קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס. 1557
ה' באייר תשס"ז
23.4.07 יום העצמאות ה - 59 למדינת ישראל
יום ראשון, ד' באייר, 22.4.07
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
נפגעי הטרור ופעולות האיבה.
בשעה
20:00 (עם
הצפירה) - הטקס במצבה.
בשעה
21:00 - "שיר של אחרי מלחמה..."-
מפגש זיכרון ושירה בחדר
האוכל.
יום שני ה' באייר תשס"ז 23.4.07
יום
הזיכרון לחללי מערכות ישראל וערב יום העצמאות ה-59 למדינת ישראל.
בשעה 11:00 לפנה"צ (עם הצפירה)
טקס
בבית העלמין הגושי.
תֹּם יָדְעָה מוּל אֶבֶן
זָרָא
הָרוּחַ עוֹדוֹ מְיַבֵּב
חֲרִישִׁית.
כָּל שֶׁהָיָה לָהּ נָטְלָה
סְעָרָה
בִּקְרָב הַדָּמִים עַל אֶרֶץ
רֵאשִׁית.
כְּמוֹ רַק אֶתְמוֹל עָנָה
לַפְּקֻדָּה
בַּגְרוּת נְכוֹנָה לְבוֹא
הַמָּחָר.
עֶלֶם חוֹבֵק גַּאֲוַת
יְחִידָה
לְכַנְפֵי מַלְאָכִים
נֶעֱתַר.
(קטע
מתוך השיר שתיקת השנים - יעלית רז)
אמציה כהן נפל בשנת 1938.
שמואל קרניאל נפל בשנת 1948 במלחמת
השיחרור.
שלמה זיכלינסקי נפל בבשנת 1948 במלחמת
השיחרור.
שמואל הירש נפל בשנת 1948 במלחמת השיחרור.
יעקב אבזץ נפל בשנת 1951 בשירות
סדיר.
מרדכי כהן נפל בשנת 1954 בשירות
סדיר.
אליהו (אדק) גלעד נפל בשנת 1959 בשירות
קבע.
אמנון גינסברג נפל בשנת 1959 בשירות
סדיר.
יצחק (יצחקי) נצר נפל בשנת 1967
בשירות סדיר.
אבנר זמיר נפל בשנת 1967 במלחמת
ששת הימים.
יובל לוי נפל בשנת 1967 במלחמת
ששת הימים.
יונתן שליי נפל בשנת 1969 בשירות
קבע.
אהרון אהרוני נפל בשנת 1973 במלחמת
יום הכיפורים.
ברוך גולן נפל בשנת 1973 במלחמת
יום הכיפורים.
אורי שטייף נפל בשנת 1977 בשירות
סדיר.
יוסי קבסה נפל בשנת 1978 במבצע
ליטאני בשירות סדיר.
יפתח אופיר נפל בשנת 1986 בשירות
סדיר.
גיל קוטלר נפל בשנת 1995 בשירות מילואים.
------------------------
...וככה הם עומדים והאור על
פניהם.
ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם,
וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את
פצעיהם,
והוא אומר בקול רוטט למלאכים
הלבנים:
אלה הבנים שלי. אלה הבנים.
(מתוך "מסדר הנופלים", חיים חפר).
בפרוס יום העצמאות ה - 59
למדינת ישראל
שלוחה ברכת חזק ואמץ לכל
חיילינו, ב"אי - שם", על הגבולות, ביבשה, באוויר ובים.
שימרו על המולדת, שימרו על
עצמכם,
ושובו בשלום. אמן!
חג עצמאות שמח! מכל בית רמת
יוחנן.
יום שני ה' באייר תשס"ז 23.4.
בשעה 19:30 - טקס
הדלקת משואות על במת בית התרבות.
בשעה 20:00 -
ארוחת ערב חגיגית בדשא הגדול.
אחרי ארוחת הערב –
מספר מוקדי בילוי:
ברחבת המועדון משעה 20.15
-
קפה ועוגה בליווי
סרטים נוסטלגיים על רמת יוחנן.
בחדר האוכל בשעה 21:00
-
קריוקי לכל המשפחה עם
צוות "קריוקי זה אנחנו".
בפאב בשעה 22.30
-
דיסקו עברי מי"ב
ומעלה עם d.j. מעולה.
יום שלישי ו' אייר תשס"ז
24.4.07
הפנינג במועצה –
בילוי לכל המשפחה, בין השעות 10:00
עד 16:00
כרטיסים,
לפי הרשמה – אצל אתי גפן.
חג שמח! ועדת תרבות.
ספק אם היה נמצא לכך רוב
...אילו
נערך משאל עם בערב ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, אם להכריז על כינון המדינה,
ספק אם היה נמצא לכך רוב, נוכח הלחץ וה"עצות" מצד "ידידים"
ודורשי טובתנו באמת, ונוכח צבאות שבעת עמי ערב, שעמדו על הגבולות לתפוס את מקומם
של הבריטים עם אחרון המפליגים מחופי הארץ.
כשהוכרז
מה שהוכרז, בכוח אי הרתיעה של המעטים, העשויים ללא חת, קיבלנו הדבר כמי שמקבל
עובדה - נפל הפור. הדרך לאחור נסגרה.
קיבלנו את ההכרעה; כזאת הייתה האחריות שנטלנו על עצמנו, בעד הקורבנות שהיו צפויים
בוודאות בעתיד.
אפרים
ריזנר "ברמה" 290, 13.5.59
פרוטוקול ועד הנהלה מספר 07/2007
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 15.03.2007
מספר חברי ועד ההנהלה :
13
שמות המשתתפים בישיבה: אודי
פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, יונת מולכו, דוד דוידוביץ,
ישי קציר, אליעזר גוטמן, יהודית אפרת.
נעדר : רפאל דינסטג.
סדר היום:
1. מילגות סטודנטים שהיו
במילואים בתקופת מלחמת לבנון השנייה.
2. פניית שלמה שטיפנסקי
בעניין שיפוץ הבניין בו הוא מתגורר. (בהשתתפות שלמה ויוסי זמיר – ו.שיכון).
3. פניית ערן גלוסקא
להשתתפות בהוצאות "ראלי הפרעונים" (בהשתתפות ערן).
4. בקשת רואי סוסן
בעניין תושבות בקיבוץ (בהשתתפות רואי).
הוחלט:
1. מילגות לסטודנטים שהשתתפו
במלחמה. המזכירות החליטה להחיל כאן את הכלל לפיו מחצית סכום המילגה יועבר לתקציבו
של הסטודנט. (כזכור, הועבר למשרתי המילואים במלחמה מלוא סכום המענק המיוחד
עליו החליטה הממשלה. לגבי המילגה, מאחר והקיבוץ ממשיך כמובן לשאת בהוצאות
הלימודים וכל מה שסביבם על פי החלטותיו, התקבלה ההחלטה כנ"ל).
2. הוחלט שלא לעכב שיפוץ בית
השלישייה: יבור, שטיפנסקי, רודוי. ועדת שיכון הציעה לשלמה שטיפנסקי דיור זמני/חלופי
מתאים המקובל גם עליו.
3. המזכירות אישרה השתתפות
הקיבוץ בהוצאות ערן גלוסקא ב"ראלי הפרעונים" בסך
13,000 ₪, בכפוף לכך שערן
ימציא אישור שהשתתפותו מאושרת כמפעל ספורטיבי מוכר.
כמו כן יהיה ערן זכאי
לקבל "הלוואה משלימה" של 6,000 ₪ נוספים בתנאים שיסוכמו בינו ובין
הגזבר.
4. בקשת רואי ואורלי סוסן
(וילדיהם) לתושבוּת בקיבוץ לתקופה של כשנה.
המזכירות לא אישרה הבקשה לתושבוּת החורגת מהחלטות הקיבוץ. אושר
"אירוח" של עד שלושה חודשים בתקופת הלידה של אורלי.
רשם - אודי.
עד היום אינני יודעת מה היה הפלא
התלבטנו
איך לתת ליום שחלמנו עליו דורות, צורה נאה ומקורית. הצענו לרדת לשדה ושם לחוג את
החג. פעם ראשונה לא לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל, אלא בחיק הטבע, זאת הייתה העזה.
איך יתכן בלי הגשה? בלי שולחנות ובלי מפות לבנות? נסעתי לאופה וביקשתי שק קמח לבן
על חשבון ההקצבה החודשית שלנו. אמא זיידמן ז"ל, אמרה שבלי סוכר לבן (בזמנים
ההם היה רק סוכר חום) היא אינה יודעת לעשות עוגות מיוחדות. אך העוגות היו... עד
היום אינני יודעת מה היה הפלא וכיצד זה קרה, אבל היה לנו חלב כמעט באופן חופשי בתקופת
המחסור הגדול. מילאנו כדים עם חלב ושתינו לרוויה. כל אחד קיבל ביצה, וזה לא היה
פשוט כי אפילו הילדים קיבלו אז רק שלוש פעמים בשבוע חצי ביצה...
כך
נמשך עד היום הנוהג לצאת לטבע, ליער, ולקבל פני החג, חברים, אורחים, וטף, בישיבה
חופשית על הדשא, כשהאוכל בשפע ובטעם רב...
פייגה פרוכטר. "ברמה" מס'
489, 4.71 30.
פרוטוקול אסיפה כללית מס. 04/07
תאריך: 04.04.07
יו"ר :
מאייקה יפה.
מזכיר
: אהוד פלד.
נוכחים:
34 חברים.
סדר היום:
1. שמרי בן-צבי. קבלה
לחברות.
2. לינת ילדי כיתה י"ב.
3. הארכת חופשת לידה.
הוחלט:
1. האסיפה החליטה להמליץ
לקלפי על קבלת שמרי בן-צבי לחברות.
2. אושרה המלצת ועדת חינוך
ומזכירות לגבי:
א.
לינה משפחתית של נערי/ות י"ב בבתי ההורים החל משנת הלימודים הבאה.
ב. צוות החינוך רשאי לאשר מקרים מיוחדים, בהם
יתאפשר מתן חדר לנער/ה מחוץ לבית ההורים.
ג.
"בית הקקטוסים", הסמוך למועדון חברת הילדים, יישאר ברשות הגיל
הבוגר לצורך
פעילויות שונות ומתן פתרונות מיוחדים
כאמור בסעיף ב' לעיל.
יועבר להצבעה בקלפי.
3. אושרה הצעת המזכירות
להאריך חופשת הלידה בעוד שלושה חודשים מעבר לתקופה הקבועה בחוק ("התקופה
הנוספת") על-מנת לאפשר לאם הרוצה בכך להישאר עם תינוקה תקופה זו לפני הכנסתו
לבית-התינוקות, וזאת בכפוף לכל האמור להלן:
א. על האם לתאם עם
מרכזת החינוך של הגיל הרך את מועד כניסת תינוקה לבית התינוקות זמן סביר מראש.
ב. על האם לתאם מועד שובה לעבודה עם
מש"א ועם האחראי במקום עבודתה.
ג. התקופה הנוספת לא תבוא במניין הוותק של
החברה.
ד. בתקופה הנוספת לא תהיה החברה זכאית למרכיב
"החיסכון" שבתקציב האישי.
ה. בתקופה הנוספת לא תהיה החברה זכאית להפרשה
ע"י הקיבוץ לקרן השתלמות.
ו. בגין התקופה הנוספת יורדו לחברה שני ימי
חופשה לחודש ימים. מאידך אם חזרה החברה לעבודה בתום חופשת הלידה ע"פ החוק,
תזוכה החברה בארבעה ימי חופשה לחודש בגין התקופה הנוספת.
רשם - אודי.
עַד מָתַי יִשְּׂאוּ
אֵי אָז הָיָה הַנָּבִיא
מוֹרֵד וְסוֹרֵר
הַיּוֹם נוֹתְרָה הַנְּבוּאָה
בְּיָד הַמְּשׁוֹרֵר.
גַּם הַיּוֹם בְּנוֹשְׂאֵנוּ
עֵינַיִם
נַעֲרָה וְנַעַר לא מָחוּ
עוֹד בַּמַּיִם
אֶת מִצְחָם הַמְּיֻזָּע
מִנֵּטֶל רוֹבֶה וְאֵפוֹד
מוֹאֲסִים
בַּקּוֹרְאִים מֵאָחוֹר: כָּל הַכָּבוֹד!
גֵּוָם כְּמוֹ שָׁח בְּעָמְסָם
עַל כֶּתֶף
עַד מָתַי יִשְּׂאוּ הֵם אֶת
מַגָּשׁ הַכֶּסֶף
מְעוֹרָבוֹת נִגָּרוֹת
הַדְּמָעוֹת וְהַדָּם עַד עֶרֶב
וְדוֹמֶה לְעוֹלָם לא
תִּשְׂבַּע הַחֶרֶב.
כְּמוֹ נִגְזַר עֲלֵיהֶם
וְעָלֵינוּ לִהְיוֹת לִשְׁנִינָה
כָּל עוֹד שָׁם הַחֶרֶב
וְכָאן נְדָנָהּ.
ראובן
עזריאלי 30/3/07
רמת יוחנן חזרו לאינטגרצית "מילועוף" אחרי
ניסיון לא טוב בעבודה מול גורם פרטי, ששיווק לשוק החי.
בשנת 2006 הם כבר זכו במקום הראשון
בין 42 חוות הלולים החברות
בהתארגנות
הלול של רמת יוחנן זכה
במקום הראשון מבין 42 חוות הלולים באינטגרציית
"מילועוף" לשנת 2006. ולנו זאת הייתה סיבה טובה מספיק כדי לערוך ביקור
ברמת יוחנן, ואת פנינו מקדם אריק אפרת, שירתתי את הלול רק 39 שנים, כפי שהוא מתאר זאת.
אחרי שהקיבוץ נטש את
האינטגרציה בטריקת דלת ב- 2003, הם החליטו לחזור הביתה לפני כשנה וחצי. אריק מודה
כי על אף המתח שליווה את העזיבה, איש לא שמר להם טינה, מהלך ההחזרה עבר די חלק.
בלול רמת יוחנן מגדלים 96 אלף
פטמים במחזור. מדי שנה הם מספיקים לגדל כשישה וחצי מחזורים. הזנים המקובלים כאן הם
רוס, שהוא הזן העיקרי, אחריו באים הקוב והייבורו, כשלכל זן יש את היתרונות, אבל גם
את החסרונות, המאפיינים אותו.
אינטגרציית
"מילועוף" הוקמה ב- 2002, ובמשך הזמן הצטרפו אליה משקים מאיזור מפרץ
חיפה, לולים מהגליל המערבי והעליון, לולים רבים מעמק יזרעאל, מאיזור מנשה, לולים
מרמת הגולן ועד לבקעת הירדן. רוב החברים הם קיבוצים, אך יש גם מספר משקי עופות
גדולים במושבים.
אריק, שמעיין בחוזה שהוגש להם
לקראת הקמת האינטגרציה לדיון ולחתימה, סבר כי ללא תלות באינטגרציה הם יוכלו
להרוויח הרבה יותר. חשתי גם, כי החתימה הייתה בעצם מנשלת אותי מתהליך קבלת
ההחלטות, בכל הרמות ובכל מה שקשור ללול
שלנו. מאחר והלול של רמת יוחנן מתפקד לגמרי לא רע, האמנו, שנצליח יותר אם נשמור על
העצמאות הזאת.
ברגע שלמעלה ממחצית המשקים
באיזור כבר הצטרפו לאינטגרציה, עמדה בפני
אחת משתי ברירות: להצטרף, או לחפש משווק אחר. בחרנו באפשרות השנייה ובמשך כשנתיים
ומחצה שיווקנו באמצעות "בר-עוף"
מגבעתיים, העובד עם השוק החי. בשנתיים ההן המחירים היו גבוהים וברמת יוחנן היו
מרוצים מהחיבור הזה. אך בשנת 2005 התחילו המחירים לצנוח ובמקביל הלול ספג מכה
כשנפגע ממחלת הברונכיט הקלייטית. באותה שנה הפסדנו 120 אלף ₪ במחזור אחד. כך
למדנו, בדרך הקשה, שלא כדאי להיות קשורים במשווק לשוק החי. וכך גם למדנו בדרך
הקשה, כי המשווק לא יקנה עופות, גם אם הם בריאים לחלוטין, מלול שאפילו רק חלק
מהעופות שבו נפגעו במחלה.
זאת הייתה הנקודה שאריק שקל
לשוב אל חיקה החם של אינטגרציה "אחרי הכל אנחנו חלק מאיזור מילואות, את התערובת
אנחנו קונים במילובר ולקיבוץ, כחבר האיזור יש גם מחויבויות למוסדות הכלכליים שלו,
אז חזרנו.
באינטגרציה הצטבר ניסיון רב
ערך עם השנים, ו"מילועוף" הפכה עם הזמן למשווק עצמאי ללא תנובה, כשהם
קובעים את מחיר הבשר.
"מילועוף" יצאה
לדרך עצמאית אחרי שהממונה על ההגבלים העיסקיים קבע, כי על תנובה לשחרר שלוש משחטות
המחויבות למכור דרכה, אחרת היא תחשב כמונופול. כש"מילועוף" הוא משווק
עצמאי, העומד ברשות עצמו, כבר היה לנו
כדאי להצטרף לאינטגרציה. מסביר אריק.
עד רגע ההצטרפות לאינטגרציה
קבלת את ההחלטות בעצמך, איש לא חלק על דעתך, כי בלול רק אתה מבין, ברמת יוחנן.
ואילו היום אתה מחוייב לפעול על פי הוראות האינטגרציה. ממנהל גדול הפכת לפיון על
לוח השחמט של מישהו אחר, זה לא קל.
אריק: "במידה מסויימת,
אני מסכים עם הקביעה שלך, אבל כשהבנתי כי
לא נוכל לשווק עופות בעצמנו, ומי שמכיר את השוק הישראלי מבין גם, כי אין בו קיום
למשק בודד מבלי שיהיה שייך לגוף שיווקי גדול, ולגודל יש כידוע יתרונות.
כשהעמדתי את שיקולי האגו שלי
מול צרכי המשק, לא היה לי קשה להחליט. היתרונות ההצטרפות היו ברורים. הם רוכשים את
התערובת, האפרוחים, התרופות, חשמל ודלק לחימום, קונים עבודה ושירותים שונים, והכל
במחירים נמוכים יחסית. את בשר העוף הם מוכרים במחיר גבוה יותר".
בשנת 2003, כשהחליטו ברמת
יוחנן לצאת לדרך עצמאית, הם הרוויחו, להערכת אריק כ- 700 אלף ₪ יותר ממשקים באותו
סדר גודל שהיו באינטגרציה, והתחושה הייתה טובה. אבל בשנת 2004 המחירים התחילו לאבד
גובה וגם התשומות התייקרו. פתאום לול רמת יוחנן הרוויח רק כ- 100 אלף ₪ יותר
מהמקבילים להם באינטגרציה. באמצע שנת 2005 כבר לא נרשם כל רווח. אחרי שהוחלט ברמת יוחנן להצטרף
לאינטגרציה, ראו איזה פלא, בחצי שנה
הרווחים הגיעו ל- 300 אלף ₪.
"אז נכון שהיה עלי
להסתגל לקבלת מרות ולעובדה שעלי לבלוע מעט מכבודי העצמי, אבל אחרי הכל, אני כאן
בשביל שהקיבוץ ירוויח לא? אם כי אני חייב
להודות שהמעבר לא לווה בתחושה קיצונית של איבוד שליטה. האינטגרציה הניחה לי להמשיך
ולנהל את הלול על פי דרכי, כשהם עוקבים כמובן
אחרי הביצוע. כל זמן שהניהול המקצועי שלי יהיה סביר בעיניהם, יש להניח שהם לא
יתערבו יותר מדי".
אריק מודה בחיוך, כי העובדה
שהאחריות על הצד הפיננסי של הלול עברה לידים מקצועיות מקלה עליו את העול. הוא גם
יודע להעריך את העובדה, שהאינטגרציה מעמידה לרשותו רופא בכל זמן שהוא זקוק לו.
שכן, עד כה הרופא של משרד החקלאות בקושי הגיע לביקור ברמת-יוחנן והמעבדה האיזורית
הקרובה היא בצפת הרחוקה.
בכל הלול הגדול הזה, השוכן
בחמישה מבנים והמשתרע על פני כ-6.2 דונם, עובדים שני אנשים בלבד. את משלוחי
העופות, המיונים, העברות בין הלולים, הכנת הלולים בתום כל מחזור, וכן את העבודה
הרבה הכרוכה ביום קליטת האפרוחים, מבצעים קבלנים העובדים בשירות האינטגרציה.
בשנת 2006 לול רמת-יוחנן הוא,
כאמור, המוביל בין 42 חוות הלולים של האינטגרציה. הוא מצטיין בניצולת המזון, במשקל
משווק, באחוזי תמותה נמוכים ובאינדקס ייצור גבוה ולכן הוא גם ריווחי יותר.
"מהי בעיני המשמעות של
"להיות לולן?" הוא משיב בשאלה, "העבודה בלול היא תובענית מאוד,
צריך להיות צמוד לנעשה בלול על פני כל שעות היממה, פשוט אי אפשר להתרחק מהבית. כבר
היו לולנים שלא הגיעו מהר מספיק אל הלול והעופות פשוט נחנקו.
"אני כבר בן 60, בהחלט
לא ילד, אני חי את הלול מאז מלאו לי 21 והלול בשבילי הוא עדיין דרך חיים".
אומר אריק אפרת, מרכז הלול של רמת-יוחנן..
כתב - עמי רוז'נסקי,
מתוך עלון מועצת הלול
"משק העופות"
צוות הנעורים – איתי שלם,
ברוך פלדבאום וענבל.
הובטח להם "טיול
כרכרות"...
בחופשת הפסח, לאחר חודשים רבים של הכנות, יצאנו ילדי
חברת הילדים, יחד עם ילדי חוות "שדה-בר", לטיול ניווטים מחוף אכזיב,
לחוף חוקוק שבכנרת. הטיול היה פעילות מסכמת בנושא ניווטים, שקדמו לה שיעורים,
מצגות, ויומיים ניווטים באיזור רמות מנשה.
תיכנון הטיול דרש תיאום מוקדם
עם החבר'ה מ"שדה-בר", בעיה בפני עצמה, מכיוון שאם בכל מקום רגיל מתכננים
פעילות כשבוע מראש, ל"שדה-בר" יש לוח זמנים משלהם. המילה "תיכנון"
זרה להם, אצלם מתכננים פעילות כשעה לאחר התחלתה...
נקבע שיום לפני היציאה לטיול,
ב-17:00 אחה"צ, יגיעו 15 איש מ"שדה-בר". בשיחה טלפונית איתם נאמר
לנו כי יגיעו רק 5 ילדים והם "כבר יוצאים". ברוך התחיל להילחץ והחליט
לנקוט באמצעים קיצוניים, לערב את עידו שלם. באמצע הריקודים של חג העומר, הוא פנה
לעידו והודיע לו על כך.
בשעה 1:30 בלילה, מגיע אוטו
חבוט, למרבה הפליאה מתחילים להישפך מהחלונות (הדלתות לא נפתחות), 20 ילדים על כל
ציודם האישי (כולל חכות דיג...).
הילדים נכנסו למועדון והתבקשו
ללכת לישון כי למחרת יש צעדה של
למחרת ב-5:00 בבוקר יוצאים
מחוף אכזיב ב-4 חוליות של 6 חבר'ה בכל אחת, לא לפני שממלאים מים מהים התיכון,
במטרה לשפוך אותם, בסוף הטיול לים כנרת.
המדריכים הם: מיכאל פרדקין
שנמצא ב"רגילה", חברו ליחידה- יורי (רועייייי), רותם- מדריכת ניווטים
מגדס"ר צנחנים, זוהר מ"שדה-בר" המשרת בפלס"ר גולני.
יותר מאוחר יוצאת גם קבוצת
"מטיבי הלסת" בראשותו של איתי שלם לדרך.
לכל קבוצה יש מכשיר קשר,
שהתגלה כפריט אטרקטיבי בקרב הנערים. כבר במהלך היום הראשון, ולאורך כל הטיול, הקשר
לא נח לרגע, ושימש בעיקר לשירת הימנון הטיול ("אח, איזה תחת"). בסוף
היום הראשון ניפגשים ע"י צומת אלקוש, לאחר צעדה של כ-
למחרת בבוקר מתעוררים רטובים
מטל, וחבוטים מהסלעים ששימשו לנו כמיזרון.
ביום השני הולכים כ-
בזמן הטקס שאר הקבוצות יוצרות קשר ומודיעות שהן נמצאות
ברוך לא מוותר, והנערים באמצע הארוחה מוחזרים לאותה נקודה
שהפסיקו כדי לסיים את המסלול בהליכה.
לאורך כל הטיול שאוקי (אוריין זית) צילם בווידאו. הסרט בקרוב,
ב"ערוץ הקיבוץ" ובחנויות הווידאו המובחרות.
שיתוף הפעולה בין ילדי רמת
יוחנן, לילדי "שדה-בר" היה מוצלח מאוד, ותהיה פעילות המשך בקרוב.
תודות: ל
עוז אל ניר, חסי זית,
יעל דינסטג – על הארוחות
החמות והטעימות.
אייל ברבר – על סידור הרכבים.
יואב אופק- על רכב החפ"ק
(באמת שלא עישנו בפנים).
יחידת אגוז – על המקרר שדה.
לאריק ושריף מחוות הצופים –
על השקש"ים שבלעדיהם ילדי שדה בר היו קופאים מקור.
ללינט חורש, דורון קפולניק,
כרמל דרור, וגונזו – על ההסעות. לעידו שלם – על גיוס המשאבים והקשר עם "שדה
בר".
לשוקה – על הליווי הצמוד,
הציודים ובעיקר מכשירי הקשר שהיו הלהיט של הטיול, וגורם מגבש ושובר קרח.
למיכאל - על שהפך להיות חלק
אינטגרלי מטיולי ח"י, ועל המדריכים שגייס.
תודה מיוחדת לכל אלו שהצטרפו
אלינו לטיול, עזרו ותמכו מוראלית: אוריין, שובל, הדס, שלומי עזרן, שגיא סוסן.
לעדנה – שבלעדיה הטיול לא היה
יוצא לדרך.
תודה הכי מיוחדת לילדים שלנו
ושל "שדה-בר" – אתם מקסימים ומיוחדים! היה כיף איתכם....
עדנה
לקח
לינת הנעורים והשיבה
הביתה
הדיון בנושא לינת בני הנעורים
בכיתה י"ב, וחזרתם ללינה בבית ההורים עד גיוסם לצבא, עלה מספר פעמים לאורך
השנים מאז עברנו ללינה משפחתית.
לאחרונה, שוב עלה הנושא לסדר היום.
בעבר, שימשו בתי הילדים כבית
לבני הנעורים לכל דבר ועניין: לינה, מגורים, מפגש חברתי, לימודים, שיעורי בית
וכו'.
במקביל, לוותה מערכת הנעורים
בצוות חינוכי. הצוות ליווה את הילדים יום ולילה ונתן מענה רחב ומקיף למכלול צרכיהם
של המתבגרים- זאת הייתה תקופת הלינה המשותפת.
בשנים האחרונות השתנו פני
הדברים בחברה הקיבוצית, האחריות ההורית התרחבה, והדבר בא לביטוי במעורבות ההורים
בחיי הגן, ביה"ס וכו'.
מערכת החינוך רואה היום את
תפקידה כחינוך משלים, ושוקדת על יצירת סביבה חברתית חמה, תומכת, חינוכית, ערכית,
ומעשירה עבור הילדים, בעיקר במסגרת מועדון הנעורים בשעות הפנאי שלהם (צהריים וערב).
מאחר וברור היום שהילדים
נמצאים תחת אחריות ההורים, אנו סבורים שבליווי ובתמיכת מערכת החינוך המשלים, הלינה
המשפחתית לכל תקופת הנעורים, תיצור מפגש רצוף ונכון של הנערים והוריהם סביב סוגיות
חברתיות, ערכיות, וחינוכיות, המתגברות בגיל הזה.
מתי יוצאים? לאן? עד מתי?
הלינה בבית ההורים תאפשר
הזדמנות לדו-שיח בין ההורים וילדיהם. גם אם זה מלווה במתח בגילאים האלה, אנו
מאמינים שהוא חשוב והכרחי לגיבוש חינוך ערכי ואיכותי ומניעת משברים מיותרים בעתיד.
לכן קיבלנו, בהסכמה רחבה מאוד
בפורום של גורמי החינוך, החלטה על פיה אנו ממליצים על מעבר בני הנעורים ללינה
משפחתית עד כיתה י"ב, בצד טיפוח ועידוד הילדים לקחת חלק בפעילות חברתית
מגוונת, המוצעת בשעות הפנאי לבני הנעורים, בליווי ובתיווך מדריכים בוגרים.
על פי הנוהל המקובל בקיבוץ, החלטה
זו הובאה לדיון במזכירות ובאסיפה הכללית, והיא מובאת כהמלצה שלנו לציבור החברים
להכרעה בקלפי. .
בני ובנות חברת ילדים.
תסמכו עלינו
מחקרים רבים, וחוקרים רבים,
מדברים על הצורך בהיפרדות הנער/ה מההורים בהגיעם לגיל ההתבגרות. האפשרות ללינה
בחדרים בנעורים (בחברת ילדים), מחייבת את הנער לקחת אחריות ולהיות עצמאי.
תסמכו עלינו כמו שבשנים קודמות
סמכו ההורים על בניהם שלנו בנעורים, ובצדק. אנחנו איננו נוער שונה, הצרכים שלנו
אותם צרכים, חוויות הנעורים הן אותן חוויות, הן לא השתנו.
מסתבר שהאמנות הקודמות, כהסכם
בין הקיבוץ, המדריכים וההורים, ובין הנערים, הוכיחו את עצמן.
הקיבוץ, במשך שנים, עשה שיקול
נכון בכך שאיפשר לינה בנעורים, שום דבר לא השתנה מאז. הורים רבים תומכים בכך משום
שהם מבינים את החשיבות החינוכית שבמתן מרחב מחיה לנערים, (הם לא מפסיקים להיות
ההורים שלנו, ואנחנו לא מפסיקים להיות ילדיהם). ההורים סומכים עלינו ולא סתם.
למותר לציין שעדיין ישנם בתים
שהצפיפות בהם, ואי הנוחות ללמידה ולהכנה לקראת מבחנים היא קריטית. אנחנו בשלבים
שלקראת הבגרויות, שקט הוא צורך אמיתי ותנאי הכרחי להצלחה.
במשך דורות חונכו הנערים,
למדו, ישנו בנעורים, והפכו לבוגרים חיוביים וחיוניים לקיבוץ ולארץ. תנו לנו את
אותה הזדמנות שנתתם לקודמינו. (הורים שאינם סומכים על ילדיהם ישאירו אותם בביתם
ואל ימנעו מיתר הילדים ליהנות מהזכות שניתנה לילדים במשך דורות רבים ללינה בבית הנעורים).
תסמכו עלינו, לא נאכזב..
א. פלד
המקרה
המוזר שקרה לי בערב יום העצמאות
ב- 1997/8 נסעתי לירושלים והתחלתי לימודי באוניברסיטה
העברית. מאחר ואז עוד לא היה מענק לימודים מטעם הצבא, ולא "לימודי
צעירים", ולא "סל סטודנט", "ולא נעליים", הייתי צריך
לשלם שכר לימוד ושכר דירה וכו'. כך יצא שיום הגעתי לירושלים, ויום הגעתי לפת לחם, נפלו
באותו יום.
מאחר וזה היה צפוי, נטלתי מרמת יוחנן בתוך התרמיל, בנוסף
לתחתונים וגרביים, גם את אוסף הבולים שלי. (אמא, בראייה ארוכת טווח, רשמה אותי
ל"שירות הבולאי" בגיל צעיר והיו לי הרבה "בולים עם שובל"
ו"מעטפות יום ראשון").
הלכתי ברחוב, ראיתי "חנות של בולים",
נכנסתי ומכרתי את "האוסף" לסוחר הגנב בחצי חינם, זה הספיק לי לחומוס
ופיתה לשבועיים.
היהודי הטוב שהשכיר לי דירה בשכונת גאולה, האמין לי
שאשלם "מייד כשיהיה לי".
אז ברור שבמקום ללכת לפקולטה הלכתי ללשכת העבודה של
הסטודנטים לחפש עבודה במשרה מלאה.
זה היה לקראת מלאת 20 שנה למדינה. משרד החינוך החליט
לעשות "תערוכת הישגים" ב"מכון להווי עמים ונוער" במושבה
הגרמנית. אירגון התערוכה נפל על הסמנכ"ל וזה פתח מכרז ל"עוזר
אדמיניסטרטיבי לענייני תערוכת העשרים". ניגשתי ל"מכרז" ונהייתי
עוזר מיוחד של הסמנכ"ל.
במסגרת זו עבדתי צמוד עם הגרפיקאי שזכה במכרז להקמת
התערוכה, בחור צעיר ומוכשר בשם אליעזר ווייסהוף (שגם חתום על לא מעט בולי
ישראל).
יום אחד מסתכל עלי אותו אליעזר במבט מרוכז מאוד
ואומר לי: "יש לי משהו מעניין לספר לך על עצמך אם אתה מעוניין לשמוע".
אמרתי "כן".
"ובכן", כך אליעזר, "אנחנו עומדים
כרגע בערב יום העצמאות העשרים. בערב יום העצמאות העשרים ואחת אתה תהיה
באפריקה".
עכשיו, בשביל שנבין, אם הוא היה אומר לי שאהיה על
המאדים זה היה אותו דבר. מעולם עד אז לא יצאתי מגבולות מדינת ישראל (להוציא מלחמת
ששת הימים), ובמילא גם הייתי סטודנט במשרה מלאה וגם עובד במשרה מלאה וגם בלי גרוש בכיס.
מובן שצחקתי אבל המזכירה של הגרפיקאי המטפיסי אמרה
לי: "אל תצחק, לפעמים נפלטים לו כל מיני דברים מוזרים כאלה, אבל אחר-כך זה
באמת קורה".
טוב, מה אני אריב איתו? הימים חלפו ושכחתי מכל
העניין.
יום אחד אני הולך ברחוב קפלן בתל-אביב ומי בא מולי,
ידידי ובן כיתתי ניר נבו, שאז עוד היה בקיבוץ. התחבקנו והתנשקנו ושאלתי אותו מה
הוא עושה פה. אז נירי אמר לי שזה סוד נורא גדול אבל לי הוא יכול לספר, ושהוא הולך
כרגע לראיון סודי בקשר עם עבודה כמאבטח במטוסי אל-על (זה היה ממש אחרי שלילה חאלד
חטפה את המטוס הראשון לאלג'יריה). מובן שמייד אמרתי לנירי "אז גם אני
בא". מובן שלא ידענו אם זה אפשרי אבל מה עולה לנסות?
נכנסתי אחרי נירי לראיון האישי אפילו שלא הזמינו
אותי, ותוך שבוע קיבלנו, ניר ואני, הזמנה לקורס ששם למדנו לירות באקדוח ולעשות כל
מיני תנועות חדות של מכות ובעיטות כאילו שאנחנו לפחות "ברוס לי איש
הזעם" או משהו כזה.
וזהו. אז נירי ואני נשכרנו להגן בגופנו על חברת
התעופה הלאומית. שכרנו דירה בתל-אביב ופתאום מצאנו את עצמנו במחלקה ראשונה של
אל-על, נוחתים וממריאים כמו יו-יו בין רומא ופריס וניו-יורק ועוד כל מיני שמות
ששמענו עליהם רק בסרטים.
(באותו זמן גם הייתי כמובן סטודנט מלא בפקולטה
למשפטים בירושלים. אם לפני זה לא כל-כך הגעתי לפקולטה, עכשיו "לא יצא לי" להגיע אפילו לירושלים.
מאחר וכבר חלה התיישנות אני יכול לגלות שיחד איתי היה באותו שנתון בפקולטה עוד
קיבוצניק אחד ממצובה, בחור כארז שנהיה לימים פרקליט מחוז ירושלים, והוא דאג שחתימתי
האוטנטית לא תמוש מן הרשימות שבהן היא חייבת להופיע).
בכל תקופת עבודתי באל-על הייתי עשרות פעמים
בניו-יורק, בכל בירות אירופה וגם בטהרן, אבל הייתה לאל-על טיסה ארוכה במיוחד שבה
יצא לי לטוס רק פעם אחת בלבד. זו הייתה הטיסה לדרום אפריקה, לוד – יוהנסבורג. הטיסה הלוך הייתה ישירה (עם אורות כבויים במעבר
על גבול מדבר סיני). בטיסה בחזרה, הייתה נחיתת ביניים בניירובי.
איזה חצי שעה לאחר ההמראה מיוהנסבורג מודיעים פתאום
ברמקולים של תא הנוסעים שהנה היום חל יום העצמאות של מדינת ישראל וחברת אל-על
מכבדת את כל הנוסעים בשמפניה.
מאחר וכל התקופה הזו של טיסות להכא ולהתם הייתה
משוגעת לחלוטין, בכלל אבדו לי מימדי הזמן ואפילו לא זכרתי ש"היום זה ערב יום
העצמאות". אבל כשהדיילות הופיעו עם בקבוקי השמפנייה זה פתאום הבריק לי. הרי
זה בדיוק מה שהגרפיקאי המשוגע הזה אמר לי. "ביום העצמאות הבא אתה תהיה
באפריקה".
בחניית הביניים רצתי וקניתי אננס גדול (אז זה עוד
היה אטרקציה) בשביל להביא לאליעזר וייסהוף בתור הוכחה.
למחרת הלכתי למשרדו והבאתי לו את האננס. "תשמע
מה שקרה", אמרתי לו, "אתה זוכר מה שאמרת לי לפני שנה בעניין אפריקה וכל
זה, אז הנה, את האננס הזה קניתי אתמול בניירובי שבקניה, היית מאמין"?
אז אליעזר ווייסהוף נטל מידי את האננס הענקי ובלי
להניד עפעף אמר לי, "אני לא מבין ממה אתה מתרגש כל-כך, אני הרי אמרתי
לך".
אז זה כל הסיפור.
אני לא מאמין בשום שטויות שמעל לטבע אבל מה שסיפרתי כאן, הכל אמת..
איתן
שטייף
לאו
לבית הכנסת
הנה שבים ונשמעים הלחשושים של
החברים הכרוכים אחרי הדת: לא רק מזוזה בחדר האוכל, אלא להקים ולקיים בית כנסת
בקיבוץ.
אף אחד לא יופתע מכך שאני
מתנגד נחרצות לצעד כזה, אבל אני רוצה לנמק ולהסביר את עמדתי פעם נוספת:
א. בהיסטוריה
הבינלאומית,
הדתות הן הגורם מספר אחד לרדיפות ולאירועי רצח עם, למוות מיותר, לחיסול ערכי תרבות
וציביליזציה, להרס יצירות עבר, וליצירת עוינות בין בני אדם, עמים ופרטים, בשל
אמונות ולא בשל אינטרסים אמיתיים .
מי שרוצה יוכל ללמוד על
התופעה מן הנעשה בארצנו בארבעים השנים האחרונות, ולצערי - משני הצדדים !
ב. ברקע הציונות - התנגדות להתנהגותם
הלאומית של מנהיגי הדת, הרבנים אשר לא רק השניאו את הדת והעבר הלאומי בהתנהגותם,
לא ראו את הפתח לתחייה לאומית שהציונות פתחה והציעה לעם ישראל, אלא הגדילו לעשות
בכך שגרמו למיליוני מאמינים להיכחד בשואה משום דברי הרבנים שהטיפו להישאר ולא
לזוז. לאשמה זו אין מחילה ואין כפרה.
ג. בבסיס הקמת הקיבוץ הייתה הסתלקות מלאה מן
האמונה בדת וברבניה, מתוך ניסיון להאמין באדם, ביכולתו וברצונו לעצב את חייו
על פי הבנתו ולא על פי כללים שנקבעו לפני אלפי שנים. הבסיס האמיתי לחיים בקיבוץ
אינו תואם לאמונה ולאמון בהירארכיה דתית אלא לאמונה באדם ובמנהיגים הנבחרים באופן
דמוקראטי ולא ממונים. התכחשות לכך בשבילי היא בגידה בערכים שהביאו את הורי ואת בני
דורם לייסד ולהקים את הקיבוץ בכלל ואת רמת יוחנן בפרט. ( אינני שולל את זכות אנשי
הקיבוץ הדתי להאמין אחרת, אלא שיש מספיק סימנים לכך שכוחה של האמונה הדתית הורס
ומכלה את יכולתם לקיים חיי קיבוץ משותפים ).
ד. "יפרחו מאה
פרחים",
אמר מאו כאשר שיקר ביודעין את מיליארד הסינים להאמין כי יאפשר אמונה נוספת לזו
הקומוניסטית. גם בישראל היה ניסיון לשכנע כי לא תהיה כפייה דתית (אולי הטעות
ההיסטורית הכי גדולה של בן-גוריון) - ומדי יום הכפייה זוחלת קדימה ומכלה כל חלקה
טובה. עדיין יש מספיק כוח למתנגדי הכפייה הדתית לעצור את ההשתלטות המלאה –
אבל על כל אחד שמאמין בחילוניות לעמוד בפרץ בכל כוחו. גם אצלנו התחיל המיעוט
המבוטל של מאמינים ללכת לבית הכנסת בכפר המכבי, מכאן המשיכו והתחילו בהסתה של
צעירים שנתפסו בחולשתם, והביאו אותם לחבוש את המגבעת וללכת במעילי הפינגווין,
ועתה רוצים לכפות עלינו בית כנסת.
וכמו תמיד – מתחילים
במחתרת, ובהמשך - בריש גלי.
ה. אחריות ציבורית: מצער מאוד שכאשר התופעה הייתה
בחיתוליה לא עמדה המזכירות מיד על הסכנה ולא הבהירה כי אין מקום בחוצות רמת יוחנן
לאורח החיים הדתי. בעבר הרחוק היה ניסיון כזה, שהופסק באיבו ע"י עמדת
המזכירות דאז, וחבל שהמזכירות של היום, שאינה מרבה להתאמץ ולהתמודד עם שום דבר,
אינה נוקטת עמדה גם לגבי הנגע המזיק וההרסני הזה. מותר קודם כל להבהיר
למי שאינם חברים בקיבוץ (מרב המועצה ועד ט.מ.) כי אין מקום בו לביקוריהם הפעילים.
מה גם שהבטיחו שלא לעשות נפשות – וכמובן הפרו הבטחתם!!
ואף אחד אל יגיד: "מה
כבר קורה? מה איכפת לך? למי זה מפריע?" המציאות תוכיח כי נגע זה מתפשט ומכלה
כל חלקה טובה, משום שבניגוד לגישה הוותרנית "שלנו" הם מביאים עוצמה
שגוררת כפייה בכוח האמונה. לאחרונה התפרסם הנושא של תושב ערבי בהרחבה של
"הסוללים". התנגדותם המלאה מובנת לי ומקובלת עלי, ואינני רואה הבדל ממשי בין מקרה זה למקרה של
קיום אורח חיים דתי בינינו, שצריך גם הוא להביא להתנגדות מלאה. דמוקרטיה וחופש
אמונה אינם כוללים הסכמה לכל צעד ולכל אירוע!!
ו. "כבודה של בת מלך -
פנימה".
אין לי קושי עם התנהגות דתית בביתו של היחיד. כלומר - יש לי, אבל חבר שהחל להאמין לא נכון יהיה לסלק
אותו מן הקיבוץ. אבל – ככל שאני מכיר בזכותו של כל יחיד לקיים אורח חיים אישי, זה
נכון רק כל עוד אינו פוגע או מנוגד לציבור הכללי. רוצה - יתקין מזוזה
ויאכל כשר, רוצה - יעמיד איקונין ויאכל שרצים וחזירים. יתפלל כמה פעמים
שברצונו – כל עוד מנהגי הדת נעשים בתוך ביתו והוא מקיים את חובותיו האישיות
והציבוריות בקיבוץ.
תמיד תמכתי
בסילוק הלחם בפסח מחדר האוכל, אם זה מפריע לחבר כלשהו לסעוד בחדר האוכל עם
כולם. תמכתי בהעדר חזיר מחדר האוכל מאותה סיבה. ציפיתי להבנה לתביעתי להימנע
מהתקנת מזוזה בחדר האוכל בדיוק מאותה סיבה, ואני מצפה להימנעות מלאה ומוחלטת
מקיומו של בית כנסת בקיבוץ מאותה סיבה: לא אוכל למצוא כאן את מקומי אם יקום
ויפעל ברמת יוחנן מוסד כזה, ולא אוכל להסכים לכך שיוקם בשם זכויותיו של המיעוט!
ימצא כל דורש את תשובתו בבית
כנסת קיים, ולי (ותסלחו לי, אינני יחיד!) - תותירו את הקיבוץ בלעדיו!.
יפעת
קפלן - רון
מתחילים את העונה ברגל נכונה...
בתחרות
הראשונה בליגת הנוער לדירוג לאליפות ישראל שהתקיימה בחוות אלונים, קצרו רוכבי
מועדון הרכיבה של רמת יוחנן הישגים מרשימים.
למרות
שהמיקצים בתחרות הם אישיים, ההישגים הם קבוצתיים לכל דבר.
הקבוצה
כוללת כמובן את הרוכבים המתחרים, המדריכים, הרוכבים שעדיין אינם מתחרים, וההורים.
כל
יציאה לתחרות מלווה בכמה ימי הכנה, אימונים אינטנסיביים יותר, הכנת הציוד והסוסים
(סלון יופי נפתח במסדרון האורווה), ארגון האוכל לרוכבים והסעות הרוכבים והסוסים.
גם בתחרות עצמה יש אחריות גדולה על כל הקבוצה בטיפול בסוסים, הכנתם למיקצים, חימום,
בו הבוגרים עוזרים לצעירים יותר, ובסוף כל היום הארוך הזה, סידור כל האורווה מחדש,
ושוב, טיפול בסוסים.
סביב
כל רוכב שמתחרה בתורו, עוזרים כל חברי הקבוצה, מקטן ועד גדול, ורק עם העבודה
הקבוצתית הזו אפשר להצליח. תנאי הכרחי, אך לא מספיק. דרושות גם התמדה ורצינות של
הרוכבים, יכולת ללמוד ולהתגבר גם על תחרויות פחות מוצלחות, וחשוב לא פחות, יכולת
להמשיך ללמוד גם כשמצליחים.
מאחורי
כל הדיבורים האלה עומדים השחקנים הראשיים – הנוער , אותם מובילים הרוכבים הבוגרים:
דור
ברבר, שהם ספיח, סתיו דינסטג וכרמל ברבר. הם גם מדריכים את הרוכבים החדשים
והצעירים, עוזרים להם להיכנס לעניינים ולא אחת גם מחזיקים את האורווה לגמרי בעצמם
! (דור ושהם אמורים להשתתף בקורס מדריכים בקיץ הקרוב).
רוכבים
טריים מהשנה, מצטרפים לנסיעות לתחרויות ועוזרים בכל הכוח – ענר בר-אב, רז גפן, שקד
צוקרמן, בר צוקרמן ואילון בר-אב.
רוכבים
נוספים מבחוץ, שהם כבר חלק בלתי נפרד מהאורווה – אבישג דרור, מתן אמון, אופק שושן,
ניסן רג'ואן וגיא רואש.
מדריכים
– עמית רון ואבישי סמולן.
באורווה
מתאמנת חבורה נוספת ורצינית של רוכבים צעירים, ואנו צופים שיצטרפו לנבחרת בעונה
הזו או בעונה הבאה.
התחרות
הבאה בחוות אלונים בתאריכים 25-26.05.07. כולם מוזמנים לבוא ולעודד.
תוצאות
דירוג לאליפות ישראל מס' 1 :
|
שם הרוכב |
מקצה |
דירוג |
|
דור ברבר |
הורסמנשיפ עד גיל 18 |
מקום ראשון |
|
שהם ספיח |
הורסמנשיפ עד גיל 18 |
מקום שלישי |
|
כרמל ברבר |
ווסטרן פלז'ר עד גיל 15 |
מקום חמישי |
|
סתיו דינסטג |
ווסטרן פלז'ר עד גיל 15 |
מקום שישי |
|
אופק שושן |
הורסמנשיפ עד גיל 12 |
מקום שני |
|
גיא רואש |
ווסטרן פלז'ר ירוקי עד גיל 15 |
מקום שני |
|
ויקטור אמון (ליגת הבוגרים) |
ריינינג נון פרו לסוסים בני 4-5 |
מקום שני |
|
ויקטור אמון |
ריינינג פתוח ביניים |
מקום ראשון |
עוזי
זבולון
הרהורים על שטחים
פתוחים,
גידולי
שדה וטקס העומר
רמת-יוחנן חוגגת את קציר
העומר מאז שנת 1945 – שישים ושתיים שנים. אני חושב שחלקת השדה המכונה "חלקת
שמיר" זכתה לארח את טקס העומר במשך אותן שנים, יותר מכל חלקת שדה אחרת. אני
חושב שלא אטעה אם אומר ש"חלקת שמיר" עצמה, כשהיא עמוסת שיבולים מלאות
מכבדים והנוף המשתרע ממנה והלאה לשטחי "בית דרום", בריכות הדגים והלאה
אל האופק שכולו כרמל, הינו מהנופים הקסומים ביותר שזכינו להם במרחב הסובב את
רמת-יוחנן. הנוף הזה קיים לכל אורכה של השנה, וגם בשנים שהעומר נחוג בשדה אחר, גם
כשנזרעת כותנה או כל גידול אחר, המראה המרהיב של "חלקת שמיר", והעורף
הנופי שלה, מהווים חוויה ריגשית לכל מי שעובר בסביבתם. הייתי מעז ואומר שבשעה שבה מתקיים
טקס העומר ב"חלקת שמיר", נגרמת לך תחושת בטן שקשה לי למצוא סופרלטיבים
כדי לתארה.
הנכס התרבותי שהשאירו לנו
מתתיהו ולאה, שכולו - הריקודים, השירים, המילים והלחנים, כולם קשורים קשר אורגני
כל-כך לשדה עצמו ולאדם שחי מתוך הרמוניה מושלמת עם האדמה ועם כל הטוב שהיא מעניקה
לו. (בתנאי שהוא מתייחס אליה בכבוד הראוי)
הקשר בין היצירה המשותפת של
מתתיהו ולאה לשדה הפתוח, לאדמה, הוא הכרחי כמו חמצן לנשימה. במידה ואותם שדות שבהם
אנחנו חוגגים שוב ושוב את טקס העומר, יהפכו לשטחים בנויים, לשטחים ששום זרע לא
יוכל לנבוט דרך משטחי האספלט והבטון שיחליפו את האדמה, אזי גם טקס העומר יימוג
והיה כלא היה.
כן, זקני המקום יספרו לבני התשחורת
איך ראובן, אלישע, אמנון ופוני קצרו את החיטה בחרמשים לפני שפיזזו את "שיבולת
בשדה" על הבמה.
אסור לתת לדברים להתגלגל
לאופק כזה, צריך להבין שהשטחים הפתוחים שעדיין נותרו סביבנו הם נכס, נכס שהוא מעבר
לכסף או לכל מגמה נדל"נית אחרת.
השטחים הללו חייבים להישאר
כפי שהם, שטחים פתוחים, שטחים חקלאיים.
התאגיד החקלאי
גד"ש-רא"ם, בתוך העשיייה החקלאית עיסקית שלו, צריך לראות בשמירת השטחים
החקלאיים, "חלקת שמיר" ו"בית צפון", משימה בעלת חשיבות
עליונה..
מירי פיינשטיין
בכל דור ודור חייב
אדם
לראות את עצמו כאילו
הוא יצא ממצרים
סדר פסח תשס"ז ברמת
יוחנן
לשורש ס.ד.ר משמעויות אחדות
וכולן יכולות להתקשר לחג הפסח שזה עתה חלף הלך לו.
יתכן שלא היינו השנה כל כך
מסודרים, ולא עשינו סדר בבית ובשטחים הציבוריים. יתכן שכמה וכמה חברים הרגישו
ש"סידרו" אותם כשמצאו בתא את הפתק לתורנות ערב-חג ... אולי לא כל החברים
חשו בנוח בסידורי העריכה כשהתיישבו לשולחן ה"סדר". ובכל זאת עשינו "סדר של פסח"! ועוד
איזה "סדר"!!
למעלה מ - 420 חברים וילדים,
תושבים ואורחים, בחרו לחוג השנה במסגרת הקהילתית, והתכנסו בחדר האוכל שהיה ערוך
לתפארת.
המפות הלבנות, כלי ההגשה
השמורים משנה לשנה, הפמוטים החגיגיים וצנצנות הפרחים מביאי האביב, כל זאת במשולב
עם המזון המשובח שהכינו העובדים הסדירים של ענף המזון, ואשר הוגש ברוחב לב – כל
אלה היו המסגרת לקריאתה של ההגדה "שלנו" כמשנה סדורה...
מאיקה יפה שלט ביד רמה בשלבי
ה"סדר" השונים, והקריינים, שהוכנו מבעוד מועד, שיתפו פעולה וזרמו עם רצף
התכנית.
מיוחדת ומעשירה הייתה תוספת
המקהלה ומקהלת הילדים הצעירים, אשר נשאו על גבם קטעי שירה מרובים והסבו נחת רבה
לבני משפחותיהם ולנוכחים כולם. ניכרה עבודת הכנה רצינית ושיתוף פעולה מהנה בין
הילדים לבין נורית פיינשטיין, שמזה שנים מספר מבססת את דור העתיד.
את מקומו של נועם דינסטג ליד
הפסנתר תפסה רותי דומני, חברת שער העמקים, אשר נחלצה
לעזרתנו, ובסבלנות ונועם
הליכות השתלבה בליווי תפקידי השירה. נקווה שלאחר פסק הזמן יחזור נועם למקומו הטבעי
ב"סדר" רמת יוחנן.
למי תודה למי ברכה? לכל
העמלים והם רבים רבים:
יעלי דינסטג וצוות ענף המזון
על ההכנה הקולינרית מבעוד מועד.
כל עובדות הבוקר שהתנדבו
להכנה,
בן גורדון וצביקה גזית אשר
טרחו באותו היום מצאת החמה עד צאת הנשמה...
איילת סלייפר, אור שהם, רותם
קמה - צוות צעיר ואנרגטי - ששיבצו את המקומות, והכינו את חדר האוכל לקראת
עריכת המשפחות בדרך האחראית והנעימה ביותר.
מרים וייס – על המודעות,
כרמל דרור ועופר זבולון על
הכנת קיר המודעות מן הארכיון.
רותה היוז וכל עוזרותיה על
הפרחת חדר האוכל והלובי,
כל הקריינים, הזמרים
והמגבירים,
כל התורניות והתורנים, רוחצי
הכלים והמאבטחים, דרור שמעוני שדאג לבמה ולציוד
ואתי ועמית שעוזרים ללא לאות.
כמעט כל משתתף ב"סדר"
לקח חלק כלשהו בהכנתו, לקיים את הכתוב:
בכל דור ודור חייב אדם לראות
את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים....
ירמיהו
לזכור ולשכוח...
ביזבוז אדיר בכספי ממלכה
ענייה...
שבוע ימים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה,
היינו עומדים בקצווי מערב, על חופי האוקינוס האטלנטי, משתאים מול בניין ענק, רב
מימדים מאוד, מונומנט אדיר ורב רושם, על שם מוחמד החמישי מלך מרוקו המנוח. מסגד שניבנה
בהרבה "דמים", על חופיה המיובשים של קזבלנקה, העיר הלבנה הנושקת לגלים.
עיר שופעת גנים, וירק, ושדרות, ובנייני קומות, וארמונות פאר, ומשכנות שאננים,
ומקלטי קיץ בתי חלומות לנסיכי הכתר הסעודי, שחיים בשלום עם המודרנה, מוקפים חומות.
וכל זה ליד עוני מנוֵול נורא, ליד בתי מלון, וחופים, וקזינו וכל כיוצא בזה צרכי
גוף ונפש של תיירי אירופה המפונקים (וגם ישראלים), שמציפים אותה באביב ובסתיו.
האחשוורוש הזה, שמלך מטנג'יר
עד אגדיר, שנודע ברבים בסימפטיה שגילה כלפי היהודים, אך גם בהוללותו, שאפתנותו
ומגלומניותו שלא ידעו שובע, הקים מסגד שהוא שיר הלל ליופי ועוצמה, ובעיקר ל...עצמו.
מבנה שמסוגל להכיל בתוכו
25,000 מתפללים בו זמנית, מקושט במיני ציצים, ונטיפים, וקישוטים שעין לא ראתה,
ופרחים, ופסיפס, וציורי אורנמנטיקה זעירים מרהיבים, ומעשה ריקמה בטיט המכונה
סוּקוֹ, ושערים וקשתות, מגולפים בעץ ואבן ומיני שיש צבעוני, וגג כבד שמנוע מיוחד
פותחו וסוגרו, להוציא את שוועת המאמינים ותפילותיהם לשמיים, ויוני שלום לבנות
ואפורות שעפות, בהיפתח הגג, בחלל האולם בסימביוזה מפליאה עם רוח הקודש, ומחרבנות
על המרבדים היקרים הפרושים על הרצפה. ומינרט מרובע ענק, כליל שלמות ותואר, עשוי
אבן לבנה וקרמיקה ירוקה, וזהב, ונחושת. אין מה לדבר, חותם ענק בחלקת האלוהים הקטנה
הזו.
והיינו עומדים שם ומשתאים
נוכח העוצמה והיופי שאינם ניתנים לתיאור במילים... והמדריך הישראלי הגאה, שנסחף
בשבחי המסגד וחמודותיו, לא חוסך את שבט לשונו מהביזבוז האדיר בכספי הממלכה הענייה,
ושופך חמתו על הגוי שלא ידע את עניי עירו, וכך הוא סח: המסגד הזה תוּכנן להיבנות
בחמישה מיליוני דולרים, אך... במשך עשר שנות בניינו הוא כילה עוד שבעה מיליארד
דולר. וכל זה בא מכספי תרומות וגם... איך לא... על חשבון עמלי העם המרוקני. ועוד
הוא סח: צאו וראו מאיפה נלקח כל הכסף הזה: מהחינוך מהבריאות, מהרווחה, מהתשתיות,
מהפיתוח, מהזקנים והחולים והנכים... וכן הלאה.
ואני עמדתי לי בצד, נדתי
בראשי וחשבתי לעצמי: מי יטול קורה מבין עינינו? איפה מידת הצניעות? שהרי לאן בדיוק
שופך עמישראל מיליארדים במדינתו הריבונית? על חשבון איזה עמלים זה בא, ומאיפה זה
נלקח?
ועל חינוך, ובריאות, וסעד,
ורווחה, ותשתיות, ופיתוח, והתעשרות קלה, והגדלת פערים, וחמלה, ושכר לימוד מופקע,
והלנת שכר עובדים, וכן הלאה, וכן הלאה, כבר דיברנו?
אני רגילה להיות רעבה...
השבוע עבר מהר. חזרנו מקצות מערב אל המציאות הבלתי
אפשרית של המזרח התיכון, אל הימים המהורהרים שבין יום זיכרון אחד למישנהו. שבוע של
חשבון נפש, של אובדן, של כאב שלא נגמר
לעולם, של מילים מלומדות שלא תמיד יש מאחוריהן תוכן ממשי.
לאחר ההתכנסות בחדר האוכל
לציון יום השואה והגבורה, טקס שהיה מרשים ומושקע, חזרתי לביתי, התרווחתי בכורסא,
וזיפזפתי אל תוכניות היום העצוב הזה שהציעו לנו הערוצים השונים. נפלתי על אחת התוכניות
שעסקה במצבם האומלל של 80.000 ניצולי שואה שחיים במדינת ישראל, ש"דואגת
לרווחתם". רובם מתחת לקו העוני, מאות מהם מתים כל שנה. עוד מעט לא יישאר מהם
איש.
והנה מספרת אישה זקנה, ערירית,
שחיה לבדה על 1700 ₪ לחודש, קיצבה מהביטוח הלאומי, או איזשהו מוסד אחר, שרוב כספה
הולך על תרופות, המקרר ריק והבית קר: "...אני רגילה להיות רעבה... אני רגילה
לקור... זה מהיערות..."
מדינת ישראל שקיבלה מיליארדים
מגרמניה, כספים בהם ניבנתה הארץ, ניסללו כבישים, נרכש נשק ופותחה הכלכלה,
"שכחה" להשאיר מעט מהכספים הכשרים והטובים הללו, שניתנו גם למען, ועל
חשבון, האודים המוצלים... לאותם אומללים, שרובם זקנים ערירים, כדי שיוכלו להתקיים בכבוד.
זה כמובן לא מפריע, ולא
יפריע, לטקסים היפים, הממלכתיים, להימשך כסידרם על פי כל הכללים. לא יפריע לשום נואם
נכבד מטעם מוסד כלשהו, או מטעם עצמו, להכביר מילים בזכות הזיכרון. זה לא יפריע
למצעד החיים על אדמת אושוויץ ובירקנאו הארורה. זה לא יפריע לוועדות שונות, שאמורות
לחלק את הכסף הזה, לשמור אותו לצרכים יותר חשובים, כמו משכורות שמנות וארוחות
גורמה. זה לא יפריע לבנקים לגייס כל נימוק ביורוקרטי אפשרי על מנת לשמר את הרזרבות
האלה (שאינן שייכות להם), במרתפיהם. זה לא יפריע לאפוטרופסים למיניהם להמשיך
להחזיק בכספי ניצולים עלומים, שהיו או הלכו לעולמם ואיש לא יודע.
זה לא יפריע לנו ולבנינו להכריז
ולהישבע שנזכור ולעד לא נשכח.
ובאמת, למה שזה יפריע? חג
עצמאות שמח!.
שרה'לה זית
סוף
שבוע חלומי
אירועי סוף השבוע ב"כפר
הנוקדים" במדבר, היה חלומי.
הכל היה לטובתנו: מזג האוויר,
האירגון המעולה, המקום המקסים, מצב הרוח הטוב של המשתתפים, הטיולים הנהדרים, בהם כל
אחד מצא את מקומו המתאים.
ממש "יציאת מצרים",
עם הילדים והמטלטלים, והמזוודות, והתיקים, והאוהלים ,והשמיכות... מצויידים כהלכה. בקיצור,
מי שלא יצא הפסיד בגדול, וחבל.
היה נעים ונוח לטייל במדבר, לא
קר מדי ולא חם מדי.
האוכל היה כיד המלך, בכמויות
שלא השאירו אף אחד רעב.
לכל אותם החברים שעמדו מאחורי
האירוע, כל הכבוד והתודה.
אסור לנו לקבל פעילות מורכבת
כזו כמובנת מאליה, אירוע כזה שבו הקיבוץ יוצא על טפו ומבוגריו לסוף שבוע מחוץ
לקיבוץ, במדבר או בגליל, כבר קורה זו השנה הרביעית.
לכל היוזמים, והעושים,
והמארגנים, והנהלת הקיבוץ, שאיפשרה את האירוע ביד רחבה עם כל הלב, תודה על סוף השבוע
הקסום הזה. .
זר תודות
חופשת הפסח תמה, וזה הזמן
להודות למי שתרם להצלחת שלל הפעילויות שנערכו לילדי כיתות א' – י"ב.
§
בתחילת החופש ארחנו את ילדי קיבוץ גבים ומדריכיהם.
האירוח היה מהנה ומועיל. סייעו להצלחה: הנהלת הקהילה, ילדי בית "ורד",
"ראשית" ו"שחר"
והצוותים.
§
נערכו טיולים לכל בתי הילדים: בית "תות" בילה
בצפארי בתל אביב; בית "ורד" הרחיק לקיבוץ יראון שבגליל והחליק על קרח
במעלות; בני י' – י"ב ערכו מסע מים אל ים בשיתוף ילדי "שדה בר".
לביצועו של הטיול הזה חברו צוות המדריכים, צעירים מצטרפים, שפים מצעירי הקיבוץ,
חיילים שבאו לעזור, צוות "שדה בר", וצוות המטבח.
§
נערכו הפעלות רבות ומגוונות בכל יום: ילדי כיתות א'-ב'
עם מדריכיהם הקימו עיר מיניאטורית, נערכו משחקי חברה על הדשאים, טיולים רגליים
באיזור, עבודות יצירה, ועוד.
תודה לכל החברים והילדים שנטלו חלק בפעילויות וסייעו להצלחת
החופשה.
עדנה לקח, מרכזת חינוך הגיל הבוגר .
מעבר קרנות השתלמות
לחברים
חתימה על טפסי מעבר בין קרנות ושינויים כפי שביקשו
החברים, תתבצע ביום חמישי הבא (26.04.07, אחרי חג העצמאות) החל משעה 14.00.
החתימה על הטפסים בחדר האוכל או במועדון לחבר.
ניתן יהיה לשאול שאלות במקום.
יש להכין צילום של תעודת זהות , אותו יש לצרף
לטפסים.
חברים שלא יבצעו את החתימה על הטפסים במהלך השבוע
האחרון של אפריל ותחילת מאי כספיהם יישארו בקרנות הישנות. תודה,
נתי.
הודעה
ממשאבי אנוש
חברים וחברות המעוניינים
ללמוד בשנת הלימודים הבאה, מתבקשים לפנות למשאבי אנוש.
יש להעביר פנייה בכתב, שתכלול
את נושא הלימודים, היקפם, המוסד שבו רוצים
ללמוד וכמובן מחיר הלימודים.
רצוי מאוד להוסיף לפנייה ניירות רלוונטים
(פרוספקטים וכד'). אנא העבירו פניותיכם בהקדם לתא הדואר של משאבי אנוש. תודה, איילת מאירוביץ..
לתשומת לב
1)
ועדת החיפוש למנכ"ל פלרם התחילה את עבודתה. חברים המעוניינים להשמיע
את דברם מוזמנים לעשות כן.
2)
בספר הטלפונים החדש של הקיבוץ נרשם ליד שמי בטעות מספר של מנוי אחר.
א. סליחה מראש לכל אלו שהשאירו הודעה קולית ולא
נענו.
ב. אנא תקנו את המספר ל- 35-788. תודה, אבנר אחיטוב. .
סיימה
לשרת
מעיין אחיטוב סיימה את שנת השירות שלה.
איחולי השתלבות נעימה בבית. ועדת
צעירים..
אנו משתתפים בצערם של עזרא מנחם ובני המשפחה
במות האח אורי דרור ז"ל
ת ק ו ו ה