אתה לבן, אני שחור,
אני חשוּך, אתה באור
שמחמם כמו אמא,
ושדואג לך.
אתה קטן, אני גדול,
אני רוצה, אתה יכול
לרקוד, לצעוד קדימה.
להיות שלם בין אנשים.

ואולי יבוא יום ונהפוך שווים,
אתה תהיה לי נחל, ואני לך ימים,
ונזרום ביחד עד אין סוף
שנייה לפני שקו החוף מגיע.

אני בוכה, אתה צועק,
אני טועה, אתה צודק,
זאת הצגה שלנו,
ואין קהל ואין במה.
אולי נשב ננוח,
אתה, אתה.
אני, אני.
וגם תחלוף הרוח,
ויעברו כל השנים.

ואולי יבוא יום ונהפוך שווים,
אתה תהיה לי נחל, ואני לך ימים,
ונזרום ביחד עד אין סוף
שנייה לפני שקו החוף מגיע.

מזל טוב

לחברנו רפאל רפפורט

בהגיעו לגיל 90

עד 120!

ברכות לכל בני המשפחה.

בשנת 1965 התקיימה שיחת חברים ברמת יוחנן, על הפרק עמדה השאלה האם לקבל את רפאל רפפורט, שחזר הביתה לאחר 14 שנים למועמדוּת או לחברוּת. באותן שנים עזבו רפאל רפפורט, אישתו לאה כרמלית, ושני ילדיהם דני ואיה, ועברו לגור בקריית מוצקין. שם הוא עבד כמנהל עבודה אצל גיסו שהיה קבלן בניין.

השיחה הייתה סוערת. חלק מהחברים טענו: תקנונים יש למלא שווה לגבי כל אחד, וחלק חברים אמרו: שנת מועמדות מיועדת על מנת להכיר את החבר שמבקש להתקבל. האם אנחנו לא מכירים את רפאל?

לפי מיטב זיכרוני רפאל התקבל ללא שנת מועמדות.

ולא בכדי! שהרי באמת כולם הכירו את רפאל הרבה שנים קודם.

רפאל נולד בווינה, המשפחה עלתה לארץ לקיבוץ א', בק"מ החמישי על הכביש "חיפה -ג'דה" ליד הכפר בלד-אל-שייח' (כיום תל חנן). האב אליהו עלה שנה לפני כן, והיה מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, כדי לממן את לימודיו בסנדלרות כחבר קיבוץ.

היינו 3 ילדים, גרנו באוהלים, בזמן הגשמים החזקים והבוץ השייח' קיבל אותנו לביתו.

בזמן שעלו להתיישבות בגוש נוריס (חרוד), ריכזו את כל הילדים של משקי העלייה בכפר יחזקאל, כדי לשמרם מפני הקדחת שבעמק. גם אני הייתי בין הילדים האלה, ואמי, שרה (ממינה) טיפלה בילדים. היינו בכפר יחזקאל כשנתיים.

גם בבית אלפא גרנו בהתחלה באוהלים. רק בשנת 1925 הוקמה חברת ילדים. רוב הילדים היו מבחוץ. המורים שלנו היו אליהו, יוסף אחאי אידלסון, יהודה רון-פולני ועוד.

בשנים 1934-1930 הייתי בדגניה א'. למדתי בבית הספר המשותף של משקי עמק הירדן. בשנת 36-1935 הייתי בשליחות בהולנד, בעבודה בין הנוער החלוצי. חזרתי לבית אלפא עד 1938 ואז עברתי לאלונים בשנת העלייה על הקרקע. הצטרפתי לאלונים עם הכשרת הנוער העובד בבית אלפא. באלונים הייתי שנתיים, ועברתי לרמת יוחנן בשנת 1941. כאן נשאתי את לאה כרמלית ונולדו לנו דני ואיה. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הבריטי. הייתי בצבא שלוש שנים, במצרים ובטריפולי. אחרי השיחרור חזרתי לרמת יוחנן. עבדתי במסגרייה, הנחתי קווי מים , בשרברבות, הייתי חצרן. עזבתי את רמת יוחנן בשנת 1951.

כאמור, בשנת 1965 חוזר רפאל לרמת יוחנן וזוכה לעוד הרבה שנים של עבודה בפלרם, כאחראי לקיטור.

רפאל הוא דעתן מטבעו, הוא כותב הרבה ומבטא עצמו בכתב מעל דפי ה"ברמה". במשך השנים הצטבר הרבה חומר כתוב פרי עטו. בארכיון אני מוצא שלושה תיקים גדושים ומלאים חומר בנושאים שונים. כשמדפדפים בין התמונות בתיק האישי, אי אפשר שלא להתרשם מהדימיון המפליא בינו ובין אביו אליהו, שהיה דמות מאוד דומיננטית, ציורית ורב-גונית. סנדלר, מורה, פילוסוף, מתקן ובונה כינורות - שם דבר בבית אלפא, ואחר כך בתל אביב.

במלאת לרפאל 90 שנה, בחרתי מתוך שפע החומר הכתוב שהתפרסם ב"ברמה" במשך השנים, 4 קטעים "פירורי זיכרונות מתש"ח":

10.4.48. צריך להביא את איה הביתה. הדרך חסומה. על יד הצ'קפוסט, בחצר המשביר, עוברים נוסעי האוטובוס למשוריין. כך אפשר לעבור את ואדי רושמיה בביטחון יחסי. צורה לא נוחה בשביל תינוקות. למשאית יש קבינה משוריינת, יואל קוטלר הנהג. כך לאה ואיה מגיעות הביתה.

רמת יוחנן מותקפת בברד כדורים. יומיים לפני כן הועברתי מהכיתה המפטרלת בשדות בפיקוד יצחק כתר, ועוד לא שובצתי למקום אחר. נורתה אש קרובה מצפון ואילתרנו כיתה לנטרל את מקור הירי. היה לי רובה קנדי שחוּזק בחוטי נחושת כדי שישמש כמדוכה (שוקל כפליים מרובה רגיל) זה מה שהפרישו לי לפעולה בשדה. בנוסף, הייתי עוזר מקלען. התקדמנו עד סוף הכרם וראינו שלא נוכל לעבור את הוואדי. חזרנו בלא כלום.

ערב. אילתרנו "מחלקה" מקובצת, להחליף את עמדת היער. הלילה עובר בשקט יחסי, לפנות בוקר אפילו מופיעה ארנבת כ-15 מטר מהעמדה. עם אור ראשון מתחיל ה"ברד", אש חזקה. ענפים נושרים כל הזמן, אבק עולה מהשקים מסביב. גם הסיגריות הלכו. התחמושת הגיעה ל- 20 כדורים לרובה, 50 כדורים למקלע. המקלע האנגלי "יבש", אין אפשרות להעביר תחמושת מרמת יוחנן. כל הניסיונות נכשלו.

מצב התחמושת כבר בלתי נסבל. נשארו כ- 5 כדורים לרובאי, מקלע אחד משותק ולשני נשארו 20 כדורים אחרונים.

מאתמול לא אכלנו שום דבר, אין תחבושות להחליף לפצוע, בשמונה בערך יש יריות בלתי מכוונות, ואחר כך שקט.

בעשר מגיעה פלוגת "חיש" להחליף אותנו. רץ מגיע לעמדה עם הוראה להתרכז במרכז, אני שולח אותו בחזרה עם תשובה שהעמדה לא תיעזב לפני שיבואו מחליפים.

זיקנה

המושג זקן משתנה במקום ובזמן. באנגלית וגרמנית שואלים ילד בן חמש: "כמה זקן אתה? יש שיר ידוע על רוטנברג "הזקן מנהריים", כאשר הוא היה כבן ארבעים.

ליצחק שדה שהיה בן 36 קראו בפלמ"ח "הזקן".

וכאן אני מביא את סיפורו של זקן אישי:

יום הולדת לזקן.

בינואר 1929 מלאו לאליהו 40 שנה. הקיבוץ חגג את המאורע ברוב הדר ופאר וכל הקירות קושטו בקריקטורות שצייר לוזר. על הקיר הדרומי, מעל לבמה, היה ציור ענקי שמראה את אליהו עטוף בטלית ומתחתיו כתוב: " על חטא שחטאתי לפניך ארבעים שנה בלבד". על הבמה היה שולחן, ועליו צנצנות מחדר טבע עם עוברים של אפרוחים. על המדבקות היה כתוב: "אליהו בן יום", "אליהו בן שבוע", "אליהו בן חודש" וכו'... העמידו חמור על הבמה, ושמו לו קרטון מתחת לזנב שעליו נכתב הסיפור על מזג האוויר: "תולים מגבת בחוץ, אם היא יבשה סימן שזה יום בהיר, אם היא רטובה, סימן שיורד גשם, אם היא איננה סימן שסחבו אותה". בין הקריקטורות אני זוכר תמונה של אליהו לבוש שינל, מצביע על מזל בתולה והכיתוב: "מומחה לאתקות" (שמות של חברות בבית אלפא). הייתה שם תמונה של ממינה נוהגת טרקטור ומתחתיו בן אדם, וכתוב: "פילק, תצאי משם". ועוד תמונות רבות היו תלויות על כל הקירות.

גם בן תשעים שהוא "צדיק" נחשב לזקן. רפאל רפפורט .

לכל גבר מופלג בשנים סוד משלו. זה עם וודקה, האחר עם נשים. רפאל לא גילה לי את הסוד שלו, אבל מתוך היכרות מסוימת אני יכול לעשות ניחוש מושכל.

אני מנחש שהסוד של רפאל מורכב מצמד המילים "סקרנות הומוריסטית", או היפוכו, שהוא אותו דבר ממש, "הומור סקרני".

רפאל מתעניין ב"כל דבר שזז", ובמיוחד בדברים הנשגבים. בשנים האחרונות, עם פריצת האינטרנט, למד רפאל לשחות בו ולהוציא ממנו מטעמים להגמיע את צימאונו האינטלקטואלי, והוא נשאר תמיד צמא.

רפאל מביא לי בתדירות של בערך אחת לשבוע את "ההגיג השבועי", המתובל תמיד בחוכמה והומור.

לא מזמן מסר לי רפאל "טבלת השוואה" בין ניוטון/איינשטיין/רפאל, המביאה את דעותיהם של שלושת ההוגים הנ"ל בתחומים המרכזיים של היקום הפיסיקלי כגון: כוח הכבידה, מהירות האור, האינסוף, ועוד. בחלק מן הנושאים רפאל בהחלט נוטה להסכים עם קודמיו, ובחלק אחר הוא חלוק עליהם. אני עצמי כמובן אינני יכול לשפוט מי צודק כי אין לי מושג משולש על מה הם בכלל מתווכחים.

רפאל אוהב במיוחד משחקי מילים ו"לשון נופל על לשון". המילים מאתגרות ומסקרנות אותו והוא הופך בהן היפוכים מעניינים. והכל עם הרבה חוש הומור וביקורת עצמית בונה.

ומחוץ לכל הנ"ל רפאל הוא כנראה גם רומנטיקן ללא תקנה.

אם יש משהו שמעציב אותי, זה שאני יודע שהלב שלו שרוף מאהבות ישנות. גם הידידים כידוע נשמטים אחד אחד, ככל שאתה מוחק שנים.

נאחל לך רפאל הרבה בריאות הגוף והשכל. שתמשיך למצוא עניין בכל מה שיש, ולקבל כדרכך, עם הרבה אופטימיות והומור, את מה שבדרך הטבע הולך ופוחת.

עוֹד מְעַט וְיַעֲלֶה שׁוּב כְּתָמִיד יָרֵחַ.

וְהַדֶרֶך מִי יֵדַע לְאָן, קָדִימָה מִשְׁתָּלֵחַ.

עוֹד רָבִּים הַחֶזיוֹנוֹת יִּיתָּמוּ בְּאָבָק הַדֶרֶך,

יְרֵחִים לַרוֹב עָלֵיהַ יִימְלֵאוּ, וְגָם יֶחֶסַרוֹ.

עוֹד יִרְבּוּ בֵינֵינוּ הַקְבוּרִים בָּה, בְּצִידֵי הַדֶרֶך.

וּשְׁמָשׁוֹת רָבּוֹת, כְּאִילוּ לְהָדָ"ם, עָלֵיהַ יִזְרְחוּ וּבָאוֹ.

שֵׁב עַל אֲדְמַתְךָ. וְתֵן בָּה זֶרַע. וְחַיְּיתָּה !

יָדַענוּ ! הַדָבֵק בַּדֶרֶך, מַר לוֹ בְּסוֹפָה.

כִּי יֵלֶך עַל כּוֹרַח. כְּעָנָן נִסְחַף בַּרוּחַ הַסוּפָה.

בָּא הַשֶׁמֶשׁ בְּצִידֵי הַדֶרֶך. עֶרֶב מַאֲפִיר.

זִיכְרוֹנוֹת עַל כּוֹרַח יַעֲלוּ – גַּם אִם יֵיְמָרוּ.

1. הגדלת ההפרשה לקרן השתלמות/בונוס/הקרן לרווחת החבר.

א. להעלות את ההפרשה החודשית לקרן השתלמות ב-2007 מסך 400 ₪ לסך 600 ₪ לחודש.

ג. להעביר לחברים תשלום שני (הראשון היה בשנת 2005) במסגרת "קרן הרווחה לחבר". ההעברה תחושב לפי 283 ₪/שנת ותק, עד לתקרה של 45 שנות ותק. מן הסכומים המגיעים לבית אב לפי סעיף זה ינוכו חובות שיש למשפחה כלפי הקיבוץ. הסכומים המועברים לחברים במסגרת קרן זו, מקוזזים מזכויות המגיעות לחבר במקרה של עזיבה.

(שאר התנאים מפורטים בנוסח החלטת המזכירות המצורפת לפרוטוקול, כפי שאושרה ע"י האסיפה).

2. אושרה הצעת המזכירות לפיה ימשיך הקיבוץ לממן נסיעות לחו"ל עבור חברים רק לביקור הוריהם. (עד עתה היה מימון גם לביקור ילדים). אין שינוי בתדירות בה ניתן לממש הזכאות ובשאר תנאי ההסדר. רשם אודי.

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דוד דוידוביץ, אליעזר גוטמן, רפאל דינסטג,

1. השתתפות בהוצאות נסיעת 3 בנים לתחרות במסגרת נבחרת כדור-מים.

2. השתתפות בהוצאות נסיעת נווה כהן לצרפת לאימוני טריאתלון.

1. אושרה השתתפות הקיבוץ במימון נסיעת שלושה בנים, לוטם מיכאל, אורון שהם,
ענבר גל, לסרביה, לתחרויות במסגרת נבחרת ישראל - גיל 15 -בכדור-מים.

2. אושרה השתתפות בעלות נסיעת נווה כהן למחנה אימון טריאתלון בצרפת.

3. הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את כרמל דרור כחבר בקיבוץ.

4. אושרה החלת הפרטת היגיינה (נשים), מכאן ואילך, החל מגיל 12.

5. איילת מאירוביץ סקרה את החלטות הנהלת מש"א לגבי לימודי מבוגרים:

שישה מתחילים (אליעזר גוטמן, עמית רון, אורית שטייף, מיכאל שגיא, ערגה
קפולניק, עידו רודוי).

המזכירות אישררה החלטות מש"א. איילת התבקשה להמציא דו"ח מתוקן, הכולל:

6. דניאל דיווח על מספר אירועי פריצה וגניבה שאירעו בשבוע האחרון. אודי ייזום דיון מסודר עם צוות הביטחון (כולל אישושו הפרסונאלי) על מנת לדון בדרכים נוספות להתמודדות עם הבעיה.

ביום שישי לפני שבוע אירחנו זכריני ואני (אה, גם רפול) את מקהלת האיחוד לחזרה אחרונה ומסיבה לסיום העונה.

כאמור, נפגשנו זכריני ואני מוקדם בבוקר והכנו למקהלה ארוחת בוקר על טהרת גבינות הבית, אבטיחים, וליצ'י שרפאל הביא (כחוק).

בשעה 9:00 הגיעו כ - 50 חברי המקהלה. המקהלה עוסקת בימים אלה בלימוד יצירה גדולה של המוסיקאי נועם שריף, שהוא מנצח הבית, ומנהלה המוסיקאלי של תזמורת חיפה המתחדשת. היצירה, "תהילים של ירושלים", מעובדת לארבע מקהלות ששרות במקביל, כל אחת מפינה אחרת באולם הקונצרטים. דבר זה מחייב את המקהלה להתפצל לארבע מקהלות קטנות, כשכל מקהלה מחולקת לארבעה קולות,

(לקונצרטים תצטרף אלינו מקהלת חיזוק מרומניה).

המקהלה נפגשה בבית הנצחה, שם הייתה פרושה ארוחת הבוקר, כששלושה מזגנים שוטפים אותנו בקרירות נעימה (בחוץ 35 מע' צלזיוס +), משם עברנו לאימון מרוכז בחדר המוסיקה – חדר נקי קריר ומטופח.

משם התפצלנו (זוכרים?) לארבע מקהלות בארבעה אולמות מקומיים - א) חדר המוסיקה. ב) בית ההנצחה. ג) הווי ומועד חלק מזרחי. ד) הווי ומועד חלק מערבי.

בהווי ומועד חיכו לנו כיסאות מסודרים, פסנתר חשמלי, וכמובן מיזוג. בכל אחד מהאולמות יש שירותים, ומטבחון עם מתקן מים קרים ואמצעים לשתיה חמה.

אני מפרט, כי חברי המקהלה, שמחציתם חברי קיבוצים והשאר עוזבי קיבוצים, לא רואים יותר תופעה כזאת, לא רואים יותר שירותים כאלו, תנאים כאלו, לא רואים יותר מירי פיינשטיין , אסתי פוקסמן , אתי גפן , איציק אדרי ועוד חברי קיבוץ שמתנדבים, ומפעילים, ומתחזקים מוסדות חברתיים ותרבותיים של קהילה משותפת.

ה"קיבוצניקים" האלו מהמקהלה כבר הרבה שנים שמחים מאוד להיפגש בקיבוץ רמת יוחנן. זה "עידן הדינוזאורים" הם אומרים. "אתם חיים במקום ובתנאים שאצלנו לא קיימים כבר יותר מ - 15 שנים" אומרת לי חברת מקהלה מקיבוץ אחר, "אני נולדתי בקיבוץ שלי, והיום הפכתי להיות תושבת, עם שכר, ארנונה, ותשלומים" היא מוסיפה בעצב. זהו, אז זה לא מובן מאליו!!!!!

ובשם המקהלה אני רוצה להודות לחברי קיבוץ רמת יוחנן על האירוח ה"אנתרופולוגי".

מקהלת האיחוד חגגה 50 שנות יצירה, המקהלה מבקשת מאוד להמשיך ולהתארח גם בחמישים השנים הבאות בקיבוץ רמת יוחנן .

ועוד דבר קטן - זכריני שרה במקהלה מיום הקמתה בשנת 55', רפול (דינסטג) שר במקהלה יותר מארבעים שנים, אני, הצעיר בחבורה, הצטרפתי בשנת 96'.

זמרות וזמרים המעוניינים להצטרף לשורות המקהלה מוזמנים לפנות אלינו לתיאום..

יום שני השבוע, הלחות והחום עדיין פה, אבל כוחם יילך ויפחת לקראת סוף השבוע. אי"ה עוד חודש וקצת יפוג תוקפם... בינתיים סובלים בשקט, מה עוד אפשר לעשות.

שבע ורבע בבוקר. מהחלון במכבסה אני רואה אותה נוסעת בגאון על הכביש, אדומה, מבריקה, מצוחצחת, מלא כל הארץ כבודה, שנאמר: "כבוד בת מלך פנימה". לפניה נוסע הניסאן ווינר פיק אפ של בובו, טנדר השירות, שמפנה לה את הדרך עד הגיעה אל הסככה, שכמו מנמיכה את עצמה בהכנעה בפני המלכה - הקטפת החדשה, ארבע טורית. שנאמר: "גדול הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה" (מסכת אושפזין).

עכשיו הענק הזה עומד נינוח בתוך הסככה, משובב עין כל רואיו. והלב רחחחחחב כרוחב הקטפת!...

אני ממהר להעמיס את עצמי על האופניים ודוהר לראות את ה"צעצוע החדש". ה"מומחים" כבר בוחנים אותה לפני ולפנים, מלטפים את חמוקיה הסמוקים בערגה בלתי מוסברת, שנאמר במסכת יבבות: "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה". עוברים ושבים זורקים מבט משתהה, גם מיכאל, כיוגב בדימוס "שראה משהו בחייו", נותן חוות דעת מקצועית, ואני חושב לעצמי, מה היה אומר על ה"ביזבוז הנוראי הזה" ידידי, מנוחתו עדן, משה הלוי זכר צדיק לברכה... גוואלד! אוי לעיניים יִידֶען! עד לאן? ואיך "אנחנו קטפנו בידיים שעתיים שעות בלי הפסקה...". מעניין, רפאל עוד לא בסביבה, וזה מוזר, הדור הישן הצתתו איטית. אבל בהחלט יש סבירות גבוהה שקונצרט הבוקר בקול המוסיקה עוד לא הסתיים, או שהיום הוא בכלל חולק את ניסיונו המקצועי העשיר עם דרדקי שדה בר, שנאמר בבבא מציעא: "גדול משיא עצות שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו". והקטפת? היא מצידה לא מגלה עניין רב בעולי הרגל שמתקבצים סביבה, ליהנות מאורה הגנוז, לשבוע מטובה, היא מצמצמת עצמה לפינה בצניעות ראויה, כאילו באמת זה עניין שביומיום, אך הלב רחב, רחב כרוחב הקטפת!...

כך או כך המנוע עדיין עובד, אני מרשה לעצמי לעלות אל "קודש הקודשים" במדרגות הברזל השחורות (המון מדרגות) לאט לאט ובזהירות המתבקשת, שנאמר: "כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו" שכן על אף גודלה של השעה, יש לשים לב לא לעשות שטויות, או למעוד חלילה, מרוב ניפוח וגאוות יחידה.

בינתיים, שמרי מתעסק עם שלל הניירת והמסמכים הנחוצים. אחר כך הוא מפנה את עצמו להראות ולהסביר לי מה רואות עיני, בבחינת "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".

לשם כך אנחנו סוגרים על עצמנו את הדלת. מהחלונות, שעדיין הם מצוחצחים ומבריקים, נשקפים האנשים למטה, על הארץ, והם כחגבים. ובפנים עולם אחר, מן התיקרה זולף אוטומטי אוויר קריר ונעים, הרדיו עומד על 107.3, ומוזיקה חרישית ממלאת את החלל הממוזג. מתיישבים על שני הכיסאות המתכווננים, המרופדים, מולנו הגה קטנטן, לא כל כך פרופורציונלי לגודל המכונה, מסביב לוחות דיגיטליים וצגים קטנים שמראים ל"קוטף" בכל רגע נתון "על ציר הזמן", מה קורה. הכל מתבצע גם אוטומטי וגם ידני. זאת אומרת שלקוטף הנבון עדיין יש גם שליטה ידנית מושכלת על הקטיף. סידרה של אורות, או מִספרים, שכבים ונדלקים, אמורים להצביע על כל תקלה או קילקול, שנאמר: "קשין קילקולי סרק על יוגבין כספחת" (מסכת נזיקין). וכמו כן על מהירות, מים, דלק, ועוד כל כיו"ב, אינפורמציה הנחוצה למפעיל.

והכל חדש עדיין בבתוליו, ממש ממש עוד עטוף ומנויילן.

אחרי ששבעתי את הבפנים, אני שוב יורד אל העם לאט לאט, בהרגשת חשיבות, באותן מדרגות ברזל תלולות, שנאמר: "היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה" (מסכת "מועד" קטן), שכן כל צעד פזיז ולא מחושב עלול להסתיים בפיאסקו לא נעים, אל מול עיניים עולצות. לא, אני לא אתן לאף אחד את התענוג הזה, יש זמן, ואפשר לרדת לאט ובלי התרגשות.

למטה שמרי פותח את הדלת אל העיקר, אל אחד מארבעת התופים בהם מתבצעים פלאי הקטיף האוטומטי - מותר המכונה מידי האדם. אצבעות ברזל משוננות שמסתובבות סביב עצמן, מסובבות סביבן את הסיבים ומפרידות אותם מצמח הכותנה, ניכנסות חזרה לתוך חריצים מותאמים המיועדים לכך, שתפקידם להוריד את הסיבים מן האצבעות, ולשלח אותם פניאומטית אל תוך צינורות, שמעבירים אותם אל הסל הקטיף, שנאמר: "סיב ועוד סיב מצטרף לחשבון גדול" (מסכת אבות אכלו בשר).

מפה אנחנו עוברים להסבר על הסל. זהו מיכל מעט המכיל את המרובה. כמעט 4 טון כותנה, להבדיל מ- 1.5 טון במכונות הישנות. עכשיו הוא נראה מכונס בתוך עצמו, אבל בשעת הצורך הוא אוזר כגבר חלציו ומתרומם אל על לגובה, ומכפיל את נִפחו. ההצטמצמות היא רק לצורך החנייה בסככה. איך לא חשבו על זה קודם...

אז זהו, באנו, ראינו, גבה לבבנו. קצת, שהרי לא חג היום ולא מועד, ומפה לשם השעה דוחקת וצריך עוד להספיק היום דבר מה, שנאמר "מי שאין לו אלא טִרחת שעה, ימהר שמא יכנס לחולו של מועד" (מסכת בטלנים). אני עולה שוב על אופני, עוזב את הנהנין מזיווה של השכינה שירדה לה לשעה קלה לסככה של דורון, וחוזר מהחג אל החול. ומה עוד נותר לי מלבד לאחל ליוגבים שנת יבולים טובה ומוצלחת, שנה בלי חגב, ותולעת, וכימשון, ופרודניה, וחסיל, וארבה, ועש, וכל כיוצא בזה מרעין בישין, ואז באמת ירחב הלב כרוחב הקטפת... .

הנה, שוב תרמנו

ביום רביעי לפני שבוע (25.7.2007), התקיימה אצלנו התרמת הדם החצי-שנתית. צוות של בנק הדם, שהגיע עם ניידת התרמות, התמקם ב'מועדון לחבר' , ו"שאב" את דמם של מי שהראו נכונות לבוא ולתרום. עפ"י הדיווח מבנק-הדם בחיפה, נאספו בהתרמה הזו 65 מנות. לאכזבתנו, לא הצלחנו להגיע לכמות שנאספה בהתרמה הקודמת, בינואר 2007, (70 מנות), ונקווה שבפעם הבאה, שתהייה בחורף הקרוב, נצליח יותר . בשלב זה נסתפק בהבעת הערכה למי שבאו ותרמו. ומי שהתכוונו לבוא ולא הספיקו, מוזמנים לפעם הבאה בעוד כחצי, שנה באותו מקום ובאותן שעות.

אמציה כרמון.

כימיקלי דיוקסין Dioxin גורמים לסרטן ובמיוחד סרטן השד.

הקפאת בקבוקי מים מפלסטיק במקפיא משחררת את הדיוקסין מהפלסטיק.

ד"ר אדוארד פוז'ימוטו, מנהל תוכנית לשיפור איכות החיים בביה"ח קאסל, התראיין בתוכנית טלוויזיה כדי להסביר סכנה בריאותית זו. הוא דיבר על דיוקסין ונזקיו.

לדבריו אסור לחמם את האוכל במיקרוגל בתוך מיכלים פלסטיים. ובמיוחד לא אוכל המכיל שומן. מכיוון שצירוף של שומן, חום גבוה ופלסטיק, משחרר דיוקסין לתוך האוכל, ואחר כך לתאי הגוף.

במקום זאת, הוא ממליץ להשתמש בכלי זכוכית או קרמיקה לחימום חוזר של אוכל.

דברי מאכל כמו "חטיפי טלוויזיה" וכו', צריך להוציא מהאריזה המקורית ולחמם בכלי אחר.

נייר איננו רע, אבל איננו יודעים מה הנייר מכיל. פשוט בטוח יותר להשתמש בזכוכית מחוסמת כדוגמת Corning Ware וכו'. הוא ציין שלפני זמן מה, חלק ממסעדות המזון המהיר עברו ממיכלי קלקר לנייר. בעיית הדיוקסין הייתה אחת הסיבות.

כמו כן ציין שעטיפת סארן (Saran) מסוכנת באותה מידה כשהיא מכסה אוכל לבישול במיקרוגל.

בעת בישול האוכל, החום הגבוה גורם לטוקסינים רעילים להינמס מתוך המעטף הפלסטי ולטפטף לתוך האוכל. מומלץ במקום זאת לכסות האוכל במגבת נייר.

1. אין להשתמש במיכלים פלסטיים בתוך תנורי מיקרוגל.

2. אסור להקפיא מים בבקבוקים בתוך מקפיא. (פריזר).

3. אסור להשתמש בעטיפות ניילון/פלסטיק בתוך המיקרוגל..

(פורסם ב"ברמה" 14.6.74. הביאה לדפוס אסתי פוקסמן, ארכיון)

1. "ילדים עד כיתה ז' מתרחצים רק עם ההורים או עם מבוגר אחראי".

מדוע? האם נטבע? הרי כמעט כולנו יודעים לשחות. המטפלת שלנו הציעה שאם נביא אישור מההורים, היא תרשה לנו ללכת לבד לבריכה. מה בקשר לכך?

לפי הסבר שקבלתי אנו עלולים להקיא. מי שמרגיש צורך דחוף בהקאה, יואיל בטובו לצאת מהבריכה. הייתי רוצה, אם זה אפשרי, לקבל הסבר מפורט, ואולי משכנע.

מדוע? יהיה לנו קר? נלכלך את המים? מי שמלוכלך שיתרחץ לפני הרחצה, אבל בני האדם הנקיים, המהווים אחוז גבוה בעולם, אינם חייבים להתקלח!

4. למשטח המרוצף ליד הבריכה נכנסים יחפים בלבד.

מדוע? הסנדלים יהרסו את המרצפות או ייהרסו מהן? לא! המרצפות עשויות מבטון קשה וחזק, ודריכת סנדלים או נעליים לא תהרוס אותן.

5. "... בימי חול בשעות לפני הצהריים, אסורה הרחצה עם מזרונים וסירות".

מדוע? זה לא יזיק לאיש. מדוע הפחד מפני טביעה דימיונית לא הביא עדיין "נוהל" האומר: ... אסור להתרחץ בשבת עם מזרונים וסירות? הרי הסיכוי לטביעה בשבת רב יותר מביום חול, בשל הצפיפות הרבה במים.

אם זה אפשרי אני מבקש תשובה מהממונים על השחייה..

החל מה 1/8/2007 מחליפה דקלה ארזי את קרן שחר בסידור הרכב.

קרן עבדה במשרד רכב כשלוש שנים, שעברו "מה זה-מהר", הסבלנות והסובלנות של קרן אל הציבור הייתה ברמות גבוהות מאד בכל קנה מידה, וחבל להוסיף מילים.

אנחנו רוצים מאד להודות לקרן על השירות לציבור ובתוך המשרד, על הסדר והניקיון בכלי הרכב ועל היחסים הטובים בצוות.

אנחנו מאחלים לקרן המשך עבודה פורייה בכל דרך שתלך.

לדקלה אנחנו מאחלים נחיתה רכה (עד כמה שאפשר . . .) ושתשתלב במהירות בכל ענייני הסידור. צוות משרד רכב..

עלון מס 1570 י"ט באב תשס"ז 3.8.07

1. חזר הביתה אחרי 14 שנים

אמציה כרמון.