונים, בקשר משפחתי או בדרך אחרת – תלמה עזריאלי ונירה שלם, רינה רון, זכריני שטייף ויעל קרניאל, שרל'ה גינסבורג, עדה לקח, אחיאם שורר, יורם יבור, וגם ציונה כהן.

נולדנו בשנת תרצ"ג , 1932/3 לתקופת סער ופרץ – מאורעות, מלחמת העולם, העפלה ומאבק, מלחמת העצמאות, קליטת עלייה בהיקף אדיר. מאז ועד היום נשזרו מעשינו בעלילות העם והמדינה לאורך כל שנותינו.

בילדותנו מילמלנו את השמות: "אל עלמיין","מרסה מטרוך", "טוברוק" ו"בנגאזי", כאשר ישבנו מול הרדיו בשורות האחוריות, אחרי כתפי המאזינים הבוגרים שישבו "בתוך" הרדיו, ופירשו כל מלה וכל משפט בידענות רבה ובחרדה לא מסותרת.

שנות ילדותנו המאוחרות יותר עברו במצעדים ברחובות חיפה בקריאות: "עליה חופשית! מדינה עברית!", וחווינו את ההעפלה והגירוש על ידי משטרת המנדט של אותם ימים.

בהיותנו נערים ונערות בני 15, נוכחנו והשתתפנו באירועי ההתקפה על רמת יוחנן, התחוללה מלחמת העצמאות. בשנת 1951 התגייסנו לצה"ל, ומאז היו עלילותינו משולבות בתהליכים שעברו על הקיבוץ והמדינה עד היום.

חזינו איך "היישוב" היהודי, שהיה בהיקף של 600.000 נפשות בשנת 1948, הפך לשישה מיליון יהודים במדינה בת 7 מיליון תושבים - פי עשר מאז. חלק מן הגידול שייך גם לנו – הולדנו בנים ובנות, זכינו לנכדים ונכדות, ואי"ה ( כלומר – אם יספיק הזמן ) – נחווה גם נינים.

חווינו וגם היינו שותפים פעילים בהפיכת רמת יוחנן מקיבוץ בינוני ומושתת על החקלאות (רפת חלב ורפת בשר, לול פיטום ולול רבייה, פלחה ומספוא, גידול צאן וגידול דגים, פרדס, נשירים, אבוקדו ובננות, וגם כרם, ירקות ופרחים), קיבוץ המספק תעסוקה מלאה לחבריו ומפרנס אותם בצימצום, לקיבוץ תעשייתי, בו גם החקלאות מתנהלת בפרמטרים תעשייתיים, וחלק ניכר מן התעסוקה אינו עוד במשק העצמי. אורווה עתירת בהמות עבודה הפכה לצי טרקטורים וכלים חקלאיים מתוחכמים וכן לצי מכוניות גדול, ולצד כל אלו – צמיחה של דור שלישי ורביעי למייסדים שהולך ותופס מקום בנטילת האחריות על הנעשה בקיבוץ בכל תחומי החיים והפעילות.

נולדנו לדור משימתי וחדור שליחות ואחריות לאומית/ציונית. הורינו נטשו את ביתם ומשפחותיהם כדי להקים ולבנות בית חדש לעם היהודי, תוך ויתור על מה שהיה למשפחותיהם, ובידיעה שמצפים להם חיים קשים וכואבים (וגם לנו, ילדיהם).

באופן אישי - לא זכורות לי חוויות של "אדמה משוגעת" אלא אדמה חרבה שדורשת הרבה זיעה ומאמצים. גדלנו וחונכנו ברוח זו, אבל היינו גם היינו בין המבקשים כל הזמן שינוי והתקדמות, תוך שמירת הכללים הבסיסיים של דור המייסדים. ובהיותנו היום בין ה"וותיקים" אנו בּוֹחַנִים את עצמנו ואת הדורות שאחרינו על פי רוחם וכוונתם של המייסדים - אבל יחד עם השינויים שהזמן דרש ועודנו דורש – ואני, כידוע, אינני בין מתנגדי השינויים.

לצד זאת אינני בין המצרים על פחיתת הדור, אלא רק על פחיתת המסורת של עצמאות תוך אחריות, לפרט ולחברה, ועל פחיתת הרצון להיות "נאה דורש - נאה מקיים" כבסיס מהותי לניהול אורח חיינו הקיבוציים, לא מהיום ולא לטובה....

עם זאת - אני יכול לסיים במשפט ששמעתי מאימי ז"ל בשנתה האחרונה בגיל 88:

"לו היו אומרים לי אז כי זה מה שאחזה היום – לא הייתי מאמינה".

עברו מאז כחמש עשרה שנים , ותוקף הדברים נכון גם עבורי: לא הייתי מאמין. (ואולי משום שלא היה לנו די דמיון).

ואני מקווה ומאחל להמשך של קיום המעשה לצד השינוי הדרוש, באופן שלא ייפול מקודמו..

הבריכה לבשה את בגדי החורף החדשים לאחר שיקום וניקוי יסודי של שטח הבריכה כולו.

נעשו תיקונים ושיפורים בשטח הבריכה וחדר המכונות. ברזנטים כחולים החליפו את הירוקים והדשא מתאושש והופך שוב ירוק, כמו לפני החג.

· שער הבריכה יהיה נעול במשך היום והכניסה לחברים תהיה ע"י קרלוג או מפתח.

· גלו אחריות וסיגרו את השער אחריכם. שער פתוח יוביל לכניסה לא מבוקרת של ילדים וזרים, ואתם עלולים להיפגע מכך.

· אין להעביר ולשכפל מפתח לאנשים שאינם חברי קיבוץ רמת יוחנן. זה בנפשנו.

· אורחים יגיעו עם חברי הקיבוץ בלבד. אנא הקפידו על כך ומינעו מצבים לא רצויים, לכם ולי.

· קיום אירועים בשטח הבריכה מחייבים לקחת מציל מוסמך בפועל ותיאום איתי.

· שימרו על הסדר והניקיון בשטח הבריכה, המקלחות והשרותים לבריאות כולנו.

פעילות במים עוזרת מאוד להרגיע את הנפש, לטפל ולתחזק את כל מערכות הגוף מקטן ועד גדול, אז בואו לבריכה לשחות, ליהנות ולשמור על כושר ובריאות הגוף..

פאב 30 פלוס ביום ג' 10\30 משעה 20:30

והפעם ערב ברזילאי –

פצ'יפלורה עם טל ופצ'י ארנון שרם.

כולם מוזמנים לבוא וליהנות. ועדת תרבות.

עלון מס 1580 י"ד בחשוון תשס"ח 26.10.07

1. יצחק רבין ז"ל

2. איפה הייתי כשזה קרה

3. והאכזבות מתיישרות לימין

4. בחירות למועצה

5. מְרַצְּדִים כְּאַדְוָה

6. פרוטוקול ההנהלה הכלכלית והנהלת הקהילה

7. מה נשמע בסביבה

8. הדבורים