קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס 1559
כ"ח באייר תשס"ז 16.5.07
ובקשר כבר שמענו על נפגעים
...בדרך לירושלים התחלנו לשמוע
ולראות את ההפגזה של הירדנים. האזרחים בירושלים ישבו במקלטים. צירפו אותנו לאחד
הגדודים ואמרו שאנחנו נכנסים דרך שער מנדלבאום, לרוקפלר. התחלנו ללכת בלילה ברגל,
בטור ארוך. הייתי כמעט אחרון וסחבתי את יתרת התחמושת, מה שנקרא
"סָבָּל". הלכנו בחושך, העיר בהאפלה מלאה, רק שומעים, לא רואים כלום. כל
הזמן נפלו פגזים, ובקשר כבר שמענו על
נפגעים.
עם שחר עברנו את שער מנדלבאום.
היו שם שורות שורות של ההרוגים שנהרגו בראש הטור. התקדמנו תוך כדי לחימה. סביב
רוקפלר תפסנו עמדות בקומות העליונות, כדי שנוכל להשקיף ולגלות צלפים שצלפו
עלינו...
"ברמה" מס. 1377 30.5.03. קטע
מתוך ראיון עם בני קציר.
ברוך פלדבאום
השבוע חל יום ירושלים. היום בו שוחרר
המקור לגאווה הלאומית שלנו, כותל הבכיות. אשר מסמל את התרבות היהודית הגלותית
(לעולם לא להגיע עד הסוף, ואם אתה מגיע תחזור מיד קצת אחורה כדי להשאיר לך את
האפשרות לבכות על מה שאין לך). וכך מיד לאחר שנכבש הר הבית, הוא הועבר לידי הווקף
והשארנו לעצמנו את הכותל.
ירושלים היא עיר רומנטית שמנהלת
רומנים קצרים עם עמים רבים, עיר שעוברת, עם השנים, מיד ליד... בה יושבת הכנסת,
הבית של שליחי העם, פוליטיקאים, אנשים עם עקרונות חזקים לזמנים קצרים, קצת מזכירים
את אופייה של העיר.
יש פינה אחת בעיר הזו, המקום שבו צולם
הסרט "מישהו לרוץ איתו" על פי סיפרו דוד גרוסמן.
המקום נקרא "מי נפתוח", או
בשפת יושבי המקום – ליפתא.
ליפתא הוא כפר ערבי נטוש משנת 48'.
הכפר ממוקם בוואדי, בכניסה לירושלים, ובו בתים ערבים, רובם מחוררי גגות, עדות אילמת
למלחמת השיחרור, פעולה שנעשתה על מנת למנוע מהתושבים לחזור לבתים אלה.
במרכז הכפר יש בריכת מים עם ניקבה
המובילה את מי המעיין, יש גם עצי פרי: תאנים, תפוחים, סברס. בכפר הזה גרתי כאשר
נזרקתי מהבית בגיל 16.
באותו זמן היו בכפר כל מיני טיפוסים -
היה יחיא התימני, זקן בן 60, שהיה
בטוח שהוא המשיח, ודאג לוודא שכל הסובבים אותו יהיו מודעים גם הם לעובדה הזו.
היה משה, תייר מארה"ב, שהחליט להישאר
בארץ גם לאחר שנגמרה לו הוויזה, היה כייף להכיר אותו, כשנודע לו שאני כהן הוא היה
עושה לי כבוד מלכים.
היה יעקב בלי יד ועם חצי רגל, יעקב התחשמל
כשהיה קטן, היה לו כלב קטן "פיסטוק" שמאז גדל ונהיה בהמה מפחידה.
כל שבת הוא היה בא ויושב בפינה
הצפונית של הבריכה, מתחת לעץ, ומציע לחברים גרעינים. היינו דנים איתו בעניינים
שברומו של עולם )בית"ר ירושלים(.
היום מתגוררים בכפר בעיקר נרקומנים שישנים
בחורבות. במהלך היום הם מסתובבים בחלקיה האחרים של העיר, תרים אחר ה"מנה"
ללילה הבא. על הגבעה נמצאת הישיבה של הנרקומנים "לשעבר" שעשו הסבה
ל"נחמנים".
ישיבה זו הייתה ספקית נאמנה של כל כלי
הבית שלנו, כמובן ללא ידיעתה.
בשלוחה שממול לישיבה ממוקם מכון גמילה
לנרקומנים (עדיין לא "לשעבר") ספקית קבועה של "לשעברים"
לישיבה.
כך, כמו בטבע, "שרשרת
המזון" אף פעם לא מופרת.
ליפתא היא פינת נוף קסומה במרחק נגיעה
מהעיר, אך במרחק שנות אור מהמולתה. אותו עולם מקביל בו התיקרה כחולה והבריכה היא
מראת פני העיר. במהלך היום ניתן לראות בבריכה "דוגמית" מכל תושבי העיר:
חרדים, חילונים, ערבים, תמהוניים, ו"נחמנים" שבאים להתרחץ ולטבול
בבריכה.
השינוי הגלובלי לא פוסח גם על פינה
זו, וכבר נבנתה שם אוטוסטרדה, בכדי לחסוך לגלגל"צ כמה דיווחי בוקר... כמו כן
תעבור שם בקרוב הרכבת המהירה.
כולם צוחקים על הירושלמים שהם לא
יודעים לשחות כי אין להם ים, אז הנה, האגם המלאכותי הגדול ביותר בארץ מתוכנן לשכון
באותו הוואדי.
אז אם אתם מתכננים לבקר בעיר
המשוחררת, מומלץ מאוד לרדת לביקור בפינה מדהימה זו, לפני השינויים הגדולים שעוד
נכונו לה..
התחלנו לטהר את הרובע המוסלמי
...נכנסנו דרך שער האריות. עברנו
בדרך את האוטובוס השרוף ואת השער שהזחל"ם של מוטה גור הפיל. פנינו ימינה
לרובע המוסלמי לאורך החומה. ראינו את האוהלים של החיילים הירדנים שחנו שם וננטשו,
את המדים הזרוקים שהוחלפו בבגדים אזרחיים.
התחלנו לטהר את הרובע המוסלמי. לא
הייתה התנגדות, רק צלפים שצלפו מהחומות.
...כשהעסק קצת נרגע, רצנו לראות
את הכותל. לפני המלחמה יכולנו לראות רק את מיקומו, מאחת העמדות בקו הירושלמי שחצה
את העיר לשניים.
הגענו. קבוצות של חרדים, שאי אפשר
היה לעצור בעדם, כבר היו ברחבה הצרה והתפללו. נעמדנו והטמנו פתקאות בין האבנים.
ברקע כבר שמענו את הכלים הכבדים מיישרים את השטח ומתחילים ליצור את הרחבה הגדולה
לפני הכותל.
"ברמה" מס. 1377 30.5.03. קטע מתוך ראיון עם בני קציר.
משה גרטל
חבר שלי י"ט (ירושלמי טהור) הוא
סיפור וירטואלי. את מקצת החוויות שחווה
בעודו ילד מתבגר הוא בחר לתמצת עבורי
ליום בחייו המשתרע על פני 50 שנה, בהם גם ארבעים שנות "איחוד העיר".
א.ג. נולד בביה"ח "הדסה"
הר הצופים ומאז, הוא אומר, חייו הם סיפור מלחמה.
ילד בן תשע יושב בשכונת בית ישראל, 100
מטרים מגבול ישראל ירדן. לילה. לפתע נשמעים בסביבה קולות ירי נק"ל ונפילת
פגזים. אימה.
אין מקלטים. מסתופפים במטבח (הממ"ד
של אז).
אבא מחליט להתרחק מטווח הנק"ל, רצים
בין סמטאות מאה שערים לגאולה, לבית אחותו ב"שנלר".
בבוקר בבית הספר נפגשים כולם, מחליפים
חוויות מליל אמש. פרופ אבי רביצקי, הסופר חיים באר, עורך "מעריב" אמנון
דנקנר, אני, והיו עוד רבים אחרים.
משחקים כדורגל, ממש מתחת לגהינום.
לכאורה פגה האימה. בשיעור הגמרא מפליא מר וקשל, המורה בסטירות הלחי, כנראה השתלט
עליו הפחד. המורה ברכה, התמחתה בתלישת אוזניים, מה שגרם לנו, הדרדקים, לרעשים
גדולים בהרבה מהירי והנפילות. הלחי אדומה האוזן כואבת והחיים דבש.
בצהריים בורחים מבית הספר לבית-העם,
אולי נוכל להתפלח פנימה למשפט, לראות את הצורר איכמן. חולפים על פני בן-גוריון (כמה
שהוא נמוך), הנכנס בצעד מהיר, כמעט ריצה לכנסת (הישנה). "בום", פיצוץ
אדיר מבהיל אותנו.
שוב הירדנים? ליל אמש חזר?
לא. מתברר כי משה דואק השליך רימון
למליאת הכנסת, כמעט הרג את הבכירים.
בחזרה הביתה לשמואל הנביא. מהגזוזטרא
אני רואה שיירת משוריינים המתכוננת לעליה ל"הר הצופים". החלונות מוגפים
ואטומים, החיילים בפנים מתבשלים במדי השוטרים.
בקידמת המשוריין הראשון אומני"ק
מצוחצח. הם זזים.
בשער מנדלבאום אני רואה איך מצטרף
אליהם לגיונר, להעביר אותם דרך הקווים למעלה לבית החולים "הדסה" הנצור. זו
בדיוק אותה הדרך, וכמעט אותה השיירה שעלתה
על מארב למחרת הטבח ב"דיר יאסין". ירושלים איבדה אז דור שלם של
רופאים שנטבחו ונשרפו למוות.
ילדות של דם ואש.
ועדיין היה באוויר סוג של מתינות. חלוקים,
נפרדים, ובכל זאת רגועים יותר.
שילוב בלתי אפשרי, ירדנים על החומות,
ישראלים, ערבים, יהודים, חילונים ודתיים. שכחתי משהו? מישהו? קבוצה כלשהי? מין שיגרה
שבה עדיין אין שנאה אין גזענות.
החומה הייתה מאה מטרים ממני, הסמבטיון
האגדי. הגבול היה לידי, אבל לא בתוכי.
למרות שירושלים הייתה עיר קטנה מוקפת
בעולם עוין, ההווה והעתיד היו רחבים, גדולים, אופטימיים. דפיקות הפטישים בעת בניית
הסוכות נשמעו בדיוק כמו יריות הלגיונרים שבאו מעבר לחומה. פק, פק, פק, התערבבו אלה
באלה. לא פחדנו.
וכשראיתי את הכותל לראשונה נצרבו
עיניי. לא מבכי,לא מכמיהה, כּוּלָה אבק דרכים שהעלו השמימה עשרות אלפי רגלי העולים
לקיר, אחרי נפילת החומות.
הרגשתי יהודי גאה בארצו. אחר. לא דומה
בכלום לזה שלפני 2000 שנה, בוודאי שונה מהעם שהושמד עשר וחמש עשרה שנה קודם לכן. התחלנו
ספירה חדשה. כך האמנו.
חמישים שנה אחר כך, עדיין גר בירושלים
אבל לא חי בירושלים. החומות ההן נפלו ב-67 ובמקומן עלו פורחות "חומות" גבוהות
בהרבה. אז היו רחובות ירושלים מצטחצחים בערבי שבת, בלי שניקו אותם . והיום, האווירה
בעיר מלוכלכת למרות שכל הזמן מנקים.
עיר מבותרת, קנאית, קירותיה שחורים ובליבה
חומות מפלגות. כיכר השוק ריקה, והעיר "שוק".
גזענות וכיתתיות, מרחק רב מאותה עיר
שחוברה לה יחדיו. ניגוד גמור לכתוב במגילת העצמאות שהייתה תלויה שם בכנסת הישנה
והקטנה. שונה מהמפלצת המתרחבת, המגלומנית, הקורמת בטון. כנסת ישראל הנבנית,
המאפיינת אותנו כעת.
אוי ירושלים, איפה את היום? איפה החן
המפורסם והיופי שנעלם?
אז הסתכלנו ללגיונרים בלבן של
העיניים, ולא פחדנו.
והיום? אני משפיל עיניים מבושה,לא
יכול לראות מעבר לחומות שהזמן גרמן. האוויר והאווירה מלאי פחד, חשש ושנאה. חבל.
אני עובד, אני גר, אבל אני לא פה. כמו
ילד ביום הולדתו שמאבד את הבלון הצבעוני שחמק מידו ופרח לשחקים. הדמעות והאכזבה
נשארו על הקרקע. אין שמחה,יש עצב.
החלומות והציפיות חלפו והתפוגגו
למחוזות אחרים.
כך ירושלים ביום "חגה". ארבעים
שנות איחוד לא נראו מעולם מפורדות ומפולגות יותר.
(נ.ב הראיון משל היה.
דעותיו של א.ג הינן אוסף משפטים
ואמירות ששמעתי בשנות חיי ועבודתי.
כאן ירושלים. משה גרטל.) .
"הכנאפה המתוקה, יש ריח עדין של קטורת באוויר"
...אבא שלי הולך כל שבת לכותל. עד היום, כמעט 30 שנה.
אני הייתי מתלווה אליו. היינו עוברים דרך בית תורג'מן המחורר, השכונות הערביות,
שער שכם ההומה אדם ודרך העיר העתיקה. בימים ההם לא היו בעיות ביטחון (יחסית),
ישראלים מכל הארץ היו באים לטייל חופשי. היינו יוצאים כל שבת מוקדם, בשעה 6 בבוקר,
ומגיעים לכותל להתפלל. אני נזכר בריחות, בביוב שזרם ברחובות, בריחות הפלאפל הערבי
מהעיר העתיקה, שזו קובייה גדולה פי ארבע או חמש מהפלאפל הרגיל. יש לה צבע ירוק עז
וכשמגיע הרגע לאכול, לוקחים פיתה ומועכים אותה לתוכה. אני נזכר בילדים שהיו עוברים
כשבידיהם מגשי תבשילים, בקלאווה וכנאפה. מוכר התה שנושא על גבו כד ענק המכיל תה
מהביל... אני נזכר בשיר של אהוד בנאי "הכנאפה המתוקה, יש ריח עדין של קטורת
באוויר". זהו שיר על אותם המקומות, ואותה האווירה בדיוק שאהבתי...
אלברטו בן בונאן. "ברמה" מס. 1470, כ"ז באייר תשס"ה 5.6.05
שמעון רכס / פרוייקט חינוכי אושה העתיקה
לפני שבוע הוזמנתי לטקס "גזירת
הסרט" של הפרוייקט החינוכי שמבצעות כיתות ו' באושה העתיקה. הפרוייקט מתבצע בסיוע,
ובהנחיית רשות העתיקות, עזרה צמודה של הצוות החינוכי, ושיתוף פעולה ראוי לשבח של
איילת גורדון.
הטקס נערך באושה העתיקה גופא, בחורבות
הכפר הישמעאלי "הושא" (השומר על השם היהודי העתיק, כמו גם כפרים ערביים
רבים בארץ).
הכפר נוסד בשנות ה - 80 של המאה ה -
19 על ידי מוסלמים מוגרבים, שהיגרו לכאן מאלג'יריה בעידודו של השילטון העותמאני. תושבים
אלה נמלטו מהכפר ב - 1948, אחרי המתקפה הקשה, אך הכושלת, על גוש זבולון - שביצעו
כנופיות קאוקג'י ותושבי הסביבה.
מאז עומד האתר בשיממונו ומצפה לאת-חופר
גואלת שתחשוף את עברו המרתק בתולדות עמנו.
במעמד הטקס סיפרו הילדים, באומר
ובצליל, להוריהם ולשאר הקְרוּאִים - על פועלם באתר בשנה האחרונה (לפני שהם מעבירים
את הלפיד של המשך הפעילות ליורשיהם - תלמידי כיתות ו' של שנת הלימודים הבאה).
לאחר גזירת הסרט הטיקסית (שסימל את
שער הכניסה לישוב), הוליכו הילדים את קהל הנאספים בשבילים שניקו והתקינו ברחבי
האתר, בין המבנים העתיקים שנחפרו על ידם (באורח חלקי בינתיים), ובין השלטים המעוצבים
לעילא, שמספרים את תולדות המקום ומציגים את הדמויות המופלאות שפעלו כאן לפני קרוב
ל - 2000 שנה.
במספר "תחנות" (כגון הגת העתיקה,
ושרידי המבנה הציבורי הגדול, שלא מן הנמנע כי שימש את הסנהדרין, ועוד), - הציגו הילדים
מערכונים קטנים ונחמדים על הווי החיים מאותה תקופה סוערת (סוף המאה השנייה לספירה)
של מרד בר-כוכבא וגזירות השמד שלאחריו. הם העלו בפנינו רסיסי-חיים של אישים אשר
חיו ופעלו באושה, והתפרסמו במקורותינו המישנאיים- תלמודיים.
כך התוודענו, למשל, ל"תקנות
אושה" המפורסמות בנושא חינוך הילדים, שכל הקורא אותן בתלמוד נמלא הערכה רבה,
בהיווכחו שמחבריהם הקדימו מאוד את המקובל בעולם העתיק בזמנם - במחשבה חינוכית השמה
את הילד וטובתו במרכז, ומגלה הבנה פסיכולוגית לצרכיו, שאיננה נופלת מהראייה
החינוכית המודרנית.
ראינו את ר' שמעון בר יוחאי ואת בנו
אלעזר בורחים מכפרם אושה ומסתתרים במערה בפקיעין, לאחר שיהודים "טובים"
הלשינו עליהם לרומאים כמסיתים למרד (עבור בצע כסף, מן הסתם).
חזינו באירוע הגבורה הטראומתי של ר'
יהודה בן בבא, איש אושה, אשר בחירוף-נפש הסמיך תלמידי חכמים צעירים לכהונה
בסנהדרין.
ההסמכה נעשתה בניגוד לצו רומאי מפורש
האוסר על קיומה - נשמת-אפו של העם היהודי אז. המפר צו זה, דינו היה הוצאה להורג יחד
עם מוסמכיו וכל יתר תושבי הישוב בו נערך הטקס.
זו הסיבה שבן בבא הסמיך במקום
נייטראלי, בין אושה לשפרעם (ויתכן שהדבר אירע ליד "אבן תחום השבת"
העתיקה, הנמצאת בין שתי עיירות אלה).
דבר ההסמכה נודע לרומאים, וכשנשמעו
פעמי הסרדיוטות קרבים למקום, מיהר בן בבא לסיים את הטקס, והפציר בתלמידיו לברוח על
מנת לשמר על גחלת העם.
בהיותו בא בימים - הוא לא נמלט בעצמו.
כשהגיעו הקלגסים הרומיים - נעצו בו 300 לונכיות (רמחים) ועשאוהו ככברה
(מסננת)" (תלמוד).
לפי המסורת, קברו (המטופח כיום על ידי
משרד הדתות כאחד מ"קברי-צדיקים" בגליל), נמצא ליד "צומת
סומך", הנקראת כך על שום אותו אירוע דרמטי.
הילדים גם טרחו להזכיר, שאותו
בן בבא שמר בקנאות על ה"תקנות לאיכות הסביבה" שהיו נהוגות באושה, למשל:
שלא תשולחנה עיזים לרעות באופן חופשי בסביבות הישוב, כדי לא להשחית את העצים.
בהיותו חולה- ציווה עליו
הרופא לשתות כל יום חלב עיזים טרי. בן בבא גידל עז בביתו, קשורה למיטתו, כדי שלא
תחבל בטבעה של ארץ ישראל...
ככל שלחצו הרומאים בגזירותיהם הקשות -
החזיקה אושה מעמד בעקשנות גלילית אופיינית. אך דווקא עם הסרתן, והענקת יתר חירות
דתית וכלכלית ליהודי ארץ ישראל, גווע כנראה הישוב באושה לאיטו, וערים אחרות עלו
ושיגשגו תחתיו, (ציפורי למשל).
יש לקוות שהמבצע החינוכי היפה והחשוב
הזה של ילדי "ניצני זבולון" - יתמיד לאורך שנים, וכל מי שרק מוכן, יכול
ו/או יתבקש לתת כתף - יעשה זאת בנפש חפצה. שנאמר: מי שאינו מכיר את עברו, ואין לו
שרשים בו - לא יהיה לו גם עתיד..
דודי שביט וחגית גולדמן
היוזמה לפרוייקט אושה העתיקה - שוברת
שתיקה" נולדה מתוך רצון לראות את תלמידי ביה"ס
"ניצני-זבולון", מאמצים את אתר "אושה העתיקה" וחושפים את
מורשתו בפני תושבי האיזור – תלמידים והורים.
כמו כן ראינו חשיבות שיתקיים שיתוף-פעולה בין תלמידי ביה"ס וקהילת ההורים
בפרט, והישובים בכלל. בכוונתנו, שהאימוץ יהיה מתמשך, כך שבכל שנה יתווספו באתר
תחנות במסלול הסיור.
מכיוון שתוכנית הלימודים בהיסטוריה של
כיתה ו' עוסקת בתקופה הנדונה. אנו מוצאים, שדרך
למידה שתשלב עיון ועשייה, תפתח אצל הילדים גם עניין רב יותר וגם תחושת
הזדהות וגאווה עם המקום בו הם חיים. יתר-על-כן, ביה"ס שלנו מייחד עצמו
בלימודי סביבה ומה יותר "סביבתי" מלאמץ אתר קרוב וחשוב, שהנסיבות
הצניעו.
שלבי העבודה היו מורכבים. תחילה שיתפנו
את ציפי להט, המנהלת, ברעיון שעלה, וזכינו לתגובה חמה של תמיכה, התלהבות ונכונות
לעזור להפוך את הרעיון לממשי.
אחר כך ביקשנו, וקיבלנו, את ברכת הדרך
מראש המועצה, שלמה חבר. בשלב הבא פנינו לרעיה שורקי, מנהלת האיזור מטעם רשות
הטבע והגנים, כדי ללמוד מניסיונה באתרים אחרים ולהתוות תהליך עבודה
נכון. יצרנו קשר עם איילת גורדון – מנהלת הבקר בר"י ולמעשה
האחראית על שטח המרעה. תיאמנו עם רשות העתיקות כדי להגיע להסכמה על
מהות הפעולות שלנו בשטח – ניקוי שני מבנים (גת ומבנה ציבור) ויצירת שביל מטיילים.
ניסינו גם להיעזר בגורמים מהקרן הקיימת לישראל, אך הדברים לא
הסתייעו, מעבר להסכמה טלפונית.
במקביל לתיאומים בנינו תוכנית לימוד
לילדים, שתפגיש אותם עם המושגים הקשורים לאתר אושה. קיימנו שלושה סיורים להכרות עם
הממצאים בשטח, עם מגוון הצומח ועם הנוף הנשקף מהאתר.
כדי לקרב את הילדים לרוח התקופה, המחזנו
טקסטים מהתלמוד הבבלי, הצגנו את הלבטים שעמדו בפני אנשי ארץ ישראל – האם לרדת לבבל
או לשמור על הרוח היהודית בארץ-ישראל וכיו"ב שאלות.
בשלב זה הצגנו בפני הילדים את הדילמה:
"האם להשקיע משאבים בנכסי עבר או רק בנכסי עתיד" הגענו להסכמה
שחשוב להשקיע בנכסי עבר.
כך הבשלנו לכניסה לסדרה של מפגשים עם
רשות העתיקות.
הילדים שמעו הרצאת מבוא לארכיאולוגיה,
בעקבותיה יצאנו לאתר ועבדנו בניקוי הגת והמבנה הציבורי. פעם אחת רק הילדים, ובהמשך
גיוס עם הורי השכבה. במקביל, עבדנו על שילוט התחנות והסתייענו רבות במחלקת הגרפיקה
ובסמנכ"ל השיווק בפלרם.
כאשר המסלול היה מוכן, הכנו יום
פעילות לקראת פסח באתר לכל ילדי בית-הספר – 13 תחנות שהציגו פנים שונות של המקום
בהמחזות, בחידונים, בפאזלים של כלי חקלאות קדומים, בפסיפס, בעשיית מחצלת מסוּף
(קראנו שזו הייתה אחת מהתעשיות הקדומות במקום), אפייה בטאבון (איך לא), לוטו צמחים
ועוד.
את כל התחנות הפעילו ילדי ו', צוות
בית הספר עמד לימיננו וסייע ככל שנדרש ברצון. יום זה היה חוויה לכולנו.
כאשר הוכן המסלול והוכנו עלוני פירסום
ומדבקות על האתר, נערכנו לטקס חנוכת האתר עם הורי הילדים ומוזמנים נוספים. את הסרט
גזרה איילת גורדון, שלאורך כל הדרך ליוותה אותנו ביד מושטת לעזרה. גדולה. בחרנו
בה מתוך הערכה עצומה להתגייסותה.
תודות -
לרעיה שורקי מרשות הטבע והגנים
סייעה בידינו בעצה ועידוד והשגת מימון לשלטים, לסימון שבילים, העלונים והמדבקות, ובעיקר בעצה ובעידוד.
למחלקת החינוך של המועצה (אריאלה
וולק)– איפשרה לנו לממן חלקית את העבודה עם רשות העתיקות.
לציפי להט, שעודדה, ואיתה כל
הצוות הנפלא של בית-הספר.
בימים אלו, אנו משקיעים מחשבה איך
לפתח את המקום בשנה הבאה. אנו רוצים לראות את האתר הולך ומתפתח משנה לשנה, כדי
שיתפוס את מקומו הראוי בדרך לציפורי ולבית שערים.
כאן באושה קמה מעפר הרוח היהודית
שכמעט אבדה באבק המרד של בר-כוכבא. כאן הוקם ה"תאג"ד הרוחני" של עם
ישראל הפצוע מגזירות אדריאנוס. אנחנו רוצים לשבור את השתיקה שנפלה על המקום, משעה
שעברה הסנהדרין למחוזות אחרים.
מחנכי כיתות ו', ומובילי פרוייקט
"אימוץ אתר" לפיתוח בר-קיימא..
טוהר אלניר, כיתה ו', מספרת חוויות -
כשאמרו לנו שהולכים לאושה העתיקה לא
ידענו מה זה, התייחסנו לזה כהרפתקה. יצאנו לדרך עד שהגענו לקצה היער, למקום שכבר
רואים את אושה העתיקה. שם עצרנו לארוחת בוקר.
לפני שהתחלנו לאכול התחיל לרדת גשם
חזק. חגית ודוּדי הציעו שנחזור לכיתה, אבל אנחנו עמדנו על כך שנמשיך.
שמענו כל-כך הרבה על אושה העתיקה
ורצינו לראות מקרוב מה זה, מה יש שם.
דוּדי התקשר לתחנה המטאורולוגית לשאול
אם ימשיך לרדת גשם?
בעוד אנחנו עומדם רטובים, אמרו לו
"לא ירד היום גשם".
לאור התשובה החלטנו להמשיך לכיוון
אושה. לקחנו את מפות הניילון שהבאנו לארוחת בוקר, נכנסנו מתחתן בטור, וכך צעדנו עד
אושה.
הגענו לאושה מבוצבצים. המורים החליטו
להחזיר אותנו חזרה לבית הספר בטענה שאי אפשר להסתובב באתר.
זה היה ה'מפגש' הראשון שלנו עם אושה
העתיקה.
בפעם השנייה כבר הגענו לאושה באוטובוסים....
בפעמים הבאות הגענו עם מדריכים מרשות
העתיקות. בעזרתם התחלנו לנקות ולחשוף את הגת ואת המבנה הציבורי. היה ממש כייף
לגלות שטחים וחרסים. הפתיע אותנו שכל כך הרבה שנים עזבו את האתר ולא ניסו לגלות
באופן מסודר מה יש שם.
הרגשנו שאנחנו עושים משהו אמיתי
וחשוב. שאנחנו הולכים להפוך אתר שאף אחד לא שם לב אליו לאתר תיירותי. גם הרבה
אנשים וגופים נרתמו לעזור לנו, וההורים באו לעבוד איתנו.
הבנו שזה משהו רציני.
כשניקינו את הבור של הגת, הוצאנו
אבנים ענקיות וחשפנו מדרגות שיורדות אליו. גילינו שהבור מאוד עמוק. כשקראו לנו
לצאת לאכול לא רצינו לצאת. המורים וההורים ניסו לפתות אותנו עם הבטחות על בורקסים
ועוד הצעות, אבל זה לא עזר, אנחנו רצינו להישאר לגלות את קרקעית הבור. בסוף,
נכנענו להם..
הבוקרת מרמת יוחנן - עמי רוז'נסקי
אין לה לב לשלוח אותו
למשחטה...
קטעים מתוך עיתון "הרפת והחלב"
מאי 2007
עד לא מזמן, הסתובבה איילת
גורדון, רכזת הבקר של רמת יוחנן, על טרקטורון עם אקדח צמוד. פעמיים כמעט עשתה בו
שימוש. אחרי המקרה שי דרומי היא איפסנה אותו, "לא רוצה צרות".
איילת מייחסת את המשיכה שיש לה אל שדות
המרעה הרחבים, לדם האינדיאני שזורם בעורקיה, סבה היה אינדיאני שחי בערבות צ'ילה.
היא לא יודעת אם בארץ יש עוד נשים
כמוה שמרכזות ענף כזה בישובן, אבל היא לא עושה עניין מהעובדה שהעיסוק הזה נחשב לגברי.
בעדר רמת יוחנן כ- 200 אמהות מזנים מעורבים.
הבקר רועה על פני כ- 3500 דונם משני צידי כביש 70, בין צומת זבולון לצומת סומך.
לדבריה: "המטרה הראשונה של הענף ברמת יוחנן היא לשמור על השטחים
הפתוחים!"
- כמה זמן את בענף?
"נראה לי, שפשוט נולדתי בו, ואני
כאן כל ימי, למעט כמה שנים שעבדתי בגד"ש. חזרתי בזמנו אחרי ששמעתי שעומדים
לסגור את הענף מחוסר ידיים עובדות".
איילת היא מוצר של הקיבוץ של פעם, די
קשה לה עם ההפרטות שהתנועה הקיבוצית עוברת. "חונכנו על עבודה".
כשמציינים באזנה כי הציפורניים הארוכות והמטופחות שלה לא בדיוק מסתדרת עם העבודה
הקשה והמחוספסת, היא אומרת: "מסתדרים תוך שימוש בכפפות. אם ציפורן נשברת
חלילה, וזה קורה לא אחת, אז זולגות הרבה דמעות...".
מדי בוקר, היא שולחת את שני ילדיה
לבית הספר, ויוצאת לשדות. "אין רווח מגידול בקר, את זה צריך לדעת" היא
קובעת, "כך זה אצלנו, וכך זה ברוב המשקים. הפגנת הנוכחות בשטח היא החשובה
באמת".
ובכל זאת כל הזמן גונבים בקר -
"נכון, אבל אני לא מוותרת. מדי
בוקר אני יוצאת אל השטח ובודקת כל עגל ועגל. את הגנבים היא מכירה ויכולה לזהות
בדיוק מאיזה כפרים הם באים.
המדינה הפקירה אותנו והעדיפה את שודדי
הבקר. כך היא חשה עד שפגשה בעו"ד תומר שוורץ משדמות דבורה. תומר הוא
פרקליט בפרקליטות הצפון, הוא ממונה על תיק הפשיעה החקלאית.
הוא התייצב לצדנו, פועל להבאת הגנבים
לדין במהירות, והענשתם בצורה יותר משמעותית. לראשונה מזה זמן רב, יש לה הרגשה שהיא
לא לבד במערכה.
בעונת ההמלטות היא מעסיקה שומר בשכר
יחד עם קיבוץ שכן. אך לאור הניסיון המר, היא קובעת: "אם הגנבים סימנו את המכלאה שלך, בסופו של דבר הם גם
יצליחו...".
קשה לתכנן את הענף לטווח רחוק, יש
גורמים כמו: מזג אוויר, מחלות, תנים שטורפים עגלים רכים, גניבות וכו' שאין שליטה
עליהם. השאיפה היא להגיע לאחוז גבוה של המלטות, בריאות, ושהמפטמה תהיה מלאה בעגלות
ועגלים".
אנחנו חברים באמב"ל
ונעזרים בייעוץ המקצועי שלהם. את הפרים קונים במכרזים. השקענו הון ברכישת עשרה פרי
שרולה וסמנטל, והם נגנבו. בעקבות מידע חסוי נכנסתי לכפר ערבי באיזור חסות החשכה
יחד עם שוטרי יחידת "ארז", הם הצליחו לחלץ פר אחד שנותר בחיים, כל השאר
נשחטו ונשלחו לאיטליזים. הפר שנותר בחיים עלה 25 אלף ₪, ייבאנו אותו במיוחד
מארה"ב. הוא חזר פצוע באגן, גורר אחת מרגליו. הוא לא יכול יותר לקפוץ ולמלא
את ייעודו... ובכל זאת אין לב לשלוח אותו למשחטה והוא יישאר במפטמה עד שיבה טובה.
אחרי גניבת הפרים, הרבעת העדר
נעשית בהזרעה מלאכותית. זה כרוך בכינוס העדר, בהוצאות כספיות לא קטנות והרבה
עבודה.
כמה זמן את מתכננת להישאר
בענף הבקר?
"שום דבר לא יעצור אותי –
אולי הזיקנה!"..
סוֹבֵב
אַחֲרֶיהָ
רַגְלַי
לוֹחֲכוֹת אֲדָמָה כְּשִׂיחֵי אֲבַטִּיחַ,
מִתַּמֶּרֶת
רוּחִי כְּגִבְעוֹל חַמָּנִית.
כְּמוֹהֶם
שָׁרָשַׁי
בְּחֶבְיוֹן רְגָבִים.
כְּמוֹהֶם
עוֹרֵג
אֶל אוֹר שֶׁמֶשׁ
כְּחַמָּנִית
ראשִׁי סוֹבֵב אַחֲרֶיהָ,
כְּשִׂיחַ
אֲבַטִּיחַ שָׂרוּעַ
הַשֵּׁנָה:
טַל לֵילוֹתַי.
תַּחַת
מַעֲטֶה יָרוֹק שָׂרוּעַ
נֶחְבָּא
שְׁחוֹר רְגָבִים,
כְּקִיר
מִתְנַשֵּׂא שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת
סָגַר
עַל הַנּוֹף.
מַבָּטִי
מַנְמִיךְ וְנוֹסֵק
כִּדְבוֹרִים
הַפּוֹרְחוֹת בְּרַחַשׁ כְּנָפַיִם
מִצַּד
אֶל צָד
לְאוֹרֶךְ
שְׁבִיל הֶעָפָר.
ראובן עזריאלי7/5/07
פרוטוקול
ועד הנהלה מספר
09/2007
שם האגודה :
קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה :
03.05.2007
מספר חברי ועד ההנהלה : 13
שמות המשתתפים בישיבה: אודי
פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דוד דוידוביץ,
אליעזר גוטמן, יהודית אפרת, רפאל דינסטג, יונת מולכו.
נעדרים : ישי
קציר
סדר היום:
1. קבלה לחברות – שובל אחיטוב.
2. דירה 16 בבנייה החדשה. (מוזמנים ורד
ואופיר מרציאנו, יוסי זמיר).
3. בנייה חדשה. (מוזמנים טלי גולן, אתי נצר).
4. חיוב בגין אבדן כרטיס קרלוג.
החלטות:
1. הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את שובל
אחיטוב לחברות בקיבוץ.
2. ורד ואופיר הציגו עמדתם
לפיה הדירה האחרונה בבנייה החדשה שעדיין לא יועדה, צריכה להיות מיועדת
ל"צעירים". נדחה להמשך דיון והחלטה.
3. דיירים המיועדים לבנייה החדשה העלו
מספר נקודות הקשורות לתיכנון הבתים החדשים. לא התקבלו החלטות.
4. על פי המלצת ענף הרכב הוחלט על
חיוב בסך 20 ₪ בגין הנפקת קרלוג במקום קרלוג שאבד.
רשם - אודי.
ויוי גלעד
דו"ח מוועדת הפנסיה 6.5.07
ועדת פנסיה בהרכבה החדש החלה לפעול
לפני כחודשיים ומטפלת בכמה עניינים, ובעיקר:
1.
מאזן פנסיוני ודו"חות אישיים לחברים לשנת 2005
לאחר שהוועדה אישרה את הדו"חות
לשנת 2005, חולקו הדו"חות האישיים לחברים.
לפי מספר החברים שפנו אלי בשאלות בנוגע לדו"ח האישי שלהם, שמחתי לראות כי
הציבור מגלה עניין בנושא חשוב זה. לכן אציין שוב כי כל חבר שיש לו שאלות שנוגעות
לדו"ח האישי שלו, מוזמן לפנות לתלמה או אלי לקבלת הסבר או לקביעת פגישה
אישית.
2. מאזן
פנסיוני ודו"חות אישיים לחברים לשנת 2006
בימים אלה התחלנו לעבוד על
המאזן הפנסיוני של הקיבוץ והדו"חות האישיים של החברים לשנת 2006. כמו בנוגע
למאזן של 2005, גם עכשיו ישנה חשיבות רבה לקבלת דו"ח היתרות לשנת 2006 של
החברים עובדי החוץ (כולל כל מי שהיה פעם עובד חוץ ושנצברו לו זכויות פנסיוניות
בגין תקופת עבודתו כעובד חוץ).
כפי שמסרתי בדיווחי הקודם
ל"ברמה", אישורי יתרות של חברים עובדי חוץ שמגיעים לוועדת הפנסיה
מצולמים ומתוייקים ולאחר מכן מוחזרים לחברים. פעולה זו מאפשרת לנו אח"כ לערוך
את המאזן הפנסיוני של הקיבוץ ואת הדו"חות האישיים של החברים לשנת 2006, מתוך
כוונה להשלים כל זאת עד לסוף יוני שנה זו.
ברצוני לפנות שוב לחברים אשר
קיבלו (או יקבלו) ישירות אליהם את האישורים על יתרות פנסיוניות בקרנות פנסיה,
קופות גמל וכיו"ב – אנא העבירו את האישורים לוועדת הפנסיה (לתא הדואר של
מש"א), ואנו נצלמם ונחזיר לכם את המקור.
במקביל, אנו נפנה בימים
הקרובים ישירות לעובדי החוץ בבקשה כנ"ל.
3. החלפת תלמה
עזריאלי כ"אחראית הפנסיה"
בדו"ח אחרון דיווחתי על
סיום תפקידה של תלמה והזמנתי חברים המעוניינים בתפקיד לפנות למש"א. לאחרונה
הסתיים הטיפול בנושא והוא יובא לדיון, סיכום והחלטה בישיבת הוועדה הקרובה. הודעה
על זהות מחליפה של תלמה תפורסם לציבור.
4. ביטוח אובדן
כושר עבודה
בשנת 2004 ערך הקיבוץ לחבריו
ביטוח אובדן כושר עבודה ("ביטוח נכות") בחברת הפניקס. ביטוח זה בא
להשלים כיסוי ביטוחי חשוב זה לחברים שאינם זכאים לכיסוי זה במסגרת קרן הפנסיה
שלהם. לאחרונה קיבלו החברים שלהם נרכש כיסוי זה דו"ח יתרות לשנת 2006. אין
צורך למסור דו"ח זה למש"א, או לוועדת הפנסיה, וכל חבר יכול לשמור את
הדו"ח אצלו..
איתן שטייף
יבריק הברק
בעוד שבועות ספורים יהיה עלינו להבהיר
איך ברצוננו להשפיע על הנעשה במדינה, דרך בחירת יו"ר מפלגת העבודה. זכות
גדולה היא להשפיע, וחובה לעשות את הבחירה הנכונה, לא רק מבחינה
"מצפונית/מוסרית", אלא מן בהבחינה התועלתנית/מעשית: לאן ואיך תונהג
מפלגת העבודה ובעקבותיה המדינה.
מאז המהפך הידוע לפני 30 שנה, כאשר
החלה לפעול בארץ "הכלכלה הנכונה", גישת "להיטיב עם העם" וכן
"יקומו אלפי אלוני מורא" ועוד סיסמאות נבובות מבית המדרש של גח"ל
ובגין – היו רק שתי ממשלות הגונות יחסית ועושות טוב - ממשלת רבין וממשלת ברק.
אין להשוות את ההתפתחויות והמעשים
בתחום הבריאות והחינוך בממשלות אלו לעומת כל האחרות. לא היו זמנים טובים מאלו
בתחום המדיני וגם הביטחוני, וכן גם ההתרחבות וההצלחה של כלכלת המדינה. על כן יש
לעשות הכל כדי להחזיר את האפשרות הזו להיות מעשית.
הבחירה היום בין שלושת האפשרויות –
ברק , אילון ופרץ, היא לדעתי די קלה ודי פשוטה:
פרץ הוכיח את אי- יכולתו להכריע בעת
הצורך ואת היעדר הבנתו בתחומים הכי קריטיים למנהיג ברמה העליונה (והחזקת משקפת
אינה ביניהם). דממה פוליטית וזהירות במוצא פיך משרתת יפה את היו"ר מול
התקשורת, אבל מסרסת את יכולתו להנהיג ולנהל וע"י כך מבטלת את מהותו בכלל .
אילון מתנהל בישירוּת ובניקיון יחסי, אבל
נכשל מדי שבוע ב"זיגזוג" בעמדותיו, על פי הרוחות המנשבות סביבו, בבחינת
מה ייראה טוב בתקשורת. זו אינה מנהיגות, וגם חוסר הניסיון היחסי שלו אינו מבטיח
אלא פוטנציאל משמעותי לאי-הצלחה.
ברק, שניהל ממשלה בלתי אפשרית בהרכבה, יזם
וגם ביצע שינויים עמוקים בתיקצוב הממשלה, בהכרעות מדיניות מרחיקות לכת, וביוזמות
מובהקות גם בתחום הצבאי/ביטחוני, וגם בתחום המדיני. כל הכרעה בעתיד
במו"מ ישראלי/פלשתיני תתבסס בהכרח על קווי המִתווה של ברק,
המכונה מתווה קלינטון .
על כן, מי שרוצה בשובה של מפלגת
העבודה להנהגת המדינה – טוב יעשה אם יבחר את הבחירה המעשית/רציונאלית, ויעדיף אותה
על בחירה שהיא לכאורה "מוסרית/נקיית כפיים". אנשי מוסר ממילא אינם
הולכים לפוליטיקה, ואין "פוליטיקה נקייה" אלא באגדות. התנהלות פוליטית
כרוכה בהכרעות קשות בין הטוב למועיל ובין היפה לנכון – והכרעות אלו אינן מוסריות
אלא תועלתיות, גם אם הבחירה קשה מנשוא!
ברק ידע להכניס את ש"ס לממשלתו נגד
הקולות מתוך המחנה, ורק ע"י כך הבטיח אפשרות של ניהול מדיניות על פי דרכו,
בתמיכתם. ברק ידע להכריע בעד ויתורים מרחיקי לכת וחשף את פרצופו האמיתי של ערפאת
לימות דור. ברק יזם את הקמת החומה כדי למנוע מאות חללי חינם. הכלכלה התפתחה
בממשלו, וההשקעות החברתיות יותר מאשר הוכפלו!
נכון כי התנהלותו האישית דחתה רבים
מתומכיו, בעיקר משום שציפו להתנהגות "מלאכית" ממי שנבחר על ידם. אגב,
ציפיות כאלו היו גם לבוחרי פרץ המאוכזבים, ויהיו תמיד. צריך להתגבר על ציפיות
ילדותיות ולבחור במי שיש בכוחו להכריע נכון ולבצע היטב, גם אם המהלכים אינם
נראים לכל אחד.
ראש ממשלה איננו רב ראשי. אין תפקיד
קשה ומורכב ממנו, ונכון לבחור במי שיש לו ניסיון רב תחומי, אמירות ישירות וישרות,
ובעיקר – יכולת רבה ומוכחת בתחומים רבים ומגוונים.
ועל כן – "רק ברק"!! .
יהודה טל
למנהיגים אין זכות שתיקה
כידוע, כל מנהיג במשטר דמוקרטי שמח על כל
הזדמנות הניתנת לו להביא את דברו אל הציבור באמצעות תקשורת. כ ו ו ו ל ם,
למעט אהוד ברק.
עובדה מוזרה זאת מעלה, לפחות אצלי,
תמיהות ואפילו הסתייגויות. אין ספק שזכותו של הציבור לדעת את עמדת מנהיגיו בשאלות
הבוערות שעל הפרק, ושאלות אלו לצערי רק הולכות ומתרבות.
מותר כמובן למנהיג להתלבט, ולפעמים
אפילו רצוי לשקול את הדברים שוב ושוב, אלא שאז מותר גם לצפות שהמנהיג יודיע לציבור
שהוא אכן מתלבט.
כאמור, התלבטות היא דרך פעולה
לגיטימית, ומה שלא לגיטימי היא שתיקה מוחלטת כשיטה. וברשותכם אוסיף משפט הבהרה
להבדל שבין שתי הגישות: כאשר אתה מתלבט, או אפילו משנה עמדות, הרי שאתה מתמודד עם
המצב. לעומת זאת, כאשר אתה שותק עלול כל אחד להניח שאתה אולי חושב כמוהו, ומאחר
ולא ניתן בו זמנית להאמין בדבר והיפוכו אסור להטעות את הציבור לגבי מהות עמדתך.
הערה: הדברים נכתבו בהמשך לשתיקתו
התקשורתית הנמשכת של ברק. שתיקה זאת באה לידי ביטוי גם בביקורו אצלנו, כאשר עמד
אישית בתוקף על כך שדוידוביץ לא יעביר שום פרטים על המפגש לערוץ 10.
אין ספק שבביקור המתוכנן של עמי איילון
אצלנו, ב- 15.5.07, בשעה 20:30, יתאפשר כיסוי תקשורתי מלא..
א. פלד
מלחמת לבנון השלישית (לא עלינו)
1. בהתפוצצות מכונית תופת ברובע
דאחייה בביירות נהרגו סגנו של מזכ"ל החיזבאללה ועוד שלושה בכירים באירגון.
השייך נסראללה האשים את ישראל בהתנקשות ונשבע לנקמה כואבת.
2. באותו ערב שוגר אל שטח ישראל מטח
של כחמישים טילים. ארבעים נחתו לאורך כל גבול הצפון ועשרה במפרץ חיפה. התוצאה,
חמישה הרוגים ומתקן אסטרטגי עולה באש.
3. הממשלה (עדיין באותו הרכב), לאחר
שהטמיעה לקחי ועדת וינוגרד פעלה כדלקמן:
א. קודם כל ישבה וחשבה שלושה ימים
תמימים.
ב. גייסה ארבע אוגדות מילואים.
ג. פתחה במבצע קרקעי רחב היקף תוך
עקיפה יבשתית, ימית ואווירית של כוחות או"ם ולבנון המוצבים בדרום לבנון.
כתוצאה, נכבש תוך שבוע כל השטח שמדרום לליטאני, וטוהר ברובו תוך שבוע לחימה נוסף.
(עדיין הוסיפו ליפול כל יום עשרות קטיושות כבדות, שנורו בעיקר מתוך העיר צור אשר
לא נכבשה, וכן טילים ארוכי טווח שנורו משטחים שמעבר לליטאני).
ד. לאחר שבועיים נוספים, בתיווכו
הנמרץ של נשיאה החדש של צרפת ניקולא סרקוזי,
הושגה הפסקת אש. בתום עשרה שבועות נוספים יצא חייל צה"ל האחרון מלבנון.
ה. צה"ל הכריז על ניצחון. (גם
החיזבאללה).
ו.
אבידות צה"ל במבצע (לאחר חצי שנה הוחלפה ההגדרה ל"מלחמה")
319 הרוגים, מהם 286 בשבועיים הראשונים של הלחימה ועוד 33 מיום הפסקת האש ועד
ליציאה.
4. משמרות מחאה הנושאות את השלט
"רוצחים" ועוד שלטים המונים את מספר הנפגעים, הוצבו לפני בית ראש הממשלה
ושר הביטחון.
5. נשיאת בית המשפט העליון מינתה ועדת חקירה
ממלכתית, אשר עקב הלחץ הציבורי/תקשורתי הניחה על שולחן הממשלה, בתום חודשיים,
דו"ח ראשוני שעיקרי ממצאיו:
א. הממשלה פעלה בהססנות יתר ובחוסר
החלטיות. היציאה המאוחרת למלחמה איפשרה לאויב להתארגן, ובעיקר לפרוש את מאגר
הטילים ארוכי הטווח, דבר שמנע את השמדתם במכת פתע וגרם לנזקים כבדים בעורף.
ב. הכנסת כוחות קרקעיים כה רבים לתא
שטח מצומצם יחסית, על מנת להילחם בכוח קטן של פחות מאלפיים לוחמי חיזבאללה, הייתה
בלתי מידתית בעליל, וגרמה לבעיות תיאום קשות ולהגבלת הניצול היעיל של המערך
הארטילרי ויכולת התקיפה מן האוויר. בנוסף, נגרמו בשל כך פגיעות רבות במיוחד
לכוחותינו, מ"אש ידידותית".
ג. והעיקר, בהשפעת
הרמטכ"ל (איש חי"ר) לא נוצלה כראוי עוצמת חיל האוויר, דבר שהיה עשוי
לחסוך אבידות רבות. כתוצאה מכך היה מספר אבידות צה"ל במלחמת לבנון
השלישית גבוה כמעט פי שלושה מאשר במלחמת לבנון השנייה (אם כי עדיין פחות ממספר
האבידות במלחמת לבנון הראשונה).
6. במאמר מרגש, אשר נפרש על פני מחצית
עמודו הראשון של העיתון הנפוץ, חשפה הכתבת הבכירה בפני הציבור את העובדה שלכל החיילים
יש אבא ואמא.
7. בטקס מרגש עוד יותר, שנערך בפארק
הירקון, חילקה הסלבריטאית התורנית (בתסרוקת חדשה) את "אות גיידמאק"
לחיילים מצטיינים.
(לשמחתנו תסריט זה של מלחמת לבנון
שלישית לא יתקיים. הוא היה יכול בהחלט להתקיים במלחמת לבנון השנייה, אבל למזלנו לא
התקיים גם בה)..
___________________________________________________________________
דברים שנשא איציק לקח ליד המצבה בערב יום
הזיכרון תשס"ז
אני מתנצל על אי הבאתם לדפוס ב"ברמה" בשבוע שעבר. ירמיהו.
איציק לקח
אנו מתביישים
כבר הרצל חזה: "הציונות אינה
שאיפה בלבד לקרקע... אלא גם שאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית..." ועוד כתב:
" תחילה יאיר האור... ואליו יצטרפו האוהבים את הצדק, את האמת, את החירות, את
הקידמה, את האנושיות, את היופי..." ועוד רצה: " אנו חזקים למדי כדי
להקים מדינה, מדינה למופת..."
אחר כך נכתב המצע להקמת מדינת ישראל,
הוא "מגילת העצמאות", ובה כתוב לאמור: "מדינת ישראל תהא מושתתת על
יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."
ועוד לפני שנחתמה המגילה ומיד לאחריה
שלחנו אתכם אל מול פני המלחמות, אל המערכות הכבדות, אל תעוזת המבצעים, אל המאבק
בטרור.
הערב, ערב יום הזיכרון לנפילתכם, אנו מתביישים בפניכם, בפני קברותיכם
הדוממים ומצבותיכם המלבינות, כי דלוֹנוּ מאוד, כי רחקנו מאוד מן החזיון הנשגב של הקמת מדינה בה מושלים בכיפה
שותפות הגורל, היושר, המוסר והחסד.
אומרים: הכל זורם... תורות כלכליות
ורעיונות חברתיים הם ברי שינוי, אבל דומה שערכי המוסר והצדק, בסיס קיומה של מדינת
היהודים, אינם ברי שינוי, בדיוק כמו שקרא הנביא מיכה כבר לפני אלפיים וחמש מאות
שנה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע
לכת..." ובדיוק כמו שהבטיח הנביא ישעיהו: " ואשיבה שופטיך כבראשונה
ויועציך כבתחילה, ואחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה."
ובעיר צדק זו ובקריה נאמנה זו ייקראו
החיילים הצעירים להילחם את מלחמותיה, לשמור על ייחודה, להבטיח הגשמת חזונה, והם
יעשו זאת בכל מאודם עד שיבואו הימים בהם "לא יבשו עמי לעולם". .
יעקב דרומי. מתוך עיתון "הקיבוץ".
לא מאמינים בשוויון המינים
מחלוקת בכפר המכבי: האם להקים "עזרת נשים" בבית הכנסת הקיבוצי. הפשרה:
תפילה נפרדת בשבת, אך לא בחגים ומועדים.
חברי קיבוץ כפר המכבי נדרשו לאחרונה,
באסיפת החברים, לשתי החלטות חשובות. הראשונה, שהייתה קלה יותר להחלטה – אם למכור
את מניות תנובה – עברה ברוב, ללא הסתייגויות מיותרות, והתקבלה.
השנייה, ששורשיה, מן הסתם, נעוצים עוד
בגרעיני "מכבי הצעיר" – הייתה מורכבת יותר: האם תהיה "עזרת
נשים" בבית הכנסת המקומי בקיבוץ, ותופרד בו התפילה בין גברים לנשים, או שמא
יימשך המצב הקיים, בו התפילה משותפת לגברים ולנשים, היושבים במעורב. וכל זאת למה?
מסתבר שחברים מקיבוץ רמת יוחנן
הסמוך, החלו לפקוד לעיתים מזומנות יותר את בית הכנסת של כפר המכבי, וביקשו שתהיה
הפרדה ותוקם "עזרת נשים" במקום.
העניין עורר סערה זוטא בכפר המכבי, אך
לבסוף הושגה פשרה:
בימי שישי ושבת תהיה הפרדה, אך בחגי
ישראל ובאירועי בר מצווה, בריתות וכיו"ב, בהם יש ריבוי משתתפים – התפילה תהיה
בחברותא, ומשותפת לחברים ולחברות.
וכך הוחלט, על חודו של קול אחד:
שמונה חברים בעד הפשרה, ושבעה נגדה.
לא חלפו ימים רבים, וחבר שלא השלים עם
רוע הגזירה בדבר "ההפרדה", הגיש ערעור. באסיפה האחרונה נדחה הערעור,
והפשרה לגבי מתכונת התפילה הקיבוצית אושרה פעם נוספת..
ירמיהו
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב
שִׂמְחָה (תהילים צ"ז)
מרוקו 26.4.07
מההתחלה זה לא נראה מבטיח. היסוסי הנהג, החיפושים,
וה"רונדלים" שעשה, היו הסנוניות שלא בישרו טוב...
הייתה שעת אחה"צ מאוחרת, השמש
עשתה סימנים של ליאות ונטתה אל עבר האוקיינוס האטלנטי. נשיאים ורוח נקשרו בשמיים,
בלי גשם, עדיין...
ואנחנו, מה בסך הכל רצינו?
להגיע למקלחת חמה, מיטה רכה, ולנוח
אחרי יום ארוך של טיול חווייתי במרקש.
אבל הנהג המשיך להסתובב, וכבר יצא
מפרברי העיר האדומה, וכבר נכנס אל איזורי בנייה נרחבים של בתי מלון חדשים, שנפרשו
עד קצה האופק. נפש חיה לא הסתובבה שם בשעות האלה. רק אנחנו עם חוסר הוודאות המרגיז
הזה: איפה נלון הלילה.
אבל, יש אלוהים!
לבסוף נחתנו בשעריו של בית מלון חדיש
חדש. כנראה סוג של מוֹטֶל דרכים. מבחוץ הוא עשה רושם של יעד מבוצר עשוי בוץ.
מגדלים וחומות, וקישוטים, נוסח הקאסבות של מרוקו, כולו צבוע בצבע חמרה. הנהג עצר,
פתח את הבאגאז' וירדנו לאסוף את מטלטלינו. שמנו פעמינו אל ה"קבלה", בלי
לדעת איפה בדיוק היא נמצאת. שורות שורות של בניינים חלפו על פנינו, מחוברים אחד
לשני, חסרי ייחוד, שווים בצורתם, ובתווך אנו - צועדים, נשרכים עם צרורותינו...
ה"קבלה" - חדר משרדי קטן,
עלוב למראה בהשוואה למבוֹאוֹת המפוארים והמרשימים, המקובלים בבתי המלון של מרוקו.
פקיד אחד עייף ישב ליד הדלפק ופיזר
חיוכים חסרי תועלת. והמדריך החליף מילים עצבניות (עדיין לא ידענו למה), עם אדם
שנראה כמו "מנהל". מדי פעם עלה המו"מ לטונים גבוהים, וקיבל גוון של
התנצחות. ה"מנהל" מצידו ניסה לתת את ההרגשה ש"הכל בסדר",
ו"אין בעיות". אבל זה לא היה ככה.
המו"מ התמשך והסתבך. נראה שזה
בכלל לא המלון שהובטח לנו, שאין די חדרים, שאלה שבנמצא מפוזרים בכל קצווי המוטל,
שהסוכן מטעם החברה במרוקו לא זמין, ולרוע המזל, גם הקשר לארץ לא מביא תועלת, כי
"אין שם עם מי לדבר..." מרנין.
כך עבר הזמן, כשכל כמה רגעים מצליחים
"למצוא" עוד חדר זנוח, ב"מצב מוּכנוּת" סביר מינוס.
לבסוף גם עזרא ואני מקבלים מפתח.
יצאנו החוצה אל הגשם הדק והטורד, בדרך אל משכננו החדש ברחוב "טיצ'קה
2".
ומה רבתה שמחתנו כשפתחנו את הדלת
וסקרנו בחמדה את "הנחלה" שנפלה בחלקנו...
שני חדרי שינה נפרדים, אמבטיה אחת
ומקלחת אחת רגילה, שלושה בתי שימוש, בידֶה אחד, סלון גדול מרוהט היטב בספות, הכל
מריח "חדש". ויש גם יציאה למרפסת, פינת בר-בקיו, דשא צמוד, מטבח מאובזר
היטב ועוד כהנה וכהנה. הוא שנאמר: מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. מחלנו על קבלת הפנים "הלבבית"
ופנינו לעיסוקי גוף נחוצים.
בינתיים בחוץ קרני השמש האחרונות
נמוגות ובבית אפילה. מדליקים את האורות ו... אין חשמל! בכל הדירה הענקית יש רק שתי
נורות עייפות, 20 ואט. כל היתר חשוך. אני ממהר להתקשר ל"קבלה" אך אין
קול ואין עונה, רק צליל ה"תפוס" מטרטר, מתגרה. אני אוזר חלצי, ויוצא אל
פגעי הטבע שבחוץ, אץ רץ ל"קבלה" לברר את פשר ה"תקלה". מסתבר
שאני לא היחיד, כמוני יש עוד "בעלי דבר" שגם להם יש טענות דומות...
איכשהו אני מצליח להגיע אל אותו אדם שנראה לי קודם כ"מנהל", והוא מבטיח
שהעניין יסודר "מייד".
אני חוזר ושומע את עזרא עושה במקלחת
קולות של מים, אבל המים היחידים שבסביבה הם מי הגשם שמזרזפים בחוץ. עזרא יוצא
בבעתה מהמקלחת אובד עצות. מה עושים?
שוב אני מצלצל ל"קבלה",
ושוב "תפוס". אני ממהר החוצה לחפש מישהו מהעובדים שיפתח לנו את המים.
למזלי אני מוצא ליד הבניין אדם שנראה לי כזה. הוא לא מבין מילה באנגלית, ואני לא
בצרפתית או בערבית, אך בתנועות ידיים אני משכנע אותו שיבוא לראות מה קורה עם המים.
הוא נעתר ונכנס, מחפש, בודק, עושה "חושבים" ומצליח לפתוח את השיבר,
שנמצא בארון השירות בחוץ. הללויה! יש מים!
עזרא נכנס להשלים את מה שהתחיל קודם,
ואני מנסה לברר מה התחדש עם החשמל, שוב הטלפון "תפוס". אני לא מוותר
ולאחר כמה צילצולים נוספים מקבל הבטחה: "העניין יסודר מיידית".
עכשיו, רגוע יחסית, אני יושב בסלון
החשוך. באין לי עיסוק אחר, מאזין בהנאה לשירתו הקולחת של עזרא במקלחת. לפתע דפיקה
בדלת, אי משם מופיע החשמלאי, כך, על כל פנים, הוא עושה רושם. הוא ניגש מיד לברר
למה אין חשמל. מהר מאוד הוא מגלה שחשמל דווקא יש, אבל אין נורות בכל הבית, חוץ
מהשתיים, שגם הן מאירות בתודעת חיסכון ראויה לציון.
הוא מבטיח ש"תיכף ומייד"
הוא יביא את הנורות החסרות.
ה"תיכף ומייד" הזה נמשך
ונמשך והסבלנות פוקעת. שוב אני אץ רץ דרך פגעי הטבע ל"קבלה" לברר את פשר
ההתמהמהות. אותו "מנהל", מבטיח לי עכשיו כלה ונחרצה: "תלכו לאכול,
אחרי ארוחת הערב הכל יסודר". אני חוזר אל עזרא ומספר לו מה שהובטח לי.
בינתיים נעשה קר בבית ואני מתחיל לגשש בחשיכה הגוברת, היכן מפעילים את המיזוג.
דווקא פה ההצלחה "מאירה" לי
פנים. המיזוג מופעל, אך עובד על "קר". זה לא מפתיע, מניסיון קודם שהיה
לנו עם מזגנים בבתי המלון במרוקו, למדנו שצריך סבלנות...
והנה קרבה שעת האוכל. עזרא מזרז אותי
למקלחת. לפחות מים חמים יש לנו בשפע. בעיניים עצומות אני שולה זוג תחתונים וגופיה
וממהר למקלחת... לא מספיק לכוון את המים לחום הנכון, והופ... "קצר"
מחשיך גם את שתי הנורות העייפות, פיסת האור והתקווה האחרונה נגוזה. חושך מצריים.
אני יוצא בחסות האפילה, יחף, חצי
עירום ורועד מקור, לחפש איפה נמצאים הפקקים. כמה טוב, אני חושב לעצמי, שזכרתי
לארוז את פנס הראש שאיילת קנתה לי לשעת הצורך. אבל אבוי גם הוא לא בהישג יד. קודם
כל צריך למצוא את הדרך אל המזוודה, לשפוך את תוכנה, למשמש את תכולתה, פריט, פריט,
עד שיימצא הפנס. אחר כך זה כבר פשוט, עוברים קיר קיר בבית ומחפשים משהו שדומה
לקופסת חשמל.
מגיעים אל אותה קופסא אחרי שסקרנו את
כל הקירות האחרים. מרימים את הפקק ו"האח הוּרֵה!", "האח
הוּרֵה!" שתי הנורות העייפות חוזרות ל"תיפקוד מלא". את המזגן אנו
מנתקים...
אחרי המקלחת, "קדימה
אוכל!", אחריו אי"ה, נזכה (כך הובטח) באור הגנוז.
כשחוזרים מחדר האוכל, אנו מגלים שהחשמלאי אכן היה פה בזמן שסעדנו והתקין
נורה עייפה אחת נוספת... לא יותר. שבע תיסכולים אני שוב אץ רץ אל
ה"קבלה" (הטלפון "תפוס") להפוך שולחן על אותו
"מנהל", אך הוא, זחוח, כולו פליאה איך זה שעדיין... מול עיני הוא קורא
לחשמלאי, ו"דואג" אישית שהוראותיו יבוצעו כלשונן. אני חוזר. כעבור כמה
דקות מופיע אותו איש החשמל עם המון נורות חדשות, ארוזות בקופסאות קטנות. הוא שם
פעמיו אל כל אותם בתי מנורה ריקים, ומגלה שהביא... נורות עם הברגה לא מתאימה...
בתנועות עצבניות אני מראה לבחור את הדרך החוצה יחד עם כל הנורות שלו...
אחר כך, רגוע ושלו, אני אומר לעזרא:
"לישון הרי אפשר גם בחושך, אז מה בעצם הבעיה?" .
צדיקים מלאכתם נעשית...
התקבל מכתב תודה מאגף המשימות של
התק"ם על נכונותנו לארח אצלנו בליל הסדר משפחות שאין ידם משגת. בסופו של דבר
זה לא הסתייע, אך יודהלה מוסר שבכל זאת ארחנו משפחות עולים חדשים. אז כל הכבוד
לנו!.
מזל טוב
לשלמה יבלונקה להולדת הנינה מאי,
נכדה לגיורא וכרמלה,
בת לשחר ושרי,
וברכות לכל בני המשפחה.
משדה החינוך
לפני שבועיים התקבלה בקלפי בהכרעת רוב
החברים, ההחלטה להמשיך את לינת הנעורים בחברת ילדים.
ראשית, ברכות לכם בני הנעורים על
הקמפיין המוצלח שניהלתם. זה היה שיעור נחמד בדמוקרטיה.
שנית, להורים, ברצוננו לבקש: אנא היו
מעורבים בחייהם של הילדים. פיקחו עיניים, בואו לבקר בחדרים, שימרו על קשר רציף עם
המדריכים, ובכך נאפשר כולנו, אנו בחינוך הבלתי פורמלי, ואתם מהבית, בשמירה על
בריאותם והתנהגותם של ילדינו.
עדנה לקח..
קבוצת התיאטרון של "אורנים"
מציגה:
"שלושה
לילות"
"נפש יהודי"
(הלילה האחרון של אוטו ווינינגר),
"ליל העשרים",
"החוזה" (הלילה השלישי).
על פי טרילוגיה מאת: יהושע
סובול
עריכה ובימוי: ורדה
קנול-יהלום.
עיצוב במה: דורותה ביאלס.
עיצוב תאורה: יוסי זהר. עיצוב
תלבושות: יעל קרניאל.
יום ב' 28.5.07 בשעה 14:00 (גנרלית).
בשעה 20:30 (הצגת התרמה למועדון "אנוש").
יום ג' 29.5.07 בשעה 14:00
בשעה 20:30
ההצגות תתקיימנה באולם
"זהר" בקריית טבעון.
מחיר
כרטיס להצגות הערב - 40 ₪.
החברים מוזמנים!
עדה כץ
הכושי עשה את שלו
השבוע התבשרנו על פיטוריו של חסן
השרברב.
לשאלתי הוסבר לי כי:
א. אין לו הספקים.
ב. אם מרכז ענף רוצה לפטר שכיר, הנהלת
הקיבוץ לא יכולה להתנגד.
אין לי מדד להספקים, אבל איך זה שבמשך
שנים לא הבחינו בכך?
לגבי הסעיף השני, יש לי סיפור:
באיזור מסוים בארץ התגלתה מחלה בלולי
הרבייה של תרנגולי ההודו, ונאלצו לחסל את הלולים האלו.
בקיבוץ אחר, היה בנוסף ללול הרבייה,
גם לול פיטום. כשמרכז לול-הרבייה (שהוא בן משק וחבר בו) נשאר ללא עבודה, ביקש
להצטרף לצוות של לול הפיטום, אמר מרכז לול הפיטום (באופן ממש לא מפתיע...) "שיותר
זול לו" לקחת תאילנדי.
וכך: "הקיבוץ משלם שכר
נמוך לתאילנדי שעובד, ושכר של "רשת ביטחון" לחבר (בן 60, בעל מקצוע
בענף) שיושב בבית.
מבחינה אנושית וחברתית – אין
הבדל בין הסיפור הרחוק לבין רמת-יוחנן.
ואם מישהו חושב שזה לא נורא לזרוק
שכיר, כדאי שייקח בחשבון שמחר אולי ייזרק
חבר (למרות שחברים מכובדים הרבה יותר!!)..
יום
ירושלים
יום שישי 18.5.07
בשעה 20:30 בפאב –
אהרון פררה – שירים וסיפורים.
מזל טוב
לאסנת ועוז סוסן להולדת הבן הבכור,
לחנה ובני צולמן להולדת הנכד,
לבלה ויעקב סוסן להולדת הנכד,
וברכות לכל בני המשפחה.
שבועות
ערב
שבועות, יום שלישי, ה' בסיוון תשס"ז 22.5.07
בשעה - 19:00 טכס הבאת ביכורים.
בשעה 19:45 -
ארוחת ערב חלבית חגיגית על הדשא.
בשעה 21:00 -
קפה ועוגה על רחבת חדר האוכל.
בשעה 21:00 - "שרים וצחוקים בבידור"
עם ננסי ברנדס ותומר רז.
מיטב
הלהיטים העבריים
בשילוב
הבידור והצחוק.
כווווולם מוזמנים!!! – ועדת תרבות.
מהמרפאה
יבגני קלריך החל לעבוד במרפאה שלנו במקום מירי
קרש לקראת יציאתה לחופשה בארה"ב.
אנו מאחלים לו בהצלחה וקליטה טובה
ונעימה.
כמו כן, החלה החודש בעבודתה אחות
תורנית חדשה, שמה יאנה, והיא סטודנטית לרפואה שנה חמישית, היא תתגבר את
התורנים. בהזדמנות זו ברצוננו להזכיר שהאחות התורנית נקראת למיקרים דחופים בלבד.
תרופות ובעיות שוטפות, נא לפנות בזמן פעילות המרפאה במשך היום.
הזמנות רכב לנסיעת בריאות על חשבון
ועדת בריאות, תעשנה באישור המרפאה.
טלפון יהודית במרפאה - 9510. תודה, צוות
המרפאה..
בקשה
אני מבקש לחדש את הפנייה הישנה
לחברים: אנא, הימנעו משליחת טכסטים מהאינטרנט ל"ברמה". לא
שהם לא מעניינים, ו/או לא חכמים, ו/או לא מאירי-עינים, ו/או לא נבונים, ו/או לא
משכילים, הם כן! אלא שכבודם באתרי האינטרנט במקומו מונח.
מי שחפץ ביקרם, יפתח את המחשב שלו
ויגלוש בהם להנאתו.
השאיפה ב"ברמה", בעיקרה, היא
לתת ביטוי לדברי חברים. ירמיהו .