הטימטום שבעצבות
עצבות הרי אינה עבירה, אלא טמטום הלב. שבעצבות
- אין העבירה
היותר גדולה יכולה
לגרום. מה שאנו אומרים שצריכים להיות בשמחה -
אין כוונתנו
לשמחה של מצווה, כי הרי
שמחה של מצווה מדריגה היא, וכלום יכולים לדרוש מכל
אדם מישראל, שיהא בעל מדריגה? כוונתנו רק - שלא להיות בעצבות: פשוט, יהודי שאינו בשמחה ממש על שהוא יהודי - הוא כפוי טובה לשמים. (ר'
אהרון הגדול מקארלין)
פרוטוקול הנהלה כלכלית מיום 1/3/2007
נוכחים: אבנר אחיטוב, דניאל פרי, אורי בראב,
שחר צור, רותה יריב, אמיר סלייפר,
עידו רודוי, נתי אבן דר, יגאל
פינגרמן, אודי פלד, שי מיכאל, עוז אלניר,
אילת מאירוביץ.
נעדר: עמוס נצר.
1. עיסקת מכירת
השליטה בתנובה לאיפקס.
לרמת יוחנן יש כ- 0.3% ממניות תנובה.
לקראת ועידת תנובה שתתקיים ב- 6/3/07, על כל קיבוץ להחליט על עמדתו בנושא. כדי שהעיסקה
תיתבצע, נדרש ש - 75% מבעלי המניות יצביעו בעדה. ההנהלה הכלכלית החליטה בעד המכירה
והינחתה את
לגבי הסוגיה האם רמת יוחנן מוכרת את
המניות שבבעלותה – הוחלט להמתין כחודש ולקבל יותר אינפורמציה מיועצינו על רמות המס
והתשואה הנובעים מאחזקת או מכירת המניות.
2. נטיעת פרדס
ב- 2007.
דוּוח שדגימות הקרקע בחלקה הצפונית של
בית צפון מראות שהחלקה מתאימה לגידול הדרים, ולכן אנו ממשיכים בקידום הנטיעות
בקיץ.
3. פרויקט מתקן
טיהור השפכים.
דווח על התקדמות. המתכננים סיימו את
הכנת תיק התיכנון הראשוני לטובת הגשה לאישור הרשויות. עקב בעיות בירוקרטיות
הדיונים בוועדה המחוזית התעכבו. ביום שישי (לאחר ההנהלה) דווח לנו שהמתכננים נפגשו
עם מהנדס המחוז מטעם משרד הבריאות, ושהם אופטימיים לקבלת אישורים בחודשים הקרובים.
רשם: אבנר .
עַל שַׁיִשׁ וּקְלָף
פָּנִים
וְשֵׁמוֹת, רְשִׁימָה מִתְאָרֶכֶת
מְרַחֲפִים
מוּל עֵינַי כְּעָלִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת,
קוֹרְאִים
בְּלִי קוֹל לְהַמְשִׁיךְ וְלָלֶכֶת
עוֹד הַאוֹפְק
רָחוֹק וְהַדֶרֶךְ מוֹשֶׁכֶת.
לְשָׁם
נֶחְפָּזִים, נוֹהֲרִים הַשְּׁבִילִים
בְּסֶכֶר
הַזְּמַן יֵעָצְרוּ חַיִּים וּמִלִּים,
עַל
שַׁיִשׁ וּקְלָף יִחְיוּ הַמִּלִּים
רַק הַחַיִּים,
תָּמִים וְכָלִים.
אֶת
שֶׁאָבַד לִנְצוֹר כְּבָבַת
לְבָרֵךְ
עַל הַיֵּשׁ עִם רָב אוֹ מְעַט,
גַּם
הַנֶּעֱקָר הוֹתִיר פּה שׁוֹרֶשׁ
וְלִבִּי
שִׁכּוֹר מִפְּרִיחַת כְּלִיל הַחוֹרֵשׁ.
2/3/07
ראובן עזריאלי
בשלהי פורים של הילדים
פורים חלף בשמחה, צהלה ותחפושות
נהדרות.
בשנים האחרונות התפתחה מסורת יפהפיה
שילדי בית הספר, מכל הכיתות, בהנחיית המדריכים, מתכננים, מקימים ביתנים, ומפעילים
במהלך הערב את הילדים הצעירים יותר ואחד את השני.
אפשר היה לראות במשך השבוע שקדם לחג
את ההכנות והתכנונים אשר העסיקו את הילדים מכיתות א' ועד בכלל, כל זאת תוך אווירת
עשייה ורצון לתרום לקהילה. הדבר בא לידי ביטוי במסיבת הפורים.
תודה רבה לכל העושים במלאכה: מדריכי
הכיתות, הילדים והנערים וכל הרבים שתרמו מזמנם להצלחת הערב.
תודה רבה ולהתראות בפורים הבא! צוות החינוך.
גדיא
סיפור
פשוט
במהלך השבעה בבית משפחת קציר, הגיע
לביקור ניחומים פריינטה.
מי זה פריינטה?
ובכן, השאלה היא לא מי זה, אלה מה זה
פריינטה, ועל זאת בהמשך. ובעוד עמרי רימון מכין
כוס תה, יעל כפיר, הידועה בתואר "אם הבנות", כבר משפצרת באמצעות
אותו פריינטה, אירוח באתר החרמון לילדי שמ"ע (החרשים) מביה"ס כרמל
זבולון.
עתה, 60 שניות על פריינטה: פריינטה הנ"ל, הוא דמות מיתולוגית, אחד
ממפקדיה המוערכים של סיירת גולני המהוללת (בה משרת גם עמרי רימון כלוחם אלפיניסט
במילואים). לוחמי סיירת גולני נעזרים בעמותה המשרתת את הלוחמים ובני משפחותיהם.
הכספים לעמותה נאספים מתרומות של אנשים שהיחידה חשובה לליבם. בכספים אלה מצ'פרים
את הלוחמים בתחומים שידו של צה"ל קצרה מלסייע.
החבר פריינטה החליט יום אחד שצריך
להקצות משאבים גם למען אוכלוסייה אחרת. מן הסוג שלא יגיע להתגייס לצה"ל במסלול לוחמים מן המניין.
פריינטה הסב חלק מכספי עמותת הסיירת לטובת הרעיון. בכסף נבנתה בקתה אלפיניסטית
במרומי החרמון (עוד יותר גבוה מנקודת הרכבל
העליון). ומאז, מידי חורף, פריינטה מגייס מספר חברים שלו, שמתייצבים ליום
פקודה בלי להסס כדי לסייע באירוח בעלי מוגבלויות. הם מעלים גם ילדים עם כסאות
גלגלים למגלשות שלג, מרימים ומורידים אותם, מסיעים אותם בחתולי השלג (הטרקטורים
האלה עם השרשרת שמפלסים דרכים בשלג ופותחים צירים), מעלים אותם לאופנועי שלג. הכל
כמובן בהתנדבות מלאה, לנשמה נטו. וכך, אחת לשבוע בערך, מגיע אוטובוס מלא בילדים
מבית החולים שניידר, או מרמב"ם- חולי סרטן ובני משפחותיהם, או מאיל"ן,
וכד', ליום בלתי נשכח באתר החרמון.
עד כאן פינתנו "60 שניות
על".
נחזור אלינו. יעל כפיר כאמור, קבעה עם
פריינטה האגדי, מהיום למחר אירוח לילדי שמ"ע שלנו. (במקרה התבטלה לו קבוצה
אחרת, כך שהשתחלנו למשבצת שהתפנתה).
אני קיבלתי מצוות שמ"ע שלנו
הזמנה להצטרף, ובהחלטה של רגע, יצאתי, בהרכב משפחתי מייצג.
הטיול הזה אמור היה להיות מכוסה על ידי משה יערי,
כתבנו המשוטט למועצה, אך משה לא הצליח להגיע, כך שנודבתי מייד לתפקיד העיתונאית
(למה לא, ברצון. אפילו הבאתי מצלמה).
לא אלאה את ציבור הקוראים בעלילותינו
בשלג. אתרכז בפרטים החשובים. בהגיענו לאתר, עלו לאוטובוס שלנו "שני מלאכים
בלבן", הלא הם עמרי רימון וצור לביא. שניהם, כך התברר, לוחמי סיירת גולני אלפיניסטים
במילואים, ומשתייכים ל"צוות פרינטה",
והם עשו בבוקר את כל הדרך, רק על מנת לטפל בנו אישית. הם הינחו אותנו בביטחה
במסלול העוקף לרכבל העליון, בדרך הצבאית,
ישירות לפסגת החרמון, לבקתה שהזכרתי כבר, מייד התחילו ב"תכלס": להעמיס
ילדים לחתולים, למגלשות, לאופנוע, וכך במשך מספר שעות זכינו כולנו למנת
ה"חראקות" בשלג. הועמסנו ונפרקנו, ושוב הועמסנו, ושוב נפרקנו, טולטלנו, החלקנו,
צחקנו, והשתעשענו עד בלי די.
הכתבה הזאת אמורה להתפרסם במספר
ערוצים: ברמת יוחנן, בבית הספר כרמל זבולון, ובמועצה. לכל קהל אני מניחה שעלי לשים
דגש אחר. לחברים ברמת יוחנן אני מביאה את
התרומה של עמרי רימון וצור לביא (שגם הוא מסונף לרמת יוחנן).
עמרי רימון בנקודת המבט שלי עד היום
היה מקוטלג למשבצת מנהל הגד"ש האולטימטיבי, על כל העוצמה והאחריות שבתפקיד.
(עמרי בשבילי הוא עדיין "הבן של אורי
ורעייה", כמו שצור הוא "הבן של טובה לביא", מורתי מכתה א'). עמרי
וצור הם "סלבס כדורמים", אלא שלצד הנוכחי באישיותם לא התוודעתי עד היום.
לראות איך בסבלנות ובעדינות עמרי (וצור ) מרימים ומורידים ילדים מ"כלי
המשחית", נותנים יד לזקנות כמוני (להעביר אותי את הכביש), מפרגנים לאיה שלי בכיף גדול, נוהגים את הטרקטורים בשלג, ועל פי הזמנה אישית
נותנים גאז או מורידים גאז... ביקשנו -
קיבלנו. בהמשך, עמרי ירד לנקודה הצבאית למטה, וחזר והביא ארוחה חמה (בחמגשיות צהליות). שניהם (צור
ועמרי) לא שקטו עד שהמשימה הושלמה בחלוקת
צעיפים וכפפות של "היחידה"
לכל הילדים (אוטובוס מלא).
כשהתברר לי ששניהם נוהגים לחזור על
הפעילות הזאת לעיתים תכופות למדי, בכלל התעלפתי. פריינטה נותן פקודה: יש עבודה,
והחברה מתייצבים. רואים להם בעיניים את הכבוד והאהבה למפקד. הם עושים ונותנים בכיף.
יש לשניהם יכולת "לתת נטו, בלי להרגיש פראיירים".
יש להניח שרוב הילדים משמ"ע לא
יגיעו לאתר החרמון כתיירים, ויתכן שלהם זו תהייה הפעם הראשונה והאחרונה. ילדי
שמ"ע ממעטים לדבר ולהביע רגשות. השפה שלהם היא "הישרדותית", בעיקר
בהיבטים פרקטיים. היכולת שלהם לבטא את הערכתם באוזני השומעים היא מוגבלת. העובדה
שכולם התייצבו בזמן להסעה ולא נעדר אף אחד, היא הנותנת, לגבי החשיבות העצומה של האירוע
עבורם.
בשמם, ובשם משפחתי, אני מבקשת להודות
לשניכם, עמרי וצור מעומק הלב. (בערוצים האחרים ארחיב על יעל כפיר ודליה, שברמת
יוחנן לא מכירים, שגם הן צוות לעניין).
בכל אופן, כשחזרנו יעל כפיר לחשה לי:
אפרת הייתה צריכה להספיק לתת עוד משהו, עוד מתנה, והיא שלחה אותה בדרכה..
אמיר סלייפר שואל ואולגה קלריך מספרת לו על הקליטה בקיבוץ.
אולגה קלריך, עדיין חדשה ולא מוכרת
לרוב החברים. בשקט ובצנעה היא מפלסת לעצמה את צעדיה הראשונים ברמת יוחנן. אפשר
לפגוש אותה ליד השולחן בחדר האוכל, במחלקת המחשב בפלרם, או בבית התינוקות. אולגה
היא אישתו של סשה ואמא של אריאל, בן שנה, ומועמדת לחברות. היא נולדה באוקראינה
ועלתה לארץ בגיל 21.
- איך שמעת על ישראל? מההורים? בבית הספר? בתנועה?
התעניינות כללית?
רציתי להכיר את הארץ. שמעתי עליה הרבה
באוקראינה, רציתי לטייל, לחוות חוויות חדשות, כמו כל צעיר. כשהגעתי לא הייתי בטוחה
בשום דבר, ולא ידעתי מה יהיה, אבל ידעתי שאני רוצה להישאר בארץ. באוקראינה היו בתי ספר יהודיים רק כעשר שנים, ורק בערים הגדולות.
היה אירגון מקומי שבו נפגשו אנשים בחגים גדולים כמו פסח, יום כיפור, ראש השנה.
האירגון הפיץ עיתון והפעיל עזרה סוציאלית למיעוטי יכולת. כמו כן הועברו שיעורי
עברית והיסטוריה למי שרצה לעלות ארצה, ולכל המעוניין. שם למדתי מספר חודשים לפני
עלייה. העזרה עיקרית הייתה מהסוכנות היהודית. בערך בגיל 13 נחשפתי לנושא השואה,
בעיקר מסרטים תיעודיים שהוקרנו סמוך ליום הניצחון על פאשיזם, שהוא חג גדול
בברה"מ וחל ב-9 למאי.
- מה הם קשיי
הקליטה בארץ? בלי שפה, בלי משפחה, ובלי ידיעה מה הולך להיות בעתיד.
לא היו לי קשיי קליטה מיוחדים. למדתי עברית באולפן
באוקראינה והמשכתי בארץ, לאחר מכן בבית ספר להנדסאים, במקביל עם לימודים. השתדלתי
לקרוא עיתונים ישראלים לראות תוכניות טלוויזיה רק בעברית. התארחתי הרבה אצל משפחות
ישראליות, וזה עזר לי, לא רק עם השפה, אלא גם להסתגל יותר מהר. הכרתי קצת מקומות בארץ, ולאט
לאט נכנסתי לשיגרה הישראלית. התחלתי ללמוד בטכניון בבית הספר להנדסאים, סיימתי
הנדסאית מחשבים. תוך כדי הלימודים גם עבדתי, ואחר כך הלכתי לאוניברסיטה הפתוחה
להשלים תואר. את התואר עדיין לא סיימתי. לקחתי הפסקה, יש לי עכשיו עבודה, ילד
ומשפחה, וזה קצת קשה לעשות הכל יחד, אבל, אני מקווה ורוצה מאוד לסיים.
את סשה הכרתי דרך חברים שהגיעו
מאוקראינה. בהתחלה רק דיברנו בטלפון, אחר כך פגשתי אותו, ועכשיו יש משפחה וילד.
את היסודות בעברית שלי למדתי באולפן,
אבל לדבר שוטף ולהבין, זה בא אחר כך, מהחיים, מפגישות בעבודה ועם אנשים.
- האם את
חשה בהבדלי המנטליות בין עולים חדשים וישראלים?
הישראלים הם אנשים יותר פתוחים, לא חוסכים במילים,
לפעמים בוטים מדי אבל יחד עם זאת שמחים וחמים. ההתנהגות של העולים החדשים היא פחות
משוחררת, יותר מאופקת. אני לא קובעת אם זה לטוב או לרע, אבל לדעתי זה נובע מחינוך
יותר נוקשה, יותר משמעת בגיל צעיר. גם להגבלה בחופש הביטוי עד שנות ה-90 היה תפקיד
ביצירת ההבדלים האלה.
אחרי שפגשתי את סשה, וסיימתי את
הלימודים, עברתי לחיות איתו ברמת יוחנן. מצאתי עבודה בכרמיאל, בבית תוכנה,
כמתכנתת. העבודה הייתה כתיבת תוכנות למפעלים. בהזדמנות זו ביקרתי בהרבה מפעלים,
בין השאר מפעלים שנמצאים בקיבוצים, לדוגמא תמה , תוסף, פרי פסגות.
עד לאחרונה עבדתי בחוץ, אבל כל אותו זמן
רציתי לעבוד בפלרם. זה קרוב לבית וגם המקצוע שלי. מזה כשבועיים אני עובדת בפלרם. כאמור, ביקרתי במפעלים אחרים
ומאוד התרשמתי מפלרם, עד כמה הכל מסודר, לא רק במחלקה שלי. אני רואה כמה אנשים
אחראים ומשקיעים וזה נותן לך את החשק להצטרף ולתרום.
- עלית לארץ בגיל 21 ממדינה בעלת משטר
סוציאליסטי. מדינת ישראל היום היא קפיטליסטית ביסודה, ויש גם תופעה ייחודית - הקיבוצים. מה גרם לך ללכת אחרי
סשה לקיבוץ ולא למשוך אותו החוצה?
אני מאוד אוהבת את הטבע, את השקט
והשלווה. גם באוקראינה גרתי בעיר מאוד קטנה. אין בלאגן של העיר, כבישים ורעש. מצד
שני, יש קירבה לקריות ולחיפה. גם סשה אוהב את הקיבוץ ולכן החלטתי להצטרף אליו. אחר
כך מצאתי עוד יתרונות רבים בקיבוץ, לדוגמה גידול הילדים. לגבי ההפרטות שעכשיו כולם
מדברים עליהן, אני תומכת באותן ההפרטות שימנעו בזבוז. הכסף הוא של כולנו.
- איך את מרגישה עם תהליכי הקליטה
וההתאקלמות? האם יש לך בעיה להיכנס לחדר האוכל לבד, כשנדמה שכולם מסתכלים רק עלייך?
האמת שבהתחלה הייתה לי הרגשה
כזו, אבל זה לא הפריע לי. אני חושבת שזה נורמאלי. אנשים לא מכירים בן אדם חדש אז
מסתכלים, רוצים להכיר. בסך הכל אני לא לבד, אין בעיה. למרות שעבדתי תקופה בחוץ,
הכרתי כמה חברים בקיבוץ, יש לי פה משפחה גדולה, ותמיד אני יכולה להצטרף לחבר'ה
מהעבודה.
- כאחת שרוצה להיקלט בינינו האם יש לך
הרגשה שהיית רוצה יותר ליווי והסבר על מה שקורה? איך עובדת המערכת, המוסדות,
העבודה, החינוך, הבריאות?
אני בהחלט מרגישה תמיכה. לדוגמה –
קיבלנו עכשיו מוועדת קליטה טפסים וחומר שקשור למרפאת שיניים, עופרה אמרה שנקרא,
ואם יהיו שאלות היא מוכנה ברצון לשבת איתנו ולהסביר. אבל האמת היא שאת רוב הדברים
סשה הסביר לי.
-
איך הולך לך בבית התינוקות?
בסדר גמור, אני מאוד מרוצה. זה מקום
ממש נהדר. הילד בגיל כזה שהקניית הביטחון מאוד חשובה, אני מרגישה שיש לו את זה,
הוא אוהב את המטפלות שלו ונקלט טוב.
- האם
שמעת על מושג "לינה משותפת" שהיה קיים בעבר בקיבוצים?
שמעתי על ה"לינה המשותפת". השיטה הזאת
התאימה לקיבוץ בתחילת דרכו כאשר השיתוף וה"יחד" היו ערך עליון. עם הזמן
החיים נעשו פחות שיתופיים, עובדה שהיום לא רואים תופעה כזאת בקיבוצים. אם זה היה
נהוג היום, הייתה לי בעיה עם זה, כי זה לא התנהגות משפחתית טבעית.
- איך הרגשת בזמן המלחמה האחרונה, חוויה שבטח לא
עברת בארץ הולדתך אוקראינה? האם היו
רגעים שרצית לחזור הביתה?
היה מאוד מפחיד, אבל נשארנו בקיבוץ והמשכתי לעבוד
בכרמיאל . הנסיעות לשם ובחזרה היו בשעות עם הרבה נפילות של קטיושות. ההימצאות על
הכביש הייתה מאוד מלחיצה. במשך העבודה היינו יורדים 10 פעמים ויותר למקלט. העבודה
לא זרמה, אבל כל המפעלים באיזור התעשייה בכרמיאל פעלו . ההורים שלי באוקראינה נורא
דאגו. התמונה שנראתה להם ניבנתה מפיסות
אינפורמציה, ולא הצלחנו להרגיע אותם. עם כל זה, לרגע לא חשבתי לחזור לאוקראינה.
בביקורים האחרונים שלי שם הרגשתי שאני שייכת לפה.
את מצליחה להתחבר לתרבות המקומית?
אני נורא רוצה להתחבר. אנחנו משתדלים
לבוא ולהשתתף בכל חג או אירוע.
לא הייתי עדיין ב"עומר", אבל היינו ב"חג המים" האחרון. נדהמתי
מההשקעה האדירה של המשתתפים ורוח ההתנדבות שלהם. אני מקווה שבעתיד אוכל להשתתף
ולתרום לתרבות המקומית.
למה לא רואים אותך בפאב?
זה באמת המקום היחידי שהייתי בו פעם
אחת. פשוט לא יצא לי, לא יודעת למה, שנינו, גם סשה וגם אני היינו עסוקים, למדנו
הרבה מאוד יחד, כך שזו הייתה תקופה של לימודים, עבודה, בניית המשפחה וגם ילד, כל
זה יחד גוזל זמן וכוחות.
ומילה לסיכום -
אנו מאחלים לאולגה שתמשיך באותו שקט,
צניעות ונחישות, לפלס את דרכה בעבודה, בחברה, בקיבוץ ובארץ. קליטה נעימה. .
ירמיהו
7. בטלה מתוקה, שמש, ים וקניות...
הגירוש מגן עדן היה, מלבד עלבון צורב,
גם פגיעה לא קטנה באגו. במצב כזה אתה פשוט מבקש את נפשך להיעלם, שהרצפה תפער את
פיה ותבלע אותך. עברנו על כמה דיבֵּרים חשובים, ביניהם, "לא תיתגנב",
ו"לא תחמוד", ולא לקחנו בחשבון "סיכונים" ו"תקלות"
בדרך... ועתה התובנה שבדיעבד, לא הקלה על כאבי ההתפכחות, אנחנו בדרך החוצה, וברקע
מסיבת ההוללים הזו נמשכת בששון, מלווה אותנו בקול ענות מעצבן.
שבנו אל אותו המעבר, אל אותה מרפסת
השירות המסריחה והמלוכלכת, ודרכה אל המקום הראוי למי שאין חושיו מבחינים בין המותר
והאסור. השעה כבר הייתה מאוחרת, שעה שבעצם שייכת כבר לשעות הקטנות. ובחוץ, הלילה
חמים ונעים, פיצוי מה על עגמת הנפש, אבל לאף אחד אין מצברוח להנאה מהנחמה פורתא
הזו, מיהרנו להתכרבל ולהתעטף ביגוננו בשק"ש, כל אחד בפינתו, ונרדמנו אל המחרת
שצפן בתוכו את הביקור החטוף ברודוס.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום חדש. מתעוררים לקול צפירות
האוניה, והנה אנו כבר ממש בכניסה לנמל, חולפים ליד העמוד עם פסל האיילה המפורסם
שבכניסה, ולמולנו העיר רודוס מרימה את עצמה אל צלע ההר, מראה שמזכיר במשהו את
חיפה, אך הרבה יותר קטן וצנוע. ולמעלה,
כמו כתר על ההר, מצודה אפרפרה, זיכרון שכוח מספר אגדות.
פותחים את "המדריך" ומשננים
את המידע ההכרחי: "אי השמש", כך כתוב שם, אי שנולד כתוצאה ממפגש פורה
בין הליוס אל השמש לנימפה רודה - ומכאן שמו. ואחר כך בא פירוט הצעות העינוגים
והפינוקים וההתעסקויות שהאי הזה מציע לתיירים הבאים בשעריו… אפשר למצוא כאן בטלה
מתוקה, קרני שמש מלטפות, תרבות ססגונית, מוסיקה ים תיכונית, עיר עתיקה מוקפת חומה,
וים ים ים, כחול כהה, נקי וצלול, שנושק אותה. מה"מדריך" שבידי אני קורא
שמה שנשקף אלינו הוא מראה ימי-ביניימי. העיר שמורה, ויש בה רחובות צרים ומפותלים, כיף
ללכת לאיבוד בתוך סמטאותיה, שווקיה, דוכניה, ה"מציאות" והמזכרות,
שמוציאות את העיניים בצבעוניותן... ממש פה, ב"מלון השושנים", נפתחו ב - 1949
שיחות שביתת הנשק ונחתמו ההסכמים לאחר מלחמת השיחרור.
מעט השעות שמוקצבות לנו לשיטוט בעיר,
לא מותירות זמן רב לארוחת הבוקר. שוב מתקתקים אותה חפוז ובחוסר מעוף שיגרתי.
מתארגנים, ושמים פנינו אל עבר היציאה. חבל על כל רגע.
והנה לפני הפתח, כאילו מעולם לא הייתה
כאן על האוניה הזו מסיבת ההוללים שכמעט נשקה לאשמורת השלישית, כבר משתרך לו תור של
חסרי סבלנות. עומדים ומחכים, וזה מעורר תמיהה. מילא אנחנו, שנמקים בשיעמומנו, אבל
מה גרם לאלה להשכים כל כך? האם הם יודעים "משהו" שאנחנו עוד לא יודעים?
הצטרפנו לתור והתחלנו מעלים השערות
מהשערות שונות לסיבת ה"זריזות" הזו. רמז לתופעה היו כמובן התיקים,
והאמתחות, והסלים הריקים שהיו בידי המחכים. כלים שהיו אמורים להתמלא "מציאות"
ומזכרות. אם להודות על האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שניתקלנו בתופעת ההתמכרות
הכפייתית של קנייה לשם תענוג הקנייה, תופעה שמשמנת את גלגלי תעשיית התיירות.
ובינתיים השער סגור. למה לא פותחים
אותו? לאף אחד אין תשובה. כנראה חל עיכוב בלתי צפוי? שתיקה. לא יודעים מה קורה. על
כל פנים תוך כדי הצטרפותנו לחבורת המחכים, אנחנו מנסים לברר, אולי מישהו שמע או
ראה את ידידינו האנגלים ש"נעלמו" לנו. לאיש מהנוכחים אין בדל של מידע.
המסקנה המתבקשת היא שהם כנראה עדיין
"עסוקים בשלהם". מאז ההפלגה עדיין לא פגשנו אותם, מה שמעלה עוד סברה לא
"בלתי הגיונית", שהם לא כל כך מעוניינים להיראות במחיצתנו, שמא ייוודע
דבר קירבתם המוזרה ל"סיט פסנג'רס". ואני מהרהר לעצמי, אם הם היו אתמול
במסיבת הריקודים, האפשרות שהם לא השגיחו בביזיוננו היא אפסית. אבל יכול מאוד
להיות, שגם בזמן המסיבה הם היו "עסוקים בשלהם", שבחשיכה הכללית לא
הבחינו מי בדיוק מפזז שם על הרחבה...
סוף סוף פותחים את השער. איש מאנשי
הצוות, שמשגיח על היוצאים, לא מנדב הסבר לעיכוב, או התנצלות. אבל לא חשוב, העיקר
שמשחררים אותנו מהכלא המשייט הזה שתקוע לו עכשיו אסור באסוריו לרציף. היכוני
רודוס! אנו באים!
מקבלת את פנינו עיר עסוקה, רעשנית
וצבעונית, טרודה בחמודותיה המוצנעות והלא כל כך... מגלה טפחיים ולא מכסה טפח. אפשר
שכאן זה לא פמגוסטה. כל פיסת קרקע מנוצלת לתעשייה תיירותית, יש מה לראות, יש מה
לעשות, יש שוק! הללויה!!!
תיירים קונים מכל הבא ליד, גם אנו
נישבים בקסמי הפעילות הזו, נשפכים אל תוכה, אי אפשר להתיק את העיניים מחפצי
המזכרות והאומנות הצבעוניים שעל הדוכנים ובחנויות, שזרועים לאורך ולרוחב, שנשלחים
כמו זרועות של תמנון אל תוך הסמטאות הנפתלות.
מודעות מאירות עיניים של חלפני כספים
מפתות את התייר להחליף את כספו, ולקנות. משרדי נסיעות של חברות תעופה והפלגות
ממגנטים אותך אל תוך תמונות ענק, העוטרות את חלונותיהם, מזמינים את העוברים ושבים
אל השמש והים, הרבה ים. וסוכנויות שמשכירות טוסטוסים לטיולים עצמאיים, כמעט שאנחנו
מתפתים, אבל אין זמן, העיניים כלות, לא מספיקות ללטף ולהקיף את כל מה שנמצא פה
למכירה: מזכרות, פיסלונים, בובות, צלחות מעוטרות בסיגנון יווני או רומאי,
עתיקות-חדשות, חפצי נוי, נרות חרס, בקיצור, עיר שכל כולה מחמדים, למי שהפרוטה
בכיסו.
אנו, במצבנו הפיננסי הלוקה, נותרים עם
האפשרות הבלתי מוגבלת לשטוף את העיניים בכל השפע הזה. זה עדיין בחינם.
אבל, אסור להתבלבל מהשפע הזה, השעה דוחקת ומנחיתה אותנו אל מציאות זמן
קצובה. צריך למהר לשוב לאונייה. מחר מצפה לנו אתונה.. (אי"ה, המשך בשבוע הבא).
טו בשבט מאוחר...
לכל האוהבים לנטוע עצים - כמו בשנים
קודמות, גם השנה נוסיף לנטוע מיגוון עצי פרי וסרק בספארי. הנטיעה תתקיים ביום
שבת 17.3.07, בין השעות 10:00 ל 12:00.
כולם מוזמנים, רצוי להצטייד במעדרים.
בשם נוי דרום - להתראות, עזי
זבולון. .
לשמור על מופע
הולם...
יהודית צוקרמן קיבלה על עצמה את האחריות ללוחות המודעות.
"השינוי" כבר מורגש בשטח.
1.
חברים מתבקשים לתלות מודעות רק בשטחים המיועדים, לפי העניין.
2.
יהודית דואגת להסיר מודעות שעבר זמנן. בשלב זה אין צורך
ב"מתנדבים".
3.
מי שלדעתו מודעה שנתלתה אינה הולמת, מתבקש לפנות אל יהודית או אודי ולא
"לעשות דין".
חביירים -
לוח המודעות הוא החזית של מקום ההתכנסות הציבורית
שלנו, אנא שימרו על מופע הולם..
לובש מדים
מאור נצר מתגייס לצה"ל,
צאתך ושובך בשלום.