קיבוץ רמת יוחנן עלון
שבועי מס. 1549,
כ"ח בשבט
תשס"ז 16.2.07
ניר נבו
חיי
שרה
אמא שלנו, סבתא שרה כפי שקראנו לה
בעשרות השנים האחרונות, האריכה ימים אך חייה היו קצרים. בשפתו של עגנון היינו
אומרים: ארוכים וקשים היו ימי חייה.
חייה התקצרו כבר בנעוריה, עת התייתמה
מאמה בגיל צעיר ועזבה את ביתה בגיל 19, כחלוצה מגשימה שעלתה לארץ.
לא הכל אנחנו יודעים. כשרצתה לספר על
המעט שזכרה והסכימה לשתף אותנו בו, לא רצינו לשמוע. כשרצינו לשמוע לא יכלה או זכרה
עוד.
סבתא שרה נולדה למשפחה יהודית דתית
מרובת ילדים באולקוש, פרבר של קרקוב בפולין. טרם עלייתה ארצה בשנת 1934 נפרדה
מאביה ומאמה ומאחיה טוביה, לאה, יחזקאל ואחרים שכולם ניספו בשואה.
אמא נפרדה גם מאחיה בנימין ששרד את
השואה והמחנות, ועלה לארץ לאחר ששכל שם את משפחתו שלו. חנה'לה, בתו, נולדה למשפחה
החדשה שהקים בארץ, היא ומשפחתה איתנו היום.
היותה חילונית במשפחת וויצמן האדוקה,
הכתיבה לאמא את פעילותה הציונית, והצילה אותה מגורלם המר של שאר בני המשפחה.
בארץ אמא התחילה את דרכה בקבוצת "השרון",
אליה הוכשרה עוד בפולין. לאחר מספר שנים בקבוצה נישאה לאבא והגיעה איתו ועם יגר לרמת
יוחנן בשנת 1944.
ברמת יוחנן נולדו מוישיק ז"ל,
מלי ואני. אמא מצאה סיפוק רב במשפחתה, בעבודתה ובחיי הקיבוץ.
היותה מוקפת על ידי חמישה גברים גרמה
לה לסיפוק רב, גם אם תמיד חלמה על בת משלה, אך לא זכתה לה.
אושרה לא נמשך זמן רב, וב - 1959 אמא
התאלמנה מאבינו חיים ז"ל, שקבור פה.
לאחר שמונה שנים, ממש אחרי מלחמת ששת
הימים, מוישיק אחינו נהרג בלילה מר ונמהר בבריכות הדגים, בהיותו בן 18 שנים בלבד.
למן אותו יום שמרה אמא בקנאות על חלקת
הקבר בה אנו טומנים אותה היום, שכן היא הייתה קרובה ביותר לקיברו של מוישיק.
בביקוריה התכופים בבית הקברות, בדקה ושמרה שחלקת קבר זו תישאר שלה.
גם 40 השנים שחלפו מאז אותו לילה, לא
הקהו את כאבה, אותו שמרה לעצמה ובתוכה.
דומה שרק בשנים האחרונות, עת קהו
חושיה ונחלשה מאוד, התפנתה ממלאכת הייסורים והצער לטובת מאבקי הקיום וההישרדות.
אמא הייתה דואגת תמיד, ונראה שזו הדרך
שידעה או יכלה, לבטא את אהבתה אלינו.
נזכור את סבתא שרה בחריצותה
ובפעילותה, בשתיקותיה הארוכות ומבטיה הנוגים, במשחקיה ומסרגותיה שיצרו לנכדים
שמיכות וסוודרים, ותמיד תמיד את העוגות הבלתי נשכחות שלה, שפינקו רבים במשך שנים
ארוכות.
שפע נכדיה וניניה לא גרעו מכאבה
ויסוריה. לעיתים נדמה שמעשרה קבין של צער שירדו לעולם, אמא לקחה לעצמה תשעה. אם זה
אכן כך, נקווה לפחות שהיא לוקחת אותם היום איתה.
אמא מיעטה לדבר והירבתה לשתוק. נכבד
אותה בדרכה שלה, בדקת דומיה לזיכרה. .
פרוטוקול
ועד הנהלה מספר 04/2007
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 8.2.2007
מספר חברי ועד ההנהלה :
11
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר
אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש,
איילת מאירוביץ, עדנה לקח, רפאל דינסטג, יונת
מולכו.
נעדרים : דוד דוידוביץ, ישי קציר.
סדר היום:
1. ניצן פרי. קבלה למועמדות.
2. קרן "דור לדור".
3. תקנון ע.ו.מ.ר.
4. "צוות תקציבים".
5. תקציב השקעות בקהילה.
החלטות:
1. הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את ניצן
פרי כמועמדת לחברות בקיבוץ.
2. דניאל פרי מסר "דוח
מצב" לגבי "קרן דור לדור"
לבעלי צרכים מיוחדים. (פירוט בדף השבועי). דניאל העלה בפני המזכירות המלצת הנהלת
הקרן להעלות את גובה קיצבת היעד של החברים בקרן, מגובה שכר המינימום (כ-3,335 ₪ לחודש)
לקיצבת היעד הפנסיונית של חברי הקיבוץ (כ- 5,300 ₪ לחודש). סוכם שהנושא יידון בין
ממלאי התפקידים ויוחזר להחלטת המזכירות.
3. אושרו עקרונות תקנון עמותת
"ע.ו.מ.ר.". התקנון יועבר לעורכי הדין שלנו לגיבוש המסמכים המשפטיים, ויוחזר
לאישור המזכירות לפני חתימה. לבקשת חברי מזכירות נבקש חוות דעת משפטית בשאלה אם
ואיזה השלכות עשויות להיות להקמת העמותה על זכויות עוזבי הקיבוץ.
4. הוחלט להקים צוות לבדיקת מבנה
התקציבים האישיים. הועבר למש"א לקביעת הרכב הצוות.
5. דניאל פרי הציג המסגרת והפירוט של
תכנית ההשקעות בתקציב 2007 של הקהילה.
ההשקעות המרכזיות הן בסעיפים: בנייה חדשה, שיפוץ דירות הקבע, שיפוצי דירות
זמניות, גידור היקפי, שיפוץ פעוטון + ממ"ד, בניית ממ"ד במרפאה, שיפוץ
השירותים בחדר-האוכל, החלפת חימום מים בדירות חברים מקיטור לחשמל (בויילרים) כחלק
מפיתרון הבעיה האקולוגית של מכון הקיטור, חידוש צי הרכב, מיחשוב כולל לקיבוץ.
מרכזי הענפים יקבלו מדניאל פירוט
ההשקעות שאושרו בענפיהם.
תקציב הקהילה יובא לאישור האסיפה
הקרובה במסגרת "תכנית המשק".
רשם - אודי.
דניאל פרי
רכב ללא חיוב זמן,
האם באמת "ניצחנו"
דחיית ההצעה בנושא הרכבים הצמודים
וחיוב לפי זמן היא דבר שקשה להבינו.
מה היה בהצעה:
-
ניסיון להתחיל לטפל בנושא הרכבים הצמודים, נוהג פסול שהולך ומתרחב.
בעיית השימוש ברכב הצמוד היא כספית
ומוראלית. הרכב הצמוד איננו מנוצל כראוי. כדי לספק את הדרישה של החברים לעוד
רכבים, יש לקנות רכבים נוספים, שעלותם רבה ויקרה. הבחינה המוראלית היא מישנית,
"לו יש ולי אין", אך גם היא חשובה.
-
חיוב הנסיעות על פי זמן היה אמור לתרום לזמינות וניצול יותר טוב של הרכבים.
מהבחינה הזו, רוב הקיבוצים, וביניהם גם "שיתופיים", כבר עברו מזמן לשיטת
חיוב הלוקחת בחשבון זמן ומרחק. (ברמת יוחנן ההיגיון הוא הפוך).
- ההצעה היטיבה כספית עם כלל החברים,
וחילקה 100,00 ₪, מתוך ראיה שאת ההתייעלות בנושאי הצריכה יש לגלגל לכיסי החברים.
מדוע לדעתי נכשלה ההצעה:
-
חוסר אמון בממלאי התפקידים, והמחשבה השגויה שכוונת ההצעה היא פגיעה בחבר.
-
חברים שנוסעים מרחק קטן ומחזיקים
את הרכב זמן רב ראו את עצמם, שלא בצדק, נפגעים מתוספת של חיוב הזמן.
-
הדעה המוטעית שאומרת שהתופעה היא מצומצמת, יש רק כמה "פורצי גדר"
שניתן לטפל בהם על ידי "המשטרה המקומית". לידיעת אותם חברים: אין משטרה
כזו!!!
-
התחושה של חברים שכסף שנחסך לקהילה הוא כסף שמותר לבזבז אותו.
- הטענה שצריך להפריד בין נושא חיוב
הזמן לנושא הטיפול ברכבים הצמודים. טענה שלא לוקחת בחשבון שאי הבאת הצעה שכוללת את
שני המרכיבים, היתרון של חיסכון בזמן היה מושג רק בחלקו, או בכלל לא. כמו כן הרצון
של החברים בעלי הרכב הצמוד לשתף פעולה, היה מצטמצם אם לא היה בהצעה שילוב של עוד
היבטים הקשורים בזמינות הרכב.
מה יהיה עכשיו
-
לוועדה אין מה להציע יותר והיא מסיימת את תפקידה.
-
המצב בתחום הרכבים הצמודים יילך ויחמיר.
-
התופעה של הזמנת רכב מראש, רכב שעומד בחצר ללא שימוש כשלחבר אחר אין רכב, תיגבר.
-
תקציב הוצאות ענף הרכב יגדל.
-
תקציב ההשקעות בענף הרכב יגדל.
-
החברים שהיו יכולים להגדיל את תקציבם האישי כתוצאה מהתייעלות ענף הרכב
יאלצו
להמתין.
אני מצפה מהחברים שהצביעו נגד ההצעה ש"יעשו חושבים", וישאלו את
עצמם מה התוצאה, אולי יבקשו הצבעה חוזרת. .
אמציה כרמון
הצמדת רכב עבודה -
לאחר ההצבעה
יסלחו לי
אלה שהעיסוק בנושא הרכבים המוצמדים כבר נמאס עליהם, אבל לי נראה שהוא חשוב דיו כדי
שנמשיך בו. בעיקר מפני שאנחנו עדיין קיבוץ שיתופי, וההסכמה למצב הקיים בתחום זה
מהווה שינוי משמעותי ברמת השוויון והשיתופיות הנדרשים (עפ"י הבנתי) בקיבוץ
שיתופי.
תחילה אזכיר את ההערה שכבר השמיעו אחרים,
שההצבעה על הצעת הוועדה בעצם הורידה את סוגיית הרכבים המוצמדים מסדר היום, כי
איחדו בה את נושא 'הצמדות הרכב' עם נושא 'חיוב זמן החזקת רכב'.
אולם אלה הם שני דברים שונים במהותם: 'הצמדות רכב' זה עניין עקרוני, ואילו 'חיוב
זמן החזקת רכב' זה עניין טכני. נראה
לי שרוב אלה שהצביעו נגד הצעת הוועדה אינם מסכימים על חיוב של זמן השימוש ברכב,
אבל לא ממש חשוב להם העיוות החברתי שיש בשיטת הצמדת רכב לשימושם הפרטי של מספר
יחידים. לכן, שגה מי שהחליט לכרוך את שני
הנושאים בהצבעה משותפת, ועתה יש לטפל רק בנושא אחד, היותר חשוב: הצמדות הרכב.
בדיון על ההצמדות
צריך קודם כל להבחין בין שני מגזרי ההצמדות: מכוניות שנמסרו למחזיקיהן על ידי
התאגיד/חברה שבו הם עובדים (להלן: התאגידיות),
והמכוניות שנמסרו למחזיקיהן ע"י הקיבוץ (להלן: הקיבוציות).
מאפיין מהותי
ובולט של המכונית התאגידית זה שהיא מכונית נוסעים ("פרייבט"),
בניגוד למכונית הקיבוצית שהיא בדרך-כלל טנדר עבודה עם ציוד וכלים בארגז המטען שלו.
הראשונה מטרתה לנסוע בכבישי
ארצנו בין משרדים ובין פגישות, והשנייה נועדה לתנועה והובלה בין מתקני הקיבוץ ובין
מחסני ציוד ואספקה, ובין שטחי חקלאות, ואף לעתים בתוך השדות ממש. בהיעדר התאגידית אפשר גם לנסוע ברכב
מה"פול" או גם במונית (ר"ל), ואילו בהיעדר הקיבוצית עלולה
להיגרם פגיעה בעבודה.
גם בתחום השימוש ברכב מחוץ לשעות העבודה ישנו
איפיון שונה למכונית התאגידית ולמכונית הקיבוצית: זו התאגידית
נוחה למשפחה, ואילו הקיבוצית על-פי-רוב לא. התאגידית גם בדרך-כלל
פנויה בשעות אלה לשימוש פרטי של המחזיק בה ומשפחתו, ואילו הקיבוצית
(שבד"כ עמוסה בציוד וכלי עבודה) לא, כי עלולה להידרש להקפצה לשטח או לנסיעה
לתיקון מערכת חיונית במשק, כך שאינה זמינה לשימוש פרטי.
ועוד בהקשר
לנושא: היה מי שהדביק למכוניות הצמודות את הכינוי "רכב-סטטוס". אז
גם כהלצה צינית זה נשמע בעייתי, כי אנחנו עדיין חיים במסגרת המוגדרת שיתופית
ושיוויונית, כך שלהציג סממן מעמדי עתה זה קצת מוגזם. אולי בעתיד, מי יודע ...
והנה מרכיב נוסף
לדיון: ההצעה (שנפלה) כללה הטלת "קנס הצמדה" של 170
ש"ח לחודש בגין ההנאה (או נכון לומר
"נהנתנות") שיש למי שמחזיק מכונית מוצמדת. זהו מחיר של בערך 315
ק"מ נסיעה. כל יתר הקילומטרז' החודשי של המחזיק ברכב הוא ע"ח התאגיד/חברה (ובואו ננסה
להיזכר מי הם בעלי התאגיד/חברה ...).
עד כאן כמה הערות
למצב שנוצר (נשאר) בעקבות ההצבעה, ועתה
להמשך: אני קורא מכאן להנהלת הקהילה
לשוב ולדון בסוגיית המכוניות המוצמדות. בדיון זה יש לשנות את הצגת הדברים ע"י
הורדת הנושא של 'חיוב זמן שימוש' ולהשאיר בו רק את נושא 'המכוניות המוצמדות',
ולהביא לאסיפה ולהצבעה הצעה בניסוח מדוייק וממוקד.
אני מאמין שבדרך
זו יתוקן עיוות ההצמדות. (ומה לגבי 'חיוב
זמן השימוש' ? – זה ירד כי הציבור מתנגד ...)..
אוֹפָקִים חָדַשִׁים.
בּוֹרוּ לָכֶם אוֹפָקִים חָדָשִׁים.
בּוֹרוּ, טֶרֶם שֶׁתָּגִיעוּ עַד הָלוֹם.
עוֹד אָבָק לַרוֹב בַּעָבוּרְכֶם
עַל אֵם הַדֶרַךְ,
וְנִדְלוּ בַּמַעֲיָן הַזֶה כְּבָר כָּל הַחָלוֹמוֹת, עַד תּוֹם.
עַשֵׁנוֹת עַל אֵם הַדֶרֶךְ אָרוּבּוֹת.
על שׁוּלְחָן שְׁבַּפּוּנְדָק
לא כּוֹס שֶׁל יָיִן, כִּי אִם סִיר מָרָק.
עֶגֶל הַבַּרְזֶל דַרָך – וְתָּמוּ חָלוֹמוֹת.
וְהַאָדַם, מֵהַטְרַקְלִין אֶל הַמִטְבָּח עָרָק.
טוֹבָה הַדֶרֶך הַמוֹשֶׁכֶת בַּאָבָק לְאָן .....
וְתָּחָנוֹת בָּה אָרוּגוֹת,
כְּבָּמִדְבָּר נָוִוים.
רַק, צַר שֶׁתָּחָנוֹת הֶן תָּחָנוֹת בִּלְבַד,
שֶׁלְעָזְבַן אָתָּה צָרִיךְ בְּלִי אוֹמֶר וּדְבָרִים.
הָרֵי חָרֵב מַעֲיַנְכֶם. גַם מְקוֹרוֹ חָרָב.
וּכְבַר נִדְלוּ מֵימַיו,
נִדְלוּ הֵיֵטב.
מוּטָב תָּבוֹרוּ דֶרֶך חָדָשׁה
מִזוֹ שֶׁכְּבָר מִזְמָן חַדְלַהּ
נַפְשׁוֹתֵיכֶם שׁוֹבֵב.
יונתן בן צבי
22/10/1959
דוח שבועי / א. פלד
קרן "דור לדור".
מטרת הקרן, שהוקמה ביוני 2003, היא
להבטיח את צרכיהם של בעלי הצרכים המיוחדים (חברים ובנים) המתגוררים בקיבוץ, או
מטעם הקיבוץ במוסד חיצוני, למקרה שבו לא יוכל הקיבוץ כקהילה, בשל משבר כלכלי או
שינוי אורחות החיים, לדאוג לפרנסתם. החובה
לדאוג לחברים והתלויים בהם (קטינים או
בגירים) שהם נעדרי הכנסה וחסרי כושר התפרנסות קיימת גם ב"קיבוץ המתחדש",
וזאת מכוח "תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש)
התשס"ו-2005".
כיום כלולים בקרן חמישה חברים ובנים
שהוגדרו על ידי הנהלת הקרן כ"נעדרי כושר השתכרות", באופן מלא או חלקי.
נכון לסוף 2006 צבורים בקרן כשלושה
מיליון ₪, המספיקים על פי חישובים אקטוארים לשלם לכלולים בקרן גימלאות חודשיות
סכום של כ- 3,335 ₪ בחודש, החל מהיום ולכל חייהם. (על פי תוחלת החיים הממוצעת
לגברים ונשים בני גילם בישראל).
אל הסכום הנ"ל מצטרפת גימלת
המוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית העומדת היום על כ-2,000 ₪/חודש.
הנהלת הקרן החליטה להמליץ למזכירות
להשוות את קיצבת היעד של החברים/בנים הכלולים בקרן לקיצבת היעד הפנסיונית של כלל
חברי הקיבוץ.
למיטב ידיעתי רמת-יוחנן היא הקיבוץ
המתקדם ביותר בנושא זה, הן מבחינת מועד הקמת הקרן והן מבחינת התקנון והיקף
המשאבים. אני חושב שאנחנו יכולים להיות שמחים ואפילו גאים על כך.
סדר וניקיון.
אף שענף הנוי, וגם ענפים אחרים,
נחלצים כל העת לניקיון הקיבוץ, אין לנו היום שום פונקציה שניקיון הקיבוץ הוא מטרתה
וסדר יומה. כולנו, אם נפקח את עינינו, רואים את הליכלוך המושלך או מתעופף בחצרנו.
מוקדים מועדים הם רחבת חדר האוכל, רחבת בית המוסדות, איזור תאי הדואר ובכלל, אם
תביטו לצדדים תראו שכמעט בכל פינה זרוקים קרעי ושברי זכוכית, עץ, קרטון, נייר,
פלסטיק ... ומה לא.
מאידך, באופן אישי לא מפריעים לי
חומרים טבעיים כגון עלי שלכת, "עשבים", קליפות אגוזים וכיו"ב, שאם
אינם נאספים הם מתמחזרים מעצמם ונטמעים בטבע תוך זמן קצר. מה שאני מנסה לבקש כאן מן החברים, וגם מן
הצעירים, ואפילו הילדים, הוא להתכופף מדי פעם, להרים פסולת ולזרוק לפח הקרוב (או
הרחוק).
מבצעים עונתיים של חברים, נעורים,
ילדים, ביוזמת גננות, מדריכים, חברים, אם ייוזמו באופן ספונטאני, עשויים להוסיף
נופך מרענן לישובנו. אם יש חבר, אולי "פנסיונר", המעוניין לקבל על עצמו משימת "חצרן",
משמע "רס"ר הבסיס", האחראי לסדר וניקיון בשטחים הציבוריים – יתקבל
בברכה.
"בשולי הכותרות".
בגיליון "
א. רוב הציבור מרוצה או נהנה מן המצב
הנוכחי ...".
ב. רוב הציבור חושב שנדרש שינוי
יותר משמעותי...".
לדעתי בין שתי האפשרויות שמעלה איתן
קיימת גם אפשרות שלישית, דהיינו רוב הציבור כלל אינו מרוצה מן המצב הקיים
בתחום שהוצג, אבל דווקא אינו רוצה
שינוי מאוד משמעותי. את האפשרות הזו תיארה מרים שחר במאמרה, תחת הכותרת
"תפשת מרובה לא תפשת", ולדעתי היא קלעה יותר מאיתן להסבר
"התופעה".
אני מעריך שבנושא "רכבי
הסטטוס", כעניין העומד בפני עצמו, יש בציבור הסכמה רחבה, אבל בנושא החיוב
המשולב זמן/מרחק (שאני תומך בו), עדיין נדרשת "הכשרת לבבות" ואולי גם
חידוד השיטה.
מכל מקום, הנושא הועמד להצבעה כפי
שהועמד וההחלטה נפלה כפי שנפלה. אין ספק שנושאים אלה עוד יעלו, בניסוח כזה או אחר
על סדר יומנו, אבל בינתיים, לא פחות חשוב, וזה אפילו בלשון המעטה, לכבד את
השיטה ואת ההחלטות המתקבלות על ידינו
באופן דמוקרטי, אף שלעולם אינן מתקבלות לשביעות רצון כולם..
קוֹרֵא בְּאוֹרוֹ
לְהַקְשִׁיב
לַמִּלִּים הַבּוֹקְעוֹת מִגְּרוֹנְךָ
לַדְּמָמָה
בָּהּ דּוֹבֵר אֵלֶיךָ גּוּפְךָ,
לְהַפְנִים
מִזָּרִים וּמִמֶּנּוּ דְּבָר תּוֹכֵחָה
לִזְכֹּר:
לֹא תָּמִיד הַצֶּדֶק אִתְּךָ.
עֵת
עוֹלֶה מִמִּזְרָח הָאוֹר עַל יוֹמְךָ
וְנוֹצֵץ
הַטַּל בְּצִדֵּי מִשֶּׁעֻלְּךָ
זָר,
וּמַכָּר, קָדַם בִּבְרָכָה
יַעֲנֶה
שִׁיר הַדֶּרֶךְ לְהֵד צַעַדְךָ.
שְׁמֹר
כְּבָבַת אֶת מַפְתֵּחַ בֵּיתְךָ
לַאֲשֶׁר
תֵּלֵךְ יְחַכֶּה הוּא לְךָ
נְדוֹד
אִם תַּרְחִיק אֲצוּרָה בּוֹ דְּמוּתְךָ
תַּבְנִית
רֹאשְׁךָ בּוֹ טְבוּעָה בְּכַּרְךָ
לְאַחֵר
אִם תָּשׁוּב, וְשֵׂיבָה בִּשְׂעָרְךָ
אֵי
שָׁם בַּנֵּכָר אִם אֲבֵדָה דַּרְכְּךָ
מֵעֲלַטָת
הַשָּׁנִים יְנַצְנֵץ לִקְרָאתְךָ
לְךָ קוֹרֵא
בְּאוֹרוֹ מִגְדַּלּוֹר בֵּיתְךָ.
ראובן
עזריאלי 1.2.07
פורים פורים פורים פורים
בליל שבת 2.3.07 י"ב באדר
תשס"ז
נתכנס ברוב עם ופאר,
בג'ונגל, ולא במקום אחר.
החיות כבר יוצאות מדעתן, כי ליד הסודה לא יהיה
מקום ללִוויתן.
מסיבה מטריפה עם כל החיות,
ים פינוקים והפתעות, תאמינו לנו יהיה קצוות.
מוזמנים חברים ובנים, חברות ובנות
בנות זוג של... ובני זוג של...
כולם כמובן בתחפושות הולמות ומפתיעות
פרטים נוספים בהמשך...
אנו חוזרים ומזכירים כי הערב הינו לתושבי המקום בלבד!
כרטיסים לאורחים יהיו בתשלום,
ההרשמה למס' האורחים תיתלה על לוח המודעות
לקראת המסיבה.
אנא הערכו בהתאם! ואל תשכחו "תנו לחיות לחיות".
צוות פורים 07.
פורים פורים פורים פורים
עיתים של אסונות וששונות, מפגישים
חברים שלא נפגשים יום יום. לאחרונה פגשתי את מוישה גרטל על המדרכה, בדרך אל ומאת
ניחום אבלים. מוישה מיטיב לבטא את עצמו בערוץ הראשון (ולאחרונה גם
ב"ברמה"). ביקשתי אותו על כן, לשתף אותנו בחוויות של המציאות הירושלמית
העכשווית. במה שרואים משם.
עוד זווית מעיר הקודש כדבריו. (ירמיהו)
משה גרטל
(שם זמני) כנראה תמיד.
אם חשבתם שהמחאה הפלסטינית ערבית,
סביב בניית הגשר בשער המוגרבים, התחילה בנקודה זו של זמן, או שהיא מנותקת כליל
מההיבט ההיסטורי, חישבו שוב.
נפלה לידי אסופת מכתבים, מאמרים
וטלגרמות, ששלח מירושלים ללונדון, אחד, סר הרי לוּק. Sir Harry Luke 1969-1884 היה למשך תקופה קצרה, הנציב העליון הבריטי בארץ
ישראל בשנים 1929-1928. בעת שירותו בארץ, היה סר לוק עד למהומות הדמים שאירעו בסוף
חודש אוגוסט 1929.
באותה תקופה, הוא כותב, העצימו מאוד
היהודים הרוויזיוניסטים, ובצורה פרובוקטיבית, את הפגנותיהם ליד הכותל. בכך ביקשו,
כנראה, הרוויזיוניסטים לאפשר להם גישה לכותל ותפילה לידו.
הפלסטינים, מוסתים בידי מופתי צמא-דם,
מצאו בהפגנות אלה ליד הכותל, הזדמנות פז להיפרע מהמיעוט היהודי באשר הוא בארץ
ישראל. בצפת, בירושלים ובחברון.
וכך כתב סר הרי לוק בהסבריו ללונדון:
במעשיהם עוררו היהודים את האיזור, וסיפקו עילה למופתי וחבריו להנהגה באותה תקופה,
לצאת במסע של רצח והרס הישוב היהודי.
שיא הפרעות באותו סוף שבוע של חודש
אוגוסט 1929, נרשם בחברון, שם ערכו הפורעים, פוגרום מחליא ביהודי העיר. טבחו,
אנסו, והרסו, בלי תגובת השילטון הבריטי המנוול, שעמד מתבונן מנגד.
בחברון נרצחו 67 נשים גברים וטף, בכל
ארץ ישראל היה מספר הנרצחים גבוה ממאה.
ושוב ליד הכותל, 78 שנים אחר כך. הרבה
חלף מעט השתנה.
היהודים קולניים ופרובוקטיבים
במעשיהם. הערבים מבקשים להגיב באלימות.
הפעם ביקשה ממשלת ישראל לשפץ גשר ליד
שער המוגרבים, ובדרך אגב גם חופרים לגילויים ארכיאולוגיים.
לא מתייעצים, לא מתאמים. עושים.
מנצלים, כך נמסר, חלון הזדמנויות
פוליטי וצבאי. הערבים והפלסטינים, בישראל ובעולם, בהדרכתו של מטיף מיומן, שרלטן,
קר ומחושב, שלא נותן לעובדות להפריע למסע שקרים מתוזמן היטב, מצליח להתסיס את
האזור בטענה שהולכים לחפור בתחתית המסגד, ולמוטט את ההר. ואולי אף לבנות במקום בית
כנסת.
לרגע קצר, ביום שישי האחרון, הייתה
מהומה רבה במקום. באיזור הכותל ובהר הבית. אבנים, רימוני גז ועצורים. בקיצור, כמעט
בוקה ומבולקה. כמעט.
הפעם הייתה המשטרה ערוכה ועירנית לכל
תרחיש והמהומה נרגעה.לא לגמרי.
כלל לא חשוב שאיש באמת לא רוצה כרגע
לחפור ביסודות המסגד, רק ביקשו לשפץ את הגשר ליד שער המוגרבים. לשני הצדדים זו
הייתה הזדמנות לעשות הון פוליטי ואחר.
משל למה הדבר דומה? עקרב שלא ידע
לשחות ביקש מצפרדע טיפשה לשאת אותו על גבה לגדה ממול. "אבל אתה תעקוץ
אותי" הזדעקה הצפרדע.
"אני מבטיח שלא", שיקר
העקרב, "השתניתי".
באמצע הנהר נעץ העקרב את מחט הארס
בגופה. שנייה לפני ששקעו יחד במצולות, שאלה הפוסטמה: "אבל למה?"
ענה העקרב: "קשה כנראה להשתחרר
מהרגלים ישנים".
ואצלנו?
אלה שופכים נפט, ואלה זורקים לנוזל
הדליק גפרור בוער, ואנחנו כולנו קרובים לטבוע בלהבות הר קודשו. עוד זווית מעיר
הקודש.
שבת שלום. .
לי ביטי לומדת באוניברסיטת חיפה, מקצועות
כלכלה ומשפטים, ומכינה את עצמה לשליחות מיוחדת של עבודה קהילתית באוגנדה. היא
מספרת לעפרה רודוי על ההכנות לקראת היציאה.
-
תוך כדי לימודייך את מקדישה זמן
לפרוייקט מיוחד. מהו?
שליחות לאוגנדה. זה נעשה דרך
האוניברסיטה, למרות שהיא לא המממנת, דרך אגודת הסטודנטים, ודרך אירגון ישראלי בין
לאומי, שעובד ברחבי העולם ונקרא: "ברית עולם". המטרה העיקרית של האירגון
היא יצירה ועידוד התנדבות, פרוייקטים שאפשר אחר כך להעביר אותם לקהילה ולהפעיל
אותם בצורה עצמאית על ידי המקומיים. עבודה בשותפות עם קהילה.
אנחנו נוסעים בפסח לשבועיים. נבקר ונעבוד
בפרוייקטים של האירגון, שהוא עמותה ללא כוונת רווח.
-
האם יש כבר ניסיון מצטבר שמוכיח שזה עובד?
האירגון עובד כבר כמה שנים, הפרויקטים
בשלבים שונים של ביצוע. ניסיון רב שנתי עוד אין. חלק כבר עובד וחלק עדיין בגדר
רעיון. אני נוסעת עם עוד סטודנטים מאוניברסיטת חיפה. סה"כ אנחנו בערך 10.
-
היית כבר באוגנדה?
כן.
-
באיזה מסגרת?
טיול.
-
אהבת את המקום?
מאוד, מאוד. זו אפריקה ממש כמו
שחולמים עליה. גן עדן טרופי. בננות, אננס, מלא אנשים שחורים. יחסית, אוגנדה נפתחה
לתיירות לא מזמן בגלל השלטון של אידי אמין וכו'. האנשים שם עדיין סימפטיים, אוהבים
תיירים, ורוצים תיירים.
-
זה מה שקסם לך? או רעיון ההתנדבות?
גם וגם. אוגנדה זכורה לי לטובה, חשבתי
שזו ההזדמנות להכיר אותה מבחינה שונה. כשאתה מטייל, לא תמיד אתה מודע לקונפליקטים המקומיים,
מה באמת קורה שם. בטיול העניין מתרכז בטבע,
בנוף, ובחוויות שהן יותר שטחיות.
-
כמה פרוייקטים יש להם באוגנדה?
6-7 שאני יודעת עליהם.
-
תני דוגמא.
למשל פרוייקט אחד שנבקר בו זה משפחות
שמאמצות ילדים יתומים שהוריהם מתו מאיידס. לכל משפחה שמסכימה לאמץ ילד חולה איידס
נותנים בית לגור בו, עובדה שמאוד משפרת את מצבם. פרוייקט אחר הוא בקמפלה, הבירה,
בפרבר עוני, הפעלה של בית חולים, כמו מרפאה, שעובדים בו רופאים מתנדבים מהארץ. הם
מנסים להסביר למקומיים על חינוך מיני, הרגלי ניקיון, מניעת מחלות וכו'. עוד פרוייקט
הוא הפעלת מחנה לפליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל מלחמות פנימיות.
נקדיש זמן גם לקהילה היהודית.
- קהילה לבנה?
לא. שחורה.
-
איך הם הגיעו ליהדות?
הם לא נחשבים לממש יהודים, להבדיל
מאתיופים. הם יהודים שפשוט התגיירו מבחירה. הם יהודים למהדרין.
-
כמה דורות?
כבר ארבעה או חמישה דורות, קצת יותר
ממאה שנים. יש להם בית כנסת, הם מאמינים ומקיימים מצוות. אנחנו הולכים לבלות איתם
את "ליל הסדר".
-
את יודעת באופן אישי מה תתבקשי לעשות?
עוד לא סגור, כל אחד אחראי על איזושהי
הפעלה. מגיעים למקום מסויים, מדברים עם הילדים בבית הספר, משחקים איתם, מנסים להשאיר
להם משהו שהם יוכלו להמשיך איתו הלאה, עצמאית.
-
מי מדריך אותך לקראת העבודה?
מארגני המשלחת. הם כבר היו שם כמה
פעמים, וגם הנציגים של "ברית עולם". הם מפקחים על הפעולות וגם נוסעים
איתנו. עכשיו למעשה הכל מתארגן.
-
מה המטרה של הראיון הזה?
אנחנו רוצים לאסוף תרומות. כסף שישמש
גם לכלכלה וגם לשכר לימוד לסטודנטים חסרי אמצעים, ללימודים באוניברסיטה. אנו
מבקשים מכל מי שיכול לפתוח את ליבו וכיסו, לעשות זאת איתנו למען אלה שאין להם.
-
שיהיה לך בהצלחה..
הודעה מהמרפאה
תזכורת לקריאת האח התורן:
להזכירכם – אח תורן מיועד למקרים
דחופים בלבד! (מקרה חירום).
לאחרונה רבו הקריאות לאח תורן, שברובן
אינן דחופות ויכולות היו להידחות לשעות הפעילות המרפאה.
להלן מספר דוגמאות שהאח התורן נקרא
להן לאחרונה:
·
קריאה בשעות אחה"צ/ערב בשל תרופה שחסרה משום ששכחו להגיע למרפאה בשעות
הפתיחה הרגילות.
·
כאב אוזניים או גרון, שבהחלט אפשר ליטול כדור נגד כאבים
ולהגיע בבוקר למרפאה.
·
פציעה שטחית שהסתיימה בניקוי ובפלסטר. ועוד דוגמאות שזה
לא המקום לפרט.
יש לציין שהאח התורן הוא רופא במקצועו ולעתים מתקבלת קריאה
המסתיימת בייעוץ טלפוני ברמת רופא, אולם את החבר התשובה אינה מספקת והחבר דורש
לפגוש את האח התורן במרפאה, ולפעמים בשפה בוטה ופוגעת.
בשל קריאות אלה ודומיהן, האח התורן, ד"ר
אודי ארגז, הודיע על הפסקת עבודתו בקיבוצנו בסוף חודש פברואר.
החל מחודש מרץ תתחיל את עבודתה אחות
תורנית – הילה עטס-שאלתיאל אשר תחליף את ד"ר אודי.
הילה גרה בקרית אתא, אי לכך מתכונת
הקריאה הלא מוצדקת לא תתאפשר משום, שהילה לא תגור בקיבוץ!
אנו מבקשים מהחברים להצטייד בתרופות
החסרות להם במשך שעות הפתיחה של המרפאה, ועם בעיות שהן לא חירום, יש להמתין לשעות
קבלת קהל במרפאה.
קריאה על תרופות וכדומה לא תענה.
בברכת בריאות טובה
צוות המרפאה..
ירמיהו
5. הו, פמגוסטה,
החו"ל הראשון שלנו...
עם התפוגגות חוויית ההשכמה אל
הבוקר הנפלא, כמאליה צצה השאלה הניצחית - איך מעבירים את היום? את השעה הראשונה אנו משקיעים בהתעסקות ארכנית סביב
ארוחת הבוקר, אחר כך שותים, ומעשנים, ומקשקשים, ומה הלאה?
מאוויים וחלומות זה דבר אחד,
והמציאות זה דבר אחר. ארצות רחוקות וסיפורים, זה כן! אבל מי יכול היה להעלות בדעתו
שפע כזה של חוסר מעש וציפיה, מי תאר לעצמו את שיעמום החיים "על הסיפון",
השיגרה שאין עימה שום התרחשות? איך לא חשבנו על זה קודם? לו היה לנו לפחות ספר או
עיתון? ועתה נפשנו יבשה...
שעות הבוקר נוקפות, ואנו
משייטים במרחק מה מהיבשה. בעין בלתי מזויינת כבר אפשר להבחין בפרטי חוף בולטים,
שומם ויבש, הצבע השולט הוא החום לגווניו. לפתע, באופק, מתחלפים קווי המתאר של
ההרים, בנוף אחר. מתחילים לראות עיר. הנה בתי הקומות הראשונים שמתנשאים, ולידם בתי
העיירה הישנים. אנו פותחים את ה"מדריך" וקוראים בעיון את המונח "פמגוסטה",
עיירה ים תיכונית מצויה, הרבוצה על החוף, פרושה במלוא הדרה לפנינו.
יותר מאוחר במסענו עוד ניפגוש
ערים לרוב, מהן עתיקות יותר, חדשות יותר, יפות יותר, משומרות יותר, מרשימות הרבה
יותר, אבל בינתיים יש לנו את פמגוסטה. והיא החו"ל הראשון שלנו, ממש
חו"ל, לא סיפורים, לא אגדות, לא מעברי גבול כאלה ואחרים לצרכים עלומים של
צבא, לא כניסות ל"שטחים" של השכנים לצרכי כיבוש או מלחמה. סוף סוף
חו"ל שונה, לגיטימי, חו"ל שחי ונושם ופועל בלי עברית מדוברת. ואני נזכר
בגעגועים בשיעורי האנגלית של חנה רייזנר, איפה הייתי אז במקום להכין שעורי בית?
עכשיו לך תסתדר עם האנגלית הרצוצה שלך. מאידך, אני אומר לעצמי, גם הקפריסאים האלה
בטח לא מומחים גדולים לשייקספיר, הגם שהם ממשיכים, באדיקות מוזרה, לנסוע בצד שמאל
של הכביש. נוכל להסתדר.
נכנסים לנמל הקטן. הרושם דל,
מספר מחסנים גדולים לאורך רציף, ערימות של רשתות דייג, וקרפיפים שוממים. נראה שחוץ
מסירות קטנות, ה"אפולוניה" שלנו חוגגת את הבלעדיות שלה בנמל המנומנם
הזה.
ושוב לא בוער לאף אחד. אנחנו
כבר "מתים" לרדת לחוף, להרגיש אדמה תחת הרגליים, אך התכונה על החוף
רגועה. לאט לאט מתחילה התרוצצות על הסיפון, אותה ההתעסקות מליל אמש חוזרת על עצמה,
הפעם בכיוון הפוך. עוד לא התרגלנו, אך במשך שבעת ימי מסענו לוונציה, נסכין
לתירגולות-הנמל האלה שחוזרות על עצמן.
צעקות נשמעות מכיוון החוף
לסיפון, ולהיפך.
המלחים "שלנו" כבר
מכירים את הפועלים למטה. הם מצמידים את דופן האוניה אל הצמיגים שתלויים לאורך רציף
הבטון, שוב משליכים חבלים ועוגן, נקשרים, ומקבלים אישור לרדת.
אמחייֶה!
מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו
מתארגנים על תרמיל קטן ומתקדמים לעבר הפתח. אנחנו הראשונים. המתבונן מהצד ישאל את
עצמו בוודאי, לאן הם רצים השניים האלה? מה בוער להם? אבל ככה זה כשהסבלנות פוקעת,
וכל כך משתוקקים לדרוך סוף סוף על אדמת חו"ל.
השעות שמוקצבות לנוע לסיור
מצומצמות, ואנחנו יוצאים דחופים "לקרוע" את העיר. פמגוסטה הישנונית מתעוררת
אל התיירים שיורדים אליה עכשיו מהאונייה, פה ושם מחכה טקסי לקחת אנשים חשובים
לטיול או פגישה חשובה. לנו הכל נראה חדש ומזמין, רק להושיט ידיים ולקחת. אלא
שדווקא כאן ראוי להיזהר, לחשוב פעמיים ולהפנים את העובדה שאנחנו לא בישראל, לא במרכז
העולם, לא בטוח שאזרחי האי שמעו בכלל שישראל היא מרכז העולם. ואולי לאחדים מהם יש
נטיות פוליטיות לא כל כך אוהדות למפעל הציוני. אנחנו לא כאלה גיבורים, יש לכלכל את
מעשינו ולהצניע את ישראליותנו. זה טוב לבריאות...
ואגב הצנעת הזהות, זה מזכיר
לי שלא פעם במסענו על פני היבשת, ניתקלנו בפלוני שפנה אלינו בעברית כאילו שרשום
לנו על המצח: "אלה מישראל". גם אנחנו לא טמנו את ידינו בצלחת, והיינו משתעשעים
מדי פעם במשחקי ניחוש: מי מבין עוברי האורח התמימים, הוא מבני ארצנו. הסתבר שהמנהג
הפולני שרווח אז בארץ, שכשיוצאים לחו"ל צריך להתלבש "כמו שצריך"
היה סימן ההיכר. מה משמע? זאת אומרת להתלבש על פי צו
האופנה. והמותג בהא הידיעה של אותם ימים, הייתה תוצרת "אתא", פאר תעשיית
הטקסטיל המקומית.
שעת הצהריים החמה כבר מונחת
על העיר, ואנחנו יורדים אל רחובותיה שנמתחים בקווים ישרים ובהתרוממות קלה מאיתנו
והלאה. מה יש לדבר, עיר ואם, עיר עם עבר היסטורי עשיר ומפואר, עיר עם חומה, רחובות,
וכיכר, וקתדרלה, ומסגדים.
מי יודע, אולי פה, באחת הסימטאות,
בה אנו פוסעים כעת, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְו של אותלו לדסדמונה? בדיוק על אותן אבני
מדרכת שעליהן אנו דורכים, הסית אותו יאגו, הצית כאש את קנאתו, ו"הביא לו את
הסעיף"? הוֹ! פמגוסטה על במותייך חלל איך נפלו גיבורות? צר לי עלייך דסדמונה.
אהה! איזו ריגשה סיפרותית, מפעימה, ממלאת את הלב תחושה היסטורית ומציתה את הדמיון.
ולא שזה עושה את שעת הצהריים הזו ליותר קרירה, אך קצת יותר מסקרנת.
אנו ממשיכים בעקבות ה"מדריך",
"חורשים" את העיר ברגל הלוך וחזור, שתי וערב, לא משאירים פיסת רחוב בטרם
התוודענו לטיבה. המרחקים לא גדולים, ואנחנו די זריזים, משאירים את ההתפעמות
הראשונית מאחורינו, ומהר מאוד מגיעים למיצוי קטע ההסתובבות.
רסיסי השווקים העלובים
שפוגשים בדרך לא מנקרים את העיניים, כך שעל קניות אין מה לדבר, פרט ללחם, ירק
ופרי. בסך הכל, אנחנו מסכמים לעצמנו בחיוב את האירוע: עיירה שכוחת-אל שמתעוררת
לחיי רגע כל אימת שאוניית עינוגים, כמו זו שלנו, פוקדת את נמלה והופ... נרדמת מחדש
עם ההפלגה.
עכשיו החזרה אל האוניה מלווה
בתחושה של שיבה הביתה. ה"אפולוניה" מחכה לנו זוהרת בלובנה. עולים בכבש
אל הפתח שבדופן, חולפים בריחוף על פני שומרי השערים. האגפים "האסורים",
שחסומים בפנינו בשעות ההפלגה בים, פתוחים עכשיו לרווחה לקבל את פני הנוסעים
העייפים שחוזרים משיטוט בעיר עמוסי תיקים, וסלים, ואמתחות, וחבילות, ממהרים לתאיהם
להתפרק מהקניות. הנוסעים הרגילים הולכים לנוח. הלו"ז שלהם עמוס מאוד הערב. עדיין
מחכה להם ארוחת ערב חגיגית, ואחר כך ערב ריקודים אל תוך הלילה, ובדרנים שינעימו
להם את השעות הקטנות והגדולות, ו"הפתעות" אחרות כפי שיסופר בהמשך.
בדרך אל הסיפון
"שלנו", אנחנו מרשים לעצמנו לטייל במסדרונות, להסניף את הלוקסוס הזה
השמור לבעליו. בין השאר אנחנו מנצלים את ההזדמנות ומחפשים את החברים שלנו. אין להם
זכר. או שהם נעולים בתאיהם ועושים מה שעושים, או, מה שפחות סביר, שעדיין לא חזרו
מהעיר. ואנחנו, אחרי ששבענו מהמראות והריחות, ששוב, כמו "להכעיס", עולים
מהמטבח, חוזרים למשכננו, לתכנן את ארוחת
הערב "שלנו", שתהיה, איך לא, ברוב מהומה ובהתעסקות גדולה. ואם תמצא
לשאול מה בתפריט, התשובה תהיה גם הפעם "תוצרת בית" שסחבנו עימנו מהארץ
בתרמילים. את המצרכים שרכשנו בכסף מלא בשוק נשמור ליום המחרת.
ובינתיים, הערב, יש לנו
לסעודה, אורחים בלתי צפויים... (אי"ה, המשך בשבוע הבא) . .
מזל טוב
לרון ושירה אנג'ל
לנישואי בני ואביטל
נחת
וברכות לכל בני המשפחה.
מזל טוב
לפנינה ואלון שורר להולדת הבת גפן,
נכדה לאורה ואחיאם שורר.
נחת
וברכות לכל בני המשפחה.