קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס 1562

כ"ב בסיוון תשס"ז 8.6.07

5.6.67 – 40 שנה

למלחמת ששת הימים

כוחנו עמנו לשאת בעול...

לצערנו העבודה בפלרם כמעט שותקה, וזאת בעיקר מחוסר עובדים. החברים שנשארו בבית גוייסו למשק. המצב חמור במיוחד בכל הקשור בענייני שיווק. חוסר פעולה בשטח זה יש בו נזק רב ביותר. נשאר רק לקוות שנוכל בקרוב להפעיל לפחות חלקית את העבודה....

בענפי השירות נושאות בעול החברות. לשמחתנו מה שמציין את המצב הוא שסעיפי המחלה, הנסיעות, וכל יתר ההעדרויות, אינם רבים. אפשר לציין לא שמץ של פקפוק שבשעת מבחן כוחנו עמנו לשאת בעול כל השטחים הדרושים למשק.

מישקי יריב "ברמה" 424 13.6.67

פרוטוקול אסיפה כללית מס. 05/07

תאריך: 05.06.07

יו"ר : מאייקה יפה.

מזכיר : אהוד פלד.

נוכחים: 51 חברים.

סדר היום:

1. יפעת (קפלן) רון – קבלה לחברות.

2. שירי וזוהר בן-בורהום – קבלה לחברות.

3. יזהר רודוי – קבלה לחברות.

4. אישור דו"חות כספיים לשנת 2006 של הקיבוץ ותאגידיו.

5. אישור "מקורות ושימושים" לשנת 2007.

6. בחירת ארנון אשד כמנכ"ל פלרם.

הוחלט:

1. האסיפה ממליצה לחברים לאשר בקלפי קבלת יפעת כחברה בקיבוץ.

2. האסיפה ממליצה לחברים לאשר בקלפי קבלת שירי וזהר כחברים בקיבוץ.

3. האסיפה ממליצה לחברים לאשר בקלפי קבלת יזהר רודוי כחבר בקיבוץ.

4. הדו"חות הכספיים הוצגו על ידי אבנר אחיטוב. נשמעו שאלות וניתנו הסברים. האסיפה מאשרת את הדו"חות הכספיים של הקיבוץ ותאגידיו לשנת 2006.

5. הדו"ח הוצג על ידי אבנר. האסיפה מאשרת דו"ח מקורות ושימושים לשנת 2007. המזכירות תביא לאישור הצעה מפורטת בנושא קרן השתלמות ובונוס.

6. אבנר הציג המלצת ההנהלה הכלכלית לבחירת ארנון אשד כמנכ"ל פלרם. ההמלצה התקבלה ללא מתנגדים ותועבר לאישור בקלפי.

רשם - אודי.

העבודות בוצעו במועדן

אי אפשר שלא להתפעל מהתוצאות. עברתי בענפיים ועדיין אני מתפלא. למרות יציאת עשרות חברים צעירים לתקופה כה ממושכת כמעט לא ניזוקו ענפי המשק. העבודות בוצעו במועדן, ובמקרים רבים טוב יותר מאשר בימים כתיקונם. חברים נטלו על עצמם ריכוז ענפים אחרי מספר שנים רב שלא עסקו בכך. ילדי בית הספר נשאו בעבודות המשק באחריות ובמסירות, כוחות רבים של מתנדבים מבחוץ באו לעזרה, אך העיקר היא הנכונות שגילו החברים. זכאים אנו להתגאות בכך. יורם יבור "ברמה" 425 13.6.67

פרוטוקול הנהלה מיום כלכלית 29/5/2007

נוכחים: אבנר אחיטוב, אודי פלד, אורי בר-אב, שחר צור, אמיר סלייפר, נתי אבן דר, רותה יריב, דניאל פרי, עמוס נצר, איילת מאירוביץ, שי מיכאל, עידו רודוי, עוז אלניר.

1. בחירת מנכ"ל פלרם

ועדת החיפוש המליצה פה אחד למנות את ארנון אשד למנכ"ל פלרם. לאחר דיון קצר, ועל דעת כל הנוכחים, אושרה מועמדותו של ארנון והנושא יועבר לאסיפת הקיבוץ.

2. העברת כספים

ההנהלה, המשמשת גם כהנהלת האגש"ח העיסקי, אישרה העברת סכום של עד 15 מיליון ₪ מהאגש"ח העיסקי לקרן המילואים.

הערה לחברים: העברה זו הינה "מינהלית" בלבד (מכיס לכיס), ויתרונה הגדול הוא חיסכון במס.

3. יבוא טרקטורים על ידי המוסך

דווח שהפרוייקט הולך ומתפתח בצורה חיובית. הוחלט למנות את ויוי גלעד להכין תוכנית עיסקית רב שנתית מפורטת. התוכנית תוצג בהנהלה תוך חודשיים.

רשם: אבנר.

מתוך ה"דף לחברים"

אנו עומדים בעיצומה של המערכה. אין עוד שמא, ואין היסוס. עתה כל הכוחות דרוכים למשימה אחת – הוודאות להלום ולנצח. להלום עד ייעקר הרצון והסיכוי של האויב לעוקרנו מכאן. ושוב נתגלו בעם היושב כאן ובצבאו, הרוח, התושייה, והנכונות ללחום את מלחמת חייו וקוממיותו. חברינו ובנינו נלחמים בזירות הקרב השונות, אנו מתפללים לשלומם.

יצחק אחיטוב. ברמה מס 424. 13.6.67

גלעד צוקרמן

תיגבור מערך הניהול הכלכלי ברמת יוחנן

איני מסתיר את תמיכתי והערכתי המקצועית ליונתן מלמד.

לאחרונה התבצע תהליך של בחירת בעלי תפקידים ברמת יוחנן (מנהל כלכלי, גיזבר, יו"ר פלרם), כמו כן, אנו נמצאים ערב סיום תפקידו של עמוס נצר כמנהל פלרם ובחירת מחליפו, ובנוסף נבחר צוות כדי לחפש מחליף לאודי, מנהל הקהילה).

בתקופה זו, מתאים יהיה לצרף למערכת הכלכלית ברמת-יוחנן, אדם בעל ידע מקצועי רב, בעל כישורי ניהול מוכחים, העומד יציב על שתי רגליו, שיתרום ליציבות הכלכלית של רמת-יוחנן – לדעתי אנחנו זקוקים לכך.

יונתן מלמד מוכן לקחת על עצמו את תפקיד היו"ר הכלכלי ברמת-יוחנן בתמיכת אבנר אחיטוב.

אני מצרף את תמיכתי, אני משוכנע שבתהליך קצר, ומתוך גישה חיובית, ניתן יהיה להגיע להסכמה על מועמדותו של יונתן והבאתו לקלפי ברמת-יוחנן ..

מְצִיאוּת וַחֲלוֹם

עִיר שׁוֹטְפִים אֶת פָּנֶיהָ מָטָר וְחַמָּה נכתב בנופש פלרם

עֶרְגַּת גַּעְגּוּעַ אֲצוּרָה בְּרַחֲמָהּ, בירושלים

עַל רִבּוֹא סוֹדוֹתֶיהָ שׁוֹמֶרֶת חוֹמָה.

לְאַרְבַּע רוּחוֹת פְּתוּחִים שְׁעָרֶיהָ

שְׁלוֹשָׁה לְכָל רוּחַ, בָּם יָבוֹאוּ בָּנֶיהָ.

לַחְזוֹת בְּיָפְיָהּ לְלַטֵּף אֲבָנֶיהָ

מִקַּצְוֵי תֵּבֵל יִנְהֲרוּ אוֹהֲבֶיהָ.

מַצְבִּיאִים וּמְלָכִים בָּהּ הִטְבִּיעוּ חוֹתָם

מוֹתִירִים אַחֲרֵיהֶם תִּמְרוֹת אֵשׁ וְדָם,

נְבִיאֶיהָ רָקְמוּ טָווּ בְּקוֹלָם

אוֹצָרוֹת רוּחַ לא גָּוַע עוֹד הֵדָם.

בִּשְׁתִיקַתָן מְסַפְּרוֹת אֲבָנֶיהָ

לוֹחֲשׁוֹת לַמַּקְשִׁיב עַלִילוֹת קוֹרוֹתֶיהָ,

הָאִישׁ הַנִּצָּב בְּלִבָּהּ וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו

תָּצוּף לְמוּלוֹ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.

בָּהּ הוֹפֵךְ הֶחֲלוֹם לִמְצִיאוּת וּמְצִיאוּת לְחֲלוֹם

הָיַבוֹא יוֹם וּתְרַחֵף בְּשָׁמֶיהָ יוֹנַת הַשָּׁלוֹם.

2/6/07 ראובן עזריאלי

בכל להט לבי אני מתפלל עבורכם...

ברן – 26.5.67

ידידי היקרים בישראל, עתה המצב הוא כזה שאני חושב על ישראל יומם ולילה. אני מתפלל לאלוהים לעשות נפלאות. בכל להט לבי אני מתפלל עבורכם ועבור עמכם. אני משוכנע שבסופו של דבר אויבי ישראל, שהם גם אויבי אדוני, יהיו לחרפה, לו רק ישראל, כבימים עברו שתחווה לאלוהיו, יחונן נא עם ישראל באחדות הנכונה, אם נגזר עליו, יילחש נא וישא עיניו לאל צבאות. יותן לו הניצחון למען תתפשט מישראל הברכה שניתנה לאברהם, על כל הדורות אשר על פני האדמה.

א קיהלנמן (כהן דת פרוטסטנטי שבתו עבדה אצלנו והוא עצמו ביקר כאן) ברמה מס 424. 13.6.67

אודי פלד

הצמחה והצנחה

אני מביא להלן טבלה שעשתה שרה אדום (יועצת אירגונית) ושנראית לי רלבנטית גם לעניין בחירת מנהלי תפקידים בקיבוצנו ובתאגידיו. הצמחה והצנחה הן שתי גישות שונות לפיתוח עתודה אנושית

לאירגון. תומכי גישת ההצמחה דוגלים בפיתוח וקידום עובדי האירגון לתפקידים מקצועיים ותפקידי ניהול באירגון. תומכי גישת ההצנחה דוגלים בגיוס אנשים מחוץ לאירגון לתפקידי ניהול ותפקידים אחרים. לכל אחת מהגישות יתרונות וחסרונות.

השוואה (חלקית) בין שתי גישות

	הצמחה	הצנחה
ידע וניסיון אירגוני	שמירה על הידע והניסיון הייחודי הנצבר באירגון והעברתו מאחד לשני. העשרת הידע ע"י למידה אירגונית והשקעה בהכשרת עובדים.	העשרת הידע והניסיון האירגוני ע"י גיוס אנשים מהחוץ. הידע האירגוני הקיים לא נשמר ולא מועבר, לעיתים "ממציאים מחדש את הגלגל" ועיתים הידע והניסיון החדש תורמים לאירגון.
תרבות אירגונית	הכרת התרבות האירגונית. במקרים רבים מחוייבות לתרבות הקיימת וקושי לשנותה.	אי הכרת התרבות האירגונית. צורך בזמן ללמידתה. מחוייבות נמוכה לתרבות הקיימת מקלה על שינוי תרבותי.
פוליטיקה פנים אירגונית	הכרת המנהיגות הלא פורמאלית של האירגון מסייעת להתקדמות בזמן קצר ומונעת קונפליקטים מיותרים.	אי הכרת המנהיגות הלא פורמאלית של האירגון עלולה למנוע התקדמות ולפתח קונפליקטים שאפשר היה להימנע מהם.
אקלים אירגוני	שת"פ ועבודת צוות.	תחרותיות אישית, משחק "סכום 0".
קשר לאנשים	הכרה טובה של אנשי האירגון והקשורים אליו (לקוחות, ספקים וכו')	חוסר הכרה בין אנשי האירגון, צורך בזמןלהיכרות ולמידת האנשים.
רשת קשרים	רשת הקשרים הפנים אירגונית מפותחת ויציבה, תקשורת פנים אירגונית מפותחת.	רשת הקשרים הפנים אירגונית לא מפותחת ולא יציבה. לרוב האנשים יש רשת קשרים חוץ אירגונית מפותחת.
פיתוח מנהיגות אירגונית	הביטחון במקום העבודה, היציבות והאופק לקידום אישי יוצרים תנאים להתפתחות מנהיגות אירגונית.	התחלופה, בעיקר הניהול הבכירות מקשה על ההתפתחות מנהיגות אירגונית.
הון אנושי	קידום הגורר קידומים נוספים, יצור הזדמנויות להתפתחות ומיצוי פוטנציאל ההון האנושי של האירגון.	"בריחת מוחות", היותר מוכשרים עוזבים כשמוצע להם התפקיד שבצידו תגמול חומרי גבוה יותר.

אסתי פוקסמן

הארכיון מתעדכן

לכל חבר מצוי בארכיון תיק אישי, ובו, כל מה שכתב, או שנכתב אודותיו (במסגרת הענף, באירועים שונים וכדומה). בנוסף ניתן למצוא בתיקים מידע אישי הקשור בעשייתו של החבר במשך השנים.

לאחרונה, נדרשנו לעידכון ולריענון של התיקים. נוכחנו שבתיקים של חברים רבים, חסר הרבה חומר, והתיק איננו שלם.

נחלצה לעזרתנו, יהודית אפרת, אשר סידרה את התיקים, ואיתרה את אלה שזקוקים להשלמה.

בסוף שבוע זה, נחלק לתאי הדואר של החברים, שאלונים לשם השלמת הפרוייקט.

נודה לכם על מילוי השאלון והחזרתו לתא הדואר של הארכיון.

כמובן, שכל חומר אחר שחבר מעוניין להפקידו בתיקו האישי, ייתקבל בברכה, ויטופל במלוא האחריות והמקצועיות. .

למעשנים ברכבי המשק

נסיעה ברכב שעישנו בו היא חוויה מאד לא נעימה – הרכב מחניק ומסריח מסיגריות. גרוע יותר הוא לנסוע ברכב שהמאפרה שלו מלאה בסיגריות ואפר - מיד מתקבל טעם דוחה של סיגריות בפה.

אנא מכם, אם אתם חייבים (???) לעשן ברכב, לפחות תרוקנו את המאפרה ותתחשבו באנשים שאינם מעשנים, ומשתמשים ברכב אחריכם. תודה. טליה גלוסקא.

הוויה כפרית

שהייתה ואיננה

אלישע שלם מספר לאמיר סלייפר על פגישה מעניינת, שנערכה בשפרעם לפני כשנה עם צאצאי תושבי הכפרים הערביים שהיו באיזור ערב מלחמת השיחרור. על מה שהיה פה ומה שלא, על מעמד ה"נפקדים נוכחים", על ה"שיבה", על המשך, ומשהו על ריגשי האשם שאין לו בעניין.

אלישע מספר -

ידיעה קטנה בעיתון, לקראת יום העצמאות בשנה שעברה, על הצבת שלט זיכרון לכפר הושא שחרב במלחמת השיחרור, הציתה את סקרנותנו. הידיעה פורסמה מטעם עמותה ישראלית-ערבית בשם "זוכרות", ששמה לה למטרה הצבת יד ושם לכפרים ערביים שחרבו במלחמת השחרור.

חשבנו שזוהי הזדמנות להיפגש עם מה שנותר מההוויה הכפרית שהייתה באיזור לפני מלחמת השיחרור. הוויה שאני עוד זוכר כילד וכנער.

נקבעה פגישה עם צאצאי משפחות פליטים מהכפרים כסאייר והושא, וביניהם אישה אחת זקנה מאוד, בת 90 שנה, שהייתה תושבת כסאייר בזמן המלחמה. היא סיפרה על מהלכי המלחמה מהצד שלה, כפי שהיא זוכרת אותם כנערה.

מרמת יוחנן נכחו מאייקה, עוזי, חסי ואנוכי. רצינו לשמוע יותר על ההיסטוריה הישובית של הכפרים שעיצבו בעבר את הנוף הקרוב לנו.

אירחו אותנו באחד הבתים בשפרעם. המפגש התקיים ברוח טובה, בהתאם למסורת

המזרח. עיקרו עסק בנוסטלגיה ולא בפוליטיקה.

התמונה שהתקבלה היא זו:

הכפרים והישובים הקטנים שהיו עד מלחמת השחרור:

באיזור קריית אתא של היום היה כפר ערבי שנקרא כופרתא – כפר אריסים קטן של משפחת סורסוק (בבעלותה היו אדמות בכל צפון ארץ ישראל).

אל סאריס – כפרון שנמצא בין קריית אתא לגבעת רם וננטש במלחמת השיחרור.

מג'דל – כפר אריסים ששכן בגבעת שמיר (חוות הצופים כיום), אליו עלו ראשוני רמת יוחנן. הכפר ננטש לאחר שבעלי האדמות, משפחת סורסוק, מכרו אותן לקרן קיימת בשנות ה- 20. משפחות מכפר זה הקימו אחר כך את הכפר ראס עלי

הכפר כסאייר הוקם בשנת 1921 על ידי משפחות מהכפר כופרתא, שרכשו את אדמתו מתושבי שפרעם. הכפר ננטש שנית על ידי תושביו לאחר קרבות מרים במלחמת השיחרור.

הכפר הושא הוקם על ידי פליטים מאלג'יריה, שהובאו על ידי העותומאנים בשנות ה - 70 של המאה ה – 19. (כחלק מיישוב 14 כפרים בגליל על ידי העותומאנים באותה עת). הם נקראו "מוגרבים" בפי תושבי הסביבה. כמו כסאייר, גם הושא ננטש במלחמת השיחרור אחרי קרב קשה, בהשתתפות גדוד דרוזי שהגיע מסוריה וניסה לפגוע בישובי הגוש.

הכפר סעסע היה כפרון קטן בשטח המרעה שלנו, בפיתחו הדרומי של של נחל ציפורי. ננטש במלחמת השיחרור.

חוות קאראמן, חווה משפחתית של אפנדים, הקיימת עד היום במורד הכפר איבטין.

שאר הכפרים בסביבה: איבטין, חוואלד, כעביה, בסמת טבעון ועוד , הם כפרי בדואים שהוקמו ביוזמת ממשלת ישראל בשנות ה- 60 וה – 70.

איך נראה עמק זבולון לפני ההתיישבות היהודית באיזור?

יש חומר רב בכתובים של נוסעים שונים שעברו באיזור במהלך המאה ה- 19 ותיארו בפירוט רב את הנוף והישובים בו. יש ספר גיאוגרפיה של ארץ ישראל שכתב לוּנץ בירושלים ב- 1902, ובו תיאור של היהודים שגרו בשפרעם ב- 1902. יש להם, כך כתוב, בית כנסת ומקווה, רופא עיניים, שני סנדלרים, חייט אחד. כמו כן הוא מתאר כמה זכרים יש, כמה נקבות, וכמה ילדים. היהודי האחרון עזב את שפרעם ב- 1910.

יש גם מפה מאוד מפורטת משנת - 1801 שנקראת "מפת ז'קוטן". זוהי מפה טופוגרפית, אחת הראשונות של ארץ ישראל. שירטט אותה מהנדס צרפתי שנלווה אל נפוליון במצור על עכו ועסק במיפוי האיזור. לפיה אנו יודעים איזה כפרים היו ואיזה לא. למשל, הכפר מג'דל מופיע ב"מפת ז'קוטן", הושא וכסאייר וכופרתא אינם. כך שהם באמת לא היו.

יש ספר נוסף, של תייר צרפתי מ- 1876 ויקטור גריין. הוא עבר את האיזור מטר אחר מטר, ותאר במהלך מסעו את שפרעם, נבי-הושאן (קבר השייח ליד הושא), המשיך למג'דל, לסעסע, לטחנת הקמח ו"בריכת הסוסים". הוא הגיע 5 שנים לפני שהגיעו המוגרבים והכפר עוד לא היה קיים. הוא ביקר באיזור 5 שנים לפני שהגיעו המוגרבים, כך שהכפרים הושא וכסאייר עוד לא היו קיימים.

אפשר להגיד שיש פער ניכר בין תיאורים אלה, לבין עדותם של אבותינו ה"מייסדים" על שממה וביצות בלבד.

האם עלה נושא ה"שיבה" במהלך הפגישה?

בגדול לא! נושא ה"שיבה" לא עלה באותו מפגש, אך הובהר מצבם של המארחים, השייכים לקבוצת "נפקדים נוכחים", דהיינו, מספר עשרות אלפים של פליטים מכפרים שננטשו לאחר מלחמת השיחרור ב - 1948. הם נשארו בישראל והצטרפו לכפרים שלא ננטשו במהלך המלחמה ונשארו על תילם. כשוהים לא חוקיים הם לא התפקדו במפקד הראשון של מדינת ישראל בשנת 1950. עם סיום המימשל הצבאי, בשנות ה- 60, ושינוי הסטאטוס של ערביי ישראל, הפכו גם הם לאזרחים מן השורה. אך בית המשפט קבע פעמים רבות שהזכאות על רכוש, אדמות ומיבנים, שמורה רק לאלה מביניהם שהתפקדו במפקד הראשון ב - 1950 . אלה שלא איבדו את זכאותם הפורמאלית. החל משנות ה – 90 נעשו הסדרים שונים לקבוצה זו לפנים משורת הדין, וניתן, לאלה שרצו בכך, פיצוי חלקי בכסף או בקרקע חילופית.

האם אתה מרגיש ריגשי אשם כלפי אנשים אלה שאנו מעבדים היום את אדמותיהם?

ממש לא! אך אני חש "אי נוחות מסויימת".

האם תמשיכו להיפגש עם משפחות אלה?

אני מעריך שלא. המפגש הבא היה בוודאי גולש לפוליטיקה ואין לנו עניין בכך. (ואי נוחות מסויימת כבר אמרנו?) .

רפאל רפפורט

תייר

כבר אמרו חז"ל: "אין תייר בעירו". ביחוד כשמדובר בקיבוץ. לפני שנים, בא אנתרופולוג לבית אלפא כדי לחקור את הקיבוץ. הוא הביא אוהל ומשרת. כאשר רצה לשלם על הארוחות, סרבו לקבל ממנו כסף. הוא שלח את המשרת שיעבוד בגן הירק. לפי זה אפשר להבין עד כמה שונה עולם המושגים של הקיבוץ מהעולם החיצוני. באתי למקום שנקרא רמת יוחנן, ושאלתי לפירוש השם. אמרו לי שהמקום נקרא על שם יוחנן סמאטס, ראש ממשלת דרום אפריקה בזמנו. אני משער שג'ון לא ידע ששמו יוחנן. נכנסתי לישוב ומצאתי מנהל, שאלתי איפה גר רפאל רפפורט. המנהל אמר לי: :תפנה ימינה ואחר כך ימינה". אין בישוב הזה שמות רחובות ומספרי בתים. היו איתי אורחים, שאלתי איפה המסעדה? נעניתי שאין מסעדה, אבל אפשר להיכנס לחדר האוכל. נכנסנו ולקחנו אוכל משולחנות ההגשה. כאשר האורחים רצו לשלם, נאמר להם שאינם יכולים, אבל המארח יכול לארח על חשבונו. הקיבוץ נקרא כיום "קהילה", והוא מאוד שיוויוני, אבל יש כאלה ששווים יותר, מימי הראשונים אם כי אז הווילות היו חדר 4X4 וגם אוהלים.

רמת יוחנן מטופחת מאוד וממש תענוג להיות בה תייר. .

ירמיהו

האם זו הדרך

שלוש ברירות (לדעתי) עומדות היום בפנינו:

* המשך הדרך האנדרוגינית הקיימת. שהיא השלמה מתוך חוסר ברירה עם תהליכים שאין לנו יכולת לשלוט בם.

* החלטה שאנו "קיבוץ שיתופי", והסקת המסקנות מכך.

* התחלת דיון יסודי על שינוי מסודר ומבוקר, בצורה כזו או אחרת.

השבוע שלחתי את הרשימה המצ"ב לכמה חברים, וביקשתי מהם התייחסות. להפתעתי גיליתי שיש רתיעה לא מובנת, מהתבטאות בנושא הזה, שמא... והרי זה הנושא שאמור להיות בראש מעייננו היום.

למרות הכל אני מבקש לפתוח את הדיון, ומזמין את החברים להביע את דעתם בכתב לכאן או לכאן.

והדרך עודנה נפקחת לאורך...

(טיוטת עבודה להתייחסות)

לפעמים החגיגה נגמרת.

כואב הלב, הנפש בוכה, אך יש להכיר במציאות שהולכת ותופסת מהלכים בחיינו. מציאות שאין לנו שליטה על מהלכיה. איש הישר בעיניו...

החלום הטהור והזך של הגשמת רעיונות שיוויוניים שיתופיים, שהיה מאבני הדרך, וגורם מרכזי בהקמת המדינה שבדרך, מוסדותיה וערכיה, עדיין חי בלבבות של אלה שגדלו אל תוכו, וחיו כך את רוב חייהם. גם אני בתוכם. הוא חלק מתפיסת עולמנו, מובנה בתוכנו, לא נוכל להשתחרר ממנו, וככה גם נרצה לחלוף מן העולם בבוא שעתנו.

אך הוא כבר לא קיים.

יש לצאת לדרך אחרת.

אי אפשר יותר להתעלם מהמציאות החומרנית שהשתלטה על המדינה, ועלינו בתוכה: האמריקניזציה, הגלובליזציה, מדיניות ההפרטה, חיסול חסר חמלה של מדינת הסעד והרווחה, הקלוּת שקשה לעמוד בפניה מול שפע המותרות ברי השגה, וזמינות הגישה אל המידע.

אנחנו חלק מה"חגיגה" הכללית, אם נרצה ואם לא. אפשר גם להתעלם, אך לא לאורך זמן.

צריך להתייחס אל מה שקורה, שהוא שונה ממה שהיכרנו, או חשבנו.

האם אנחנו רוצים "להיות כמו כולם"?

עובדה - רוב הקיבוצים, בצורות שונות, כבר בצד השני.

בזמנו חשבתי שאסור לחריגים להכתיב לקיבוץ שלם את התנהלותו, היום אני כבר לא בטוח מי הם החריגים ומי הם ההולכים בתלם. מצד אחד, אין כמעט מחסום בפני הצטרפות לא מבוקרת של חברים חדשים, או נילווים, או תושבים, או "שנות קשר" חסרות אחריות, או כל התחברות אחרת אל אורחות חיינו, כשהמניע העיקרי הוא הנוחיוּת בלבד. ומאידך, דלוּת האמצעים שיש בידינו להכתיב התנהלות על פי הכללים שקבענו לעצמנו, הולכת ופוחתת, אם היא בכלל קיימת.

ראש וראשון הוא נושא הפרנסה, אם כי לא מבחינת חשיבותו, כי לא עליו כלכלתנו. ואני חוזר ומדגיש אך ורק מהבחינה המוסרית קיבוצית. די אם נעיף מבט על יום העבודה ב - 95% מענפי השירות שלנו - "רסיסי משרות" עם רישום פיקטיבי של שעות. על 150 הפועלים השכירים שעושים את כל העבודות ה"שחורות" שאנחנו מאסנו בהן. אנומליה זועקת. ועוד אומרים לנו: "אין עבודה בקיבוץ".

מבחינת מש"א והסטטיסטיקה כולם עובדים ומתפרנסים (מדובר על חברים בריאים. לא חולים!!! וידִידִי, אחרון הצדיקים, יגיד: "הכל בסדר, הכל תקין, הכל בשליטה, במירב מדובר בשוליים חולים", גם נוציא "חוברת מפוארת" לחברים, שתסקור את "מצבת העבודה המפוארת". אך ספק רב הוא, אם אנחנו עדיין מאמינים למילים של עצמנו.

הנושא המרכזי בעיני הוא המסר שאנחנו מעבירים לדור ההמשך. הילדים שלנו, החמודים, הטובים, החכמים, החרוצים, שמוכנים לכל עבודה, שנענים לכל אתגר, לכל תורנות, לכל שמרטפות או ניקיון, בכל שעה, אבל - לא בלי תמורה.

והנושא השלישי הוא הפחד, מדיון ובחינה נוקבים כדי לברר לעצמנו - מי אנחנו בהגדרה. האם אנחנו קיבוץ שיתופי, ואז עלינו להתנהג ככזה, להפעיל את כל המוסדות, הוועדות, דרכי האכיפה, וכו' על מנת להמשיך יחד לקדם קדימה את כל מה שנוצר פה, מתוך הסכמה, על פי הדרך הישנה. או לא.

אם לא, יש להיכנס היום לדיונים רציניים, איך ממשיכים הלאה, ומה עושים, לפני שיהיה מאוחר.

הגיע הזמן להכיר בעובדה שהדרך בה הלכנו עד כה מובילה רק לתוהו ובוהו. הזליגה הבלתי נשלטת אל הכיוון האחר היא "בלתי הפיכה". ה"עגלה" שסחבנו יחד, נכנסה ל"דרך ללא מוצא". אני לא יודע אם זה טוב או רע, אם זה מוסרי או לא, אם זה משתלב בחיי שיתוף ושיוויון או לא. אני כן יודע שאין פיתרונות קסם. לכל שיטה ושיטה, הישנה כמו החדשה, (ולגבי דידי הינו הך אם היא רשת ביטחון כזו או אחרת, עם חורים כאלה או חורים אחרים, עם מידה כזו של ערבות הדדית או אחרת), יש את היתרונות והחסרונות שלה.

פיתרון עוולות בשיטה אחת לא בהכרח יהיה יעיל בשיטה אחרת, ולהיפך. סביר שתיווצרנה עוולות חדשות שלא היכרנו עד כה. והיו דברים מעולם בקיבוצים המשתנים, בעיקר תופעות של חלוקת העוגה בצורה לא הוגנת, מחסור, וחוסר שיוויון משווע.

אבל כך או כך, עדיף לעשות מעשה עכשיו, מעמדה של כוח.

אף אחד לא מבטיח לנו שהמצב הכלכלי הנוכחי ימשך לעד. .

שחר שטייף

תיבת "נוח"

איני נמנה עם המבכים על שינוים המתחוללים בקיבוץ. שינויים הם חלק בלתי נמנע ממציאות החיים מאז המפץ הגדול (או הבריאה, לאלו שמאמינים בכוח עליון).

לכל חלון יש שני צדדים. חלון ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית נפתח לפני כמאה שנה, ואם נסתכל מבחוץ פנימה, על מה שהתרחש, וממשיך להתרחש בקיבוץ, נראה שהתמונה לא חדלה להשתנות ולו לרגע אחד. מ"הקומונה הראשונה", דרך החלוקה לתקציב הכולל, להפרטות, ובהמשך אולי גם לשכר (תקציב) דיפרנציאלי ושיוך נכסים. החגיגה נמשכת, היא משנה את אופיה וצורתה בהתאם למציאות ולמשתתפים.

אם נסתכל מהחלון החוצה, נראה עולם שמשתנה בקצב שהולך ומואץ. טכנולוגיות חדשות הופכות לזמינות. אשדות של מידע זורמים מסביבנו, ועלינו רק לבחור אם אנו מעדיפים לנסוע לתל אביב במכונית או ברכבת, ללמוד על החדשות מהעיתון, הטלוויזיה, או האינטרנט, להחליף חוויות דרך הטלפון או בהתכתבות מקוונת.

ועל מה אנו מקוננים? על קץ האידיאולוגיה? במקום לבַכות את האידיאולוגיה שחדלה להיות נר לרגלינו מוטב שנבחן את מקומה ההיסטורי: עד כמה הייתה האידיאולוגיה כורח המציאות ואמצעי הישרדות? עד כמה עטפנו פיתרונות דחק בשכבה עבה של אידיאולוגיה וערכים שהפכו עם השנים למקובעוּת? מה מהרעיונות של שיתוף ושיוויון, עליהם גדלו דורות של קיבוצניקים, הוא "ערך" אוניברסאלי ואילו מהאידיאולוגיות מהוות פיתרון כאילו-ערכי לבעיה גשמית?

איפה בפנתיאון של אבות תנועת העבודה נקבע ש"הסתפקות במועט" היא ערך? איפה נקבע ש"לינה משותפת" היא ערך? איפה נקבע ש"עבודה עצמית" היא ערך?

במחצית הראשונה של המאה הקודמת האידיאולוגיה הייתה הכלי שאיפשר לקיבוץ לשרוד, ולהוות ראש חץ לבניין המדינה. קביעת הגבולות, גאולת הקרקעות, פיתוח החקלאות, פיתוח תרבות, מתן חסות לצבא שבדרך. עם השנים, המשימות הלאומיות שהקיבוץ נטל על עצמו מולאו ברובן. הגבולות נקבעו, והפריפריה התרחקה צפונה ומזרחה. קרקעות הלאום הועברו לידינו בחוזה חכירה ארוך. פיתחנו חקלאות מהמתקדמות בעולם. הקמנו את המקהלה הכי טובה בעולם (ובין הטובות בארץ). הוצאנו מקירבנו את טובי הטייסים והמפקדים. ובינתיים המשכנו לדבר על שיוויון ועל שיתוף, למרות שכבר היו בינינו אלו ששווים יותר, ואלו שלא משתפים את כלל הציבור בנכסיהם הפרטיים. בשם האידיאולוגיה החלטנו להעלים עין מהחריגים כשהיה לנו נוח. (או יותר נכון לומר, כשלא היה לנו נוח להתמודד עם הבעיה). לא זיהינו את הרגע בו הערכים של שיתוף ושיוויון חדלו להיות אמצעי להתמודדות עם המשימות שלקחנו על עצמנו, והפכנו לחברה שמקדשת את האידיאולוגיות מבלי לבחון את משמעותן והתאמתן למציאות המשתנה.

הזמנים אכן השתנו. רוב הציבור בקיבוץ מכיר בעובדה שתם עידן האידיאולוגיה. אבל קץ האידיאולוגיה אינו גורר בהכרח גם התפרקות מהערכים האוניברסליים עליהם הייתה האידיאולוגיה מושתתת. נשארו בידינו נכסי חומר ורוח שאם נדע לשמר את ערכם (ואף להשביחם) עוד צפויים לנו ימים יפים.

הבה נבחן מהו הנכס החומרי שנשאר בידינו עם קץ האידיאולוגיה: כולנו חברים בקיבוץ שמפעיל אמצעים מחוללי הכנסה, ומעניק לחבריו שירותים בתחום החינוך, הבריאות, התרבות, המזון, האנרגיה ועוד.

בעבר היו רק חברים בודדים בקיבוץ שתרומתם הכספית הישירה הייתה באמצעות שכר עבודה מגורם חיצוני. מרבית אמצעי הייצור היו בבעלות מלאה של הקיבוץ ותופעלו על ידי חברי הקיבוץ (לפעמים תוך הסתייעות בעובדים שכירים); במקביל - כל השירותים ניתנו לחברי הקיבוץ באופן נורמטיבי ללא תשלום. היום התהפך הגלגל: אמצעי הייצור ברובם אינם משותפים. המעסיקים הגדולים בקיבוץ הם: פלרם, מפעל פרטי שמעביר לקיבוץ משכורות, דיבידנדים, תשלום עבור שירותים, ובכיוון ההפוך מקבל מהקיבוץ הלוואות בעלים. עובדי החוץ מהווים היום ענף מחולל הכנסה גדול מאוד, ומעבירים את שכר עבודתם בגופים חיצוניים לקיבוץ. גד"ש הוא עסק משותף לשלושה קיבוצים. מספר החברים בקיבוץ שתרומתם אינה במסגרת של "לוקש" חודשי הולך ומצטמצם.

גם אמצעי הצריכה כבר לא ממש "משותפים". ענפי השירותים, שבעבר נועדו לשרת את צרכי חברי הקיבוץ בלבד, הפכו למחוללי הכנסה עבור הקיבוץ בממכר שירותיהם לגורמים מחוץ לו (רפואה, מגורים, חינוך). במקביל, נמשך תהליך ההפרטה של השירותים (שהחל מיד עם קום הקיבוץ, ע"ע המעבר מהקומונה הראשונה לקומונה השניה, ביטול ה"חלוקה", ביטול תקציב העישון וכן הלאה...) כך שהשירותים הנורמטיביים הולכים ומצטמצמים והשירותים בתשלום מתרחבים (יחד עם התקציב לרכישתם). בנוסף לכך, חברי הקיבוץ צורכים יותר שירותים מגורמים שמחוץ לקיבוץ, משום שהקיבוץ לא תמיד מצליח לספק את הכמות, המבחר, האיכות או המחיר שניתן להשיג מחוץ לו. מחירי השירותים שהקיבוץ מציע לחבריו ולצרכנים מבחוץ עולים בהדרגה, בגלל הפחתת סיבסוד והעברת ענפי השירות למודל של יחידות עיסקיות שצריכות להציג ריווחיות.

עכשיו נחדד קצת את הנקודות:

א. רמת יוחנן הוא קיבוץ עשיר שנהנה מרמה גבוהה של הכנסות יחסית לקיבוצים אחרים בעלי תמהיל עיסקי דומה.

ב. רמת יוחנן ממוקמת "נוח", בסמוך לעיר גדולה שמספקת אפשרויות השכלה, בידור, שירותים ותעסוקה לחברי הקיבוץ. תרומת עובדי החוץ לסעיף א' לא הייתה גבוהה אילו רמת יוחנן הייתה ממוקמת בפריפריה.

ג. הקירבה לעיר הגדולה, והמצב הכלכלי הנוח הופכים את רמת יוחנן למקום אטרקטיבי, ולפיכך אנחנו נהנים מאחוזי עזיבה נמוכים ובקשות רבות לקליטה.

ד. בין הגורמים המשפיעים על יכולת ההשתכרות של חברי הקיבוץ יש נתונים אישיים (אינטליגנציה, ניסיון, מוטיבציה) ונתונים כלליים כמו השכלה רלוונטית ומצאי תעסוקה. סעיפים א', ב' ו-ג' מאפשרים לשמר במסגרת הקיבוץ את האנשים בעלי יכולת ההשתכרות הגבוהה.

אנו יושבים היום על סיר הבשר מסיבה אחת ויחידה: מפני שאנחנו יכולים. יש לנו כסף שמאפשר לגשר על פערים בתרומה שקיימים בין החברים. רוב חברי הקיבוץ עובדים במסירות, ומחוללים הכנסה שמאפשרת לנו להמשיך ולחיות ברמת החיים שהתרגלנו אליה, אבל איש לא יתקע לידינו שכך יהיה לנצח. הקיבוץ פועל לפי חוקי הכלכלה הבסיסיים ביותר. אם ההוצאות גדלות מעבר להכנסות, נשחקות הרזרבות. כשנגמרות הרזרבות, הקיבוץ פושט את הרגל וחבריו פושטים את היד. השכנים שלנו הם תמרור האזהרה שלנו. עם תמהיל הכנסות שונה במקצת מזה שנהנינו ממנו בשלושים השנים האחרונות, היינו "גומרים כמוהם" בסבירות גבוהה.

מקור ההכנסה העיקרי של רמת יוחנן הוא ההעברות מפלרם. נפח ההעברות עלול לקטון באופן משמעותי בשנים הקרובות, משום שחלק מההסכמים בין הקיבוץ למפעל משתנים, ומפני שאין ודאות שהמפעל יצליח לשמור על ריווחיות לאורך שנים. הלוואי שאתבדה, אבל עדיף להתכונן לתסריט הגרוע, ולהיערך מראש למצב החדש, מאשר לסמוך על המזל לבדו.

שני גורמים יכולים להבטיח את הישרדותנו: יעילות וייחודיות. היעיל יוכל להשיג אותן התוצאות בפחות הוצאות, הייחודי יוכל לגבות ערך נוסף תמורת הייחוד שבמרכולתו.

ייחודיות: יש לנו עדיין שיירים של ייחודיות בתחום החינוך: עובדה היא שהורים מהקריות מוכנים לשלם אלפי ₪ מדי שנה כדי שילדיהם יתחנכו בבתי הילדים שלנו, ובכיתות הלימוד המוקפות במדשאות. את האידיאולוגיות זנחנו, אבל שימרנו את הייחוד של חינוך לדמוקרטיה, לשיוויון ערך האדם, לשלום ולסביבה. אם נלמד למצות את הייחודיות בתחומים נוספים נוכל למנף גם אותם להבטחת עתידנו.

יעילות: על מנת להבטיח יעילות הקיבוץ יכול:

א. להביא אנשים יעילים מחוץ לקיבוץ שיחליפו את חברי הקיבוץ שאינם מנצלים את מלוא יכולתם. החיסרון של גישה זו שהיא מצריכה את הקיבוץ להגדיל את מעגל המתפרנסים ממקורותיו ולשלם את שכר עבודתם.

ב. להעביר משימות שמבוצעות כיום על ידי גופים מחוץ לקיבוץ, לביצועם של חברים בקיבוץ שאינם מנצלים את מלוא יכולתם. החיסרון בגישה זו שהיא מצריכה הסכמה ושיתוף פעולה מצידם של אלו שעד היום לא מיצו את יכולתם.

נשארנו עם השאלה איך לעודד את חברי הקיבוץ לקחת על עצמם אחריות לעתידם, ולשתף פעולה במשימת ההתייעלות. את התשובה אנחנו מוצאים אצל שכנינו: כשנגמר הכסף והבטן מתחילה לקרקר מתגלים לפתע מעייני חריצות שעד לאותו הרגע נסתרו מן העין. אלא שכשהמעיינות בוקעים לערוץ שחרב מזמן, הם נספגים באדמה היבשה ולא הופכים לאותו נהר שופע שהורגלנו אליו.

מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקדים תרופה למכה? להיערך היום לתסריט הגרוע ביותר. קרנות החיסכון והפנסיה הם צעד חשוב ונבון, אבל לא מספיק. חשוב לכרוך כבר היום בין ההכנסה שמחולל החבר לבין יכולתו להשתמש בשירותים שמספק הקיבוץ. אם נעשה זאת באופן מושכל כשהפרוטה עוד מצוייה בכיסנו, נוכל לבצע את המהלך תוך מיזעור הפגיעה בכלל חברי הקיבוץ. יש לנו עוד כמה שנות חסד לתרגל "על יבש" או "לח" את הקשר בין תרומה לתמורה. שנות חסד אלו יאפשרו לחברים ולקיבוץ לבחון את יכולותיהם ולבצע את השינויים הנדרשים על מנת להתארגן למציאות החדשה.

את שיוך הנכסים, או "חלוקת העוגה", אני חושב שעלינו לדחות לעתיד משתי סיבות:

א. כדי למנוע מהפתאים בינינו את החלומות על יציאה לפנסיה מוקדמת וחיים מהריבית. המניה תהיה בעלת ערך רק כל עוד יזינו אותה וישמרו על ערכה. פדיונה והפקדת תמורתה בבנק עלולה לאפשר לבעלי אינטרס להשתלט על מקורות התעסוקה וההכנסה של הקיבוץ, וגם על השירותים שהקיבוץ מספק.

ב. החוק אינו מאפשר עדיין את חלוקת נכסי הקיבוץ לחברים בו. החוק עשוי להשתנות בעתיד אבל נכון לעכשיו, העניין לא ניתן ליישום. אין זה עוצר מבעדנו לבצע חלוקה מקדמית משלנו (פרצלציה זו או אחרת) כל עוד ברור לכל הנוגעים בדבר שהחלוקה לעת הזאת היא על הניר בלבד.

קיימות בקיבוץ קבוצות אוכלוסיה שהמעבר לשכר דיפרנציאלי לא פשוט בעבורן, בעיקר בגלל קשיים במציאת תעסוקה ששכר ראוי בצידה. זו בדיוק הנקודה בה הערכים האוניברסליים של שיוויון ערך האדם, והשיתוף צריכים לבוא לידי ביטוי. גם בלי סיסמאות אידיאולוגיות על החברה הקיבוצית העתידית לוודא שכל חבר יחייה בכבוד גם אם נבצר ממנו להתפרנס בכבוד. הדיון במנגנונים לביצוע משימה זו חורג מעבר ליריעה זו (שממילא התארכה עד מאד).

מה האלטרנטיבה? לסמוך על אלת המזל. לראות מה קורה לשכנינו, לומר: "לי זה לא יקרה" ולצאת לנופש מאורגן באיטליה, עם ביקור חובה בעיר פומפיי שלמרגלות הווזוב..

דניאל פרי

לעצור ולבחון באופן מושכל

כמי שנמצא בתפקיד שחלקו הוא מתן תשובות להתנהלות הקהילה, אני מרגיש בכל יום שהגענו לסוף הדרך השיתופית. במהלך התפקיד אני נתקל לעתים קרובות באותה התנגשות בלתי ניתנת לגישור בין צורת התנהלותנו ובין הקיבוץ השיתופי.

קו השבר בין הקיבוץ של פעם והדרך החדשה נובע מכך:

- רצון של כל חבר להיות פחות תלוי בממסד.

- חלק גדול מהבנים חיים בתוכנו (לפחות עד גיל 30) על פי דרך שאיננה שיתופית.

- בעלי היכולת שבינינו מתארגנים בדרכים שונות לעשות למען ביתם, שלא בדרך השיתופית.

- חוסר יכולת ורצון להתמודד עם תופעות חריגות שמנוגדות לדרך השיתופית.

- חלק מהחברים לא ממצים את יכולתם להתפרנס מחד, ומאידך נהנים מזכויות שוות ברמת החיים.

- ירידת ערכה של דעת הקהל המכוונת והמכוננת.

- רצון החברים להתכנס יותר בתוך המשפחה ופחות לתרום לכלל.

- שחיקה אצל החברים בעקרונות השיתוף העזרה ההדדית והתרומה לכלל ולחברה.

- מתוך ראייה של מה שקרה וקורה בקיבוצים אחרים, יש כבר חברים שמתכוננים ל"יום שאחרי".

נוצר מצב שבו קטעים הולכים וגדלים של מסכת חיינו, מתמלאים בשיטות ובמנהגים של דרך החדשה ללא כל כיוון והכוונה. ומתוך כך יש חברים רבים שמרגישים שהמשך הדרך הישנה, פירושו להיות פראייר.

לדעתי צריך היום לעצור, ולבחון באופן מושכל את האפשרות לשנות את הדרך.

יש להביא בחשבון שהדרך החדשה מייעלת את המערכת בצורה ניכרת, הסכומים שיחסכו כתוצאה מכך, יחולקו בין החברים.

בחינת הדרך החדשה מחייבת את הצעדים הבאים:

- התקשורת עם אדם או חברה בעלת ניסיון וידע בביצוע שינוי כזה.

- הכנת מודל כלכלי שבו ידע כל חבר את מקומו ומצבו לאחר השינוי.

- הכנת תוכנית להתנהלות הקהילה בדרך החדשה.

- תהליך דמוקרטי של בירורים, הסתייגויות והחלטות, שבסופו תוצג חוברת שתכלול את כל פרטי השינוי.

- הצבעה בקלפי על הצעת השינוי כולה.

הידע והניסיון שנצבר בקיבוצים ואצל האנשים שהובילו את השינוי בקיבוצים הוא עשיר ביותר.

רמת יוחנן יכולה לנצל את הידע והניסיון שנצבר כדי לבחון את תהליך השינוי במינימום טעויות. תנאי בסיסי לבחינה נכונה של השינוי הוא, ידיעה של חברי רמת יוחנן, שהצוות שמטפל ומוביל את התהליך מטרתו היחידה היא לקבל החלטה שתשקף את דעת חברי רמת יוחנן..

יהודה טל

שיפורים במקום עריפת ראשים

(ההסבר לכותרת ייתגלה בהמשך)

לעניות דעתי ירמיהו טועה ומטעה במאמרו "לצאת לדרך חדשה". אין ספק שחיינו זרועים בעיות המחייבות טיפול טוב יותר, אלא שהצגת הפיתרון בדמות מהפכה המשנה סדרי בראשית מעלה סימני שאלה קשים ביותר. יתכן שלדעתו אנחנו "בדרך ללא מוצא", אך האם נגזר מכך (אפילו לשיטתו ) שלדרכים האחרות יש בהכרח "מוצא" טוב יותר?

ומהיכן הוא שואב את האמירה לגבי "אחרון הצדיקים"?

האם מי שמאמין שדרך מסויימת עדיפה, גורס בהכרח שאין בה ליקויים הטעונים תיקון?

מתוך הכרותי עם ירמיהו אני משוכנע שהוא דווקא איננו נמנה על אלה הרוצים לבטל את כל סולם הערכים הקיבוצי, ולכן אני רוצה להפנות אליו את השאלה הבאה: ומה אם יתברר שאי אפשר להיות "חצי קיבוץ", כמו שאי אפשר להיות "חצי בהריון"?

אני צופה שתשובתו עשוייה להיות שאם רוצים בהמשך השיתוף חייבים להקפיד על "קלה כחמורה" ללא פשרות.

לכך ברצוני להגיב כדלקמן:

דמיינו, כמשל, שהקיבוץ משול לחולה הסובל ממיחושים שונים, וכל הטיפולים הרגילים לא הצליחו להעלות ארוכה מלאה (דגש על מלאה) למכאוביו. במצב כזה, כפי שאכן קורה תכופות בשדה הרפואה, יאלץ אותו חולה לחיות עם בריאותו הבלתי מושלמת, שכן ניתוח בכל מחיר עלול להזיק עוד יותר ואפילו לסכן את חייו.

האם המסקנה מדברי שלא צריך לעשות דבר? חס וחלילה וחס!

כל כוונתי היא שצריך לבדוק בעיה מול האלטרנטיבות, וכמאמר הפסוק הידוע: לתקן את שניתן לתקן ולחיות עם מה שלא ניתן לתקן, ובלבד שבבואנו לתקן את הגוף לא נאבד חלילה את הראש....

מזל טוב

לנוגה ודניאל פרי

להולדת הנכד אלעד,

בן לתמר ודור פרי,

וברכות לכל בני המשפחה.

מזל טוב

לרון ושירה אנג'ל

להולדת הנכד יונתן,

בן למיכל ודני אנג'ל בפלורידה.

ברכות לכל בני המשפחה.

זה כן לטלפון...

מספר הטלפון הסלולרי של רמי יעקב – מחליפו של שחר צור בתפקיד, הוא 052-5552789.

כתובת המייל נשארת אותה הכתובת כפי שהיא רשומה בספר הטלפונים של הקיבוץ..

אופס פיספסנו...

בשבוע שעבר פורסמה הרשימה "שכר מצווה – מצווה" ללא חתימת הכותב. את הרשימה כתב איתן שטייף, וחתימתו נשמטה בטעות. אני מצטער ומתנצל. ירמיהו..

אופס נשדדנו...

השבוע, אור לחושך ליל שני, הלילה שלקראת יום שלישי, בו נאמר פעמים כי טוב... מישהו עשה על חשבוננו פעמיים כי טוב... יום אחרי שהותקנו שני מסכי מחשב "19 דקים בחדר הדפסות. חדשים חדשים, עדיין מדיפים ריח של אריזה, הרימו השניים זוג רגליים ונעלמו כלעומת שבאו. חלפו עם הרוח והיו כלא היו.

ובבוקר קידמו את פני שתי רשתות שהיו זרוקות על הרצפה כאבן שאין לה הופכין וחלון פתוח, גלעד אילם לביזיון, טביעת אצבעותיהם של המאחרים בנשף ש"התארחו" פה בחסות החשיכה וה"שמירה" המעולה של קיבוצנו. אוי לאותה בושה!

"מעניין" אמר יורם פרץ, השוטר הקהילתי שבא כעבור זמן מה לרשום תלונה, הוא הסתכל עלי, חכך בדעתו, ואז הראה לי בדיוק נמרץ על סמך מה הוא קובע חד משמעי: "שזו עבודה מקומית לתפארת!" הוא שנאמר: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו..." (יש חשודים!!!)

זהו, אז עד שירווח, נשתדל להמשיך להוציא את העלון בכל דרך "אי מיילית" עוקפת אחרת. "ונשמרתם מאוד לנפשתיכם..."

שבת שלום! ירמיהו. .