איציק לקח
עבודה היא ערך
אליעזר גוטמן פותח רשימתו
("ברמה", 15.6.07) בקביעה:
"העבודה היא לא ערך, היא
כורח".
בשחר ההיסטוריה העבודה הייתה אמצעי
הישרדות (כורח); בעידן שלנו "האדם מחפש משמעות" (ערך, שהוא נכס רוחני-
מוסרי). לפיכך העבודה, מרכז חיי האדם, המגע היוצר שלו עם סביבתו, המקור לסיפוק
ולחיי יצירה, נושאת עימה שורה של ערכים, שהם התרומה העיקרית לעיצוב המשמעות של
החיים.
למשל: "אין משאת נפש אצילה מזו: חברה
שבה מושלת העבודה, שנעדרים ממנה הניצול והכפייה, שהקניין המשותף משמש בה יסוד
להתפתחות אישית". (ז'אן ז'ורס).
לפנינו שורת ערכים: העבודה מעניקה טעם
לחיים; לא מנצלת עבודת הזולת אלא מכבדת אותו; ובמשטר של קניין משותף היא מעניקה
יסוד להתפתחות האדם שיכול להביא עבודתו לדרגה עילאית של חדוות יצירה. ("האידיאל
הסוציאליסטי שלי הוא מצב שבו אדם קם לעבודתו כדרך שאמן קם ליצירה שלו"-
ע.עוז). העבודה בהתגשמותה המלאה נתפשת כברכה, וכל הנוטל גורלו בידיו העבודה היא
בשבילו ערך.
בימי תפארתה נשאה ההתיישבות העובדת
בגאון את דבריו, בסגנון הנבואה, של א.ד. גורדון:
"והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן
אדם, רוח חדשה והרגשת רגש חדש - לא רעב ללחם ולא צמא לכסף כי אם לעבודה...
ביום ההוא יהיה פרי עבודתך, בן אדם,חיים".
כידוע לכל לא השכילו דורות ההמשך
בהתיישבות להגשים את החזון, ובמיוחד לא היום, כשרוחות השינוי הקיצוני מנשבות בעוז,
ודמות האדם מוערכת עפ"י משכורתה ותרומתה הכלכלית.
ועכשיו אני מגיע אל העיקר:
אם מתייחסים אל העבודה כאל ערך,
כאל מטרה החותרת למיצוי האישיות ("העבודה
היא הביטוי היותר חשוב של עצמיות
האדם"- ברנר) אזי כל מי שחי בחברה שיתופית ושיוויונית
מבחינת חלוקת המשאבים של הקופה
הציבורית—חייב לעמול, לעבוד ולהתאמץ ביגיעו
יותר מבכל צורת חיים אחרת, כי העבודה היא לו ערך מוסרי, וכי הוא ניזון מן הקופה
הציבורית ונהנה גם מעבודתם של אחרים (חברים, עובדים בשכר, פרי השקעות בהון).
אם אמנם העבודה היא ערך, הרי
"חובת ההוכחה" חלה על כל חברי הקהילה ולא בהכרח על הממסד לבדו.
התהליך העובר על הקיבוצים הוא לרוחב
כל חזית השיתופיות, אבל אם לא יחול שינוי ביחס אל נושאי עבודה (ופרנסה) לא ניתן
יהיה לעצור, או למתן, את תהליכי השינוי. .
דוח שבועי / א. פלד
מצבת עבודה. (נכון ל- 18/06/07).
א. רשומים על תקציב הקהילה (אי עבודה) -
8.8 משרות. (מצב "פחות
או יותר" קבוע).
ב. אבטלה חיכוכית -
3.0 משרות. (ירידה משמעותית
לעומת דיווח קודם).
ג. חופשת לידה -
2.0 משרות. (ירידה עקב פתיחת
הפעוטון המשופץ).
ד. ביטוח לאומי (נכות כללית) - 6.0
חברים. (ללא שינוי).
ה. לימודי מבוגרים. (ע"ח עבודה)- 3.4
משרות (6 חברים).
ו. משרות מתוקצבות של חברות וחברים מעבר
לגיל חובת עבודה -
16 משרות. (31 חברים).
לא תהיה מלחמה. ובכל זאת קיימנו לאחרונה
שתי פגישות רבות משתתפים, בהן סקרנו ורעננו את היערכותנו למצב חירום. הדגש בדיון
הושם על נושא בתי הילדים ובמיוחד "הגיל הרך", תוך כוונה להבטיח שהפעילות
תיעשה רק במקומות מוגנים (מקלטים/ממ"דים) ובסמוך להם. הושלמה בניית
הממ"ד בפעוטון ומתוכננים לביצוע עוד שניים, בגנון שקמה ובגן.
המקלט הגדול ליד חדר האוכל עובר
"שיפוץ", ומיועד לשמש כ"ספריית ילדים".
מרפאה אזורית. מתקיימות שיחות בירור עם
הקיבוצים השכנים בעזרת יועצים חיצוניים ומחלקת הבריאות של התק"ץ. מדובר בהצעה
לאיחוד מרפאות הגוש במרפאת רמת-יוחנן, תוך שיפורים בשירות עקב הכפלת מספר התיקים
("בית מרקחת", רופאים מקצועיים, רופא כללי כל יום, הארכת שעות קבלה
וכו'). אם יושגו הבנות בסיסיות ויראה שאכן קיימים יתרונות ברורים, יובא הנושא
לדיון ואישור ברמת-יוחנן וכמובן גם בקיבוצים השכנים.
בתי הספר האזוריים. רמת הלימודים בבתי הספר שלנו:
ניצני זבולון וכרמל זבולון, מחייבת תקציבים מעבר לאלה המאושרים על ידי משרד
החינוך. מרבית ההורים בישובי המועצה "הממופים" לבתי הספר, וגם הורי
ילדים הבאים מחוץ למועצה, מברכים על הישגי בתי הספר ומוכנים לתרום מכיסם להשלמת
התקציב הנדרש. יחד עם זאת, יש גם הורים השמחים ליהנות מן היש אבל לא לתרום לו (ולא
מטעמים של היעדר יכולת כלכלית). עד כה מתמודדים כל הגורמים עם הנושא באופן סביר,
ויש לקחת בחשבון שהקיבוצים, הפועלים עדיין כגופים מאורגנים, תורמים לעניין מעט
יותר מחלקם היחסי.
נופשון
נופש פלרם התקיים השנה בירושלים. כעת
מטופל ארגון ה"נופשון" (בארץ) לחברים שלא נפשו במסגרת פלרם..
כִּי מִמַּה
נַפְשְׁךָ אוֹ אַחֲרֵי הָאֲסֵפָה
לוּ קָם
אִישׁ וְאָמַר חֲבֵרִים
בַּמֶה
בֶּאֱמֶת הַדְּבָרִים אֲמוּרִים,
אִם
הַקּוֹבֵעַ הוּא גוֹבַהּ הַסָּךְ
אוֹ
חָשׁוּב בְּאֵיזֶה שֵׁם הַסְּכוּם מְנֻסָּח.
לוּ קָם
וְאָמַר בְּפַשְׁטוּת
כִּי
חֲלֻקָּה לְפִי וֶתֶק הַיּוֹם הִיא טָעוּת
וְגַם אִם
נַחְלִיף סֵדֶר קַיָּם
אֵין
זֶה שִׁנּוּי סִדְרֵי הָעוֹלָם.
אַךְ
לִטְעוֹן כִּי הַסָּךְ יִהְיֶה מְדֻיָּק
רַק אִם
שָׁוֶה בְּשָּׁוֶה יְחֻלַּק
זֶה
טִעוּן מְכֻבָּד בּוֹ יֵשׁ הִגָּיוֹן
לא רַק
אוֹתוֹ נִתַּן פּה לִבְחוֹן.
אִם
מַפְתֵּחַ הַוֶּתֶק הוּא טָעוּת מְצַעֶרֶת
הַמֵּעִיק
עַל גַּבֵּינוּ כְּמוֹ חֲטוֹטֶרֶת,
אוֹ זֶה
רֵיחַ הַכֶּסֶף וְגַם טַעֲמוֹ
אָז
בּוֹאוֹ נִקְרָא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ.
ראובן
עזריאלי 20/6/07
פרוטוקול
ועד הנהלה מספר 12/2007
שם האגודה :
קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה :
14.06.2007
מספר חברי ועד ההנהלה : 13
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר
אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש,
איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דוד דוידוביץ, אליעזר גוטמן, רפאל דינסטג, יונת
מולכו, יהודית אפרת.
נעדרים : ישי קציר.
סדר היום:
1. נדב ברמן – קבלה לחברות.
2. נסיעות לביקור בני משפחה
בחו"ל.
3. קבלה למועמדות וחברות.
הוחלט.
1. להמליץ לאסיפה לקבל את נדב ברמן
לחברות בקיבוץ.
2. לצמצם הנסיעות לחו"ל לביקור
בני משפחה (עד היום הורים ובנים) לביקור הורים בלבד. (דברי הסבר בדו"ח
השבועי). יובא לאישור האסיפה והקלפי.
3. הוחלט על "עיבוי" תהליך
הקליטה כדלקמן:
א. המועמד ימלא טופס (אחיד) ובו "קורות
חיים", אשר יוצג למזכירות ולאסיפה
בעת הדיון על הקבלה למועמדות.
ב. בתום תקופת המועמדות, יימסר למזכירות ולאסיפה
דו"ח (על פי טופס אחיד) לגבי תקופת המועמדות.
ג. מועמדים שאינם בנים המתקבלים לחברות תוך כדי
או בסיום "מסלול צעירים", יישלחו לבדיקת התאמה על ידי מכון חיצוני. (חל
גם על בנים חוזרים ועל בני זוג של בנים).
רשם – אודי.
עמית רון
האם לשנות את הקיבוץ? איך? למה?
שמחתי לראות ב"ברמה" מס
1562 את הדיון שפתח בו ירמיהו, ומיד (שבועיים אחר כך) הבאתי מספר דברים שמקננים בי
כבר זמן רב ומחכים להזדמנות לצאת לאוויר העולם.
האופציות באופן הכללי ביותר הן:
א.
להשאיר את המצב כמו שהוא.
ב.
לפתוח במהלך של הפרטה רחבה ועמוקה, לעבור לשכר
דיפרנציאלי, ולהכין את עצמנו לחלוקת הנכסים ושיוכם לחברים (ולרשויות המיסים) ביום
שבו זה יתאפשר מבחינה חוקית.
ג.
אופציה ג' היא אחת מאין סוף האפשרויות האחרות לא א'.
ולא ב'.
אז מה הבעיה שלנו עם אופציה א'. למה
לא להשאיר את המצב כמו שהוא?
1. מצבים נוטים לא להישאר כמו שהם.
2. אנחנו חברה עמידה, עם הכנסות יפות
ותיאבון גדול. התיאבון לא יקטן. לעומתו ההכנסות, בסבירות גבוהה, דווקא כן.
3. השיוויון והשותפות: הראשון היה לנו
מטרה, והשני יסוד לקיומנו. הראשון, בדעת רוב הודח מלשרת אותנו בתור מטרה, והשני,
עובר מאז כירסום.
לעניין השותפות. יש שלושה מינים של
שותפויות:
יש שותפות לדרך (מטרה) החדלה להתקיים בסופה (עם הגשמת המטרה).
יש שותפות של חולשות משלימות (חלש חכם עם חזק פחות חכם, גבר ואישה). גם
שותפות זו תסתיים כאשר אחד הצדדים יתגבר על חולשתו ולא יצטרך את שותפו, או יחשוב
ששותפו אינו מספק את הסחורה.
השותפות השלישית, הנפוצה יותר, היא המשלבת גם מטרה וגם חולשות משלימות, אך
גם היא תסתיים בכפוף לתנאים של שתי האפשרויות הקודמות. מאחר והיא נסמכת על שתי
סיבות, מועד פקיעתה לא ברור. דבר היוצר פרידות כואבות ולעיתים גם מדממות.
אם נבדוק סעיף זה לעומק, נראה כי הוא
הגורם העיקרי לחוסר שביעות הרצון מהמצב הקיים.
המסקנה הנובעת מכך היא שלא נצליח
לאורך זמן לשמר את המצב הקיים.
ויתרנו על המטרה, אם חושבים על שיוויון
(שדרך אגב מעולם לא הייתה המטרה העיקרית, לפחות למרבית החברים), והגשמנו את המטרה
אם חושבים על ציונות (שלדעתי כן הייתה המטרה העיקרית של הקיבוץ והמדינה לפחות עד
1967, ושמאז, בטעות לדעתי, אנו חיים כאילו מטרה זו הוגשמה). כך שנותרנו ללא מטרה,
דבר שמשאיר את השותפות מבוססת על חולשות משלימות, ואז מתברר שחלקנו חזקים ומתגברים
על חולשתם, וחלקנו אינם מספקים את הסחורה, והשותפות תתפרק מאליה כי אין יותר סיבה
לקיים אותה.
מטרות, עפ"י ויקטור פרנקל, הן
תנאי הכרחי לקיומו של אדם.
אדם שאין לו מטרות יאבד את הרצון
לחיות.
אפשר גם להסתכל על זה מזווית אחרת:
גוף האדם מורכב מאיברים. איברים אלו מורכבים מרקמות, המורכבות מתאים, וכו'. מטרתו
של התא לשרת את הרקמה שהוא חלק ממנה.
הרקמה משרתת את האיבר, והוא את הגוף. כל אחד משרת את הדבר שהוא חלק ממנו וע"י כך
משרת את המטרה הכללית של הגוף, ממנו הוא
גם ניזון. התא, אם יחליט פתאום לנהוג בדרך שאינה הולמת את צרכי הרקמה שהוא חלק
ממנה, עשוי למצוא את עצמו אולי נהנה באופן זמני, אבל בטווח הארוך להרוג את הגוף שבו הוא חי ולמות גם הוא בתהליך.
זאת אומרת שגם מהזווית הזו אנו יכולים
לראות שמהרגע שאין לנו מטרה חיצונית, או שהפסקנו לשרת אותה, אנחנו בעצם חיים על
זמן שאול.
דבר זה נכון כנראה בכל הרמות, ואפשר
לראות את הקיבוץ כגוף שהחברים הם איבריו, או כאיבר בגוף הגדול יותר - המדינה, הציונות,
האנושות כולה, מה שנבחר.
מתוך הדברים האלו יכולה להסתמן בעיה
עם אופציה ב'.
אבל הייתי רוצה להתייחס קודם לכמה
בעיות ברמה קצת פחות מיסטית.
כל המדברים בשבחי השכר הדיפרנציאלי
והקיבוץ החדש מתעלמים ממימד הזמן.
הקיבוצים הדיפרנציאליים פועלים כך לכל היותר
סביב עשר שנים, רובם פחות, בעוד שהקיבוצים הישנים קיימים כבר מאה שנים.
1.
קשה לי לראות איך קיבוצים כאלה מקיימים
תעשיות כמו פלרם, פלסאון, נטפים, מטרנה וכו'
2.
לאורך זמן בקיבוץ דיפרנציאלי, הפערים ילכו ויגדלו. העשירים, באיזה שהוא שלב,
לא יהיו מוכנים לשלם מיסים מוגדלים. אם ינסו לכפות זאת עליהם בהסכמי רשת ביטחון או
דרכים אחרות, הם יעזבו, במוקדם או במאוחר. היות ולעשירים פחות תהיינה פחות
אפשרויות, הם יישארו, ואילו העשירים יותר יעזבו לסביבה של אנשים בעלי יכולות
דומות. התוצאה בסופו של דבר תהייה שהישוב ילך ויהיה יותר ויותר עני, או שמרבית
האוכלוסייה תעזוב.
3.
תהליך נוסף שאנו יכולים לראות בחלק גדול מאוד מהקיבוצים החדשים הוא
שהאוכלוסייה הולכת ומזדקנת, וזה לא בהכרח רק בישובי הפריפריה. דרך אגב, הבעיה
קיימת לא רק בקיבוצים אלא גם במצפים וישובים קהילתיים, שם מנסים להתמודד עם הבעייה ע"י הרחבות. לנו, נדמה לי, יש קצת בעייה
של עתודות קרקע לצורך העניין. שיוך דירות עשוי להיות קטליזאטור לתהליך הזה, או
לחילופין, לחילופי אוכלוסיה.
4. כשאנו בוחנים את נושא הקיבוץ
הדיפרנציאלי המשוייך, ואת הסיבות שהביאו אותו לעולם, נראה שתפקיד ראשי משחק חוסר
הרצון שלנו בצד הרע של התלות ההדדית, וחוסר הרצון להתחכך ולהתעמת אחד עם השני.
בנושא התלות ההדדית - אם בשביל להיפטר
מהרע אנחנו נפטרים מהעניין כולו (התלות ההדדית), שכרנו ייצא בהפסדנו. שני אנשים
יחד, יכולים תמיד לעשות יותר ממה שהם יכולים לעשות בנפרד (אפילו בעידן שבו ניתן
לעשות שיבוטים).
לנושא החיכוכים והעימותים - הם רק
יתפסו תאוצה ויתעצמו במכפלות. היום אנחנו רבים על העודפים והנכסים המשותפים, אך מה
יקרה כשנצטרך לריב גם על הבסיס ועל הנכסים הפרטיים?
כפי שאפשר להבין יהיה קצת קשה לשכנע
אותי שאופציה ב. היא כל כך טובה.
יהיו שיגידו: "מה אתה מבלבל את
ה... כל העולם חי ככה..." אז זהו,
בדיוק ,כל העולם חי ככה, ורובו הגדול חי חרא, ואחוז קטן מאוד חי טוב, וגם אז זה רק
במושגים כלכליים, אם אנחנו מתעלמים מהתקפי לב, שאר מחלות לחץ, סינדרום היאפים,
חוסר בשעות משפחה ודיכאון.
הקיבוץ היום אינו בועה מנותקת משאר
העולם והמדינה, לטוב ולרע, ואפשר לראות שהערכים שיצרו את הבסיס לקיום שלנו ולכול
השפע שאנו נהנים ממנו, נראים לנו היום לא רלוונטיים
ונאיביים, חלקם פשוט מוטעים. תהליך זה גורם לנו
לחשוב שהקפיטליזם נכון משום שהקומוניזם והסוציאליזם טועים, ושכלכלת שוק תתקן את
תחלואי האנכרוניזם, הבירוקרטיה, העצלות וכו'.
ברור לי שרובנו ערים לזה שלא חשיבה
כלכלית הנחתה את ההתיישבות פה, ושקרוב לוודאי, אילו זה היה הקו המנחה לא היינו
מגיעים לשבת פה. אך היום אנו דבקים בה משום שבאין ערכים אחרים, זהו קנה המידה
הרלוונטי, לפעמים אפילו נראה כאילו זה המדד היחידי.
היות ואני שולל את אופציות א'. ו ב'. נשאר לנו להתחיל לחפש דרך
חדשה.
כפי שנראים הדברים כיום, לא ניתן
להסכים על דרך אחת, למעט פירוק. לכן צריך ללכת במספר מסלולים:
1. לחברים הרוצים לבחור בדרך עצמאית
לחלוטין ורוצים להיפרד מרמת יוחנן.
2. לחברים שמעוניינים בתוֹשבוּת עם ערבות הדדית ברמה בסיסית בלבד.
3. חברה שיתופית. (אחת או יותר).
בכדי להצליח לעשות מהלך כזה בצורה
הוגנת, צריך יהיה לחלק את הקיבוץ ל"מניות", לכל חבר יהיה שווה x "מניות". המניות יחולקו או עפ"י מספר החברים, או
עפ"י מספר שנות הוותק, או כל חלוקה אחרת (תצטרך להתגבש החלטה כיצד להתייחס
לנושא הקרקע).
החברים הרוצים לצאת לעצמאות ייקחו את
חלקם.
חברים שיהיו מעוניינים להישאר כתושבים
עם ערבות הדדית, יצטרכו להגדירה ולשלם בעבורה, ולעדכן הסכמים אלו מעת לעת.
חברים שירצו להמשיך את השותפות יוכלו
לעשות זאת, במידה ויהיו מספיק כאלה, כך שיישאר להם מספיק כוח כלכלי להשאיר את
השותפות לאחר התשלום לאלו שלא רוצים להישאר בה. חבורה זו תצטרך להגדיר את מטרותיה
והקריטריונים שלה. בתוך זה צריך יהיה לפתור את נושא שיוך הנכסים, זכויות ההורשה
וכו'.
הנושא החשוב בעיני הוא הרעיון,
שהפיתרון הכולל יכול להיות מושתת על מספר ערוצים. לא חייב להיות פיתרון אחיד
לכולם.
במידה ויהיה חלק בתוך הקיבוץ שיהיה
מעוניין בשותפות, אופייה והגדרותיה צריכים להיגזר מהמטרות שיוצבו לה. הרעיון הוא
רוח החיים של הגוף החברתי, וגם הקו המנחה בפיתרון קונפליקטים.
אני מקווה שנשכיל לנהל את מהלכינו
בתבונה, נדע לראות את העיקר, ונצליח לא לפגוע האחד בשני..
יהודה טל
לראות נכוחה
בעקבות רשימתה של דלית.
בגיליון "ברמה" הקודם פרטה
דלית אחת לאחת את הסכנות האורבות לנו במידה ונאמץ את השיטה הדיפרנציאלית. בהמשך
ציינה דלית גם את אותן נקודות שהמעבר לשיטה הנ"ל עשוי, אולי, לסייע בהן, והביעה
בעצם משאלה שניתן יהיה למצוא מעין נוסחה שתאפשר שיפורים מבלי להסתכן בנזקים.
על כך ברצוני להגיב בקצרה כדלקמן:
לעניות דעתי, עם כל הצורך בתיקון
הליקויים הקיימים, לא ניתן לעשות זאת ע"י אימוץ פיתרונות המפילים עלינו צרות
גדולות יותר. לב ליבה של השיטה הדיפרנציאלית היא יצירת פערים והבדלים, שכן כשמה כן
היא – דיפרנציאציה .
דלית עצמה שמה בצדק את האצבע על הסכנה
שבאובדן האיכפתיות, שמשמעותה אובדן הסולידאריות הבסיסית. בכל מערכת שהיא נחשבת
הסולידאריות כמרכיב הכרחי וחיוני, קל וחומר כשמדובר בשותפים שווים המאבדים במחי יד
את השיוויון הבסיסי.
הנביא התורן של הדיפרנציאליות, אבנר,
קורא לנו ללמוד מניסיונם של אחרים. מה שאבנר לא אומר לציבור זה שבכל קיבוץ בו
התבצע השינוי אכן נגרמו נזקים חברתיים שאינם ניתנים לתיקון.
יתכן וישנם קיבוצים בהם פסקה כל
הפעילות הכלכלית היצרנית ורק השוט הדיפרנציאלי אילץ את החברים לעבוד (ואני מרשה
לעצמי להטיל ספק בכך). מאידך, ברור לי לחלוטין, שאותם קיבוצים בעצם אינם ראויים
עוד לקרוא לעצמם קיבוצים. נדמה לי שאנחנו לא נמצאים עדיין בנקודה משברית זאת, ולכן
פגיעה מודעת ברמת חייהם של חברים רבים, רק כדי להעצים את "חבר המנהלים",
יהיה בגדר "מעשה לא מוסרי ולא הגיוני. שבת שלום!.
ירמיהו
אנחנו כבר מזמן במצב של "חצי
הריון"
- הבהרה
ברשימה שפירסמתי לפני שבועיים בנושא
"שיתוף-שינוי", הייתה בהחלט מידה של פרובוקציה על מנת לעורר דיון חשוב
והכרחי.
ציינתי שלוש אפשרויות שעומדות היום בפנינו:
א. המשך התיסכול מהמצב הקיים, והשלמה עם
חסרונותיו.
ב. השקעה בשימור השיתוף, תוך טיפול
נמרץ בחולייו.
ג. התחלת תהליך של דיון ובדיקה של
שינוי.
חשוב לי להבהיר, למי שתהה האם
"שיניתי את דעתי". לא מניי ולא מקצתיי.
אין צריך לומר שאני תומך בכל ליבי באפשרות
השנייה. היא הצודקת והעדיפה בעיני על פני האחרות. (לצערי, ספק רב מאוד אם היא
מתאימה לדור ההמשך), וזאת בתנאי שנקבל על עצמנו את כל המשתמע ממנה. ("חצי
הריון", ידידי יוד'לה, בהחלט אפשרי! בעובדה – הוא קיים היום!)
לכל אחד מותר לחלום. לכל אחד מותר
לרצות, לכל אחד מותר להתגעגע. אבל... לפעמים כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: האם
החלום, הרצון והגעגועים עדיין הולכים יחד.
לטעמי השקעה בשיתוף פירושה -
- שאנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו עדיין
רוצים אותו, ויש לנו כוח להשקיע בשימורו.
- שאנחנו מבהירים לעצמנו מה הם התנאים
ההכרחיים שחייבים להתקיים על מנת לשמר את ערכי הליבה, (או שכל מטרתנו היא הנוחיות).
- שאנחנו מוכנים לקשור מתן, או אי מתן,
תקציב (שכר) למי שמקיים, או לא מקיים, את אורחות חיינו. או במילים אחרות, האם יש לנו
כוח לקיים החלטות ברורות, שהחלטנו ואיננו יכולים לעמוד בהן.
יש עוד הרבה נקודות חשובות שנצטרך
לשאול ולהבהיר לעצמנו בזמן הקרוב ביותר, (הרבה יותר קרוב ממה שרבים מאיתנו מתארים
לעצמם). ולכן אני ממליץ, בעיקר לצעירים שבינינו, לא לקחת את מה שנוהג פה היום
כמובן מאליו. שום דבר לא מובטח!!!
זאת ועוד. רמת יוחנן לא תקום או תיפול
על גבם של אלה שכן עובדים, או לא עובדים, ב"רסיסי משרות" כאלה ואחרות
(מדובר בחברים בעלי כושר עבודה, לא בחולים), או לחילופין, לא מוכנים למלא מקומות
עבודה נדרשים, כשהאפשרות להשתייך ל"אשרי יושבי ביתך" היא אופציה מועדפת,
כשה"מגיע לי" בראש מעיניהם, כשבחצר משרתים אותנו 150 עובדים שכירים.
תודה לאל, לא על אלה פרנסתנו. השאלה
לגבי דידי היא לא כלכלית. היא מוסרית במהותה!!!!
בעיני העבודה היא ערך ולא כורח!
על כל פנים, מי שחושב שכל מה שיש פה
הוא מתנה מהשמיים (ע"ע "מנגינה מהחיים"), שכך זה יימשך לעד, שאין
צורך להתאמץ, רק לקחת (!!!) טועה ומטעה.
אני קורא לחברים להמשיך ולהביע את
דעתם בנושא זה, אם לחיוב ואם לשלילה.
רותה היוז
מי רוצה קבלות- שבת?
אני חושבת שקבלות השבת בקהילת רמת-יוחנן הן נכס
חשוב, שיש לשמרו גם אם הוא לא תמיד נוח למשמר... לי קשה להמשיך.
אני פונה לציבור, ולא בפעם הראשונה, ומבקשת חברים נוספים
(לאו דווקא חברות) להתנדב כדי להתחלק במעמסה.
התפקיד מאוד קל. אני נושאת אותו לבד למעלה מ - 13 שנים, שבוע אחר שבוע. יתכן שכוחות
רעננים יצליחו להפיח בקבלת השבת יותר עניין, חיים חדשים ואטרקטיביים כלפי ציבור יותר
גדול. יתכן שמישהו אחר יצליח להניע חברים נוספים להשתתף, ויותר מוכנות לקרוא
בתוכנית. יתכן אפילו שיצליחו להזמין ולהפעיל יותר נגנים, זמרים, ילדים, ועוד
משתתפים ממגזרים חברתיים נוספים.
חברים צעירים, אתם מוזמנים להחליף אותי, לקבוע טון צעיר,
חדש וסוחף: נוער, ילדים, מבוגרים וטף... לא נראה לכם שזה כדאי?
מאיק'ה יפה עורך את התוכניות, ומתאים לנו תוכן מאוד
הולם, לדעתי ולדעתם של רבים אחרים. כל שנותר, הוא לסדר את השולחן, לראות שהתוכניות
מגיעות, ולמצוא קריין תורן, לדאוג שהוא יגיע וידע את תפקידו, לסגור דלתות ולהפעיל
את המלווה בפסנתר, בהינף יד, או גבה. זה הכל. רצוי תמיד להוסיף הפתעה על פי הדמיון
ובתיאום עם מאיק'ה.
היקומו מתנדבים כלשהם? האם למישהו איכפת? תודה
על תשומת הלב. .
הכרתי את כל הפרות לפי העטינים...
יהודית שושני מספרת לציביה מלמד
על עבודתה ברפת, על עיסוקיה האחרים,
וגם על... "בימבה".
ירמי אמר לי שאת רוצה להתראיין. על מה
את רוצה לדבר?
אני רוצה לספר על עבודתי ועל העיסוקים
שיש לי אחרי העבודה. אני חושבת שזה יכול להיות מעניין.
- איך הגעת לעבודה ברפת?
למדתי בגבעת חיים. בערך בגיל 16, עם
המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים, נשלחנו הביתה. כשחזרתי לקיבוץ, ניגשה אלי תמר רז
ושאלה אם אני רוצה לעבוד ברפת. בהתחלה זה קצת הצחיק אותי, לא חשבתי שלבחורה יש שם
עבודה. בכל זאת נכנסתי, וראיתי שהבחורות ניהלו את הרפת. רוב הבחורים היו אז
מגוייסים לצבא. מאז נשארתי שם 35 שנים. עבדתי עם תמר והיה לי מאוד נעים. עבדתי רק
בחליבות, שתי חליבות ביום, ראיתי את עצמי כקבועה. כמובן שכשלמדתי עבדתי רק
בחופשות.
כשגמרתי י"ב התחלתי לעבוד מלא.
הכרתי את כל הפרות לפי העטינים. ידעתי את כל השמות. זה עזר מאוד למבקר החלב שהיה
בא פעם בחודש. בימים של בקורת חלב עבדתי ארבע חליבות ביום. זה היה קשה אבל
התרגלתי. המבקר רצה שאעבוד איתו, זה מאוד עזר לו, כי הכרתי את כל הפרות.
- איך היו הקשרים שלך עם העובדים?
הקשרים היו בסדר ונהניתי בעבודה. אחר
כך עבדתי כמה שנים ביונקיה עם שרגא אנטלר ז"ל. אלו היו השנים הכי יפות שלי ברפת.
עבדנו קשה, וזה לא היה משוכלל כמו היום, אך היה נהדר. שרגא ידע לעשות את העבודה
מעניינת ונעימה.
יותר מאוחר חזרתי לעבוד בחליבות. גם
כשנולדו לי ילדים המשכתי לעבוד. כשעברנו למכון החליבה החדש, היינו חולבים רק פעם
אחת ביום. היו גם מקרים של תקלות שהצלחתי לפתור אותן בעצמי, זה נתן לי הרגשה טובה.
כשבאו נהגי מיכליות חלב חדשים, הייתי
פוגשת אותם ועוזרת להם להפעיל את השאיבה.
אהבתי את הפרות, לא יכולתי לסבול
שצועקים עליהן או מכים אותן.
- האם עזרת גם בהמלטות?
בטח. עזרתי בהמלטות פה ושם, והייתי גם
מגמיעה את העגלים אחרי ההמלטה.
- גם היום את עובדת חלקית ברפת. מה את
עושה?
כשאין אולפן ויש לחץ בחדר האוכל, אני
עובדת יותר בחדר האוכל, ואני מקבלת את זה בהבנה ובשמחה. כשהאולפן עובד באופן סדיר,
אני חוזרת לעבוד בחליבה, בתור נוספת, פעמיים בשבוע.
- את נהנית בעבודתך ברפת?
נהנית מאוד. הצוות מסור, יוצא מן
הכלל, אנשים נחמדים וטובים, ונעים לעבוד איתם. עובדים אצלנו לא מעט ערבים ואני
מסתדרת איתם מצויין. הם נותנים כבוד, אדיבים ונחמדים.
איך את מרגישה בחדר האוכל?
אני מרגישה טוב. גם פה אנשים מאוד
נחמדים ונעים להיות במחיצתם.
יהודית, אי אפשר לשוחח אתך מבלי
להתייחס אל כלבתך החמודה. איך הגעתן אחת לשנייה?
הגעתי אל הכלבה דרך תמר רז. סיפרתי לה
שאני חשה לבד ועצוב לי לפעמים, חשבנו ביחד שטוב שיהיה לי כלב בבית. חשבנו בהתחלה
לאמץ כלב מצער בעלי החיים, אבל תמר פגשה אישה עם כלבה, הן דיברו והאישה סיפרה לה
שהיא לא יכולה להמשיך להחזיק את הכלבה. תמר קפצה על המציאה, ואמרה שיש לה מישהי
שאוהבת מאוד כלבים. ככה בימבה הגיעה אלי. אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי בימבה,
ואיך הייתי עד היום בלעדיה.
יהודית, אני מאוד מעריכה את הרצון
והאומץ שלך להתראיין.
רציתי פשוט לספר לאנשים מי אני, לצאת
מהאנונימיות. אני גם אוהבת מוזיקה, שומעת מנגינות. אני שומעת בעיקר מוזיקה ישראלית
משנות ה- 60, אך גם לא ישראלית. אני סורגת ורוקמת קצת, ויש לי עציצים שאני מאוד
אוהבת לטפל בהם.
יהודית, תמשיכי כך. ושיהיה לך בהצלחה..
ורד ואופיר מרציאנו
כמה הערות בשולי השיחה,
צר לנו שהנושא הפך להיות כל-כך אישי. גם לנו כמשפחה לא
נוח עם זה, אבל לצערנו הדברים התגלגלו כך עם התמשכות ההכרעה.
פנייתנו לוועדת השיכון נעשתה עוד לפני
שהדירה הוקצתה לאיש.
כששמענו על הכוונה להוסיף בית נוסף
בבנייה הקרובה כפיתרון חריג (אם כי בכיוון הרצוי), לבעייה שהתעוררה מכיוון תור
המבוגרים, פנינו לוועדת השיכון בבקשה להקצות את הדירה השנייה בבית זה לצעירים, גם
מבחינת חלוקת התור, וגם מבחינת בעייה אישית שיש לנו שהועלתה בפני הוועדה.
לעניין האחוזים והמספרים שנדוש כל כך
הרבה (ונשתדל לפשט זאת כמה שיותר) -
במסת הבנייה, מאז הוחלט על תקנון
השיכון החדש, ניבנו ומתוכננות לבנייה מיידית סה"כ - 54 דירות.
20% מסך זה עומד על 10.8 (11 דירות בקירוב),
משפחתנו אמורה להיות בדירה ה-9 המוקצית לצעירים, כך שאפילו לא מגיעים ל- 20%
המדוברים, שגם הם יחס של 1 ל-4 לטובת תור המבוגרים.
(זאת מבלי לקחת בחשבון עוד 10 דירות
לפחות שהתפנו במהלך שנים אלו, והופנו לטובת דיירים מבוגרים, למעט דירת שטייף שלא
הייתה ממש קשורה לשום תור...).
זה החשבון, אלו המספרים, ואנו מקווים שאנחנו נהיה בדירה ה-9 מתוך 11
שמגיעות לצעירים. זאת לפי ההחלטות שהתקבלו בתקנון, ולא בגלל גחמה כזו או אחרת,
וללא שייכות אישית לדמויות שעומדות מאחורי הנתונים.
חשוב להדגיש - אנחנו לא נגד אף אחד,
אנחנו בעד עצמנו. גם אנחנו מחכים כבר הרבה שנים, "נלחמים" על הזכויות
כבר הרבה זמן, כמו כל אחד ואחד בקהילה שלנו, כשזה מגיע לשיכון (כולל הקומותיים,
השלישיות ושאר המגזרים), וגם אנחנו רוצים להגיע (לקראת גיל 40) פעם ראשונה לדירת
קבע בקיבוץ שהוא הבית שלנו.
וכמונו יש עוד מספר לא מבוטל של
משפחות צעירות עם ילדים.
פנייתנו להקצות הדירה לצעירים נדונה
בוועדת השיכון - וקיבלה את המלצתה. לאחר הערעור – הועברה למזכירות וגם שם התקבלה
המלצה זו, ושוב ערעור - הפעם לאסיפה - וגם כאן, למרות אי הנעימות לדון ואפילו
להתבטא בנושא כשהמעורבים נוכחים - התקבלה ההמלצה להקצות דירה זו לצעירים.
הקלפי, זו הערכאה העליונה בקיבוצנו,
ולפחות מבחינת המתח האישי בו נמצאים כל "גיבורי הפרשה" אנו בטוחים כי ירווח לכולם שתתקבל הכרעה סופית.
ללא כל קשר לתוצאות – חשוב שכולנו
כקהילה נעשה מאמץ להמשיך במהירות את תנופת הבנייה, להגיע למצב בו "ייפתח
הפקק", לרווחת כלל המגזרים, ובעיקר לצעירים שאובייקטיבית חיים היום בתנאים
פחות טובים משל רוב האוכלוסייה.
שבת שלום.
אורן טהר לב
דירות לצעירים ולוותיקים
בעקבות האסיפה האחרונה חשוב לי להעלות
מספר נקודות, שאני מקווה שכאשר כל חבר יבוא להצביע הוא יחשוב רגע על העובדות,
ויצביע ע"פ מצפונו ולא רק מתוך אינטרס אישי שלו.
נאמר באסיפה שהדירה ה-16 נשמרה עד שכל
דיירי השלישיות יקבלו פיתרון, ולאחר שכביכול נמצא פיתרון לכל אותם דיירים החליטה
המזכירות לתת את הדירה לצעירים.
רציתי רק לציין שפיתרון מוסכם הוא פיתרון
שמוסכם על שני הצדדים, ואם דייר האמצע לא מקבל את הפיתרון שמוצע לו, יש לדאוג לפיתרון
מוסכם לאותו חבר, כמו שנעשה עם כל דיירי השלישיות. ומשום מה עם אבא שלי זה לא
נעשה.
דבר שני, הפיתרון שהציעו לאבא שלי הוא:
לקבל את הדירה של משפחת גיא בן-צבי, ולשפץ אותה. ואני שואל למה לא מציעים
לצעירים לקבל את אותה דירה ולשפץ אותה?
עוד נקודה שעלתה היא שע"פ התקנון,
ואני מצטט: "בכול מחזור בנייה יקבלו הצעירים בין - 2
ל - 4 דירות, ולא יותר מ - 20%",
נכון שבשכונת זית לא קיבלו הצעירים אף דירה, אבל זה שפעם אחת לא עומדים בתקנון
שקבעו, יהיו הסיבות אשר היו, לא אומר שעוד פעם צריך לא לעמוד מאחורי התקנון, כי
בבנייה הקרובה יקבלו הצעירים 5 דירות, שזה כמובן נוגד את התקנון.
ולסיום שתי הערות לוותיקים ולצעירים.
נתחיל כמובן עם הוותיקים (בכול זאת יש
כבוד). רציתי להגיד ולהזכיר לכל אותם ותיקים שלא מזמן היו במצב של אבא שלי, וחיכו
לתור שלהם לעבור לדירה ע"פ הוותק שלהם. נכון שעכשיו הם מסודרים בדירות חדשות,
ונשאר להם רק לסדר את הילדים שלהם. תשימו את עצמכם רגע באותו מקום, ותחשבו שוב מה
הייתם שמים בקלפי, על פי הוותק או לצעירים. ועוד נקודה לוותיקים: כאשר דיברו באסיפה
על חלוקת הבונוס היה ברור לכול אותם ותיקים שחייבים להתייחס לעניין הוותק, ולתת לוותיקים
חלק גדול יותר בהתאם. שוב אני אומר, אם בעניין הבונוס ברור לכם שחייבים להתייחס
לעניין הוותק, צריך להיות לכם ברור שגם המשך המעבר לדירות צריך להיות ע"פ הוותק
והנהלים שנקבעו, ראו האמור לעיל.
ובקשר לצעירים. גם אני נמנה בקטגוריה
זאת, וכמובן שאני אשמח מאוד לקבל דירה חדשה. אבל אם נסתכל רגע על רשימת הוותק,
נראה שבבנייה הבאה בעצם כבר שתי הרשימות מתאחדות, של הוותיקים והצעירים, (כמובן אם
קצב הבנייה יהיה לפחות 10-16 בבנייה חדשה).
ולכן, כל הצעירים שחושבים שאם עכשיו
הצעירים יקבלו את הדירה זה מאוד יקדם אותם בתור, לא צריכים כל כך לדאוג, כי בכל
מקרה, התור מתאחד וכל אחד יקבל ע"פ הוותק שלו את הדירה.
בנוסף, ברור שכל משפחה עם ילדים רוצה
לגור בדירה גדולה. אבל גם ברור שאם יש לך דירה מסויימת שלא נוח לגדל בה הרבה ילדים,
או שלא עושים ילדים, ומחכים לדירה יותר גדולה, ואז עושים ילדים, או שעושים ילדים
ומסתדרים עם מה שיש עד שתהייה דירה גדולה. אצלנו כידוע הילדים לא נכללים בוותק
לדירת קבע, לכן לא צריך להתייחס אל מצב זה כתנאי מעבר לדירה חדשה.
לסיום אני רוצה להציע שיבנו עוד שתי
יחידות דיור בבנייה הקרובה. כך נפתור את הבעייה הנוכחית (בתקווה שמי שבתור הצעירים
יהיה מוכן להמתין לסבב הבא) וכך גם יסתיים הטיפול בכל דיירי השלישיות ונוכל לצאת לדרך
חדשה.
נקווה שאלו יהיו הצרות שלנו. לכו
להצביע..
נעם דינסטג
האינטרנט אינו מותרות יותר
לפני כמה שנים, כשתשתית האינטרנט ברמת
יוחנן הייתה לעתים איטית או לא יציבה, רבים מאיתנו נאלצו לשבת לעתים תכופות מול
המחשב, בוהים כהרגלנו, וממתינים שמשהו יעבוד, עד שהיינו מתייאשים לא פעם בהכנעה
ש"האינטרנט כנראה לא יזוז עד מחר בבוקר". איכות הגלישה השתפרה מאז, תודה
לאל, ומקרים כאלו - אם לא נעלמו כליל - הפכו נדירים. אבל הזמנים השתנו, וגם אנחנו.
האינטרנט היום הוא הטלפון השני, שמספר המתחברים אליו בקיבוץ גדול כמספר בתי האב
בו. בנוסף לתחביבים האישיים של כל אחד מאיתנו, אשר יכולים להיחשב כעיסוק פרטי,
האינטרנט מספק לנו את שירותי הדואר אלקטרוני והזמנת הרכב, שהם בסיסיים ביותר. הוא
הפך עם הזמן לצורך בסיסי, והוא עדיין איננו מתוקצב.
האינטרנט התבגר, וגם אנחנו, צרכני
האינטרנט הקיבוציים, התבגרנו איתו. אם בעבר גלישה באינטרנט היתה נחלת הצעירים,
הסטודנטים, המורים וחובבי הטכנולוגיה, היום כ-ו-ל-ם גולשים באינטרנט. אם בעבר
התחברנו דרך קו הטלפון בחיבור איטי ביותר, עברנו לחיבור מהיר יותר דרך הכבלים.
כיום האינטרנט הוא שירות התקשורת היחיד שאינו מתוקצב, ולא עומד בקריטריונים של
חיבור בסיסי מקביל מחוץ לקיבוץ.
טענתי היא כי המצב כיום לא מספק את
הצרכים המוכרים באופן בסיסי. אתר הזמנות הרכב החדש (והמעולה לטעמי) שרובנו כבר
משתמשים בו יומיומית, לא נחשב אתר "כבד" והוא גם פנים-קיבוצי ולכן לא
נחשב אתר אינטרנט חיצוני.
אבל שירות הדוא"ל
(דואר-אלקטרוני), אתרי החדשות השונים, אתרי קניות ורבים אחרים נחשבים מצרך בסיסי
עבור כולנו כמעט. ילדים בגיל בית הספר וסטודנטים מתעדכנים במידע חשוב דרך הרשת
ולעתים אף מגישים עבודות בצורה זו.
קצת מספרים:
1.5 מגה-ביט נחשב כיום לחיבור סטנדרטי
בעיר, ועולה כ-70₪ בחישוב שכולל את התשלום לספק האינטרנט וספק התשתית. לשם המחשה,
הורדת קובץ תקינה בחיבור כזה מגיעה למהירות של 187KB/s.
וברמת יוחנן? 200 מנויים משלמים 30₪
בחודש וחולקים 6 מגה ביט. במילים אחרות, 200 איש חולקים את מה שיש לארבעה גולשים
ממוצעים בעיר. בשעות שבהן הגלישה מועטה, בלילה למשל, מקבל כל אחד מהם 0.6 מגה-ביט
לכל היותר.
מה התוצאה?
-
תיבות הדוא"ל נסתמות תדיר ומתקבלות הודעות
"תיבתך הגיעה לסף הקיבולת".
-
לא ניתן לנהל פעילויות אינטרנט שונות במקביל, הן פשוט
מפריעות אחת לשניה ברוחב הפס.
-
בגלישה לאתרי חדשות לא ניתן לצפות בסרטוני וידאו בכתבות
השונות, הם נתקעים כל שניה.
-
כל אתר שני הופך להיות "אתר כבד", שהגלישה בו
זוחלת, כולל אתרי חדשות, שרותים וקניות.
בשורה התחתונה: אנו מתקשים לקבל
חוויית גלישה אמיתית, הווה אומר לשבת מול המחשב ופשוט להשתמש בו.
מה צריך להשתנות?
האינטרנט איננו מותרות יותר, אלא משאב
בסיסי שכולנו משתמשים בו למטרות שונות שרבות מהן אינן נחשבות כעיסוק פרטי. זהו
שירות שצריך להיות מסופק באופן סביר ומתוקצב כראוי. מי מאיתנו שירצה יותר, ישלם
מכספו. רמת יוחנן צריכה להקצות את המינימום לחבריה: 1.5 מגה-ביט לכל חבר, בתמחור
של 70₪ לכל בית אב.
אני קורא לכם כצרכני אינטרנט, משתמשי
דואל, מזמיני רכב וגולשים על בסיס יומיומי, לתמוך בהצעה הזו..
עפרה גלעד
מנגינת החיים
אומרים ש "לחיים יש
מנגינה", ואנו כולנו "נגנים".
אחד בסולו, אחרים בדואט. יש שבקונצ'רטו -
יש בקאמרית. יש כינור שני, ויש, גם מנצח!
אולם, כדי שתהייה – הרמוניה...
רצוי מאד
שננגן כ - פילהרמונית!!
לטעמי, - אנחנו כאן, מזמן כבר ב'פילהרמונית'!
- כלכלית, תרבותית, אפילו חברתית.
את 'ההמשך' נקבע אמנם, כולנו,
אך יבצעו -
הצעירים!!!
ואני פונה לצעירים, תיבדקו את -
התנאים! שכבר מצויים, ונקווה שיתעצמו
- בעתיד! כנראה)...
ו"רק תשוו - עם ה'מקבילים' לכם, שם בעיר.
-
אין ספק, שאחד לאחד... ברמת יוחנן –
... 'חבל על הזמן'! הן, יש לכם:
** וילה או דירה מרווחת
** עבודה (לרובם גם מעניינת)
** חינוך - מעל הממוצע.
**
חיי תרבות, ב'רמה' סבירה +!
** 'בטחונות' לעתיד (פנסיה)
** חסכונות! מבית / אפשר גם מחוץ.
** איכות ואווירה כפרית ( + נוף)
** רכב (חדיש, מלוא הטיפולים, והביטוח- ובלחיצת
כפתור. ועוד').
**
בריאות!!! מהמעולות שקיימות.
** הפרטות, שרק מאפשרות לחסוך!!!
** ערבות
הדדית! (גם במקרה של סעד)
** אפשרות
סיוע ל"חלשים" שבחברה.
אז
'למה להזיז?? למה לפרק??!! .
הכרת תודה
בימים אלה הסתיימה שנת האבל הראשונה
על אבא. למרות שמותו היה כדרכו של עולם, הייתה זו שנה לא קלה. עם זאת, חווינו
חווית ליווי חם ואוהב ממי שנטלו על עצמם להיות שם עבורנו, בזמנים לא קלים, ועל כך
תודתנו. זה מחמם את הלב.
בראש וראשונה תודה גדולה לרותה היוז,
שתמיד נתת לנו הרגשה טובה, שידרת שאת שם עבורנו, ומטפלת בכל צרכינו. בשקט, בשקט,
בשעה שעוד כולנו ישנים את מקיצה לנקות, לסדר, לשים פרחים מהחצר, ולהכין גם כלי
לפרחים שאנחנו נביא. דואגת שהכל ייראה מכובד ועם יחס אישי. את נחבאת אל הכלים
במהלך האירועים, אך מגע ידיך נראה לעין כל. לקחת על עצמך משימה כל-כך רגישה, ואת
עושה זאת בצורה כל-כך עדינה. שותפות לך מירי פיינשטיין ונורית, שרוקמות מילים
לקטעים מרגשים, ועוזרות להגיד את מה שמרגישים. תודה לכן על העזרה בהלוויה
ובשלושים, על ההתעניינות לאורך כל השנה, הרצון והמוכנות לסייע בתכנים, ובלבטים
שהתעוררו. תודה גם לצוות המרפאה והפיזיוטרפיה שהבנתם שכשכואב לנו בגוף, בעצם כואב
לנו בפנים. נרתמתם לסייע לנו באיכפתיות גדולה, בסבלנות, ברגישות ובפתיחות, ומעל
לכל במקצועיות רבה. תודה למנחם עזרא ואודי שליוויתם אותנו בתהליך הטעון של הכנת
המצבה. והיינו לא קלים, חמש בנות, ועוד חתנים, זה הרבה שינויים, ואפילו כשהכנסנו
אתכם ללחץ של זמנים, הייתם אלינו סבלניים. תודה ליעל דינסטג ולצוות המטבח שנתתם
לנו שירות חם ואוהב, מכל הלב. תודה לבני משפחתנו ברמה שהייתם שם בשבילנו בכל רגע
ורגע, שותפים בלבטים ובעשייה. תודה גם להרבה מאוד חברים שמתעניינים, שואלים,
יוזמים, באים, ואת אמא אל ליבם מאמצים. כולכם נותנים הרגשת תמיכה ושייכות, והמון
המון כוח.
נתברכנו! וזכינו ליהנות מכוחה של
קהילה שהייתה כל-כך יקרה לליבו של אבא.
מאיתנו- גאולה, ומשפחות אלניר, כדורי, בורגמן, שפי והראל. .
תודות
בכ"ט בסיוון, יום חמישי,
עם צאת הכוכבים לקראת שישי,
עלינו לחופה וקידושים,
על כר דשא רענן ומקסים,
בין הברושים...
בהתרגשות גדולה ושמחה מרובה.
היין זלג כמים, המוזיקה עד השמיים,
האוכל - אור לגויים,
והכל בזכותכם, כולם רואים.
מטף עד ישיש, ממזרח עד תרשיש,
נתתם יד, פרח ותכשיט.
מסמר, חדר וכרית, לכלה חגית, לחתן
עידו,
כדי לשמוח איתה ואיתו.
ותודה, תודה! תודה!
ובעיקר תודה שחלקת אדמה ופיסת רקיע,
קוראים להם בית וזה מרגיע.
מאיתנו, חגית ועידו ענבר,
והמשפחות.
"פלרם זבולון"
מחזיקת גביע המדינה בכדור מים לגיל 14
במשחק שנערך ביום שני בוויינגייט,
באולם מלא
עד אפס
מקום, גברה קבוצת הנוער גיל 14 של "פלרם
זבולון", על
"טבעון" בהפרש שערים ניכר, וזכתה בגביע המדינה לגילאי 14.
את תיאור המשחק המרגש ופרטים נוספים
נספר בשבוע הבא...
ביום ראשון הקרוב, תשתתף הקבוצה ב"גמר
מים"
נגד "אס"א תל אביב" במשחק חוץ.
נאחל לקבוצה בהצלחה במשחק, ושתחזור עם 'דאבל' גביע + אליפות.
כל הציבור מוזמן לעודד!!!
(ניתן לפנות לעופרי מחברת ילדים לתיאום
הסעה).
שעות רחצה בבריכה
החל מיום א' 24.6.07 בריכת השחייה פנוייה מאימוני שחייה וכדור מים משעה –
16:00 עד שעה 18:30. החברים וילדיהם מוזמנים לבריכה בשעות אלה. דניאל פרי.
הודעה
מספר הטלפון הנייד של שרה'לה גלינקא
השתנה. המספר החדש הוא - 052-3662361.
מהארכיון
נוסטלגיה
היוֹ היו ימים...
הארכיון מציג...
ביום שני בין השעות – 18:00-21:00
וביום שבת בשעות – 09:00-14:00
קטעים שונים מהקלטות השונות.
בארכיון יש מגוון רחב של קלטות.
בשבת הקרובה נקרין בשנית את מקבץ החתונות
ועוד.
אל תחמיצו – בסוף נערוך "חידון זיהוי
האנשים".
צפייה מהנה.
אסתי
פוקסמן
מזל טוב
לניצה דוד וישראל אופק
לנישואי עמית אופק
בארצות הברית.
ברכות לכל בני המשפחה.
אנו משתתפים באבלם של
מרים שוהם והמשפחה
על פטירתו של אביה
שלמה (סלומון) שור ז"ל