אלישע שלם

למה דווקא מאייקה

 

שלוש סיבות עיקריות לתמיכתי במאיקה:

 

1.  מכת הסקטוריאליות  -

כידוע שלושה סקטורים מהווים את המועצה האיזורית. קיבוצים, ערבים, מושבים ויישובים קהילתיים. במהלך השנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, התחדדו תחושות הקיפוח בסקטורים הלא קיבוציים. (אינני יודע אם בצדק או לא) אך עצם התחושה הינה שלילית ביותר, ונוגעת לכל תושבי המועצה.

אני בטוח שלא דוב'לה, המזוהה עם המצב הקיים בהיותו סגן ראש המועצה, ולא מוקי, שכל הקמפיין שלו מתחילתו בנוי על לעומתיות להגמוניה הקיבוצית, יוכלו לתקן מכה זאת. לעומת זאת מאיקה, הנתפס כמועמד עצמאי, ששימש כמנהל בית ספר אינטגראלי, וכבעל שיח אוהד במגזר הערבי יוכל לִתְקוֹן המעוות.

 

2.  סוגיות שנויות במחלוקת.

במספר סוגיות השנויות במחלוקת, כגון שמירת השטחים הפתוחים, עיבוי ישובים קיימים במקום הקמת חדשים, ושילוב הכפר הוותיק ראס עלי במועצת זבולון, דעותיי זהות לאלה של מאיקה.

 

3. התאמה אישית.

אמת, אינני מכיר מקרוב את המתמודדים האחרים. אך מאיקה, ביכולת האירגון שלו, בפתיחותו וטוב מיזגו, בניסיונו במערכות החוץ קיבוציות וקשריו עמן, במנהיגותו ושאר רוחו יביא למועצה רוח חדשה שהיא כל כך זקוקה לה..

 

 

 

 

קניות חברים/בנים בענפי הקיבוץ

על שמם, אבל עבור אדם אחר (לרבות בן משפחה) שהקיבוץ אינו מקום מגוריו הקבוע. קניות כאלה ב"ענפים מעורבים" (דהיינו ענפים שיש להם פעילות עיסקית מהותית גם כלפי לקוחות חיצוניים),

מחייבות את הענף (הנהלת החשבונות של הקיבוץ) להוציא חשבונית, הכוללת תשלום מע"מ כחוק.

כאשר הקנייה מתבצעת אצל אחד התאגידים של הקיבוץ (כגון פלרם או תיבולים), יוצאת החשבונית על ידי אותו תאגיד, והתאגיד אינו רשאי "לספוג" את המע"מ עבור החבר.

הוצאת חשבוניות כנ"ל ללא חיוב במע"מ על פי הדין, עלולה להעמיד "בצרות" את כל הצדדים המעורבים. המוכר, הקונה הישיר, ומי שהטובין מיועדים לו.

 

נסיעות חברים ברכבי הקיבוץ.

דו"ח פרטני של נסיעות החברים בחודשים ינואר-ספטמבר 2007 מראה, לשמחתנו, שלא חלה הרעה בתמונה המוכרת לנו, לפיה כמעט כל חברי הקיבוץ המחזיקים, או שיש להם נגישות, לקרלוגים של ענפים, ועדות וכו', אינם עושים בהם שימוש לא תקין (עכ"פ לא באופן בוטה). במילים אחרות, גם חברים המחזיקים באופן קבוע בקרלוג נוסף על זה האישי, מקפידים באופן סביר להשתמש בקרלוג הפרטי בנסיעות הפרטיות.

על פי הנתונים, נראה שיש "רק" 4-5 חברים החורגים מן האמור לעיל.

 

עבודת נוער.

נערינו ונערותינו בני כיתות ז'-ט' עובדים שלושה ימים בשבוע אחר הצהריים (14:30-17:00). הנערים משולבים בענפים: חינוך בגיל הרך, גד"ש, אורווה, מוסך, מרפאת שיניים, רפת, ספריה, מרכול.

מרכזי ענפים שלא נזכרו לעיל, מוזמנים לפנות אל עדנה לקח, או יפתח אדלן, או מיכאל שגיא ולפתוח את שעריהם לעבודת בנינו ובנותינו.

נכון שעבודת הנוער כרוכה לפעמים בטירדה לוגיסטית, אבל יש לדבר חשיבות חינוכית וגם כלכלית. מרכזי הענפים נקראים לשתף פעולה ברוח טובה..

 

 

 

 

שְׁלוּבִים בִּמְהִילָה

 

בְּיוֹם סְתָו אָפוֹר עַגְמוּמִי

בַּמַּרְאָה לא מַצָאתִי חָדָשׁ בְּעַצְמִי,

בַּסְּתָו שְׁלוּבִים בִּמְהִילָה   

גַּם סִיּוּם וְגַם הַתְחָלָה.

 

עוֹד יוֹקֵד הַשָּׁרָב וְאֵינוֹ חוֹמֵל

וְנָח הָאָבָק עַל עֵשֶׂב קָמֵל,

וּכְבָר מִתַּמֵּר הֶחָצָב בְּלוֹבֶן זוֹהֵר  

הִתְחַדְּשׁוּת תְּרוּעַת פְּרִיחָתוֹ תְּבַשֵּׂר.

 

מַחְרִים אַחֲרָיו כַּרְכּם, סִתְוָנִית

בַּשָּׂדוֹת אֶל כֶּתֶף רֵעוּתָהּ תִּשָּׁעֵן מַעֲנִית,

אוֹ יִתְבּוֹשֵׁשׁ, הַיְּבוֹא בְּעִתּוֹ הַגֶּשֶׁם

בֵּין הַסְּתָו לַחוֹרֶף הַאִם  אֶתְחַדֵּשׁ?

 

   ראובן עזריאלי2/10/07

 

 

 

רכב פרעה ופרשיו

 

בסוף ספטמבר, יצא לדרכו "ראלי הפרעונים". הראלי התחיל בפירמידות בגיזה, פנה לעבר המדבר המערבי, עשה לופ גדול וחזר חזרה לאחר שבעת ימי רכיבת שטח קשים. חניות הלילה והשירותים הנילווים היו בנווי מדבר, בהם הוקם אוהל גדול שם הוגשו הארוחות וניתנו הדרכות ליום המחרת. 

גם השנה לקח ערן גלוסקא חלק בראלי, וסיים אותו בהצלחה במקום ה – 29 מתוך 108 אופנועים. כל הכבוד!

ערן יצא השנה כחלק מתוך קבוצת ישראלים שכללה:

3 מכוניות, 2 טרקטורונים ו - 3 אופנועים. כל אחד ניווט את דרכו במשך היום לבד, אך המחנה והתמיכה הטכנית היו משותפים.

תודה לקיבוץ רמת יוחנן, לפלרם, לעמית ומוטה על התמיכה.     על הרשמים והחוויות בדרך משנה שעברה המאכזבת, ומהשנה המוצלחת, כותב ערן ברשימה הבאה שאמורה להתפרסם בקרוב באתר "פולגאז". 

 

 

ערן גלוסקא

 

עם תיק גדול על הגב

 

לו היתה לי בינה, ולו גם מועטה, כל חיי הייתי הולך בדרך הראשית.

היא גדולה, ישרה, רחבה ומישורית. (ספר הדאו)

 

אני רוכב כבר שעה וחצי ב - פש פש, המהירות איטית, מין חול אפור טובעני כזה, שלעיתים מתחלף צבעו ללבן, נזכר שאלי אוחיון הזהיר אותי לברוח מהלבן ומנסה לברוח ממנו. המהירות איטית, נעה בין שלישי לחמישי במאמץ גדול מאוד לאופנוע. יש יתרון מסוים לנסוע על הקוליסים, כך זה מהר יותר אבל מתנדנד  ומשתולל.

מתחילה תחושה של אובדן כוח במנוע. אני מנסה להגביר, אבל הרעש במנוע רק עולה והמהירות יורדת. לפתע ענן אדים, והכול נגמר. שקט שיכול להיות רק במין מדבר שכזה, הרעש היחידי הוא של מספר יתושים, המגיעים לכל מקום שאתה מגיע. דממה.

יורד מהאופנוע, מוציא שקית ניילון ופורש אותה בקפדנות על החול, כדי שלא יאבד חלק כלשהו, מפרק את המושב ואת מיכל הדלק. טלפון לארץ.

כבר בבדיקה הראשונה המים זורמים בעליצות דרך חור, שמאוחר יותר יתברר לי כי אינו מגיע בצורה המקורית ביחד עם האופנוע מהמפעל.

ואז חודרת ההכרה לראש כי זהו זה, עד כאן, פה זה נגמר. מה חשבת? שכל מה שתרצה תוכל לעשות?

ואיפה אני, ואיפה כל ההבטחות שהבטחתי לכל העולם?

מה עושים? האם יש בכלל מה לעשות? ואני, אני תמיד רגיל לעשות משהו.

בהתחלה עוד עוברים המתחרים שהיו אחרי בדירוג, אך מספרם הולך ומתמעט עם הזמן. שעתיים מאוחר יותר אני מעניק את שארית הדלק והמצבר לאופנוע מרופט המקרטע מאחור, והדממה חוזרת לתפוס את מקומה.

אני מצטנף מתחת לפיסת הצל הקטנה שהאופנוע מעתיר עלי. פתאום שומע את משאית המטאטא. קם בקפיצה, כלום, דמיון שווא, אין מטאטא ואין נעליים. אני בודק את כלי המים, עורך ספירת מלאי קטנה של המזון שעלי, וחוזר לצל, רק כדי שמספר דקות מאוחר יותר אקום שוב למצג שווא של האיסוף.

 

זה התחיל מהרצון להגיע למיצוי עצמי רגע לפני שאני מזדקן.

לעשות משהו שונה, מיוחד, כדי שכשהנכד ישאל "סבא אתה מיצית את עצמך?..."

כשהדקאר מרחף לו ברקע, עם התמונות המדהימות בטלוויזיה, אתה אומר לעצמך "אני רוצה כזה".

זה בא בבירור ממקום של אגו, גם אני יכול, והרי מה ההבדל. תמיד ובעד סכום קטן בהרבה, אפשר להצטרף לאחד הטיולים הרבים לאיזור, יפה לא פחות, נעים? שאלת השאלות.

 

ארוך וקצר מתארים זה את זה, גבוה ונמוך נוטים זה אל זה, לפנים ואחור נשענים זה אל זה.

לפיכך שרוי החכם באפס מאמץ, ומטיף ללא מילים, רגוע ונינוח, שלו ופתוח. (ספר הדאו)

 

השוק שזה נגמר, בתחילה זה לא נתפס. הלם!

ולפתע אתה מבין שזה קרה, ההכרה חודרת לאט לאט ועם זה צריך לחזור הביתה.

האגו ממשיך לתת את הטון: "מפסידן" ומחמירה הסביבה התומכת: "לא נורא, עשית הכי טוב שיכולת". אתה רוצה להתפוצץ מבפנים! מה הם רוצים ממני? הרי כשלתי? איך אפשר לומר כי זה היה מוצלח? הכול טוב ויפה אבל בפנים אתה יודע זה לא זה.

מהצד נשמעים מספר רינונים של עוברי אורח תמימים המנצלים את ההזדמנות להביע את דעתם על המסע באתרי האינטרנט, ולאט לאט מתחיל להתמלא לו התיק בסלעים גדולים וכבדים על הגב.

יש לי מזל שלקחתי כמה בחירות נכונות בחיים, והבחירה הטובה ביותר שלקחתי היא העזר כנגדי, או הספונסר העיקרי שלי, אותו עמוד בו אני מתנגש מידי יום ביומו והוא מכוון אותי למקום במילה פשוטה וחותכת, אֵם ילָדי: "לי אתה לא צריך להוכיח כלום, אני כאן, אבל אם אתה צריך להרגיע את עצמך לך לשם שוב".

 

אל תכתיר חכמים ולא יריב העם, אל תתגאה במעורר קנאה ולא יחמדו אנשים (ספר הדאו)

ואני, מכל מלמדי לא השכלתי, ופניתי ישר עם הראש לקיר, ועוד מלוא החופן צידוקים להמשך המסע מצאתי, "איך אהיה דוגמא לבאים אם אפסיק לפני השלם?" הרי יש לי הר של תירוצים מדוע עלי להמשיך, אני כאן כדי להוכיח כי גם אנחנו, "עמך" ישראל, יכולים, אם קצת נתעקש. בבירור, ובניגוד לכל מה שאני מלמד בבית הספר, המשכתי בנחישות ובנוקשות אל הפעם הבאה.

לכאורה הכול הלך חלק הפעם. מספר תקלות מינוריות שגרמו לי לזרוק את עצמי וליילל לשמים: "למה זה מגיע לי?", ללא כל התחשבות אמיתית באלו שנחתכו בעודם באיבם ביום הראשון למסע, או התקועים בים החולות ביום השני שלו.

וכבר נדמה לי ששם למעלה פשוט נמאס להם לשמוע את הקיטורים שלי, ואולי הם חשבו לעצמם: "רק זה חסר לנו, שהוא יבוא לילל פה גם בשנה הבאה."

והחליקו לי את הדברים בדמותם של צדיקים (איציק וצביקה, הילל, וולנברג, דידי, צוות "כל גדר", עידו לוריא, צליל ומוטי).

תנאי אחד הם קבעו: "האימה".

בלילות התקשיתי לישון מהלחץ לסיים, ובלילה השלישי (המקביל ליום האחרון אותו סיימתי בשנה החולפת), נדדה שנתי. משעה שתיים בלילה חיכיתי שיפתחו כבר את אוהל חדר האוכל. למותר לציין שלאכול לא הצלחתי מרוב התרגשות.

משם פתחתי במסע ארוך של אמונות תפלות, דבר שהִיקשה את החיים לצוות התקשורת שליווה אותנו. "אני השנה מדבר רק לאחר הסיום", כאילו כל העולם ואחותו מחכים למוצא פי.

"תגיד לכתב הזה, שההוא בשנה שעברה היה הרבה יותר טוב, כי הוא כתב עליך כל יום" היו התגובות מהבית, לפחות בוא תחליף מדבקות על האופנוע בשביל הספונסרים, היה הטיעון הכי תקשורתי אליו הסכמתי להתחבר.

 

הגענו אל היום האחרון. פתאום כולם מצטרפים אל ה "אל תפתח פה ל....".

מתחילים בסטייג', זוכר כי בשנה שעברה היה בו ברדק של ניווט, ומקפיד להשגיח על ספר הדרך וה – GPS. לא חלפו להם 15 ק"מ, וכבר הצטרפתי לקבוצת תועים המסתובבת סביב עצמה ומחפשת מנהיג במדבר, או לכל הפחות אחד כזה שנראה כי הוא יודע מה הוא עושה.

כל רגע מגיע משיח שקר חדש, כולם עוקבים אחריו בעיניים כלות, והנה הוא עולה על עקבותינו משכבר וחובר לנביא חדש.

לבסוף הוא הגיע, ערימת לא יוצלחים זורמת בעקבותיו, והיום ממשיך.

מגיעים לישורת האחרונה ועולות מספר תהיות: איך זה ייתכן כי המנוע הזה, שעובד כבר שבוע בפול גז, עם תנועה חוזרת והולכת של הבוכנה למעלה ולמטה אלפי פעמים, ממשיך לעבוד?

ומה אם ייגמר לי הדלק?

יהיה לי כוח באמת לגרור אותו עוד 10 קילומטר בחול עד לקו הסיום? הרי הבטחתי.

 

סיום. צריחת כאב הקפיאה את זרימת הדם בעורקיהם של עשרות הצופים שעה שכל אותם סלעים שכבר קנו להם את משכנם על כתפי בשנה האחרונה, הוטחו מהגב אל הארץ, ופגעו בדרך באחורי הדואבים, אך המריחים טוב ממשחת הבייבי פסטה שגנבתי לילדה.

זה נגמר, הקלה מסויימת יש, אבל מה הלאה לא ברור.

חזרה לארץ, ועדיין לחלוטין לא מאופס. נמצא עדיין במירוץ, רודף אחרי משהו לא מושג.

 

אי אפשר לסגור חוב עם המדבר, לכל היותר הוא עשוי לאפשר לך לעבור.

 

היודע אחרים פיקח, היודע עצמו נאור, היודע מתי די עשיר, המתמיד בדרכו בעל רצון, הכובש אחרים בעל כוח, הכובש עצמו גיבור (ספר הדאו)..

 

 

 

ירמיהו

"משחקים באש"...

עם השנים, הרצף המדוייק של האירועים והשתלשלותם מתחיל להתערפל. חלקם נשאר, חלקם נמוג. אך יש אירועים מכוננים שנשארים "שרוטים" לכל החיים, כאלה שאי אפשר לשכוח על אף שכמעט 60 שנה חלפו מאז.

באחד מהם, נזכרתי השבוע כששמעתי על ה"אירועים המדליקים" שאירעו ל"ילדינו המדליקים", מקרה שלמרבה המזל לא נגמר באסון.

 

ומעשה שהיה כך היה:

באחד מימי החורף הקרים של תחילת שנות ה – 50 (כן, כן, במאה הקודמת!), ואני עדיין ילד בגן, "השגתי", בלי רשות, קופסת גפרורים. 

אותו יום מר ונמהר "הברזתי" למטפלות, והתגנבתי בהיחבא אל קצהו הדרומי של ה"גן הישן". היה שם חדרון קטן ששימש מחסן לקופסאות ואריזות, וכל כיו"ב משחקים שלא בשימוש יומיומי. בין השאר היה שם פרגוד עשוי בד מלמלה ירקרק.

הסתגרתי לי בחדרון הזה, מאחורי הפרגוד, במטרה לברר מה קורה כשמדליקים גפרורים...

התחלתי לנסות, אחד אחד.

למרבה הפלא הפירוטכניקה הזו עבדה היטב והילכה עלי קסם רב.

בשלב מסויים, להבה אדומה כחלחלה, אחזה בשולי הפרגוד, ויצאה משליטה.

אל למול עיני המשתאות שינה הפרגוד היפהפייה את צבעו הירקרק לשחור... לא עברו שניות מעטות ונוכחתי שאוטוטו גם כל הבית עולה באש השמיימה...

נבהלתי מאוד.

רצתי מהר לארגז החול שהיה מאחורי הגן, שם מתחת לעץ התות שהיה צובע כל קיץ את פרצופינו, ידינו ובגדינו בצבע אדום עז, היה ברז. מילאתי דלי קטן במים, ומיהרתי "לכבות את האש"... בדרך כבר ראיתי תנועות חשודות של המטפלות ש"הריחו" אסון ומיהרו לברר מה פשר העשן. זרקתי את הדלי וברחתי משם...

התחבאתי בין השיחים שצמחו פרא בקירבת מקום, מול ה"בית השחור". משם צַפיתי בחברים המודאגים שבאו בריצה מכל הכיוונים, וניסו לכבות את השריפה.

התחיל גשם.

כעבור זמן מה האש כבתה, ההתרגשות שככה, ושקט מאיים השתרר סביבי.

נותרתי בשיחים מכורבל בתוך עצמי, רטוב, רועד מקור, ולא כל כך מבין איך נקלעתי למצב ביש שכזה. מה בסך הכל רציתי? לבדוק מה קורה לגפרורים אחרי שמדליקים אותם.

בשלב מסויים של יאוש, אזרתי אומץ, אף שידעתי שצפוי לי עונש קשה, רצתי בחסות הגשם והערפל לצריף מחסן הבגדים שעמד בקצה השני של הקיבוץ, בערך באיזור של בתי הרווקיות, שם היה מקום העבודה של אמא שלי.                   

 

היום אני יכול הבין, וגם אז לא היו לי ציפיות מי יודע מה שאתקבל שם בזרועות פתוחות, ידעתי  בעצם מה מצפה לי... אמא שלי לא כל כך שמחה לראות אותי ככה באמצע יום העבודה. אלה היו "ימים אחרים"... וברוח אותם ימים, מעולם לא עלה על דעתה שמותר לה להתחשבן עם ה"חינוך המשותף", גם אם לא קיבלה את עקרונותיו ולא אהבה את מוליכיו... כל חייה היה לה ויכוח מר ונוקב עם עצמה, ועם הסביבה, על התפישות האלה. מתוך ויתורים קשים היא "קיבלה" את הקודים האלה בקונטקסט הכללי – טובת הקיבוץ, בניית המולדת, אתגרים חלוציים, אדם חדש וכו'.

היא עשתה מה שכולם עושים. פורצת גדר היא לא הייתה.

ולכן... בשביל "להיות בסדר" - הילד צריך להיות בשעות היום בבית הילדים!!!  ככה נוהגים כולם ואין עוררין.

היא ניגבה וייבשה אותי, הלבישה אותי במשהו חם, ואיכשהו "העבירה" לנוגעים בדבר איפה ה"תכשיט" שלה מבלה.

שם עבר עלי היום.

 

בימי החורף השמש מתעייפת מהר והלילה יורד מוקדם. אני זוכר את אותה שעת דימדומים רחוקה, אותה שעה שחוזרת אלי שוב ושוב, כמו מיכוות אש שלעולם לא תירפא.

המטפלת, הודיה זוסמן, (אמא של עזרא ויעל) הופיעה פתאום בדלת המחסן. זה היה בלי הודעה מוקדמת ודי מבהיל, אם לוקחים בחשבון את העובדה ששמה של הודיה הלך לפניה כמטפלת "חממנית", כך קראנו למטפלות ש"התחממו" עלינו, וצעקו מעבר למידה ידועה.

ישבתי לי בפינה, מנסה לצמצם את עצמי לאפס, שואל את נפשי אם לא למות אז לפחות להתאדות בחלל, אחוז חלחלה ורועד כולי לא מן הקור.

 

הודיה לא ביזבזה זמן על דיבורים. היא ניגשה אלי, עמדה לידי, לא אמרה מילה, רק הושיטה לי שתי ידיים שסימני כיבוי השריפה ניכרו בהן היטב, היא חיבקה אותי ונישקה אותי, מעשה שמעולם לא היה עולה על דעתי שאפשר לעשותו, לא מצד הורי, ועל אחת כמה וכמה לא מצד המטפלות. היא המשיכה ללטף אותי, ובמילים רכות הרגיעה ולקחה אותי לבית הילדים... אל ה"גן הישן" (אותו בניין המשמש היום את תלתון שחר), שהיה אחד מבתי הילדים שהצמיחו את "ילדי החלום".

אז עוד לא ידענו שאנחנו כאלה.

בדיעבד זה ייתברר לנו רק כמה שנים יותר מאוחר עם ביקורו של ד"ר בטלהיים ברמת יוחנן. אותו ד"ר, שבא לחקור את ערכי החינוך המשותף והשפעתם. מחקרו ודעותיו בענייני חינוך, המבוססות על ראיונות שעשה עמנו, היוו את היסוד לסיפרו השנוי במחלוקת (אם לא לומר מוקצה), "ילדי החלום".

אין צריך לומר שעל גורמי ה"חינוך המשותף" ברמת יוחנן הוא לא היה מקובל.

היום, בחלוף העיתים והתפישות, אולי הגיע הזמן  לבקש ממנו סליחה קטנה.

 

כך או כך, עוד באותו שבוע "נשלחתי" דחוף (!), לאליז, הפסיכולוגית הייקית שהייתה אז ה"אורים והתומים" של מערכת החינוך המקומית, זו שבנתה את ביתה בהדר הכרמל בכספים הרבים שקיבלה עבור השבת ילדי רמת יוחנן ה"פסיכים", ש"עשו שטויות", לדרך הישר. אני זוכר את קטעי הרורשאך, ויתר השאלות שנשאלתי במטרה לברר אם "הילד בשל לכיתה א'"... לא ידוע לי מה היו "המלצותיה" של אותה "אורים ותומים", אך נראה שהן לא היו חד משמעיות באשר למוּפרעוּת יוצאת דופן, מה שאיפשר לי, על אף הכל, להמשיך מהגן לכיתה א'.

 

עברו שנים רבות מאז.

לפני זמן מה, בא כתב ידוע, של יומון ידוע, לראיין את "ילדי החלום" של אז, לצורך כתבה רחבת היקף על ה"חינוך המשותף" והשפעותו עלינו. ביניהם גם אותי. אני מעולם לא קראתי את סיפרו של בטלהיים, אך אותו מראיין, שכן קרא את הספר, סיפר לי על התיאוריות שבנה אותו ד"ר בהסתמכו על אותו אירוע "מדליק", על "הילד שרצה לשרוף את השיטה", על המרד נגד החברה, ההורים, המטפלת, ומי לא. זה מאוד "התאים" לתיאוריות שלו.

ואני, פירומן שכמוני, מה בסך הכל רציתי?

רק לראות מה קורה כשמדליקים גפרור....

 

 

 

 

כלאם פאדי

( נכתב על ידי רינה ברוך

ופורסם בעלון סאסא ב –  21.9.07 )

 

לפני כחודשיים, פירסם רכז השירותים שלנו בעלון את ההודעה שלהלן:

"א. הסכים להיות איש הקשר עם לוכד הכלבים. הוגדרו גבולות האיזור הציבורי שבו ייאסר על כלבים לשוטט ללא בעליהם, או לא להיות קשורים: כל המרחב מחדר האוכל (כולל הדשאים והספסלים סביבו), דרך המועדון והמרפאה  ועד הכולבו.

אנו מזכירים: לוכד הכלבים יאסוף כל כלב שישוטט במרחב הנ"ל ללא בעליו. תחילה יינתנו התראות לפני הגעתו, ובהמשך נשקול כיצד להזמין  אותו. אנו מקווים שבעלי הכלבים יסתגלו מהר למצב וידאגו בעצמם לשמור על כלביהם כמתבקש, ולא נצטרך להזמין אותו בכלל".

 

על כך אומרים שכנינו הערבים: "כַּלָאם פַאדִי" – מילים ריקות, דיבורים שאין מאחוריהם כלום. הוועדה  נובחת – והכלבים עוברים.

ואפילו – שימו לב – אין כאן עבירה על החוק: שהרי נכון שאסור לכלב לשוטט במרחב הציבורי ללא בעליו, אבל באירוע של קבלת החג כל הכלבים באו לשם עם בעליהם!!! וזאת למרות הבקשה המפורשת במודעות ההזמנה לאירוע.

אז זהו. על העובדה שבעלי הכלבים לא מסוגלים לגלות התחשבות בזולת, על זה כבר אין ויכוח. עכשיו צריך רק להחליט, אחת לתמיד: או שוועדת כלבים  תפסיק לעשות צחוק מעצמה, תעמוד סוף סוף על רגליה האחוריות ותבצע את כל מה שהיא כל הזמן רק מאיימת לעשות (מה שכנראה לא יקרה לעולם) – או שנפסיק את הצביעות הזאת, נבטל את ההחלטה, ונכריז שמותר לכלבים לשוטט בקיבוץ בכל מקום ובכל זמן, עם בעליהם או בלי בעליהם!.

 

 

 

 

 

 

ככה הם מדברים...

דברים בשם אומרם -

קטעים מתוך הפורום של אתר הפאב שלנו "עיר מקלט"

מן התאריכים 10.7 עד 30.8

הובאו לדפוס ללא תיקונים והגהות. כולם על אחריות הכותבים

                                                                    ולהקורא ינעם...

 

 

מזל טוב

לציביה מלמד ודדה

להולדת הנכדה חיה מושקה

בת לעדי וטל מלמד.

ברכות לכל בני המשפחה.

 

 

תודה

לכפיר אמיר שהחליף את שירה אנג'ל כנהג בריאות במשך חודשיים.

כל הכבוד על השירות הטוב שהענקת לציבור המטופלים ולצרכי המרפאה, בסבלנות, בשקט ובהיענות חיובית. אנו מאחלים לך שנת לימודים טובה ומוצלחת.

צוות המרפאה והמטופלים. .

 

 

 

מזל טוב

לאילנה ויוחנן קרוא

להולדת הנכדות התאומות,

בנות לעדי ועדי אבולעפיה.

ברכות לכל בני המשפחה.