קיבוץ רמת יוחנן עלון
שבועי מס. 1556,
כ"ה בניסן תשס"ז 13.4.07
אפריים סידון
נפל
דבר
פרוטוקול אסיפה כללית מס.
04/07
תאריך: 04.04.07
יו"ר :
מאייקה יפה.
מזכיר : אהוד פלד.
נוכחים: 34
חברים.
סדר היום:
1. שמרי
בן-צבי. קבלה לחברות.
2. לינת ילדי י"ב.
3. הארכת
חופשת לידה.
הוחלט:
1. האסיפה החליטה להמליץ לקלפי על קבלת שמרי בן-צבי
לחברות.
2. אושרה המלצת ועדת חינוך ומזכירות לגבי:
א. לינה משפחתית של בני י"ב בבתי ההורים החל
משנת הלימודים הבאה.
ב. צוות החינוך רשאי לאשר מקרים מיוחדים בהם יתאפשר
מתן חדר לנער/ה מחוץ לבית
ההורים.
ג. "בית הקקטוסים" הסמוך למועדון חברת הילדים, ישאר ברשות הגיל
הבוגר לצורך פעילויות שונות ומתן פתרונות
מיוחדים כאמור בסעיף ב' לעיל. יועבר
להצבעה בקלפי.
3. אושרה הצעת המזכירות להאריך חופשת הלידה בעוד שלושה חודשים
מעבר לתקופה הקבועה בחוק ("התקופה הנוספת"), על-מנת לאפשר לאם הרוצה בכך
להישאר עם תינוקה תקופה זו לפני הכנסתו לבית- התינוקות, וזאת בכפוף לכל האמור
להלן:
א. על האם לתאם עם מרכזת החינוך של הגיל הרך את מועד כניסת תינוקה לבית
התינוקות זמן סביר מראש.
ב. על האם לתאם מועד שובה לעבודה עם מש"א
והאחראי במקום העבודה.
ג. התקופה הנוספת
לא תבוא במניין הוותק של החברה.
ד. בתקופה הנוספת
לא תהיה החברה זכאית למרכיב "החיסכון" שבתקציב האישי.
ה. בתקופה הנוספת
לא תהיה החברה זכאית להפרשה ע"י הקיבוץ לקרן השתלמות.
ו. בגין התקופה הנוספת יורדו לחברה שני ימי חופשה לחודש ימים. מאידך, אם
חזרה החברה לעבודה בתום חופשת הלידה ע"פ החוק, תזוכה החברה בארבעה ימי חופשה
לחודש בגין התקופה הנוספת.
רשם - אודי.
דו"ח שבועי / א.
פלד.
עומר
זה הניפו, וגם ים השיבולים. שוב זכינו לקצור את העומר על אדמתנו. טקס הנראה
לנו ולילדינו כה פשוט וטבעי ומובן מאליו (רק כמעט שכחנו שאבותינו לא זכו לקיימו
כאן כמה שנים, אלפיים בערך).
כמדי
שנה אנו מתברכים במסורת שצמחה בשדותינו ומברכים את כל המארגנים והמשתתפים.
אבל
הפעם אני מבקש לדבר לא על הטקס והמנגנים והמזמרים והמחוללים, אלא דווקא על
השיבולים.
גם
את השיבולים אנחנו מקבלים כדבר המובן מאליו. הנה הן עומדות שם, זקופות, זהובות –
עובדה.
אבל
מאחורי השיבולים ומאחורי "הלחם" במובן הרחב, עומדים עשרות ומאות
חברות וחברים, בנות ובנים. לא רק בטקס הקציר אלא כל השנה, בחריש, בזריעה, בגידול
... בגד"ש, ברפת, בלול ובשאר ענפי
החקלאות, בבתי המלאכה ובמה שאנו מכנים היום במלה החדישה "תאגידים", פלרם
על שלוחותיה בארץ ובחו"ל, ותיבולים, וכמוהם גם המשרתים אותנו בכל ענפי השירות
ואלה, עובדי החוץ, המוציאים לחם מכל קצווי הארץ. ומה שיפה אצלנו הוא שמי שרוקדים
ושרים אינם "החרגולים" של ימי החג, אלא "הנמלים" של ימי
המעשה.
כמילות
השיר: "למי תודה למי ברכה – לעבודה ולמלאכה" – משמע לעושים בהם. לא כולם
מופיעים "באור הזרקורים". רבים מהם עושים ימים ולילות במסירות, ביעילות
ובצנעה. לכולם מכנה משותף אחד – איננו יודעים להודות להם, מה שקוראים
"לפרגן". ואולי כך הדבר משום שמדובר בעצם בנו, והרי "רק משוגעים
מדברים אל עצמם", קל וחומר מחלקים לעצמם מחמאות. במידה רבה חונכנו והורגלנו
לפעול כ"מנוע בעל בעירה פנימית", ללא צורך בתידלוק חיצוני, כביכול.
אז בשמכם
– בשם כולנו, אני מבקש להודות לכם – לכולנו, לא רק על החג והמחול,
אלא גם על שיגרת ימי החול. נביט ב"ים השיבולים", בים המעשים ובעיקר בים
העושים. נברך על כך שיש לנו האדמה והחרות והחריצות. נבליג (בלי להזניח ולהרפות) על
המעטים מאד החיים בינינו שאינם בנויים להתעלות לנורמות הגבוהות שאנו מציבים לעצמנו
(והרי גם הם – פעם אנחנו, פעם אחינו, בנינו ...).
נהיה
ונסווג "מסורתיים" ו/או "שיתופיים" ו/או "משתנים",
העיקר שנשמר מ"חיקוי והתבוללות". נשכיל להמשיך ולבנות את ביתנו, לפתח
ולשפר, על בסיס כוחנו ועיקרי תרבותנו, והמורשת שהורישו לנו אבותינו, שכך אני מאמין
– היא הבסיס האמיתי לחוסן אחיזתנו לא רק במשבצת הקטנה הזו שלנו, אלא במדינה
כולה. .
הָעוֹמֶר
הוּא
נֶסֶךְ נָסוּךְ בְּעִמְקֵי נִשְׁמוֹתֵינוּ
זוֹרְמִים
לְחָנָיו בְּזֶרֶם דָּמֵנוּ,
בְּמִילוֹת
הַשִּׁירִים הַגּוֹלְשׁוֹת מִשְּׂפָתֵינוּ
כַּחִטָּה
הָעוֹלָה כָּל שָׁנָה בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
בִּתְחִנָּה
מוֹשִׁיטוֹת הַמְּחוֹלְלוֹת יָדַיִם
מְבָרְכוֹת,
מוֹדוֹת, עַל בִּרְכַּת שָׁמַיִם
דּוֹאִים
הַשִּׁירִים כְּמוֹ עַל כְּנָפַיִם
אֶל
עָנָן בּוֹדֵד תּוֹעֶה בַּשָּׁמַיִם.
בַּעוֹצְמָהּ
הַכְּבוּשָׁה בְּ"הֵן יְרוֹנָן"
כּוֹהֲנוֹת
"כַּפֵּינוּ" עֶרְגַּת הַשָּׁלוֹם בְּעֵינָן
בִּלְחִישָׁה
לוֹחֲכִים חֶרְמֵשִׁים בַּקָּמָה
וְטֶנֶא
הָעוֹמֶר מוּנָף בָּרָמָה.
דּוֹר הוֹלֵךְ
וְדוֹר בָּא בְּמָחוֹל וּבְזֶּמֶר
כְּעוֹנוֹת
פּוֹעֵם בַּלְּבָבוֹת לְלא גֶּמֶר,
הַמְּחוֹלוֹת,
הַחִטָּה, הַשִּׁירִים, וְהַנּוֹף
הֵם
חוֹתָם בִּבְשָׂרֵנוּ אֲשֶׁר לא יַחֲלוֹף.
ראובן עזריאלי3/4/07`
איציק לקח
הונף העומר
כל שנה החג נראה עוד יותר יפה אפילו, וביצועיו מושלמים יותר.
המחולות של לאה מעוררים לעיתים השתאות באופן שבו השכילה להביע
בתנועה את שבמילים אין כדי לתת מוצא לתחושות (למשל: וקצרתם את קצירה... שאי
ברכה... הן ירונן... כפינו נישא אל מרום...).
כל המשתתפים, למקטנם (ילדי הפרחים), ועד גדולם (המקהלה), והבמה
המלאה-
מטביעים חותם של קיבוץ שחברים בו הרבה, יש לו נכסי אנוש
וקנייני רוח, וחג כזה מלכדו, מעלה בו את גאוות היחד ומעשיר את ששת ימי המעשה שלו.
אבל מעל הכול – תודת אמת עמוקה לכל הנושאים את החג על כתפיהם,
ומרימים אותו אל מדרגת החוויה. בזכותכם חגגנו את קציר העומר בפעם השישים
ושתיים.
גם לכם ניתנה הברכה בהכרזת החג: "תחזק ידכם - תחזק"..
עזי זבולון
בתי תפילה נטושים
אחת התופעות שנילוות למציאות בארצנו למודת המלחמות, הם בתי
התפילה שננטשו מקהל המאמינים שנהג לפקוד אותם בימים עברו. כנסיות, מסגדים ובתי כנסת.
כשאתה מטייל בארץ, אינך יכול שלא לפגוש את אותם מבני תפילה
נטושים. אך קיים הבדל רב ולא רק בתפילות שנאמרו באותם בתי תפילה, אלא גם ביחס לו
הם זוכים ע"י תושבי המקומות שחיים בקירבתם כיום.
ברצוני לספר על חוויה שחוויתי בהקשר לכנסיה נטושה בכפר בסה.
שבגליל המערבי, כיום העיירה שלומי.
בשנת 2000 למדתי בקורס לעיצוב גנים במדרשת רופין. בסיומו של
הקורס, התבקשנו להגיש עבודות גמר. תיכנון גן סביב בית מסויים, פרטי או ציבורי,
נתון לשיקולו האישי של מגיש העבודה. בשיקולים
לקראת הגשת עבודת הגמר, נזכרתי בכנסיה נטושה שעומדת שנים רבות על תילה בין
חורבותיו של הכפר בסה. פעמים רבות בעוברי במקום נכנסתי לאיזור הכפר הנטוש,
עצרתי בקירבת הכנסייה כדי לסקור את המבנה הזה, הן מבחוץ והן
בפנים. המבנה בנוי מאבן,
מאוד מרשים בחיצוניותו למרות העזובה הרבה המאפיינת אותו כיום,
לאחר שננטש מאז 1948.
החלטתי לתכנן גן שמורכב מצמחייה ודומם שיצרו אווירה הולמת
לכנסיה.
עלה בדעתי שיתכן ועדיין חיים באיזור אנשים שחיו בעבר בכפר,
שבזכותם אוכל לקבל פרטים על הכנסייה, ועל הכפר עצמו, לפני בריחת התושבים ללבנון.
יצרתי קשר עם אנשים שהכרתי בחניתה מתוך ידיעה שבעבר היו להם
קשרים עם תושבי הכפר. ואכן, עדיין היה שם מישהו שהכיר את משפחת כנען, משפחה נוצרית
מתושבי הכפר.
המשפחה מתגוררת בתוך שטח פרדסים בקרבת שדה התעופה הנטוש ליד
מושב בצת. הם קיבלוני בסבר פנים יפות
והסבירו לי שאני צריך לנסוע לעין שרה בדרום נהרייה, שם מתגורר אבי המשפחה שנמלט ב-
48 ללבנון, ובשנות ה- 50 המוקדמות חזר לארץ, ומאז הוא מתגורר בנהרייה. לאחר תיאום
מראש הגעתי לביתו, בית מהודר עם גן מטופח שמקיף את הבית מכל צדדיו ונוסך אווירה
מאוד נעימה לשוהים בו.
כנען עצמו, אדם בשנות ה- 70 לחייו, עבד שנים רבות כמנהל סניף הדואר
בנהרייה. איש נעים הליכות שהתחבב עלי מיד עם כניסתי לביתו.
לאחר שיחה קצרה, יצאנו לסיור בכפר בסה. לא אפרט כאן את כל
הדברים שהאיש סיפר על עברו של הכפר הגדול (כ- 3000 תושבים), אבל אחד הדברים
שהרשימו אותי, הייתה העובדה שלא רק הכנסייה עדיין עומדת על תילה, אלא גם המסגד
המוסלמי ובית התפילה הדרוזי, עומדים על תילם. יד אדם ישראלי לא נגעה בהם לרעה.
מאז אותו סיור חלפו כ- 7 שנים. שבע שנים מהקשות ביותר שמדינת
ישראל ידעה מאז הקמתה. גם הריסתו של גוש קטיף ופינוי תושביו ע"י ממשלת ישראל
קרה לפני שנתיים בקירוב. הכל צולם ותועד ע"י תקשורת, הן שלנו והן הפלסטינית.
אחד הדברים הקשים שתועדו, היה הריסתם של בתי הכנסת שנעזבו
ע"י אותם יהודים שהקימו אותם, ונשאו תפילות בתוכם. הם נאלצו להשלים עם רוע
גזירה לאחר שהייה של יותר משלושים שנה בגוש. לאחר ההתנתקות התנפל המון פלסטיני חסר
כל מעצורים, שג'יהאד איסלמי זורם בדמו, על המבנים וניתץ אותם בחמת זעם.
במדינת ישראל (הכובשת, המדכאת, המשפילה, ומה לא...) עומדים ללא
ספור מסגדים נטושים – בחיפה, בצפת, בטבריה, בבסה, בקיסריה, בנס ציונה, שלא נותצו
ולא הושמדו למרות שערביי המקום כבר לא בסביבה שנים רבות.
לאיסלאם הכל מותר, האיסלאם הוא האמת האולטימטיבית לטענת
מאמיניו. אינני מבין מדוע יש בתוכנו כה רבים שמכים על חטא. הגיע הזמן להתפכח
ולהבין עם מי יש לנו עסק..
איתן שטייף
האומנם קטרקט ?
קראתי את הדו"ח שהתפרסם ב"ברמה" לאחרונה ולא
בטחתי בתוכן: האם טחו עיני? האם קהתה בינתי? האם אני באמת ובאופן סופי שייך לעידן
אחר ולמקום אחר כאחד הדינוזאורים?
אנסה לקרוא את הדברים שוב בקול רם, ללא ניתוח קטרקט נוסף:
שלושה דיווחים הם, ואעלה אותם שוב לעיניכם:
1. דיווח מן המזכירות: "עידו רודוי הודיע על
סיום תפקידו ....." והמזכירות (ככל הנראה) רושמת לפניה את
הדברים.
אני ציפיתי כי המזכירות תגדיר את עמדתה כך: "המזכירות
דוחה את הודעתו של עידו על רצונו להפסיק תפקידו בתיבולים. המפעל הוקם בלחציו
ובמאמצי השיכנוע של עידו, ואין מקום לאפשר יציאתו מן האחריות על שנות ההפעלה
הראשונות עד להשגת הצלחה, שטרם הושגה עד כה! המזכירות תובעת מעידו להישאר
בתיבולים לפחות עוד שתיים-שלוש שנים". (כך נהגו מישקי וארבעת
"המופלאים" כאשר הוקם פלרם ). ובאשר לענף הנדל"ן - מאז הקמתו
היה הענף באחריותם המשותפת של המנהל הכלכלי ומנהל הכספים, וכך צריך להימשך - על
המזכירות לדרוש מעידו להעביר בהקדם את האחריות לענף הנדל"ן לבעלי התפקידים
החדשים שנבחרו השנה.
מה אתם בכלל עושים שם
במזכירות אם אינכם דורשים דרישות כאלו באופן
מידי?
2. דיווחים מן המזכירות ומפלרם: "עמוס הודיע על סיום
תפקידו...". "השנה הסתיימה בהצלחה גדולה, המכירות וכן הרווח התיפעולי
עלו בשיעור ניכר, והרווח הנקי ירד בשיעור ניכר גם הוא...". ..." יש
מקומות עבודה רבים, גם בפלרם, ואין מצליחים בהשמת חברים לאיוש תפקידים
אלו..."
סיכום פלרם במילים אחרות – עברו בטחנה יותר גרעינים ויותר מים,
אבל כמות הקמח שיצא בסוף הייתה קטנה יותר...
אין לי טענות, כי כנראה הושג מה שניתן היה להשיג, אלא שהמצב
מעצים את דאגותיי שהוצגו לא פעם בעבר. לעומת זאת - יש לי דרישה שונה
לגמרי שמתקשרת לשני הסעיפים האחרים: עמוס הציג עמדתו לקראת כניסתו
לתפקיד בדבר משיכת חברים למפעל והגדלת חלקם במסגרת העובדים והמנהלים. המציאות הייתה
שונה... מה שעל הדירקטוריון, ההנהלה והמזכירות לדרוש - לפני סיום
התפקיד, על עמוס להכניס לתפקידים בפלרם לפחות שלושה חברים לשלושה תפקידי
מפתח: מנהל המפעל (- מנהל תיפעולי), מנהל כספים (- גזבר), מנהל קטע שיווקי. כן,
צריך לשוב ולהכניס חברים במקומם של השכירים שהובאו לתפקידים אלו במקום חברים
שמילאו אותם בעבר, ולהחזיר אותם לרשותנו .
ישנם בינינו גזברים בדימוס שיעשו את התפקיד בהצלחה לא פחותה
מזו של השכיר המכהן כיום, יש בינינו מי שמילאו תפקיד מנהל תיפעולי
בחו"ל ולא נמצאו ראויים כנראה לעשות זאת כאן (או שלא נמצא להם מקום), ואינני
בטוח שכהונת מנהל יבשת זו או אחרת בשיווק אינה הולמת מועמדים חברי רמת יוחנן.
מה אתם בכלל עושים שם בדירקטוריון ובהנהלה אם אינכם
דורשים דרישה כזו באופן מיידי?
3. ..."יש מקומות עבודה רבים..." (ראה סעיף קודם, מהגיגיו של
המזכיר). האמת הרי ידועה והמצב שקוף - אדם משקיע מאמצים ועובד שעות
ארוכות בשל שני סוגי תיגמול: סיפוק מן העבודה, או מה שקרוי חדוות יצירה, וכן
תגמולים חומריים. שיווי המשקל ביניהם שונה מאדם לאדם, אבל כנראה כאשר כל חבר
רואה כי ישנם רבים וטובים שעוסקים ב"כלום" וזוכים בתיגמול זהה (לפחות)
לאלו שעובדים הרבה יותר, ובנוחות מועדפת - מצטמצמים כנראה הרצון והנכונות
להשקיע שעות רבות ומאמצים רבים בעבודה, גם אם זו מכניסה יפה לקיבוץ. התשובה אינה
פשוטה , אבל בלי הצעד הראשון לא מגיעים לשום מקום.
ושוב - מה אתם בכלל עושים
שם...?
4. טרם עייפתי, גם אם זה גורם לכם אכזבה קלה. הרי כל מה
שאני עושה הוא הצבת המראה מול פנינו..
אליעזר
גוטמן
בעקבות הצבעת הקלפי בנושא הרכבים
(עיקרי הדברים נוגעים לחיינו במקום כקהילה, ונושא הרכבים הוא
רק סימפטום מיקרו בתוך מציאות רחבה)
הנחות
יסוד:
· רובנו (החברים)
רוצים שרמת יוחנן יישאר קיבוץ.
· חלק קטן מבין
החברים, רוצים כאן קיבוץ, מתוך אידיאולוגיה.
· רובנו רוצים
כאן קיבוץ בגלל הסיבות הבאות, כל אחד יכול לתת משקל שונה לאותן סיבות:
- שמירה על רמת
החיים שלי.
- נוחות מירבית (יש מי שדואג ולוקח אחריות).
- פחד משינוי.
- יכולת השתכרות נמוכה.
- חינוך או סיעוד ברמה גבוהה.
· שדרת המנהיגות
בכל חברה (גם בקיבוץ) שוות ערך לכ- 10% מהאוכלוסייה.
· רוב הפרטים
בשדרת המנהיגות, יתרמו לקהילה ערך-מוסף בכל מקום וזמן, ללא קשר לכסף או תמורה
אחרת.
· חשוב לנו
שהקיבוץ יהיה חברה השואפת למצויינוּת, שהרי יש קשר ישיר בין מצויינוּת לרמת ואיכות
החיים שלנו.
· אנו
בקיבוץ נשענים על אותה שדרת מנהיגות כמו
בכל חברה נורמאלית.
· לכולנו יש
אינטרס לשפר/להעלות את המוטיבציה ללקיחת אחריות ברמה ובאיכות גבוהים כמה שיותר.
· רמת החיים
ואיכותם הגבוהים, מהם אנו נהנים כיום, הינה בזכות אותה שדרת מנהיגות שהייתה ועדיין
קיימת ברמת יוחנן.
· חשוב להבין,
הצורך להעלות את המוטיבציה למנהיגות/אחריות הוא שלנו כחברה/קהילה.
ובאיזה הקשר בניתי את ההנחות הנ"ל?
תוצאות הצבעות הקלפי בנושא הרכב, חיוב זמן ורכב סטאטוס.
לגבי רכבי
הסטאטוס:
אין ספק שהתופעה צורמת מאוד בקהילה כשלנו, ואני מתנגד לה. ובכל
זאת מטרידה אותי תוצאת ההצבעה בגלל:
רוב החברים שהצביעו כנגד התופעה, עשו זאת על מנת להעניש את
מחזיקי הרכבים.
רוב מחזיקי הרכבים נמנים על שדרת-המנהיגות, ואנו כחברה נהיה
חייבים למצוא את הדרך כיצד ליצור בתוכנו את המוטיבציה לתרום יותר ולקחת יותר
אחריות. סביר שהפיתרון דרך רכב סטאטוס אינו מתאים, וכמובן (מבחינתי), גם לא השכר
הדיפרנציאלי. אך חייבים למצוא דרך לפיתרון שהיא מכלול/שילוב של החלטות/פעולות.
האלטרנטיבות לאפשרות שאנו כחברה לא נדע ליצור מוטיבציות
למצוינוּת/מנהיגות, גרועות בהרבה ומתקרבות בצעדי ענק. התרחישים/אלטרנטיבות הם:
א.
לחץ גובר של האוכלוסייה התורמת ערך מוסף, לפירוק הקיבוץ
(שכר דפירינציאלי).
ב.
שאיפה של רובנו לבינוניות.
ג.
עזיבה פנימית וחיצונית, איטית ועיקבית, של מנהיגות
פוטנציאלית.
לגבי חיוב
הזמן ברכבים:
העיקרון שאנו (אני) רוצה לשמר בתחום ההפרטות הוא:
לא להפריט תחומים אשר יפגעו בחיי הקהילה, או שהפרטתם תיפגע
ביכולת של כולנו להתפרנס ולהתקדם, או שאין בהפרטה תועלת כלכלית, או שההפרטה תיצור
פערים בלתי נסבלים בין חברים מקבוצות גיל שונות (בריאות, חינוך).
אני בעד להפריט כל תחום שאינו נושק למגבלות שהצבתי בשורות
הקודמות ובמקביל אי-הפרטתו יוצרת ביזבוז וצריכה לא רציונאלית.
המשך המצב הקיים שבו אנו לא מחייבים בגין שעות שימוש ברכב,
מצביע על כך שחלקנו הגדול, רוצה להמשך הבזבוז של משאב היקר לכולנו.
הצעתי: שהדבר יגיע שוב להצבעה, כנושא יחיד, לפי העיקרון הבא:
העלאת סכום החיוב לשעה לסכום של שישה שקלים, ובמקביל העברת
סכום כסף לתקציב החברים בכמות המספיקה לצריכה של ארבע שבתות מלאות בחודש.
המציאות החדשה שתיווצר לדעתי:
1.
ההצעה תעבור בקלפי.
2.
התופעה של צריכת רכבים לשעות שאינן מנוצלות לנסיעה,
תעלם.
3.
הקיבוץ יחזיר את ההשקעה (בתקציבי החברים) ע"י
חיסכון במספר כלי הרכב שיוחזקו בצי הרכב, לאחר הסתגלות..
יותר חלב, פחות סרטן
בוויכוחים אם חלב פרה בריא או לא, קיבלו באחרונה תומכי החלב
קלף חזק במיוחד. שני מחקרים חדשים טוענים שצריכה של החלב ומוצריו מקטינה באופן
משמעותי את הסיכון לחלות במחלות דלקתיות ובסרטן. הכול בזכות חומצה שומנית בשם CLA שהוא מכיל.
במחקר הראשון, שנערך בארצות הברית, מצאו החוקרים, שהחומצה
מווסתת בגוף את פעילותו
של חלבון מסוג 2 – COX , שנחשב גורם סיכון למחלות דלקתיות ולסרטן באופן כללי. לעומת זאת
במחקר שנערך בשוודיה התגלה ממצא ממוקד עוד
יותר: צריכה של מוצרי חלב בעלי אחוז
שומן גבוה מקטינה את
הסיכון לחלות בסרטן המעי הגס ב- 41% לעומת מי שלא צרך מוצרים אלה כלל, או צרך אותם
בכמות מעטה.
המלצת החוקרים האמריקאים היא לצרוך 3 גרם של CLA ביום. מימצאיו של מחקר ישראלי מעלים, שחלב שמקורו בפרות הניזונות
ממזון מועשר בשחת ירוקה, כפי שנהוג בארץ, עשוי להכיל עד פי שלושה CLA לעומת חלב שמקורו בפרות אחרות, ומכאן, שהחלב בארץ מספק ככל הנראה
את רמת ה- CLA הדרושה.
מי שאינו צורך מוצרי חלב יכול לנסות להיעזר בתוספים כמו טונלין
(tonalin) או קלארינול. עם זאת התזונאית הקלינית טובה קלאוזה מבהירה, שכמו
במחקרים אחרים, גם כאן חלק מההשפעה המיטיבה של רכיבים אלה או אחרים מושג דווקא
כשהם נצרכים ביחד, כחלק מהמזון, בגלל השפעות הדדיות שיש להם זה על זה. אז אם מותר לכם לשתות חלב,
זאת תמיד דרך עדיפה. לוטי זילברמן
התפרסם במדור בריאות בחוברת "מנטה" . הביאה לדפוס -
תרצה יפה.
על
התערוכה של יעל
תמיד נראה לי שמבקרי האמנות ממציאים מושגים מנופחים כדי להרשים
את הצופה או הקורא. בקיצור – יש לי דעות קדומות על אמנות ועל ביקורת, וכך הלכנו,
אני והדעות הקדומות שלי – לתערוכת הרקמה של יעל קרניאל.
בלי להבין באמנות – התרשמתי מאוד מהדמיון, מהדיוק, בסוגים
השונים של עבודות היד, והעיקר – חגיגה לעיניים.
יעל – ידעתי שבכל יום שלישי את נוסעת לחיפה, כאילו שרק ביום
הזה את רשאית לנצל את תענוגות גיל הפנסיה, רק לא ידעתי שהתוצאות כל כך יפות
ומוצלחות.
מומלץ בחום לבקר ולראות. עדה כץ.
לידיעת
הציבור
החברים הפונים למרפאה לשם חידוש רישיון נהיגה, או רישיון נשק, צריכים לצרף לבקשה צילום ותעודת
זהות. תודה, צוות המרפאה..
מלך
הביצה
נרקיס גדל במישורים שנרטבו מהגשם. יום אחד, בהתהלכו בארץ,
התקרב לביצה, בהסתכלו במים, ראה את דמותו המשתקפת, מיד התאהב בה. עודו מהלך, פגש
בלוין קיפניס ואמר לו: "בתוך ביצה אני צומח". (אם כי מעולם לא דרכו
רגליו בביצה).
נרקיס כל כך אהב את עצמו, עד שהחליט להיות מלך. היכן תהיה
ממלכתו? בלבנון שולט הארז, על ההרים שולטת האלה, בגבעות האלון, העמקים נשלטים על
ידי האטד, המליחות שייכות לאשל, המדבר לדקל, והערבה לצאלה.
נשארה רק הביצה, אומנם היו שם הסוף, האגמון והגומא, הם לא
יכפרו במלכותו. ומאז הוכתר "נרקיס מלך הביצה". רפאל רפפורט.
יום ראשון כ"ז בניסן תשס"ז 15.4.07
אֱלוֹהִים שֶׁשָׁתָק
וְנֶחָמָה לא תִּהְיֶה
לַלוֹקִים מֵרָצוֹן –
הַאוֹחֲזִים בְּקָרְנוֹת הַמִזְבֵּחַ.
צְבָאוֹת !
אֵיךְ קַרְאוּ בְּשִׁמְךָ
הַמוּכִּים וְלא מָכִּים.
אֶל קָנוֹא וְנוֹקֶם,
אֶיךְ שִׁמְךָ
עַל דְרָכִים אָדוּמוֹת,
אֶלֶף נִקְרָא וְחוּלַל,
מִפִּיוֹת נַעֲוֵוי יִיסוּרִים
שֶׁל צאנְךָ הַטְבוּחִים.
וְכִי זֶה
מוֹתָר אֶל מְאָדָם
יְצוּרוֹ מִשָׁחַת ?
כִּי יוּכַל הַחֲשׁוֹת
עַד קֵץ כָּל בָּשָׂר
הַסוֹגֵד לְאֱלוֹהִים ?
יונתן בן צבי 10.12.60
קבוצת התיאטרון של אורנים מעלה :
סוף העולם הראשון שלי
בעקבות סיפוריה של אידה פינק.
עריכה ובימוי: ורדה קנול-יהלום
ההצגה תעלה ביום השואה תשס"ז,
יום שני 16.4.07 בשעה 20:30 במועדון התיאטרון, חיפה.
עיצוב במה: דורותה ביאלס. תאורה :גנאדי אגרונוביץ'.
תלבושות: יעל קרניאל.
יום ראשון, כ"ז
בניסן, תשס"ז.
התכנסות בחדר האוכל
לטקס יום הזיכרון
לשואה ולגבורה בשעה
20:00.
מיום חמישי עד מוצ"ש -
חגיגה של ממש.
מפגש לשיפור המרגש לכל אנ"ש. ואחר כך... חזל"ש.
מי שיעדר -זב"ש!!!
תודות
לפז
אלניר, נעמי יפה, ואורית ארזי
אנו
רוצות להודות לכן מקרב לב, על העבודה הפורייה שהענקתן לנו לקראת, ובמהלך חג העומר.
תודה על הנחישות, ההשקעה וסבר הפנים הנעים. תודה מיוחדת לפז, שהפכה את החזרות לחג לאירוע
חברתי מהנה. נטעה בנו תחושה של רצון להשתפר וללמוד, לצד תחושה ש"הכל
בסדר" ושתרומתה של כל בת חשובה בתוך העבודה הקבוצתית, והכי חשוב – לרקוד
מהלב.
אנו
מקוות שהקהל נהנה כפי שנהנינו אנו מהחג. תודה ולהתראות בחג המים.
מכל צוות "המחוללות".