את עידן פגשתי באוסטרליה והתאהבנו. אחרי שהוא חזר לארץ החלטתי לבוא לבקר אותו בישראל לחודש, כך חשבתי. במשך כ-10 שנים טיילתי בעולם. הכרתי הרבה תרבויות, הרבה אנשים, אבל ברגע שנחתתי בארץ ודרכתי על אדמת ארץ ישראל, הרגשתי שאני בבית. פתאום הרגשתי משהו רוחני, קשר למקום שלא הרגשתי בשום מקום אחר. הרגשתי כאילו בעברי הייתי כבר יהודיה וזו המדינה שלי. עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש...

בשלב מסוים עלה נושא הגיור כאופציה.

השארתי ראש פתוח לדברים חדשים והתחלתי להתעניין. נפגשנו עם רב המועצה שהסביר לי על הדת היהודית. בהתחלה היססתי אבל הרגשתי שאני יהודיה ואני צריכה לעשות משהו בנדון.

הרב הלך לקראתי והציע לי להתחיל ללמוד יהדות ואח"כ להחליט אם אני באמת רוצה להתגייר. התחלתי ללמוד אצלו יהדות.

תוך כדי הלימודים קראתי על הבעיה ההלכתית בנישואים שלנו, כיוון שעידן הוא כהן וחל עליו איסור נישואין לגרושה ולגיורת.

היינו כבר נשואים (התחתנו בקפריסין) ובהריון עם גאיה.

ישנם מיקרים בודדים בהם אכן איפשרו נישואים כאלה. התחלנו בבירורים ובריצות בין רבנים ובתי דין כדי למצוא פתרון לבעיה ההלכתית. הבירורים נמשכו 3-4 שנים עד שקיבלנו תשובה סופית שלא נוכל להתחתן כהלכה אפילו אם אהיה יהודיה ואין פיתרון לבעיה.

נקשרתי כבר למקום, לאנשים, לתרבות וההרגשה שאני רוצה להתגייר כבר הייתה מאוד חזקה. כשבחורה רוצה להתנצר, לדוגמא, יש 10 מצוות שצריך לקיים וצריכים לדעת שביקרה לפחות פעמיים בכנסיה במהלך חייה. כל מה שעליה לעשות זה להגיד "אני מאמינה" והיא נוצרייה. לעומת זאת, לפני שהרבנים מחליטים להתחיל בתהליך גיור הם רוצים להיות בטוחים, עוד לפני תחילת התהליך, שאותו אדם מתכוון לשמור את כל המצוות, רק אחרי שהם משתכנעים מתחילים בתהליך.

החלטנו להיפרד ושוב פניתי בבקשה להתגייר.

הרב רצה שאראה תחילה את רצינות כוונותיי לשמור על המצוות. הבעיה היא שיהודי שלא מקיים את כל המצוות יכול לקבל עונש מאוד גדול והם דאגו לי וביקשו שאעזוב את הקיבוץ בכדי שאחיה בין שומרי מצוות. זו הייתה בקשה שבשום פנים ואופן לא הסכמתי למלא אחריה מכיוון שזהו הבית שלי, החברים שלי, הילדים שלי פה, הרשת החברתית שלהם פה ועוד סיבות. הרב התעקש שאעזוב כיוון שלא האמין שמישהו יכול לחיות בקיבוץ במקביל לתהליך הגיור. הזמן חלף לו, אני ועידן היינו גרושים כבר, ולפני שנתיים החלטתי שזהו, אני מפסיקה לשבת ולהמתין. דרשתי להתחיל בתהליך הגיור ובו בזמן להמשיך לגור בקיבוץ. בסופו של דבר הרב נכנע לדרישתי, אך החליט שעליי להכניס את הילדים לגן דתי.

ינאי היה קטן מדי והיה מדובר בהתחלה רק בגאיה. מאוד חששתי מהמעבר הזה. הייתי רגילה ל"גן שיבולת", שם היה לגאיה מאוד טוב, אבל לא הייתה לי ברירה והסכמתי ברגשות מעורבים. לגאיה, כמצופה, היה קשה בהתחלה, אבל בגן לא לחצו, נתנו לה את הזמן שלה מתוך גישה של לא למשוך את הילד בכוח, אלא לסקרן אותו. בערך אחרי שבועיים מיום כניסתה לגן חב"ד היא התחילה להתקרב לשאר הפעילויות ולילדים שם, עד שהשתלבה לגמרי וראיתי שממש טוב לה שם.

בגן הזה ספציפית לימדו לשאול שאלות ולהתעניין, בלי לקבל כל דבר כמובן מאליו. אהבתי את הגישה הזו. זו לא הייתה בחירה שלה ללכת לגן חב"ד, וגם אני מאוד חששתי, אבל רציתי שתנסה ואז נהיה חכמים יותר.

כשראיתי כמה היא מאושרת ואת החיוך הגדול שאיתו היא הולכת לשם וחוזרת משם, נרגעתי.

אף פעם הילדים לא שאלו אם הם יהודים, וכמה חודשים לפני תום תהליך הגיור שלי הם העלו את נושא הגויים עליו הם דיבר בגן.

החלטתי שזה הזמן לספר להם, כי בקרוב הם יצטרכו להבין למה עליהם לטבול במקווה. וזהו, סיפרתי והסברתי שכרגע אנחנו לא יהודים, אבל אנשים הם אותם אנשים, בין אם הם יהודים ובין אם גויים.

התחלתי את לימודי הגיור בחיפה, 8 שעות שבועיות עם עוד 25 איש נוספים. מלמדים את מצוות היהדות, את החגים, בעיות הלכתיות-בעצם הכול. מעבר לשעות הלימודים התעניינתי מאוד. למדתי המון בבית, מעבר למה שנדרש היה. היו לי 2 מורים, וגם משפחה דתית שנקראת משפחה מאמצת. בניגוד למה שחשבנו, לא היו ביקורי פתע בבית כדי לראות אם אני באמת שומרת מצוות גם מחוץ לשעות הלימודים, וזה משום שהם מאמינים שיש להם מספיק אינטואיציה כדי לחוש אם האדם באמת רציני בכוונותיו.

בסוף הלימודים יש מבחן בע"פ במשך חצי שעה, על כל החומר שנלמד (17 חודשים).

הגעתי לשלב המבחן הסופי בבית הדין.

בבית הדין הרבני יושבים תמיד 3 רבנים. גם המורים שלי היו שם. אני הייתי הראשונה להיבחן. זה רגע מאוד מלחיץ, כי התכוננתי אליו 17 חודשים. השאלות הן בע"פ, וכך גם התשובות, ואין זמן לחשוב. הרגשתי שהם היו מרוצים מאוד מהידע שלי ושאני עוברת את המבחן. ואז אחד הרבנים התעניין בשאלה איך חוגגים בקיבוץ את החגים, ואיך מקבלים את השבת, ואם שומרים שבת, והחליט שאי אפשר לקיים מצוות בקיבוץ.

עניתי שהקיבוץ לא מפריע לי לקיים מצוות, כל אחד עושה מה שהוא רוצה בביתו הסברתי. הרב היה איתן בדעתו. בשלב זה קראו לעידן להיכנס וגם הוא נשאל את אותה שאלה. עידן ענה לאותו רב: "אתה חי בחיפה, אתה לא רואה פה מכוניות נוסעות בשבת?".

חיכינו בחוץ להחלטת הרבנים ואז ראינו את אחד הרבנים עוזב בכעס את בית הדין. לא הבנו מה קורה. המורה שלי קרא לי והסביר שהתחיל ויכוח בין 2 הרבנים שהחליטו שעברתי את המבחן, לבין הרב השלישי שהתעקש שבעצם מגורי בקיבוץ אינני יכולה להיות יהודיה. מכיוון שצריך החלטה פה אחד של הרבנים, לא עברתי את מבחן הגיור. מעבר לזה, שאר התלמידים שלמדו איתי לא יכלו לגשת למבחן כי רב אחד היה חסר. חילוקי הדעות בין הרבנים לגבי המקרה שלי היו כל כך קשים ובלתי ניתנים לגישור שהיה שם ממש פיצוץ ביניהם, ובית הדין לא פעל 3 שבועות. נושא המגורים בקיבוץ עבר הלאה, לבית הדין בירושלים, וגם שם החל ויכוח וכל אותם 3 שבועות ישבתי לחוצה, מתקשרת כל יומיים לראות מה קורה. אחרי 3 שבועות פיטרו את אותו רב וזימנו אותי שוב למבחן שבסופו הגיע ה"מזל טוב" המיוחל.

נסענו כולנו למקווה והייתה שם שימחה רבה ואושר. וזהו –גם אני וגם הילדים יהודים.

אנשים אומרים לי לפעמים על המדרכה-"יופי, עכשיו את יכולה לחזור לחיים שהיו לך". אבל לא, אני לא רוצה לחזור לחיים שהיו לי. לא עברתי גיור כדי לקבל חותמת, עברתי כי אני מאמינה באמונה מלאה בדרך קיום המצוות. זו הדרך שבחרתי. אני דתייה כי זה רצון מאוד חזק שלי, זו האמונה, אלה החיים שלי. כל אחד בוחר את הדרך הנכונה לו. אני לא מרגישה שהסביבה מפריעה לי וגם לא שאני מפריעה לה. אנשים בקיבוץ לאורך כל התהליך ובסופו קיבלו אותי באהבה רבה, עם דרך החיים שבחרתי, למרות שזה לא דבר קל, ועל כך אני מודה מעומק ליבי לכולם..

עמוס נצר מפלרם

השבוע סיכמנו ואישרנו את הדו"חות הכספיים של הרבעון הראשון שהסתיים ב – 31.3.07.

היה זה אחד הרבעונים הטובים מאז ומעולם של פלרם. התוצאות לפניכם:

	רבעון ראשון 2007	רבעון ראשון 2006	שינוי
	מיליוני ש"ח	מיליוני ש"ח	מיליוני ש"ח

מכירות	245.9	221.1	24.8
רווח גלמי	69.1	51.4	17.7
% מהמחזור	28.1%	23.3%	4.9%
רווח תפעולי	20.2	3.2	17.0
% מהמחזור	8.2%	1.5%	6.8%
מימון	(1.2)	1.1	(2.3)
הכנסות (הוצאות) אחרות	22.4	0.3	22.1
רווח לפני מס	41.4	4.7	36.8
רווח נקי	26.9	3.4	23.5
% מהמחזור	10.9%	1.5%	9.4%

ניתן לראות כי לצד הגידול המתמיד במכירות שיעור הרווח התיפעולי גבוה גם באחוזים

(מעל 8%) וגם בכסף (מעל 20 מיליוני ₪).

הרווח הנקי גבוה במיוחד כתוצאה מעיסקת נדל"ן באנגליה, שבוצעה בתחילת הרבעון הראשון. דיווחתי כבר על עיסקה זו, שבזכותה נרשמו ריווחי הון של כ – 22 מיליוני ₪ ברוטו, שהם כ - 17 מיליון ₪ נטו.

גם ללא עיסקה זו, הרווח הנקי ברבעון הראשון הוא כ- 10 מיליון ₪, והוא מעל ל - 50% מסך הרווח של כל שנת 2006.

הרווח הנקי, הכולל את עיסקת הנדל"ן החד- פעמית, מביא את הרווח הנקי ברבעון הראשון לרווח גדול יותר מאשר בכל שנת 2006.

כמובן שיש לזכור כי עיסקה זו הייתה חד פעמית.

תחום אותו אני רוצה לציין הנו הפעילות של "פלרם אפליקציות".

זוהי פעילות חדשה של פלרם, (כן – תחום חדש לגמרי שלא עסקנו בו בעבר) שמתקדמת טוב ומהר.

המכירות ברבעון הראשון הסתכמו בכ - 16 מיליוני ₪, עם רווח תיפעולי של מעל 15%!

בתחילת שנת 2008 החברה תעביר פעילותה לאיזור פיתוח בגליל, ותזכה לתנופה נוספת.

אני משוכנע שבקידום נכון ועיקבי חברה זו יכולה לשנות את פני פלרם באיזור ישראל בפרט, ואף את כל תמהיל המוצרים של פלרם.

המפעל החדש ל- PVC בארה"ב (נקרא PPI) התחיל לעבוד.

בשלב ראשון מייצרים שם לוחות גליים, ובקרוב מאוד לוחות מוקצפים. זה המפעל הגדול והמודרני ביותר שקיים בקבוצת פלרם, ובוודאי עוד נקדיש לכך דיווח, או כתבות נפרדות.

אנו מתקדמים לפי תוכנית העבודה שלנו לשנה זו. הבעיה העיקרית שאנו חשופים לה היא מחסור בכושר ייצור באיזור ישראל – אנגליה – אירופה.

אנו מתייחסים לנושא זה ואני מאחל לבעלי המניות, לדירקטוריון ולכל מקבלי ההחלטות שיהיה להם האומץ והחזון לפעול במהירות ובנחישות ולשמור על מקומה המיוחד והטוב של החברה בשווקים העולמיים. יש לחברה פוטנציאל גדול והיא ערוכה כיום לאתגרים חדשים.

שבת שלום. .

מְצִיאוּת יִשְׂרָאֵלִית

לא תָּמוּת עִם עֶרֶב הַהוֹלֶכֶת,

מָיִם אָדִירִים לא יִשְׁטְפוּהַ עִם הַשִׁיטָפוֹן.

כִּי עַל גַב נַחְשוֹל מֵזִיד תְּהֵה נִישֵׂאת –

גַּם אִם אֶלֶף יִתְהָפֵּךְ כַּאֲבָדוֹן.

גַּם אִם יִשְׁטְפוּ דְּמָעוֹת שֶׁל דַּם עֵינֵיהַ,

גַּם יָדֵיהַ אִם בְּחֵטְא צוּבְּעוּ שָׁחוֹר.

לא תָּמוּת עִם עֶרֶב הַהוֹלֶכֶת !

הִיא לַשָׁחָר תְּיָיחֵל, עַד בָּא בוֹ אוֹר.

שַׂלְמוֹתֵיהַ יָאָפִירוּ מִזִקְנָה, מִבֶּגֶד וּמִשֵׂאת.

שְׂעָרָה אוּפָר, שׁוּדָד בַּסָעָר שֶׁמַזְעִיף.

עַד הַבּוֹקֶר עוֹד רָחוֹק הַדֶרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

וְהַשׁוֹט צוֹחֵק, עַל צָלָקוֹת צוֹהֵל, מַצְלִיף.

כָּל אַשְׁמוֹרֶת לְאֵין סוֹף הוֹלֵךְ נִמְשֶכֶת.

כָּל אַשְׁמוֹרֶת, חָרִיצִים עוֹמֶקָת בִּפֵנֵיהַ.

גַּם אִם לא תִּכְלֶה עִם לָיְלַה הַהוֹלֶכֶת,

עַד הַשָׁחָר, בְּשֵׂיבָה רָעָה יִכְלוּ יָמֵיהַ.

"אַל תֵּצְאִי אֶל לֵיל הַחָרָדוֹת הוֹלֶכֶת.....

מוּתִי ! טֶרֶם פְּעֲמַיִךְ לַמִשְׁעוֹל יָטוּ אֵימוֹת.

כִּי אוֹתָּה אָשֶׁר תָחֵל עִימוֹ לָלֶכֶת.

שׁוֹב תָּשׁוּב מִשָׁם כְּרוּתַת גָפָּיִים וְאֱבְרוֹת".

וּכְרוּתַת אֶבְרוֹת וְשׁוֹרֶש וְצָמֶרֶת

כַּאֲשֶׁר אֶל אוֹר תָּגִיעַ בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹת...

כְּאוֹתוֹ הַ"חוֹל", כַּפֶלֶא תִּתְּחָדֵשׁ חִיוֶוֶרת,

וּכְאִילוּ חֵטְא וּזְמָן וַפֶרֶך לא נַתְנוּ בָה אוֹת.

צְעִירָה – כִנְקִיָיה מְאָוֶן, אֶל הַשָּחָר

לְבָנוֹת כַּתּוֹם, יָדָיִים, שׁוּב תִּישָׂא נָשׂוֹא.

מַקְבִילָה פָנָיו - וּכְּאִילוּ לְהָדָ"ם.

מוּכָנָה, כְבַתְחִילָה - לַשׁוּב וְלַחֲטוֹא.

יונתן בן צבי 16/05/1959

דו"ח שבועי / א. פלד

בחירות.

בבחירות לראשות מפלגת העבודה השתתפו בקלפי שהוצב ברמת יוחנן 315 מצביעים. מרמת-יוחנן 255, מכפר המכבי 38, ומאושה 22.

ברשימת בעלי זכות הבחירה הופיעו 430 שמות (משלושת הקיבוצים), דהיינו אחוז ההצבעה "ברוטו" עמד על כ- 73% שזה יפה מאד.

הרשימה הכללית כוללת חברים שנפטרו, חברים הנמצאים בחו"ל וחיילים. בניכוי הזכאים שנבצר מהם להגיע לקלפי, עומד אחוז ההצבעה שלנו על כ- 80% שזה ממש גבוה.

אין ספק שיש לייחס הענות זו, העומדת מעל לממוצע הארצי, לפעילותו הבלתי נלאית של יהודה'לה, הן בגיוס המתפקדים והן בהבאתם לקלפי. לא לחינם יצאו לסניף רמת-יוחנן מוניטין של סניף פעיל ורב השפעה שכל מועמד רואה לעצמו חובה לבקר בו.

עתה נגזר עלינו סיבוב בחירות שני.

אני בטוח שכאן בבית נדע לשמור על "קמפיין חיובי" וידידותי.

לצערי אני חושש שבסיטואציה שנוצרה, עלולים שני המחנות לגלוש ל"סערת יצרים" שתקשה על התיפקוד "ביום שאחרי", ותמלא בתחמושת נפיצה את הימ"חים של "דורשי טובתנו", שישמחו לירות בכולנו את הפגזים שנספק להם.

על הקושי לבחור בין אלטרנטיבות.

מספרים שבמלחמת ששת הימים, ובן-גוריון כבר בשדה-בוקר, הצטרף מי שהחליט על הקמת המדינה וראש ממשלתה הראשון, שכבר לא היה צעיר במיוחד, אל החברים שעסקו בחפירת שוחות. ראה אותו סדרן העבודה מזיע עם הטורייה. אמר לו: "יש לי בשבילך עבודה הרבה יותר חשובה. בשל גיוס חברים רבים למילואים ("תקופת ההמתנה") אין מי שיעבוד ליד המכונה הממיינת תפוחי אדמה".

בן-גוריון כמובן הסכים. הוא הצטרף אל העובדים היושבים על שני ספסלי העץ משני צידי המכונה, והאחראי הסביר לו איך מחליטים מה זה ייצוא, מה שוק מקומי ומה "בררה".

אחרי חצי שעה שב בן-גוריון לחפירות וביקש בחזרה את הטורייה. שאל אותו סדרן העבודה: "אבל מדוע"?

"קשה לי מאד ליד הממיינת" נאנח בן-גוריון, "יצוא, שוק מקומי, בררה ... כל הזמן צריך לקבל החלטות".

אכן גם אנו (להבדיל) עומדים בפני הצורך לקבל החלטות מורכבות ונקווה שנעבור בשלום.

טיפ קטן למשכן.

בשירותים המשופצים בחדר האוכל נמצאים מתקנים מיוחדים מהם ניתן למשוך ניירות לניגוב הידיים. יצרני הנייר המתוחכמים חישבו באופן מדוייק את חוזקו של הנייר כך, שלעולם לא תצליח למשוך אותו בלי שיקרע, מה שיחייב אותך לתחוב את אצבעותיך לתוך המתקן ולמשוך חבילות גדולות שיתבזבזו. ניסיונות המריטה הכושלים מציפים כמובן את הרצפה בשבבי וקרעי נייר.

ישנתי על הבעיה ונדמה לי שמצאתי את הפיתרון. במקום למשוך את מפית הנייר ביד אחת (בצד או באמצע), מה שתמיד יגרום לכך שתיקרע במקום שתישלף, נסה למשוך אותה בשתי הידיים, כאשר נקודות התפיסה הן שליש מכל צד. המשיכה צריכה להיות איטית ואחידה ולא מהירה ועצבנית. תנסו, זה עובד (והרצפה נשארת נקייה).

נכון שעוד לא מצאתי פתרון לבעיית האמהות המגיעות כשעל זרוען האחת עוללן, ונשארה להן רק יד אחת על-מנת לתלוש מפית לניגוב מרק האטריות מפרצופו החמוד. אני עובד על זה.

(ועוד טיפון. כאשר הפח אליו מושלכות המפיות עולה על גדותיו, אפשר לדחוס אותן פנימה בעזרת מפית נקייה. מיד מתברר שמה שנראה כמלא מתכווץ לרבע. לחילופין, אפשר כמובן גם לזרוק את המפית על הרצפה). .

חַגֵּי הַכְּפָר

בְּעִדָּן בּוֹ כָּל אֶחָד אֶת עַצְמוֹ מְמַמֵּשׁ

לָחוּשׁ שַׁיָּךְ, לִהְיוֹת חֵלֶק, זֶה מַמָּשׁ מְרַגֵּשׁ,

אוּלַי אֶצְלְכֶם כְּבָר אֵין זֶה מִנְהָג

אֲנִי חָשׁ כָּךְ תָּמִיד, בִּמְיֻחָד בִּפְרוֹשׂ חַג.

צָפִים וְעוֹלִים נִגּוּנִים וּמַרְאוֹת הֶעָבָר

שֶׁכְּמוֹ נִשְׁתַּכְּחוּ בְּחוֹל יוֹם הַכְּפָר,

בְּעוֹדוֹ עָמוּס בִּטְרָדוֹת הַיּוֹמְיוֹם

לִשְׁאָר הָרוּחַ בָּהֶם אֵין מָקוֹם.

בִּפְרוֹשׂ חַג אֲחוּזָּה הֶחָצֵר מִן קַדַּחַת

וְאֵין זוֹ חֲלִילָהּ קַדַּחַת הַשַּׁחַת,

חַגֵּי הַכְּפָר הֵם נֵזֶר תִּפְאֶרֶת

בְּשִׁגְרַת הַחֻלִּין לְראשׁוֹ הֵם עֲטֶרֶת.

חוֹזְרִים שְׁזוּרִים הַחַגִּים בְּמַחֲזוֹר הָעוֹנוֹת

כְּמוֹ אֶל שׁוֹבֲכָן יוֹנִים לְבָנוֹת,

טְבוּעָה בַּחַגִּים כְּחוֹתָם בְּטַבַּעַת

לִבְלִי הִמַּחֵק תְּחוּשַׁת הַיַּחַד.

ראובן עזריאלי 24/5/07

משתדלים לעשות להם גוד טיים...

עמית גפן מספר לשרה'לה זית על היוזמה הנמשכת כבר פעם שלישית, אירוח ילדי הדרום ברמת יוחנן

בסוף השבוע שחלף אירחנו ילדים מקיבוץ מפלסים, קיבוץ ש"עוטף" את רצועת עזה ממזרח, בין הגדר ובין שדרות. הקאסאמים שאין להם כוח לעוף, נופלים במפלסים.

בפעמים קודמות אירחנו את ילדי גבים, פעמיים. גם הם קיבוץ שנמצא כקילומטר משדרות. עכשיו החלטנו ללכת לקיבוץ אחר, והזמנו את ילדי מפלסים. במפלסים יש בנוסף גם ילדים מההרחבה הקהילתית, וקצת חששנו מכך. בסוף החשש התבדה. הם ילדים מאוד נחמדים, מה עוד שהם לומדים יחד בבית הספר של שער הנגב.

הגיעו 27 ילדים ושני מדריכים, מכיתות ז' עד י"ב, שנמצאים בעצם באותה מסגרת כמו אצלנו.

אחרי האירוח של ילדי גבים, נשאלתי על ידי אודי: "נו, מה אתה עושה הפעם?" זה נתן לי את הדחיפה לארגן שוב משהו באותו סיגנון. בקבוצת ילדים הזו נמצאים שני הנכדים של משפחת תלמה וראובן עזריאלי, ובעידודם החלטתי להזמין את ילדי מפלסים.

היוזמה הייתה שלי, ונרתמה לה מערכת החינוך, שאהבה את הרעיון. בפעם הראשונה הגיעו ילדי גבים, שהיו בוגרים יותר וטופלו על ידי ברוך פלדבאום ואיתי שלם. בפעם השנייה הגיעו ילדי כיתות ד' עד ח', וטופלו על ידי תלתון בראשית. הפעם באו ילדים מכיתות ז' עד י"ב וטופלו על ידי תלתון שחר. קשה לתאר באיזה מצוקה נמצאים הילדים האלה.

אירחנו את רוב הילדים, את הקטנים יותר לא הצלחנו להביא. הם כנראה לא רוצים לעזוב את המשפחות. לילדים הגדולים אין בעיה לעזוב את הבית ולבוא. אנחנו משתדלים לעשות להם כאן גוד טיים.

הם הגיעו הנה ביום חמישי. בדרך בילו בפארק המים בחולון. את ההסעות הנה הם קיבלו מהסוכנות, ואת ההסעות בסביבה שלנו (טיולים וכו') נתנה המועצה שלנו. צריך לציין שבמועצה ככלל מוכנים בשמחה לתרום כל מה שמבקשים מהם.

הלינה הייתה בתלתון שחר, על מזרונים. יום שישי הוקדש ליום ספורט במועצה, אחר כך היינו במאגר, השתוללנו ועשינו "על האש". בלילה היו הקרנות של סרטים ופופקורן. בשבת הבאנו "מתנפחים" לבריכה. בסביבות שלוש אחה"צ הם נסעו הביתה. היינו מוכנים ברצון להשאיר אותם עוד יומיים.

שוחחתי עם מנהל החינוך הבלתי פורמלי בבית הספר שער הנגב, הוא אמר שעדיף שהם יחזרו ללימודים, כי בעוד זמן קצר יש כבר חופש גדול. נקווה שנצליח לעזור להם גם בחופש הגדול. אני רואה את זה כמצווה שעלינו לעשות מתוך השקט שלנו, בשעה שהם שם חוטפים אותה.

בהתחלה חשבתי להביא קבוצות ילדים משדרות, אבל זה לא היה מתחבר טוב עם הילדים פה. חוץ מזה, אני מרגיש שחייבים לעזור דווקא לקיבוצים שבמצוקה. לשדרות יש מספיק עוזרים. מדברים עליהם בתקשורת וכל העיניים נשואות לשם. אבל יש גם קיבוצים שאף אחד לא עוזר להם.

דברתי עם המדריך של מפלסים על אירוח של הילדים לשבוע בחופש. אבל צריך לחשוב על עוד איזה קיבוץ או שניים משם, אם לא תהיה עד אז הפסקת אש. חשוב לי שנרגיש שאנחנו תורמים. ההוצאה הכספית לא מי יודע מה. ויש שיתוף פעולה מלא וחם מצד ההנהלה ומערכת החינוך.

הילדים שלנו מקבלים ומארחים מאוד יפה. נמצאים איתם, מתחברים אליהם. זה חשוב לילדים שלנו מכל הבחינות, ובעיקר חינוך לתרומה ונתינה.

הפעם, בגלל שהגיעו רק שני מדריכים עם הילדים, הרגשנו, אתי ואני, שאנחנו צריכים לעשות יותר. את ההכנות, המינהלות, אירגון האוכל וכו', עזרו ותמכו עופרי ומיכאל וטוליק שהם המטפלים בתלתון שחר, וכמובן שמעל לכל אלה, עדנה, בתור מרכזת החינוך.

הרווח הוא של כולם. באים אלינו ילדים אחרים, מכירים אותם ועוזרים להם. עושים פעילויות משותפות וגם הילדים שלנו נהנים. לומדים דרך ארץ וחינוך לעזרה לזולת. זה לא יזיק.

ניסינו להזמין משפחות אך לא הצלחנו.

בעקבותינו הולכים יגור ונופית, גם הם יארחו, כמו בשנה שעברה, ילדים מהדרום.

אני מקווה שייתאפשר לנו להמשיך בפעולות האלה. יש פה הרבה חברים שיש להם נכונות לעשות ולתרום, אין בעיה לצרף עוד ועוד מתנדבים לעזרה.

אז זהו, אנו מקוים שיהיה שקט ולא נצטרך. אך אם כן, נקבל ונארח את הילדים האלה בלב פתוח. .

בשם כל חברי רמת יוחנן וילדיה -

תודה גדולה לאתי ועמית גפן על הרצון והיוזמה המוצלחת, על היכולת והנכונות לתת מכל הלב קצת מהשלווה והרוגע שלנו, לילדי הדרום. יישר כוח! .

חסי זית

תמיהה

כאחד שצריך מדי פעם לחלק ניירות שונים בתאי הדואר של החברים, שעומד מבולבל מול ים הפתקאות והשמות, שעומד כך ולא יודע איך לחפש את השם הרצוי – לפי א-ב, לפי צבע הפתקאות, לפי כתב יד או מודפס.

אני תוהה וטועה וחושב לעצמי - קיבוץ שמחזיק אימפריה כמו פלרם, שיודע בהתרעה של ימים להפיק עומר, חג המים, לבטל ולהעביר לחדר האוכל ולהחזיר מחדש לשדה, קיבוץ שיודע להפיק סוף שבוע במדבר ב- 0 תקלות ובשביעות רצון של כל המשתתפים, לא מסוגל לבצע דבר פשוט ויסודי כמו לארגן בצורה סבירה, אסטטית, שיטתית, ובכתב קריא, את שמות החברים, ולסדר בסדר מתקבל על הדעת את תאי הדואר. תמהני... שבת שלום. .

עזי זבולון

הצעה חוזרת

לפני מספר שנים הצעתי לשנות את מסלול תנועת כלי הרכב הנכנסים והיוצאים לרמת יוחנן. ההצעה נדחתה בזמנו על ידי ועדת תכנון. לנוכח המציאות המסוכנת לאורכו של כביש הכניסה הראשי, אני מוצא לנחוץ לחזור שנית על הצעתי.

כיום, נוסף לסיכונים להולכי הרגל שחוצים את הכביש (באיזור הנגרייה ובאיזורי המגורים – "גטו", אולפן והרווקיות) נוסף עוד גורם. הנגרייה, שתהיה בריאה, עושה כנפיים והפעילות בשטח שמחוץ למבנה תופסת יותר ויותר, הן שטח והן פעילות של מלגזות שפורקות עצים ומעמיסות משטחים. הכל מתנהל ממש על הכביש, שמשמש גם את הכניסה והיציאה למשק.

בנוסף למלגזות האיזור עמוס גם בפעילותם של טרקטורים וכלים חקלאיים שמוסיפים על עומס התנועה הרב במקום. המקום מסוכן והכתובת על הקיר.

פרטי הצעתי:

1. כביש הכניסה הראשי לרמת יוחנן במשך היום, יהיה כביש עוקף פלרם.

2. הקמת מחסום פשוט על הכביש שישאיר את הכניסה למרפאה פתוחה במשך היום ולא יאפשר את כניסתם של רכבים מכל הסוגים לתוך החצר.

3. ליצור כיכר (ללא השקעות רבות) בצומת ליד הקארווילות להשכרה. המקום הזה מסוכן גם היום.

4. בלילה יחסם הכביש העוקף לתיבולים כפי שזה נעשה היום, ושער הכניסה הראשי עם השומר ועם המחסום הקיים יתפקדו כרגיל.

לסיכום – אינני רואה קושי או סיבה אחרת שמונעת את ביצועה של הצעתי. אני יוצא ונכנס למשק במשך היום מאז שהצעתי את השינוי ועוד לא קרה שלא הגעתי למחוז חפצי..

איתן שטייף

שכר מצווה – מצווה

בטיול האחרון של "אמצע הדרך" ביקרנו בין היתר, בחוות "שדה בר" ליד ההרודיון .

הייתה זו חוויה מסוג חדש, שיש קושי להסביר או לתאר אותה, למי שטרם ביקר שם. שמעתי על המקום מפיהם של אחדים – אבל חווית הביקור הייתה מדהימה ומרעננת, ודומה כי מי שמבקר ורואה את הנעשה במקום, את השינוי שעוברים בני הנוער בחווה, את המהפכה שעוברת נפשם במהלך השהות שם – יעבור שינוי גם הוא, בהערכת העולם ובחשיבותם של מרכיבים שונים בחייו .

הביקור הזכיר לי את ספרו של מאקארנקו על כפר הילדים שהקים והפעיל ברוסיה בשנות העשרים, שם אסף נערים "זרוקים" והביא אותם במהלך של כמה שנות חיים בכפר לאנשים יצרניים, חיוביים, בעלי מוסר ומצפון – ממש היפוכו של מצבם לפני בואם לשם (וזה ש"המפלגה" הייתה התומכת שלו, לא הפריע להבין את מעשיו...) מעניין הוא כי "השיטה" של מאקארנקו דומה למדי ל"שיטת יוסי" בשדה בר.

הפגישה עם נערי החווה הבהירה לנו את עוצמתה של החוויה המתקנת שהם עוברים במקום, מתוך עצמם ומתוך נפשם הפצועה, חוויה שחסרה לנערים רבים אחרים שמזלם שפר עליהם, ובהם נערינו ברמת יוחנן.

מי שרואה ומתבונן, שומע ומקשיב , מאזין למלים ולמנגינתן – מבין את עוצמתו של המהפך שהם עוברים במקום, ומבין הרבה יותר לעומק את גודל המעשה שנעשה שם. הלוואי וניתנה אפשרות כזו למאות ואלפים של בני נוער שזקוקים למקום כזה עבורם, והייתי שמח לגלות כי בני הנעורים שלנו ברמת יוחנן אכן מבינים את חשיבות המעשה ומתגייסים לסיוע למקום, בכל צורה שנראית להם.

אכן, לא במקרה אני אומר: שכר מצווה – מצווה. לא רק על כי העושה מצווה זוכה במצווה עצמה, אלא כי המתת במקרה כזה היא אכן מעשה שממלא אותך תחושת ערך עצמי ושליחות, ומעניק לך הרגשה כי מעשיך אלו רצויים, בכל מובן .

יבורכו חברינו שמתגייסים לסייע בחווה, ועלינו לתמוך בבקשות סיוע שמגיעות אלינו – בכל לב..

מזל טוב כפול

למירה ריכטר

להולדת הנינה העשירית.

נכדה לבתיה ורוני בן צבי,

בת ליונתן וטלי.

ולנישואי טלי ואורי,

בנם של יהודית וקובי ריכטר,

הרבה נחת ואושר וברכות לכל המשפחה.

ירמיהו, שראה סוף סוף את הסרט "אדמה משוגעת"

ה"אינטרקום" כמשל

התמונה הראשונה מתרכזת ב"אינטרקום" של חדר ה"שומרת", קולות לילה ובכי של תינוק קורע לב. בכי שעולה מתוך המכשיר שהיה בזמנו "חידוש" גדול.

כך נפתח הסרט "אדמה משוגעת".

מי שלא חווה את ה"לינה המשותפת" לעולם לא יבין את המרכזיוּת שתפס המושג הזה בחיינו, תמצית התפיסה של יצירת אדם חדש בניגוד משווע לחוקי הטבע. המצלמה ממשיכה ללטף בחצי חושך, את האגדה הזו שמתוכה עולים הקולות... מתמקדת במתגים ובאורות ש"משייכים" את הבכי שלא מפסיק לגן מסויים או לפעוטון, או בית ילדים זה או אחר. אחר כך השומרת תלך לבדוק איזה ילד בוכה. אלה היו הלילות שסימלו, יותר מכל דבר אחר, את הוויתור העצום שעשו הורינו החלוצים, אם מתוך צוק העיתים, ואם מתוך הצורך לפנות לעצמם זמן לבנות את המולדת.

את הסיוט הזה עברתי בעיקר כהורה לילדי.

כילד חשבתי והרגשתי אחרת לגמרי.

חמישים שנה לפני... כש"שומרת הלילה" המיתולוגית האזינה לבית ילדים שלנו, היא בדרך כלל שמעה משני הרמקולים שהיו תלויים במסדרון, את השירה "שומרת לילה, נפלה בפיילה, ובמקלחת, היא צורחת, וכו'..." זה היה בעיקר בשביל "לשגע" אותה. באותו זמן היינו תולים על דלת הכניסה, כוס מים, שיישפכו עליה כשהיא תיכנס לברר למה הילדים משתוללים ו"לא ישנים". קשה לי לקבוע חד משמעית אם השמירה הזו הייתה גורם משמעותי בהוויה שלי כילד.

חמישים שנה אחרי... לראות את "יציר הפלא" ההזוי הזה, בעיניים של מי שלא חווה ילדות בקיבוץ של אז, זה מצמרר. זה בלתי נתפס.

כך גם יתר חוויות הילדות ה"משותפות" של הימים ההם, שפסו מן העולם וטוב שכך.

במוצאי שבועות נסעתי לראות את הסרט הזה ביגור, לא בגלל שפיתחתי ציפיות מופרזות באשר לטיב ה"סחורה". במירב, חשבתי לעצמי, עוד סרט שרוכב על הטרנד ש"אומץ" על ידי "בוגרי הקיבוץ" - סיבה טובה לברוח מילדות טעונה, לפרוק תיסכולים אישיים כלפי הקיבוץ שכבר איננו כזה, או על אלה שכבר לא בין החיים. כך או כך השלכת בוץ כנראה תמיד "עשתה טוב" למישהו. התאכזבתי לטובה.

"אדמה משוגעת", בהגדרה, היא אמנם עוד סרט מיגדרי, מלא רשעות, וטיפשות, ואטימות, שמכניס אותנו, הקיבוצניקים, לעמדה של מותקפים על ידי עצמנו. שוב דחיקה אל הפינות האפלות של ההתנצלות וההתגוננות.

אך טבעי הוא שמי שחווה את "אימי החינוך המשותף" יחפש לעצמו תשובות לשאלות מטרידות. והתשובות האלה, אם באמנות עסקינן, לא יכולות להיות אלא בכיוון הבטוח, הידוע, והטוב...

התאכזבתי לטובה. ואפילו אם לוקה הסרט בחוסר איזון בין הטוב והרע, והחלוקה הבלתי מעורערת, בין ה"טובים" וה"רעים" משוועת, עדיין הסרט ראוי בעיני. ואני לא מתבייש להגיד שנהניתי.

יש בו שילוב נדיר של צחוק ודמע, צילומים מכמירים, עריכה מעולה, משחק סביר והרבה אירועים וחוויות "מרגשות", שמחזירים אותנו הרבה שנים אחורה, מי בגעגועים ומי בסלידה, על אף מידת ההגזמה. שהרי בשנות ה – 70, אורח החיים הקיבוצי שמתואר בסרט כבר מזמן החליף גוונים וצבע. העובדה הזו לא מעלה ולא מורידה. עם אמנות לא מתווכחים.

החוויות הנפשיות האישיות הקשות שעבר יוצר הסרט, הן תוצאה של המציאות הקשה, של חוסר ודלות, ורצון לתת לילדים את הטוב ביותר מתוך האפשרי. מה שצמח מתוך מציאות הכרחית כל כך קשה, הפך בסופו של דבר לאידיאולוגיה. אידיאולוגיה מהפכנית שהייתה הקורבן של עצמה, התקבעה ונעשתה קשיחה עד כדי מחנק.

מה שנראה על ידי אחדים כשמירה על ערכים, נראה על ידי אחרים כרשע בהתגלמותו. האינדיבידום בכל המהפכות תמיד יוצא מופסד.

עם זאת, קשה להתעלם מהשיטחיוּת המוזרה שתוקפת את היוצרים הקיבוציים בבואם לתאר את הנפשות הפועלות. מדוע תמיד חוזרים אל האבטיפוס הקיבוצי המיתולוגי כפלאקט שטוּח - האיכר הבּוֹק, האחות הקשוחה, המטפלת האכזרית, המזכיר ה"אידיאולוגי" שיודע איך ל"כופף" תקנונים על פי "צרכים", המְשָׁגֶל המקומי שלא בורר בזמן, במקום ובאמצעים, המורה הקשוח, הסבתא שעסוקה ב"חשבונות" ונטירה, החייל המאצ'ו ועיסוקיו ב"מתנדבות" ... ועוד ועוד. כוווולם נעים ונדים באיזורים האפורים, בין חוסר אנושיות למפלצתיות. בסרט הזה זה ממש על גבול קיצוניות שלא מתקבלת על הדעת.

אך הכאב הוא אמיתי, ויש פה בסרט הזה הרבה שיגעון, עד שקשה להבחין מי כאן משוגע ומי נורמאלי. כולם חסרי אונים מול הוויה סהרורית, בלתי אפשרית, מונהגים או נוהגים אל החוסר מוצא אכזרי, בו חי הילד ש"מגדל" אמא משוגעת מול עולם מתנכל.

מי שגדל במציאות ההיא של השנים הראשונות, של התפיסות ואורח החיים של אז, לא יכול שלא למצוא משהו מעצמו בתוך הילד הזה. ה"שריטות" שסוחב יוצר הסרט בנפשו, הן אישיות, הן ה"סיפור שלו", לאן שילך ישא אותן איתו. לא בהכרח הן גם ה"סיפור של מישהו אחר".

אך אנחנו מספיק בוגרים כדי לבחון אותן בלי ריגשי נחיתות ובלי הצטדקות. להסתכן בביקורת שהיא אמנם נוקבת ולא נעימה, אך עם כל הבעייתיות, באה ממקום של כאב גדול ואהבה.

הפרונקל הזה סופו להתפוצץ, אין אפשרות אחרת... וזה באמת מה שקורה... הסוף הבלתי נמנע שהוא גם התחלה. והוא מקסים בעיני – שוב "פגישה" מחודשת עם ה"אינטרקום" הלילי, "השמירה", ה"וויתור הגדול" ההחמצה, והבריחה של שני הילדים על אופניים אל דרך ארוכה שנמתחת אל קו האופק, אל הלא ידוע, אל החלום, לקול שירת מלאכים.

וזהו למעשה גם סיפור הקיבוץ שקם יום אחד וברח מתוך עצמו.

אותו קיבוץ שכבר לא קיים אך ממשיך להתקיים בתוכנו, הקיבוץ שהיה נשמת אפנו, על הטוב והרע שהיה בו. הקיבוץ שהיה ואיננו יותר.

הקיבוץ שהשכיל, כמו הילדים, לברוח מתוך עצמו. .

דינה כרמון

"לא הכל מובן מאליו"

אין לוועדת שיכון דירות אירוח, יש לנו מספר משתנה של דירות פנויות.

אין לנו חדרניות שינקו וירהטו את הדירות (אין לנו תקציב למטרה הזו), וכל אחד חייב לנקות ולסדר אחרי השימוש.

דני היוז מכניס מדי פעם פריטי ריהוט שנראים לו מתאימים, לפי המצאי בדירות.

בקשות לשימוש בדירות אלה זורמות ללא הרף. הלוח אצלי במשרד מלא בכל טוב הזמנות - מבקשות של לילה אחד ועד חודש ימים.

זה "מובן מאליו" שיש לנו "דירות אירוח".

אבל ברמת יוחנן גם משפצים דירות, ולאותם אנשים שמשפצים את דירתם, אנחנו חייבים לתת דירה חלופית (הגיוני נכון?), כך שמתוך מאגר של עד 5 דירות, שרובן בקומה שנייה, נותרנו כמעט ללא דירות פנויות.

אנחנו לא מסכנים, לכולנו יש דירות מתקבלות על הדעת, מי יותר מי פחות, ולשמחתנו אף אחד לא גר באוהל, והחברים מתבקשים לבוא אלי עם בקשות, רק כשאין ברירה אחרת. וגם כשאני אומרת שאני אשתדל ובעזרת השם יהיה בסדר, צריך להבין שלא תמיד זה מתאפשר.

דינה כרמון, אחראית מטעם ועדת שיכון על "דירות האירוח"..

דן היוז

סכנה תולעים!!!

משך השנים הצטברו כמויות של חפצים ורהיטים מתחת לבתים. בעיקר בבתי הקומותיים ובבתים של הצעירים.

הדיירים החדשים שנכנסים לדירות אלו, מוציאים משם חפצים שונים ומכניסים לבתים – לשימוש חוזר. זה יכול להיות מסוכן, מפני שהרהיטים האלה, שעומדים בחוץ במגע עם הקרקע, מותקפים ע"י תולעים. לפעמים מגלים שהרהיטים האלה אכן מלאי תולעים, ויש הדבקה של שאר הרהיטים הטובים בתוך הבית...!

בדרך כלל מגלים את הנזק רק אחרי שרואים את הנשורת על הרצפה או בתוך מגירות, ואז לא ניתן לטפל בנושא בוודאות ובקלות.

מומלץ מאוד לא להשתמש בפריטים האלה שמתחת לבתים.

תיקון מיטות קומותיים

הנחיות חדשות של מכון התקנים בנוגע למיטות קומותיים, מחייבות שינויים – לא גדולים, שניתן לבצע במקום, אחרי הכנה מסויימת.

בעלי מיטות כאלו, שסופקו ע"י הקיבוץ, מתבקשים ליצור עימי קשר על מנת לתאם את ביצוע השינוי. (דן היוז , טלפון נייד 3559).

הוא כבר לא אחראי

רון אנג'ל מבקש להודיע לחברים שהוא כבר לא אחראי על אתר הקיבוץ של רמת יוחנן באינטרנט. יואב כרמון קיבל על עצמו את האחריות. תודה לשניהם..

קרנות השתלמות – חברי רמת יוחנן

לצערנו עדיין לא הושלמו ההליכים הבירוקרטיים להעברה לקרנות החדשות, אי לכך לא יופקדו כספים חדשים גם החודש. אני מאמין שהטיפול יסתיים במהלך חודש יוני 2007 וההפקדות על החודשים אפריל- יוני 2007 יתבצעו בסוף החודש הקרוב.

לכן, בסכום המופיע בדף התקציב של חודש מאי לא יחול שינוי.

בהקשר זה אציין לכל השואלים\ות, ולאלו שאינם יודעים, שהסכום בדף התקציב של חודש מאי שמופיע בתלוש התקציב שלכם\ן בסעיף קרן השתלמות (בחלק הסופי) מבטא רק את סכום ההפקדות שבוצעו ע"י רמת יוחנן, ואינו מצביע על הסכום שיש בקרן בזמן הנוכחי. (רווחים שנצברו, פדיונות ומשיכות שנעשו וכד.) נתי אבן דר .

שלל תודות

לכל אלה שתרמו לחגיגת השבועות:

לצוות החג, הרענן והנמרץ - אורית ארזי, שלומי מולכו, לימור כפיר- רימון, זהר בן בורהום, בטי גלדשטיין ואורית בן נחום. למיכל רימון, שעזרה בתיכנון ועיצוב התפאורה, לשמרי ואיתי שלם ששינעו ועזרו בהקמת הבמה והתפאורה, לנורית פיינשטיין על מחרוזת השירים הססגונית, לקריינים, לזמרים, לרקדניות, לנציגי הענפים שהתגייסו,

וכמובן לאנשי ההגברה. תודה גם לזהר אשד ומירי פיינשטיין על סידור הלובי, ולענף המזון על הארוחה העשירה והטעימה.

לאתי ועמית גפן שתמכו יעצו ועזרו, עם המון רצון טוב ובכיף - יישר כח! .

סליחה טעות במספר...

איתי שוהם מבקש להודיע שמספרי הטלפונים הסלולריים שלהם, שמופיעים בספר הטלפונים של הקיבוץ, אינם נכונים וגורמים הטרדה לאנשים אחרים.

המספרים הנכונים הם:

איתי שוהם - 052-8748977, או מהקיבוץ 38977. ריפי שוהם - 054-6833009.

קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס 1561

ט"ו בסיוון תשס"ז 1.6.07

ה"אינטרקום" כמשל