או: להיות האבא של השחקנים

 

לפני שבועיים קיבל השכן שלי, משה חורש, המכונה פקו, אות הוקרה על פועלו באיגוד הכדורמים. אות שהוגדר כ"מפעל חיים". הוא, בדרכו הצנועה, לא חשב שזה משהו שראוי לציון באופן מיוחד. "מה כבר עשיתי?" הוא אומר, "וחוץ מזה, היו עוד כמה שקיבלו פרס כזה כמוני. אני לא הייתי היחיד."

אבל לינט ואני חשבנו אחרת. חשבנו שזו דווקא כן הזדמנות נאותה לספר למי שלא מזדמן לבריכה, שפועלת כל ימות השנה, גם בקיץ וגם בחורף, למי שאין לו "ילד-כדורמים", או למי שאינו שייך למעודדים והאוהדים השרופים, שלא הכל מובן מאליו, וכדי להגיע לתוצאות יש להשקיע הרבה עבודה, מתוך אחריות ואהבה שאינה תלויה בדבר, עבודה שנעשית בלי שעון ובלי חשבונות... רק לדבר אחד  "אין לו זמן" לפקו. להתראיין ל"ברמה".

ובכל זאת בעזרת לחץ פיזי מתון, בין הבריכה, חומרי הגלם, העסקנות, תעשיית ה"פֶקוֹג'וּס" ויתר דאגות היומיום, מצאנו שתי דקות להחליף כמה מילים.   (ירמיהו)            

 

פקו מספר -

התחלתי עם הקבוצה המקומית בשנת 74. בשנת 76 הלכתי למצפה שלם. אחרי 9 שנים חזרנו לרמת יוחנן, ומשנת 85' אני ממשיך, עד לפני שנה.

-  שזה אומר כמה שנים?

22 שנים. (!)

-  מהו התפקיד הזה מבחינתך?

התפקיד הזה הוא הכל: ניהול הקבוצה, בחירת מאמנים ןשחקנים בוגרים, דאגה - לציוד, לבריכה, להסעות למשחקים, אוכל, קשר עם איגוד הכדורמים. הכל.

-  מה זה אומר מבחינת זמן ואיך זה משתלב עם עבודתך בפלרם?

זה בדרך כלל מתחיל מהשעות שלאחר העבודה, 4-5 אחה"צ, עד שעות הערב המאוחרות כשיש נסיעה למשחקי חוץ.

אני לא חושב שזה פוגע בעבודה שלי בפלרם, ניהלתי את מכון התערובות לאורך שנים, ועד היום אני מנהל את מחסני חומרי הגלם. חלק מהדברים עשיתי במהלך יום העבודה.

-  יש בוודאי הרבה שעות של היעדרות מהבית, בעיקר בלילות שבת?

כן, הרבה היעדרויות מהבית בלילות שבת. אם זה משחק בית שמסתיים בשעות סבירות כמו 5 אחה"צ, שאז אפשר להגיע הביתה לקבלת שבת. ואם זה משחקי חוץ שאז כמובן מגיעים הרבה יותר מאוחר.

 

-  מדוע עיקר המשחקים מתקיימים בלילות שבת?

רוב שחקני הכדורמים עובדים במשך השבוע, ויום שישי הוא היום הפנוי שלהם, או שהם סטודנטים. בחלק גדול מהשנים שיחקנו עם חיילים, שהיו באים רק לסופי שבוע. בשנים האחרונות המגמה היא להעביר את המשחקים לאמצע השבוע, ואת ימי שישי להשאיר פנויים למשפחות.

-  מהו היקף התפקיד בגדול?

ניהלתי את הקבוצות בבית, ובין השאר הייתי חבר באיגוד לכדורמים. הרבה שנים הייתי מנהל נבחרת הבוגרים, בשלושת השנים האחרונות, אני מנהל את נבחרת הנוער של ישראל.

-  תרחיב קצת, מה זה אומר ניהול נבחרת הנוער של ישראל?

ללוות את השחקנים פעם בשבוע לאימונים בוויגייט, ולקראת טורנירים למחנות אימון בסופי שבוע. לנסוע איתם לחו"ל, לדאוג ללוגיסטיקה, להסעות, לשעות האימונים, קשר עם מארגני טורנירים בחו"ל, ולהיות ה"אבא" של השחקנים. שזה לדעתי אחד הדברים הכי חשובים.

-  שזה אומר

לעודד אותם ברגעי משבר, לראות שיש להם את כל הנדרש, לבוא לאימונים, לדאוג לאוכל במשחקים. אחד הדברים שכל שחקני הכדורמים כבר מכירים זה "הלימונדה של פקו", שכבר קיבלה את השם "פקוג'וּס". בלי זה לא נכנסים למים.

-  מה הביא לפרישתך מניהול הקבוצה המקומית?

פרשתי מאחר ולפני כארבע שנים, עם יציאתו של מוטי (חורש) לאוסטרליה, נאמר לי: אתה תנהל את ההתנהלות היומיומית, ואנחנו נהייה אחראים לצד העיסקי. זה לא היה מקובל עלי. למרות זאת המשכתי עוד שנה, שנתיים, שלוש, ובסופו של דבר אמרתי:  אני לא מסכים עם  צורת עבודה כזו, וכשאני עושה משהו בהתנדבות, אני רוצה ליהנות מהעשייה. אם אני לא נהנה מוטב שלא אהיה שם.

-  מה היו הבדלי הגישות?

הייתה מחלוקת לגבי צורת הניהול. אני חושב שכדורמים זה לא עסק, זה קודם כל חינוך. צריך להיות קשר הדוק בין מנהל הקבוצה והשחקנים. הוא צריך לדבר איתם. במציאות לא תיאמו איתי, הנחיתו כל מיני הנחתות שלדעתי היו שגויות, ללא הכנה ותיאום בלי לשאול את דעתי, בצורה כזו לא היה לי כייף לעבוד. הרוח השתנתה והחלטתי: תעשו זאת בלעדי, אני אזוז הצידה ולא אפריע.

 

-  אז מה נשאר לך עכשיו?

היום אני באיגוד הכדורמים. מרכז את ועדת הליגה בגביע, ומנהל את נבחרת הנוער.

-  ועל מה קיבלת את הפרס על מפעל חיים?

לא יודע אם זה פרס. זה אות הוקרה על תרומה רבת השנים, הן לאגודה המקומית, והן לאיגוד הכדורמים הארצי. יחד איתי קיבלו עוד אנשים. צריך לזכור שכולנו פעלנו ללא כל תמורה, בהתנדבות, הכדורמים חשוב לנו.

-  דרך אגב למה צריך לעשות את זה בהתנדבות? מאמן מקבל שכר וכל היתר מקבלים שכר, למה אתה צריך לעשות את זה בהתנדבות?

כי התקציבים שיש היום בענפי הספורט הם מאוד דלים. מהמדינה כמעט לא מקבלים שום דבר, המימון בא מתקציבי המועצה, תשלומים מהילדים ותרומות. אם יצטרכו לשלם גם לפעילים, לא יישאר כסף לשאר הדברים. גם השחקנים, ברובם משחקים בהתנדבות. בשנים האחרונות הם מקבלים כסף, אבל זה ממש כסף כיס.

-  כשאתם נוסעים לחו"ל הרי מישהו מממן את בנסיעה?

כשנוסעים לחו"ל האיגוד מממן, אבל לא משלם שכר לשחקנים.

-  פקו, אם היית צריך לשאול את פקו שאלה חשובה, מה היית שואל אותו?

לא שאלה, אלא דאגה לגבי העתיד. לדוגמא: היה פה טורניר בין לאומי. ראינו את הבדלי הרמה בין ישראל למדינות אחרות, והוא לטובתן. אני חושב שבשנים אחרונות לא רק שאנחנו לא מתקדמים, אלא אף הולכים אחורה. מספר האגודות יורד, ואם שואלים מה עושים בכדי לקדם את הענף הזה, אז אני חושב שאחד הדברים שצריך לעשות זה שהאנשים ייהנו מהעשייה. מי שנהנה מעשייתו ממשיך להשקיע ורואה תוצאות.

אם אנחנו רוצים שתהייה הנאה לשחקנים וגם סיפוק מהישגים, חייבים לפתח בקבוצה המקומית את הקשר עם השחקנים. קשר יומיומי. השחקנים צריכים לדעת שמנהל הקבוצה הוא האבא שלהם, אבא שממשיך ומתמיד לאורך שנים, תוך מסירות ואהבה לשחקנים. אני כל השנים אומר, שפחות מעניינים אותי ההישגים, שהם חשובים לכשעצמם, חשוב יותר שהילד, ולא משנה באיזה רמה, נמוכה או גבוהה, יידרש להגיע לאימונים, להיות רציני, להתמיד ולהרגיש שדואגים לו. אני אף פעם לא אומר לילד: לך הביתה כי אתה לא מספיק טוב לכדורמים. אין דבר כזה. אני חושב שהכדורמים נותן לילדים המון, מעצב את האישיות שלהם, ואלו הדברים החשובים באמת.

 

-  פקו, עברת במשך השנים הרבה משחקים בארץ ובחו"ל, ליווית את הנבחרות, המקומיות והארציות, ודאגת להן, האם יש משחק אחד שזכור לך באופן מיוחד? ובמה אתה רואה את גולת הכותרת של עבודתך?

היה משחק אחד, בשנה שהיינו מועמדים רציניים לקחת את האליפות, שיחקנו מול אסא ת"א. הפסדנו במשחק הראשון 7-6, ניצחנו במשחק השני 15-6, והגענו למשחק השלישי והמכריע. כולם היו בטוחים שאנחנו מנצחים ולוקחים לראשונה את האליפות. בסופו של דבר הפסדנו. זה היה משחק שאחריו לא ישנתי שבוע ימים, אבל אני אומר עוד פעם – ההישגים הספורטיביים הם חשובים, אך חשובה גם הדרך להגיע אליהם... אני מאוד מקווה שידעו בגוש זבולון ללכת בכיוון הנכון. צריך להחזיר שוב את ההנאה לילדים..

 

 

דניאל טלמון

ואתם שותקים...

לאן נעלמה ונאלמה הנהגתנו הקיבוצית

שני גליונות "ברמה" האחרונים, מס' 1571, ו – 1572, מלאים ברשימות פרי עטם , מחשבותיהם וריגשותיהם של חברים בנושא שנת השמיטה.

זו תופעה חיובית, שחברים מצאו לנכון להביע דעתם בכתב, בפומבי, על דפי ה"ברמה", גם שכנראה נוגדת דעתם לדעת ההנהלה.

ואילו ההנהגה – שותקת!

ההנהגה נאלמה ונעלמה ולא אמרה מילה בנדון, כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו לא חשובות דעותיהם של החברים.

היכן אתם חברַי, מנהל חברתי, מנהל כלכלי, מנהל כספים ושאר המנהלים. מדוע לא מצאתם לנכון לומר מילה? מדוע לקחתם לעצמכם את הזכות לדון ולקבל החלטות, ואולי גם לבצען, מבלי להיוועץ בנו, ואפילו לא למסור אינפורמציה.

למעשה, עומדים אנו כעת בלי אפילו לדעת את דעתכם המוסמכת מכלי ראשון.

באותם שני גיליונות "ברמה", נמסרו לנו דיווחים בנושאים שונים בהם עסקתם, ובנושא זה – אין מילה. הכיצד?

האם חושבים החברים שנבחרו על ידינו לתפקידי ריכוז המשק והחברה שניתן לדון ולקבל החלטות בנושאים הנוגעים כל כך באורחות חיינו ובהשקפותינו, רק במוסדות הנבחרים ולא בפתיחות לדיון הציבורי?

אם כך הוא – הרי זו טעות חמורה המעוררת דאגה. .   

 

(הרשימה הועברה לעיונם של הנוגעים בדבר, בעקבותיה הגיעה התייחסות מצד אודי ואבנר. ראה בהמשך. ירמיהו.)

 

 

 

 

אבנר אחיטוב

הופתעתי מההד התקשורתי

מודה, הופתעתי מכמות הכתבות בנושא שנת השמיטה.

בנושאים אחרים, מרכזיים וחשובים לקיבוץ, החברים מגלים אדישות וכמעט לא כותבים. לעומת זאת נושא שנת השמיטה, שהינו שולי בחיי הקיבוץ הביא לפרץ רגשות.

יסלחו לי הכותבים, אבל ברוב הכתבות יש הרבה דעות ומעט עובדות, ולכן הן גם מגמתיות ולא מדוייקות. לא מיהרתי לכתוב כדי לא לשעמם את הקוראים, וגם כדי לא להתנצח מול הציבור שהינו דל באינפורמציה, אך עשיר בדעות ורגשות בנושא הנדון. גם בכתבה זו לא אכנס לפרטים, אלא אדון ברקע למעשה.

 

מספר חברים התגאו ביכולתם הבלשית המרשימה "בחשיפת המזימה", ותקפו את נבחרי הציבור בהסתרת מידע. לדעתי, הטיפול בפרשה מעיד על כך שהמוסדות עובדים כראוי, וששרשרת קבלת ההחלטות שלנו תקינה לחלוטין.

כל עובדי הענף (כולל אלישע ויהודה) עודכנו בפרטי המשא ומתן (שהיה דרך אגב די בתחילתו, מכיוון שמדובר על קטיף סתיו 2008).

הנושא דוּוח בהנהלה הכלכלית וגם ב"ברמה" (לפני כחמישה שבועות). גם סיכומי הנהלת הקהילה מלפני שבועיים וההנהלה הכלכלית מהשבוע שעבר מדווחים על ההחלטות בנדון. מכיוון שהעלון אינו יומי, הפרוטוקולים מתפרסמים רק השבוע. במידה וחבר זה או אחר יבקש, יתקיים כמובן דיון באסיפה.

 

כזכור יש לנו 14 ענפים עיסקיים. כל אחד מהם מתנהל בצורה קצת שונה. עיסוקם מקיף עשרות נושאים. לדוגמא: עבודת שדה, גידול בעלי חיים, מכירת ציוד, מתן שירותים, השכרות, צילום, וכמובן גם מכירת פלסטיק. מרכזי הענפים נמצאים בבדידות. רוב הציבור אינו יודע על ביצועי הענף, ולעובדי הענף אין אפשרות להתייעץ ולהיעזר בחברי הקיבוץ. כלפי חוץ הם נאבקים מול קבלנים, ספקים, לקוחות, ממשלות ופגעי מזג האויר.

גם מול הקיבוץ חייהם לא תמיד קלים, וזאת בלשון המעטה.

אני מאמין במתן אוטונומיה מירבית למרכזי הענפים. גם בגלל שאין ביכולתי להיפגש איתם כל שבוע וגם מכיוון שקשה להקיף כל כך הרבה תחומים ונושאים. מעבר לכך, כתפיסה ניהולית מתן האוטונומיה מוסיף לדעתי למוטיבציה וליצירתיות שלהם. אין לטעות בין האוטונומיה לבין הזנחה. המערכת (מש"א, כספים), ואני בתוכה מלווים, מייעצים, תומכים ועורכים ביקורת בענפים. מידי פעם אף נאבקים איתם.

 

אין ספק שענף המטע הוא ייחודי בנוף שלנו, לטוב ולרע. בצד החיובי יש לציין שבשנים האחרונות הצוות השתפר רבות בצד המקצועי, והשנה היו יבולי שיא גם באבוקדו וגם בליצי, סה"כ מכירות של כשני מיליון ₪. גם לנושא של העבודה העצמית, הכולל אפשרויות תעסוקה הן לצעירים והן למבוגרים, ייחסתי ערך. יציאתו של עידן תחייב אותנו להעסיק עובדי חוץ, כנראה מתאילנד (החברים מוזמנים להתחיל בדיון ציבורי).

 

במשך השנה, היו לי הרבה שיחות עם עידן. ניסיתי לשכנעו להקדיש יותר תשומת לב לצד העיסקי, ומדי פעם לשכנעו לעדן את התנהגותו מול הקיבוץ וחבריו. כאשר הוא העלה את רעיון שנת השמיטה, לא התלהבתי, אך נתתי לו גיבוי, מכיוון שלדעתי עיסקה זו הינה בתחומי האוטונומיה שאני מאפשר למרכזי הענפים. מצידי שמרתי מכל משמר שהעיסקה תעמוד בתנאים הכלכליים. בלי להיכנס לפרטים, מהצד המיקצועי העיסקה מאוד פשוטה, בהרבה מובנים אף פשוטה משיטת הרבנות. רק לשם אינפורמציה, עשרות קיבוצים מוכרים לבד"ץ בשנת שמיטה, ויש כבר קיבוץ (כנראה מהשומר הצעיר) שימכור להם במקומנו..

 

 

 

יונתן בן צבי

מודה ועוזב ירוחם

 

בשבוע שעבר העליתי חשד כי רב המועצה,  מור יוסף, שהיה נותן שיעורים ברמת יוחנן, הפסיק בכך משום ש"אולי" חשב שחוזרים נוספים בתשובה לא "ייצאו" לו מהמשך השיעורים.

הוסבר לי ע"י מקורביו המקומיים כי לא כך היה הדבר. השיעורים הופסקו על פי בקשתם של הקרובים אליו מרמת יוחנן, כי חשבו שהוא עסוק וטרוד מדי, כי בריאותו אינה תקינה, ומוטב שלא "ימית עצמו באוהלה של תורה", אלא יחייה למענה.

אם כך הדבר, והפסקת השיעורים לא הייתה ביוזמתו של הרב אלא נהפוך הוא, הוא רצה להמשיך, אין לי אלא להתנצל על מחשבתי השגויה. חשדתי בנקיים.

 

מאידך, הייתי מצפה מרב המועצה, שאם כבר קיים חוג של חברים הרוצים ללמוד, ואם נבצר ממנו להמשיך ולקיים את השיעורים, שידאג למורה חליפי, שכמובן יצטרך לטרוח ולהגיע לכאן, ולרתק בדבריו, כפי שידע הרב מור יוסף להיות. לי נראה שזו אחת מחובותיו הראשוניות של רב ברשות מקומית, הן כלפי שולחיו והן כלפי צאן מרעיתו.

 

ובנושא הקשור: מיום ליום אני נוכח עד כמה נגררנו לדיון בצורה מכוערת, לא בריאה ומיותרת בנושא "השמיטה". בינתיים לא נראה סוף לדבר.

שני גורמים חברו לו לפתיחתו של הדיון.

האחד: אלו שהעלו אותו בלי שמץ של רגישות ל"תרבות" של רמת יוחנן.

השני:  אלו שלא ידעו להפסיק עם העניין לפני שהתחמם עד כדי עלבונות, התפטרויות וקידום של דחייה הדדית בין מחייבי רעיון ה"מכירה לשנת שמיטה" כמוצא הגיוני ולא בלתי כלכלי, לבין שוללי המחשבה מטעם: שאנו, נושאי המורשת התרבותית של אבותינו המייסדים, זה בהחלט וללא ספק, מעל ומעבר ל"טולרנס" התרבותי שלנו.

 

הריני כולי בעד דיונים ציבוריים בנושאים שונים.

אך אני חושב כי כל תוספת דיון בנושאים של הכנסת מצוות ונוהגים דתיים להתנהלות של רמת יוחנן, לפחות היום, היא מיותרת ומזיקה וראוי לה שתיכנס ל"מורטוריום" (שמיטה)..

 

 

עוזי זבולון

כפייה חילונית

קשה מאוד להשלים עם מה שקורה היום ברמת-יוחנן סביב עיסקת שנת השמיטה שהוצעה לענף המטע. הצעה שלדעתם של

אנשי הכלכלה המקומיים, (שעל פיהם יישק דבר בכל הקשור להתנהלות הכלכלית המגוונת ברמת-יוחנן), היא רצינית, ובהחלט נותנת תשובה כלכלית נאותה לענף המטע.

אז מה הצעקה?

מהי הסיבה להתלהמות הזו? את חלקן של הרשימות שפורסמו מעל דפי ב"רמה" הייתי מגדיר אפילו כבעלות נימה אנטישמית. כשאתה קורא אותן, קשה להאמין שחבר רמת-יוחנן, יליד רמת-יוחנן, שאת חינוכו קיבל כאן, הוא זה שישב והעלה על הכתב את לשונן.

אנסה לשחזר בקצרה את התרשמותי לגבי ענף המטע מאז שעידן נכנס לעבוד בו, וריכז אותו במשך כמה שנים טובות. לא עשיתי שום מחקר מה היה מצבו של הענף לפני כניסתו של עידן, אך למיטב ידיעתי אין מישהו שחולק על העובדה שהענף התפתח והתקדם, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה אסטתית מאז שעידן קיבל את ריכוזו. אני נוהג לבקר במטע לעיתים תכופות, ואי אפשר שלא להתרשם מהיוזמה והחריצות שמושקעות בענף הזה בשנים האחרונות. אינני רוצה להמעיט בחלקו של שאר צוות המטע (שכולו חברי קיבוץ) בפיתוחו של הענף, אבל עידן, ללא ספק, הוא המנוע שדוחף את העשייה במטע.

אי אפשר שלא להתפעל מקטע נוסף שנוצר במטע – הרכב העובדים, והיחס המיוחד לו הם זוכים, הן בעבודה, והן באווירה המיוחדת בה הם נמצאים. נדמה לי שגם בהקשר הזה לא אטעה אם אומר שלעידן יש חלק נכבד ביותר שאכן זה כך.

האם יש מישהו שיכול להצביע באצבע מאשימה שמיום שעידן החליט לחזור בתשובה חלה נסיגה באותה מציאות. האם עידן הסתגר בד' אמותיו כשהתפילה וקיום המצוות הן כל עולמו?

כל מי שיטען לכך הוא יהיה משקר ומשקר בגדול. מסירותו של עידן לענף לא נפגמה ולו כזית, למרות הקשיים הרבים שלקח על עצמו תוך מחוייבותו לעולם האמונה, אני חושב שעידן ראוי להערכתם של חברי רמת-יוחנן ולא להשמצותיהם.

עד כאן לגבי הערכתי את עבודתו של עידן במטע, ואי יכולתו להשלים עם החלטת ההנהלה, שיצרה מצב בו הוא נאלץ לעזוב.

 

עכשיו, ברשותכם, אנסה לעשות ניתוח קצר לגבי אופיים ה"אידאי" של חיינו ברמת-יוחנן. זה יהיה אולי קצת ארוך ואיתכם הסליחה.

כשרמת-יוחנן נוסדה, מייסדיה היו טעונים במטען אידיאולוגי ברור וחד-משמעי – חיי שיתוף תוך שיוויון מוחלט, עבודה עצמית (כערך מקודש) עבודת האדמה כמקור פרנסה עיקרי, כשערכה של האדמה הוא מעצם היותה אדמה. (ולא כבסיס לעסקי נדל"ן למיניהם). ערך נוסף שהיה מקודש בעיניהם של המייסדים היה החינוך. הייתה אמונה שלמה שחינוכו של דור ההמשך לאותם

ערכים, כלכליים וחברתיים (למעשה הם שזורים זה בזה) תביא לכך שהקיבוץ יאריך ימים כשהוא מהווה כרטיס ביקור ייחודי הן לשאר אזרחי המדינה והן לעולם כולו.

רמת-יוחנן מלווה אותי, ואני מתנהל בתוכה מאז היווסדה, במשך 75 שנים. כל השינויים שחלו ברמת יוחנן, כל ההחלטות שהתקבלו בהתאם למצבים משתנים, הן בשטח הכלכלי, והן בשטח הצריכה וחיי החברה שלנו, זכורות לי.

כשאני מנסה להיזכר בהצטלבויות הדרכים בהן היה צורך לדון ולהכריע לגבי שינוי שבא לשנות עיקרון בחיינו, או אף לבטל כליל את אחד מאותם ערכים שהרכיבו את הבסיס הרעיוני עליו חי ונשם היצור שנקרא קיבוץ, הקושי בקבלת ההחלטות היה עצום. לפעמים בנושאים כמו הכנסת עבודה שכירה לענפים או שינוי שיטת הלינה, או הכנסתה של התעשייה, לא אטעה אם אומר שהדיונים והאווירה נשאו לפעמים אופי מאוד מאוד בלתי מתון, וזאת בלשון המעטה.

 

מה שאני מנסה להראות בדברי אלה, זה את הרקע הרוחני יותר, הרקע שמאמין במטרה משותפת שנחשבת נכונה וצודקת, שציבור של אנשים שחיים יחד באותו ישוב, מאמין בו ומוכן להילחם למענו כדי לקיימו כגורם שמאחד ומלכד את כל העשייה באותו מקום לגבינו כאן ברמת יוחנן.

באותן שנים רחוקות, בתוך כל אותה עשייה שכולה מבוססת על אידיאולוגיה מאוד בלתי מתפשרת עם העולם החיצון, חיו ברמת יוחנן הורים לאחדים ממייסדיה, הורים שהחליטו להצטרף לבניהם ולהוות חלק מההרכב האנושי של היישוב הצעיר. ההורים הללו הגיעו ממציאות שהדת וקיום המצוות בה הם חלק בלתי נפרד, ואולי אף החשוב ביותר ממסכת החיים כולה.

אותם הורים, שרק חלקם השתלב בעבודה, זכו ליחס של כבוד רב. הוקם למענם מטבח כשר (המועדון כיום) עם כל המתחייב מכך, ויותר מכך, הסבא של אביהו ש., סבא בלומשטיין, שהיה ידען גדול בתורה, לימד תורה בחוג שחברים הלכו אליו מתוך רצונם החופשי. חברים שדרכם האידיאליסטית הייתה כל כך חזקה, כך שלא חששו כלל לשמוע וללמוד מעולמה של התורה שעל

דרכיה התחנכו וגדלו בארצות מוצאם, מסורת שליוותה את משפחותיהם מדורי דורות, מסורת שאיפשרה להם להגיע עד הלום כיהודים שחזרו לארץ אבותיהם.

 

אינני רוצה להאריך ולנתח את חלקם של חיינו ברמת-יוחנן, שאפשר להגדירם כאידאי, משהו שמשמש כמטרה שמאחדת את כלל תושבי רמת-יוחנן, משהו שהוא מעבר לציפיות החמדניות שמהוות כיום את עניינו של רוב הציבור שחי כאן. נדמה לי שאין היום דבר כזה. הדבק המלכד הזה הלך לאיבוד, והחלל שהשאיר אחריו נשאר ריק מתוכן, כשבמקומו בא הכסף שמהווה את המקור למימוש שאיפות כגון: מכונית פרטית, נסיעה לחו"ל שוב ושוב, הבית הפרטי, לחץ בלתי פוסק להפרטה מוחלטת, משכורתי לכיסי, בקיצור, להיות ולחיות כשאר העולם הסובב אותנו. כידוע לכולם רוב הקיבוצים כבר ביצעו את המהפך הזה, וככל הידוע לי כל תושביהם "מאושרים" ו"שמחים בחלקם". האדם לאורך כל הדורות חיפש ערכים רוחניים בנוסף להיותו מחוייב להתפרנס לשם קיומו. כשנוצר חלל רעיוני, חלל רוחני,אנשים ישאפו תמיד למצוא משהו אלטרנטיבי, משהו שישלים להם את העשייה החומרית, אחרת יחושו בחוסר ביטחון לגבי חייהם.

את כל השינויים שחלו בקיבוץ מאז היווסדו אני מסביר לעצמי בעובדה שאנשים אינם שטאנץ. השוני במהותם הפנימית, ברמת האינטיליגנציה, בעובדה שדברים שונים מהווים את עניינם, בכישרונותיהם השונים, אלה הם הגורמים שהביאו לשינויים המפליגים שחלו בקיבוץ. דברים שבעבר נחשבו כמקודשים - יהרג ובל יעבור, השכלה גבוהה, עבודה שכירה, עבודה שכירה בחינוך, האפשרות לעבוד מחוץ לקיבוץ, תקציבים אישיים, בנייה פרטית, ועוד.

אז יש בינינו כמה חברים שבחרו להיות שומרי מסורת. האם הם כופים עלינו, ולו במשהו, את אמונתם, את דרך חייהם החדשה? לא ולא. מי שטוען שכך הוא רק טועה ומטעה אחרים.

חבר בכיר בהנהלה הכלכלית אמר לי שאם אלישע שלם היה מגיש את ההצעה בעניין שנת השמיטה הוא היה תומך בה ללא סייג, למה? כי אלישע חילוני, וכשחילוני מציע את אותה הצעה אין חשש שרמת יוחנן תתחרד... אותי זה ממש מצמרר לשמוע הסבר כזה.

אני רוצה לומר כך: ישנם שני גורמים שעלולים לגרום לעלייה במספר תושבי רמת יוחנן שהדת היא אמונתם.

אחד הוא החלל האידאי, חוסר המטרה המשותף שמאפיין את חיינו כיום.

השני הוא העמקתה של ההפרטה, במידה ורמת יוחנן תלך בכיוון של שיוך נכסים (בית ונחלה כקניין פרטי), הרכב האוכלוסייה יהיה פועל יוצא של כל המרבה במחיר. סעו ליבניאל כדי לקבל שיעור מה עושה הכסף לאנשים שאיבדו את הכנסתם, ורכושם היחיד הוא ביתם ואדמתם. שלא נדע.

לסיכום דברי:

צריך לחזור לדון ולחשוב בהנהלה או באסיפה הכללית, כדי לשנות את ההחלטה, להחזיר את עידן למטע ולהפסיק להציק ולמחות על כל אירוע שהוא בעל סממן מסורתי. התופעה הזו לא מחזקת אותנו, ההיפך, זה רק מעיד על חולשה..

 

 

יהודה טל

שנת השמיטה -

העמדת דברים על דיוקם

צר לי על עוצמת הלהבות אליה נקלענו סביב הסוגיה הטעונה  הזאת, ואני מקווה שבקרוב נחזור לדו-שיח רגוע יותר, מבלי לבטל חלילה את האמת הפנימית של כל הנוגעים בדבר.

לפיכך, אני מיצר שבעתיים על פירסום אינפורמציות שגויות ומטעות, שחלקן נמסרו בתום לב, וחלקן, למרות שבעליהן ידעו מראש שהם עלולים לחטוא לאמת. להבהרת דברי אסתפק בשתי דוגמאות המלמדות על הבעיה.

הדוגמא הראשונה מתייחסת לדברי יונתן בן צבי שאמר, אמנם בצדק, שבמדינת ישראל אכן קיים ונוהג פיתרון הילכתי המאפשר "לעבור בשלום" את שנת השמיטה, אך משום מה בחר לתקוף בהמשך את רב המועצה, כמי שפועל כנגד אותו פתרון. ובכן, האמת היא שרב המועצה בפירוש תומך בפיתרון הציוני-דתי מיסודו של הרב קוק (הראשון), והוא נימנה  דווקא על אלה שהממסד החרדי מנסה לנגח.

חמורים בעיני שבעתיים דבריו של חברי הטוב בנצי, המנסה לטעון שהנוסחה החרדית באה להגביר את השיוויוניות. כשם ש"הפרוזבול" התלמודי, מיסודו של הילל הצדיק, בא לשפר את ההלכה, משהתברר שהכוונה המקורית הטובה דווקא פוגעת בעניים, כך באה ההלכה של הרב קוק לסייע לחקלאים ולציבור כולו.

יש לדעת שעפ"י חוקי השמיטה החרדיים, אסור בכלל לגדל ירקות בתחומי ארץ ישראל, ואילו לגבי המטעים מתאפשר מינימום טיפולי בלבד שאינו מוסיף כמובן לשיגשוג העצים. מכל מקום, ההחלטה החרדית לקנות ירקות מעזה ולפגוע במטה לחמם של החקלאים היהודים בוודאי שאינה יכולה להתהדר בנוצות סוציאליסטיות...

לסיום, ברצוני להביע כאן את תקוותי שעידן יחזור לעבוד במטע האבוקדו בתום שנת השמיטה. אני בהחלט מבין שהוא אישית, עקב השקפת עולמו, אינו יכול לעבוד בענף השנה, אך אין כל צורך לפתח סביב הנושא התבטאויות שאינן מעוגנות בקרקע המציאות. שבת שלום. .

נוח טוביה בן נחום הכהן

 

אותי הם לא מפחידים!

קראתי את שתי ה"ברמות" האחרונות ולא האמנתי למה שאני קורא. לא כל אחד חייב לאהוב את מה שקורה בקיבוץ, אבל, בין זה, ובין מה שנכתב ב"ברמה" המרחק גדול.

יצא לי לדבר על הנושא עם אבנר לפני "שהתגלה" על ידי שומרי המוסר. לא הופתעתי כמו אותם חברים,

ולא חשבתי שאבנר ועידן מנסים להחזיר אותי בתשובה, או חלילה להיכנס לעיסקה אפילה. הכל היה ברור, ועל פניו אולי אפילו הייתה זו עיסקה כלכלית טובה. 

שכני, יונתן בן-צבי, כותב: "איפה הייתם צדיקים כל אותן 49 שנות שמיטה? ומוסיף, מי מהמנהלים הכלכליים חשב לעשות זאת מבלי לידע אותנו?"

ואני עונה לך יונתן ידידי, מי שהעלה זאת לסדר יומנו, לא היה "צדיק" כל אותן שנים, ועכשיו גילה את התשובה, זה הכל. ולמנהלים הכלכליים, איזה סוג של דיווח אתה רוצה? האם אתה מדוּוח על כל דבר שהם עושים? (אולי כך צריך להיות) מתי התייעצה איתך הנהלת מבני רם על רכישת נכס כזה או אחר? מתי התייעצו איתך, ויידעו אותך, על מכירת שיטחי פוליקרב?

ויש עוד דוגמאות.

שחר שטייף כותב "רק" בקשה לשלוח את הילדים לתלמוד תורה בקריית אתא, וממשיך וכותב על רפת ששופכת חלב בשבת. 

אני עונה לך שחר, שלי זה לא נראה סוף העולם שילדים נשלחים ל"תלמוד תורה", כמו שאין לי בעיה עם ילדים שנשלחים לתלמוד "הרדוף". כל אחד מסיבותיו הוא.

לכל אחד יש מה שמתאים לו.

ולעניין הרפת, אתה הרי יודע שכדי שהחלב יהיה כשר לפסח אנו מתאימים לפרות תפריט מיוחד וכשר, שלא לדבר על זה שלמשרד הרפת אסור להכניס חמץ. ולידיעתך, בשנים קודמות, שבהן ראש השנה נפל על שבת, כמו השנה, שלוש שבתות ברציפות נחלבו הפרות והחלב נזרק לביוב רק בגלל שהאוטו לא הגיע לאסוף את החלב בשבת.

דניאל יפה מוסיף וכותב: "ביתנו, על מיטב ערכיו ואורחות חייו, נגנב לנו ממש מתחת רגלינו" ומוסיף כי ההצעה היא מגונה.

דניאל, על מה אתה מדבר? על איזה הצעה מגונה? האם זו הדרך להתבטא? מתי שמעת אותי אומר על הצעה שלך מגונה? אצלי, הצעה מגונה יותר מתקשרת לבית הנשיא מאשר לנושא הזה. ועל איזה אורח חיים שנגנב מתחת רגלינו אתה מתכוון?

אורח חיים שקומץ מנסה לשנות ולהופכו לישוב דיפרנציאלי? או לישוב דתי רחמנא ליצלן?

והיה מי שאמר שהוריו היו מתהפכים בקברם אילו ידעו מה קורה. לי יש הרגשה שאותם הורים, תהא מנוחתם עדן, היו רוקדים בקברם, אילו ידעו על השינויים הדיפרנציאלים שמתרגשים אל פיתחנו. 

איתן שטייף כותב במאמרו: "תהלוכות וריקודים עם ספר תורה". למרות שכתבתו הייתה קיצונית מדי לטעמי, הוא עוד התבטא בצימחונוּת, כי לגבי אותה "תהלוכה", כבר אמר מי שאמר: "תהלוכה הזויה". המתבונן מחוץ לקיבוץ, יכול היה לחשוב כך על כמה מחגינו יוצאי הדופן באיכותם, או על תהלוכת פורים שלנו.

מה בסך הכל קרה? משפחתה של אפרת קציר ז"ל, החליטה להנציח את זיכרה, ולשמר אותו על ידי הכנסת ספר תורה על שמה. אז הייתה תהלוכה עם שירים ומוזיקה, אז מה? רק בגלל שהם היו חובשי כיפה זה הופך את זה להזוי?

אותי הם לא מפחידים! ואני לא פוחד שנהפוך לקיבוץ דתי, אנחנו יכולים לחיות ביחד, ואני בטוח שכשנרגיש שזה לוחץ עלינו יותר מדי נדע להגיד לא.

ביום העצמאות יצא לי לטייל באבוקדו. הגעתי אל עידן, כמובן שנשאלתי אם ברצוני להניח תפילין, עניתי לא מנומס, ואז הרמנו כוסית, לאחר שאמרתי לעידן שהוא יברך ואני אשתה, ואז שנינו נהיה שמחים. ופה אני נזכר שבשנת 86, הסתובבתי עם חגי לקח במנהטן וחיפשנו איזה מקום. פגשנו יהודי עם טנדר ועליו סוכה, הוא שאל אותנו אם ברצוננו לברך על ארבעת המינים, וזה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות באותו רגע.

השנה, כמו בשנה שקדמה לה, ילדי תומר מאוד שמח לברך על ארבעת המינים בסוכה השכונתית, ולא ראיתי בזה איזה סוג של סיכון.

לסיכום, גם אם אנחנו לא מסכימים, יש דרך להתבטא. הרי לכולנו יש פה משפחה ואין שום סיבה שמישהו יפגע בגלל שמישהו חושב אחרת. 

מה היה קורה אם כך היינו מתנהגים בנושא הבונוס, ומתחילים עם כתבות והשתלחויות חסרות רסן. כולנו משפחה אחת, משפחת רמת יוחנן.

אם הגעתם עד כאן, אני מודה לכם, ואם אתם תוהים בקשר לשם שבתחילת הדף - כן זהו שמי המלא. שבת שלום. .

 

 

 

ישראל וייס

עוד על שמיטה

ועל שיקולי עריכה

היטיב לתאר עדי מאירוביץ ("ברמה" מס' 1572 מ-17.08.07) את השתלשלות העניינים ופרט

 ההסכם בעניין ה"שמיטה", אולם אני סבור כי את דעותיו בעניין "המאבק הערכי" היה עליו להביא בנפרד, ללא קשר להסבר המקצועי.

יש להצר על כך שההסבר והשיקולים הנלווים לו לא הובאו לידיעת הציבור טרם  החלו התגובות "הנזעמות".  

 

לדעתי, אם עניין השמיטה היה מובא להנהלה הכלכלית על-ידי מרכז המטעים המיתולוגי ולא על ידי עידן, הוא היה נדון ומוכרע ככל נושא כלכלי מבלי להביאו לידיעת כלל הציבור, וכך יש להתייחס לסוגיה זו. הדבר אף דומה לשלט המוצב ברפת בפסח בדבר איסור הכנסת חמץ.

הבה נניח שפלר"ם קיבלה הזמנה "שמנה" מקהילת חב"ד בארה"ב, בתנאי שתיוצר כל השבוע, אך לא בשבת. אני בטוח שפלר"ם הייתה  נערכת בהתאם, ומבצעת את ההזמנה לשביעות רצונם של כל הצדדים.

 

נראה לי תמוה כי מבין ההתבטאויות הרבות שפורסמו, רק הכתבה של עדי מ. הועברה  לתגובת חברים עוד בטרם פורסמה. אני רואה בכך טעם לפגם גם אם מדובר ב"שיקולי עריכה טהורים"..

 

 

ירמיהו

כמה הערות בכלל ובפרט

בשולי הוויכוח -

א.   הכתבה של עדי מ. לא "הועברה לתגובת חברים עוד בטרם פורסמה". היא הועברה לעיונו של חבר אחד בלבד! לתומי סברתי שכדאי לשמוע גם את דעתו, על מנת להאיר נקודות מבט נוספות בוויכוח, ולא הסתייע.

לא ברור לי מהיכן שואב ישראל וייס את המידע על איזה כתבות מועברות לתגובה, ואיזה לא, בטרם פירסומן, ועל כן, לפני ש"רומזים" על טעמים שונים בשיקולי עריכה, מוטב לברר תחילה.

ב.   הוויכוח בו אנו עוסקים הוא לגיטמי וחשוב!!! הוא לא זוטא! כל ניסיון למזערו, לצמצמו, או להורידו מסדר היום, לטעמי, הוא לא לעניין!

יסלחו לי רבותי יפי הנפש הרגישים כל כך למילת ביקורת. אין, ולא יכול להיות מצב שבו יעשו דברים מנוגדים לרוחו של רוב הציבור, והלז יימלא פיו מים. או לחילופין, שה"ילד הרע" שבסיפור, יהיה זה שמעיז ל"פתוח את הפה". מטבע הדברים כל ויכוח הוא התנגשות בין שתי דעות מנוגדות. אם הוא נעשה על מי מנוחות, כמצוות מתווכחים מלומדה, יופי! אך אם הוא רוגש ומצלצל, אין זה מוריד מחשיבותו, כל זמן שהתייחסות היא עניינית. אשר על כן, חלוקת ה"ציונים" על נימוסים וטוהר הביטוי, היא מיותרת.        

ג.   צריך להבין שיש הבדל יסודי, שאסור לטשטש, בין איסור הכנסת "חמץ" לרפת, השגחת בד"ץ ב"תיבולים", או כל אינוס אחר מחמת ההכרח, שאנו נאלצים לקיים על מנת למכור תוצרת בהסדרים עם הרבנות הראשית מזה שנים, ומעשה ה"שמיטה" באבוקדו בהשגחת הבד"ץ הקיצוני מבני ברק. וזאת משני טעמים: הן בגלל אופיו המחמיר של הזרם הספציפי הזה, שמטרתו מדינת הלכה על כל המשתמע מכך, והן בגלל "הנפת הדגלים" באבוקדו.

      דגל הוא לא סמרטוט. הוא סמל לערכים ו"הצהרת כוונות". 

ד.   ולכן, הוויכוח אינו כלכלי, ואינו אישי!!! הוויכוח הוא על אורח חיים.

(משל למה הדבר דומה: בהנחה שהחינוך בזרם החבד"י הוא חינם, "היעלה על דעתה" של ועדת חינוך לשלוח את התמחירן לברר האם מההיבט הכלכלי כדאי לשלוח לשם את ילדינו?)  

ה.   אורח החיים ברמת יוחנן הוא יהודי, חילוני, דמוקרטי, ישראלי, סוציאליסטי וגם לפעמים... ר"ל, מסורתי, (לאו דווקא לפי הסדר הזה) ואל לנו להתבייש בו. נכון שאפשר להתווכח עד כמה אנו באמת ממלאים את הערכים הנ"ל, אבל זה סיפור עצוב אחר. על כל פנים אין הוא מתיישב עם אורח חיים ימני דתי קיצוני שפירושו: ציות עיוור למנהיג, לא לחינוך מודרני, לא לשיוויון הנשים, לא מדינה יהודית, לא צבא ולא כיבוד מועדים לאומיים (ימי זיכרון, יום העצמאות וכו').

ו.    הדגל שלי הוא כחול לבן. בינתיים, אין לי כל סיבה להחליף אותו, בואו לא נסיט את הוויכוח הזה למחוזות לא בריאים שאין לאף אחד עניין להגיע אליהם. .   

 

 

 

 

בר-מצווה.

בשנים האחרונות, על פי רצון מרבית ההורים (לא כולם) אנו חוגגים את בר-המצווה של כל אחד לחוד. אישית, אני מקווה שעוד יימצאו מחזורים ש"יחזירו עטרה ליושנה" (למרות כל הט...ר...רם).

נשארה עדיין התכנסות משותפת, הכוללת טקס ברכות קצר ומופע הנערים והנערות. בדרך-כלל הצגה או סרט.

כך או כך, זהו אירוע חשוב בחיי הילדים, ההורים והקהילה. להלן כמה מילות ברכה כמתחייב:

 

בגיל שלוש-עשרה הופך הילד ל"איש". ממועד זה הוא חייב במצוות החלות על כל "איש מבני ישראל". והבנות, כבר שנה קודם לכן, מגיל שתים-עשרה, הן נחשבות כנשים וחלות עליהן מצוות הנשים.

 

המילה "איש" חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה ובמשנה. אחת ההתייחסויות היותר "מפורסמות" מופיעה בפרקי אבות מפי הלל הזקן שאמר: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

 

נראה לי שהאימרה הקצרה הזו טומנת בחובה את כל הציפיות והתקוות של הוריכם ומחנכיכם עד היום. שבמקום שאין אנשים – תשדלו להיות איש.

 

ניתן להבין את האמירה בשתי משמעויות:

 

א. היא מתייחסת למצבים שבהם אמנם נמצאים במקום בני-אדם, במובן הפיסי של "בשר ודם", אבל לא במובן הערכי. דהיינו, אף אחד מהם אינו מתעלה למדרגת "איש" מבחינת הערכים האגורים באותו מארז של עצמות ושרירים.

המבדיל בין בן-אדם, ילוד אישה סתם, ובין "איש", הוא שבמקום ששום אדם אינו עושה את המעשה הנכון, קם האיש ועושה.

האיש אינו אומר: "למה דווקא אני", או "למה רק אני" או "קודם שמישהו אחר יעשה", או "מה זה נוגע לי", או "מה יצא לי מזה" וכיו"ב.

 

ב. לא פחות חשוב, להיות "איש" כאשר את/ה נמצא לבדך, ואין במקום שום אדם אחר זולתך, ואפילו לא "אנשים" אחרים.

זאת-אומרת, לעשות את המעשה הנכון גם כשאף אחד לא מסתכל עליך, לא על מנת לשבח ולא על מנת לגנות. דווקא כשאתם לבדכם, ואף אחד לא רואה, באה למבחן העליון כל ההשקעה החינוכית שהושקעה בכם.

 

נאחל לכם, בני ובנות המצוות, שתמיד תהיו "אנשים" ו"נשים". בכל מקום שבו תמצאו. אם בתוך קהל עם רב, ואם כאשר אתם לבדכם.

 

שנת השמיטה.

בטעות נשמטה מגיליון "ברמה" האחרון החלטת המזכירות בנושא שנת השמיטה, כפי שהיא מופיעה בגיליון זה. עם דניאל טלמון הסליחה. (אולי נפלה השגגה "מלמעלה", על מנת שלא להוציא, בטרם עת, את העוקץ מן הדיון הציבורי).

כידוע לכל אנו מדקדקים בכל ענפי החקלאות (כל השנה) במצוות הרבנות, ובשנת שמיטה (כל השנים) חותמים על "שטר מכר" לפי נוסח הרבנות הראשית.

השנה נבדקה האפשרות לבצע את הסדר השמיטה באבוקדו, לא מול הרבנות הראשית אלא מול העדה החרדית (הפנייה אלינו נעשתה משום שהקיבוץ החרדי שסיפק לילדי העדה אבוקדו עד כה – קיבוץ העוגן – אינו יכול לעמוד במשימה כי המטע שלו רוסס באופן שגוי ולא יהיה להם פרי).

הנושא נדון במזכירות ובהנהלה הכלכלית, והוחלט (ברוב דעות) לשמור על "הסטטוס קוו", דהיינו להמשיך ולקיים את מצוות ההלכה היהודית בנוסח המוכתב לנו על- ידי הרבנות הראשית.

החלפת דעות ב"ברמה" בכל נושא, קל וחומר בנושא ערכי, היא מבורכת.

לחלוטין לא בטוח שכדאי לקפוץ על ההזדמנות ולהבעיר בתוכנו "מלחמת תרבות". (במקרה זה לא, על מה כן זה פחות ברור ברמת-יוחנן, בתנועה הקיבוצית, ובחברה הישראלית כולה).  בשנים היפות  היינו דניאל, ואפילו אני הקטן, רוקדים "המתבן של מזרע עולה באש" – וזה הספיק.

ולדניאל טלמון – תשמור על הכוחות. בשנה הבאה (ואילך) יעמדו לדיון נושאים שהשפעתם על אורחות חייך יהיו מפליגים הרבה יותר. כקורא מעמיק ב"ברמה", בטח כבר למדת שבעוד שאיתן ש. (כמשל) "מסיח את דעתך" בענייני מזוזות ושמיטות, הוא מאגף אותך בנושאים אחרים, שישפיעו על אמונותיך לאין שיעור יותר.. 

 

     

כַּחֲלוּקִים בַּעֲרוּץ

 

הַיָּמִים שֶׁהָיוּ, עֲטוּפִים הִלַּת גַּעְגּוּעַ

כְּמַעְיָן הֵם פִּכּוּ מִפִּי הַמַּבּוּעַ.

זוֹרְמִים לְאִטָּם בְּקֶצֶב קָבוּעַ

שׁוֹטְפִים בַּמּוֹרָד כִּיֵמֵּי הַשָּׁבוּעַ.

 

הַזְּמַן הַחוֹלֵף כְּמוֹ אֵין הוּא נָחוּץ

יָמִים בּוֹהֲקִים כְּחַלּוּקִים בַּעֲרוּץ,

מֵי הַזְּמַן הַנִּגָּר בֶּעָרוּץ הָעוֹנוֹת

לִטְשׁוּ עַד בָּרָק זִיזֵי זִכְרוֹנוֹת.

 

חֲלוּקֵי יָמִים וְנָחַל זְרוּעוֹת הַשָּׁנִים

אִלֵּם אֲפִיקָם סוֹדָם הֵם צוֹפְנִים,

גַּעְגּוּעַ סָתוּם בְּלִי דַּעַת אֶל מַה

עַד לַיְלָה יָבִיא שַׁלְוַת תַּרְדֵּמָה.

 

     ראובן עזריאלי14/8/07

 

 

 

שם האגודה                            :   קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה                        :   09.08.2007

מספר חברי ועד ההנהלה         :   13

שמות המשתתפים בישיבה       : אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, יהודית אפרת, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דוד דוידוביץ, אליעזר גוטמן, ישי קציר, יונת מולכו, רפאל         דינסטג.     

 

סדר היום:

1. ליאור גולן. קבלה לחברות.

2. אסתי פוקסמן. כניסה לוועדת קלפי.

3. "שנת שמיטה". (מוזמנים: עידן ארזי, אלישע שלם, דניאל יפה, איציק לקח, איתן שטייף, דורון יפה, ראובן עזריאלי, יואב אופק, עדי מאירוביץ.) 

 

הוחלט.

1. להמליץ לאסיפה על קבלת ליאור גולן לחברות בקיבוץ.

2. להמליץ לאסיפה על בחירת אסתי פוקסמן כחברת קלפי.

3. לקיים את נושא שנת השמיטה באותה מתכונת שבה קויים הנושא בשנים עברו.

רשם – אודי.

 

 

 

 

   נוהל מכירת גרוטאות ברמת יוחנן

1)      האחריות הבלעדית למכירת גרוטאות ברמת יוחנן תעשה בתיאום בין עוזי זבולון (איכות הסביבה), ודורון יפה(מסגריה ומוסך).

2)      התיאום יכלול התקשרות לקונה הגרוטאות ומחירים.

3)      יהיו שני מקומות איסוף לגרוטאות, האחד ליד המוסך, והשני באמבטיה המוצבת ברמפת האשפה.

4)      התמורה תיכנס לקופת רמת יוחנן, ותירשם לזכות הענף שממנו הגיעו הגרוטאות.

                                            רשם - דניאל פרי. .

 

 

                                                                                                       

                                                                                נוכחים:    

                  אמיר סלייפר, אילת מאירוביץ', דניאל

                 פרי, אודי פלד, אבנר אחיטוב, ארנון אשד,

                 עוז אלניר, אורי בר-אב, עידו רודוי, יגאל

                  פינגרמן, שי מיכאל, עמוס נצר.

                 חסרים:    

                 שחר צור, רותה יריב.

 

1.      ההנהלה שמעה וקיבלה את החלטת הנהלת הקהילה שמבחינה חברתית יש לשמור על הסטטוס-קוו הקיים בנושא שמירת שנת שמיטה. נמסר שבעקבות החלטה זו, עידן ארזי פרש מניהול ענף האבוקדו.

 

2.      הוצע לאחד את ענפי המטע (פרדס, אבוקדו, ליצ'י, זיתים) לענף אחד, שכולל כ- 700 דונם, ולמנות את ארז צוקרמן כמנהל הענף. ארז יכין תכנית עבודה בימים הקרובים, וכמו כן יקבל סיוע מעובדי הענף הנוכחים וממלאי התפקידים.

      הוחלט: לקבל הצעה זו. ברכות הצלחה לארז בתפקידו החדש.

 

3.      נמסר שעקב חילופי מנכלי"ם בפלרם, ארנון אשד יכנס להנהלה הכלכלית במקומו של עמוס נצר. בהזדמנות זו – תודה לעמוס על תרומתו לאורך שנים,  וברכות לארנון עם כניסתו.

 

4.       שינויים בנציגות רמת יוחנן במועצת המנהלים של פלרם –  

       על פי התקנון, אחת לשנה אנו עושים ריענון שורות.   

       צוות שכלל את ארנון אשד, עידו רודוי ואבנר אחיטוב הציע את השינויים הבאים:

א.     ארנון יחליף את עמוס בעקבות חילופי התפקידים ביניהם.

ב.      איציק אדרי, עזרא רון ועודד יניב מסיימים את כהונתם.

ג.       עמוס נצר ויורם יבור ימונו כנציגי רמת יוחנן במועצת המנהלים.

הוחלט: לאשר את המלצת הצוות.

עקב סיבות שונות הדיון בנושא התפרנסות נדחה לישיבה הבאה. חברים המעוניינים להשתתף בדיון, מוזמנים לפנות לאבנר.

רשם: אבנר.

 

 "גן שלנו מה נחמד הוא..."

 

ורד ברבר סוגרת 17 שנים (!!!) של עבודה ב"גן שיבולת". התמדה הראויה לציון.

אילנה קרוא הלכה להתחכות ולברר מאיפה לוקחים סבלנות שכזו, ומהו ה"טורבו" שמניע אותה כל שנה מחדש, כל שנה מחדש לייבא פעוטים, לעצב אותם, ללמד אותם, ולייצא אותם מוכנים לבית הספר.      

 

בדרכי לזרוק כביסה שאל אותי ירמי אם אהיה מוכנה לראיין את ורד ברבר. (נשמתי לרווחה, לא עשיתי מעשה שלא ייעשה עם הכביסה שלי...) אמרתי לו: "ברצון!" וצעדתי שמחה ל"גן שיבולת", לראות במו עיני את מלאכת העשייה שם. ואומנם בגן פעילות רבה. ורד, כדבורה עמלנית, מתעופפת מפינה לפינה.

מספר ימים אחר כך, כשנפגשנו על כוס קפה, שאלתי את ורד כיצד  ומתי  "ידעה"  שזה היעוד שלה?

"בכלל רציתי לעבוד בנוי" היא אומרת, "אבל נשלחתי לעבוד עם מירי פיינשטיין בגן "שיבולת".  אחרי חמש שנים, כשהיא כבר אם לשתי בנות, הציעה לה לילי ללמוד להיות גננת. ומאז...17 שנים ורד וגן שיבולת הינם ישות בלתי נפרדת.

ביקשתי מורד לספר על "האני המאמין"  המקצועי שלה.

"עוד בהיותי גננת צעירה לא התחברתי לתיאוריות. תמיד בדקתי מה עובד ומה לא. חשוב היה לי להבין את הרציונל, וכך להגיע לנוסחה, שמשתנה בהתאם לילדים ולצוות. פעם עבדתי כל שבוע על נושא. עכשיו עובדים בגן על נושאי אורך ללא הפרדה. התכנים משולבים ומתחברים לחגים."

·        יש נושאים שמודגשים אצלך בגן?

הנושאים שקרובים ללבי, כגון טבע, תופסים מקום גדול. הכוונה היא לא רק להקנות ידע, אלא ללמד איך ללמוד: להתבונן, לשאול שאלות, לבדוק , לשער השערות, להפוך אותו לנושא מסקרן ומאתגר, כך שיהפוך לנושא שלהם. לפעמים הילדים מביאים נושאים: ­סיפורים, מקומות שהיו, בע"ח או עצם שמצאו בטיול. כל נושא כזה

מתחבר לנושאים אחרים. לדוגמא  כאשר הילדים התעסקו עם ביי בלנד חיברנו זאת לנושא של תנועה סיבובית ושיווי משקל. הילדים בדקו אלו עוד חפצים בגן מסתובבים. בדקנו אלו תכונות מאפשרות סיבוב. כאשר אני באה לגן , איני באה להכתיב, אלא להקשיב לילדים, לקחת מהם דברים ולפתח. עד כמה הנושא ימריא, זה תלוי בקבוצת הילדים.

·        על מה אינך מתפשרת?

על גבולות ועיקביות. וזאת דווקא על מנת לאפשר חופש. זה יכול להיות בנושא פשוט לכאורה, לדוגמא: נעליים נועלים, או מניחים במתקן, ואז נעליים אינן הולכות לאיבוד. אבל הגבולות הם גם גבולות המשחק, בתקשורת הבין אישית , התנהגות בטיול.

·        מה חשוב לך כגננת?

הגן צריך להיות מעניין, מאתגר, עם הרבה מרכזי עשייה. הילד בוחר בדרך כלל את המקום מתוך הנחה שאז העשייה האמיתית שלו. התפקיד שלי לעזור לכל ילד לפתח את העשייה. אם ילד לא מצליח לבחור, לעזור לו. המטרה ללמד את הילדים שהם יכולים, שהם מצליחים, עם הרבה הישגים, תוך תמיכה וחיזוקים רבים, אמיתיים וקונקרטים.

דבר נוסף שחשוב לי כגננת, להקנות לילדים את התחושה שהם חלק מהסביבה הקיבוצית. בין גן רימון וגן שבולת יש את גינות "הלב", שטח בו שותלים ילדי הגן פרחים עונתיים.

כדי לפתח איכפתיות למה שקורה מחוץ לגבולות הגן, יוצאים הילדים עם שקיות לנקות את הסביבה בכל יום שישי.

במשך כל השנים קיימת פינת חי בגן. עכשיו הולכים לעשות פינת טיפול יותר מקצועית, ואני מקווה שיתחיל ליווי כדי שהפינה תתנהל יותר נכון. לפינה הזו חשיבות רבה. ילדים אוהבים חיות, יש ילדים שהחיות "מצילות" אותם, למשל ילדים עם בעיות תקשורת. בעזרת בעלי חיים הילדים לומדים לטפל, מתמודדים עם אחריות. הקשר עם החיה הוא ללא תנאים. צריך ללמוד לווסת ולעדן תגובות, אחרת החיה בורחת. ליטוף החיה מחדד תחושה, יוצר קשר, מאפשר רגיעה. המפגש עם בעל החיים מלמד את הילד לצאת מהמקום האגוצנטרי ולהתייחס לאחר. יש כלל אחד שעליו אי אפשר להתפשר: לחיה צריך להיות נעים.

·        פינה כזו דורשת המון עבודה על בסיס יום יומי , מי מטפל בפינה?

המטבח והמרכולית שומרים לנו אוכל, וטוביה דואג באדיקות רבה להביא זאת  לגן. כשצריך, אני עושה השלמות מהרפת.

·        מה היתרונות והחסרונות להיות גננת בקיבוץ?

איני יכולה להשוות כי אף פעם לא עבדתי בחוץ. היתרונות מאוד ברורים. להיות גננת במקום בו אני גרה הופך את הגן "לשלי". המערכת מאוד מפרגנת, ואני מקבלת דברים שאני רוצה: לשבור קיר, ארון.

החסרון והקושי נובעים מהצורך באיזון בין האחריות המקצועית, והרצון לשמור על יחסים תקינים עם ההורים. יחד עם זאת, איני שוכחת שהילד הוא קודם כל של ההורה ובאחריותו.

·        האם קיים שוני בין ההורים היום להורים בקיבוץ של פעם?

היום להורים קשה יותר עם נושא הגבולות. קשה להם להיפרד מהילדים. הם עוטפים ומגוננים. יחד עם זאת, הם הרבה יותר מעורבים ושותפים פעילים.  כל השנים היו שני גנים ברמת יוחנן, ושניהם טובים. להורים זכות בחירה לאיזה גן לשלוח את ילדם.

·        האם לפעמים  את חושבת לשנות מקצוע?

יש ימים שאני חוזרת מתוסכלת מהגן, אבל הרבה יותר ימים אני מרגישה שזה מקום של עשייה  בשבילי. בדרך כלל ברגע שאני נכנסת לגן הכל נעלם. העבודה הזו עונה על הצורך שלי בדינאמיות. ברגע שארגיש שאין לי לחדש ולשנות אעבור הלאה. למרות שאני בגן 17 שנה, כל שנה היא "פעם ראשונה". הילדים אחרים וישנם חידושים. הכנסנו את נושא תזונה נכונה לגן. הורדנו את כל המטוגנים, המתוקים, את הבשר המעובד. אנו מביאים מבחר של אוכל שמוגדר בריא. הילדים למדו לאכול דגים, גולש וירקות .אבל אינני מסתפקת רק באוכל. הרחבנו את הנושאים ללמידה על אבות המזון ועל ויטמינים. תזונה נכונה הפכה לחלק נוסף מכישורי חיים הנלמדים בגן, כמו ציחצוח שיניים וכו'.

·        לסיכום מה חשוב לך לציין?

בלי הצוות שלי כל המילים היפות היו נשארות סיסמאות. הבסיס לעבודה הוא צוות שמבין את הרעיון שכל הזמן עלינו לראות את הילד, רק אחר כך מגיע שלב הניקיון.

ואני בורכתי בצוות כזה. מטפלת אחת יושבת עם הילדים ליד שולחן המצרפים (ההדבקות), ושנייה ליד שולחן הגזירות והגואש. חשוב לי שוועדת החינוך תדע להעריך את העבודה של המטפלות ולתגמל אותן בהתאם.

·        ורד , לוּ הגיעה פיית הגנים אליך , מה היית מבקשת?

1.להיות יותר מאורגנת.

2. לקחת פחות ללב.

3. שיהיה מצב, כמו במקומות אחרים, שסוגרים את הגן למספר ימים, מתארגנים, ומתחילים מחדש.

 

עוד שנה עומדת בפתח... קבוצה חדשה של ילדים הגיעה לגן. ורד משנסת מותניים ומסתערת מחדש. אותי מהצד ריגש לראות אישה האוהבת את עבודתה, מתמידה לאורך שנים, מאמינה בדרכה, ויחד עם זאת לא מתיימרת להיות במקום של "יודעת" אלא במקום שואל, בודק וסקרן..

 

ספריית ילדים ונוער

"ספרייה כמוה כגן –

היא דורשת גיזום ועישוב מתמיד...." הרברט סמואל

 

"היכונו, היכונו -  ספריית ילדים ונוער בפתח......"

לאחר שנים רבות  של "שיחות מדרכה" על הצורך בהקמת ספריית ילדים ונוער ברמת יוחנן, אנו יוצאים לדרך.  המוסדות נתנו את בירכתם, ואף הקצו לצורך זה את המקלט ע"י חדר האוכל ("עיר מקלט" לשעבר). רבים מן ההורים הביעו נכונות להירתם להגשמת החלום.

במטרה לעודד את הילדים ובני הנוער בקיבוץ לקרוא, אנו מבקשים להפוך את הספרייה לאתר ביתי חם ומזמין,  שעם הזמן יציע, לצד קריאת ספרים, גם פעילויות תרבות נוספות הקשורות לחווית הקריאה.

נשמח לקבל מכם חברי רמת יוחנן ותושביו: שטיחים, שידות, מחצלות, שרפרפים ופופים.

וכמובן "ספרים רבותי ספרים...."

                   וגם, קלטות וידיאו/DVD, מגזינים ועיתוני ילדים ונוער,

וכל חומר קריאה הנראה לכם ראוי להיכלל בספרייה שלנו.

הודעה על מועד איסוף הספרים, תפורסם בקרוב על גבי לוח המודעות בחדר האוכל.

בברכת הצלחה לכולנו,  

צוות הספרייה - שחר בראב, יעל דינסטג, גל כהן, דורית פלטאו.

 

 

 

 

עפרה גלעד

פלרם – חילופי מנכ"לים

 

מפעל כה מיוחד

מחוץ למשק. מבודד.

אהוב מאוד, פה על כולם

חובק אותנו ועולם.

 

כי, יש בו פלסטיק, בונוס! גם

ופרנסה יש, לכולם !!!

במיקרונזיה... הוא עוד לא –

אך, הכבוד! כולו שלו!!!

 

אני יודעת, מתמונות

ששם עושים רק נפלאות.

מצדיעה לכם, כולכם

שימכם, הולך לפניכם.

 

וזה ברור כבר משנים

שבכל-עת שם משנים -

את הצורה והפיגורה

אחר כך גם את, הטקסטורה.

 

ישנם לוחות, לבן  בנאלי

ויש בצבע, לא נורמאלי.

והמוקצף הוא כמו נסיך

רק ללטף אותו צריך.

 

וגם לעין, זה נעים

מיגוון גדול – שבעה (7) צבעים.

ירוק וחום, אדום, כחול,

   שחור חזק, (עוד אין סגול)

 

ויש "פלרוף" ויש "פלסן"

"פלגלס" "סנטף"  "פוליטילן"

חלקם אקרילי, יש - במט

"פלטוב" - ופולי קרבונט.

 

שקוף, חלק. ואז השיא...

כשמכניסים גם – פי.וי.סי.

שכחתי "ברונזה" (אין פלטינה - )

הכל ... עובר לגיליוטינה!!!

 

הכל מובל, הלוך ושוב

במלגזות, על פי הרוב.

אל מחסני שוק מקומי,

או משאית, לנמל ימי!

 

שם משקיעים הרבה יוזמה

והופ! נוצרת חממה!

 

הו כמה אנו אוהבים -

כשפותחים שם, עוד קווים...

אז, מה נאמר, ומה נגיד?

תוכלו כולכם פה להעיד:

 

זה עסק פלסטי, מדופלם

פלרם – טוב לנו! ולעולם!!!.

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

תיקון המידות

חברות שמעוניינות בתיקוני מכונת תפירה,

יכולות לפנות לעדה כץ עד יום שני 27.8.07.

 

 

 

 

על הסרט "אלומות מן העבר"

 

קבוצת "אלומה", כיתת בר המצווה, מקבלת משימה להכין את קבלת השבת הקרובה לכל הקיבוץ. נושא קבלת השבת הוא "הקיבוץ של אז מול הקיבוץ של היום". לאחר התלבטות מחליטה הקבוצה לגשת למוזיאון במגדל המים, לקבל קצת השראה... אך שם מחכה להם הפתעה שהם לא ישכחו...

סרט באורך חצי מלא בכיכובם של שחר זבולון, תומר גולן, יהל קפולניק, רשף ספיח, שיר לקח, ענבר גל, ליאב סלאווה, טל יריב, מיכל כהן, רועי גלעד, עינב כהן, עודד אופק, שי יריב, עמרי כהן ותמיר מאירוביץ'. בהופעת אורח היישר מארה"ב: אופיר דביר, ובהשתתפות חברי קיבוץ רמת יוחנן.

הפקה: קיבוץ רמת יוחנן. הפקה בפועל: דורון קפולניק. כתיבה ובימוי: מעין יובל-שהם.

צילום ועריכה: דיתי רויניק. פלייבק: נעם דינסטג. תלבושות: יעל קרניאל. איפור: ענבל רז. סטילס: עופר זבולון.  ישראל, 2007, 47 דקות ועוד 5 פספוסים..

 

 

לשירות העם

איחולי הצלחה

לדפנה מאירוביץ' ויובל שלם

היוצאות לשנת שירות.