ירמיהו

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים

 

תָּם הַשָׁרָב וּכְבָר עַל הַסָף

תִּשְׁרֵי וּמוֹעֲדַיו. הִנֵה תַּפּוּחַיו

וְהַדְבָשׁ, וְהִנֵה הַשֶׂה לְדוֹרוֹתַיו

מוּנַח כָּרָגִיל עַל מִזְבְּחוֹת שַׁוְא

ו"מְדוּרַת-הַשֶׁבֶט" שֶׁמִתַחְתַּיו.

וְקוֹל שָׂשׂוֹן מִכֹּל הַעֲבָרִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

וְהַעַם הַנִבְחַר עָסוּק בְּתְפִילוֹתַיו

אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְכָלֶה אֶת יָמַיו,    

וּבַשָׁמָיִם ABOVE עָב וְעוֹד עָב,

וְסָבָא סְתַּו, כְּבָר נוֹתֵן אוֹתוֹתַיו,

בַּאַבְרֵךְ הַמַשְׁכִּים אֶל סְלִיחוֹתַיו.

וְשָׁ"ץ חָרוּץ בְּקוֹל יַרְעִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

וְחָגָב שֶׁהִתְהָפֵךְ מֵהַבֶּטֶן לַגָב

מְשַׁפְשֵף בְּהָנָאָה אֶת כְּנָפַיו,

מִתְבּוֹנֵן בְּקֵן הַנְמָלִים וּמַחְסָנַיו,

וְכֹל עָדַת "חָסִידַיו" וְ"יוֹעֲצַיו", 

דָּנִים בְּעֵסֶק רַב עַל מַחְסוֹר וְרָעָב.

וְהֵם רוֹקְדִים, וְהֵם שָׁרִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

הַעֶרֶב יוֹרֵד עַל עוֹד יוֹם קְרָב

וּבַמַחְסוֹם בֵּין עָמוֹן לְמוֹאָב,

צְבָא הַהָגָנָה  וְכֹל חָיָילַיו

מוּל עַם רַב, זְקֵנִים נָשִׁים וְטָף...

וַיִשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִבְעַט בְּשְׁכֵנַיו.

וְהֶם נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לְהָרִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

שִׁישִׁי אַחֲרוֹן מְקָדֵשׁ נֵרוֹתַיו,

אֶל זְמַן אָחֵר שֶׁקוֹבֵר חָלָלַיו,    

וּבְטֶרֶם  הַלָיִל יְאָבֵּד כּוֹחוֹתַיו

השֶׁקֶט הַנוֹרָא וּשְׁתִיקוֹתַיו 

שׁוּב מוֹנֶה שְׁלַל קֹרְבְּנוֹתַיו. 

מְעַט תִּקְוָה וְהַרְבֵּה יִסוּרִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

וְעֲדַיִן חָרוּלֵי קָיִץ וְדַרְדָּרַיו

מוֹלְכִים בְּגָאוֹן בְּכֹל הַמֶרְחַב,

וְאֵין זְעָקָה מִכֹּל הַעָבָרִים -

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים.

 

 

 

א. פלד

יום הכיפורים

יום הכיפורים.

אנו מרחיבים ביום זה בעניין סליחות וכפרות על חטאים שבין "אדם למקום", ובין "אדם לחברו".

בין מישור הפרט – האדם וחברו, ובין המישור הרחב מכולם, "המקום", עומד עוד מישור חשוב, שאינו זוכה להיחשף תחת אור הזרקורים ביום החשוב הזה.

זהו המישור הציבורי. רשימת החטאים שחוטאים והמעילות שמועלים "פרנסי הציבור" כלפי שולחיהם, היא ארוכה מכדי שנוכל לאחוז כאן אפילו בקצה זנבה.

אינני מתכוון לטוהר המידות האישי. דווקא בזה אסור לעשות את כולם חבילה אחת. למרות שכבר אמרו חז"לינו, שאין שמים פרנס על הציבור, אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, יהיה זה חטא בפני עצמו, לכרוך צדיק עם רשע.

אני מדבר בחטאים הקולקטיביים, הציבוריים, שחוטאים השליחים כלפי שולחיהם.

ספר החטאים הראשי של מדינת ישראל הוא "ספר התקציב", אליו מצורף "נספח חטאים מיוחד", הקרוי "חוק ההסדרים".

חטאים אלה נעשים "בסמכות וברשות". הם חתומים בגושפנקא רשמית של כנסת ישראל  וממשלתה. אבל אין בכך רבותא, שכן מן המפורסמות הוא, שהחטאים הגדולים ביותר, הם אלה הנושאים חותמת מלכות.

ומבין כל חטאי השלטון, נראה לי החמור ביותר, והגורלי ביותר לעם ישראל, חטא פירוק הסולידאריות החברתית. על העדר סולידאריות חברתית ופירוק תחושת שותפות הגורל, חרבו בתי המקדש וקוממיות ישראל בדורות ההם, ותיחרב חו"ח מדינת ישראל שבדורות האלה.

אם בעבר נעכרה האחדות הלאומית על רקע של אמונות ודעות, הפעם היא נעכרת על בסיס נמוך וארצי הרבה יותר. "על הלחם". על הפערים החברתיים הבלתי נסבלים, שעל פי המומחים אין להם אח ורע בעולם המערבי, למעט אולי ארצות-הברית, שבעשורים האחרונים אנו גרורתה הכלכלית והמדינית, ועכשיו, במידה רבה, גם גרורתה התרבותית.

שום תרומות ראוותניות, ומחנות פליטים מאולתרים של מיליונרים, ישרים והגונים ככל שיהיו, לא יצליחו לכסות על הפער הזה.

(הטענה אינה כלפי "המיליונרים", שמעשיהם, גם אם לא תמיד ה"פירוטכניקה" שסביבם, הם לכשעצמם חיוביים. הטענה היא נגד השלטון, שהוא זה שמופקד על הנושא החברתי, ואינו רשאי להסתלק ממנו).

ייתכן שאני מפריז בתוצאות ההרסניות, עד גורליות, של הפער החברתי. יש מי שיצביע על ארה"ב מצד אחד, או על הודו מצד שני, ויגיד, "הנה זה עובד – עובדה". העניין הוא שהסיכונים בהם עומדת מדינת ישראל (ועמה כל עם ישראל) הם במהותם שונים לחלוטין מאלה שמאיימים על שתי המעצמות הנ"ל.

התפוררות על רקע חברתי היא איטית. מתקדמת בצעדים קטנים, ולפעמים אפילו לא מורגשים. הגזע נראה עדיין שלם מבחוץ, אבל כאשר הוא אכול מבפנים, מספיק משב רוח קטן למוטט אותו. לא צריך בשביל זה פצצות אטום, ואפילו לא קסאמים.

אם מנהיגינו טופחים באגרופם על חזם ביום הכיפורים, זהו לדעתי העניין שבגינו עליהם לטפוח את הטפיחה החזקה יותר. . 

 

עֶצֶב טָמִיר

 

סוֹף שָׁבוּעַ אָרוֹךְ כִּמְעַט וְעָבַר

נָסְעוּ הָאוֹרְחִים וְהַשֶּׁקֶט חָזַר,

וְנוֹתַר בַּבַּיִת אָדָם לְבַדּוֹ

בְּלִי צִיּוּץ נְכָדִים, רַק לִבּוֹ וְהֵדוֹ.

 

וְצָרִיךְ מֵרָצוֹן אוֹ מֵחוֹסֶר בְּרֵרָה

לְהַפְסִיק לַחְגּוֹג וְלַחזוֹר לַשִּׁגְרָה,

אֶל זֵרֵי הַפְּרָחִים הַנּוֹבְלִים לְאִטָּם

פְּרוּרִים שֶׁל עוּגוֹת, וְשָׁטִיחַ מֻכְתָּם

אֶל עָמַל הַיּוֹמְיוֹם אֲשֶׁר לא יִתַּם.

 

בֶּחָצֵר, בַּגְּבָעוֹת פּוֹרֵחַ חָצַב

וְרֵיחַ גּוּיָבוֹת מְבַשֵּׂר כִּי בָּא סְתָו,

וְנִשָּׂא בָּאֲוִיר אֵיזֶה עֶצֶב טָמִיר

הַלֵּב אוֹתוֹ מִתְקַשֶּׁה לְהַסְבִּיר

אֶת יָמָיו לַסְּתָו, הַקַּיִץ מַסְגִּיר.

 

   ראובן עזריאלי16/9/07

 

 

 

 

...הם הלכו בשדות

 

היסטוריה ונוסטלגיה – חסי זית

בתחילת שנות ה- 50' המוקדמות, (שנת השלג הזכורה לטוב), שדות החיטה, שהיו גידול הפלחה העיקרי, היו נתונים למתקפות של להקות עכברים. הם היו מסוגלים להשמיד שטחים שלמים.

פני הקרקע היו מחוררים כמו רשת, ופני השטח נראו כאילו מישהו עבר עליהם במקצרה. כל החיטה הצעירה הייתה מכוסחת.

אנחנו, הילדים, גוייסנו לפיזור רעל להשמדת העכברים. הלכנו על פני השדה בשורה ארוכה ולכל חור שילשלנו מספר גרעינים, בתקווה שהעכברים שבחור יאכלו אותם ויתחסלו.

הגרעינים שנקראו צֶלְיוֹ, היו גרגרי חיטה צבועים בצבע אדום לאזהרה, והיו טבולים ברעל איום שהשמיד את כל מי שאכל אותם.

בדיעבד הושמדו גם האויבים הטבעיים של העכברים כמו: שועלים, תנשמות, נחשים וכו'. עובדה זו בעצם הגדילה את המגיפה בשנה שלאחריה. (אם המִבצעים הללו היו נערכים כיום, ה"חברה להגנת הטבע" ומועצות החינוך למיניהן, היו מזעזעים את אמות הסיפים, מנימוקים של השמדת עולם החי הקיים והמועיל, על הברבריות, ועל סיכון חיי ילדינו. אבל אלה היו המושגים של אז, לא של היום).

לכל קבוצת ילדים היו מצמידים מבוגר שיפקח עליהם, אבל מאחר והוא היה מבוגר וקשה היה לו להתכופף, המציאו בפחחיית רמת יוחנן, בהנהלתו של מרדכי גורדון, (לימים הצטרף אליו גם שלמה ולדמן), מין מכשיר-משפך, שבעזרתו ניתן היה לשלשל את הגרעינים לחור העכבר בלי להתכופף. המכשיר עצמו, אולי בין האחרונים בעולם, נמצא במוזיאון של הקיבוץ, השני נמצא אצלי בעליית הגג.

חוץ ממתי מעט יודעי ח"ן, אף אחד לא יודע מה היה תפקידו האמיתי. נדמה לי שהוא עומד שם כמזכרת לפחחייה, ולא כעדות לתפקידו המקורי.

ולענייננו –

באחד הימים הופיע בבית הספר יהודי, שבמושגי הילדים של אותם הימים היה קשיש. בזכות קשריו עם גד שטראוס, המורה לטבע (היום קוראים לזה ביולוגיה) של אז, הוא בא עם רעיון להקים חוג לטבע, שאחת הפעילויות שלו תהיה צייד עכברים למטרות מחקר.

הרעיון שלו היה למצוא מזיקים, טפילים, ומחלות של עכברים, ולנסות להדביר אותם בשיטות אחרות, מה שהיום נקרא

 "הדברה  ביולוגית". האיש הוא ד"ר מנחם דור, שלימים עבר לסמינר המורים בבית ברל, וניהל שם את לימודי הטבע. הוא כתב מספר ספרים על טבע, ביניהם "הלקסיקון הביולוגי".

השאלה שהתעוררה הייתה איך צדים כמות גדולה של עכברים.

מה עשינו? הנחנו מלכודות בגבעת שמיר לפנות ערב, וקמים מוקדם בבוקר לראות אם נתפס משהו. למה מוקדם בבוקר? בגלל הסקרנות, וגם כדי לאסוף אותם לפני שיתבשלו בקרני השמש – עכבר הוא בע"ח לילי, בשמש הוא מת.

אבל אלה עכברים מסוג אחר, הם היו למטרות מחקר אחרות. העכברים שלנו, עכברי השדה, בניגוד לעכבר הבית שהוא קטן ובעל זנב ארוך ואוזניים גדולות, עכברי שדה הם בעלי גוף שמנמן, אוזניים קטנות וזנב קצר. וכדי לצוד אותם נחזור למספר הקדמות כמו קודם

כל השטח שהיום נקרא "בית דרום" נקרא אז המספוא. הוא היה מחולק לערוגות בנות מספר דונמים שאותן היו משקים בהצפה, כמו את ערוגות האורז במזרח הרחוק, שהיום אנחנו נוסעים לראותן במסגרת פלאי תבל.

בערוגות האלה גידלו אספסת, שהיא מזון לפרות אך גם מאכל תאווה לעכברים*. 

את הערוגות היו משקים במי הבאר ועל העבודה היו מופקדים שני תימנים, שלמה וזכריה. הם היו מעבירים את המים מערוגה לערוגה. המים היו חודרים למחילות, ממלאים אותן והעכברים היו בורחים ושוחים אל הסוללות היבשות. אנחנו היינו רצים אחריהם מצויידים בקופסאות שימורים ריקות, מבוססים בבוץ, משתטחים אפיים ארצה, ותופסים אותם.

בתחילת כל חלקה הייתה בריכה מבטון, שבעזרתה היו מווסתים את גובה וכמויות המים בערוגה.  לאחר תפיסת העכברים היינו מתרחצים בבריכות מהבוץ, והולכים לחדר הטבע, באותו חדר שעדיין לא היה בבית אמציה (שבו נבנה חדר הטבע המיתולוגי על כל אוספיו הנדירים שלימים פוזרו לכל רוח). שם חיכה לנו ד"ר מנחם, חמוש בכלי ניתוח. ניתחנו את העכברים תוך כדי הסברים אנטומיים על גוף העכבר וחיפוש אחרי מימצאים שיוכלו לעזור למחקר. לא ברור לי מה עלה בגורלו של אותו מחקר, כי, כאמור, ד"ר דור עבר אחר כך לבית ברל ושם עסק בדברים אחרים. אבל, כאמור, היה לנו הכבוד להיות שותפים לראשית המחקר של הדברה ביולוגית.

 

* בחולה המיובשת גידלו אספסת כאחד מהגידולים החקלאיים. מכת העכברים כמעט חיסלה שם את שטחי האספסת. החקלאים היו על סף יאוש, עד כדי מחשבה להציף את החולה מחדש. כיום פתרו את  הבעיה בדרך אחרת, אבל זה כבר סיפור אחר..

 

 

 

 

             

 

א. פלד

גם אני קטפתי ארבע שורות "במקביל"

 

 

לאחרונה התבשרנו שהופיעה בקיבוצנו קטפת כותנה חדישה ומופלאה, המסוגלת לקטוף ארבע שורות. ובכן, אני לא רוצה להשוויץ, אבל אני קטפתי ארבע שורות כותנה "במקביל" כבר לפני כ- ארבעים שנה !!!

מעשה שהיה כך היה. כשהשתחררתי מהצבא שובצתי לעבודה בגד"ש. המשימות היו מאוד מגוונות: יום אחד הוטל עלי לנסוע עם מיכלית ל"דשנים" להביא כל מיני חומרים, "אבל רק בעקיפין ובדרכי עפר שהמשטרה לא תתפוס אותי כי אין לנו רישיון". יום אחר הוצבתי בקצה שדה הכותנה, לנופף לאווירון בדגל גדול, על מנת שירסס אותי (וגם את הכותנה). משימה זו עשיתי בחרדת קודש מיוחדת, שכן ראיתי בביצועה המשך ציוני ישיר למעשי אמא, שסיפרה לי בילדותי כיצד הצילה את גבעת עדה, כאשר עמדה על המיגדל בזיכרון (או בשפיה) ונופפה בדגלי הסמפור להודיע ש"התחילה ההתקפה של הערבים".

במקביל נהייתי יד ימינה של דינה מלמד ז"ל. במסגרת זו הטילה עלי דינה למלא את יד ימיני הנ"ל בכל מיני זחלים, תולעים, ורמשים בגוונים שונים שאספתי מעלי שיחי הכותנה, על-מנת שדינה, בנוסחה סודית שהייתה ידועה רק לה, תחשב את אוכלוסיית המזיקים בשדה (שאחר-כך יוכל האווירון לבוא ולרסס אותי כנ"ל).

 

אבל גולת הכותרת הייתה כאשר יום אחד פנה אלי הממונה הישיר, עמרם בן-תנחום ז"ל, ופקד עלי לעלות על הקטפת האדומה ה"חד-טורית". עמרם עשה איתי טור או שניים והניח אותי להמשיך במלאכה. אני מודה שנהיגת הקטפת לאורך השורות הלבנות האינסופיות, הילכה עלי שעמום מסוים, אותו ניסיתי להפיג בכך שנתתי למוחי לגלוש להרהורים בעניינים שונים שברומו של עולם.

באיזשהו שלב ראיתי פתאום את עמרם, רץ בשדה ומנפנף בידיו באופן מוזר. בקיצור, לפי נפנופי הידיים שלו, הייתי בטוח שפרצה מלחמה או משהו כזה, ועצרתי את הכלי. עמרם טיפס אלי חסר נשימה ואמר לי: "השתגעת! מה אתה עושה?"

פתחתי זוג עיניים ולא אמרתי דבר, כי באמת לא היה לי מושג למה הוא מתכוון.

"תסתכל אחורה" (עמרם) "אתה לא שם לב שאתה מזגזג משורה לשורה, קטפת במקביל ארבע שורות".

הסתכלתי לאחור, ובאמת ראיתי שכל כמה עשרות (או מאות) מטרים, עברה הקטפת משורה אחת לשורה אחרת.

"מה זה משנה", הרגעתי את עמרם, "בדרך בחזרה אני אעשה אותו זיגזג – רק הפוך, וככה אני במילא אקטוף את כל ארבע השורות ושום גרם של כותנה לא הולך לאיבוד. "וחוץ מזה", הוספתי, "אני חותר תמיד להגיע להרמוניה עם מי שאני עובד, ואם זה מה שהקטפת שלי אוהבת, זאת-אומרת לעבוד קצת בזיגזג ולשבור את השיגרה, מה אכפת לנו?".

מסיבות שאינן ברורות לי עד היום, עמרם לא קיבל את הטיעונים החדשניים שלי ושל קטפתי, ודרש במפגיע ש"נקצור" כל שורה בנפרד בשיטה המסורתית. (מי היה מאמין שדווקא אני אציע "שינוי" והוא לא יתקבל).

טוב, זה לא היה שווה וויכוח, וחוץ מזה עמרם היה כיתה אחת מעלי, וגם היה הבוס. קיבלתי את הדין. אבל רק שתדעו שאני כבר קטפתי ארבע שורות לפניכם. .

 

 

 

 

רחל יפה

בסימן התחדשות

שנה חדשה ועימה מחזור נוסף של אולפן, שפותח עשור חדש.

זהו מחזור 71 של האולפן והפעם נראה שיהיה אולפן מלא ומבטיח.

נכון שהתמלא יפה כי במקום אחר לא נפתח, אבל לא במקרה דווקא שם נסגר ואצלנו נשאר.

באולפן הנוכחי אנחנו מרגישים  משהו דומה לאולפנים של "פעם": הרבה מאוד דוברי אנגלית, הרבה תיירים, וגם "אזרחים חוזרים" (סטאטוס של בני יורדים, שחוזרים לארץ שהוריהם נטשו), ואיך אפשר בלי , גם עולים מרוסיה.

כמו בשנים האחרונות, חלק מהתיירים מצהירים שהם במגמה של עלייה ומעדיפים לעשות זאת אחרי האולפן, כשהתקופה הזו עבורם היא בעצם בדיקה מקרוב של המשמעות, האפשרויות והפרקטיקה של תהליך העלייה עבורם.

נקווה שהמיפגש שלהם עם ארץ ישראל שלנו ואצלנו, יביא אותם להחלטה לממש את הרצון להיות אזרחי מדינת ישראל.

אני יודעת שהאולפן הנוכחי התחיל כשמצד אחד היה צורך רב ואמיתי לשימוש בחדרים לצרכים השוטפים של הקיבוץ, ומצד שני הייתה החלטת מזכירות חד משמעית שרוצים להמשיך את המפעל המרשים הזה.

בפרוס השנה החדשה, ברצוני לאחל לחברי הקיבוץ ולתלמידי האולפן "מפגשים מהסוג האישי". מקווה שהקיבוצניקים והאולפניסטים ינקטו ביוזמה אישית קטנה כדי להגיע לשיחה/פגישה אישית, מזדמנת או מתוכננת, על המדרכה, בעבודה, במרחב הציבורי או הפרטי. שהרגשת הקשר (ק.ש.ר = קיים – שייך – רצוי ) תהיה קיימת, כי היא הבסיס לכל מבנה שנבנה עליה.

לא סוד הוא שהיכן שיש "נתינה" אמיתית, יש גם "קבלה". לשניהם ציר משותף.

הפן האישי של השנה החדשה עבורי הוא סגירת מעגל של עבודה רבת שנים באולפן. החל מהימים שהייתי מורה באולפן, וגמור בשנים האחרונות והרצופות בהן תיפקדתי כמנהלת האולפן.

אני נפרדת בשמחה ובסיפוק ממקום שהיה חלק משמעותי בחיי. אני שמחה שהמפעל ממשיך ומתמלא חיים. בימים אלה אני מסיימת חפיפה עם קרן שחר, שמחליפה אותי בניהול האולפן.

אני מאחלת לקרן (מספר טלפון נייד – 33-219) שתצליח להשתלט מהר על "מקצועות החובה" בניהול האולפן ותתפנה להשפיע מרוחה וייחודה על המפעל הזה.

אני מקווה שהריענון בצוות יביא איתו התחדשות וכיוונים חדשים.

בברכת חג שמח, וגמר חתימה טובה..

 

 

 רוצה לחיות פה

 

 

סִיסָאי מַנִיוֶובּ, בן 28. עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1991. כשהגיע לארץ, יחד ההורים וכל בני המשפחה, נקלט ב"ישיבת כפר מימון", במרכז קליטה "מעגלים", ליד נתיבות. במשך שלוש שנים חווה אורח חיים דתי, בזמנו היו נוהגים לשלוח את רוב העולים מאתיופיה למסגרות דתיות, במחשבה שזה מה שמתאים. בישיבה למדו הרבה לימודי קודש בצד לימודים עיוניים. סיסאי רצה להרחיב אופקים גם בתחומי לימוד עיוניים אחרים ולהשקיע יותר. לכן הוא חיפש את הדרך המתאימה.

 

סיסאי מספר -

מאמצע כיתה י' עד סוף י"ב למדתי בפנימיית "הדסים", שזאת פנימייה חילונית. שם עשיתי את הבגרויות. בסוף הבגרויות באו נציגים ממשרד הקליטה, והסבירו לנו שיש מכינת עולים עם אפשרות להמשיך ללמוד באוניברסיטה לפני הצבא. הצטרפתי למכינה באוניברסיטת חיפה ועברתי לגור ברמת יוחנן. זה היה בשנת - 98'. הצוות שטיפל בנו היו מרי אדלן ויהודה טל. היינו כ - 40 חבר'ה. כשהגעתי לרמת יוחנן התאהבתי במקום, בשקט, בשלווה, זה נראה לי מקום שונה לגמרי ממה שהכרתי עד אז בארץ. במכינה למדתי עברית, אנגלית, מתמטיקה, מדעי הרוח ומדעי החברה. למדנו מיגוון רחב של תחומים, על מנת שנהיה מוכנים ללימודים באוניברסיטה. הלימודים היו מאוד אינטנסיביים, מהבוקר עד שעות אחה"צ.

- וכל זה היה עוד לפני הצבא?

כן זה היה בסוף י"ב, אחר כך המשכתי כעתודאי. התחלתי ללמוד באוניברסיטה ונשארתי ברמת יוחנן. למדתי חינוך וסוציולוגיה, ובשעות הפנאי עבדתי ברפת כמה פעמים, באמצע השבוע ובסופי שבוע. אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה התגייסתי לצה"ל, והמשכתי להיות פה מאומץ כחייל בודד. בשנה הראשונה  שירתתי במשטרה צבאית חוקרת.

- באיזה תפקיד?

הייתי במדור תאונות דרכים. זימון חיילים שהיו מעורבים בתאונות לחקירות. מעין קשר בין המשטרה האזרחית והמשטרה הצבאית לכל מיני עניינים שקשורים לתאונות דרכים. שנה אחת שירתתי בתל השומר, וכל אותו הזמן חזרתי הנה, הביתה.

- אמרת "חזרתי הנה הביתה". ככה באמת הרגשת?

ככה אני מרגיש כל הזמן, שפה זה הבית שלי.

אחרי שנה עברתי לממ"דה שזה "מערך מדעי התנהגות", ושיבצו אותי בצפון. זה כבר היה קרוב הנה. מערך מדעי התנהגות עוסק ב"איבחון אירגוני" והעברת משוב "סוציומטרי" לחיילים ולקצינים. הייתי בשלב הלימוד של העסק כי הייתי בשירות חובה ולא בשירות קבע. עזרתי לסוציולוג אירגוני צבאי באוגדה בבירנית. 

בכל תקופת השירות הייתי בקיבוץ. הייתי חייל בודד, קיבלתי חבילות כמו כולם, טיפלו בי יפה מאוד, ועבדתי בשעות הפנאי ברפת. זמן קצר אחרי השירות הצבאי נסעתי לביקור שורשים באתיופיה, למשך חודש ימים. רציתי לראות מאיפה באתי.

- גילית  דברים חדשים על המשפחה? על עצמך?

ביקרתי בחלק מהאיזורים בהם גדלתי, וגם ביקרתי בגונדר שם ההורים שלי נולדו וגדלו. על עצמי גיליתי שאני יותר ישראלי כי הרגשתי שאני כבר לא שייך לשם.

- ספר על העלייה לארץ

עלינו ב- 1991 "במבצע שלמה", העלייה שאף אחד לא שמע עליה ולא האמין שתיקרה בתוך יממה. אבא שלי היה חייל באתיופיה, והמשפחה הלכה אחריו לכל המקומות שבהם הוא שירת. אני נולדתי באסמרה שהיום היא אריתריאה, מדינה עצמאית בפני עצמה. אחר כך עברנו לאיזור הדרום, ויותר מאוחר התקרבנו לאדיס לקראת העלייה.

- איך שמעתם על הארץ?

כל הזמן הגיע דואר מהארץ. שלחו לנו מכתבים מהמשפחה ומהקרובים.

כמו כן, היו שליחים מטעם אירגונים שונים שהגיעו לגונדאר וסיפרו על העלייה לארץ. בזמנו הם השתדלו להוציא את מי שהיה כבר מוכן לעלייה לארץ. אבא שלי התרחק מהמשפחה שלו והתגייס לצבא, כאקט מחאה כיוון שהם לא הירשו לו לעלות לארץ כשהיה לו סיכוי, עוד לפני שהוא התחתן. אני לא יודע מה הייתה הסיבה שההורים שלו לא רצו שהוא יעלה לארץ, אני מניח שזה היה מסיבות פרנסה.

על כל פנים, שנתיים לפני העלייה אבא שלי החליט שאנחנו עוברים לאדיס לקראת העלייה לארץ. כל פעם הייתה עולה קבוצה, ואנחנו ישבנו שנתיים וחיכינו שיגיע תורנו. אני הייתי בן 11 שנים, יחד היינו 8 אחים.

- כולם כבר בארץ?

כן. כולם בארץ. ההורים והקרובים.

- כולם הסתדרו?

כן. פחות או יותר.

- יש ביניהם קיבוצניקים?

לא.

אתה היחידי?

כן.

אז למה אתה רוצה דווקא קיבוץ?

אני תמיד הייתי מחוץ לבית, גם כשהייתי קטן. אבא שלי נתן לי את החופש. מכיתה י' התחלתי לפרנס את עצמי, אף פעם לא הייתי תלוי במשפחה. עבדתי בחופשות כדי לקנות בגדים. אבל הכי חשוב, טוב לי פה ברמת יוחנן, אני מרגיש בבית. אני אוהב את אורח החיים, את הערכים המיוחדים, את החינוך. התחברתי לחברים, ואהבתי את המקומות שעבדתי בהם. היום אני עובד בחינוך ואני נהנה לעבוד שם.

- אתה הולך בכיוון של חינוך?

בינתיים עוד קשה לי לחשוב לטווחים ארוכים. בשנתיים הקרובות אני יודע שזה הכיוון, זה מה שמעניין אותי. הדרכה. אולי גם ללמוד הוראה, או תואר שני, בתחום החינוך או מדעי החברה. כרגע אני מדריך בבית תות, וגם רוקד בלהקת המחול האתיופית "ביתא" או להקת "אסקסטה" בעבר.

- ספר על הלהקה

התחלתי לרקוד בלהקה לפני 8 שנים, מהשנה הראשונה שלי באוניברסיטת חיפה. זה לא מעט זמן. היו לנו סיבובי הופעות בעולם, אנחנו רוקדים ומציגים את התרבות האתיופית, והשילוב שלה עם התרבות הישראלית, דרך הריקודים שלנו. אנחנו מייצגים את הארץ, ונחשבים לשליחים ולמסבירים טובים, לפחות בעיני המזמינים אותנו להופעות בחו"ל. אנחנו מוּכָּרים על ידי משרד החוץ וגורמים אחרים, כמקדמים ומייצגים את התרבות הישראלית. 

- מה הרפרטואר שלכם?

אנחנו מתמקדים בשמירת תפילות ביתא-ישראל (ביתא פירושה בית באמהרית), בהעלאת ריקודי אסקסטה (באמהרית: שם שמציין ריקודי כתפיים) של העדה, וכן ביצירת מחול אמנותי בן זמננו, בהשראת תרבות העדה. אנחנו מנסים עכשיו להתחדש, להכניס כוחות רעננים, להקים הרכב חדש ולהיות עצמאיים. המצב כרגע הוא שאנחנו תקועים מבחינה מקצועית. אין התחדשות והתפתחות. אנחנו רוצים לשנות, ללכת להרכב חזק ומייצג, להכניס לתחום אנשי מקצוע אחרים ורקדנים נוספים, אחרים.

- ומילה לסיכום

אני מאוד מתחבר למקום ולאנשים שהספקתי להכיר. אני רוצה לבנות בית ולהקים משפחה פה, אני רוצה להיות חבר. אני לא ממש יודע ומכיר את התהליכים, אבל אני מודע לכך, ואני יודע  שזה מה שאני רוצה. לחיות פה..

(ראיון – ירמיהו).

 

 

 

 

הודעה ממשאבי אנוש

שחר צור סיים עבודתו במש"א ויצא לעבודת חוץ. החל מ- 23/9/07 ועד כניסה לתפקיד של מנהל/ת מש"א חדש/ה, יטופלו ענייני מש"א לפי ההסדר הבא:

ענפי הקהילה – בטיפול אודי פלד.

ענפים עיסקיים – בטיפול אבנר אחיטוב.

עובדי חוץ ושכירים – בטיפול רמי (רמי עובד בימים שלישי וחמישי בלבד).

אל כולם ניתן לפנות ישירות, או דרך עירית בטלפון 9540 (ניתן כמובן גם להשאיר הודעות, שתועברנה במהירות האפשרית). תודה לשחר צור ובהצלחה בהמשך!.

 

 

ירמיהו

פגישה חצי פגישה...

שלושה ימי חג רצופים. חשבתי לעצמי: אך, איזה יופי!

אבל אחרי יומיים של "באה מנוחה ליגע...", זה כבר נראה קצת מתיש, ובדל הרהור של כפירה החל להציק, אולי בכל זאת נצא להתערבב ב"עמישראל", החוגג בטבע את התחלת השנה החדשה.

אספתי את ה"גרעין הקשה" של המשוטטים, עזרא ונעמה, ויצאנו לטייל, לא לפני שחישבנו היטב את המסלול, על מנת לא להיקלע בטעות לאותו פקק ידוע שאמור להשתרך לקראת מוצאי החג מהגליל למרכז.

הבחירה נפלה על יערות מנשה. קל"ב, ממש מתחת לאף, וזה בדיוק המקום הראוי שבו אפשר ללכת לאיבוד בכייף. להיבלע אל תוך דרכי הכורכר המוצללות ברושים, אורנים, אקליפטוסים וחרובים, ושאר צמחיית חורש מצויה, דרכים מאובקות הנפקחות לאורך אל הוואדיות וההרים, המובילות, המוציאות והמביאות, בקיצור - אירופה.

בחרנו במסלול האדום, שמתחיל באחד העיקולים של כביש משמר-העמק-ג'וערה ונכנס פנימה אל תוך חמוקי הגבעות, מסלול שמביא את ההולך בו, לאחר שעתיים, אל גבעת האנדרטה להנצחת בני משמר העמק. גבעה געשית, זרועה אבן בזלת שחורה, המשקיפה אל "העמק הוא חלום", שהיה באמת, באותה שעת בוקר, חלומי, עטוף ערפילים, מנומנם. התיישבנו עייפים בצל האלה, עזרא הוציא את "ערכת הקפה" והכין את ספלי הפלסטיק הכחולים, ש"לקחנו בלי רשות" מ"טורקיש אייר" בטיסה האחרונה למרוקו.

על גבעה נישאה אחרת, במרחק מה משם, התרוממה לה בשאננות מופגנת, בולטת בזרותה, אנדרטה אחרת, אנדרטה שנויה במחלוקת, "יער הקיבוצים – יד לנופלים". זה היה היעד הבא שלנו.

אבל אלייה וקוץ בה, הסימון האדום הסתיים, או המשיך צפונה, ואנחנו פנֵינו דרומה. כאן הדרך לא ברורה, ובין שתי הגבעות פעור ואדי עמוק מאוד. התחלנו לצעוד בדרך לא זרועה, דרך לא דרך בין קוצים, גִדרות בָּקָר, ושרידי השריפה, שכילתה לפני כמה חודשים את כל הירוק שמסביב. צעידה משונה ב"שטחי אש", אל עבר האתר שאמור להיות זיכרון לשדות אש וקטל אחרים...

שלט שקידם את פנינו בכניסה לאתר הודיע לנו שהגענו ליעדנו, ושביל בטון ארוך נמתח ממנו אל האנדרטה – מבנה דמוי מגדל מים מרובע עשוי בטון חשוף, סביבו גדרות אבנים, פינות התבודדות, ושביל-תלוי  באוויר שמוציא אל הנוף המדהים של העמק. תצפית נפלאה.

המקום מרשים ביופיו והאנדרטה מרשימה בכיעורה.

לא קל ולא פשוט (באמת) לבקר עבודה של עשר שנים שהצליחה בצורה כל כך משכנעת לפצוע את הנוף, לאנוס את הסביבה בתפישה פיסולית מוזרה, התרוממות פאלית לשמיים, זרה ולא משתלבת. יש בה משהו מההתנשאות הקיבוצית הידועה של ימים עברו, אני ואפסי, התנשאות שכל כך קוממה אוכלוסיות אחרות... הוסף לכך את ה"שחור בעיניים" שהשאירה אחריה השריפה הגדולה והנה לך אפוקליפסה עכשיו: בלי שמות, בלי ציון, בלי סיפור, בלי כתובת, בלי נוי, רחוקה מלעורר הזדהות, שאין בינה ובין יד ושם לנופלים מאומה. אפשר בהחלט להבין את הניכור וההיעדרות המופגנת של משפחות השכול מטקס הפתיחה. אבל לא בכך עסקינן.                                

כך או כך, עלינו למגדל לתצפית.

מרחוק ראינו מכונית שעצרה בכניסה ומתוכה יצאו שני מבוגרים וילדה. הם התקרבו אלינו בצעדים כבדים, ועלו למעלה למגדל. לא היה כל קושי לזהות את המקור הקיבוצי של הבאים. שני המבוגרים ניראו בתחילת העשור השמיני לחייהם, סבתא תרצה, לבושה מכנסי דגמ"ח קצרים וחולצת עבודה מְהוּהָה, סבא אורי עם חולצת טריקו אדומה ומכנסי עבודה קצרים שמתוכם השתלשלו רגליים שזופות בסנדלי טבע, והנכדה כבת 12, חביבה כדרך הנכדים.

היכרות ראשונית שכוללת את השאלות הנדושות: "איך אצלכם", "איך אצלנו" וכו', יוצרת מיד מכנה משותף של חוויות ו"שריטות קיבוציות" ידועות. את השאלה אם אפשר להזמין אותם לקפה של עזרא, הם דוחים בנימוס,  ומודיעים נחרצות: "אנחנו ממהרים! אין לנו זמן!".

"לאן ממהרים יהודים ביום יפה כזה?" אני שואל.

"הו", הם אומרים: "יש לנו הרבה עבודה היום".

"איזו עבודה?"

מה זאת אומרת? אנחנו מנקים את האשפה שעמישראל המטייל משאיר אחריו".

ואכן, אחרי שהם מסיימים לספר לנכדה על תולדות המקום וחשיבותו, הם באמת ממהרים לרדת מהמגדל.

בדרך למטה אורי מזמין אותנו לבקר בביקתת יער נסתרת, "מהלך של עשר דקות בהליכה רגילה, או רבע שעה בהליכה איטית". "זה מקום להתבודדות" הוא מוסיף, ועיניו המחייכות בברק ממזרי "מסבירות" למה הוא מתכוון כשהוא אומר "התבודדות". לשם, הוא מודיע, מועדות פניהם עכשיו, זהו הבילוי שלהם בשבת, והיום, חשיבות כפולה ומכופלת לפעילותם הברוכה, כי היום יש להם אורחת, הנכדה ממעגן מיכאל. כך הוא מסביר, ותוך כדי כך הוא  מעיז את אישתו והנכדה אל הרכב שלהם שמחכה להם בכניסה לאתר.

נו, איך אפשר לסרב להזמנה שכזו?

לפי ההוראות של אורי, וה"סימנים" של גלגלי הרכב על הדרך, אנחנו בעקבותיהם אל ביקתת הגמדים הנסתרת.

אין מה לדבר, זו אכן ביקתה מהאגדות, חבויה במעבה היער. סביבה מקום לנוח, שולחנות, ופינה למנגל. הקומה התחתונה עשויה אבן, ולמעלה מרפסת וחדר מעץ, פתוח לכל עובר אורח נוטה ללון. (למעלה בצריף מונח על הרצפה מזרון כפול, עליו מצעים סתורים עם סימנים ברורים ש"מישהו" אכן עשה בלילה "שימוש נאות", כמו שאומר אורי, במקום הנסתר הזה, אני מניח שהוא לא ציפה ל"אורחים" מזדמנים בבוקר). ליד הבקתה נחה לה קבוצה של מדוושים צעירים ולידם אופניהם, ביניהם אפשר היה להבחין בסבא אורי, סבתא תרצה ונכדתם, חמושים בכפפות ושקיות ניילון, לא מבזבזים רגע, "עסוקים" באיסוף שיירי ניירות ובקבוקים מסביב.

רוכבי האופניים המופתעים מציעים מיד את עזרתם, ויחד כולם "מנקים". אורי מספר לנו שהוא נגר במקצועו, שבמו ידיו שיפץ את המבנה הזה וגם שומר על ניקיונו.

על הקיר בכניסה יש דפי הסבר, "היסטוריה של מקום", ובצד על חבל, תלוי גליל של שקיות ניילון... ממש ארץ ישראל היפה... שוב אנחנו מציעים לאורי ותרצה את הקפה של עזרא... ושוב נידחים בנימוס, שהרי יש עוד כמה מקומות שצריך לנקות היום... אז מה הפלא ש"הם ממהרים". .               

 

 

 

 

 

לתשומת לב

הטלפון הנייד שהיה ברשות רחל יפה  (33-219 אולפן) עובר לקרן שחר.

הטלפון הנייד החדש של רחל הוא  35-811..

 

 

 

    

נברך על היש

כולנו נהנינו מערבי החג הרצופים, בהם הכל התנהל כסידרו: ארוחת חג וטקס, ושוב ארוחת חג, ולאחריהן ברצף קבלת שבת. הייתה הרגשה חגיגית בקהילה. בימים שבין כסה לעשור כדאי שנתייחס לכך כמשהו מיוחד שחשוב שנשמרו, ושאינו כלל מובן מאליו.

תודה למושכים בעול העיקריים, ובמיוחד לאתי גפן. רחל יפה..