קיבוץ רמת יוחנן עלון שבועי מס. 1547,

י"ד בשבט תשס"ז 2.2.07

בלב חרד הוחלט

לא להיכנע לאיום

והמשכנו בנטיעה...

ביום חורף גשום יצאנו לפתוח בורות לנטיעה. עבודת הנטיעה הייתה הפרנסה הראשונה של הקבוצה.

התקופה הייתה כאמור תקופת הגשמים שירדו בשפע. כבישים עדיין לא היו, והובלת שתילי האורן שהובאו ממשק הפועלות, נעשתה עד לחצר המשק במשאית, ומשם על גבי חמורים. הנטיעה עוררה הרבה בעיות, בעיקר ביטחוניות. השכנים מסעסע ומקסאייר לא השלימו עם אובדן המרעה עקב הנטיעה. הם דרשו להפסיק את הנטיעה ולא, יורידו אותנו בכוח. בלב חרד הוחלט לא להיכנע לאיום והמשכנו בנטיעה. בלילות הם היו עוקרים את השתילים ורומסים את הבורות ברגליהם. יום יום היינו נאלצים לנטוע מחדש את השתילים הרכים, עד שהחלטנו לצאת בלילות לשמירה לבל יעקרו אותם.

(אהרונצ'יק אפרת)

פרקי דרבי אליעזר פרק לד

שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו, ואין קולן נשמע, ואלו הן: בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע.

... ובתוכנו, וגם בגויים, יוודע
כי על אף השנים והוותק,
יעמוד בפתחייך ללא-חלודה,
ברק חרבם של משפט וצדק.

ובימי ניסיון - יעביר הוא בך זיק,
וניצבת את דברך להודיע,
ועיניך ליושר ולדין-הצדיק,
אבל לא לתשואות היציע!

( קטע מתוך "עם כנסת ראשונה" שכתב נתן אלתרמן עם פתיחת הכנסת 1949)

יום הולדת לכנסת

הבחירות הראשונות לכנסת, או כפי שנקראה בתחילה "האספה המכוננת", התקיימו בכ"ד בטבת תש"ט, 25 בינואר 1949. הישיבה הראשונה התקיימה בירושלים, בבניין הסוכנות, בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949 - חג האילנות. רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים. מאז הפך טקס נטיעת עצים, לחלק ממסורת חגיגות יום הולדת הכנסת.

לאחר דברי הפתיחה של הנשיא חיים וייצמן נבחר יוסף שפרינצק ליו"ר האספה המכוננת.

יומיים לאחר מושב הפתיחה, הוחלט לשנות את שמה ל"כנסת" - על שם ה"כנסת הגדולה", שהייתה מעין סנהדרין מורחבת שהיו בה 120 חברים.

בעקבות אי-הבהירות ששררה לגבי מעמדה החוקי של ירושלים, העתיקה הכנסת את מושבה לתל-אביב. במשך כתשעה חודשים ערכה את ישיבותיה בקולנוע "קסם" ובמלון "סן-רמו". בעקבות הצהרתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כי "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל", החליטה הכנסת בכ"ב בכסלו תש"י, 13 בדצמבר 1949, להעביר את מושב הכנסת לירושלים. ישיבותיה הראשונות נערכו בבניין הסוכנות היהודית. בכ"ד באדר תש"י, 13 במרס 1950, עברה הכנסת לבית ארזי-פרומין ברחוב המלך ג'ורג'. למעלה מ-16 שנים נערכו דיוני הכנסת במקום זה. משכן הקבע בגבעת רם נחנך בטקס ממלכתי בי"ד באלול תשכ"ו, 30 באוגוסט 1966..

ושירת הנטיעה פרצה מלב כולם...

לאה ברגשטיין הייתה הרוח החיה בכל ההכנות לקראת החג. כשהיינו בכיתות הנמוכות רקדנו לפי השיר: "זום, זום זום, אביב הגיע...". הבנות הגדולות פתחו לפי השיר "עם שחר נשכימה" בריקוד שקט של השראה, ואחריו, לפי "בהרים פורחים פרחים על גבעולים", בא ריקוד שהביע את התפרצות האביב. בהמשך היה ריקוד המוני של כל הילדים לפי "גם בעיר וגם בכפר".

לקראת הנטיעה היו הילדים נרגשים ביותר. הם הולבשו בגדי חג ועל ראשיהם זרי כלניות, שהיו אז בשפע על המדרונות ובחצר. החברים הגיעו לבית הילדים בתהלוכה, כשבידיהם או על כתפיהם מעדרים ואתים. הגומות היו מוכנות, ליד כל גומה שלט ועליו שם הילד הנוטע ושתיל. על החלקה הקטנה היו מרוכזים כל החברים ושירה פרצה מלב כולם – שירת הנטיעה. וכששרנו "אנו עוד ניטע לך ונבנה לך אנו נייפה אותך מאוד" המילים נבעו מהגיגי לבנו ומרצוננו. בסיום הנטיעה חולקו שקיות מלאות פירות "חמשה עשר".

אלה זבולון. (ברמה 551 , 24.1.1975 )

סתם סיפור על עצי צפצפה / דניאל יפה

פעם, כשהייתי קצת יותר צעיר, הוקסמתי מעצי הצפצפה שגדלו במטעים בקיבוץ גונן.

ביקרתי אצל ידידי יואל ליפין – האח של רותה ובנו הבכור של הנוטע האגדי הראשון של קיבוץ רמת יוחנן – אלישע ליפין.

יואל קיבל אותי בכבוד מלכים וסיפר והסביר והראה והצביע ואני – עיני לא הפסיקו ללטף את העצים הענקיים האלה – שצמחו והגביהו מעל אדמת הביצה.

העץ, עץ קל, הרגיל להיות שתול על פלגי מים, מיובא מאיטליה, שם ניטע ופותח בעמק הפו, וכל תפקידו – לשתות את מי התהום הגבוהים באדמות השטוחות, מוכות שטפונות החורף.

מה עושים איתו? המון דברים. מקלות לגפרורים, מקלונים לארטיק, והגדילו אנשי גונן ויצרו תעשיה – בית מלאכה לכפכפים אופנתיים.

הימים ימי סוף שנות השבעים, אני בעמק זבולון וחלומי בעמק החולה, ואני חושב לי – למה לא?

וכך הבאתי שתילים ראשונים באביב 1979, וכעבור שנה – שכנעתי את וועדת המשק לרכוש 200 שתילים ולנטוע בשטח נטוש ע"י המאגר של אושה.

הרעיון היה, לנצל את החילחול הקבוע של מי המאגר הסמוך, לטובת השתיינות הצפוייה של עצי הצפצפה, ולייצר תנאים הדומים למי התהום הגבוהים של עמק החולה.

לנטוע 200 שתילים זה לא סיפור מי יודע מה. ליתר בטחון קראתי לאלישע שלם, יואב אופק ועובדי האבוקדו לעזרה.

זה היה בחודש מרץ 1980.

בסוף היום ההוא אמרתי לחבורה הזאת תודה – ואלישע לקח כמזכרת, שני מקלות – שתילים של צפצפה.

עד מהרה, במהלך 5 – 7 שנים (תקופה מאוד קצרה ולא מחייבת במונחי גידול עצים...) התברר שכולם צודקים.

אני צדקתי. המאגר מחלחל והצפצפות שותות את המים. העצים היו כ"כ "מתורגלים" עד ששלחו שורשים יונקים אל תוך תעלת המאגר ועיצבנו מאוד את רשות הניקוז... (גם הם צודקים).

אבל זה לא היה מספיק. העצים דרשו מים נוספים, ולמים יש מחיר. ואז גם התברר שאין גפרורים, לא מקלונים לארטיק ובוודאי שלא כפכפים. (גם הספקנים מוועדת המשק צדקו...).

וכך – כעבור 10 שנים נטשתי את השטח, וידי על ראשי.

למחרת יום הנטיעה ההוא, תקע אלישע את המקלות על יד "פרקש", ולא בכדי.

אלישע כמו אלישע – ידע בדיוק מה הוא עושה. צומת "פרקש" קרוי על שם "השיבר" המיתולגי שחילק את המים במטע הבננות ולימים במטע האבוקדו.

הצומת מצוי מעל "נהר" תת קרקעי, המנקז מתחת לפני האדמה לפי תוואי השטח, את כל המדרון של המטע. המטע הנטוע על מדרון סלעי, מגיר את מי הגשם בחורף ואת מי ההשקייה בקיץ, אל מתחת לפני הקרקע, בדיוק אל מתחת לאותו "פרקש", וכך נמצא לאותם מקלות צפצפה, בית גידול מופלא.

שני "מקלות התודה" מאביב שנת 1980, צמחו וגדלו והפכו לשני עצי צפצפה אדירי מימדים הנטועים על פלגי מים, ממש כמו הוריהם בעמק החולה, אשר עלה עליהם הכורת מזמן. והוסיפו שני אלה, וגידלו "בן" שלישי, המאפיל בגובהו על הוריו.

וזאת לימדני יואל, בן רמת יוחנן, איש גונן, נצר לנוטע האגדי, שרוחו שורה בכל פינה בחצרנו:

עץ צפצפה הנטוע על פלגי מים, כמוהו כעץ אלון חסון העמיד לכל פגעי הזמן. ה"סס"ים למיניהם, ה"יקרוניות" ושאר מרעין בישין אינם יכולים לו, והוא נטוע על עומדו – עמיד לפגעי המקום והזמן...

ואם יחדלו המים להגיר במדרון – יחדלו העצים גם הם.

ובאו הצעירים, וראו כי טוב, והוסיפו שם בריכת מים, וזוּלה לתפארת מושבם מכאן, לול תרנגולות לקישוט משם, ועצי פרי למכביר, והכל – לשמח ולהרנין כל דכפין.

סוף דבר.

גם אם תחפשו –כנראה לא תמצאו.

מרוב כוונות ומעשים טובים לא נותרו ככל הנראה, בקיבוץ גונן ובכל העמקים ובגלילי הארץ שלנו, עצי צפצפה כמו אלה הנטועים כאן אצלנו, במקומם הראוי להם, ומשמחים ומרנינים את כל רואיהם..

דברים כ, יט
כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לָבֹא מפניך במצור.

אפילו סיר לילה לא מצאתי

ההיסטוריה של האקליפטוס וחלקי הדל בה.

סיפור לטובישבט / א. פלד

"אקליפטוס הוא שם לסוג מסויים של עץ (לעתים שיח) ירוק-עד ממשפחת ההדסיים". (ויקיפדיה). הסוג מונה כ-700 מינים שמוצאם בעיקר מאוסטרליה.

האקליפטוסים הופיעו לפני כארבעים מיליון שנה. הפעם הראשונה בה הם נזכרים בכתובים היא במחקריו של מגלה הארצות ההולנדי אבל ינזון טסמן, שבעת ביקורו באי טסמניה (הנושא את שמו), בשני לדצמבר 1642, רשם ביומנו בהתפעלות שנתקל בעצים בעלי גזעים בעובי אדיר, ושאורך גזעם עד התפצלות הענפים הראשונה, הוא למעלה מעשרים מטרים.

הדיווח הבא נעשה בשנת 1688 על ידי הרפתקן אנגלי בשם ויליאם דמפייר שבעת ביקורו במפרץ ברונסוויק בדרום ווילס החדשה (אוסטרליה) דיווח שראה עצים הנראים לו כ"עצי הדרקון" שהיו "העצים הגדולים ביותר שראינו".

גם מגלה הארצות הנודע ג'יימס קוק מזכיר את העץ, תחת הכינוי עץ הדרקון.

את השם המוכר לנו היום נתן לבסוף בוטנאי צרפתי בשם שרל לואי ל'הרטיה דה ברוטל שחיבר שתי מלים ביוונית: "אה – קליפטוס" שפירושן "אני מכוסה", על שום ניצני/פרחי העץ המכוסים היטב.

המדען הגרמני פרדיננד פון מולר, גדול האקליפטולוגים, כתב על האקליפטוס מחקר מעמיק ומלהיב ביותר (במיוחד את מי שמתלהב מאקליפטוסים) בן עשרה כרכים עבי כרס!!!

לראשונה הופיע האקליפטוס בארץ בשנות השמונים של המאה ה-19. ג'וזף הוקר, מנהל הגנים הבוטנים המלכותיים בקיו שליד לונדון, ביקר בארץ בשנת 1860 ופגש כאן את הקונסול האנגלי ג'יימס פין ורעייתו. הוא התרשם מאוד מן הגברת פין שלמרות שמה התעניינה דווקא בנושאי גננות. מייד כתב הבוטנאי הבריטי לידידו פרדיננד פון מולר (הנ"ל) וביקשו לשלוח לגברת כמה זרעי אקליפטוס.

הנטיעה הגדולה הראשונה בישראל הייתה בשנת 1888 בפתח-תקוה, שנוסדה עשר שנים קודם לכן. ניטעו 60,000 עצים במטרה לסייע בייבוש הביצות (ייעוד שלבסוף התבדה כליל).

מאז ניטעו בארץ מיליוני עצי אקליפטוס ועץ זה הוא היום השני בחשיבותו בישראל.

בכך לא הסתיימו עלילות האקליפטוס בארצנו. בט"ו בשבט שנת 1995 (או בסמוך לכך) ניטע בישוב רמת-יוחנן שבארץ ישראל עץ אקליפטוס מיוחד במינו. העץ ניטע במאמץ משותף של אב ובנו. שם האב היה אהוד פלד ושם הבן איתמר. העץ ניטע בשורת אקליפטוסים הניצבת מאחורי מגדל המים הישן של הישוב, והוא השלישי בקטע עיקול הכביש המקביל לבורות התחמיץ. כל העצים בשדרה עונים לתיאורי האקליפטולוגים לדורותיהם, עבי וארוכי גזע, חסונים, ואמיריהם נושקים לשחקים. רק העץ ההוא המיוחד, על אף שהוא נטוע כבר למעלה מעשר שנים, גבהו כמטר בלבד ועובי גזעו כעובי זרת. (גשו ותראו במו עיניכם).

ניתן היה אולי להסביר את התופעה המוזרה באיזה כשל מובנה בתהליך הנטיעה אלמלא נעשתה זו בפיקוחה הצמוד של נוטעת מיומנת ומפורסמת, קרובת משפחתם של הנוטעים האומללים הנ"ל, ושמה ר.פ. (השם המלא שמור במערכת).

בפרוש טובי'ש שנת התשס"ז לבריאת העולם שאנו מונים כאן בק"ק ר"י, הלכתי שוב לראות מה התחדש עם אקליפטוסי. שעה ארוכה ועצובה התייחדתי עם העץ הנכה, מהרהר במר גורלו שלו ובמה שגיתי אני. לפתע הייתה לי הארה. נזכרתי בסיפור שסיפרה לנו הגננת על עץ אחר, שגם הוא סירב לצמוח, ולאחר ששבק חיים ונעקר נמצא סיר מלא מטבעות זהב לפות בין שורשיו.

כבר באותו לילה הצטיידתי באת ומקוש והתגנבתי אל מקום האוצר. התגנבות על שום מה? ראשית על מנת שלא אתבזה ואהפוך ללעג על המעשה המשונה, ושנית, בימים אלה, כאשר רוחות הפרטה מנשבות, עדיף לי שיהיה סוד אוצרי נחלתי בלבד.

עד חצות הלילה חפרתי כשאני נאלץ להשתופף מדי פעם לאדמה מתחת לפנסי המכוניות החולפות בכביש. העבודה הייתה מתישה למדי ולא הייתי עומד בה אלמלא ריצדו כל העת לנגד עיני מטבעות הזהב ומוחי היה עסוק בדימוי המוצרים המצוינים שארכוש בהן.

סוף דבר הרי ברור לכם מתחילתו, שאם הייתי מוצא סיר זהב ממילא לא הייתי מספר לכם, ואם אני מספר, משמע שאפילו סיר לילה לא מצאתי. בקיצור, כיסיתי את הבור וחמקתי משם כשכפות ידי מכוסות שלפוחיות מים וכיסי ריקים כשהיו.

אבל עדיין הציקה לי כל העת השאלה מדוע עלה לו כך לאקליפטוסי. והנה, ממש הבוקר, ציוויתי על גוגלי להעלות לפני את הערך "אקליפטוס" ומייד בשורה הראשונה מצאתי את מה שכבר ציטטתי לעיל: "אקליפטוס הוא שם מסויים לעץ (לעתים שיח) ירוק עד...".

אתם הבנתם את זה? אף פעם אסור לזלזל במה שכתוב בתוך הסוגריים. "לעתים שיח".

הנה הפיתרון, כל כך פשוט. האקליפטוס שלי הוא בכלל שיח.

הנה נמצאו לתופעה הסבר מדעי כשר ולגיטימציה מלאה. יש אקליפטוסים שצמרותיהם מגרדות שחקים ויש גם אקליפטוסי שיח – אז מה? כולנו בנים שווים לאלוהים, לא? .

גִּילוּי

בִּשְׁבִיל שָׁאוּל מְעוֹלָמֵךְ

שׁוֹטֵט

כּוֹכָב טוֹעֶה

אָשֶׂר יָגֵע וְגַם זָר.

וְגַם הַיְיתָּה אֲהַבָתֵךְ לוֹ

אֲהַבָה עָזָה,

כְּאֲהַבַת הַשֶׁלָח

שֶׁאֲהָב אֶת הַצָוָואר.

וְאַתְּ יָדַעְתְ:

שֶׁלא לַכוֹל, וְלא תָּמִיד

הַשֶּמֶשֶׁ אוֹרוֹתֵיהַ מְפָזֶרֶת

זְהוּבַת קָרְנַיִים.

וְאַת הֵבַנְתְּ:

שְׁגַם קוּבָּעָת שִׁיכּוֹרִים

נִגְמָעָת בְּאָחָת,

וְאַז. רוֹצִים אוֹ לא רוֹצִים,

בַּשְׁבִיל יֵש יָחָד לְהַמְשִיךְ - גְלוּיֵי עֵינָיִים.

הָכּוֹל נִכְתַּב !

כִּי לא שׁוֹשָׁן עַל שְבִיל,

וְלא אֲפִּריוֹנִים שֶּל מֶשִי -

פֵּאָרוּ אֶת מָסַעֵנוּ שְׁבִּשְׁנָיִים

וְעוֹד הָיָה כָּתוּב:

כִּי הַמָשֵׂאת הַיְיתָּה דָּלָה

כַּיָד שְׁהִיגִישַתָּה.

וּבַחָג – מָהוּל בְּדֶמַע הַיוֹדְעִים נִמְזָג הַיָיִן.

יונתן בן צבי 20.2.61

מה העבודה הזאת לכם / אליהו רגב

מתוך העיתון הווירטואלי "שווים"

כמו כל ותיקי קיבוצי, כך גם אני קיבלתי לתא הדואר שלי דף, המזמין אותי ל"סדנת הכנה לפרישה מעבודה". למקרא הדף אפפה אותי תחושה מוזרה של אי-נחת. "מילא" אמרתי לעצמי, "מן הסתם ישנם כאלה המצפים לפרוש מהעבודה. אבל אני, הרי לא אוכל בשום פנים ואופן לפרוש מעבודה.

וכל-כך למה?

- משום שלמיטב זיכרוני , אני מעולם לא עבדתי!

וכי מה עשית כל שנותיך בקיבוץ?

- תמיד עשיתי רק מה שהתחשק לי לעשות!

***

לפני חמישים ושבע שנים הגעתי הנה, צעיר ונלהב. תחילה הוצע לי להשתתף בבניית הבתים הראשונים בקיבוץ. היה זה אתגר מסעיר. ללמוד את רזי המקצוע, לבוסס בבטון הטרי עד זוב דם, להינשא על הפיגום הגבוה כנגד הרוח הצורבת. אנו החלוצים... באנו ארצה לבנות ולהיבנות... אבל לא, זאת כלל וכלל לא הייתה עבודה. אחר כך נמסרה מלאכת הבניין ל"מפעל הבנייה" על עובדיו השכירים, שהפכו את פאר הבנייה – אוי לאותה בושה – לעבודה לכל דבר.

אבל אני התחמקתי בעוד מועד מן העבודה, ועד מהרה אימצתי לעצמי הגשמה חדשה לחלומותי: הייתי לנוקד – מגדל צאן! זו לא הייתה עבודה חלילה – זו הייתה תרבות בפני עצמה, זו הייתה רומנטיקה, זה היה מיתוס! "ספר הנוקדים" היה לנו לכתבי הקודש. ממנו למדנו כמה יחידות מזון להקצות לעדר ואיזה שירי רועים לחלל לו במרעה.

עכשיו כבר מותר לגלות: היינו כנופיה מכובדת של סרבני עבודה להכעיס. אי-שם, בחדריהם הסגורים, ישב "סדרן עבודה", ישבה "ועדת עבודה", ותיקנו "תקנות עבודה". קבעו שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע, המציאו את "שיבוץ השבתות" ורשמו בדקדקנות חובות וזכויות "עבודה" לכל חבר.

אבל אנחנו, ברוב חוצפתנו, התעלמנו מכל אלה. יצאנו למרעה עם זריחה ושבנו עם שקיעה, חליבת בוקר מבעוד חושך וחליבת ערב עם רדת חושך. קיץ, חורף, שבת וחג – לא נניח ל"משובצים" בלתי מנוסים לקלקל לנו את כבשותינו. התחלקנו בינינו לפי תור בריכוז הענף. בלילות הייתי מדיר שינה מעיניי כדי לתכנן ולחשב בקפידה כל חבילת שחת וכל ליטר חלב ולהביא את מירב ההכנסה לקיבוץ. זאת לא הייתה עבודה.

ובשעות הערביים הקיציות, כשנשמע בביתנו צלצול פעמוני העדר השב מן המרעה, הייתה ילדתי בת השלוש ממתינה לי בזרועות אמא על שביל הרועים. נשאתי אותה על כפיים, ולא חשתי כל הבדל בין אודם השקיעה מעליי, פעיות הצאן מאחוריי ומלמוליה של בתי בזרועותיי – הכול כאחד היה החיים. חיי שלי!

כעת אני יכול להעיז ולשאול קבל עם ועדה את שאלת הרשע מהגדת פסח: מה ה"עבודה" הזאת לכם?

הרי השורש "עבד" במקרא הוא מלשון עבדות. זהו מעשה שעושים בכפייה. כפיית האדון על עבדו או, להבדיל, כפיית ה' יתברך על עמו-עבדיו. ידוע שביאליק, במשוגתו, שר "שירי תודה שירי ברכה לעבודה ולמלאכה". בלבלת את היוצרות, חיים נחמן! אכן "מלאכה" היא מכובדת וקדושה כשמה, שהיא כמעשי המלאכים, אך "עבודה" היא בזויה ומשפילה, שהיא כמעשי העבדים.

גם א.ד.גורדון טעה, ובעקבותיו שרו חלוצינו "העבודה היא חיינו". מה טוב שבאו כל אותם פקידים מן המשרדים והשיבו ל"עבודה" את משמעותה המקראית המגונה. מעתה להווי ידוע לכול שהעבודה אינה חיינו, כי-אם אילוץ הכפוי עלינו בעל כורחנו, ושעל כן יש לתקן תקנות לאכיפתה.

אני זוכר את רעייתי, שחינכה את ילדי הגן וגם השכיבה אותם לישון בלינה המשותפת במסירות, הזדהות ואהבה אין קץ. הפקידים בקיבוץ חישבו זאת ל"עבודתה". היום עושים הורים את אותו מעשה עצמו, באותה מסירות ואהבה – אם כי לילדיהם הפרטיים בביתם הפרטי – וזאת אינה "עבודה" בעיני איש. מדוע? כי מה שעושה אדם למען נוכרים, שאינם מבשרו, על זה יש להניח שהוא מעשה מנוכר, דהיינו "עבודה".

עשרים שנה הלכתי אחרי הצאן, עד שהקיבוץ נערך לתעשייה והוחלט לחסל את הענף. אבל אני שנאתי את העבודה והמשכתי כל השנים לתרום כיכולתי ולעשות בדבקות את מה שלבי ומצפוני הורו לי לעשות. אם זה בשרות חדר האוכל או בחינוך ילדים ונוער, בפעילות התנועה, בלימודיי האקדמאים ועוד. כך גם העליתי את הגיגיי על הכתב, וכעת, כשאני כותב דברים אלה מרצוני החופשי, מתקשר אליי העורך בטלפון, ומאיץ בי להשלים את הרשימה שהבטחתי לו מזמן. הוא חושש שמא אפרוש ולא אעשה את "העבודה". אני מרגיע אותו: אין לו ממה לחשוש. הרי מעודי לא עשיתי "עבודה", ועל כן אין סכנה שאפרוש ממנה..

פרוטוקול ועד הנהלה מספר 02/2007

שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה : 25.01.2006

מספר חברי ועד ההנהלה : 11

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, רפאל דינסטג, יונת מולכו, ישי קציר, דוד דוידוביץ.

סדר היום:

1. בחירת נציג לועידת תנובה.

2. אישור לימודים – רענן ארזי.

3. "פינוי בינוי" – דיווח.

4. השתתפות בהוצאות משלחת נערות מטעם מחלקת הספורט של המועצה.

5. תקציב הקהילה לשנת 2007. (מוזמנים עדי מאירוביץ, שחר צור).

החלטות:

1. הוחלט להמליץ לאסיפה למנות את דניאל פרי כנציג הקיבוץ לוועידת תנובה.

2. אושרה השתתפות הקיבוץ בלימודי רענן ארזי.

3. דניאל דיווח על החלטת ועדת התיכנון והבנייה לבנות שני בתים דו-משפחתיים חדשים במקום בית "איתן שטייף – דרור שמעוני" שהתרוקן מיושביו ובית הצעירים הנמצא מדרום לו. שני בתים אלה יהרסו.

4. המזכירות אישרה השתתפות במחצית ההוצאות בגין הצטרפות ארבע נערות מקיבוצנו למשלחת מטעם מחלקת הספורט של המועצה.

5. דניאל ועדי הציגו את התקציב השוטף ואת תקציב ההשקעות של הקהילה לשנת 2007.

סוכם להמשיך ולהעמיק את הדיון בנקודות הבאות:

א. קבלת סקירה מפורטת של מש"א לגבי מרכיב כוח אדם (חברים בקהילה, חברים בתאגידים, עובדי חוץ, עובדים שכירים בקהילה, "בלתי מועסקים" ועוד)

ב. ענף החינוך.

ג. פירוט ההשקעות בקהילה.

כמו כן התבקשו דניאל ועדי להציג בפני המזכירות, לאחר סיכום הדו"חות השנתיים של 2006, הסברים מפורטים לגבי הסעיפים בהם חל גידול משמעותי בין שנה שעברה והשנה.

רשם - אודי.

הערב ההצבעה בקלפי על תקנון הרכב החדש

ושילוב של חיוב מרכיבי זמן וק"מ בשימוש ברכב

עם טיפול בנושא ה"רכבים הצמודים".

שאילתא

האם לא נוכל לעכב בעד התפשטות הנגע הזה בתוכנו?

הריני שואל בזה, מי אצלנו קובע את השימוש ברכב לצרכים "פרטיים" שונים? האמנם מי שיד לו ב"מכוניות" או ב"הגה" את הישר בעיניו יעשה?

וקורה שתוך שעה שעתיים יוצאות מהחצר 2 - 3 מכוניות זו אחר זו, בהן "מוביל" כל אחד את ה"אורח" שלו. האם לא נוכל לעכב בעד התפשטות הנגע הזה בתוכנו? האם לא נוכל לשמור שפרי עמלנו לא יתבזבז?

מרדכי שטייף.. ("ברמה", אדר, 1948)

אין חדש תחת השמש

קטע מתוך ראיון עם נני קוטלר – סדרן הרכב 1989

מה המטרות שהצבת בפניך עם כניסתך לתפקיד?

לאפשר למכסימום חברים לנסוע במינימום של כלי רכב. לייעל ולשפר את אירגון הסידור על ידי אמצעי קשר כלשהו לכל שעות היום.

באילו בעיות וקשיים נתקל סדרן הרכב?

א. הזמנות פיקטיביות של רכב, "שיהיה", שאנשים לא טורחים לבטלן. מסתבר שלעיתים מכוניות שסודרו עומדות בחנייה ללא שימוש, בעוד שחברים אחרים נענים בשלילה מחוסר רכב.

ב. החזרת רכב לא בזמן, רכב מלוכלך (בעיקר בשבתות), חלונות פתוחים לגשם, תקלות ברכב שאינן מדווחות ואי נעילת מכוניות.

מה מצב הרכבים שלנו, לאור הדרישה הרבה?

השימוש הרב במכוניות מתבטא בתקינותן, ובשחיקתן המוגברת. מכוניות בנות שנה נסעו

כבר כ- 80.000 ק"מ, כשאצל אדם פרטי מכונית נוסעת כ- 30.000 ק"מ בשנה. יש לציין

שבשבתות יש מספר מכוניות נוספות, פעילים, של שמעמידים רכבם לרשות הסידור.

(לא כולם עושים זאת) .

("ברמה, מס' 712, י"ב באדר תשמ"ט 17.2.89)

לאשר את התקנון

אין חדש תחת השמש וההידרשות לנושא הרכב לא נולדה אתמול. ולכן, ההצבעה הערב בקלפי על תקנון הרכב החדש, היא לא מהפכה, ולא שינוי סידרי בראשית. היא בסך הכל עוד ניסיון, אמיץ, לדעתי, ונכונוּת להיכנס לתהליכים של "טיפול" בנושא רגיש, עדין ומורכב של השימוש הבלתי שיוויוני ברכב.

אי אפשר שלא לחוש בגישת הניהול שמוביל אבנר אחיטוב. אני מזהה היום, יותר מבעבר, שימת דגש על ניהול תקין, שקיפות ודיווח.

נכון שהתקנון הזה, שמובא היום לאישור, הוא לא מספיק. הוא לא מושלם, יש בו הרבה חורים, ויחד עם זאת תקנונים כאלה ואחרים כבר נהוגים ברוב הקיבוצים, בצורה יותר קיצונית ויותר מחמירה. מסתבר שהם פועלים יפה.

ההצעה שמובאת לנו לאישור היא מאוד נדיבה, מבחינה תקציבית היא לא פוגעת בנו, המשתמשים מן השורה. ומאידך, יש בה סיכוי להביא לשימוש יותר מושכל ב"רכבים הצמודים", וזמינות הרכב בערבים ובשבתות.

החלטה חיובית בקלפי, לא בהכרח תביא מחר לפיתרון כולל, ואולי לא תכניס את כל הרכבים הצמודים לסידור, אך היא התחלה... לכן אני חושב שיש לאשר הערב את התקנון, על מעלותיו וחסרונותיו. הפעלתו היא תמיכה ציבורית מוסרית בחברים ששלחנו להיות עושי דברינו, חשופים בצריח בטיפולם הקשה והסיזיפי, והבלתי אפשרי לפעמים, בפורצי גדר וחריגים, ללא כלים ביצועיים מתאימים לאכיפה. בכך חשיבותו. ירמיהו .

"אין לי מספיק משאבים להמשיך במאבק..."

קטעים מתוך פרוטוקול אסיפת חברים ביגור

בהשתתפות נציגי המועצה האיזורית זבולון.

הובאו לדפוס על ידי דניאל יפה.

"השר אמר לי ש"הירוקים" גוברים עליו..."

שלמה חבר:

המועצה שלנו מונה 10,700 תושבים – חמישה קיבוצים, שני מושבים, שני ישובים קהילתיים, ושני כפרים בדואים. כמו כן שייכים לה סמינר אורנים וכפר הנוער הדתי.

כל ממשלות ישראל מכבידות ידיהן על הרשויות המקומיות והמענקים הולכים ופוחתים. (מזה כשלוש שנים המועצה לא קיבלה תקציבי פיתוח, לכן חלק מתיקונים שונים צריך כל ישוב לבצע על חשבונו). אנו משתדלים להסתדר עם זה בלי להיכנס לגירעונות ולהתנהל באחריות.

השר לענייני דתות נתן הנחיה להקים מועצה דתית בתוך המועצה, אך אנחנו מתנגדים לכך מאחר ורוב היישובים חילוניים, ולכן נוכרז כנראה כ"מועצה מורדת". עלינו לשמור על הערכים שלנו כדי שלא נמצא עצמנו במצב של השתלטות דתית. (בנופית יש ויכוח פנימי אם לאפשר לקבוצה הדתית להתרחב).

נוסף לכך, אנו עסוקים במאבקים נגד הרכבת, כביש 6, חברת החשמל, בית העלמין תל רגב ועוד.

הישובים החדשים

זה נושא מתסכל ומרגיז. בארבע השנים האחרונות אנו מנסים להקים שני ישובים חדשים – יששכר וחרוב – אך מאז שהתקבלה על כך החלטת ממשלה (בעדה הצביעו מפלגת העבודה ונציגינו בממשלה), פתחו "הירוקים" במתקפה נגד הקמת הישובים. השר גדעון עזרא ביקר בשטח ואמר לי ש"הירוקים" גוברים עליו ושאין לי שום סיכוי מולם.

מבחינה דמוגרפית המועצה זקנה: רוב היישובים עברו את גיל 70 (מלבד נופית שחוגגת השנה 20), הגיל הממוצע גבוה מאוד, מעט בנים חוזרים, מלבד ביגור וברמת יוחנן (באיבטין וחוואלד חוזרים כל הבנים). במועצה שלנו, יש 27% מיעוטים, אם נענה לדרישת משרד הפנים לקבל גם את ראס-עלי למועצה הם יהוו כמעט שליש מהתושבים. (גם ככה יש לנו צרות צרורות עם תשלום המיסים). הוצאנו הרבה כסף בארבע השנים האחרונות, והמצב היום הוא שאין לי מספיק משאבים להמשיך במאבק. אם לא נבצע את החלטת הממשלה, זאת תהיה בכייה לדורות. תזכרו את דבריי, כי בעוד 20 שנה יהיו על הגבעות בתים של בדואים.

"אנחנו נמר של נייר..."

רן ברוקנר (מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה):

הישובים החדשים תוכננו לאורך כביש 762 בגלל סיבה אסטרטגית (חיבור נצרת ושפרעם). מול יששכר קיימת התיישבות של כ- 70 משפחות שנראית מבחוץ כמו צריפים, אך בפנים יש קירות וזה בית לכל דבר. מסתבר שיישום החלטת הממשלה הוא בלתי אפשרי. אנחנו נמר של נייר. אין במדינת ישראל יכולת אכיפה ולא רוצים להתעסק עם זה. וכשהמדינה מגלה אוזלת יד, למועצה אין הרבה מה לעשות.

במועצה מחלקים את הכסף שווה שווה בין כל היישובים, כשהבסיס הוא עדיין קיבוצי ואיתן. קשה, כנראה, להיפרד מזה ...מצד שני, שלמה נלחם לא לקפח את המגזר הערבי ולוּ באגורה.

אני מקונן על שני היישובים שלא יתממשו. חלק גדול מהסיבה אני תולה בתושבי המועצה – אם היו עושים מאמצים למען היישובים האלה, הם היו קמים. פה הייתה פעולה הפוכה, להשאיר שטחים ירוקים ... אסור להיכנע, צריך לטפל בזה, כי הקוטביות תחריף והמציאות תכריע. לגבי התכנון והבנייה – כל תכנון שלא ימומש יתנדף בין האצבעות. מוכרחים לממש כל הזמן שאפשר. .

3. שרק יהיה הים שקט...

שום דבר לא הכין אותנו לבאות. שום אפשרות אחרת גם לא עלתה על הדעת, אלא שבעה ימים של שייט תענוגות. שהרי אף פעם קודם לכן, למעט תרגיל פלוגתי מוּשָׁט של נחיתה מנחתת אל החוף וחציית מכשול מים הכרחי, (שגם בו התהפכה לי הבטן), עוד לא זכיתי להפלגת לוקסוס שכזו. הנינוחוּת המדומה ששרתה בכל, אכן הייתה, והבטחה לשלווה שמיימית על סיפון ה"אפולוניה". לא פחות מזה...

ניצבנו שם קיצרי רוח, מתוחים, "מתים" לראות סוף סוף את החוף מתרחק, והזמן לא זז. כאילו "להכעיס" אף אחד לא ממש היה מוטרד, או נראה מתרשם, מהציפיות שלנו. ההכנות נעשו בעצלתיים, הנוסעים התנהלו לאט על הכבש וההפלגה התעכבה משום מה. אי משם התגנב שמץ של חשש לתת הכרה שמא משהו השתבש פה, או שאנחנו סתם חסרי סבלנות.

סוף סוף התחילה התעסקות גדולה, הרימו את הכבש. שוועת קול המיית המנועים המתחממים גברה מאוד, בקעה ממעמקי בטן האונייה. התחילו להתיר ולאסוף את החבלים השמנים כמו נחשי אנקונדה, שקשרו את האונייה לעמודי הברזל על החוף, ולגלגל אותם לערימות על הסיפון. מתוך המים נשלף, בחריקת שרשראות, העוגן שהיה תלוי עליהן ונראה כל כך קטן.

צעקות מהסיפון לחוף וחזרה נתנו את האות, משהו התחיל לזוז. הכרמל המואר והנוצץ זז ממקומו, התרחק מאיתנו, עדיין לאט לאט אבל בכל זאת זז. ואנו כבר ממש משייטים מעדנות בתוך הנמל, מתקרבים ליציאה.

הרגשה מוזרה, בגלל החושך נדמה היה שהאונייה שטה בקירבה מסוכנת לאונייות אחרות שעוגנות בנמל. חשבתי לעצמי מה יקרה אם פתאום היא תסטה ממסלולה ותתנגש באחת מהן? אבל עם הזמן שחלף בלי שום אירוע חריג, המחשבות המטרידות האלה נגוזו. חשיכה של ליל קיץ סמיך הייתה שפוכה עלינו כמו שמיכה עוטפת וחמימה. וכך, כמו בכל רגעי קסם של מעבר מסיום להתחלה של משהו חדש, אתה לא יודע מאיפה, ולמה זה בא פתאום, מין רוח נכאים שכזו, חוסר הוודאות הזה, מה יילד יום, מגיח מתוך פינה נשכחת בלב, געגועים לשיגרה שהופרה, לבית שמתרחק, לחברים, לנוחיות, לארוחה המסודרת, ליום הקטנות הרגיל, המוגן והבטוח. זהו, אין יותר לקום לעבודה בחמש בבוקר, אין יותר אגסים שצריך מהר מהר לקטוף שמא יבשילו, מעתה אתה אדון לעצמך. תתחיל לדאוג איפה תישן בלילה ואיפה תאכל ביום. ומה יהיה? הרי יצאנו בלי תכנית מסודרת, בלי כסף, הכל אמור להיות ספונטני, אז איך מתחילים?

והנה האונייה כבר יוצאת מהנמל. אני עומד בקצה הסיפון, בקצה החרטום, ממש ממש בקצה, נשען על מעקה הברזל. מתחת, למטה למטה, האוניה חותכת את הגלים המתנפצים אל דופנותיה ברעש. לא מפספס ולו שנייה אחת מחוויית היציאה אל הים הפתוח.

אבל כמו כל דבר טוב... התענוג הזה לא נמשך זמן רב. עם הגברת המהירות הרוח נעשית קרה ולא נעימה. צריך למצוא מסתור. גם מיצי הקיבה המודחקים מודיעים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שיש להם צרכים משלהם...

ואז נזכרים בסנדביצ'ים! כן, הסנדביצ'ים שהכנו בבית, הם עדיין היו מונחים כאבן שאין לה הופכין, ארוזים בתרמיל. ואותם מיצי קיבה משוררים את שירם וממלאים את חלל הפה בהתנייה הפאבלובית. צריך לעשות מעשה. אבל במקום זה, עם, או בלי, קשר הגיוני למה שקורה פה על הסיפון הקר, החשוך והשומם, לפת הלחם הצרה, הגבנ"צ, העגבנייה וה"נסקפה" עם אבקת חלב, שיהיו מעתה ואילך התשובה האולטימטיבית ל"סתימת הפה" והרעב, אני מתחיל לפנטז על מעדנים אחרים שמוגשים, בדיוק עכשיו, בחדר האוכל, שנפתח באחד הסיפונים האסורים עלינו תכלית איסור. ובעיני רוחי אני רואה את המזנונים שופעי הפירות, והירקות והסלטים, והמרקים החמים שמעלים אד וניחוח, ומיני הבשר והדגים והשרצים והלחמים והלחמניות, וה"אורגני" וה"דל" וה"דיאט" וה"עִם" וה"בלי", והפסטות והאורז, והרטבים למינהו, והמשקאות והיינות, ומיני הקינוחים, שהם כשלעצמם תופסים דוכן שלם שבכוחו להשביע מחנה לא קטן של פליטים רעבים בביאפרה.

ואתה רואה את הנוסעים המהוגנים שיוצאים מתאיהם, נינוחים, שלובי זרוע, חסרי דאגה, נקיים, רחוצים, מבושמים, לא ממהרים, האוכל לא יברח להם, שוכני "על הסיפון" הרעבים לא יטרידו את שלוותם. כל הזמן שבעולם בידיהם, שהרי מלצרים מנומסים יוצאים שלוחים כחץ מקשת, למלא כל גחמה, לחדש את מלאי המזון שיאזל במזנונים, שחלילה לא יחסר...

ובעודי שרוי בשרעפי, אני חש לגודל תדהמתי שהחרטום לפני מתחיל לעלות ולרדת בצורה מדאיגה...

ואני מסתכל על הים שעד הרגע הזה היה "רוגע" והנה הוא סוער.

מה קרה פתאום?

רק יצאנו מתחום שוברי הגלים והים "רוגש עד גבה גלים" כמו שאומרים בתחזית.

נעמה נתקפת חששות כבדים, וגם אני מרגיש שמעי מעי מתחילים להמות. לא ברור אם גם הלילה הזה נוותר על השינה, אך מאוד מאוד ברור שעל אוכל אין בכלל מה לדבר במצב הנוכחי...

אבל בכך לא מלאה כוס יסורינו, בעודי יורד למטה במדרגות אל אולם המושבים שלנו, הסתבר לי שאנחנו ממוקמים בקירבה "לא נעימה" לחדר המכונות. הרעש והדפיקות לא פוסקים לרגע. מעתה ועד סוף המסע, הרעש הזה ירדוף אותנו ללא הרף, ולא יחדל אלא בעת העגינה בנמלי הים התיכון שנעבור בדרך.

אך עתה במצב האומלל הזה, אין לבי נתון לרעשים האלה. כעת, כשהבטן רגוזה ההגיון מפסיק להגיב. אני ממהר לתפוס לי שני מושבים פנויים, פותח את המשענת שביניהם, נשכב בתנוחת עובר, בחוסר תנועה מוחלט. כל עלייה וירידה של האונייה חסרת הסטייבליזרים (לא יודע מה זה, אבל ככה הסבירו לנו יותר מאוחר), גורמת להתכווצויות וזעזועים בחדרי ביטני. אבל אני לא לבד, כמוני יש עוד רבים.

בשלב הזה של הלילה, נעמה, שגם היא נמקה בסיבלותיה, נעלמת לי. ואני, שעסוק בייצוב מצבי, לא כל כך מקדיש לכך תשומת לב. עד שלפנות בוקר היא מופיעה לפתע מן האופל לבנה כמו מפה של קבלת שבת... (אי"ה, המשך בשבוע הבא) . .

הקרן ליוצרים ואומנים של המועצה האיזורית זבולון

הקרן לאומנים מודיעה בזאת כי החל מיום 21.1.07 ניתן לפנות בכתב להגשת מועמדות לקבלת מענק קרן יצירה.

להלן תקנון הקרן:

1. רשאי לפנות כל תושב מועצה אשר מתגורר ורשום בתעודת הזהות באחד מיישובי המועצה, לפחות 3 שנים עפ"י הרשום במזכירויות הישובים.

2. רשאי לפנות להגשת המועמדות כל תושב כנ"ל העוסק בתחומים:

צילום, קולנוע/וידאו, ספרות/שירה, מוסיקה, אמנות פלסטית, פיסול, ציור.

3. אחד השיקולים בשיקולי הוועדה במתן המענק יהיה תרומתו / מעורבותו של היוצר

בקהילה.

4. זכאות לקבלת מענק ניתנת אחת לחמש שנים.

5. הבקשה תכלול פנייה בכתה ע"פ פרטי המועמד, המלצת המזכירות ביישובו, בצירוף צילומים ודוגמאות של היצירות בתחומים שהוזכרו לעיל.

6. את טופס ההרשמה ניתן לרכוש במזכירות המועצה תמורת 20 ₪.

7. יש להגיש את הבקשות עד לתאריך 15.3.07.

את הבקשות למועמדות יש למסור בכתב, עפ"י כל הנ"ל – לחגית טאובה במועצה.

רק פניות המוגשות באופן מסודר וכוללות את כל הפרטים הנ"ל, יובאו לדיוני הוועדה.

פרס על פעילות התנדבותית מיוחדת:

ועדת הקרן ליוצרים ואומנים מעניקה מדי שנה פרס לאדם אשר במשך שנים רבות עוסק בפעילות התנדבותית מיוחדת התורמת לחברה ולקהילה במדינה.

אם יש ביישובכם אדם הראוי לפרס זה, תוכלו לשלוח פנייה מנומקת, בהמלצת מזכירות הישוב, בכתב אל: חגית טאובה מ.א. זבולון ד.נ. כבפר המכבי 30030.

כל ההמלצות תובאנה לדיון בוועדה ומתוכן יבחר אחד – הראוי השנה לפרס..

מכירת חיסול

בתאריכים 6-7-8.2.07, בימים - ג' ד' ה' בין השעות - 13:30 ל - 15:00 , תתקיים תערוכת אבידות במחסן הבגדים. ניתו יהיה לרכוש בגדים לא מזוהים תמורת סכום סימלי. צוות המחסן. .

שאלות ותשובות בנושאי פנסיה

בהמשך לדברי ב"ברמה" האחרון, החברים מוזמנים לערב של שאלות ותשובות בנושאי פנסיה. הערב יערך ביום א', 11.2.07, בשעה 20:30 במועדון לחבר. הציבור מוזמן. . ויוי גלעד.

השקדיה פורחת ושמש פז זורחת...

הנסיעה ל"שדה בר" שתוכננה לשבת זו,

נדחית בגלל תנאי מזג אוויר.

נקיימה אי"ה בשבת ה - 17.2.07. שבת שלום!

אני ראיתי יופי...

ציורים בהשראת הטבע

תערוכת ציורים מעבודותיה של מרים גילמן

בבית ההנצחה.

הפתיחה ביום ו' י"ד בשבט תשס"ז,2.2.07 בשעה 18:00.

ואחרי קבלת שבת בשעה 20:15.

בשבת: בין השעות 11:00 ל - 13:00.

הציבור מוזמן!