קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס 1565

י"ג בתמוז תשס"ז 29.6.07

ברכת חברים נאמנה

לחברים החדשים שהתקבלו לחברות בקלפי

זוהר ושירי בן בורהום

נדב ברמן

יפעת (קפלן) רון

יזהר רודוי

בית רמת יוחנן.

אלופת המדינה

ומחזיקת הגביע לגילאי 14 בכדור מים

בהמשך לדיווח משבוע שעבר, המשיכה קבוצת הכדור מים לגילאי 14 של 'פלרם זבולון ' את מסע הניצחונות שלה, וניצחה במשחק מותח וצמוד את 'אס"א תל-אביב'. ביום ראשון השבוע זכו נערינו , שבוע אחרי שהניפו את הגביע, להניף את מגן האליפות לליגת הכדור המים. לאורך כל העונה ניצחו הנערים של 'פלרם זבולון' את כל מי שעמד בדרכם והוכיחו יכולת התמדה ורצינות באימונים מפרכים. את מסע הניצחונות הובילו בחזית נערי רמת יוחנן:

אורון שוהם שוער הקבוצה ונבחרת הנוער של ישראל "סגר" את השער והשאיר שחקני יריב מתוסכלים ברחבה.

ערן שוורץ, "ריחף על המים" והגיע למצבים רבים במתפרצות.

דגן דרור, ממשיך שושלת משפחתית מפוארת, לא איכזב והפתיע את היריבים בזריקות ממצבים קשים. 

הדר צולמן, הוכיח יכולת לחימה והתמדה והפתיע בזריקות מדויקות מ - 5 מ'.

ענבר גל, סנטר הקבוצה ולוטם מיכאל קפטן הקבוצה ורכז המשחק, שניהם שחקני נבחרת ישראל לנוער, הובילו התקפות רבות וכמו תזמורת מתורגלת הביאו את הכדור לרשת עשרות פעמים.

צעירי הקבוצה לא פיגרו מאחור, והפגינו יכולת גבוהה.

רועי גלעד, הפתיע בזריקות חזקות מרחוק לתוך השער.

תמיר מאירוביץ', לא איכזב ודייק ביד שמאל לתוך הרשת.

עודד אופק, השלים את תמיר במשחק יד שמאל מעולה.

טל יריב, "עוזר המאמן" של פלגי, עידכן ודיווח על כל פרט חשוב במהלך המשחקים.

תומר גולן, תפס את מקום הסנטר בטבעיות.

עמרי כהן, הצליח לנתב את הכדור לשער בשקט בשקט.

וניר נצר שעוד לא מלאו לא 12 שנה! הגן על השער בהצלחה רבה פעמים רבות.

בנוסף, משחקים בקבוצה שלושה שחקנים ממשגב, שנקלטו ע"י ילדינו בצורה יוצאת דופן.

הגביע והמגן שהביאו הנערים, הם רק סמל לעבודה הרבה שהשקיעו כולם, לאורך שעות רבות, באימונים מפרכים ונסיעות אין סופיות. לנו נשאר רק להתגאות בקבוצה של ילדינו שהוכיחו יכולת התמדה, הצטיינות ועבודה קשה תחת שרביטו של המאמן והמנהל המקצועי פלגי רוזנפלד, ולאחל להם הצלחה בשנים הבאות.

זה גם המקום להודות להנהלת המועדון ולהורים, שתמכו בדרך בהתנדבות ובעזרה והגיעו לעודד בכל המשחקים. אנו מקוות שמפעל חינוכי זה ימשיך ויפעל ויביא עוד גאווה לכולנו.

חנה צולמן והדר מיכאל - מנהלות קבוצת גיל 14..

שלושה תרגילים "על רטוב", ליום קיץ חם.

סיפורי-ים, רוגש, סוער, גלי עד גבה-גלי.

סופרו לראשונה בעל פה

לבאי פאב 30+ במפגש הזמר "ים של שירים".

עמית גפן מספר -

בסטי"ל יש מין שק כזה מלא בעצים קטנים בצורת קונוס, בכל מיני גדלים. משתמשים בהם לסתימת חורים בזמן ש"חוטפים" פגיעות כדורים. קוראים לזה "קלעצאלע", וככה משתמשים בהם: לוקחים פטיש ומכניסים לחור, כמו שסותמים צינורות. סותמים את החורים שנגרמו מכדורים, או פגזים ורסיסים. בכל מדור בסטי"ל היה שק כזה עם "קלעצאלע".

אנחנו מדברים על תקופה שלאחר מלחמת יום כיפור. הייתי כבר שנה בצבא. טילים עפו סביבנו ולמזלנו לא פגעו. באותה תקופה התחילו להגיע לארץ, באוויר ובים, שיירות של ציוד צבאי מאירופה ומארצות הברית. רכבת אווירית ורכבת ימית.

הייתי מכונאי בסטי"ל. כשסיימתי את השירות הייתי רס"ר מכונה ואחראי על צוות המכונאים. תפקידנו היה ללוות את הספינות שהביאו טנקים, תחמושת ומטוסים לארץ. באיזור קפריסין, שזה מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, צבאות האויב, כמו סוריה ומצרים, הסתובבו גם הם. היינו נצמדים לאוניות הסוחר שהביאו את הנשק, בערך מאיזור הגיברלטר. כל פעם שני סטי"לים, לארבעה ימים. חוזרים, ושוב יוצאים. כך, שבועות ארוכים, היינו מאבטחים את הרכבת הימית.

יום אחד שטנו ליד רודוס, שני סטי"לים. אני הייתי באחת, כשהשנייה עלתה על אי שלא היה מסומן במפות והתחילה לשקוע.

בעמל רב הצליחו לאטום איכשהו את המדורים השונים כדי לא לשקוע. הוחלט, שליתר ביטחון ננוע לכיוון החוף של רודוס, שמא...

בלילה נעמדנו 50 מטר מהחוף. הצטרפו אלינו עוד שני סטי"לים שהיו באיזור גיברלטר. הם שטו במשך הלילה והצטרפו אלינו. ככה נעמדנו, ארבעה סטי"לים מול החוף.

בבוקר החבר'ה ברודוס ראו ארבעה סטי"לים מול החוף והיו בטוחים שהולכים לכבוש אותם (התורכים).

לאט לאט ראו שיש שם יותר מדי בלגן, קשרו את הספינה הפגועה לדופן של אוניית סוחר שהייתה בדרכה לארץ.

על פי החשבון, השייט הזה לישראל היה אמור להימשך עוד יומים שלושה, ואמרו לנו לחזור הביתה. התחלנו לשוט מזרחה. בינתיים התפתחה בים סערת אימים. אני חושב שזו הייתה הסערה הכי קשה שעברתי אי פעם במשך השירות על הסטי"ל. הסטי"ל היא ספינה לא ארוכה וגם לא קצרה, אבל כשהיא יושבת על שני גלים יש סכנה שהיא תישבר באמצע. יחסית היא חלשה מאוד. המתכננים עשו אותה קלה על מנת להשיג מהירות. וכך, כשהורדנו מהירות, ירדנו מהגל, כשהעלינו מהירות עלינו על הגל... בקיצור, היה לילה ארוך מאוד וקשה. מכל 45 החבר'ה שהיו על הסטי"ל רק אני ועוד שלושה חבר'ה לא סבלנו מהקאות ומחלת ים. כולל מפקד הסטי"ל. למזלנו, קצין הניווט היה בכושר, כמוהו האחד שעל ההגה, ואני על המנועים. ככה שטנו.

בשלב מסויים הקצין אמר לי לרדת לבקרת המנועים, לבדוק מה קורה שם. אם יש בכלל אנשים, אם יש שמן, דלק, מה מצבנו בכללי.

הסערה הייתה בשיאה, כל הסטי"ל קפץ, הגעתי לבקרה למטה, והנה אני רואה שכל המדרכים מהרצפה הכפולה שטים במים, ויש פירצה גדולה, כאילו חדר המכונות חטף חור אימים. קראתי מהר לקצין, הערנו את מפקד הסטי"ל, וירדנו למטה. אף אחד לא יודע מה לעשות. לא מזהים מאיפה יש נזילה. חשבנו שחטפנו חור מפיגוע, או מאיזה חפץ שהיה בים.

בסוף החלטתי שאני יורד לתוך כל המים כדי לבדוק מאיפה הם באים. קשרו לי את הרגליים ברצועות כדי שלא אטבע, כולם החזיקו אותי ברצועות, וצללתי למטה.

החור היה גדול ולא הצלחתי לזהות מה קורה שם. הפעלנו את כל המשאבות, גם את החירום. כל המנועים והגנראטורים מבחוץ שאבו מתוך המדור ועדיין לא הצליחו לשאוב את כל המים.

כל הזמן הם עלו קצת, וירדו קצת. כך הצלחנו איכשהו לשמור שהמצב לא יתדרדר יותר.

ובכל זאת המצב היה חמור. אנחנו 50 ק"מ מחיפה, לילה, חושך, הספינה אוטוטו טובעת וזה עסק ביש. הזעיקו מטוסים, הזעיקו הליקופטרים לחילוץ, ועוד ארבעה סטי"לים במידה ונצטרך להיקשר אליהם. הגיעה גם גוררת, וכך, כל ארמדה הימית יחד עם ה"בְּרוֹך" שטה לה לחיפה.

הגענו לחיפה אל המבדוק, שם כבר חיכו לנו, וישר העלו אותנו, עם כל הנשק והתחמושת והדלק שהיו על הסטי"ל, דבר שאסור בהחלט לעשות.

ועתה... אחרי שנשאבו כל המים הסתבר... בזמן הסערה הנוראית נתקע לו קלעצאלע כזה קטן לתוך ברז החירום ופתח אותו. זה הברז שמכניס למנוע מים לקירור מהים.

כשצללתי ראיתי אמנם שהברז סגור, אבל בפועל הוא היה פתוח. ועל זה נאמר: "הכל בגלל "קלעצאלע" אחד קטן...".

יוסי זמיר מספר -

פירסום ראשון ובלעדי!

1969, בעצם מלחמת ההתשה, כשישראל ומצרים "מתמסרות" בפעולות איבה, עלה רעיון הזוי לתקוף את האי גרין, ובכך להפגין נועזוּת, מקוריות ועוצמה, שיחזירו לצה"ל את כוח ההרתעה, ויעלו את המורל הנמוך של העם היושב בציון.

היות ופעולה מורכבת כזו מעולם לא בוצעה, היה צורך במקורִיוּת, ופיתוח אמצעים מיוחדים. נכנסנו לנוהל קרב, תיכנון והתכוננות מדוקדקים מאוד שנמשכו חודשים ארוכים.

במהלך איסוף מודיעין על "היעד", נוכחו המתכננים שתצפיות מחוף סיני על האי, שניצב בקצהו הצפוני של מפרץ סואץ, אינן מספיקות.

הוחלט על סיור מוקדם ביעד.

נבחרנו, שני זוגות צוללים, לבצע את הסיור (לא שאלו מי מתנדב?!).

בסוף חודש אפריל, כשלושה חודשים לפני הפשיטה, בלילה חשוך ללא ירח, ירדנו לים שקט - יצאנו לסיור.

"הובלנו" ע"י "כלי" תת-מימי (צוללת קטנה) אל מצוף, בקרבת האי, מדרום. זוג צוללים אחד, "לקח" את גזרת המעגן שממערב לאי, והזוג השני, שלי, היה אחראי על הצד המזרחי, הצד שעל פי התיכנון ממנו היו אמורים הפושטים, בזמן הפעולה, להגיע ולהיכנס אל היעד.

צללנו צמוד לשיפוע הבטון שהקיף את האי וירד עמוק אל מתחת למים. מדי פעם עלינו להצצה כדי לסקור את המבצר. היה מאוד שקט, שמענו את דיבורי השומרים שפיטרלו על החומה מעלינו. האפֵלה במים הודגשה ע"י פנסי התאורה הבודדים שנראו מרחוק, לאורך שולי המבצר.

הייתה חשיבות רבה לכל מה שצפינו בו באותו סיור. החומה הבלתי עבירה, הגדרות, נקודת הירידה של המצרים למים, שנקבעה יותר מאוחר כנקודת הפריצה, וגם איזור מסויים, "מוסתר" שיועד לשמש כנקודת היערכות לפני הפריצה.

לאחר שסיימנו לצלול לכל אורכו של האי והתחלנו לעשות את הדרך חזרה לנקודת המפגש, שמענו והרגשנו, פתאום, בומים איומים, שנדמה היה שהם ממש "עלינו". כל פיצוץ כאילו דוחס ומכווץ אותך לנקודה קטנה.

...מעולם לא צללתי כל כך מהר בניסיון להתרחק מהפצצות, וכמו בחלום רע נדמה היה שאני עומד במקום.

מסתבר שהמצרים, או שהיו עצבניים, או שכנראה גילו את הזוג השני (כמובן, הזוג השני!) והתחילו "לשפוך" פצצות עומק ולירות פגזי תותחים למים.

הגענו לנקודת המפגש עם "הכלי", שם כבר חיכה לנו הזוג השני, והתחלנו לנוע, עדיין בצלילה, בכל המהירות "הביתה".

תוך כדי הצלילה בכלי הרגשתי שבא עלי כאב ראש איום ונורא, הראש איים להתפוצץ וגם לצוללים האחרים היה כאב דומה.

מחוסר ברירה עלינו על פני המים לנשום אוויר חופשי. (למזלנו, כבר במרחק סביר מהאי ההפצצה פסקה), המשכנו, על-מימי, עד לחוף הטוב.

בבדיקת מכשירי הצלילה לאחר הפעולה הסתבר, שעוצמת הפצצות "העיפה" את השסתומים שתפקידם לטהר את חמצן הנשימה. נוצר מצב שבזמן הצלילה מיחזרנו את האוויר שנשמנו, כאילו שהראש היה בתוך שקית ניילון. שנאמר: מה שלא הורג, מחשל. עוד "כאב ראש" כזה ואבדנו!.

אחיאם מספר -

הגעתי לעבודה בים ובדיג כחבר קיבוץ נחשולים, קיבוץ ימי שהענף העיקרי שלו היה דיג בים התיכון. זו הייתה תקופה של חלוציות וכיבוש העבודה העברית בים. דגנו מערבית לימת ברדאוויל בדרום, ועד חופי דרום תורכיה בצפון. הספינות שלנו היו: "נחשול "ו "גל-עוז".

"נחשול" הייתה חלוצת העבודה בחופי תורכיה, הפלגנו לשם כשמצב הדיג בחופי הארץ היה חלש.

ב- באפריל 56' יצאנו מחיפה צפונה בכיוון לדרום תורכיה. בהיותנו מול ביירות קיבלנו הודעה שהספינה "קדימה" נעצרה בתורכיה והדייגים הוכנסו לכלא.

מיד שיניתי קורס (כיוון מצפון) לעבר נמל פמגוסטה בקפריסין, לשם הגיעו כל הספינות שעבדו בצפון. בפמגוסטה קיימנו התייעצות, ובגיבוי איגוד הדייגים בארץ, החלטנו להמשיך בעבודה מול החוף התורכי למרות המעצר של "קדימה".

רוב הספינות חזרו לארץ עמוסות דגים במחסניהן, ואילו אנו, שלושת ספינות, הפלגנו לעבר החוף התורכי. דגנו מול עיר הנמל מרסין מחוץ למים הטריטוריאליים התורכיים, כשקיבלנו הודעה מ"תנובה" לחזור כי יש מחסור בדגים. משכנו רשת אחרונה, והתכוונו להפליג. פתאום הבחנתי באונית מלחמה תורכית יוצאת מהנמל בכיווננו. נשארנו שתי ספינות (השלישית חזרה) "נחשול" שלנו, ו"נווה-ים" של קיבוץ נווה-ים. הסבתי תשומת ליבם של אנשי נווה-ים והמשכנו לעבוד. אלא שהאוניה התורכית שהתקרבה והחלה בירי מקלעים ופגזים מעל התרנים שלנו. נאלצנו לעצור ולהרים את ציוד הדיג. (היה לנו בספינה מקלע "ברן" להגנה עצמית, שקיבלנו ממשטרת ישראל. על מנת למנוע בעיות, נאלצתי לזרוק את המקלע והתחמושת לים).

בשלב זה התקרבה אלינו סירת מנוע עם צוות השתלטות תורכי. הם עלו על הספינה עם "טומיגנים" מכוונים אלינו. הייתי בתא ההגה, באמצע דיווח לתחנת החוף שלנו בנמל יפו, כאשר הקצין התורכי שאל איפה "הקַפְטָן מוטור" (הקברניט), הוא נכנס אלי עם נשק מכוון כדי להוריד אותי לסיפון.

כאן נוצרה בעיה: בפמגוסטה הוצאנו את המזרונים לאיוורור, ונפלו מהם כמה כפתורי-בד. אחד החבר'ה תפר את הכפתורים לכותפות חולצת החאקי שלו ועלה לסיפון עם ה"דרגות". אני הייתי יחף, כשרק מכנסיים קצרים לגופי. התורכי היה בדילמה, מי פה הקפטן.

בסופו של דבר נלקחתי מהספינה אל האוניה התורכית, וכמוני הקפטן של "נווה ים". הושיבו אותנו על הסיפון, במרחק אחד מהשני, עם זקיף נושא אקדח ורובה מכודן, כשהמלחים התורכים מסתכלים מסביב.

הפלגנו לנמל איסקנדרון, שם נלקחנו בעשר בלילה לחקירה. חיכה לנו נציג הקונסוליה הישראלית בתורכיה.

באמצע חקירה נלקחנו, שני ה"סקיפרים", לבית מלון וחייל הוצב לשמירה על דלת חדרנו.

שאר החברים משתי הספינות נשארו לישון על הספינות בנמל. למחרת היינו כל היום בנמל, מסדרים את הספינות, אורזים, ורואים בצער איך התורכים מורידים את שלל הדגה שלנו.

בערב האחד במאי ישבנו על הסיפון ושרנו. למחרת הועברנו בדיליג'נסים תחת משמר של חיילים לבית המשפט ומשם לבית הכלא העירוני, ולפגישה עם אנשי "קדימה" שנעצרו לפנינו.

בית הכלא היה מבנה צרפתי בן 40 שנה. היינו עשרים ושניים דייגים, משלוש ספינות, הכניסו אותנו לחדר של 10X7 מ"ר, יחד עם אסירים תורכים, ערבים, וביניהם גנבים, אנסים, רוצחים וחשישניקים שהמשיכו לעשן גם בכלא. יחד היינו בחדר כ- 50 איש!

המיטות היו מעץ, ללא מזרונים, צמודות אחת לשנייה, כל מיטה ברוחב של 80 ס"מ ועליה שניים מאיתנו - בקיצור צפוף מאוד וגם... פשפשים וכיו"ב.

היחסים בינינו לבין המקומיים היו מתוחים מאוד, היה שלב שהם העבירו ביניהם סכינים.

אבל לאט לאט הם הבינו שאנו סוג אחר של אנשים, קוראים ומתנהגים כבני אדם. לאחר זמן הם התחילו לכבד אותנו והמתח ירד.

העברנו את הזמן בקריאה ובמשחקים שקיבלנו מהארץ. כתבנו וקיבלנו מכתבים. התעמלנו ושמענו רדיו (שקיבלנו). לא פעם התעורר ויכוח, המקומיים רצו לשמוע תחנות מקומיות.

מדי יום הוציאו אותנו לסיבובי חצר, שהייתה לא יותר מ - 30X5 מ' בתוך המבנה, כאשר למעלה סגרה עלינו רשת ברזל, ועל הגג מסביב שומרים חמושים.

כל יומיים - שלושה היו יוצאים שני חבר'ה על מנת להפעיל את מנועי הספינות (לפי דרישתנו), ואז גם יוצרים קשר רדיו טלפוני עם הארץ. כמו כן הגיעו נציגי מחלקת הדיג ואיגוד הדייגים מהארץ, על מנת לטפל בעניינינו ובמשפט. הובאנו מספר פעמים בעת המעצר לישיבות בית המשפט ושם הייתה הצגה אחת גדולה. הם ידעו שהיינו מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. מפי שכנינו האסירים התורכיים, נודע לנו שנהיה בכלא במשך חודש ימים. וכך היה. בסוף מאי 56' שוחררנו.

כשהגענו לחיפה, נפגשנו עם אנשי האיגוד, מחלקת הדיג, והמשפחות וההתרגשות הייתה רבה, ראיונות עיתונאים וכו'.

את הספינות החזירו לנו רק אחרי 20 חודשים. בינתיים עבדנו בהעמסת פרי על אוניות בנמל חיפה ועבודות מזדמנות אחרות.

משחזרו הספינות המשכנו למרות הכל, להפליג צפונה ולדוג באותו איזור שבין מפרץ איסקנדרון לעיר מרסין. .

פרוטוקול ועד הנהלה מספר 13/2007

שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה : 21.06.2007

מספר חברי ועד ההנהלה : 13

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דוד דוידוביץ, אליעזר גוטמן, רפאל דינסטג, יונת מולכו, יהודית אפרת.

נעדרים : אבנר אחיטוב, ישי קציר.

סדר היום:

1. קבלת סודנים ("פליטי דארפור") לשהייה זמנית בקיבוץ. (בהשתתפות אלישע שלם, עמית רון).

2. בונוס + הגדלת ההפרשה לקרן השתלמות.

3. "דת וקיבוץ".

הוחלט.

1. לקלוט עד ארבעה סודאנים פליטי דארפור. כתנאי מוקדם, לוודא מה קורה אם לא נקלטים מכל סיבה שהיא. לאן חוזרים. * בודדים ולא משפחות. * מגורים "באולפן". * קיום בדיקות ואישורי בריאות. * הסדרת עבודה מתאימה. * מרכזת הפרויקט – יונת מולכו.

יונת ונתי יגבשו מתכונת מתאימה ל"תקציב אישי".

2. לבקשת האסיפה הוצג ואושר פירוט, אשר יחולק לחברים בתאי הדואר ויובא לדיון חוזר באסיפה.

3. המזכירות החלה בדיון על התנהלות בתחום הציבורי הקשורה בנושאי דת. הדיון יימשך.

רשם – אודי.

פרוטוקול אסיפה כללית מס. 05/07

תאריך: 19.06.07

יו"ר : מאיר יפה.

מזכיר : אהוד פלד.

נוכחים: 85 חברים.

סדר היום:

1. נדב ברמן – קבלה לחברות.

2. בונוס/קרן השתלמות בתקציב הקהילה 2007.

3. ייעוד הדירה ה-16 במחזור הבנייה הבא.

הוחלט:

1. ברוב גדול וללא מתנגדים החליטה האסיפה בעד קבלת נדב ברמן לחברות בקיבוץ.

מועבר לאישור בקלפי כמקובל.

2. הוצגה הצעת המזכירות לחלוקת בונוס וקרן השתלמות בתקציב הקהילה לשנת 2007 כדלקמן:

א. הגדלת קרן ההשתלמות מ-400 ל- 600 ₪ בחודש.

ב. חלוקת בונוס בסכום אחיד של 2,500 ₪ לכל החברים.

ג. חלוקת בונוס על פי ותק בגובה של 285 ₪ לשנה עד לוותק מירבי של 45 שנה.

לבקשת חברים יובא הנושא להמשך הדיון באסיפה עם פירוט נוסף.

3. אושרה החלטת המזכירות להקצות את הדירה ה-16 (ואחרונה) במחזור הבנייה הבא לתור
ה"צעירים". האסיפה העבירה החלטתה לאישור בקלפי.

רשם אודי.

עכשיו כבר אפשר להודות ולברך.....

אחרי שהסתיימו כל ההליכים הפורמאליים של בחירתי לתפקיד מנכ"ל פלרם תעשיות בע"מ, אני מוצא לנכון להודות לחברי הרמה על הבעת האמון ו"הרוח הגבית" החזקה שקיבלתי.

בעיקר אני מבקש להודות לצוות הבחירה של ההנהלה הכלכלית, שעשה עבודה מקצועית ויסודית בדרך לגיבוש המלצתו.

ברור לי שהמשימה שהוטלה עלי כבדה, מורכבת, ונוגעת לכל אחד מאנשי רמת-יוחנן.

תחושת הביטחון שלי לביצוע המשימה בנויה על התמיכה הציבורית הרחבה, ובעיקר על הצוות המיומן והמחוייב לכל משימה שצמח בפלרם במשך השנים.

אני מתחייב להפעיל את כל יכולותיי וניסיוני המקצועי, כדי שפלרם ימשיך להוות מקור פרנסה וגאווה לכולנו, לאורך שנים.

אשתדל לדווח מעל דפי ה"ברמה" מפעם לפעם, על ההתפתחויות בחברה ועל התוצאות התקופתיות בה. תודה, ובהצלחה לכולנו, ארנון אשד.

חסיק ברבר

הליך תקין

או - "למה שאני אבוא לאסיפה בכלל"

הדיון על יעוד הדירה ה- 16 עסק בדירה אחת בלבד, ללא משמעות מערכתית כוללת, וללא עניין עקרוני אמיתי.

למעשה, כמעט ואין לעניין שום השפעה על אף אחד (ועל שום תור), למעט ה"מתמודדים" כמובן.

העובדה שאין לי קשר משפחתי כלשהו עם אחד מהצדדים, מצביעה ברור על שוּליוּת העניין. בעצם, הדבר היחיד כמעט, שהניע את כיוון הבחירה שלי, הוא החלטת המזכירות.

הערעור על החלטת המזכירות הוא שהעלה את הנושא לאסיפה. רבים (אני בתוכם), הצרו על כך שעניין רווי עניינים אישיים/חברתיים – בקיצור סובייקטיבי בעליל, הגיע בכלל לאסיפה, ואף הוצע להחזירו לצוות מצומצם שימצא פיתרון.

האסיפה לא יכולה לקיים דיון מעמיק כמו ועדה או מזכירות (או שתיהן ביחד), ולכן ברוב ברור הוחלט לקבל את החלטת המזכירות.

ערעור נוסף, בצורת חמש ידיים לפחות, שלח את הנושא אוטומטית לקלפי.

והנה, למרות כל דיוני ועדת השיכון, שהפכו לדיונים והחלטת מזכירות, שהפכה לדיון והחלטת אסיפה, על מודעת הקלפי נוסף סעיף בכתב יד (הדחיפות רבה – היסודות כבר כנראה נוצקו) "יעוד הדירה ה- 16" זהו. וכך גם על פתק ההצבעה.

לא "אישור החלטת המזכירות", לא "אישרור החלטת האסיפה", כלום, רק - "יעוד הדירה ה- 16".

זאת לא הייתה אפילו "המלצת האסיפה לקלפי", אלא החלטת אסיפה. וכל זאת לאחר שאחת ההצעות שנדחו באסיפה, הייתה להעביר את ההכרעה ללא המלצה לקלפי.

אני לא יודע מי מנסח את הסעיפים שעל דפי ההצבעה, אבל ברור שבמחי-יד (מדפסת) הוא מחק את כל התהליך שקדם להצבעה בקלפי, ושכלל החלטות ברורות של הגופים הנבחרים.

אז מילא שהם נהנים למלא את זמנם (שאני שותף במימון שלו) בדיוני סרק, אבל למה שאני אבוא לאסיפה בכלל? .

עמית זית

"בונוס" - חלוקה שווה לכולם

אנו חיים בקיבוץ הדוגל בשוויוניות. כלומר, כל חברי הקיבוץ נושאים בנטל החובות שווה בשווה,

וכמובן מקבלים אותן זכויות (תקציב , חינוך, רווחה וכו').

לכן אני חושב שצריך לחלק את הבונוס (שניתן על סמך הישגי השנה החולפת) שווה בין כל החברים ולא בחלוקה דיפרנציאלית לפי ותק.

כשבן קיבוץ מחליט להיכנס לחברות, הוא מקבל עליו את כל החובות שכולנו נושאים בהם, למה הוא לא יכול ליהנות מאותן הזכויות, בדיוק כמונו. איזה מסר אנו משדרים? שכולם שווים וצריך להתחלק בחובות, אך כשמגיע הזמן להתחלק בפירות, יש שווים יותר!

אם אנחנו חושבים שצריך לתגמל ותיקים בגין תרומתם רבת השנים לקיבוץ, הבה נקיים דיון ונתגמל אותם בהתאם (תוספת ותק, בניית דירות לפי ותק וכו').

אם אנחנו חושבים שצריכה לעבור תקופה של מספר שנים, עד שהחבר יהיה זכאי לקבל את הבונוס, הבה נקיים דיון ונחליט בהתאם. אך לא יתכן שבכל פעם שאנו נחשפים לפיתוי חומרי כלשהו, אנו הופכים את סולם ההחלטות והערכים הפנימיים שלנו רק כדי לזכות בנתח גדול יותר מהעוגה, ועוד עוטפים את זה היטב, כדי להסתיר את הסתירה שבמעשינו, ואת שבירת החוקים אותם יצרנו.

מהו פרצופה של חברה שמצפה מחבריה, ומהעומדים בראשה, לעמוד במערכת החוקים שהיא יצרה, אך כל פעם שקשה לה, או לא מתאים לה, היא "שוברת את הכלים" ומסדרת אותם איך שנוח לה.

לסיכום : החלטות צריך לקיים ואם אנו לא מצליחים לעמוד בהחלטות והחוקים שלנו בואו לא נחלק את ה"בונוס" (בבחינת אל תשים מכשול בפני עיוור), ונשתמש בו לפעילויות קהילתיות כאלו או אחרות.

(ובאופן תיאורטי בלבד, בהנחה שנחלק את ה"בונוס, לפי ותק, האם זה אומר שבמקרה שהקיבוץ ייפול ויקלע לחובות, נטל החובות יתחלק בצורה דיפרנציאלית לפי וותק? אני מניח שלא). שתהיה שבת שלום שווה לכולנו. .

דוח שבועי / א. פלד

צרור תודות.

לכל אורך השנה מסיימים חברים תפקידים ועוברים לתפקידים אחרים. לפעמים נחוג האירוע בתוך הענף, לפעמים בפורום רחב יותר ולפעמים בכלל לא. מאחר ואיננו עיקביים בנושא זה (חוסר עיקביות מחדלית), קשה לקפוץ פתאום ולציין דווקא אירוע מסויים, שמא ישתמע שאירועים אחרים היו פחות חשובים כביכול.

ובכל זאת, לאחר ההקדמה האפולוגטית הזו, אני מבקש להתעכב מספר שניות ולהודות בשם כולנו באופן מיוחד לשתי "בנות" שהחליפו תפקידים לאחרונה. הדבר נעשה כל-כך בשקט – כמנהגן תמיד – עד ש"כמעט" לא הרגשנו. תודה ליעל דינסטג, שסיימה עבודתה בריכוז ענף המזון ועברה לתיבולים ותודה לאתי גפן, שסיימה עבודתה בכלבו ועברה לרכז את ענף המזון. שני תפקידים מן הקשים והמורכבים ביותר במקומנו, שהרי הם נוגעים במישרין לקיבתו של כל הצבא. שתי חברות שניהלו את ענפיהן עם המון כישרון ומסירות. יישר כוח והרבה הצלחה בתפקידיכן החדשים.

דירות ל"משתפצים".

ועדת השיכון עושה "שמיניות באוויר" על מנת להעמיד דירות זמניות עבור חברים היוצאים מדירתם באופן זמני לצורך שיפוצים. הגידול (המבורך) בתקציבי השיפוץ, הגידול הטבעי (המבורך) והעיכוב בבנייה החדשה, יוצרים לחץ על מצאי הדירות הפנויות. לכך יש לצרף הצרכים השוטפים (אירוח משפחות פלרם בקיץ, אירוח "מינימלי" במשך השנה, נושאים חברתיים).

אנו מפחיתים מספר הדירות המיועדות לתושבים, אבל יש להבין שגם פעולה זו היא עניין של תהליך, (מדובר תמיד באנשים, רובם ככולם בני משפחה או כאלה שעובדים איתנו) ולא "זבנג וגמרנו". החברים מתבקשים לגלות הבנה וסבלנות, ולשקול בכל מקרה "פעמיים" (על פי אופי השיפוץ והיקפו) אם אכן קיים הכרח לצאת מן הדירה בשל השיפוץ.

בונוס + תוספת לקרן השתלמות.

במצוות האסיפה נערכו עוד כמה "סבבי התייעצות" ו"חידוד עפרונות". הצעה מתוקנת תחולק בתאי החברים לפני האסיפה הקרובה.

"כסאות פלסטיק".

הנמצאים ברשות מחסן התרבות, בחדר האוכל ובבריכת השחייה, הם המוצר המבוקש ביותר בקיבוץ (במיוחד בקיץ). אין כוונה למנוע מחברים להשתמש בכיסאות אלה לאירועים פרטיים, אבל החברים חייבים לעשות זאת ברשות, ובידיעת האחראים: דרור שמעוני לגבי מחסן התרבות, אתי גפן לגבי חדר האוכל ואייל כהן לגבי בריכת השחייה. כל זה נכון לגבי שימוש בתחום הקיבוץ, קל וחומר כאשר הכיסאות משמשים לאירוע שמחוץ לקיבוץ.

ככלל, יש לפנות בעניין זה לדרור (מחסן תרבות). הכיסאות בחדר-האוכל ובבריכה אינם אמורים לצאת משם. .

"תורת חיים"

עידו שלם ואמיתי טלמון

בני הארבע משוחחים ביניהם –

אמיתי: קודם נולדים, אחר כך עוברים לבית התינוקות, אחר כך לפעוטון, אחר כך לגן, אחר כך לבית הספר,

אחר כך לצבא, אחר כך נעשים איש, אחר כך זקנים ומתים.

עידו שואל: ואחר כך?

אמיתי משיב: סתם נבלה.

(מצא בארכיון והביא לדפוס: דניאל טלמון)

סוֹפוֹ שֶׁל הַיַּחַד

לְכָל נְבִיאֵינוּ מְבַשְּׂרֵי "הַבְּשׂוֹרָה"

לְכָל הַטּוֹעֲנִים כִּי פָּשׁוּט אֵין בְּרֵרָה,

סְתָם חֲבֵרִים, וְנוֹשְׂאֵי מִשְׂרָה

אֶל תִּגְרְרוּנוּ אֶל זוֹ הַצָּרָה

מֵהַדִפְרֵנצִיאֲצְיָה הַזּוֹ אֵין חֲזָרָה.

הַשָּׂכָר הַדִפְרֵנְצִיאֲלִי דָּבָר לא יִפְתּוֹר

לא הוּא שֶׁיָּבִיא אֲרוּכָה וּמָזוֹר,

הַשִּׁיטָה הַזּוֹ תוֹבִיל אֶל פִּי פַּחַת

הִיא לְלא שֶׁמֶץ סָפֵק סוֹפוֹ שֶׁל הַיַּחַד.

הִיא סוֹפָהּ שֶׁל מָסוֹרֶת רַבַּת תִּפְאֶרֶת

מַתָּנָה מֻפְלָאָה לָנוּ נִתְּנָה לְמִשְׁמֶרֶת,

לָאוֹמְרִים כִּי אוֹצְרוֹת הָרוּחַ הֵם כְּלוּם

בַּבַּנְק הֵם אֵינָם אֶמְצָעִי לְתַשְׁלוּם

אוֹמַר: הֵם הֵם הַדָּבָר הַבָּטוּחַ

עֶרְכָּם לא נִקְבַּע עַל צָג אוֹ עַל לוּחַ,

כִּי בְּתם יְמֵי הַחוֹל הַחוֹלְפִים כְּקִלּוּחַ

נוּכַל לִשְׁאוֹב מִבְּאֵר אוֹצְרוֹת הָרוּחַ.

הֵם חוּמָה וְאוֹרָהּ שֶׁל מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

אָבְדָנָם הוּא אָבְדָן כּוּר הַמַּחְצֶבֶת.

ראובן עזריאלי23/7/07

יונתן בן צבי

מידת השיתופיות ברמת יוחנן

לפני מספר שנים קיימנו דיון רב משתתפים (כ - 150 חברות וחברים). במהלכו התברר שרוב המשתתפים לא רצו שרמת יוחנן תעלה על דרך "הפרטת הַהִשׂתָּכְּרוּת". (משכורת דיפרנציאלית בלע"ז).

אם מתחילות לנשב היום רוחות אחרות, או אם יש אפשרות שמתחילות לנשב רוחות אחרות, אין רשות לאף אחד, גם לא להנהלת - הנהגת הקהילה, לעצור את הדיון.

והנה מתברר לנו כי נערך "דיל" בין חברי הנהלת הקהילה, לפיו לא יעסקו בנושא עד סיום תפקידו של אודי כמנהל הקהילה. ? ? ?

וכל כך למה ? כי אודי: "לא רוצה להתעסק בנושא". כך הכריז אף מעל דפי ה"ברמה".

זה "דיל" לא חוקי. הוא איננו מחייב אף אחד מאיתנו. גם לא את חברי ההנהלה שהסכימו לו. ההיפך הוא הנכון. הנושא חשוב מדי מכדי שייגמר ב"דיל" בין ממלאי תפקידים.

אם יש אפשרות שיש מספר גדול של חברים החפצים ללמוד, ואולי גם ליישם, כיוון שכזה, חובתה של הנהלת הקהילה לבדוק ולעשות. או להתפטר (ח"ו).

תלויים ועומדים מספר נושאים בדרגות חשיבות שונות לגבי חברים שונים.

כולם איכשהו משתלבים בנושא ההפרטה:

הבונוס:

צריך לציין שרוב הקצאת הכספים להעברה לחזקתם הפרטית של החברים אינם, ולא יכולים להיות כלל "בונוס", שהוא הקצאה חד פעמית על פי החלטה מיוחדת. כספים אלה רובם תוצאה של צבירת רווחים מרובת שנים. העברתם לזכות פרטית של החברים הינה "חלוקת רווחים". וגם אם נקרא להם "דמי עזיבה ללא עזיבה", או כל שם אחר. אלה הם ריווחי אירגון כלכלי - מישקי השייך לקהילה. צבירתם היא פונקציה של מספר השנים אותן השקיע כל אחד מהחברים בעמלו בקיבוץ. אינני תמים לחשוב כי התרומה של כולם שווה, אך לא השכלנו עד היום לייצר מדד אחר לזכויות על שיכון או רכוש או "הון צבור".

עד שלא יופרטו דרכי ההשתכרות שלנו, המודד היחידי לחלוקתם של הצטברויות הון אלה או של חלקן, הוא ה"ותק". בחרנו עד היום להתנהל לפי המדד הזה. לכן רק לפיו מרביתם (70% - 80%) יכולים לעבור מחזקת הכלל לחזקת הפרט. חשוב כמובן לעשות חלוקות שיפצו את בעלי הוותק הנמוך שבינינו. זאת, על מנת לא לאפשר היווצרות של פערים בלתי סבירים.

ברור שמי שחי חלק גדול ממשך חייו כבוגר מחוץ לרמת יוחנן, לא יוכל ליהנות מהצבירה שנעשתה, מעבר ל"מצב" הוותק שלו כאדם פעיל ומשתתף באירגון הכלכלי שהוא רמת יוחנן.

השתכרות דיפרנציאלית:

לכן: כל השואפים לחלוקה אחרת של ה"יש" (מבלי לפגוע ברזרבות הדרושות להמשך הפעלתו הריווחית של האירגון הכלכלי שהוא רמת יוחנן), יכולים לעשות זאת רק ע"י חלוקה מחדש, אחרת. חלוקה הלוקחת בחשבון את התמורה האמיתית המתקבלת מפעילותו של הפרט לטובת הקהילה. (שוב: שכר דיפרנציאלי). אז אולי נצטרך לבדוק גם את הנזקים, חס וחלילה, שגורמת פעילותו של זה או אחר מבנינו.

גם אם נעשה זאת, יחולו נוהגי החלוקה האחרת רק על הצברים שייעשו לאחר הנהגתה.

קודמינו כתבו תורה שלמה של התנהלות קיבוצית. היא הייתה מפורטת, כוללנית, וגם מתאימה לזמנה.

תורה זו עוגנה בחוקי ה"ישוב היהודי" בימי המנדט, ולאחר מכן בספר החוקים של מדינת ישראל.

היום, כל קיבוץ המשנה את "התורה השיתופית" של קודמינו, מקימי הקיבוץ, אין לו ברירה אלא לארגן לעצמו דרך התנהלות אחרת, לפי רמת השיתופיות ואופן חלוקת עודפי ההכנסה (כל עוד ישנם כאלה). לכתוב אותם, לפרטי פרטיהם, ביישוב הדעת, ובמאמץ שלא ליצור פערים שאינם מתקבלים על דעותינו כמתאימים לחברה שלנו.

חברה שהשאיפה לאושר ועושר, אך קודם כל רווחה לכל החברים בה, היא אלמנט מרכזי שלא ניתן שלא לקיימו כיום ו/או בכל עתיד הנראה לעין. (לפחות כהנחיה אידיאולוגית עצמית, ודי מוחלטת).

מָתְכּוֹנֶת התנהלות זו, צריכה גם להתקבל על דעת הגוף המחוקק של מדינת ישראל.

והעובדה שכל זה צריך להיעשות ע"י כל קיבוץ בנפרד, בהתאם לתנאים המתקיימים בו, מקשה מעט ללמוד מניסיונם של אחרים.

רכוש:

בעתיד הנראה לעין, לא נראה כי יהיה זה מהחכמה להפריט את הרכוש היצרני של הקיבוץ, ומטעמים של המשך קיום חברתי, גם לא את הרכוש והמוסדות הציבוריים.

מאידך, יש כנראה מקום להפרטה של אלמנטים שמטבעם הם פרטיים בכל חברה נורמאלית, ושהבעלות עליהם נרכשת ע"י החבר במשך שנות חייו ועבודתו בקיבוץ כבוגר.

(כמובן שמתעוררת השאלה לגבי מי שחלק גדול מהחברים חושבים שאיננו נותן את חלקו וחי בקיבוץ על "פריילוף". אבל תופעה כזו מוכרת בכל חברה, ובד"כ החברה מקבלת על עצמה לדאוג גם למובטלים ולמתקשים בפרנסה).

הכוונה כאן היא לבעלות על דירה אישית ועל האדמה הנילווית אליה.

ככל שאנו מתקדמים בשנים, מתברר לכולנו (כמעט) הצורך ליכולת להוריש חלק מהצבירה שעשינו בחיינו ליורשינו, הן בקיבוץ והן מחוצה לו. למי שקשה להבין את זה בגיל צעיר, יתבהרו ויתבררו לו הדברים בגיל מאוחר יותר.

בכדי לאפשר "הזדקנות שקטה" ובלתי מוטרדת, חשוב כי עניין זה יוסדר. ממילא אין עליו ויכוח של "מה" אלא רק של "איך", דהיינו, מה היא הדרך ההגיונית, והלא יקרה, כדי לבצע את ה"הפרטה" הזו. ואם סביר יותר לעשותה בדרך של הקצאת כספים שווי ערך לדירה, אין בעיה לעשות גם זאת.

התאריך הקובע:

המינוח הזה מקובל על הקיבוצים כתאריך ממנו והלאה חלות זכויות שונות של חברים הנמצאים במעמד שהוא בקיבוץ.

אין זה חשוב כל כך מתי בדיוק נעבור ממתכונת למתכונת. זה ייקח זמן. ואולי אולי זה לא יקרה אף פעם.

מכל מקום. חשוב מאוד לקבוע כבר עכשיו, לגבי מי יתפסו הזכאויות השונות, וממתי.

כדרך הטבע חברים גם מסיימים את חייהם. חשוב שלא יחיה כאן אף אחד במחשבה שדחיית ההחלטה על ה"תאריך הקובע" נדחית בכוונה כך, שמי שלא יהיה עמנו בעת הפרטה כלשהי, כבר לא יזכה ליהנות ממנה. זה מצב שיכול להביא כמה מאיתנו דווקא לדחוף לשינוי מהיר ככל האפשר, שמא לא יזכו כבר הם, או יורשיהם, ליהנות משינוי עתידי כלשהו.

בדיונים מסוג זה "החיפזון הוא מהשטן".

דיון וקבלת החלטה נבונה בדבר "התאריך הקובע" נדרש, על מנת שכל דיון עתידי על הפרטות או חלוקות הוניות לא ייעשו בלחץ של זמן.

הנהלת הקהילה היא הגוף שחייב להוביל להחלטה בנושא זה, שאם לא תעשה כן הרי היא מובילה אותנו לקראת דיונים לא משוחררים בעתיד.

דרך הדיונים אשר צריכה להתקיים היא ב – 3 שלבים:

א. דיון וקביעת התאריך הקובע לזכאויות עתידיות.

ב. דיון משלים ומבהיר בנושא ה"בונוסים" והקצאת כספים מקופת הקהילה לחזקתם הפרטית של החברים.

ג. בדיקת רצון הציבור בנושא ההפרטות – הוניות ו/או בהקשר של הַהִשְׂתָּכְּרוּת האישית..

ירמיהו

על זרים שנובלים עם הזמן...

יום ראשון. צהריים.

שבֵע אחרי הארוחה, אני נשפך מחדר האוכל הממוזג אל השרב הבלתי נסבל. וזה אותו השרב שעליו אנו מתבשרים כבר מזה שבוע ימים: מזג אוויר קיצוני. הנה הוא פה... אחר כך החזאים יגידו לנו שבעצם זה לא כל כך נורא, ואולי שכחתם (אנחנו לא שכחנו!) שהקיץ התחיל כבר לפני יומיים, וזה לא הולך להיות קריר יותר לפני אוקטובר (!!!).

האור הלבן מסנוור, קשה לפתוח את העיניים. משקפי השמש מונחות על הפדחת, אך אני מחפש אותם אובד עצות, איפה לעזאזל השארתי אותם!

לחות דביקה. בצעדים כבדי-משא (כן, כן, אלה אורחותיו של המזון המשובח, וניקמתו המתוקה בסועד הגרגרן), אני פונה אל תאי הדואר. ומה רבה שמחתי כשאני מרים את מכסה התא ומגלה, להפתעתי, שני דפים מסוככים, שצולמו מתוך ה"ברמה", ובהם רשימה שכתבתי לפני 8 (!) שנים, שעסקה, איך לא, ביתרונות השיטה הישנה.

אין שום סימן, או אות, מיהו השולח.

הייתכן שכבודו (או כבודה) "שכח" לחתום את שמו? היעלה על הדעת?

מיהו זה, אני תמה, שנבר בכתובים 8 שנים אחורה (!!!) ודלה את הרשימה הזניחה הזו מתהום הנשייה?

בלית שום רמז, שום רימזון דק דקיק שייתן לי קצה של חוט, אני מנסה לנחש, ולא מצליח.

אין גם הסבר מה הרגיז את מנוחתו, עד כדי כך שהואיל להטריח עצמו לרשימה המיושנת הזו, לצלמה, ולשגרה אלי.

מה שכן, הוא שירבט בעט, בכתב ידו היפה, בראש העמוד הראשון, את משפט המפתח לתעלומה: "מעניין לעניין באותו עניין". מהו ה"עניין" ומהו "אותו העניין" השד יודע.

לך תיכנס לראש של החמיצר הזה, ודווקא בשעת צהריים רותחת? הגזמה פרועה.

על פי ההיגיון, אני מסכים עם עצמי, נכון היה להתעלם מכבוד האנונימוס ה"ביישן". במחשבה שנייה, אני לא מסכים עם עצמי, זו הרי לא הפעם הראשונה לדיווּר האֵינשֵׁמי הזה, תנסה ל"קלוט" מה רוצים לשדר לך. מחאה? תמיהה? והוא (או היא) אולי לא היחיד ש"מבין", או "לא מבין", או מפרש נכון או לא נכון את ה"כוונות הנסתרות" שלך בדרך פתלתלה.

ובמחשבה שלישית, אני משתבלל כנוּע לתוך עצמי: חביבי, אתה מסתבך במילים הנפלצות של עצמך, לא יודע מה אתה בכלל רוצה. לא מעצמך, ולא מהקיבוץ, איך אם כן, אתה רוצה שאחרים יבינו?

אחר כך אני מסכם לעצמי את הוויכוח בהחלטה אסרטיבית חד משמעית: אם אפשפש בדעותי בעבר ובהווה, יהיה זה בלתי סביר בעליל לגלות שמעולם לא שיניתי אותן. ההיפך הוא הנכון יש להניח שימצאו בהן לא מעט סתירות שלא ניתנות ליישוב, ככה זה. החיים מסובכים.

אנשים חכמים נוהגים להיתלות באילנות גבוהים (שנדמה שהם עוד יותר חכמים) ולצטט מדבריהם כתנא דמסתייע לטיעוניהם, אז הנה עוד אחד, ר' זלמן פישקו הירש הגמ"א מפִּילווישוֹק, שהיה אומר: "הקבעון מן השטן – מותר לשנות דעות ותובנות".

אין זה מן החכמה, וגם לא ראוי, לשנות דעות כל יום, אך מעת לעת - לא סוף העולם.

ולעצם העניין שלשמו התכנסנו, דעתי האישית לא כל כך חשובה.

מה שכן חשוב הוא שלא נפסיק לדון, לברר, להתווכח, להתמקח לדבר אחד עם השני, לא להניח לעצמנו להיסחף בזרם בלי לשלוט עליו, לא לנוח על הזֵרים, בסופו של דבר הם נובלים...

על כן אני משתדל כמיטב יכולתי (גם אם לפעמים זה בוטה מדי), להניע חברים לבטא מצוקות, בוודאי את הדברים הכואבים, הבוערים, שלא נותנים לישון בלילה, שמציקים, שקשה לכתוב עליהם, "שמא"... ואולי גם לא נעים לקרוא עליהם, אבל הם "אנחנו", על מעלותינו וחולשותינו.

אז, כן, ידידי האנונימוס, אני שלם עם עצמי ועם דעותי, גם אם הן לפעמים משתנות עם הזמן והתנאים.

ולמה אני טורח לענות לך, ולספר לך על מחשבותי והרהורי? כי הויכוח הוא לא ביני ובינך, הוויכוח הוא ציבורי, ואני מקווה לגרור אותך מאלמוניותך, לגרום גם לך להשתתף בדיון בצורה גלויה.

הדעה שלך (לא משנה מה היא) חשובה! לי. לכולנו. .

אופיר שוהם

על סלומון שור ז"ל, אבא של אמא,

דברים ליד הקבר -

אתמול בשעה 20:00 קפצה מרגריטה לבקר בבית החולים "כרמל" שבחיפה. התחשק לה לפגוש את האהוב שלה, סלומון ולחגוג עימו את יום השנה ה – 59 לנישואיהם. היא חפנה את ידו בידה, ויחד התנתקו מהארץ ועפו לשמיים, לחגוג את אהבתם תחת שמש ברזילאית, כשברקע מתנגנת מוזיקת סמבה עדינה, ביד אחת קוקטייל קיפירינייה ובשנייה היד האהובה, המלטפת של האהוב.

למעשה ביום שבו נפטרה סבתא, איבד סבא את העניין בחיים. עצב ותחושת האובדן, ליוו אותו במשך השנתיים האחרונות. אתמול הוא הפסיק לנשום.

התקופה האחרונה הייתה קשה עבור כולנו. השהייה בבית החולים כשאתה מחובר לצינורות ומכשירים לא היית דומה כלל לדמות הסבא שאנו נזכור: אדם אלגנטי ומוקפד, תמיד מסופר למישעי, שפם גזור בדיוק, נעלייים מבריקות, וחיוך גדול על פניך. חוש ההומור המפותח שלך ליווה אותך גם בימיך האחרונים, בהם בעודך מסתובב בבית האבות ברמת יוחנן, קראת לאחת האחיות והפרחת לכיוונה נשיקה באוויר.

אנחנו ניזכור את הארוחות הנפלאות שנערכו בביתכם שבהרצליה, איך תמיד היית מבקש תוספת ולעולם לא מתנגד לקינוח. אחר כך כדי לעכל את הארוחה, נהגת לייבש את הכלים ובכך לעזור לסבתא.

הקמת משפחה גדולה, שתי בנות, שבעה נכדים, ואפילו זכית לשני נינים אותם כינית ה"ג'ורוש" – הריבית.

החלטתכם לעלות לארץ בגיל מבוגר יחסית, הייתה אמיצה ודרשה הקרבה ושינוי באורחות החיים. אך בזכות מעשה זה התאפשר לנו להכיר אותך ואת סבתא ולבלות איתכם את שארית חייכם. יתרה מכך, על המעט זמן שנשאר לנו יחד לבלות בבית באבות בקיבוץ, אנחנו מברכים, אלו היו שעות האיכות שלנו יחד, שעות של שיחה, חיוך וטיפול. שעות מעטות, אם כי עשירות באהבה וזיכרונות

מאחלים לך ולסבתא יום נישואין שמח. אוהבים מאוד מאוד,

מרים ובועז, מעיין אופיר ורום, ענבל ערן ושני, אור ועומר, סיוון וניצן. .

יישר כוח!!!

ברכות לאחינו הצעיר "יוחנן באוויר" עם העלאת המגזין לאוויר. לאוריין, לאסתי, לדוד, לקריינים לכותבים, לשחקנים, ל... נותני העצות, ולכל מי שלקח חלק בהוצאה לפועל, נתן יד ועזר. ברכות וגם עצה:

אל תשתכרו מאוויר הפסגות, לפעמים הוא מתעתע. תמשיכו לעבוד, ולעבוד, ולעבוד. מחזיקים לכם אצבעות, הקולגים שלכם בתקשורת המקומית. .

דניאל פרי

האחריות על האקונומיה וחדר האוכל

בשקט, בלי רעש וצלצולים, החליפה אתי גפן את יעל דינסטג בריכוז ענף המזון.

יעל ריכזה את הענף בשקט, בסדר, בהקפדה ושמירה על התקציב. בחברוּת ורוח טובה ידעה לגשר בין הפן הכלכלי, לרצונות החברים. עמדה יפה בלחץ היומיומי הכרוך בריכוז ענף שירות זה, וידעה לעמוד על שלה כשהיה צריך.

נהניתי לעבוד מולה, ואני מאחל לה הצלחה בדרכה החדשה ב"תיבולים".

את מקומה של יעל תמלא אתי גפן.

גם לאתי תודה על השנים הרבות בהן ניהלה את הכלבו, שגם הוא ענף לא קל. ובו בזמן ריכזה את פעילות ועדת התרבות עם עמית, שנמצא תמיד במקום ובזמן.

בזכותם אנו נהנים מאירועים רבים ומגוונים.

לאתי איחולי הצלחה בתפקיד החדש. שתדעי לפתח, לשפר, ולעמוד בלחצים שבוודאי יגיעו.

ישראל עוזרי קיבל על עצמו את האחריות הכוללת לכלבו ולמרכולית.

שיהיה לכולם בהצלחה!!!.

אֵשֶׁת חַיִל

אָכֵן וְאָכֵן אֵשֶׁת חַיִּל יָעֵל ליעל עם סיום עבודתך באקונומיה

בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ אִישָׁהּ יִתְהַלֵּל,

בְּשַׁלְוָה רוֹגַעַת וְהָמוֹן מְאוֹר פָּנִים

הָיְתָה מְקַבֶּלֶת אֶת כָּל הַפּוֹנִים.

בַּמִּטְבָּח בֵּין אֵדֵי הַסִּירִים עֵת סָבִיב הֲמֻלָּה

לא שְׁמַעְתִּיהָ מְרִימָה אֶת קוֹלָהּ,

קַשּׁוּבָה, סַבְלָנִית לְאֵין סְפוֹר הַפְּנִיּוֹת

חֶלְקָן הֲזוּיוֹת, חֶלְקָן רְאוּיוֹת.

אֵינֶנִּי קוֹרֵא מַחְשָׁבוֹת אוֹ יוֹרֵד חַדְרֵי לֵב

אִם הַבַּיְתָה נָשָׂאת אַכְזָבוֹת וּכְאֵב,

אִם חָשְׁשׁוּ אוֹהֲבַיִךְ דְּרָכֵינוּ אֵיךְ תְּקַבְּלִי

בְּעֵינַי כְּמַשְׁקִיף הִשְׁתַּלַּבְתְּ לְהַפְלִיא.

בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תְּלַוֵּךְ הַבְּרַכָה

גַּם בַּתַּפְקִיד הַבָּא שֶׁתֵּדְעִי הַצְלָחָה

אוּלַי מִתִּבּוּלִים תָּבוֹא הָרְוָחָה.

ראובן עזריאלי5/6/07

מתוך מכתב שהגיע למערכת "ברמה" -

תודה אישית לדוד דוידוביץ על סרט שצילם לזכר אמנון בניהו ז"ל.

בסוף חודש מאי מלאו עשר שנים לפטירתו הטראגית של בן קיבוצנו, אמנון בניהו ז"ל.

לקראת יום האזכרה החליטו שרה ודן בניהו להכין סרט, שיביא לידי ביטוי את ייחודו של אמנון ז"ל, בנם. הם פנו אליך לבצע משימה לא פשוטה זו.

ברצוני להודות לך על עבודתך הרגישה והעדינה. הצלחת לאתר את אותן הנקודות המיוחדות, שיוצרות את שרטוט דמותו של האדם – על ככל מגוון פניו. הראיונות שנערכו עם חבריו לכיתה ועם משפחה, מביאים לידי ביטוי את הילד, הנער, והאיש, שאמנון היה.

הצלחת לשלב זיכרונות נעימים וקלילים, עם השאלות והכאבים שנותרו ללא מענה.

הסרט הוקרן בטקס ההתייחדות שנערך ביום השנה העשירי למותו של אמנון ז"ל ומשתתפים רבים ציינו כי הסרט שיקף נאמנה את דמותו השמורה בליבם.

תבוא על הברכה ויישר כוח, יהודית טמיר – ועדת הנצחה , עין גדי.

ספירת מלאי

עקב ספירת מלאי ביום שישי ה-29/6/07, חנויות הכלבו והמרכולית יסגרו בשעה 13:00. ביום ראשון ה-1/7/07 יפתחו בשעות הצהריים. (במידה והכול ילך כשורה החנויות תיפתחנה בשעות הבוקר). ישראל עוזרי.

משב רוח מרענן...

במכתב תודה שנשלח למזכירות, מודים חברי סניף מפלגת העבודה בקרית אתא, על המזגן שנתרם להם על ידי החביירים ברמת יוחנן. קצת "בריזה" בין ויכוח "חוצב להבות" אחד למישנהו....

מוטב מאוחר...

הרבה הרבה מזל טוב

ליהודית ענבר

לנישואי עידו עם בחירת ליבו חגית

ברכות לכל בני המשפחה.

יום שישי 29.6.07 בשעה 22:00

בחוף המזרחי של מחסן הבגדים (מגרש הכדורסל)

מסיבת חוף

ערב פתיחת קיץ 2007

ציוד לא מומלץ : קרם הגנה, כובע, מגבת, מטקות.

חובה עליכם להביא חברים מבחוץ!!!

כניסה מגיל י"ב. השתייה בתשלום!!!

בקשה מיוחדת להורים:

אנא תדאגו שילדיכם לא ייסתובבו באיזור האירוע.

צוות קיץ 2007