עלון מס 1568 ה'
באב תשס"ז 20.7.07
עם גזירת הסרט וחנוכת
המפעל החדש ללוחות
פי.וי.סי. מוקצף
של פלרם בארצות הברית
palram panels inc. (p.p.i.)
אנו שולחים מהארץ
ברכות חמות
ליגאל ודדי
ולכל הצוות שעשה, ועושה,
יש מאין,
שעסק במלאכת ההקמה
מהחל ועד כלה, ועתה
מריץ את המפעל.
יישר כוח!!!
מכל בית רמת יוחנן.
עמוס נצר
עם פתיחת המפעל החדש
לפי.וי.סי. בארה"ב
פלרם פותחת
חגיגית את מפעל הפי.וי.סי. החדש שבבעלותה בארה"ב.
בזאת השלמנו
שלב הכרחי בפיתוח מעמדנו כחברה מובילה בתחומה באמריקה.
כעת אנו
מסוגלים לייצר שם את כל סל מוצרי הקבוצה, באתר ייצור אחד יעיל, שמצוי בליבו של
השוק.
מכירותינו
השנה ביבשת אמריקה יעברו את ה – 70 מיליון דולר.
אין לי ספק
שהמפעל החדש יעזור לנו בצמיחה מהירה ביבשת, ואף יגרום, תוך זמן קצר, להגדלת צבר
ייצור ההזמנות באתרים האחרים, ובמיוחד בישראל.
כמו כן, פלרם
נכנסת, לראשונה באמריקה, למוצרים חדשים המיועדים לשוק הבנייה שהוא שוק עצום
ומאתגר.
עדיין לא
השלמנו את המשימה לפרוץ לשוק הזה בעזרת שותף אסטרטגי, אבל הקמת המפעל מהווה שלב
הכרחי למציאת השותף המתאים.
אתר הייצור
שלנו באמריקה, הכולל את המפעל לפוליקרבונט, וכעת את המפעל לפי.וי.סי, לצד מחסנים
שונים, גדול בשטחו ביותר מ - 50% (!) מאתר הייצור בישראל.
להקמת המפעל
בלוח זמנים כה קצר, ולהרצתו המוצלחת, היו שותפים רבים. אציין הפעם רק את ה"אמריקאים":
דדי יניב ,
יגאל אופק, רון דביר, אלון שורר, דוד מלמד ויובל חן (מנהל האזור).
לכולכם תודה
וברכות.
תודה גם לכל
הצוות בפלרם בישראל, על אגפיו השונים, שתרמו ועזרו במבצע זה.
נעים להיזכר
שפעילותנו הפיזית ביבשת התחילה בדיוק לפני 14 שנה בסלון בית קטן, (קטן מביתנו היום
בקיבוץ) ב"סולט לייק סיטי". היא כללה מנהל אחד, מזכירה שהייתה גם מטפלת
בחצי משרה, ואישה תומכת, שעשתה פוסט דוקטורט במשרה מלאה לגמרי.
שבת שלום..
הסבר לתמונות
- עבודות עפר ליישור
ופילוס השטח המיועד לבניין וסביבותיו. מבט ממזרח, מאיזור הבניין של פלרם 2000
(מפעל הפוליקרבונט).
- ההקמת הסילוסים בחורף
2007, תוך כדי התבוססות בשלג של המשאיות, המנופים והאנשים...
- בניין p.p.i הגמור,
אביב 2007. מבט מדרום לצפון של החזית. בצד ימין 3 "דוֹקים" להעמסת
משאיות ופתח כניסה למשאיות, במרכז - הכניסה למשרדים. מאחור מוגבה -אגף מכון
העירבול, מאחוריו ה"סילוסים" לאיכסון ה - פי.וי.סי.
הפתח בקצה הבניין למטה משמאל, מוביל לחדר
המגרסה הגדולה.
- בניין p.p.i. בבנייה בחורף 2007. מבט מדרום לצפון. לפני המבנה, השיחים
והעצים נמצאים בוואדי. שימור צמחייה זו, "עלה" לנו בחודש וחצי
דחייה ולא מעט כסף.
מבט ממזרח למערב של חזית
הבניין (בצד) והכותל המזרחי. בנוי למטה מבלוקים, ולמעלה (בלבן) פנלים
מבודדים. שימו לב לסמל פלרם המתנוסס בשתי הפינות. הדרך (היכן שהמכוניות
חונות) עוקפת את הבניין ומגיעה לאיזור הסילוסים ומתקני האחזקה.
יגאל אופק
חדשות אמריקה
סוף סוף, לאחר מאמצים רבים ושעות לא קלות,
יש לנו, לכולנו, מפעל חדש ומשוכלל לייצור לוחות מוקצפים וגליים מ - PVC .
לא אכנס לכל הפרטים הטכניים, רק אומר שהמפעל מתוכנן עבור שישה קווי יצור,
וביחד עם מפעל הפוליקרבונט, שעובד ממש ליד, אפשר לצפות שתוך כמה שנים יהיה המפעל
גדול יותר מפלרם ישראל.
כיום יש במפעל שני קווי ייצור, בתפוקה כוללת של 45 טון ליממה, ומכון
תערובות משוכלל.
המפעל יושב על שטח של 30 דונם, בצמוד למפעל הפוליקרבונט. שטח שני המפעלים 70 דונם.
על מנת להבין את הגודל: פלרם שלנו בקיבוץ יושב על שטח של 40 דונם.
בשני המפעלים מועסקים כיום כ - 100
עובדים, כאשר אליהם מצורפים כ - 50
משווקים, עובדי מחסן, עובדי הנהלה וכו".
סה"כ - 150 עובדים.
בימים אלה סיימנו את הרצת המפעל, ונכנסנו לייצור סדיר.
גם מדריכים אנגלים וישראלים צורפו למשימה, והיות והשפה, המנהגים, הנימוסים, ודרכי הייצור שונים, נדמה לפעמים שבונים מחדש את מגדל בבל.
וכאן בדיוק מקומם של הקשישים, שברוב חוכמתם מייצבים את המגדל.
כדי לשרת את המפעלים הקמנו כאן קיבוץ קטן. לא תאמינו, כולם מדברים עברית
רהוטה ואנגלית רצוצה.
מניין החברים היום - 20 מבוגרים, ו - 14 ילדים.
ב"קיבוץ שלנו", למרות שרק נולד, יש חברים מגיל שלושה חודשים ועד
שבעים שנים.
יש גם ועדות שנבחרו: ועדת תרבות, ועדת בריאות...
בסופי שבוע מתפרק הקיבוץ ונפוץ לכל עבר, שהרי חייבים באמריקה לגלות ולראות
כל מטר.
עכשיו, לאחר שהושלמה ההקמה, רק מתחילה העבודה.
הרבה חזון וממון הושקעו כאן, ורק המשך של חוכמה, התמדה ועבודה קשה, יובילו
את המפעל להצלחה.
ולצעירים, שעליהם מוטלת המשימה, אני מבקש לאחל שתהיה לכם התבונה, המסירות,
וההבנה לשאת את המשימה.
אני מבקש להודות לכל האנשים שלקחו חלק בהקמה ובהרצה:
- לאנשי האחזקה, שבנו והתקינו את קווי הייצור.
- למדריכים מישראל ומאנגליה, שעבדו לילות כימים להדריך וללמד את המפעילים
המקומיים.
- ותודה מיוחדת לדדה, שעשה במחיצתנו שלושה חודשים, ותרם מניסיונו, ממרצו,
והידע הרב שלו.
שיהיה לכולנו בהצלחה. .
עודד יניב
שלבי הקמה
פרוייקט הקמת המפעל החדש ( p.p.i)
בארה"ב
נעניתי לפנייתו של
בראשית 2006 הוחלט בפלרם להקים מפעל ייצור בארה"ב למוצרי פי.וי.סי.
משני טעמים עיקריים:
א)
צורך דחוף ביותר בהגדלת כושר הייצור ללוחות פי.וי.סי.
גליים, כאשר המכירות של המוצרים האלה בארה"ב הגיעו להיקף ניכר, שהיה תלוי
כולו ביבוא מישראל ומאנגליה.
ב)
הרצון להיכנס לייצור עבור שוק מתפתח של מוצרים חדשים
יחסית בתחום לוחות עבים של פי.וי.סי. מוקצף, בעיקר לשוק הבנייה.
הוחלט שהמפעל החדש יוקם באתר הקיים, בפארק התעשייתי באלנטאון, פנסילבניה,
על חלקה סמוכה שנרכשה כבר ב- 2003, ויכלול שני קווי ייצור פלוס מכון עירבול
(תערובות), למוצרי פי.וי.סי. של פלרם.
הפרוייקט הגדול ביותר שהוקם "במכה אחת" על ידי פלרם עד היום!
תזכורת (לגבי העבר): בשנת 2000 הקמנו, יגאל ואני, את מפעל הייצור הראשון
בארה"ב "סנטף 2000" (כיום פלרם 2000) ללוחות פוליקרבונט גליים,
ושנה אחר כך נוסף קו לייצור לוחות כפולי (מרובי) דופן מפוליקרבונט.
בהמשך הזמן נבנה אולם ייצור, נוסף ובו קו שלישי ללוחות גליים ושטוחים
פוליקרבונט, וכמו כן הושלם ב- 2006 מחסן לתוצרת גמורה. כל זה "באתר
הקיים", הכולל כמובן גם את "פלרם אמריקה" שהיא חברת השיווק
והמכירות.
יגאל ואני קיבלנו על עצמנו את פרוייקט ההקמה של מפעל הפי.וי.סי. למשך שנה
אחת (אני לקחתי "שנת שבתון"
מתפקידי במועצה האזורית) כאשר אנחנו אחראים בלעדית לכל מה שקשור בפרוייקט.
השם שניתן לו הוא (p.p.i) palram panels. Inc., ואנו "מצויידים" בניסיון העבר, והיכרות טובה בעבודה עם
ה"מנטאליות האמריקאית".
יגאל החל, עוד בארץ, את תיכנון המבנה (עם "ליברטי" -חברה
אמריקאית), איפיון ציוד ייצור, וקבלת הצעות לציוד העיקרי מיצרנים.
במהלך אפריל –מאי 2006, לאחר מו"מ קשוח על המחירים, בתיאום ובמעורבות
של עמוס כמנכ"ל, נבחרו והוזמנו 2 קווי ייצור ומכון תערובות (משלושה יצרנים).
עם הגיעי לארה"ב בראשית יוני 2006 התמקדנו בשני נושאים עיקריים:
-
השלמת התיכנון של המבנה, המערכות הנילוות, וקבלת
אישורים נדרשים מהרשויות (כאשר יגאל מגיע לפרקי זמן מישראל), וזאת בלי לוותר על
ביצוע ורכש באיכות הנדרשת, ועלויות נמוכות ככל האפשר.
-
יצירת קשרים ומגעים ואיתור שותף פוטנציאלי לפרוייקט.
כאן המקום לציין שני דברים חשובים:
לוח הזמנים.
עקב המחסור בכושר ייצור של מוצרי הפי.וי.סי. בכלל קבוצת פלרם, הייתה חשיבות
רבה למועד הכניסה לייצור של המפעל החדש. לפיכך נקבע לו"ז "דחוס עד בלתי
אפשרי", מה שהעמיד אותנו כל התקופה "במירוץ נגד הזמן".
השני הוא הרצון לקצר את הדרך והזמן של החדירה לשוק עם המוצרים החדשים (הטרימבורד,
לוח מוקצף עבה לשוק הבנייה, ומוצרים אחרים), ע"י חבירה לשותף, חברה אמריקאית
בעלת מערכת שיווק והפצה בתחום, בשותפות עד 50%.
לקראת גמר תכנון המבנה והמערכות שבתוכו, הפעלנו בעל מקצוע אמריקאי (ג'והן
דלפיני, עמו עבדנו בעבר) ששימש בשמנו כקבלן ראשי, לקבלת הצעות וניהול
מו"מ מסחרי עם קבלני המשנה השונים
ובחירתם.
או אז נכנסה הבירוקרטיה האמריקאית לפעולה. בגלל נושא זניח הקשור באיכות
הסביבה ("שימור הקרקע"), נדחה אישור התכניות, ונאלצנו להפעיל את כל
"קשרינו הפוליטיים" מהעבר כדי לקדם את הטיפול בתכניות הבניין וסביבתו.
בסופו של דבר התקבל אישור הבנייה המיוחל בסוף אוגוסט, (הלו"ז המקורי
היה ראשית יולי).
זו הייתה דחייה קריטית, כי היא קיצרה בצורה משמעותית את הזמן לבנייה בקיץ
שעמד לרשותנו, (עד הגיע החורף הקשה של פנסילבניה).
בינתיים יגאל הגיע "קבע" לארה"ב, ועם קבלת האישור
"הסתערו" קבלני המשנה על השטח, בניצוחם של יגאל וג'והן דלפיני, ובזה אחר
זה, כל אחד בתורו, נעשו עבודות העפר, הקמת
קירות תומכים, יציקת יסודות, הקמת קונסטרוקציית הפלדה, כיסוי הגג, יציקת הרצפה,
סגירת קירות, עבודות וחיבורי חשמל, מערכת מתזים לכיבוי אש, מערכת קירור מים, מיזוג
אוויר, הנחת קווי הולכה למבנה של מים, גז, ביוב ועוד.
כל יום קובע במירוץ נגד הזמן. לפני בוא החורף כשהטמפרטורות צונחות מתחת ל- 0
מעלות, היינו חייבים "לסגור את הבניין", כלומר להשלים את הגג, הקירות,
יציקות הבטון, סגירת החלונות והפתחים השונים, כך שאפשר יהיה לחמם את המבנה מבפנים
ולאפשר את גמר עבודות הפנים, הרכבת קווי הייצור והקמת מכון תערובות. לתחזית מזג
האוויר נודעה חשיבות מיוחדת. למזלנו,
הסתיו של שנת 2006 היה נוח במיוחד והיו הרבה ימים "טובים לבנייה".
במקביל, התקדמנו ביצירת קשרים עם חברות אחדות שאותרו כבעלות פוטנציאל גבוה
לשותפות אפשרית, וגילו עניין. בנושא זה פעלתי צמוד עם ג'והן סיפרט (שהיה חשב ומנהל
כספים של פלרם אמריקה ועתה בתפקיד מנהל פיתוח עיסקי).
בנובמבר 2006, לאחר שיחות וביקורים הדדיים, הגענו עם חברה גדולה מאוד,
מתאימה ובעלת אינטרס זהה לשלנו בשם ELK , למסמך
"מכתב כוונות" לקראת הסכם השותפות "פיפטי-פיפטי" בפרוייקט
כולו, כשהמטרה חתימת הסכם שותפות מלא בינואר 2007, כאשר במהלך תקופה זו לא נמשיך
במגעים עם חברות אחרות.
דא עקא, שמיד אח"כ הועמדה החברה למכירה (ע"י בעלי מניותיה) וכתוצאה
מכך הפעילות להשגת השותפות הוקפאה, ובסופו של דבר נקנתה ELK
ע"י החברה המתחרה שלה (בשוק ה"רופינג") ובזה נסתם הגולל על כל יוזמה
והסכם חדשים.
מאחר והמפעל כבר עמד על תילו, זנחנו את הניסיון להכניס שותף מלא (50%) בשלב
זה, והתרכזנו באיתור והשגת הסכם עם חברה (או חברות) לשיווק והפצה של מוצרי הטרימבורד
ולוחות פי.וי.סי. מוקצפים אחרים ופיתוחים עתידיים.
בסוף ינואר 2007 הצלחנו להשלים את סגירת המעטפה החיצונית של הבניין.
התחיל להגיע הציוד מעבר לים: המגרסות מסין, קו ייצור המוקצפים מגרמניה, קו הגליים
מאוסטריה.
בשלב זה התעוררו בעיות עם "צפלין", ספק מכון התערובות, עמו נחתם
הסכם "פרוייקט מסירת מפתח", כלומר אחריות מלאה על אספקה, הקמה, הרכבה ותיפעול
הציוד על כל מרכיביו, עד לשביעות רצוננו. הם הפעילו את קבלן המשנה להקמת הרמפות
(קומות) באיחור, וכל הלו"ז שלהם לא התאים למה שנקבע בהסכם. פשוט ניהלו את
הפרוייקט שלהם ברשלנות.
כאן המקום לציין שאמנם ליגאל ולי ניתנה "עצמאות מלאה" בהקמת
המפעל, אך כמובן שהסתייענו באופן מלא ב"מחלקות המטה" של פלרם אמריקה, מחלקת
רכש, הנה"ח, כוח אדם, כספים וכו'. כך למשל, אם בשנת 2000 נושא גיוס המימון
היה "עלי ועל ראשי" בסיוע פלרם ישראל, הרי הפעם זה טופל על ידי מיטש,
מנהל הכספים וצוותו (ואבי אוסמי מישראל) והמימון נעשה ע"י בנק לאומי, בנק
פועלים ארה"ב, והבנק האמריקאי עמו עובדים בשוטף.
ככלל נקבע, ש P.P.I המפעל החדש, יעסוק בייצור, ויקבל שירות מכל מחלקות הסמך הקיימות כבר בפלרם
אמריקה, לא רק בהקמה אלא גם בתיפעול.
(המשך הרשימה בשבוע הבא)..
זְקוּקִים
לָאִישׁ
לִתְרוּעַת
חֲצוֹצְרוֹת וּתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר
נִצַּב
נוֹכַח הָעָם הַנָּשִׂיא הַנִּבְחָר,
וְדוֹמֶה
הִלַּת כְּבוֹד הָאִישׁ כְּעָנָן
עָטְפָה
בְּבוֹאוֹ אֶת קִירוֹת הַמִּשְׁכָּן.
אֲפִילּוּ
הַבַּיִת בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל בִּירָה
קִדֵּם
בִּבְרָכָה אֶת זוֹ הַבְּחִירָה,
כִּי
הָאִישׁ הַבָּא הַיּוֹם בִּשְׁעָרָיו
בְּאַדְמַת
הָאָרֶץ חֲרוּטִים מַעֲשָׂיו.
מִשִּׁכְמוֹ
וָמַעְלָה הַנָּשִׂיא הַזֶּה
אִישׁ
מַעֲשֶׂה, גַּם נָבִיא, גַּם חוֹזֶה,
הָעָם,
הַמִּשְׁכָּן, עַל קִרְבּוֹ וּקְרָבָיו, כָּל כֻּלּוֹ
זְקוּקִים
לָאִישׁ, וְלא הָאִישׁ לוֹ.
וּבְטֶרֶם
נַבִין אֵת עִיקַר הַתָרְחִישׁ
יוּבְרַר
קָטָן הַמִּשְׁכָּן מִמִידוֹתַיו שֶל הַאִישׁ.
16/7/07
ראובן עזריאלי
א. פלד
דברים שחשבתי ולא העזתי לכתוב
כל השבוע "חגגו" תחנות הרדיו והטלוויזיה את יום השנה למלחמת
לבנון השנייה. האמת היא שאותי כל הפסטיבל הזה די עיצבן.
או-קיי, הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שיתחילו להרצות לי על
"חשיבותה של התקשורת החופשית בחברה דמוקרטית".
הבעיה היא שהכתבים שלנו מערבבים במודע בין עובדות ודעות (מעט מדי עובדות
הטובעות בים של סברות ודעות). כל כתבלב שהחלב עדיין דבוק על שפתיו, מערבב בלשונו
לתוך המידע את דעותיו המלומדות על המהלכים הצבאיים והמדיניים.
מילא שהדעות שלו לא מעניינות לי את קצה ה ..., זו בעיה שלי. אבל זה שהוא
משרבב את הגיגיו הפרטיים עם המידע, לו אנו זכאים על פי דין, זוהי כבר בעיה של
כולנו.
גם כל הווינוגרד הזה די מעצבן אותי. קראתי את הדו"ח הראשון של הוועדה.
מרוב עצים לא מצאתי שם שום יער. מבול של זוטות
הרי כולם מבינים שהדבר היחיד שהיה יכול באמת לשנות את פני
"המלחמה", הייתה הכנסת האוגדות והכיבוש הקרקעי. (בפועל גוייסו כשישים
אלף, שמהם לא שהו בפנים, בשום שלב, יותר מכמה אלפים).
אז במקום מאתיים קטיושות ביום האחרון היינו סופגים אולי רק עשרים (הרי את
צור ואת רמת נבטייה לא היינו כובשים). נכון שהן היו נופלות רק בצפון, מה ש(רק
בינינו) לא באמת מעניין כאן את מישהו.
אבל ברור שאם היינו נכנסים עם כל הכוח, במקום מאה ושבעה-עשר
הרוגים היו לנו כארבע מאות ושבעה-עשר הרוגים (כאלה לפחות היו הערכות
הצבא). מפגינים היו עומדים מול ביתם של ראש הממשלה ושר הביטחון עם שלטים גדולים
שעליהם מרוחה באדום המילה "רוצחים", וכולם, כולל ועדת החקירה, היו
שואלים בשביל מה לעזאזל מינינו כרמטכ"ל את מי שהיה מפקד חיל האוויר, ולמה
המטומטמים האלה לא חיסלו את כל העסק מן האוויר ולא חסכו לנו מאות אבידות. ברור גם
שעם כמות כזו של הרוגים היינו יושבים שם בפנים עד היום, שהרי "אי אפשר לסגת
סתם כך" אחרי שמשלמים מחיר כה כבד.
עם כל "הצער" הכרוך בדבר, חייבים להודות ששני
התת-גנרלים שלנו, אולמרט ופרץ, הצילו בגופם ובמחיר הקריירה שלהם, את חייהם של כמה
מאות חיילים, ואת גפיהם וקרביהם של מאות נוספים.
בקיצור – אין ספק שמלחמת לבנון השנייה הייתה מבחינה צבאית, מדינית
(וכלכלית) מוצלחת לאין שיעור מהרבה מלחמות, לרבות מלחמת לבנון הראשונה, שהתרחשה
עשרים וחמש שנים לפניה, שהסתכמה (עד ליציאה) בלמעלה מאלף הרוגים, והישגיה היחידים
היו העברת ההנהגה הפלשתינאית מבירות ליריחו (ויה-טוניס) והכתרת החיזבאללה על דרום
לבנון.
אלא שכפי שאמר פעם אחד מקיאוולי, "לא חשוב מה האמת, חשוב מה שהאנשים
חושבים". ועם הצונאמי התקשורתי של העידן החדש, רבים חושבים בדיוק מה שהתקשורת
טוחנת בשבילם.
"איבדנו את כושר ההרתעה", מייבבים הכתבלבים. טוב, למזלנו לפחות
בנושא הזה אנחנו לא צריכים אותם. יש לנו עד מדינה, את אדון נסראללה, שהצהיר בכנות
ובאומץ "מול פני האומה", שאילו רק היה מעלה על קצה דעתו, שהיהודים
המטורפים יגיבו כפי שהגיבו, אין שום סיכוי, "אפילו לא אחד למאה", שהיה
נכנס להרפתקה הזו מלכתחילה.
בואו לא נשכח שכל הקטיושות האלה ביחד, לא מגיעות למה שמטוס פ-16 אחד
יכול לסחוב ולהוריד בול על היעד.
אפרופו "כושר הרתעה", בואו לא נשכח גם ש"מלחמת ששת
הימים", "המהוללת"
ו"המרתיעה" שבכל המלחמות, לא הרתיעה את הערבים מלפתוח כמעט מיד
ב"מלחמת ההתשה", ותרמה למדינת
ישראל את תקופת "בין מלחמות" הקצרה ביותר בתולדותיה, עד
"מלחמת יום כיפור", שבאה שש שנים בלבד מאוחר יותר.
או-קיי, אז כולנו מבינים שהבעיה האמיתית היא העורף. תמיד אפשר להתארגן טוב
יותר, אבל נודה על האמת, בשורה התחתונה,
מה שקרה זה שהשמנו ונעשינו רכרוכיים. נכנסנו להלם.
תמיד ידענו שהמלחמה היא רק בצד השני. חיל האוויר שמר לנו על "שמיים
נקיים". נכון שכל אנשי הצבא אמרו שכל צפון ישראל ואף דרומה מחיפה נמצא בטווח
הטילים, ושיש להם אלפים כאלה. אבל זה נלחש בטון מאוד מינורי.
אולי ראש הממשלה חשב שכדאי להכין קצת את העם, אבל הוא בוודאי הבין שאם
ידגיש את הנושא יותר מדי, מייד יאשימו אותו הכתבלבים בכך שהוא מייצר פאניקה
מלאכותית, או חו"ח אפילו מחרחר מלחמה, על מנת להסב את תשומת הלב מן הבעיות
האישיות שלו.
אז כמו שנכתב ב"אנשי פאנפילוב", התנ"ך של הפלמ"ח,
חטפנו "מהלומה על התודעה".
תמיד יש פעם ראשונה. קיבלנו מנת חיסון. "נגיף מוחלש". גם זו
לטובה.
ספק אם נהיה יותר מוכנים בפעם הבאה, אבל בטוח שכבר נתרגש פחות.
ועכשיו, אחרי שאני כבר ממילא לא "פוליטיקלי קורקט" וקוממתי עלי
את כל העולם, הנה אני מביא אותה בגדול. נמאס לי גם מכל הפסטיבלים בעניין השבויים.
מילא שהם כמובן רק מרחיקים את שיחרורם של "הבנים" בכך שהם מעלים את
המחיר לגבהים בלתי אפשריים. מילא שהם כמובן מזמינים את החטיפה הבאה של
"בנים" נוספים.
נכון שאנחנו, המדינה, שלחנו אותם וחייבים להשיבם, אבל אנחנו גם שלחנו את
עשרות ומאות חבריהם שלא ישובו לעולם, או שחזרו עם שני שליש גוף או חצי נפש.
אין לי כמובן שום טענה נגד ההורים. הבעיה היא שוב הכתבים, שבמלחמתם
הצינית על ה"רייטינג", תוקעים מיקרופון לפני כל אם שבורה ואב שכול,
ומנסים להפוך אותם, רק בזכות אסונם, למומחים עולמיים בענייני מדיניות וצבא
וביטחון.
טוב, ברוך השם גם פסטיבל מלחמת לבנון חלף, ולהקת המכרסמים אצה רצה למצוא
איזו עצם אחרת לנעוץ בה את שיניה..
ירמיהו
"222 הימים של כפר
דרום".
12.7.07 שנה למלחמת לבנון
השנייה
עם קשר או בלי קשר לאותה מלחמה מיותרת, מצאתי בשבוע שעבר בתא הדואר שלי ספר
חדש שזה עתה יצא לאור.
"222 הימים של כפר דרום".
לספר צורף פתק מחבר שכבר קרא בו: "הספר הוא תעודה היסטורית, יצחק
אחיטוב מילא בו תפקיד חשוב... וכו".
זה מאוד סיקרן אותי. ידעתי שיצחק לחם בכפר דרום, שמעתי אותו מספר חוויות,
אך זו הפעם הראשונה שמזדמן לי לקרוא על כך בכתובים.
ובמלאת שנה למלחמת לבנון השנייה ראוי לזכור ולהזכיר, לנו, ולבנינו, למי
ששכח, למי שלא ידע, או למי שנדמה היה לו, שמלחמת הטילים ההיא הייתה מלחמה קשה
בחזית ובעורף.
יתרה מזאת, אנחנו, ברמת יוחנן, "מתבשמים" ומזכירים מדי שנה ביום
הזיכרון, את עמידתנו מול הדרוזים במשך... שלושה ארבעה ימים. חברי כפר דרום,
(ותגבורות שונות שבאו לעזרתם), עמדו מול הפולש המצרי, שמונה וחצי חודשים
(!!!), מתוכם שלושה חודשים של מצור מוחלט. כמעט כל ניסיון לפרוץ אותו, ונעשו רבים,
נגמר במפלה, אובדן ציוד יקר וחיי אדם.
"222 הימים של כפר דרום" זהו סיפור גבורה של מגיני כפר דרום
במלחמת השיחרור. תחילתו במוצאי יום כיפורים תש"ז. הנהגת הישוב החליטה על הקמת
11 נקודות התיישבות חדשות בנגב הצפוני, ביום אחד: גלאון, שובל, משמר הנגב, קדמה,
נבטים, חצרים, נירים, אורים, תקומה, בארי וכפר דרום. המבצע הסודי התנהל בסודיות
גמורה, תוך ריכוז כוחות הקמה, ציוד בנייה, ובהתגייסות יוצאת דופן של כל הישובים
באיזור.
לכפר דרום נשלח גרעין דתי, שאת חינוכו והכשרתו קיבל אצל שכנינו בכפר הנוער
הדתי בכפר חסידים. העלייה נעשתה בלילה, וכבר בשעות הבוקר עמדו הצריפים, והחלו
בעבודות הביצורים... יותר מאוחר הגיע גם אברהם הרצפלד, שנהג לבוא לכל ישוב חדש
לשיר את: "שורו הביטו...".
עד דצמבר אותה שנה נעשים מאמצים להיאחזות בקרקע ולביסוס המשק.
הכל משתנה למחרת ה - 29 בנובמבר. עם ההחלטה באו"ם על
ה"חלוקה" מתחילה עמידתם ההרואית של חברי כפר דרום מול שכניהם, ואחר כך
מול הצבא המצרי הפולש. לאחר שכל הישוב נהרס ונחרב בהפגזות, התנהלו החיים בתנאים לא
אנושיים של רעב, צמא, חוסר תחמושת, חוסר תרופות ואמצעים אחרים, תחת פני הקרקע,
בתעלות ובחפירות.
בתחילת הספר כותב משה נצר: "ידענו שאם לא יעמוד כפר דרום, והאוייב
יגיע ליד מרדכי, הרי תל אביב בסכנה. הערכנו את עמידתה העילאית של הנקודה, אשר
מילאה בכך תפקיד חשוב. רק ההיסטוריה תדע להעריך נכונה את תרומתו של כפר דרום
במלחמת הקוממיות".
בשלב מסויים, עם החרפת המצב בכפר דרום, מגיע יצחק אחיטוב, קצין ההסברה של
הגדוד השני, (המג"ד היה משה נצר), ומצטרף לכוחות הנצורים. מאז ועד הפינוי,
הוא לוקח חלק בפיקוד והנהגת המקום.
מחבר הספר, אריה יצחקי, מכנה את הימים האלה "שיא הגבורה במלחמות
ישראל".
כמחווה לחברנו יצחק, בחרתי להביא מתוך הספר חמש דוגמאות, כמוהן יש עוד
רבות, אך קצר המצע. מעט מן המעט על האווירה הקשה של אותם ימים.
"אחיטוב ודימנט החלו באירגון הכוח והעסקתו במשימות בכל שעות היממה,
כדי לסלק את הרפיון והייאוש. התברר שיש בעיה קשה עם חיילי מחלקת התגבורת. בניגוד
ללוחמים הוותיקים, שהיו מלאי רוח קרב ואמונה, והסתגלו במשך חודשים לתנאים הנוראיים
במקום, היו החדשים בהלם מוחלט. הם הגיעו מהמרחבים של הנגב, והוטלו בין לילה למקום
המבודד ביותר בארץ, שהתנאים בו קשים במיוחד. במקום שהם יחזקו את חבריהם, הם הפכו
לנטל והיו זקוקים לעידוד ותמיכה.
הירי הבלתי פוסק, ההפגזות יום יום, תנאי המגורים האיומים, ובעיקר הרעב
והצמא, איימו למוטט את רוחם. העיק במיוחד מחזה הבלהות של פיגרי חיילי האויב
הנפוחים, והסירחון הנורא. ריח המוות שהיה בחלל האוויר. הסיוט החל עם שחר, המצרים
צפו על שטח הקיבוץ ממוצביהם סביב, וצלפו לתוכו כל שעות היום. כל תנועה לא שיגרתית
הביאה לירי פגזי מרגמות. לא ניתן היה להתרחץ ולהתקלח, ולא להחליף בגדים. הבגדים
בלו כולם, ובחלקם היו ספוגים בדם ובבוץ. המזון הבסיסי היה למעשה לחם ירוד ביותר,
שנאפה מקמח שלא נופה היטב, אך במצוקה היה מעדן. כשאזל הקמח נאספו חיטה ודורה שלא
בשלו, נטחנו, והיו מעין תחליף ללחם. בתחילת המצור קיבל כל לוחם שתי פרוסות לחם
ביום. בהמשך קוצצה הכמות. כתוספת ללחם חולקו סרדינים, בתחילה רבע קופסה לאדם ואחר
כך פחות..."
"אחיטוב יצא בחשיכה עם המ"כים לאסוף נשק מהחללים (המצרים). הוא
סיפר: "זחלנו בשקט עד השורה הראשונה. הם היו כושים, סודנים או נובים, כולם
לבושים באוברולים בצבע חאקי, הפנים שחורות משחור והסירחון איום. כולם רובאים עם
רובים מכודנים.
בשורה השנייה היו חללים עם שקי רימונים. קצת מאחור, שורה שלישית של
מקלענים. בטווחים רחוקים יותר כ -
"בעיה נוספת הייתה הבדידות והניתוק מהמידע. בשל המחסור בבטריות למכשיר
הקשר, הוחלט כי בבונקר המטה ישמעו חדשות פעם ביום. כדי למנוע צפיפות בבונקר הקטן
והצר, סוכם שיגיע נציג מכל עמדה, והוא יעביר את המידע העדכני לחבריו. אך היה קשה
לכפות את ההחלטה ובבונקר נהגו להצטופף רבים. יצחק אחיטוב החליט לפתור את הבעייה,
ויזם הוצאת עלון חדשות מקומי בעותק אחד שיופץ בין העמדות.
העלון נפתח בחדשות היום שנקלטו מקול ישראל ותיארו את המצב בחזיתות השונות
בארץ.
לאחר מכן סקירה על מאורעות היום בכפר דרום, ובעיקר על עוצמת האש של האויב, ואחר כך הוראות כלליות מהמפקדה
ללוחמים. העלון גוון גם בחומר היתולי, פרי עטם של החברים, ובערב שבת נוסף גם קטע
מפרשת השבוע בענייני היום והמקום. עם הופעת העיתון הוחלט לחפש לו שם הולם, והוכרז
פרס יקר מציאות למי שהצעתו תיבחר: חצי כוס מים."
"בהתייעצות בין אברהם ויצחק, הוחלט להוציא עם הסיירים שליח למפקדה
בניר-עם, כדי שיספר ממקור ראשון על המצב הנואש. בלילה הראשון והשני הם יצאו לעבר
בארי, נתקלו בשני מארבים של המצרים ונאלצו לחזור לכפר דרום.
בלילה השלישי הם יצאו בשעה 22:00. יצחק יצא איתם. הם ניהלו חילופי אש עם
מארבים ותישמועים של המצרים, ולאחר כשבע שעות הגיעו לבארי ומשם לניר-עם.
יצחק שוחח עם ידידו הטוב חבר קיבוצו, רמת יוחנן, המג"ד משה נצר, ואחר
יצא לבית החולים תל ליטוינסקי (תל השומר) שם היה מאושפז המח"ט נחום שריג
שנפצע בתאונת דרכים. הוא תיאר להם בציוריות רבה את הזוועה שבכפר דרום, אך שניהם
ענו לו בכאב: "אנחנו מצטערים, אין לנו מספיק כוח להחליף את האנשים. נסה ללחוץ
על חיל האוויר". יצחק יצא למפקדת חיל האוויר בתל אביב ודרש סיוע מיידי.
התשובה הייתה: "אנו עושים כמיטב יכולתנו, אך משאבינו מוגבלים. אין אפשרות
להצניח אספקה נוספת."
יצחק לא נואש ונפגש עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שעסק בתיכנון מבצע
"דני" שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים. אלון אמר לו בבהירות כי צה"ל
נאלץ לפנות את כפר דרום, משום שחטיבת הנגב חייבת להתרכז במשימתה העיקרית שהיא
פריצת הדרך לנגב הנצור, ואין בכוחה להקצות כוחות לתיגבור הישוב הנצור. זוהי החלטה
מטכ"לית, שהתקבלה על ידי ראש אג"מ, בעקבות דיון עם מח"ט פלמ"ח
"הנגב".
ב – 8.7.48 התפנו 63 מגיני כפר דרום אל קיבוץ משמר הנגב.
"ב- 27 בפברואר 1949 שלח משה נצר, מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח,
מכתב למח"ט. הנדון: "המלצה למתן אות הצטיינות קיבוצית למגיני כפר
דרום". בפתיחה הוא כותב: "כמפקד הגדוד השני בפלמ"ח, שהיה אחראי על
הגנת כפר דרום, הריני ממליץ על מתן אות הצטיינות גבוה ביותר למגינים, על עמידת הגבורה
בהגנה על כפר דרום". הוא מפרט את עמידתם המופתית מול התקפות כבדות ביותר של
חיל החלוץ המצרי עוד לפני הפלישה, את התבוסה שהנחילו ליחידות המחץ הסודאניות ואת
עמידתם במצור, בתנאים ללא נשוא של הפגזות כבדות, רעב וצמא.
ומסיים משה נצר: "אין אפשרות, ולא זכות, לציין בודדים במלחמת גבורה
זו. ממא"ז המשק, ממפקדי עמדות ומטוראים כאחד, מהבחורים והבחורות, מהנופלים
בקרב, מהפצועים והבריאים ביחד, מהם שוזרה מערכת ההגנה והגבורה, עד לפנוי"..
שְׁעַת כּוֹשֶׁר יונתן בן צבי
28.11.59
כִּכְמֵהִין אַחַר הַגֶשֶׁם
מַחְשָׁבוֹת צָצוֹת בַּרְחוֹב.
כּוֹל בּוֹסֵס בְּמַדְמַנַת
מַאֲוַויִים שֶׁלא סוּפְקוּ,
מְעִיבּוּרָה שֶׁל הַשְׁלוּלִית,
לְרֶגַע, מִתְאָמֵץ
לַגִיעַ,בָה
אֶל חוֹף.
לֹא לַטַעַת...
כִּי לִבְחוֹשׁ...
וּמַטְמוֹנִים שֶׁל אִי רָצוֹן
מִתּוֹךְ קָלָחָת אֲנָשִׁים
מוּכַּת רוּחוֹת,
מִתַחְתִּיתָה הַאֲפֵלָה,
כָּל מָה שֶׁמְלוּכְלַךְ
לִדְלוֹת!!!
"הַכּוֹל צָפוּי"
לְאוֹרֶךְ הַזְמָנִים.
וּבְעִיבּוּר הַדֶרֶךְ –
לֹא תָּמִיד אֶפְשֶׁר לִמְנוֹעַ תְּאוּנָה.
וְרַק אַחַת,
שֶּׁהִיא תְּחִילָה...
וְגַם קִיצוֹ שֶׁל הַמִשְׁעוֹל.
לְרֶגַע...
בַּיָדַיים.
וּכְאִילוּ.
הַרְשׁוּת לְפָתַע נְתוּנָה..
ישר כוח לעובדי הרפת
לאחרונה התפרסמה חוברת של
התארגנות הרפת האיזורית, המשווה ומנתחת את התוצאות המקצועיות של 42 רפתות באיזור
העמקים והגליל. המדדים המאלפים מראים שהרפת שלנו נמצאת במגמת שיפור יפה, ומדד החישוב
של רווח לליטר מיוצר קפצה מן המקום ה- 12 לשלישי.
המשיכו, ובהצלחה גם בשנה
הקרובה. אבנר אחיטוב.
אורי פלטאו
על רפת זבולון
אמן סיפר לי השבוע על חלום שחלם בלילה, והנה בחלומו הוא שוכח לבדוק אם יש
תאום לפרה שהמליטה בחליבת הלילה. אמרתי לו שמי שחולם בלילה על פרות ועל
"שכחתי" , אפשר לקרוא לו רפתן.
