קיבוץ רמת יוחנן עלון
שבועי מס. 1550,
ה' באדר תשס"ז 23.2.07
משנכנס אדר מרבין בשמחה
איציק לקח
למרבה הצער...
כך זה התחיל:
"...והנה פעם אחת, בשנת 1909,
ישבנו על הגורן אחרי עמל העונה בקציר ובגורן
והתפתחה שיחה על עתידנו. באותה שיחה
צץ לראשונה הרעיון על משק עצמי, חיי חברה עצמאיים והשם "קבוצה" נשמע
לראשונה בחלל העולם. יוסף בוסל ז"ל היה הראשון ש"העז" ופרש לפנינו
יריעה שלמה על חיינו בעתיד. הישיבה הזאת, על הגורן בכנרת, הייתה קובעת גורל.
החלטנו:אנו נקים משק עצמי, שיתופי, על אחריותנו, בלי מנהלים." (כאן על פני
אדמה, עמ' 24)
כך זה הסתיים:
פברואר 2007, דגניה א', שנוסדה כקבוצה
לפני קרוב למאה שנה , סמלה של התנועה הקיבוצית,עברה , מתוך כורח, למודל של ישוב
מופרט. היא אולי תשרוד, אבל היא כבר משהו אחר.
וכי אנו אחרים מחברי דגניה א' ? וכי
אנו טובים מהם? נאמנים מהם? מאמינים יותר מהם? דבקים יותר מהם במערכת הערכים,
העקרונות והנוהלים של קיבוץ?
ודאי שלא. אלא שלהם נגמרו האמצעים (מה
שמכונה "ממון", או "הון", או "כסף", או "נכסים
מניבים") ולנו הם ישנם!
אבל: אם אנחנו נהנים ושמחים באמצעים
שיש לנו עכשיו ולא מכל המתחייב מאורח החיים שלנו כקיבוץ – אזי למרבה הצער
המרחק בינינו ובין דגניה הוא עניין של זמן בלבד.
מכל מקום:
כולנו, חסידי השיתוף וחסידי ההפרטה,
יכולים להסכים עם מה שכתב יורם קניוק היום, 19.2.2007 ,בעיתון: "...היום שבו
הקיבוץ הראשון מופרט הוא היום שמקפלים את הדגל, מפרקים את קצה החלום הארץ-ישראלי
וסוגרים את הדבר הכי יפה שהיה כאן – התנועה הקיבוצית". .
משתה פורים 50
+
כמיטב
המסורת (שנה חמישית במספר), הנכם מוזמנים
למשתה
פורימי מפואר.
לכל
הצעירות והצעירים שאת הגיל כבר לא ממש סופרים
משתה פורים
ביום רביעי
י‘ באדר תשס"ז 28.2.07
בשעה
19:00 בחדר האוכל
בתכנית: מופע, סעודת מלכים, ריקודים
מכל הזמנים,
שמחה - כדת! ויין מלכות רב כיד המלך.
משנכנס אדר מרבין בשמחה
ריפי שוהם ורוזי פלד
אנחנו על המפה
נבחרת הנוער בכדור מים של
ישראל, גיל 18, במסגרת הכנתה למוקדמות אליפות אירופה
2007, יצאה למחנה אימונים מסורתי במיאמי פלורידה ארה"ב.
המחנה נערך בהזמנה ובתמיכה של הקהילה
היהודית, והוא מהווה חלק מתוכנית הידוק הקשרים בין ישראל ויהודי ארה"ב.
מקבוצת פלר"ם זבולון, השתתפו
שלושה שחקנים: איתמר פלד ואלדד שהם מרמת
יוחנן, ורז יובל מיגור.
השחקנים התארחו בבתי
משפחות הקהילה היהודית, ונהנו מהכנסת אורחים חמה ולבבית.
במסגרת האירוח נערך
טורניר כדורמים בהשתתפות 24 קבוצות ממכללות אמריקאיות, וקבוצות אורחות מ: רוסיה,
הונגריה, ג'מאיקה, פורטו-ריקו, קנדה, ונבחרת הנוער של ישראל. הנבחרת שלנו
הציגה יכולת גבוהה, ניצחה את כל יריבותיה בבית המוקדם, והעפילה לשלב
הגמר, בו ניצחה את קבוצת סטאנפורד, הנחשבת לקבוצה מעולה, בתוצאה
10: 7, וזכתה בטורניר. כל הכבוד ובהצלחה
בהמשך!!! .
קטעים מתוך פירסומי דובר התנועה הקיבוצית
מבזק תנועה 2. פברואר 2007
פנסיה:
בימים אלו מסתיים טיפול תנועתי שנמשך 3 שנים, ועיקרו
קידום פיתרונות לגירעון האקטוארי ובעיית קרנות הפנסיה של חברי הקיבוצים. במסגרת
הטיפול החל מהלך עם המטה לביצוע הסדר הקיבוצים וגורמי מדינה, ליצירת ואישור תקנה
המאפשרת לקבל פטור ממס לצורך תשלום חובות בעת מימוש נכסים בתאגיד כלכלי-חקלאי.
התקנה תאפשר לשחרר סכומי כסף גדולים לכל קיבוץ, לצורך תשלומי החובות במסגרת ההסדר
עליו חתם הקיבוץ, והפניית מקורות לקרנות הפנסיה של החברים.
כתובת לפניות חברים:
אביה נבו-שפירא (עין השופט), רכזת מחלקת פרט בתנועה
הקיבוצית, עסקה בשנה האחרונה ב-173 פניות של חברים מ-100 קיבוצים המצויים במחלוקת
מול ממסד קיבוצם. פילוח הנושאים- הפסקת עבודה, שיכון ודיור, זכויות משפחות אלמנים/ות
וחד-הוריות ופנסיונרים. 100 פניות נפתרו בהצלחה במהלך השנה.
שת"פ קיבוצים- עיירות פיתוח:
ביוזמה של משרד השר פרס לפיתוח נגב-גליל החל שיתוף
פעולה של התנועה הקיבוצית עם עיריית דימונה, במטרה ליצור שיתוף פעולה רחב שיכלול
קיבוצים, עיירות פיתוח, ערים ומועצות אזוריות לשיתוף פעולה, שיתחיל בחינוך,
בפתרונות תעסוקה ופרוייקטים, ובאיכות הסביבה. מזכירות התנועה הקיבוצית כבר ערכה
סיור בדימונה, נדונו אפיקי שת"פ עם קיבוצי האזור והרחבה לאזורים נוספים
בארץ.
נטיעת צדק:
300 ישראלים ופלשתינים השתתפו באירוע נטיעת 1200 עצי
זית לכבוד ט"ו בשבט, בשטחים חקלאיים סמוך לכפר הפלשתיני סאלם בשומרון. האירוע
התקיים ביוזמת אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, המלווה את החקלאים, הסובלים
מהתנכלויות שכניהם מההתנחלויות בשנתיים האחרונות.
הפעלת מיזוג:
מזכירי התנועה מקדמים את השלמת איחוד התנועות. מיזוג
נכסי תנועות האם- התק"ם והקיבוץ הארצי ואיחוד מערכות כפולות הם בין המשימות
האחרונות. בראשית החודש נרשמו כחוק ברשם החברות תאגידי התנועה הקיבוצית המשותפת-
"קרן התנועה הקיבוצית" ו"מפעלות התנועה הקיבוצית"..
לְגַל
נכתב במלאת 12 שנים למותו של גיל קוטלר ז"ל.
מוקדש לבנו גל.
אֲנִי
מְקַוֶּה גַּל, כִּי אוֹתְךָ לֹא אֲבִיכָה
אִם
לְךָ אֲסַפֵּר מִי הָיָה עֲבוּרֵנוּ אָבִיךְ.
אִישׁ
חַיְכָן, טוֹב לֵב וּמוּצָק
דְּמוּתוֹ
בְּלִבֵּנוּ חוֹצָה זְמַן וּמֶרְחָק.
אֲחִי
קָרָא לְאָבִיךָ גִּלְגּוּל
אוֹתְךָ
עֵת אֶרְאֶה אוֹחֵז בִּי בִּלְבּוּל,
אֲנִי
מֵחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם מֻפְתָּע
כִּי
אַתָּה הוּא אָבִיךָ, וְאָבִיךָ אַתָּה.
פָּנִים
עֲגֻלּוֹת, מְחַיְּכוֹת צוֹהֲלוֹת
וּצְחוֹק
מִדַּבֵּק שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת,
הִלּוּךְ
מְעַט מִתְנַדְנֵד כְּמַלָּח
רְצִינִי,חוֹשֵׁב,
וְגַם מְבֻדָּח.
מֵעֵינֵינוּ
שֶׁלָּנוּ אַל תִּשְׁתָּאֶה
אֵלֶיךָ
תְּמוּנַת דְּמוּתוֹ תֵּרָאֶה.
ראובן עזריאלי12/2/07
עזי זבולון
קיומה של ישראל מאויים
אינני היחיד שחושב שהאיומים, והמאמצים
הנעשים ע"י העולם המוסלמי הקיצוני
(רובו כזה – נכון להיום), להשמיד את מדינת ישראל – הם איומי סרק.
עוד לפני הקמתה של המדינה, בשעה
שיהדות אירופה הושמדה, חברו ערביי האיזור (פלסטין, עיראק וגם במצרים), לפעולה
משותפת עם העם הגרמני, בהנהגתו של חלאת
האדם היטלר, כדי להביס את בריטניה ששלטה באיזור, ולהביא לחיסולו של המפעל הציוני בארץ,
ולחיסולו של קומץ היהודים (כ- 600.000) שהיוו את הישוב היהודי בארץ באותן השנים
(1942).
קשה אולי להשלים עם העובדה שהעולם
המוסלמי מעולם לא קיבל את העובדה שמדינת ישראל חיה וקיימת בתוך מרחב עצום, שהוא כל
כולו איסלם, ולא ישלים לעולם עם העובדה הזו, שהיא בעיניו הפגיעה הנוראה
ביותר "בכבודו של האיסלם".
(רק תזכורת: למה גרמה הקריקטורה
המלגלגת על "הנביא" – השתוללות חסרת מעצורים של מוסלמים מוסתים בכל רחבי
העולם – בקושי נרגעו הרוחות האיסלמיות הפוגעות) אז מדינה יהודית במזרח התיכון? היה
לא תהייה.
צפיתי לפני מספר ימים, בערוץ 10
כמדומני, שבו רואיין כתב פלסטיני. אחת השאלות שנשאל הייתה: האם לדעתו יש סיכוי
עתידי להשלמת העולם המוסלמי עם קיומה של מדינת ישראל? תשובתו הנחרצת הייתה: הקוראן
מצווה עלינו שלא להתפשר לעולם בסוגיה הזו ואת הקוראן אי אפשר לשנות.
ייתכן ויש אנשים שחושבים שזו אמירה
לתקשורת, אני אינני חושב כך, ואני מודאג, מאוד מודאג.
מכאן אני שואל את עצמי, מה עושה
המנהיגות שלנו כדי לסכל את כוונותיהם של מוסלמי העולם? (רובם).
נדמה לי שהמלחמה בלבנון בקיץ 2006
חשפה בפני כל אזרחי המדינה, עד כמה שטחה של מדינת ישראל חשוף לפגיעה של אלפי קני
טילים מסוגים שונים ומטווחים שונים. (לבנון, סוריה, עזה, אירן). כמדומני שלא אטעה
אם אומר שלמעשה כל שטחה של המדינה נמצא בטווח של נשק קטלני ביותר, וביכולתם של
מדינות האיסלאם שמכתרות אותנו, לשתק את המדינה לחלוטין, ואף לגרום למותם של מאות
אלפים, אם לא יותר מזה, וכל זאת גם ללא נשק גרעיני. (שבסופו של דבר, גם הוא יהיה
בידיהן).
ואני שואל את עצמי שוב ושוב – במה
ישראל מסוגלת להרתיע את המאיימים על קיומה?
במלחמה האחרונה, לא רק שירי טילים לא
פחת בימי המלחמה האחרונים, הוא אף גבר.
כאן אני רוצה להזכיר פרשה שאירעה
במלחמת העולם השנייה:
הגדוד היהודי, בפיקודו של יצחק אהרון,
שלחם ביוון, נפל בשבי עם כיבושה של יוון ע"י הגרמנים. היה כמובן חשש רציני ביותר שהגדוד כולו יחוסל באחד ממחנות
ההשמדה שפעלו במלוא הקיטור באותם הימים.
קשה להאמין אבל זה מה שקרה:
הגרמנים הטמפלרים שישבו בארץ (בשרונה,
בית לחם הגלילית, חיפה ועוד), שכפי הנראה רובם הזדהו עם המשטר הנאצי במולדתם,
נעצרו ע"י הבריטים כמשתפי פעולה. עם נפילתו בשבי של הגדוד העברי ביוון, הבריטים
הודיעו שהם רואים בגרמנים תושבי פלסטינה בני ערובה. במידה וחיילי הגדוד העברי יפגעו – הטמפלרים הנאצים יפגעו" וזה עבד.
לאחר ארבע שנים בשבי, חזרו חיילי
הגדוד העברי בריאים ושלמים ארצה. אפילו הלהט הנאצי להרג יהודים באשר הם, נסוג בפני
האיום הבריטי.
היום, לאחר 65 שנים, העם היהודי עומד
בפני איומים הדומים לאיומים שהושמעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 והתממשו.
אולי אני טועה, והלוואי שאני טועה,
אבל נראה לי שרק בכלי נשק, ויהיו המתוחכמים ביותר, יהיה קשה מאוד להתגבר על מוסלמי
האיזור, ואי לכך צריך לנסות כלי נשק נוסף, כתשובה להצהרות החוזרות ונשנות מפיהם של
חסן נסראללה ונשיא אירן אחמדינג'ד: מוות לישראל. ישראל, תעלם מהמפה של המזרח
התיכון, ועוד ועוד איומים הנאמרים לנוכח המון משולהב, המון מוסת, המון שכל כולו
ג'יהאד נגד קיומה של מדינת ישראל. לנוכח המציאות הזו מנהיגיה של מדינת ישראל (במידה
והם אכן מנהיגים ראויים) צריכים להכריז חד וחלק: מדינת ישראל רואה בערביי
השטחים – עזה והגדה המערבית, בני ערובה לקיומנו. פשוטו כמשמעו.
צריך להשיב באותה המטבע לאלה הקמים
עלינו להשמידנו.
ישראל עשתה ועושה ניסיונות לאין ספור
להגיע לפשרות, אך לצערי, מצבה המדיני של ישראל רק הולך ומחמיר משנה לשנה.
שמישהו יוכיח לי שאני טועה..
ענת עוגן, מרכזת האירועים באולם "יד
למגינים" ביגור, ביקשה להביא לידיעת החברים, ולהמליץ על ביקור בהצגה
"קפה בערבה", מחזה שעוסק בחומרים מחיי קיבוץ בעבר ובהווה.
להלן קטעים מתוך התוכניה:
"קפה ערבה"
מחזה ישראלי מאת גורן אגמון
"יד למגינים"
ביגור
ביום שני 26.2.07 בשעה 20:30
וביום שלישי 27.2.07 בשעה
17:00 ובשעה 20:30
על המתנדבים בקיבוץ
בשנות ה- 60 החלו להגיע מאות צעירים
וצעירות ממדינות המערב לקיבוצים. הם הסתקרנו מצורת החיים הייחודית, מהשיתוף,
מהחופש, מהעבודה, ורצו לחיות תקופה בקיבוץ כמתנדבים. חלקם הגדול לא יהודים. זו הייתה
עבור הצעירים, התנסות חדשה ומעניינת. התמורה הייתה "דמי כיס", שבדרך
כלל הספיקו לנסיעות פה ושם, לבירה בפאב,
וגישה חופשית למתקני הקיבוץ. הם גרו במגורים משל עצמם, אך מטבע הדברים נוצר קשר עם
צעירי הקיבוץ. קשרים רומנטיים נירקמו ביניהם לצעירים הישראלים, ויצרו זוגות
מעורבים. בין השאר נפוצה התופעה של עזיבות הקיבוץ והארץ על הרקע הזה, מה שעורר לא
מעט התנגדות בקרב המבוגרים. היו מיקרים שמתנדבים מחו"ל ביקשו להישאר בקיבוץ
ולהיקלט בו כחברים מן המניין.
המחזה "קפה ערבה" שנכתב על
ידי גורן אגמון, לשעבר חברת קבוצת שילר, מפנה זרקור לקיבוצים שתהליך התפרקותם,
הפרטתם, הוא אחד הגילויים הבולטים של השינויים החברתיים, הרעיוניים והכלכליים
שעברה ישראל. המחזה הוא על מאבק של יחידים, לחיות את חייהם בתוך קבוצה.
אם בעבר הקיבוצים נחשבו לעילית, לעומת
"עירונים", זה התחלף עם הזמן בהסתייגות, ולעיתים גם בשנאה. בשנים
האחרונות מיתוס הקיבוץ, או מה שנשאר ממנו אחרי מתקפת הימין עליו בימי המהפך
השילטוני ב- 1977 (בגין והקיבוצניקים העשירים עם בריכות השחייה) חטף חבטות רבות.
בקפה ערבה מדובר על הפער האדיר בין תדמית הקיבוץ
בעיני עצמו ובעיני אחרים, לבין המציאות המורכבת בה התקיים. מהמחזה עולה תחושה של
חברה סגורה, מבוהלת מהעולם החיצוני, כשכל נסיעה לעיר, או כניסה של מי שאינו חבר,
נתפסת כמאיימת. חברה שחוששת מכל נגיעה בסמלים, ביניהם הלינה המשותפת, שהעסיקה מאוד
את ציבור יוצאי הקיבוצים והחברה הישראלית בכלל. החברה הזו, שביקשה להצטייר
כמוסרית, התגלתה, קצת יותר מעשור אחרי שנגמרה לחלוטין הלינה המשותפת, כחברה שלמעשה
הפקירה, כך טוענים בוגרים שחוו את הלינה המשותפת, את ילדיה לפחדים ובדידות.
הקיבוץ אינו מגן, אינו עוטף, אינו
שומר את הכאב של המוקעים, של הבלתי מקובלים ולא נותר להם אלא לעזוב. במחזה מסתבר
עד כמה כל זה היה נכון כשהקיבוץ היה בשיאו מבחינת תדמיתו העצמית והציבורית, וכמה
זה נכון בעידן של הפרטה ופירוק, כשערלות הלב מופנית כלפי מי שהנהיגו אותו בעבר..
שנתיים וחצי היא כבר עובדת אצלנו
במרפאה. היא אחות מוסמכת במקצועה. בעבר עבדה שנים בבתי חולים פסיכיאטריים. זיווה סנאנס הגיעה לרמת יוחנן יחד עם
בעלה אבי ושלושת ילדיהם, ליאור בת ה - 5, עמית בן ה - 11, וספיר בת ה - 15. זיווה
מספרת על עצמה, על המשפחה, על עבודתה המיוחדת, על השלבים שעברו לפני המעבר לחיי
קהילה קיבוצית, על הקליטה, ועל הרצון להמשיך לחיות בתוכנו.
(את
הראיון עימה ערכה קרן שחר)
זיווה מספרת -
שנתיים לפני שהגענו לרמת יוחנן גרנו
בטירת הכרמל.
אבי, בעלי עובד בחוצות המפרץ
ב"וולקן מצברים". הוא מתעסק עם מצברי רכב ומצברים לגיבוי מחשבים.
אני עבדתי כאחות פסיכיאטרית
בבית-החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" במשך שנתיים, ואחר כך בבית-החולים
הפסיכיאטרי טירת הכרמל. בסך הכל עבדתי 18 שנים כאחות פסיכיאטרית. את מירב השנים
במחלקת מיון פסיכיאטרית, והיתר במחלקת נוער.
במחלקת מיון העבודה כללה שיחות עם
מטופלים ומשפחותיהם, ראיונות, שיחות אישיות, חלוקת תרופות, קבלת מטופלים חדשים,
העברת מטופלים למחלקות אחרות ועוד.
העבודה עם מטופלים פסיכיאטריים דורשת
המון כוחות נפש, המון אנרגיות, יכולת להקשיב, ולקבל גם את הדברים הקשים ביותר,
ולתמוך במטופלים פגועי נפש.
לעומת המיון, במחלקת נוער יש מטופלים
בגילאי 18-13.
במחלקה זו הקושי הוא בהתמודדות עם
מטופלים בגיל כל כך צעיר. זה דורש ממך המון. מצד אחד יכולת להיות סמכותי ומטפל,
ומצד שני המעורבות הריגשית שלך כהורה לילדים.
יש שם כיתות ללימוד פרטני, שבהן
מלמדות מורות בחסות משרד החינוך, ובנוסף יש טיפול בתרפיה על ידי מוסיקה, אומנות
ועוד.
מחלקת הנוער היא מחלקה סגורה, כיוון
שבמתחם בית החולים יש גם מחלקות למבוגרים. משתדלים למנוע את החיכוך בין בני הנוער
למבוגרים.
לפני שהגענו לקיבוץ, עברנו יחד תהליך
של הבשלה והחלטה. אחרי 18 שנות עבודה כאחות פסיכיאטרית הרגשתי שבשטח הזה הגעתי למיצוי
מקסימאלי של עשייה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר להמשיך לתת מעצמי בעבודה מהסוג הזה
מבחינה נפשית.
כעובדת מדינה, יצאתי לחופשה ללא תשלום,
שניתנה לי על סמך שנות הוותק שצברתי.
במשך החופשה התחלתי להתעניין ולחפש.
יום אחד ראיתי מודעה בעיתון שדרושה אחות מוסמכת ברמת יוחנן.
לא הכרנו קודם לכן את הקיבוץ, והחלטנו
לנסות.
תוך חודש, חודש וחצי נוצרו התנאים
למעבר לקיבוץ והחלטנו לבוא לכאן. הרעיון היה שלי, ואבי תמך בי לאורך הדרך. הוא היה
יד ימיני, למרות החששות הטבעיים שיש לכל אדם במעבר לצורת חיים שונה מזו שהכיר.
בתהליך ההגעה הראשוני נעזרתי בצוות
המרפאה, שליווה אותנו והיווה עבורנו מענה לכל שאלה, ספק, חשש או בעיה.
למרבה הפלא הילדים הסתגלו מהר יותר ממה
שציפינו, והצליחו להשתלב היטב מבחינה חברתית.
עם הזמן התחזק בי הביטחון בעשייה
במרפאה ובהיכרות עם הציבור, דברים שהקלו עלי את הקליטה. הגישה המקבלת ומסבירת
הפנים של מרבית החברים בקיבוץ נטעה בנו את הביטחון שההחלטה הייתה נכונה.
אבי חוזר בשעות הערב המוקדמות מהעבודה,
הוא מרגיש שהיה מוכן ורוצה להשתלב יותר מבחינה חברתית, ולתרום בעשייה המשותפת.
היום, אבי משוכנע כמוני, שזו מסגרת
החיים בה היינו מעוניינים להמשיך לחיות ולגדל את ילדינו. הילדים הגיעו איתנו בחוסר
ידיעה, חשש וגם רצון. ליאור הקטנה עוד לא בגיל שהייתה יכולה להביע דעה, עמית מאוד
רצה לגור בקיבוץ, וספיר חששה מהמעבר לבית ספר חדש ולחברה חדשה.
השיקול שלנו במעבר לרמת יוחנן לא היה
מסיבה כלכלית. היינו מבוססים, הייתה דירה, רכב ועבודות מסודרות. צורת החיים הזו, במסגרת
קהילתית חברתית תומכת, המכילה מסגרות
חינוכיות, ובריאותיות, נראית לי מאוד.
צורת חיים זו, בהשוואה לחיים הפרטיים
בעיר, מקלה על חיי היום יום ומאפשרת זמן איכות לקיום חיי משפחה. אז נכון שיש
למרבית האנשים בגילנו, שחיים בעיר, בית ורכב שרשומים על שמם, אבל מה שהם מפסידים
בדרך לא נמדד בכסף.
אנחנו מאוד מתחברים פה לדרך החיים,
לאנשים ולמקום. גם אם ייווצר מצב של שינויים מיבניים באורחות החיים בקיבוץ אני
חושבת שעדיין יישארו פה הדברים הבסיסיים, האיכותיים והצביון הקיבוצי.
עמית בן ה- 11 מסכם את השיחה במילים
משלו:
הכל טוב פה בקיבוץ. רציתי לבוא כי
הכרתי קיבוץ כבר קודם. טוב שאין פה הפרטה, שיש חדר אוכל, ויש את כל החבר'ה עם כל
הצחוקים והמשחקים. גם החגים מאוד יפים. במיוחד אני אוהב את חג המים, סוכות ופורים.
הייתי רוצה להמשיך לגור פה..
ירמיהו
6. seat
passengers out !!!
לא היה כל קושי לזהות אותם בין יתר
המטיילים.
זה ניכר במראה, בהתנהגות, בפשטות.
ובאותה הפשטות, זה גם קרה בדרכנו חזרה מהעיר אל האוניה. הם היו זוג צעיר וחביב
מאחד הקיבוצים במרכז הארץ, כמונו חסרי אמצעים שעשו את דרכם לאירופה בדרך הזולה
האפשרית - שק שינה על הסיפון.
כרגיל, זה התחיל בשאלה הניצחית:
"איך אצלכם?", והמשיך בתשובה האולטימטיבית "אצלנו זה כך..!".
השיח הזה על אצלנו ואצלכם, שהתחיל בפמגוסטה, נמשך לאורך כל שבעת ימי המסע על הים.
במשך הזמן, מטבע הדברים, היה לנו, על האוניה, כל כך הרבה זמן פנוי לדיבורים,
שעברנו גם לנושאי דיבור יותר מעניינים.
היא, צעירה יהודיה, ש"עשתה
עלייה" יחד עם בעלה והילדים במסגרת קבוצה מדרום אמריקה. הוא, סקוטי, תייר
"מתנדב". הם נפגשו בקיבוץ, נמשכו זה לזה, ואבוי, לא עלינו, בקלות הבלתי
נסבלת של החיים הקיבוציים, התפרקו הנישואים ה"כשרים" בגלל גוי. בגללו?
בגללה? מה זה חשוב, לא שאלנו שאלות. בקיצור מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
הבלתי אפשרית הזו. הקיבוץ נעשה לפתע צר ומחניק. מעמד "לא מכובד", שאין
עימו שום סיכוי לבנות משפחה אחרת מתוך השברים, וגם, ר"ל, מתוך בעיות של גיור
כהלכה, האפשרות היחידה שנותרה פתוחה בפניהם הייתה חתונה אזרחית בסקוטלד.
התיידדנו מהר. מאותו רגע עד
וונציה, לא נפרדנו. מה שעשה את הדו-שעמום, לשיעמום בריבוע, אך קצת יותר נסבל. הקשר
היה כמובן באנגלית, אם כי רצוף בלא מעט תקלות. להבין מה שהסקוטי הזה היה מגלגל בין
שיניו, לא היה פשוט. כך או כך, זה לא הפריע לנו להתחלק ב"פלנטי אוף
נט'ינג" שהיה לנו ולהם ביחד.
עם ערב ה"אפולוניה" שלנו
הרימה שוב עוגן, עזבה את פמגוסטה המנומנמת, והפליגה לה לאן שהפליגה אל תוך האופל.
הסיפון שקט מהמולת היום, המלחים שהתרוצצו כל היום אנה ואנה התאדו לחוריהם. שקט
מסביב, רק קול גלי הים הנשברים אל החרטום, ורעש תיקתוק המכונות. הנוסעים הרגילים
הלכו בוודאי לנוח. אחרי יום של שוטטות מענגת שכזו צריך להתכונן לערב מענג עוד
יותר. כבר בכניסתנו לאונייה חלפנו על פני לוח המודעות. מודעה גדולה הזמינה את
הנוסעים, בשם קצין הבידור של האוניה, לבילוי האולטימטיבי של הערב והלילה. אוכל
ואוכל ואוכל שיוגש החל משעה כזו וכזו, ואחריו "ערב הווי משגע" עם תזמורת
ריקודים ידועה, שמעולם לא שמעתי את שמה, וזמר ידוע ובדרן ידוע, מקצוע עתיק שלימים
ישנה את שמו וייתקרא במקומותינו בשמו העכשווי - סטנדאפ. נראה מסקרן ומבטיח... אבל
לא בשבילנו... אנחנו מתארגנים על ארוחת ירק צנועה עם ידידינו החדשים.
ובעוד בילענו בפינו, והנה כבר הערב
משמיע את קולותיו הצוהלים מן הסיפונים האסורים. תזמורת פוצחת אי משם במנגינות
סוערות עליזות שמכמירות את הלב כאן למעלה על הסיפון השקט. הדמיון הפרוע נודד אל
אולמי הריקודים, והקצב מאליו זורם ברגליים. ואנחנו יושבים, ויושבים, ואחר כך קמים
והולכים לטייל, עושים סיבוב על הסיפון, מסתכלים על הגלים, ועל הירח, ושוב יושבים
והמוזיקה הבוקעת מלמטה מטריפה את הדעת... מישהו מעלה רעיון לא מוצלח, משהו כמו:
בואו נרקוד לנו פה למעלה, יש לנו שפע של מוזיקה לריקודים שנשפכת עכשיו על פני
המים, מי בעצם צריך את ההמון הסוער. אבל זה נראה מגוחך, אז שוב יושבים, ומקשקשים,
ועוד סיגריה, ועוד אחת, והזמן זוחל לו לאט בניסיון להעביר עוד לילה משעמם...
והשינה מאיתנו והלאה.
לפתע, לא זוכר מי היה הוגה הרעיון
המטורף הזה, אבל כולנו הסכמנו מיד: "מתפלחים" למסיבה.
אלא שהזיות לחוד, ומציאות לחוד.
מדיניות "הספר הלבן" שהייתה נהוגה על ה"אפולוניה" עמדה לנו
לרועץ... עוצו עצה איך פורצים את ההסגר הזה שניכפה עלינו? התחלנו לחפש
"חורים" בשמירה, שהייתה, כך היה נדמה לנו, מוקפדת הערב יותר מתמיד.
ניסינו להתגנב בחשאי בצינורות המקובלים, אך כל הדלתות נעולות. גיששנו מפה, זחלנו
משם, אין עזר. אבל יש אלוהים, כי לעולם חסדו, והוא אשר הינחה אותנו אל נקודת
התורפה, עקב אכילס של השמירה: מרפסת השירות של המטבח.
היה שם מעבר צדדי צר מאוד ששימש את
הטבחים ואנשי הצוות. מקום מלוכלך ומסריח שהיה
חשוך בשעות האלה של היום. מן הסתם, היה ברור לשלטונות שכף רגלו של נוסע
סביר לא תדרוך במקום הזה. עכשיו הוא היה נטוש. לנו זה דווקא התאים. בדיוק כמידתנו.
שלחנו את ה"חוד" לבדוק
את השטח, ולאחר שהתקבל "היעד בידנו", שמנו את נפשנו בכפנו והתחלנו
להתקדם בחסות האפלה אל ה"מעבר ההכרחי". אחריו הדרך הייתה פתוחה...
נשאבנו אל תוך צהלת החוגגים שנשפכה מכל פינה, והייתה כשמן המור באזנינו... הללויה!
אנחנו בפנים!
ואולם הריקודים הגדוש רוטט כולו,
אורות צבעונין עמומים מאוד, שפוכים ברכות על חבורת הרוקדים שממלאת את הרחבה,
גבירות חסודות שפוכות על אדונים מהוגנים, חנוטים בבגדי ערב, נעים הלוך וחזור,
מניפים ידיים ורגלים, מפזזים בששון ובשמחה, ואנחנו עימהם. בתחילה בחשש מה, ואחר כך
בביטחון רב, יצאנו במחולות המחניים. השמיים הם הגבול ומי יוכל לנו. ובצד התזמורת,
ומנחה שמאיץ בקהל החוגגים לקום מכיסאותיהם למטרה שלשמה התכנסו. ורעש, והמולה,
ואנחנו מוצנעים בתוך האורות הדלוחים, אין מצב שמישהו יזהה אותנו בין החוגגים...
והמוסיקה משנה את כיוונה מפעם לפעם, לעיתים רכה ומלטפת בסלואו צמוד, או וולס ענוג,
או טנגו תקיף, לעיתים זורמת בקצב הזיכרונות משנים עברו, ולעיתים מפכה ברעש אדיר
בקצב הזמן הזה... אבל לא להרבה זמן, לפתע המוסיקה נפסקת והס הושלך באולם. האורות
נדלקים, לא ברור אם זו תקלה טכנית, אם חלילה קרה אסון, אולי הקפטן צריך להודיע
איזושהי הודעה חשובה לאורחיו, אולי איזה קרחון מתקרב, ואולי מישהו הרגיש לא טוב
ומחפשים רופא, בינתיים הכל נראה רגוע, המפזזים עומדים באמצע הרחבה מושהים באמצע
ממעשה הריקוד ויתר כוונֵי החן והליטוף שבאים לביטוי כבדרך אגב בחסות הצללים...
תוהים מה פשר ההפסקה. מנחה הערב לא נותן להם לחכות זמן רב, הוא ניגש בביטחון אל
המיקרופון ומודיע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:
seat passengers
out !!!"" עם המון סימני קריאה, לא משאיר שום מקום לאי
הבנות למי הוא מתכוון. המומים וחפויי ראש אנו עוזבים אחר כבוד את הרחבה, כשמבטי
הבוז של הנוסעים ננעצים בגבינו כמו קוצים, מלווים אותנו אל היציאה... (אי"ה, המשך בשבוע הבא)
. .
מי מכיר מי יודע...
מלאני הדסון, מתנדבת מגרמניה.
התגוררה בקיבוץ בשנת 1976. מי שזוכר או מכיר, מתבקש לפנות לאודי פלד. תודה. .
מזל טוב
להילה ואורן טהר לב להולדת הבן
לשלמה שטפנסקי להולדת הנכד.
נחת וברכות לכל המשפחה.
אנו משתתפים באבלם
של ישראל וייס ובני המשפחה
במות אימו ציפורה ז"ל