ראובן עזריאלי 9/3/07
היום לפני 61 שנים
לקראת "ליל הסדר" בשנת
1946, הגיע לרמת יוחנן, צוות טכנאים של "קול ישראל" כדי להקליט את ה"סדר"
הקיבוצי שלנו, על מנת לשדרו ברדיו בפני האומה בימי החג. חיים נבו ז"ל כתב
בזמנו את רשמיו המשעשעים ממהלך ההקלטה באותו לילה לבן.
הביאה לדפוס מירי פיינשטיין.
ניתנה האמת להאמר: עד שלא שמעתי כל
התוכנית כולה יוצאת ברור ומפורש מתוך תיבת פלאים זו ש"רדיו" שמה – לא
האמנתי שהפלא הזה יקום. שכן, כל מי שהיה עד ראיה ושמיעה באותו ליל שימורים, כאשר
תוכנית זו הוקלטה על-גבי תקליטים ברמת יוחנן, קטעים - קטעים, רסקי - רסקים, מילה
פה ופסוק שם, שירה ונגינה וקריאות קהל – מי שחזה כל אלה במקוטעין – כלו עיניו
לאותו רגע בו יאזין לכולם במחובר, בתסכית
אחד.
וודאי שיכולים המהנדסים והמנגנים וכל
מי שטרח אותו לילה באמונה, לספר הרבה כיצד ובאיזה עמל רב כרוכה הוצאתם לפועל של
דברים ממין זה.
כל מה שאני רוצה לספר הוא: "כיצד
משדרים וכיצד מקליטים בקבוצה"....
התכונה לקראת האורחים החלה כמה ימים
לפני אותו יום שישי. אלא שבאותו יום כל הקבוצה הייתה כמרקחה. משעברה השמועה במחנה
"הם באו!" מיד נתקהלו הכל. עזבה מטפלת תינוק בעריסה, הניחה מבשלת דגים
מתבשלים באילפס, זנח עגלון זוג פרדותיו, שכח הטרקטוריסט לכבות את המנוע – כולם
כולם הצטפפו לראות בפלא. ו"המחותנים" הראשיים הם כמובן הילדים.
ואכן היה והיה במה לחזות!
מכונות ממכונות שונות, ארגזים ולוחות,
רמקולים וסלילי חוטים, כלי נשיפה מוזרים מפילי אימה שכמותם לא נראו עד כה בקבוצה –
ואת כל אלה התחילו להכניס לחדר האוכל.
והיכן יימצא מקום לכל הרכוש הזה?
ואיה מקומה של המקהלה? המקהלה ודאי
שתעמוד במטבח. והמנצח?
המנצח? פשיטא, בדלת שבין חדר אוכל
למטבח וכך יוכל לזכות בשני האולמות.
אלא שתכונה זו של חדר האוכל בקבוצה,
להיות משול לצבי (על דרך שפרשו "ארץ הצבי") ולהתמתח בשעת צורך עד בלי די
– מודעת היא משכבר. וראייה ניצחת לה – "ליל הסדר"!
ואף באותו ערב נכנס הכל בשלום, הועמד
על מכונו וחיכה לרגע ההתחלה.
אך ניקו את חדר האוכל לאחר הארוחה
(למען האמת לא הייתה זו ארוחה כלל – הכל נחפזו לגמור ולהסתלק במהרה) והטקס החל.
המקהלה הסתדרה בחצי גורן לבושה צחורים
כבשעת הופעה ממש, מקבילים להם ישבו חברי תזמורת השידור עליזים ומחייכים. המנצח
הצעיר והחביב ריכז עיני כולם אל שרביטו, המהנדס הראשי נתן את האות, השרביט הורם,
השירה והנגינה החלו והתקליט קלט.
לא עברו אלא כמה דקות ושוב הושלך הס.
הנה, מיד, ישמיע התקליט את אשר השמיעוהו (מעין, על דאטפת אטפוך...). רחש...,
לחש..., זמזום..., ו..., אוי לאוזניים ששמעו באותו רגע מה ששמעו: שברים, תרועות,
צווחות, נשיפות, כאילו השטן עצמו ירד ובילבל את היוצרים. ההתרגשות באולם גברה. בין
רגע הפכו כולם למבינים ולמכונאים (הרי מיום שירדה הפצצה האטומית לעולם, אין עוד
אדם שאינו יודע להשיח על אלקטרונים ואטומים, גלי חשמל וקרניים, וכל יתר רזי תבל).
-
ואני אמרתי לכם שחדר האוכל נמוך ועל כן הכל מוכרח להיות
קוואטש – מכריז אחד מעולי גרמניה, כשהוא נושא עיניים אויבות לתקרה כאומר לשורפה
באש אישוניו.
-
ואני חושב שהפריז'ידר שבמטבח גוזל את כל החשמל ולכן
נתקלקל הכל. צריך מיד להפסיק את הפריז'ידר!
-
ולמה כל החלונות פתוחים? מובן, הכל פורח החוצה ומה
יקלט?
-
ולדעתי, צריכים המקהלה והתזמורת להתחלף במקומות, ואת
הקולט יש להעמיד דווקא כאן – מצטעק אחד ומורה באצבעו כלפי מטה.
-
באמת חבל, נאנחת חברה אחת, שרתי הפעם כל כך יפה,
ולחינם.
קרי רוח לגמרי הם רק המהנדסים. הם
אינם נבהלים מה"פנצ'ר" הגדול, מתקנים ובודקים, מסתכלים ומאזינים, מנסים
שוב וחוזרים עוד פעם בשקט ובניחותא וסוף ניצחונם לבוא.
שוב הושמע תקליט אחד, הפלא ופלא! ממש
שירה, ממש מקהלה!
הכל מתחיל להתנהל בסדר.
בסדר? לאו – דווקא. לשון גוזמא היא.
שכן את הכל הביאו המהנדסים בחשבון כאשר באו אלינו, רק דבר אחד שכחו, או פשוט לא
ידעו, הלא הוא הקהל!
קהל זה נדחק בכל פינה וזווית, התלבט
בין רגלי המהנדסים, נשען על המכונות, הסתבך בחוטי החשמל ולמה לכחד? לא ידע לשמור
על השקט.
ודאי שלא בכל הציבור הכתוב מדובר, אלא
בחלק הער והתוסס שבו – הנוער והילדים.
אם מתוך סקרנות, אם מתוך התרגשות, אלא
שבכל פעם נפלטה מילה דווקא ברגע של שקט מוחלט וכמובן... נקלטה מצויין. הנה יושבות
על ספסל אחד כמה סבתות בצוותא ופניהן קורנות מגיל. כי מלתא זותרא? – הרדיו בעצמו
ובכבודו נמצא בביתן!
באולם הושלך הס, התקליט פתוח, המחט
רושמת ופתאום... "ואס האט ער געזאגט"? וחסל סדר תקליט. שוב צריך להפסיק,
למרוח, לתקן, ולהתחיל מחדש.
סוף סוף, נימנו וגמרו המצווים על הסדר,
ופנו בהודעה לציבור: "מחוץ לעוסקים בדבר וחברי המקהלה, על כולם לעזוב את חדר
האוכל". אלא שדומה הנוער בנדון זה לספסלים ולשולחנות. ואם תצווה לשולחן
"צא מכאן" היציית? אלא אם כן אתה אוחז בו בידך ומוציאו החוצה. אף הנוער
כך. אלא שמעלה יתרה לו לשולחן על הנוער. השולחן, אם סילקתו פעם אחת מובטח לך
שיעמוד לו בשקט בחוץ עד שעת רצון. ואילו הנוער – אתה מוציאו מכאן והוא חוזר מכאן.
ואם סגרת את כל הדלתות והשקט שורר, והתקליט קולט, פתאום ז.. ז... ז... טרח! חלון
אחד נקרע ממסגרתו ושוב, מניין מהם בפנים.
אלא שמספר התקליטים הטובים הולך על אף
הכל וגדל. חברי המקהלה התרגלו כבר לקצב הדרוש, ושרים בצוותא עם המנגנים, ואף קהל
הנוער למד בסוף דבר מתי לדבר ומתי לחדול.
מתחילות השעות ה"קטנות"
שלאחר חצות. כל מה שהיו צריכים להשמיע חברי המקהלה והתזמורת כבר הסתיים, והם
התפזרו לחדריהם. נשאר עוד כמניין חברים לבצע את כל קריאות הביניים.
כאשר בסוף התסכית צריך היה להכריז
בקהל "חזק חזק ונתחזק", עשו זאת לניסיון פעם ופעמיים (בחדר האוכל נמצאו
אז רק כשניים עשר איש) והמהנדס לא היה שבע רצון:
"אין זה קול המון, הרימו קולכם"!
נענה אחד מהחבורה: "לו ביקשת
אותנו לצעוק בשעה שלוש בלילה "ליל מנוחה" חייך שמיד היינו נענים לך, אך
לצעוק בשעה זו "חזק, חזק... הכיצד?
ועוד הקריאה מהדהדת בחדר האוכל,
ולאולם מתחילים להיכנס הרפתנים, כשהם משפשפים את עיניהם אחוזות התנומה. הם כבר
השכימו להתחיל ביומם החדש. יום נשק ביום..
גדיא
כוכבת הצפון- שרון צוקרמן
למי שלא יודע, השנה "הפועל
זבולון בשחייה" אוחדה עם "הפועל טבעון רמת ישי" ו"הפועל עמק
יזרעאל". האימונים היומיים נעשים במסגרת ביתית- לרוב בבריכת רמת יוחנן
ובבריכת נופית (חלק מן השבוע).
בתחרויות שוחים תחת שם משותף והוא :
"כוכבי הצפון".
המיזוג בא על מנת לאפשר דירוג הישגים
במקומות "ריאליים", שמאפשרים גם תוספת תקציבים (נו מילא...) ביחס להישגים
בארץ.
סיבה נוספת הייתה על מנת לאפשר מיגוון
יותר גדול של משחי שליחים, ומפגשים והפרייה הדדית בין השחיינים והמאמנים, שמעתה
עובדים בשיתוף פעולה ובתיאום הדוקים. המאמנת הראשית שלנו היא קרין פלדמן.
קרין, מקרית ביאליק, היא בוגרת מכללה
אמריקאית, ומומחית לתזונה, בנוסף להיותה מאמנת מצויינת ומוערכת בקהיליה בארץ. כל
הליך המיזוג נעשה בליווי צמוד של דני אלימלך, ובעזרת גלעד צוקרמן.
ובסופו של יום: אגודת "כוכבי
הצפון" העפילה למקום השני בארץ, אחרי הפועל ירושלים, שכידוע
"בולעים" את רוב השחיינים בעלי האוריינטציה המקצוענית, בהגיעם לגיל
נוער. אגב, גם שחיינים שגדלו אצלנו עברו
להתאמן תחת השם של הפועל ירושלים. (הספונסרית). לדוגמא: נווה כהן שלנו שוחה ומתאמן
כיום על שם הפועל ירושלים. כך גם גל נבו וצור זרקוואל (ששחו אצלנו – למי שמכיר).
ובחזרה ל"כוכבת הצפון" המקומית שלנו- שרון
צוקרמן, שסיימה השבוע את השתתפותה באליפות ישראל בשחייה לבריכות קצרות.
הישגיה המרשימים של שרון:
מקום רביעי 100 מ' פרפר בנות גיל 14
בתוצאה: 1:09.67.
מקום שלישי 100 מ' חפשי
בנות גיל 14 בתוצאה: 1:04.37.
מקום ראשון 200 מ' חפשי
בנות גיל 14 בתוצאה 2:17.34.
מקום שלישי 200 מ'
מעורב אישי בנות גיל 14 בתוצאה 2:38.74.
שרון השתתפה כשחיינית חזה במשחה השליחות. הרביעייה של בנות "כוכבי
הצפון" השיגה את המקום הראשון במשחה 4*50 מעורב בתוצאה 2:09.63
(שרון שחתה בתוך כך 50 חזה ב 31.44
שניות).
ובתוך כך, דור חדש של שחיינים
ושחיניות גדל . ואם יתמידו יש להניח שחלקם
יתברגו אף הם באליפויות שונות,
ויוכלו לחוות את שמחת התחרויות, על כל האדרנלין המיוצר שם, והכיף.
גם בני ובנות "בית ורד",
שהם העתודה שלנו כרגע, לא מביישים. מתאמנים יפה מאוד ובעיקביות.
פעם יוז'ו טלקי הבטיח למשה גרטל כך:
"משה, אם תתמיד בסוף תהייה שחיין ותיק"...
הסיכום שלנו להיום: מ.א. זבולון תרמה
באליפות זאת הישגים נוספים, אך הישגי רמת יוחנן באליפות זו, כולם מונחים על
הכתפיים של שרון צוקרמן. כל הכבוד לה ולהורים התומכים... כי כידוע אין שחיין שאין
לו הורים... שבת שלום..
פרוטוקול ועד הנהלה מספר 05/2007
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 8.03.2007
מספר חברי ועד ההנהלה :
11
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר,
לינט חורש,
איילת
מאירוביץ, עדנה לקח, יונת מולכו, דוד דוידוביץ,
ישי קציר,
אליעזר גוטמן.
נעדרים : רפאל דינסטג, יהודית אפרת (שניהם בחו"ל).
המזכירות מברכת את יהודית אפרת
ואליעזר גוטמן על הצטרפותם למזכירות.
סדר היום:
1. שמרי בן-צבי – קבלה לחברות.
2. ועדה לבדיקת מבנה התקציבים האישיים.
3. לינה משפחתית בכתה י"ב. (מוזמנות: שרה'לה סאלווה, שחר בר-אב, יעל
דינסטג).
4. עידכונים בתקנון רכב. (מוזמן אייל
ברבר).
5. "סיווג הקיבוץ".
הוחלט:
1. להמליץ לאסיפה על קבלת שמרי בן
צבי לחברות בקיבוץ.
2. אושרה החלטת מש"א למינוי צוות
לבדיקת מבנה התקציבים האישיים, בהרכב: דניאל פרי (מרכז), נתי אבן דר, שחר בר-אב,
עדי מאירוביץ, רותה יריב, דניאל יפה, עוז אלניר.
הצוות יביא המלצותיו למזכירות.
3. אושרה המלצת צוות החינוך להמשך הלינה
המשפחתית גם לגבי בני כיתה י"ב. בית חברת הילדים ימשיך לשרת את מערכת החינוך
(בנוסף למועדון). על פי המלצת מערכת החינוך, ו/או ועדת רווחה, במקרה של צורך יינתן
פתרון דיור מחוץ לדירת ההורים.
יובא לאישור האסיפה והקלפי.
4. בהשתתפות אייל ברבר סקרה המזכירות
את תקנון הרכב ואישרה מספר שינויים.
התקנון המעודכן יחולק בתאי הדואר של החברים. חברים המבקשים לערער על איזה מסעיפי התקנון
מתבקשים להעביר זאת לאודי בכתב.
5. לדרישת רשם האגודות השיתופיות, יימסר
לו דיווח על היות קיבוץ רמת-יוחנן כיום, קיבוץ שיתופי על פי הקריטריונים שנקבעו
בתקנות.
רשם - אודי.
גוֹרָל לגרשון שקד.
יונתן בן צבי 04/01/1959
נלנב"ן
למרבה הצער / איתן שטייף
למרבה הצער עדיין יש בינינו המקוננים על
מה שלכאורה היה בגורן על שפת הכינרת, ועל אובדן התמימות והקשר האנושי שנרקם שם,
ומלאים צער על כך ש"אפילו" דגניה א' עשתה מעשה והחליטה לשנות את
ההיסטוריה פעם נוספת כעבור 98 שנים ( עיין י.ל. ).
נאמנים עלי דברי ידידי חזי דר (שאינו
רק פרופסור למדעי החברה, אלא גם כיהן כמזכיר של דגניה יותר מפעם אחת) שהסביר בשיחה
מול כתבת הטלוויזיה כי הקיבוץ קבע שיקיים חיי שיתוף של חברים שאחראים על
פרנסתם, כי חברי דגניה הבינו את הצורך להיערך מול העתיד ולהכין את הקיבוץ
לשינויים שעוד יבואו. וזאת עשו לא מתוך כורח כלכלי כמו רבים אחרים, אלא
מבחירה, ואחרי דיונים רבים.
דגניה עודנה קיבוץ בעל יכולת כלכלית,
מה שמאפשר להם לממש את תהליך השינויים לא מתוך הכרח אלא מבחירה, ומתוך הבנה של
המציאות האמיתית של כלכלת הקיבוץ - כלכלת הון, ממש כמו הכלכלה של
אום-ג'וני בשנת 1910.
ובהכרעה הנדרשת בין שיוויון לכאורה
לבין שיתוף – בחרו בשיתוף ( כנראה – מכיוון ששיוויון ממילא לא היה אף פעם).
בדגניה בחרו בדרך חדשה, מתוך רצון לשמור על השיוויוניות הבסיסית, ועל שיתוף הפעולה
בין הדורות ובין שכבות החברים השונות, באופן מהותי, ולא טכני!!
גם באום ג'וני הקיבוץ התנהל
בשותפות רק מבפנים, אבל פעל על פי כללי הכלכלה היחידים הקיימים: כל דבר
"שווה" בדיוק כמה שמוכנים לשלם עבורו. גם אם תורת "הערך
העודף" של מרקס הציעה מודל שונה, החיים הוכיחו מהי הכלכלה האמיתית, גם אם זה
לא תמיד נעים.
כל מה שהחליטו לאחרונה בדגניה – לנווט
גם את הכלכלה הפנימית על פי כללי הכלכלה האמיתית, ולא יותר מכך!
למרבה הצער - אנחנו לא הצלחנו לקיים, זה שנים,
תהליך של דיונים או בירורים על מה שצפוי לנו ומה שאנו מבקשים לעשות עם חיינו בשנים
הקרובות ובעתיד היותר רחוק. לא השכלנו ליצור מצב של פתיחות למציאות שמסביבנו,
המשכנו "לסדר בעבודה" רבים מצעירי הקיבוץ, ולא רק אותם, במקומות
עבודה חסרי בסיס כלכלי. לא בדקנו את עצמנו האם אנו במציאות "קהילה
עובדת", שרוב חבריה מוצאים פרנסתם בעבודה בענפים, או מקומות עבודה
מפרנסים באמת, כפי שהחלה דגניה לפני מאה שנים, או שמא אנו "קהילה של בעלי
הון", שנהנים מן הרנטה, שבאה ממספר קטן של ענפים מפרנסים, ורבים ביניהם
מועסקים במקומות עבודה חסרי ערך כלכלי, כפי שחיו הלורדים לפני מאה שנים, ומאז חלפו
מן העולם (אולי באמת משום שחדלו להיות יצרניים ורלבנטיים?).
עודנו מערבבים בטעות, גם היום,
בין "שיוויוניות" (שלא הייתה ממשית אף פעם ) לבין
"שיתופיות", שנמשכת, ותימשך (כך אני מקווה) עוד שנים רבות.
למרבה הצער, כנראה שכחנו שהחברים על הגורן
החליטו בעצם, שכל מה שהם רוצים זה "לקיים משק עצמי על אחריותם, בלי
מנהלים".
זאת אנו עודנו מקיימים עד היום, ובדרך
כלל בהצלחה יחסית לא רעה. הפירושים הנוספים של אורחות החיים,
וה"אידיאולוגיה", באו בזה אחר זה כפיתרון מקומי, ולא כ"חוקת
יסוד" או משהו מקודש אחר.
מרים ברץ רצתה להמשיך לעבוד ברפת – אז
מינו מטפלת לבן שנולד לה, וכך נוסד החינוך המשותף, בלי תיאוריות. מחסן הבגדים
המשותף הוקם כי לא היו בגדים בכמות מספיקה
ופירוק השיטה של הביגוד המשותף לא הרסה את
הקיבוץ, אלא חיזקה אותו. גם הקומקום החשמלי לא הצליח לפרק את הקיבוץ, ואפילו לא
התקציב האישי!
לעניות דעתי – מה שהורס את עתיד
הקיבוץ הוא אי ההבנה, ואי הסימטריה, שבין שיתוף לשיוויון. בעוד הרצון לשיתוף מוציא
מן האדם רצון טוב ותרומה לכלל, הנה החתירה ל"שיוויון" מבליטה את
"יצר הרע" ואת ניצול הזולת, גם אם זה נעשה לעיתים מבלי משים ("למה
לא גם לי?").
ועל כן – גם הקינה בגין
השינויים של היום אינה במקומה, והייתי מעיז לומר – ההיפך הוא הנכון!! מתאים
אולי לחברים בקיבוצים פושטי רגל להתלונן על מצבם האובייקטיבי, כי אכן לא רק עליהם
מוטלת האחריות למצבם. אבל אצלנו – הכל עדיין בידינו, ואם ניקח את
האחריות על השינויים כל עוד מצבנו הוא כזה – נצליח לשנות ולשפר את
"המודל", כך שיפעל לטובת כולנו, וכולנו ניקח חלק במעשה. כל
המתבקש הוא להבין כי ה"שיוויון" לכאורה מנציח את הממוצע הנמוך ביותר,
בעוד ה"שיתוף" מאפשר לפרט להמריא, לצד השמירה על המכנה המשותף הכי גבוה
שאפשרי. ובזהירות אוסיף - דוגמת דגניה תוכיח, ולנו עדיין נותר להוכיח!!
למרבה הצער, הביטוי "הפרטה" אין בו אלא
מה שמכניסים לתוכו. יכתוב יורם קניוק מה שיכתוב, יקוננו רבים על "קיפול
הדגל", ויאמר מי שיאמר (בארה"ב, או בחוגים אחרים שפרנסתם על פרשנות לחיי
הזולת) כי זו כבר איננה דגניה – מי שבאמת רוצה לשמור על הקיבוץ כקהילה
שיתופית, שחבריה רוצים בחיי שיתוף עם חברי הקהילה האחרים (ואדגיש – שיתוף, ולא
שותפות שיוויונית מלאה, שהייתה רק על הנייר) חייב לאפשר את שינוי השיטה לכזו
שגם יחסיה הפנימיים מתבססים על כלכלה אמיתית, ולא על כלכלה מדומה.
"פאנטה ריי", או הכל זורם
ומשתנה. מה שאינו משתנה סופו למות!
ולכן - "הפרטה" ,
"שיוויון ערך העבודה", או "שכר דיפרנציאלי", אינן אלא
סיסמאות!! המצב ההתחלתי והנוכחי הוא בלתי שיוויוני, כאשר כולם
"מקבלים" את אותו הדבר, בעוד התרומה למען קבלת ה"דבר" כל כך
שונה, גם ביכולת וגם במאמצים. זה איננו שיוויון אלא שיוויון טכני מדומה של
חלוקה, שאין לו ולא כלום עם שיוויון מהותי – שלעולם לא יושג (ואינני
בטוח כי הוא רצוי וטוב).
על כן - נחדל נא לספור את
המלים הגבוהות. בל נמדוד את כמות הזיעה בלי למדוד את כמות ההכנסה הבאה
ממנה, וניצור שיתופיות שמבוססת על ערכים אנושיים ולא על "היעדר
מאמץ ואחריות אם רק אפשר" בשם השיוויון. מקובלת עלי הגדרת דגניה החדשה –
קיבוץ הוא קהילה משותפת, של פרטים שאחראים על עצמם!! מידת השותפות תוגדר מחדש על
פי רצון השותפים, עזרה הדדית תוגדר ברמה הגבוהה המתאימה לחברים, ואחריות החבר על
חייו תתממש קודם כל באמצעות מאמציו הוא ועל פי חריצותו הכלכלית".
וקודם כל – להתחיל לדבר לעניין! אם נמשיך להתברבר על
"זמן חיוב רכב" ועל "הפרטת ענף הבגד" במקום על התוכן הממשי –
לא נגיע רחוק.
ולעניין נלנב"ן: שמי אמנם איתן, אבל
בשיחת רעים אמר לי נוח בן נחום לא מכבר, כי אם אני רוצה שיקראו את דברי מוטב
שאחתום בשמו ולא בשמי, שכבר נשחק . וזאת עשיתי – חתמתי בראשי התיבות
"נחזה להיות נוח בן נחום" , ואם הגעתם בקריאה עד כאן - רב לי ..
צביקה שביט
על הדברים שקשה לשמור בבטן
לפני כמה ימים הופיעה באינטרנט כתבה
תחת הכותרת "בקיבוץ עובדים עד גיל 92" ובה מסופר על חברת קיבוץ שער
הגולן שעדיין עובדת. באותה כתבה נכתב כי בקיבוצים כ- 60% מהגימלאים ממשיכים לעבוד,
בהשוואה ל- 12% בעיר. חלקם בקיבוצים מופרטים כדי להשלים הכנסה, אבל רובם הגדול
מטעמים אידיאולוגים.
לפני כמה שבועות פירסם אבנר אחיטוב
סקירה על מצבם העגום של כמה ענפים במשק, הנשענים על חבר אחד, והוא מביע חשש לגורל
הענפים האלה. אם מסיבה זו או אחרת, החבר הבודד יפרוש מהעבודה, הדבר יכול להביא
לחיסול הענף.
באופן כללי הרבה כותבים לאחרונה על
חשיבותה של העבודה כערך, על חשיבות העבודה העצמית ויצירת מקורות פרנסה במשק. על
המפעל נכתב, איבוד עמדות מפתח לטובת שכירים, שלא תמיד טובת המפעל מכתיבה את
החלטותיהם. בקיצור, כותבים ומדברים הרבה.
אני יודע שהכותבים לא מתכוונים אלי בדבריהם. אף אחד לא
מצפה שאני אציל את המולדת, אני יודע בן כמה אני, מה היכולת שלי, ומה אני רוצה.
ואני יודע גם שעבדתי במקום שבו הגיל,
היכולת והרצון, איפשרו לי להמשיך, ובכל זאת, למרות ההצהרות והחשיבות שמייחסים
לעבודה - סולקתי.
החודש אני מציין שנה לצאתי ממעגל העבודה. 6 חודשים לפי הוראת ד"ר קנולר,
שהוא מנהל היחידה לעמוד השידרה בתל השומר, ומומחה לניתוחי עמוד שידרה צווארי, ועוד
6 חודשים לפי הוראות אורי פלטאו, מומחה ליחסי אנוש ולדבקות באמת, מרפת רמת יוחנן.
לציון יום השנה פניתי ליו"ר
מש"א, הלא הוא שחר צור, שאלתי אותו האם למש"א יש יד בסילוקי, והוא, ספק
בבדיחות הדעת וספק בגאווה בלתי מוסתרת, ענה - "אין דבר שקורה, ומש"א לא
בעניין".
"אם כך " – שאלתי "אז
למה סולקתי?"
על זה הוא ענה - "לא
היינו בטוחים שתחזור". יפה. אם לא ידעו למה לא שאלו? אבל בעצם מי לא
ידע? שיבוא מישהו מהעובדים ויגיד לי בפנים שהוא לא ידע שאחזור. הרי בכל תקופת
ההחלמה לפחות פעם או פעמים בשבוע הייתי בא לרפת, מדווח על מצבי, וכשקבלתי תאריך
מהרופא שבו אוכל להתחיל לעבוד, עידכנתי.
כמה ימים לפני התאריך שוחחתי עם עומַר
(המחליף שלי), מדבריו הבנתי כי הוא יודע שאני חוזר, וכמובן שגם עידכנתי את מרכז
הרפת, ואז הבנתי עם מי יש לי עסק.
את כל הדברים האלה אמרתי לשחר (ולא
פעם הראשונה) ותשובתו הייתה – "אם כך - יש שתי גירסאות".
כאשר יש שתי גירסאות אז אחת היא האמת
והשנייה שקר. אם גירסת מרכז הרפת התקבלה, ברור מאליו שזאת היא האמת הצרופה, והגירסה
שלי היא שיקרית.
אם הגירסה שיקרית, הרי אני שקרן, וזה
התואר שבו זכיתי ממנהל מש"א, משום שרציתי להמשיך לעבוד.
ואני לתומי חשבתי שבתוקף תפקידו הוא
צריך לדאוג שלחברים תהיה עדיפות על שכירים בקבלת עבודה.
אני מקווה שהפעם עורך העלון לא ישמיט
קטעים מדברי בטענה שמישהו עלול להיפגע חס ושלום. עד עכשיו מי שנפגע זה אני, ואף
אביר לא הרים את ישבנו מהכורסא וחש להגנתי.
גם תגובת המערכת, הכוללת את משפט המחץ
"אין שופטים אדם בצערו" מיותרת הפעם, משום שחוץ מצער על ההתנהלות בעניין, אני לא מצטער על
מה שקרה.
למדתי מהר מאוד מה שלמדו לא מעט חברים
לפני (ולא רק גימלאים) שבכלל לא חייבים לעבוד.
לפי מיטב ידיעתי כל מי שיוצא לפנסיה
בחוץ, לא ממשיך לקבל את מלוא משכורתו, אלא איזשהו אחוז ממנה, אבל ברמת יוחנן אפשר
לחיות טוב בלי לתת כלום, כי ממילא תקבל הכל, בדיוק כמו שקבלת קודם כאשר קמת ב-
05:00 בבוקר, בגשם או בשרב על מנת לעבוד.
אז למה לקום?
אני כבר שנה לא ברפת, אבל עכשיו, הריח
הרע הנודף משם חזק יותר..
תגובה
קשה מאוד להתייחס לרשימה ה"טעונה" הזו. צר לנו מאוד שכך התגלגלו
הדברים.
כולנו מעריכים ומכבדים את צביקה ופועלו.
אין לנו ספק שנעשו גם טעויות במהלך הזמן.
טעויות הן חלקו של מי שעושה, ועל אחת כמה וכמה - של מי שעוסק גם ביחסי
אנוש.
כוונה רעה וזדונית - לא הייתה כאן.
לכל מטבע וסיפור יש לפחות שני צדדים, אף ששניהם מתכוונים לטוב - אין כאן
"הפי אנד", לא הכל ניתן לתיקון, ושוב, צר לנו על כך. צוות הרפת. .
רחל יפה
מחזור אולפן 70 ברמת יוחנן
לפני ארבעה שבועות התחלנו מחזור חדש
של אולפן, מחזור מספר 70!!!
כמו תמיד יש גם הפעם נציגים מחמש
יבשות והרבה ארצות: ארה"ב, קנדה, אנגליה, הולנד, גרמניה, אוסטרליה, ברזיל,
הונדורס, ונצואלה, ארגנטינה, יפן (מקויה), סין, רוסיה, ויש גם זוג נשוי
מקובה. ביניהם עולים חדשים ותיירים,
צעירים יותר וצעירים קצת פחות.
מבחינה אירגונית אנחנו בתקופת מעבר,
בין התקופה בה הסוכנות היהודית הייתה המפעיל היחידי של האולפן, לבין העידן החדש,
בו האחריות של הסוכנות נשארה לגבי העולים בלבד, והאחריות על התיירים הועברה לחברת
"מסע", כשההרשמה מבוצעת על ידי התנועה הקיבוצית, באמצעות "הבונים
דרור". קצת מסובך, נכון?
ההתארגנות החדשה קצת פוגעת באיכלוס
האולפנים בטווח הקצר, נקווה שזה לתקופה קצרה ושנצא מכך מחוזקים.
יש קונסנזוס בין כל אלה המכירים את
התוכנית של אולפני קיבוץ, שזו התוכנית שמביאה הכי הרבה צעירים בשנה לארץ. עשרות
אלפי תלמידים עברו את הקיבוצים בשנים האחרונות. המשמעות היא שלתוכנית "אולפן
קיבוץ" יש כוח רב בעיצוב הזהות של הצעירים היהודים, ובפתיחת דיאלוג חי ואמיתי
עם ישראל.
הפעם שמנו לנו למטרה לנסות להגדיל את
נקודות המימשק בין האולפניסטים והקיבוצניקים. זו גם מטרת העל של מפעילי התוכנית:
יצירת קשר עם החברה הישראלית. התנאים לכך שזה יקרה אצלנו הם אופטימאליים.
מה אני מבקשת ברמה המעשית:
אירוח לערב במשפחות "בית פתוח" (לא אימוץ). לאימוץ קשה
להתחייב, לשני הצדדים...
ערב אחד לארח בדרך כלל כולם יכולים.
בשנים האחרונות הייתה לכך היענות מרשימה. אני מחדשת בזאת את הבקשה למחזור הנוכחי.
נשמח אם יצטרפו משפחות חדשות למעגל המזמינים.
תירגול שיחה באנגלית, ספרדית, יילדים
ומבוגרים. (אפשר אחר כך גם זמן זהה לתרגל עם
האולפניסטים עברית...).
טיולים בסביבה: חברים שמטיילים / רצים /
מדוושים בשבת או אחר הצהריים בסביבה,
בבקשה הזמינו פעם אחת אולפניסטים לחוויה
כזו איתכם. אני בטוחה שגם המקומיים יצאו מורווחים (אנחנו מוכנים לעזור בתיאום
ושידוך).
השאלת אופניים: אם יש לכם אופניים שלא
בשימוש כעת, השאלה לאולפניסטים לכמה חודשים יכולה לשדרג את כל החוויה שלהם כאן.
שיחה בעברית קלה עם כיתות ב' וג': על כל נושא, במסגרת
הלימודים של הכיתות. הכל יתקבל בברכה .
יתקבלו בברכה יוזמות נוספות, כיד
הדמיון הטובה עליכם.
אני מקווה שתקופת האולפן אכן תענה
לציפיות של הצעירים, ושלנו כקהילה יהיו קשרים בלתי ממסדיים עם האולפניסטים..
ירמיהו
7. יאסו, אתונה...
והשיממון. אך כמה משעמם, לאן שלא אשא את רגלי אין לי מנוס
מד' על ד' אמות "על הסיפון" המשמימות. ים שלא ייגמר לעולם, מפה עד הנצח,
וחלקת המים, שנראית כל כך שקטה, כאילו נבהלת מהחרטום ומתנפצת עליו בשצף קצף, נשברת
לרסיסים ונמשכת לה בשובל לבנבן מאחורינו.
ואתה מחשב את השעות שעוד נותרו לך אל
הארוחה המשעממת הבאה, אל ה"פעילות" הלא נחוצה הבאה. אוי לאותה בושה,
אפילו ספר להפיג את השיממון הזה אין. רק ים וים וים, אנא אדוני הושיעה נא...
ממעמקים קראתי... אבל מיד אני תופס את עצמי, דווקא פה, בלב ים, יכולות להיות
קונוטציות לא נעימות למחשבות על עומקים... ובחלוף הזמן השעון הביולוגי חדֵל, לוח
הזמנים משתבש, אילולי השמש שעושה עימנו חסד בזריחותיה ושקיעותיה, הייתה גם הדעת
משתבשת. אלא שכל דקה מבוזבזת, מקרבת אותנו אל רגעי השיא של המסע הימי שלנו, אתונה.
בוקר אחד, מתעוררים לקול המולה ששוברת
את שיגרת התיקתוק והילל הבוקעים מבטן חדר המכונות. מנומנמים משהו אנו ממהרים לעלות
לברר מה פשר המהומה. משפשפים את העיניים ולא מאמינים. הנה, סוף סוף ה"אפולוניה" שלנו מכניסה
את עצמה אל תוך נמל.
נמל גדול ועסוק, וקבלת הפנים כבדה. כבר
מהרגע הראשון, אף על פי שעוד שעת בוקר מוקדמת, מראות הצפיפות העומס מוליכים עלינו ליאות.
כל כך הרבה כלי שייט שמצופפים עצמם למקום אחד לא ראתה השפחה על הים... כך או כך,
סוף סוף אנו בפיראוס, אתחלתא ד'אתונה.
ובינתיים, ספינת שירות קטנטנה מוליכה
אותנו בין אוניות רבות הקשורות לרציף, עד שמוצאת לנו מקום פנוי ליד אוניית נוסעים ענקית,
לבנה, שהשם שרשום על דפנותיה: "סיריה", לא משאיר מקום רב לדימיון הקודח
שלנו, ולא מבשר ישועות. מלהיפך, חלחלה אוחזת בנו. אם להודות על האמת, זו הפעם
הראשונה שיש סיכוי סביר שנהיה בקירבה ממשית כל כך לנוסעים שאינם מאנ"ש. ושוב,
כמו רפלקס מותנה, משתדלים לצמצם עצמנו במידת האפשר, לא לבלוט ולא להיות יוצאי דופן.
על פי מראם התמים של התיירים שיורדים מה"סיריה", אין לדעת מי מביניהם רודף
שלום ומי לא. יותר מאוחר יסתבר, כמובן, שהחשש לשווא.
על פי הלו"ז שקיבלנו, יש לנו
למעלה ממחצית היום "לחרוש" את העיר. בצעד קל אנו נבלעים בתוך אחת
החשמליות שעולה מהרחובות העכורים שנושקים לנמל, במטרה להגיע מעמק הבכא האפרורי אל
הדבר האמיתי.
סביבנו צפוף ורועש ומזיע. בדוחק הזה
צריך לשמור היטב על כליך מחמת עינא בישא, וכבר שמענו על כייסים זריזים שניצלו קלות
דעת של תיירים לא זהירים... לא להאמין, אבל שפת הדיבור שעולה מכל עבר היא יוונית,
אין בילתה. ובחשמלית הדחוסה הזו אין את מי לשאול שאלה כל כך פשוטה כמו איפה קונים
כרטיס נסיעה. פרובלמה. בלית ברירה אנו מוותרים על התענוג הזה, בתקווה שנגיע ליעדנו
לפני שמישהו יחוש בקלקלתנו... תופסים מקום פנוי באחוריים, ושוב מנסים למזער את
נוכחותנו הבלתי לגאלית.
החשמלית נעה לה באיטיות מעצבנת, משמיעה
קולות נהמה מוזרים בהחליקה על פסי הברזל שחורצים את הרחובות, חותרת בתוך האוויר
העכור שרבוץ על העיר. בתי קומות ומשרדים כהים מליכלוך, חסרי השראה, חולפים על
פנינו. הזמן שחולף ללא "ביקורת", נותן מקום לתיקווה שנרד מהכלי הזה בטרם
פורענות, אבל לא.
מפה לשם, באחת התחנות עולה "מבקר".
ברור לנו שאין מוצא. והוא מתקרב אלינו, לאט אבל מאוד בטוח, באיטיות מעצבנת שמותחת את
עצבינו המתוחים ממילא. מה עושים? אני שם לב שכול הנוסעים, על אף הצפיפות האיומה, מגישים
לו כרטיס קטנטן, בגודל של בול, והוא מנקב אותו. ואנו? לאן נישא את החרפה?
הנה הוא מושיט את ידו המבקשת, אנחנו
עושים את עצמנו לא מבינים מה הוא רוצה. כשהוא מתחיל לאבד סבלנות, אנחנו מבקשים על
נפשנו מפני הקנס: "תיירים", "לא ידענו", "לא שמענו",
"לא ראינו", וזה באמת נכון, אלא שאותו זה לא מעניין.
בשלב מסויים של המו"מ הוא מתרכך. בתנועות ידיים וביוונית שוטפת הוא
מצליח איכשהו להסביר לנו שה"טרמפ" הזה שביקשנו לעצמנו לא מקובל עליו.
הוא סוחב אותנו בתוך קופסת הסרדינים הזו אל קידמת החשמלית, בדיוק אל המקום שהיינו
צריכים לעבור בו בהתחלה, הוא מראה לנו מכשיר קטן שמחובר לאחד העמודים שתומכים את התיקרה
ליד הנהג, וגם... איך פותחים את התיק, מוציאים את הארנק, ונפרדים מסכום פעוט תמורת
הכרטיס...
לזכותו יאמר שהוא באמת היה נחמד, מסביר
פנים וסבלני, מה שלא הותיר לנו כל סיבה שלא לעשות כמצוותו. רשמנו לפנינו נקודה
לזכות האתונאים.
ובינתיים, מבעד לחלונות, התחילו קווי
המיתאר הכל כך ידועים ומוכרים של אתונה לגלות את עצמם לפנינו. אתונה מהגלויות
וספרי הלימוד, על בנייניה, רחובותיה, ובעיקר עתיקותיה המתנשאים מעליה בגאון, והיא
מתערסלת לה בתוך ים של ערפיח מאופק עד אופק.
החום והליכלוך מזכירים לך שאתה עוד לא
באירופה. מקסימום דרום תל אביב בקיץ.
בתחתית האקרופוליס, ממש כמו שכתוב
ב"מדריך" שבידנו, אנו יורדים מהחשמלית ועולים במדרגות האבן הלבנות
המוליכות אל הצוק שעליו מתנשא הפרתנון. חולפים על פני היסטוריה אילמת בת אלפי שנים,
שמכריזה על ניצחיותה. עבר מפואר שצומח מתוך עיר שוקקת הוויה אנושית כל כך עכשווית.
מקום וזמן שלא בדיוק מתחברים לך יחדיו. הארכיטקטורה, הפיסול והציור היווני ממש מדברים.
כל כך חי, מין תחושה שאי אפשר להתגבר עליה ללטף, לנגוע, לחוש את האבן הקרירה שאוצרת
בתוכה חיים ומוות.
אחר כך, בשעת צהריים מאוחרת, אנחנו
נופלים על מתחם הקמפוס של האוניברסיטה, משוטטים בצל עצי הגן הבוטני, רעבים וצמאים.
בודקים בארנק שמא יש בכוחו של כספנו הדל לספק לנו דבר מה לאכילה, אבל מהר מאוד זונחים
את הרעיון הבזבזני הזה. נאכל בערב.
ופתאום, כאילו מתוך חלום נעים, נקרה בדרכנו
עץ תות שופע פרי אדום שחור. תות עץ אמיתי, מאותו סוג שאפשר היה למצוא בזמנו בלולים
הישנים שלנו. לרגע אנו מסתכלים אחד על השני, כשאותה מחשבה בדיוק חולפת לה בראשנו,
לאכול או לא לאכול.... .
(אי"ה, המשך בשבוע הבא).
רפאל רפפורט
קן טעמים
נכנסתי לחדר האוכל, לקחתי עגלה
המיועדת לכך, והתחלתי להערים עליה מטעמים. עגבנייה חמצמצה, גבינת קוטג', ממרח,
זיתים, דייסת קווקר וביצה מקושקשת. איש איש וטעמו עימו... במתקן הקפה מזגתי
"הפוך" עם שני סוכרזית. ליד שולחן המחשב רשמתי את שמי. התיישבתי ליד
השולחן, והתחלתי לסעוד, וראה זה פלא, הקפה המתוק נעשה מר. אחרי שטעמתי מהדייסה
וייתר המאכלים היו זקוקים למלח, כדי שטעמם לא יהיה תפל. עד כאן, מטעמי ארוחת
הבוקר.
לכל חג יש טעם מיוחד. בראש השנה תפוח
בדבש. בסוכות אתרוגים ממותקים. בחנוכה לביבות וסופגניות. בט"ו בשבט פירות
מיובשים. בפורים אזני המן. בפסח מצות וחזרת אדומה המייצגת מרור. ביום העצמאות
חובייזה ומנגל. בשבועות כל מיני גבינות, וביום הכיפורים רעב.
הרבי ב"חיידר" היה כותב את
אותיות האלף-בית בדבש, כדי שהילדים יחושו במתיקות טעמי המקרא. ההטעמות משתנות לפי
הצורך. מגוון מיוחד יש למר: מרות פירושה שלטון, בעוד מרי הוא ההיפך, וישנו המור
שהוא תבלין ריחני. .
לבקשת המזכירות אנו מפרסמים שנית את הנוהל החדש לגבי
מוקד
שירות רפואי טלפוני
החל מיום ראשון , 11/3/2007 ובהמשך להחלטת האסיפה בנדון, עומד לרשות החברים
מוקד רפואי טלפוני.
שירות זה ניתן בנוסף למערכת
הבריאות העומדת לרשות החברים היום לרבות האחים/אחיות תורנים ורופא כונן.
החברה המספקת את השירות,
"שר"פ – שירותי רפואה", נותנת היום שירות דומה ל- 123 קיבוצים,
ביניהם שיתופיים כגון: ברעם, מעגן-מיכאל, בארי, יוטבתה, חצרים, גן-שמואל, מעברות
... וגם: אושה, שער-העמקים, עין-המפרץ,
נען, אלונים, אפיקים ...
המוקד עומד לרשותך החבר מחוץ לשעות פעילות המרפאה כאשר אתה נמצא
בקיבוץ, ו-24 שעות ביממה כאשר אתה נמצא מחוץ לקיבוץ, בכל מקום בארץ.
המוקד נותן את השירותים הבאים:
א) קבלת הקריאה הטלפונית. שיחה
ואיבחון על ידי הרופא הנמצא במוקד (רופא משפחה).
ב). במידת הצורך (לפי בקשת החבר או איבחון
המוקד), שיחה עם רופא מומחה (ביניהם מנהלי מחלקות בבתי חולים) בתחומים:
# רפואת ילדים.
# רופא נשים.
# גריאטריה (קשישים).
# פרמקולוגיה (ייעוץ בנושא
תרופות).
# פסיכולוגיה (בריאות הנפש).
ג). במידת הצורך יפנה המוקד את הטיפול
לצוות הרפואי בקיבוץ. (כאמור לעיל,
החבר יכול תמיד להתקשר לצוות הרפואי,
אבל אפילו אם התקשר למוקד, כאשר
המוקד מזהה שרצוי שהצוות הרפואי יראה את
החבר, המוקד ביזמתו יתקשר עם
הצוות על פי מספרי הטלפון שמסרנו לו).
ד). הפנייה למיון. אם הרופא במוקד
מזהה צורך, הוא מפנה את החבר למיון
ובמקביל שולח למיון בפקס את הפרטים, כך
שכאשר החבר מגיע, המיון כבר
מחזיק את פרטי ההפנייה.
ה).
הזמנת נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) לפי הצורך.
שירותים שהחבר יכול לקבל בעת שהוא
נמצא בכל מקום במדינה מחוץ לקיבוץ.
א). כל שירותי המוקד הטלפוני כמפורט
לעיל.
ב). שירות של ביקור רופא. לפי בקשת
החבר ישלח אליו רופא למקום בו הוא נמצא
(בית מלון, דירת משפחה, או חברים וכיו"ב). ביקור הרופא יהיה כרוך בתשלום
על ידי החבר של 45 ₪.
ג). לפי בקשת החבר הפנייה למרפאת לילה
הקרובה.
ד). הפנייה למרפאת שיניים לטיפול
"עזרה ראשונה" בערים: חיפה, תל-אביב, באר-
שבע, ירושלים. תמורת הביקור במרפאת השיניים ישלם החבר 45 ₪.
לצורך קבלת כל השירותים הנ"ל יש
להתקשר
לטלפון מספר 1-700-700-752
רצוי להכניס המספר לטלפונים הניידים.
המענה במוקד הוא מיידי.
מספר מלים כלליות.
שירות המוקד יופעל בשלב ראשון לתקופת
התנסות של שישה חודשים. לאחר תקופה זו, ובהתאם לרמת השימוש ושביעות הרצון של
החברים, נחליט אם להמשיך אותו או להפסיק.
אני מדגיש שוב, שירות זה בא בנוסף לכל השירותים הקיימים.
החברים מוזמנים להתנסות בשירות. רצוי להתקשר קודם כל למוקד, ורק אחר-כך, אם הבעיה
לא נפתרה לשביעות רצונו של החבר, להתקשר לאח התורן או להזעיק את הרופא הכונן שלנו.
השירות הרפואי נוהג להתקשר עם חברים
שפנו למוקד על מנת לקבל משוב לגבי שביעות רצונם.
יחד עם זאת חשוב גם לנו לקבל משוב כזה ונשמח אם חברים שהתנסו בשירות המוקד,
לטוב וגם לרע, ישתפו
ב"חוויותיהם" את הצוות הרפואי שלנו..
לידיעת החברים
בין התאריכים 1.4.07 עד 10.4.07 לא תהיה קבלת רופא
במרפאת שיניים.
במיקרים דחופים בלבד, החל מתאריך 1.4.07 ניתן יהיה
לפנות למוקד שר"פ בטלפון: 1-700-700-752
לשם עזרה ראשונה בלבד!!! שלא נזדקק. חג שמח!!!.
הנחות במשתלת יגור
לחברי רמת יוחנן
הגענו להסדר עם משתלת קיבוץ יגור: לרמת יוחנן מס.
לקוח 65201.
לחברי רמת יוחנן תינתן הנחה של 20% עם הצגת
תעודת זהות וציון מספר הלקוח.
התשלום בקופה ובאחריות החבר !!!
רצוי לא להגיע בשבת, מאחר ובקופות עובדים תורנים
ועלולות להיות אי-הבנות בקשר להנחה..
תודה
אנו מודים לכל החברים שתמכו, ועזרו לנו לעבור את הימים הלא
קלים שעברו עלינו.
משפחת קציר.
ראויה להערכה
סיוון קרש זכתה לתעודת הערכה
מטעם אוניברסיטת בן גוריון בנגב
על הישגיה בשנת הלימודים תשס"ו,
במסגרת לימודי התואר הראשון
בפקולטה למדעי הרוח והחברה,
במקרא, ארכיאולוגיה, והמזרח הקדום-ארכיאולוגיה.
לסיוון - יישר כוח! ובהצלחה בהמשך.
