מדוע החלטתם בזמנו לעזוב
את רמת יוחנן?
אחרי השירות הצבאי נסעתי
לטייל, וחזרתי ללימודים באונ' העברית. רציתי להיות יחד עם אמנון, ולכן עזבתי שם
והצטרפתי אליו לרמת יוחנן. למדנו ביחד לתואר ראשון בביולוגיה בחטיבה האקדמית שב"אורנים". עדיין לא
נישאנו, הייתי במעמד של חברה של חבר. עבדנו בקיץ, עשינו תורנויות ותיפקדנו כחברים
מן השורה. כשהגיע הזמן להחליט מה הלאה, הייתה דילמה. לא יכולנו להישאר פה כי
החלטנו להמשיך ללמוד. עברנו לחיפה ואת לימודי המאסטר עשינו אני בתל אביב
ואמנון בטכניון. בהמשך, הצטרפתי אליו לדוקטוראט בטכניון, ובשלב הזה התחתנו.
עזבתם את רמת יוחנן כי לא
איפשרו לכם לצאת ללימודים?
אמנון לא היה זכאי להתחיל
מאסטר מיד אחרי התואר הראשון שלו, וזה מה שקבע את מהלכנו.
בחיפה נשארנו עד שסיימתי
את הדוקטורט. אחר כך התחלתי פוסט-דוקטורט בטכניון ובמקביל ניהלתי מחקר בחברה של
ביוטכנולוגיה. אמנון הצטרף לד"ר בני ברנר ברמב"ם, שם הוא ניסה, די
בהצלחה, לנקות חלבון מסויים חשוב לקרישת דם. די מהר הבנתי שאני רוצה להשתלב במסגרת
אקדמית. החלטתי לעשות את הפוסט דוקטורט השני בחו"ל וסחבתי אחרי גם את אמנון.
הוא מצידו הפסיק את עבודתו בארץ, ומצא עבודת פוסט דוקטורט בארה"ב. יש בעייה
לעשות את זה בארץ, מאחר והעבודות האלה אינן קבילות. צריך שיהיה לך ניסיון במעבדה
גדולה, וניהול מחקר עצמאי מחוץ לישראל. זה מה שעשינו בארה"ב במשך שנתיים
שלוש. לאחריהן עלתה השאלה להישאר בחו"ל או לחזור. החלטנו שאנחנו רוצים לחזור
לארץ.
פוסט דוקטורט זו עבודה
תובענית ומורכבת. גם האיזור בו גרנו היה נוקשה מאוד, ניו אינגלנד, שבעה חודשים
בשנה של כפור אימים, שלג. אבל הילדים, שלא הכירו מציאות אחרת, היו מאושרים. הגשתי
מועמדות לאוניברסיטת חיפה ו"אורנים".
ממה חייתם בארה"ב?
שנינו קיבלנו מילגות
יפהפיות, זה הספיק לשכור דירה, למחיה, לסקי פעם בשנה, לטיול בארה"ב פעם בשנה,
לחוגים לילדים וכו'. כמו כן איפשר לעסוק במחקר באופן חופשי (בתנאי שיהיה בייביסיטר
לילדים). חיינו טוב, גם מהמאסטר וגם מהדוקטורט, לא סבלנו מחסור.
איך מסתדרים עם הלימודים
והקמת משפחה?
המשפחה כבר הייתה, הלידות
כבר היו. מערכת הלימודים מעסיקה את הילדים עד 14:30 ואף 15:00, ירדן היה בגן עד
17:30. חוץ מזה התחלפנו בינינו, השתדלנו להיות עם הילדים בארוחת ערב ובהשכבה - זה
היה חוק. אך יחד עם זה יש קשיים וזה מאוד
תובעני.
מבחינה חברתית היה מאוד
חשוב לנו להרגיש שייכות לקהילה. הלכנו לבית כנסת קונסרבטיבי, בשבתות וחגים, תומר
התחיל ללמוד בבית ספר יהודי מאוד אליטיסטי, הילדים שמרו על העברית שלהם, את החגים
עשו עם אותם ילדים. הם חיו בתוך קבוצה והיה להם טוב עם זה.
קבוצת החברים הכי טובים
שלנו היו יהודים אמריקאים, לא מישראל. לגבינו הם היו הפתעה, יהודים חילוניים
שחווים את החגים כמונו ללא רגש של זיקה לציונות.
יצא לכם להיות מעורבים
בעימותים פוליטיים במקומות שהייתם צריכים להצדיק את המדיניות הישראלית?
בוש למד בייל וגם בִּתוֹ.
כשהוא בא לבקר אותה, זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שראינו שלושה אנשים מבוגרים, בני
שבעים, היפים עם זקן לבן, שמפגינים נגדו ובעד היציאה מעירק. זה בערך העימותים
הפוליטיים, או הוויז'ן הפוליטי, הכי חזק שחווינו בארצות הברית. אפילו ביום הבחירות
היה רגוע. לא היו הפגנות סטודנטים, לא עלו על בריקדות, ולא הייתה מעורבות, כלום.
זה מאוד איכזב. לא רק בעולם האקדמי אלא בכל ארה"ב זה היה יום רגיל. האנשים
האלה לא לוחמנים, לא מפגינים ולא מתנגדים לשילטון. הם רואים מה הולך בעירק
ואומרים: זה באמת לא בסדר. אף אחד לא יעמד על רגליים אחוריות לדרוש: בואו נצא משם,
בואו נעשה משהו.
זאת אומרת לא יצא לכם
להתמודד או להתעמת
לא רק שלא יצא לנו להתעמת
אלא שהיינו במקום שבו 25% מהסגל הוא יהודי, העיר בה היה בית הכנסת שלנו, 40%
מתושביה הם יהודים. גם למזרח הרחוק יש נוכחות חזקה. בארה"ב כל אדם שלישי
שחוצה את הכביש הוא מלוכסן. גם במעבדות. למשל במעבדה שלי מתוך 30 איש, היו שלושה ארבעה לא מלוכסנים. הבוס שלי הוא
סיני, שיש לו מעבדה בבייג'ין עם כ- 100 חוקרים, והוא יושב בייל. המחלקה שלי נקראה
צ'יינה טאון, אנשים מאוד נחמדים, יש להם חיי חברה מעניינים והם אנשים רגילים
לגמרי. זאת הייתה הפתעה גדולה. לא נשארו לי ממש חברים מהם, כי הם מחוברים מאוד
לעצמם כמו בכל חברה סגורה. מבחינות רבות דומים לעולים מברית המועצות.
הילדים קיבלו מתנה לכל
החיים. אני, עם כל הניסיון שלי להיות פתוחה ופלוראליסטית, אני תמיד רואה לבן או
שחור, זה חלק מהתרבות שלי, גדלתי במקום מאוד הומוגני. הילדים שלי, לגביהם שחור או
לבן זה אותו דבר. ירדן הלך לגן שהיו בו כל הצבעים, גם תומר היה בכיתה עם ילדים מכל
הצבעים ויש גם יהודים שחורים.
שמרתם על קשר עם הארץ?
לא ביקרנו, אבל שמרנו על
קשר. בסך הכל היינו בארה"ב שלוש שנים. מהמשפחה בארץ באו לבקר. הבית היה תמיד
מלא באורחים, שלא פעם עזרו מאוד בבייביסיטינג.
ספרי על המחקר שלך ושל
אמנון בארה"ב -
הפרוייקט שלי בחו"ל
למעשה הסתיים, והוא בשלבים של לקראת פירסום. על סמך הפרוייקט הזה התקבלתי לעבודה
כאן. המחקר בפוסט' היה בביולוגיה מוליקולרית, השוותי גנים הקשורים להתפתחות של
צמחים באור ושמורים מאוד באדם. שאלתי את השאלה, מדוע אנו זקוקים להם, למרות שאנחנו
לא בדיוק עושים פוטוסינטזה, והתוצאות היו מפתיעות. החלטתי שאני הולכת
ל"אורנים", ובזה אני נכנסת לאקדמיה, להוראה, שהיא מאוד מאוד תובענית.
אני מתחילה ליישם הקמת מעבדה, אף שבארץ התהליך מורכב ואיטי. כמו כן אנחנו גם
מתכננים הקמת מרכז מולקולארי ב"אורנים", שישמש גם מורים וגם סטודנטים.
אמנון חוקר את מחזור התא.
הוא פיתח מערכת של ניקוי חלבונים חשובים בחלוקת התא, והוא מצליח בשיטות מאוד
קלאסיות שאותן למד במעבדה של חתן פרס הנובל, פרופ' הרשקו, לעקוב אחרי חלבונים
משתתפים בתהליכים שונים של מחזור התא. לזה יש כמובן השלכות פנטסטיות, בעיקר בחקר מחלת הסרטן אך גם
במחלות אחרות. הוא מחפש דרך להמשיך את הפרוייקט מהארץ.
דרך אגב רציתי להדגיש
נקודה חשובה: הרבה פעמים שואלים אותנו, גם חברים ברמת יוחנן, עד מתי תמשיכו ללמוד.
חשוב לי לציין שהלימודים שלנו הם העבודה שלנו. כשהגענו לחו"ל גילינו שיש מאות
משפחות ישראליות באותו מצב, בגילנו, שעושות מסלול דומה. כמו ארץ "לעולם
לא" של פיטר פן. כי באמת זה יכול להיראות תמוה שאתה לומד ולומד בלי סוף, ומה הלאה?
איפה אמנון רואה את עצמו
משתלב?
עומדות לפני אמנון כרגע
מספר אפשרויות, ואני מקווה שהפתרון המתאים יהיה כמה שיותר קרוב אלינו. מה שחשוב
כרגע זה לנצל את מה שהוא פיתח.
מה היו השיקולים
לחזור לרמת יוחנן?
התלבטנו הרבה זמן וחשבנו
שאם נחזור לארץ, העדיפות היא השתלבות בחיי קהילה. לא רצינו לחזור לעיר גדולה,
בעיקר בגלל טובת הילדים. כשמאיקה יפה היה פה בביקור, ביקשנו ממנו לברר אם נוכל
להגיע לרמת יוחנן לתקופה מסויימת, במעמד לא מחייב. זאת אומרת תשלום על כל ההוצאות ואפשרות לחוות את המקום כפי שהוא היום. אם כבר חברה
קהילתית, אז למה לא לכאן. לילדים שלי יש בבית הקברות פה רצף של שלושה דורות. את
הקהילה כאן אנחנו כבר מכירים, יש לנו פה הרבה חברים. שיקול נוסף היה הקלה רבה
בשלבים הראשונים, כיוון שהגעתי לבד עם הילדים.
היום אני יכולה להגיד
שהופתעתי מאוד לטובה מהקליטה וההשתלבות של שני הבנים במערכת. היה להם קשה בהתחלה,
אך הם מאושרים ואוהבים להיות פה. אוהבים לקום בבוקר. כשאני מחליפה רשמים עם אנשי
אקדמיה אחרים שחזרו יחד איתנו, שיש להם ילדים באותו גיל, מסתבר לי שהם חווים קליטה
יותר קשה מבחינה חברתית.
יש עדיין בעיה של עזרה
בלימוד השפה בבית הספר, אך כללית מאוד טוב להם פה, מאוד חשוב להם להגיע לקבלת שבת
ביום שישי. אני חייבת לציין את משפחות יפה ושלם לטובה, שבאופן טבעי קלטו אותנו
מאוד יפה, את עופרה וורד, בנות כיתה של אמנון, שציחצחו וניקו והכינו לנו את הדירה
נהדר, ויש עוד הרבה חברים שעוצרים אותי על המדרכה ומציעים עזרה או מה שצריך, "רק
תיכנסי לכוס קפה". היה מאוד מרגש לראות את תומר על הרפסודה בחג המים, ולשמוע
את איציק אדרי מזכיר שהוא הנין של לאה ברגשטיין.
הילדים מאוד מתרגשים כשהם
רואים את פיסלה של לאה במועצה, ואולי בפעם הראשונה אני מבינה מה זה שורשים...
יש סיכוי שתראו את עתידכם
ברמת יוחנן?
כרגע הכל פתוח. מבחינתנו
לילדים טוב, ואני עובדת די קרוב, וזאת בהחלט
אופציה קיימת אבל זה תלוי בהמון דברים. רמת יוחנן השתנתה מאוד, לדעתי, אני
מרגישה פה היום הרבה יותר נוח, הדברים נראים לי שונים. שונים לטובה.
והעיקר, בעוד שלושה
שבועות אני נוסעת עם הילדים לארה"ב, ובסופם נחזור כולנו לארץ. .
מסע לפיסגת החרמון / עזי זבולון
היום, כששוב ושוב התקשורת מצהירה על
אפשרות למשא ומתן עם הסורים, ועל דרישתם להחזרת הגולן והחרמון לשליטתם, אני חוזר
כ- 40 שנה אחורה, לימים בהם נכבשה רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
באותם ימים רחוקים שירתתי ביחידת
הסיור החטיבתית במסגרת פיקוד צפון. רובם של חיילי היחידה היו בני קיבוצים, שבמסגרת
שירותם הסדיר שירתו בסיירת גולני. מפקד היחידה היה עזרא זוסמן. בתקופת ההמתנה,
לפני פרוץ הקרבות (5.6.67), היחידה ביצעה מארבים בצידו המערבי של הירדן, איזור כפר
הנשיא והכפר הבדואי טובא זנגרייה, ובחדירות לתחום לבנון באיזור קיבוץ דן והכפר
ראג'ר, בניווטים בגליל המערבי בלילות, וסיורי ג'יפים, שהיו הכלים
"הקרביים" של הסיירת.
עם פרוץ הקרבות בסיני ובגדה המערבית
המתח היה עצום. בימים הראשונים לא היה ברור מה בדיוק קורה. כשהתמונה החלה להתבהר,
ונודע על גודלו של הניצחון בסיני, בגדה ובעזה, המתח פינה את מקומו לתחושת הקלה,
לאחר המועקה וחוסר הביטחון ששררו בארץ בכל תקופת ההמתנה.
יחד עם הידיעות מהחזיתות שהגיעו לצפון,
הגיעו ידיעות גם על טורים של טנקים שעושים את דרכם על שרשראות לכיוון הגליל
העליון. צריך לזכור שעד יום שלישי בבוקר (היום שבו החלו הקרבות על הרמה) לא היה
ברור כלל שצה"ל יקבל אישור לכיבושה. (העניין הוכרע, כפי הנראה, בחלקו כתוצאה
מלחץ רב שהפעילו תושבי הגליל העליון על שר הביטחון – משה דיין).
אני זוכר את ההרגשה לפני פריצת
הקרבות, הרגשה מהולה בתחושת ביטחון והקלה שסוף סוף יושם קץ להטרדות הבלתי פוסקות
של הסורים, ובנוסף, ביטולה של תכנית הטיית מקורות הירדן אל תוך הרמה הסורית. מצד
שני, הייתה תחושה קשה בכל הקשור במלחמה גם כשאתה בצד המנצח - הרוגים ופצועים והרס
כל חלקה טובה.
אני רוצה לספר על המסע לפסגת החרמון
לאחר תום הקרבות. מסע נועז, שיזם ותיכנן עזרא זוסמן.
יחידת הסיור החטיבתית שעליה הוא פיקד,
לא הייתה יחידה לוחמת. תפקידה היה לספק אינפורמציה לגבי תנועות אויב מעבר לקווי
הפסקת האש מאז מלחמת השחרור.
לדוגמא, אחת הפעולות שבהן השתתפתי:
היה צורך לבחון את תנועות הסורים באיזור גשר בנות יעקב. עזרא, עודד חיטין מקיבוץ
עין המפרץ ואני, יצאנו עם רדת החשכה לכיוון הגשר. עודד ואני התמקמנו במרחק כ- 200
מטר מהגשר דרומה, כשאנחנו מהווים כוח חילוץ לעזרא. הוא התקרב בחשאי לעבר הגשר,
ובמשך כשעה שהה שם כשהוא מאזין וסורק, בעיניו ובאוזניו, מבעד לחשכה את שקורה בצידו
המזרחי של הגשר. כעבור כשעה התקפלנו מהמקום בחשאי.
בנוסף להיותו מפקד נועז היו לעזרא
(אולי עדיין ישנם) חלומות שהיו קשורים בסיורים על החרמון שלא נתאפשרו אלא לאחר
מלחמת ששת הימים.
אחד מאותם חלומות היה להעפיל לפיסגת
החרמון (2814 מטר) שהייתה גם לאחר המלחמה, מחוץ לשטחים אותם כבש צה"ל. המרחק
ממוצב החרמון שנכבש ועד הפסגה כ- 17 ק"מ.
באחד הימים, עם שוך הקרבות, נפוצה
שמועה שייערך מסע לפיסגת החרמון – מסע שאיננו חובה, ונתון להחלטתו האישית של כל
אחד ביחידה. לעזרא היה שם של "משוגע" לחרמון, אבל מסע בסדר גודל כזה איש
לא חשב שעזרא יעז לבצע. מסתבר שעזרא חשב וגם ביצע. רוב אנשי היחידה הצטרפו למסע,
וכמו כן אחדים מבני הישובים בגליל, שכפי הנראה החרמון קסם להם במשך שנים רבות
ולפתע החלום הפך למציאות.
בהתאם לתיכנון המקורי המסע היה אמור
להמשך 3 ימים ושני לילות בשטח. אני משער שהקצינים בסיירת היו שותפים לתיכנון המסע,
אך למיטב זכרוני פרטים רבים, ובעיקר היעד אליו אמורים להגיע, נשמר בסוד אפילו כלפי
מפקדת החטיבה (לאחר כשני ימי מסע, הסתבר שאכן כך היה). התחלנו להעפיל מאיזור מג'דל
שמס בטור עורפי, בשבילי עיזים וכבשים שהיו למכביר על ההר. בתחילת המסע הנוף ההררי
עדיין עם צמחייה, הגוון הירוק מלווה את המבט, ומעורר השתאות כשאתה צופה מזרחה לעבר
ברכת רם ומרחבי הגולן סביבה, לעבר הגליל העליון, ומערבה לעבר עמקיו ונחליו של
החרמון עצמו. האיזור הדרומי של החרמון, רחב מאוד, כולו צמחייה טבעית וחלקות
חקלאיות רבות, חקלאות הררית, זיתים, עצי פרי שונים וגידולים עונתיים, פרי עמלם של
תושבי האיזור, לבנונים וסורים.
השביל מתחיל להיות תלול יותר ויותר
וגם המאמץ גדל. קצב ההליכה שמוכתב ע"י עזרא, שמוביל את הטור, איטי, מתחשב גם
בהולכים אחריו. יחד עם זאת, ככל שהזמן חולף, מתחילים להיווצר רווחים בין הצועדים,
והכרחי לעצור מדי פעם כדי ללכד את האנשים. ככל שמתקדמים צפונה הצמחייה פוחתת, הנוף נעשה סלעי יותר ופראי
יותר. ופתאום מבצבצות
שלוגיות. למעשה, הפשרת השלגים החלה
כבר מזמן והשלג כמעט נעלם, אבל כתוצאה מקיומם של מקומות מוגנים בנקיקי החרמון,
נשארות רצועות גדולות מאוד של שלג שהופך לקרח. השמש והחום העולים עם בוא האביב
והקיץ, לא גורמים להפשרתן המיידית. כשאתה צופה מהגליל לעבר החרמון בראשית הקיץ,
אפשר להבחין בקיומן של אותן שלוגיות. נתמלאנו שמחה על המראות הנפלאים, שהחלו ללוות
אותנו תוך כדי הליכה מואצת קדימה במעלה ההר.
בשעות אחר הצהריים נראה לפתע רועה
בודד עם עדרו באיזור של אחד הבולענים (בריכות מים טבעיות שמנקזות את מי הפשרת השלגים
לתוך ההר). הרועה הזכיר לנו את המקרה הטרגי של הרועה שחסו על חייו במלחמת השחרור,
ומחלקת הל"ה שחשה לעזרת גוש עציון הנצור, שילמה על כך בחייה, כשהמון ערבי
מהכפר צוריף בדרום ירושלים חיסל את המחלקה כולה ואף התעלל בגופות הנרצחים.
בהחלט הייתה דילמה, איך לנהוג עם
הרועה, אבל גם כאן הוא נעזב לנפשו עם צאנו. המשכנו להעפיל, למשוך קדימה, אט אט
כשהשמש החלה יורדת מערבה וקור, מה זה קור – קור כלבים קידם את פנינו, כשהוא מלווה
ברוחות מערביות מקפיאות.
היה צורך לבחור מקום שיאפשר חניית לילה. אני חושב שהגענו בסופו של היום הראשון
לגובה של כ- 2500 מטר, הנוף היה ללא צמחייה, סלעי ענק, מעט שיחים נמוכים, לזיכרוני
סירה קוצנית, שלוגיות הקרח המוארכות ורוח
שחודרת לעצמות. היינו חייבים ללקט אבנים כדי ליצור מעין מחסומי רוח נמוכים שיאפשרו
לנו לעבור את הלילה, ואולי אף לנמנם מעט. קוששנו מעט חומר בעירה, ולאחר מאמצים
רבים הצלחנו להבעיר מדורה. לאחר שרוקנו את קופסאות ה"לוף" (בשר טחון
שהיה חלק בלתי נפרד ממנות הקרב), מלאנו אותן בקרח והמסנו אותו כדי לבשל מעט קפה.
לאחר זמן רב, כשהמים החלו לרתוח, הגיע שלב הוספת הקפה – כפות הידיים היו ממש
קפואות, ללא היסוס לקחתי את הקופסא עם המים הרותחים ביד... חטפתי כוויה באצבעות,
והמים, שכה הרבה מאמצים נעשו על מנת להביאם לרתיחה, נשפכו... איזו פשלה...
לא אאריך בדברים, אך אותו לילה היה,
לכל אורכו, ציפייה אחת ממושכת לבוקר שלאחריו, שיביא עמו את זריחת השמש עם קרניה
החמימות. לקראת הבוקר הרגשתי כמו אותם זוחלים בעלי דם קר שנזקקים לחומה של השמש
כדי שמחזור דמם יפעל, ממש כך.
עם אור ראשון יצאנו שוב לצעוד לעבר
הפיסגה. לגבי מספר לא קטן של אנשים יום ההליכה הראשון, וליל השימורים שעבר עלינו,
נתנו את אותותיהם וכוחם לא עמד להם להמשיך. פשוט חדלו מללכת. אני זוכר שחלפתי ליד
משה עטייה (בן כפר תבור) שהיה סגנו של עזרא, כשהוא שעון על סלע והוא שואל אותי:
עזי, אתה עדיין ממשיך? אני זוכר שקצת מתוך מבוכה כלפיו עניתי לו: יצאתי למסע הזה
כדי להגיע לפיסגה ואין סיבה שלא אעמוד בזה.
לפיסגה הגיעו רוב האנשים שהתחילו במסע.
ההרגשה הייתה נהדרת, התגברות על קשיים תוך מאמץ גופני רציני בקור, וגם חשש מסויים
להיתקלות עם האויב, שטוב שלא הופיע.
מהפיסגה נשקף נוף מרהיב לעבר סוריה.
היו כאלו שטענו שאפשר לראות אפילו את דמשק (אני לא הבחנתי בעיר), לכיוון צפון הרי
הלבנון, שעדיין עוטים מעטה שלג לבן, ובמערב הרחק הרחק, לבנון על הריה ועמקיה
לכיוון הים התיכון. מראה קסום.
לפי התיכנון המקורי היינו אמורים
לבלות שני לילות על החרמון, ורק ביום השלישי לחזור לגליל. אולם התיכנון השתנה לאור
תהפוכות מזג האוויר מהלילה הקודם, והוחלט על הליכה רצופה, ללא שום שהייה נוספת על
ההר. מהלך של יותר מ- 20 ק"מ, שאת חלקם נצטרך לעשות בחשכה.
לא שהיינו זמן רב למעלה. לאחר דברים
קצרים שנאמרו ע"י עזרא, החל המסע חזרה דרומה.
הולכים והולכים והשביל לא נגמר, השמש שוקעת
במערב, ולאט לאט אתה בתוך חשכה מוחלטת, לפניך צועדים ומאחוריך צועדים, בשתיקה
וציפייה לסיום המסע.
אני זוכר שתוך כדי הליכה בחושך,
שנמשכה כבר כמה שעות, הופיע הירח. ממרחק, במזרח, נראה עיגול גדול. כולנו הנחנו שזו
ברכת רם, הדבר נראה מוזר, מפני שמקומה של ברכת רם הוא דרומית לאיזור אליו אנחנו
אמורים להגיע עם סיומו של המסע, ואנחנו כאילו כבר מזמן חלפנו מעבר לאותה נקודה.
הטור כולו עמד מלכת, ראובן (מבית
אלפא) שהיה המ"מ שלי, אמר שהוא ניגש לעזרא לברר אם הוא לא טועה בניווט. עוד
הוא עומד לידי, עזרא עצמו עלה לקראתנו, ולשאלתו של ראובן, הוא ענה: אנחנו נרד
באותו השביל שעלינו בו אתמול. הדברים נאמרו בביטחון כזה, שלא היה מקום להטיל ספק
ולו הקל שבקלים בדבריו של עזרא. ואמנם כך היה.
אם אינני טועה התחלנו לחזור בערך
בשעות הצהריים, כשמפעם לפעם ראינו מעלינו מטוס סיור קל מרחף בשמיים. המטוס זוהה
כשלנו, כך שלא היה מקום לדאגה.
יותר מאוחר התברר שהמטוס סייר באיזור
בחיפושיו אחרינו, שמועות עברו מפה לאוזן שמחפשים אותנו בהוראת מפקדת החטיבה,
דואגים לשלומנו. אך אנחנו הגענו בינתיים למשאיות, שחיכו לנו ליד מג'דל שמס. בחצות
הלילה חזרנו לציוויליזציה, לקיבוץ מחניים.
לאחר שובנו לבסיס במחניים נודע לנו:
את תיאום המסע עם החטיבה עשה עזרא, כשיעד המסע הסופי הוא מוצב החרמון, אליו הגיע
צה"ל עם שוך הקרבות, ולא פיסגת החרמון כפי שאכן היה. מן הסתם, היעד הזה לא
היה מקבל את אישור החטיבה.
אינני יודע מה קרה בין עזרא למפקדת
החטיבה לאחר שחזרנו, אבל היחידה כולה נענשה. טיול ג'יפים שתוכנן לאורכו ורוחבו של
סיני, של היחידה, בוטל. היה כלא היה, והאכזבה הייתה רבה.
מאז עברו 40 שנה – מסע שלא ישכח..
פרוטוקול
הנהלה כלכלית מיום 28/12/2006
נוכחים (כולם): אבנר אחיטוב, עידו רודוי,
עמוס נצר, נתי אבן דר, שחר צור, אילת מאירוביץ, אודי פלד, דניאל פרי, שי מיכאל, אמיר סלייפר, עוז אלניר, אורי בראב, רותה יריב, יגאל פינגרמן.
1.
סקירה קצרה של השוואת 2006 לשנים
האחרונות
עיקרי הדברים:
· העודף העיסקי
מענפי החקלאות דומה לשנת 2005, כ - 4.25 מיליון ₪. סכום זה הוא כמיליון ₪ מעל
הממוצע ארוך הטווח. התחזית היא ששנת 2007 תהיה קצת פחות טובה משנת 2006, בעיקר עקב
תיסוף השקל, שפוגע בריווחיות הכותנה, ועליית מחירי התשומות ברפת.
· בענפים העיסקיים
הפנימיים (לא כולל נדל"ן), ההכנסות די יציבות בשנים האחרונות - כמיליון ₪.
· העברות מפלרם
ירדו בכחצי מיליון ₪ לעומת 2005. התחזית ל- 2007
היא עלייה של יותר ממיליון ₪.
· ברמת ההוצאות
הצרכניות, ישנה עלייה של כשני מיליון ₪, וצפויה עליה נוספת של כחצי מיליון בשנת
2007.
לאחר מכן נדון הנושא, שבשנים האחרונות
חלק הולך וגדל של הפעילות העיסקית שלנו מתבצע על ידי תאגידים חיצוניים. מעבר לפלרם,
שהיא עצמאית כבר הרבה שנים, בשנים האחרונות גם גד"ש, רפת, תיבולים ומבני-רם,
הינם תאגידים בעלי הנהלות נפרדות, הכוללות נציגים של השותפים. הווה אומר שהתוכניות
העיסקיות שלהם לא מאושרות בהנהלה הכלכלית, וההשקעות שהם מבצעים מופיעות רק בחלקן
בתוכנית מקורות ושימושים של רמת יוחנן. נמשיך לבדוק כיצד מתמודדים עם הנושא בצורה החשבונאית
הנכונה, ושהדיווחים יהיו עקיבים ושקופים לאורך השנים.
2.
תכנית משק לשנת 2007:
במקורות הכספיים הצפויים יש עלייה של
כ- 20% לעומת שנת 2006, בעיקר בגלל העלייה הצפויה בהעברות מפלרם. כצפוי, גם
הביקושים לשימושים הם רבים וכבדים. בנוסף להשקעות השוטפות, יש מספר פרוייקטים
מיוחדים. הבולטים שבהם: בניית מתקן טיהור לשפכים, השקעות במבני רם, תחילת בניית
השיכון החדש, תחילת שיפוץ השלישיות, הגדלת צי הרכב והשמת תוכנת המחשב לניהול
הקיבוץ. תכנית המסגרת של מקורות ושימושים אושרה. לאחר סיכום סופי של שנת
2006 (בסביבות אפריל), וקבלת החלטה בפלרם על גובה הדיבידנד שיועבר לקיבוץ, נקיים
דיון נוסף על הרחבת מסגרת ההשקעות וקביעה סופית של גובה הבונוס השנתי לחברים.
3.
תוכנית השקעות עיסקית:
התוכנית אושרה בהיקף של 1.2
מיליון ₪. ישנה הסתייגות לגבי מיקום נטיעת הפרדס (ההצעה היא לחלק הדרומי של שמיר)
שתידון בצוות נפרד. ההשקעה הבולטת היא בניית מלאי בהיקף של עד 200 אלף ₪ ליבוא
מכונות חקלאיות בענף המוסך. על הכניסה לפעילות החלטנו בישיבה הקודמת.
4.
תוכנית השקעות צרכנית:
אושרה מסגרת של 7.7 מיליון ₪.
התוכנית המפורטת והחלוקה ליעודים השונים תידון בהנהלת הקהילה, תוך שמירה קפדנית על
המסגרת שאושרה.
5.
תוכנית השקעות בתאגידים:
נסקרו עיקרי התוכנית (שכאמור
מוחלטים בהנהלות הנפרדות של הענפים) הכוללים: הקמת
המתקן לטיהור השפכים; קניית מעמיס
לרפת; קניית קטפת 4 טורית ונטיעת אפרסמונים בגד"ש; תחילת בניית בניין משרדים
בנשר, ומרכז קניות בקרית טבעון על ידי מבני-רם.
רשם: אבנר.
ֵהֵיכָן לְקַזֵּז
עַל חֹסֶר שִׁוְיוֹן רַעֲשָׁהּ הָעֵדָה
וּמִיָּד בְּרֹב עַם נִבְחֲרָה וַעֲדָה,
הַשִּׁוְיוֹן זֶה יָדוּעַ אֵינֶנּוּ מֻחְלָט
הוּא תָּלוּי בְּעִקָּר בִּנְקֻוּדַּת הַמַּבָּט.
הַמַּשְׁקִיף הַחוּצָה מִן הַיֵּשׁ הַמְּרֻפָּד
פִּיו מָלֵא כָּל טוֹב, כַּתִּינוֹק מִן הַשָּׁד.
הַצּוֹפֶה מִבַּחוּץ בְּמַבָּט מֻרְעָב
הוֹמָה בִּטְנוֹ, מִתְהַפֶּכֶת, וְלֹא רַק מֵרָעָב.
אָז יָשְׁבוּ חֲכָמֵינוּ יָמִים שִׁבְעָה
וְהֵבִיאוּ לָעָם בְּשׂוֹרַת הַרְגָּעָה,
לְהַשְׁאִיר אֶת הַיֵּשׁ בְּיָד הָאוֹחֵז
וְאֶת מְחִירוֹ מִיָּד הָרָעֵב לְקַזֵּז.
וְיָשׁוּב הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ כְּשֶׁהָיָה
הַסְכָּמַת הַשְּׂבֵעִים הִיא לְכָךְ רְאָיָה,
הָרָעֵב בִּטְנוֹ הוֹמָה כָּרָגִיל
יַשְׁפִּיל מַבָּטוֹ מוּל בְּרַק הַתַּרְגִּיל.
ראובן עזריאלי 23/12/06
נכתב עקב ההצעה
להסדר בענף הרכב
דו"ח שבועי
/ א. פלד
תיקצוב
האנרגיה.
למרות
שהתיקצוב כבר הפך לשיגרה אנו ממשיכים
לעקוב אחר התוצאות החודשיות על מנת לוודא שאין עיוותים המצדיקים התערבות.
לאחרונה
הוחלט באסיפה להרחיב את התיקצוב גם לגבי "הצעירים".
מה שמסתמן
הוא, שרוב הציבור למד להסתדר עם התיקצוב ואפילו "להרוויח" ממנו.
יש בינינו
כאלה שהם יותר "אנשי קיץ" ויש שהם "אנשי חורף". כלומר יש כאלה
שאוהבים
חום, כמעט
אינם משתמשים במזגן בקיץ אבל מחממים בהיסטריה בחורף. ויש כאלה שאוהבים קור, כלומר
המזגן עובד כל הקיץ, אבל החימום בחורף מתון.
בסה"כ השנתי זה מתאזן.
בסיכום
נובמבר 2006 (חודש מיקרי להדגמה), אנו מוצאים שהקהילה "הפסידה" והעבירה
לתקציבי החברים 18,445 ₪ בגין התיקצוב, דהיינו מעבר למה ששולם לחברת החשמל בגין
אותם מונים. בממוצע, זוכה כל בית אב בסך של 105 ₪ בחודש זה.
מאחר
והסכום הנ"ל של 18,445 ₪ הוא יתרת הזכות הכוללת לאחר הפחתת החריגות, בפועל
היו הזיכויים גבוהים אף יותר והגיעו עד 330 ₪
לבית-אב.
הסכום
המצטבר של כל החריגות לא היה גבוה והגיע ל-1,155 ₪. מרבית החריגות הן בשקלים
בודדים או עשרות שקלים. רק במקרה אחד עברה החריגה את הסכום של 100 ₪.
31 חברים
(בתי אב) פנסיונרים בחרו, על פי התקנון, שלא להיכלל בתיקצוב.
ממוצע
הצריכה של הפנסיונרים בנובמבר (980 קוט"ש) גבוה מן הממוצע הכללי (750
קוט"ש) בכ-30%. צריכת הפנסיונרים בנובמבר נעה בין 400 קוט"ש לקרוב
ל-2,000 קוט"ש, פי חמש. (אין קשר בין גובה הצריכה לבין אם מדובר בזוג או
יחיד).
ההוצאה על
דלקים לחימום הבית ירדה באופן דרסטי. החימום בדלק הוא יקר מאוד וחברים שצרכו דלק
באלפים רבים של שקלים לכל בית אב, עברו כנראה לשיטות חימום יעילות יותר.
תיקצוב
האנרגיה הוא היום הרבה פחות "מפחיד" ממה שחששנו. הוא אינו
"יורד", לא לחיינו ולא לכיסנו. נראה לי שהדרך בה הלכנו: לאט, תוך מתן
הזמן הדרוש לתירגול עצמי ושינוי הרגלים, התחשבות באוכלוסיות "מיוחדות"
וגם, ו"זו לא בושה", גירוז הגלגלים – היא דרך נכונה, המשלבת את החיוב שבהתייעלות והעברת
אחריות לחבר, עם היכולת לבצע את הנדרש "בניחותא"..
הפרטה, האם, ולמי זה טוב? / דלית ביטי
הקטע הבא
נכתב לפני מספר שבועות, החלטתי לא לפרסם אותו אז, ולחשוב עליו שוב. עכשיו, לאחר דברים
נוספים שפורסמו בנושא ההפרטה, אני רוצה בכל זאת להתייחס לנושא, ויסלחו לי החברים
אם נקודת מבטי היא קצת יותר מצומצמת ולא ''אידיאולוגית'' מספיק.
הסכמתי עם
הרבה מהדברים שפורסמו עד כה, ואחרים הדאיגו אותי, והייתי רוצה להעלות כמה תהיות,
ובעיקר חששות משלי.
גם אני
עוקבת אחרי הקורה בקיבוצים אחרים, דרך קרובים וידידים ודרך העיתונות הקיבוצית. אך
התמונה שמצטיירת אצלי רחוקה מלהיות אידילית כמו שמציג אותה איתן. כדי לא להאריך לא
אתייחס ליתרונות הברורים של מעבר לשכר דיפרנציאלי, כמו עידוד עבודה, מניעת אבטלה
סמויה, חיסכון, יעילות ועוד. גם על הניתוח הכלכלי תרשו לי לוותר, קטונתי...
אתייחס
בעיקר לאותם התחומים שבהם לדעתי אנחנו עלולים לשפוך את התינוק עם מי האמבט.
אם רמת
יוחנן תעבור מהיום למחר לשכר דיפרנציאלי (עם רשת ביטחון כזו או אחרת) כ-70%
מהחברים בגיל העבודה ירוויחו פחות ממה שתיאורטית הם מרוויחים כיום. כתוצאה מכך רמת
חייהם תרד.
מהלך, כזה
שיגרור התייעלות (שזה טוב כמובן), ושאיפה לרווח או לאיזון בכל הענפים, יגרום בהכרח
לפיטורי עובדים. דברים אלו מקבלים חיזוק נוסף מסקירתו של דניאל ב"ברמה"
האחרון.
אם ניקח
לדוגמא את פלרם. במצב שבו הריווחיות יורדת, אם ימשך, (נקווה שלא) האם יהיה זה
לטובתה של החברה, כשהשיטה תהפוך לדיפרנציאלית, להמשיך להעסיק עובד שכיר, שנלקח
לעבודה על סמך כישוריו והשכלתו, ושאולי גם אפשר לשלם לו פחות. או, חבר קיבוץ שיש
לו השכלה אוניברסיטאית, אך לא בהכרח בתחום עבודתו הנוכחי בפלרם?
כבר היום, רוב
המנהלים בכל הדרגות הם שכירים, ולעומתם מספר לא קטן של חברים עם פוטנציאל ניהולי
אינם עובדים עוד בפלרם.
האם יהיה
כדאי לנו להעסיק בחינוך, או במטבח, או בהנהלת חשבונות, חברים, או בנים?
או שהרבה
יותר זול יהיה להעסיק שכירים, ולשלם פחות כסף, לפחות אנשים, שיעשו את אותה עבודה?
לי אישית ברור
שגם אם אמצא עבודה במקצועי החדש, שאותו אני עדיין לומדת (כי אנחנו עוד לא מופרטים),
או אשאר לעבוד בפלרם, מקום עבודתי הנוכחי, אין שום סיכוי שאגיע למשכורת של
מנהל או אפילו מנהל זוטר.
כך שלמרות
שיש לי עוד הרבה מה להציע בתחום העבודה, הרי שבמדדים אובייקטיבים (גילי המתקדם,
חוסר נסיון וכו') ודאי שלא אהיה הבחירה הראשונה של כל מעסיק בתוך או מחוץ לקיבוץ.
לכן אני
נמנית עם אלה שמשכורתם במקרה כזה תרד, וכתוצאה מכך תרד גם רמת החיים הגבוהה שממנה
אני נהנית היום. וכמוני אני מאמינה יש עוד רבים.
דוגמא
נוספת, ביה''ס היסודי שלנו. נראה שהכוונות
הטובות מלפני חמש שנים (כאשר אוחד ביה''ס שלנו עם ביה''ס של יגור), משתנות בגלל
מדדים כלכליים.
אנחנו
נאלצים להגדיל את הכיתות ולהוריד את מספר ימי הטיול, ופעילויות העשרה אחרות. (ע''פ
נתוניו של דניאל, גם החינוך בבתי הילדים שלנו, בכל הגילים, אינו יעיל ומפסיד כסף). בגדול, אנחנו מתפשרים על רמת החינוך שאנחנו
מעניקים לילדינו. זה עדיין טוב יותר מאשר במקומות אחרים, אבל זה כבר לא מצויין.
ולא בגלל הרצון, או היכולת של הצוות החינוכי, המצויין ברובו, שמפעיל את ביה''ס.
בתחום
היזמויות (אני מסכימה עם איתן, ולא מסכימה עם דניאל) לא נעשה כמעט דבר. לדעתי, עכשיו
הזמן לפתח, מתוך ברירה ולא מכורח. אך צריך להבין שלא כל מי שהוא מוכשר, חרוץ, ובעל
יכולת מקצועית כלשהי, או אפילו מומחה בתחומו, הוא גם בהכרח איש עסקים טוב.
למשל, יש
בינינו מספר מורי דרך מעולים, יש גם מספר אנשים שלמדו להיות סוכני נסיעות, אם
הקיבוץ היה מספק את הניהול העיסקי, אולי אפשר היה להקים סוכנות נסיעות והדרכת
טיולים, שהייתה מספקת מקום עבודה אטרקטיבי, למספר מסויים של חברים, ובניהול כלכלי
נכון הייתה יכולה גם להצליח כלכלית.
אותו דבר
לגבי תחום הפירסום, עיצוב גרפי, עיצוב אתרי אינטרנט.
לא כל מעצב
מוכשר יכול גם לנהל סוכנות, אבל משרד כזה אם היה מוקם כאן ונתמך בתחום העיסקי על
ידי מי שמומחה בכך, (מקומי או חיצוני) היה מאפשר למספר צעירים מוכשרים, לעבוד כאן
במקום בחוץ, ומהווה אולי גם מקום משיכה לנוספים.
קיימים עוד
כמה כאלה, חלקם ענפים קיימים שנאבקים כלכלית, ועוד הרבה שהיו יכולים להיות,
ושאנחנו לאט לאט סוגרים במקום לפתח.
כמו כן
אנחנו נוטים לשכוח שכדי להרוויח כסף צריך קודם כל להשקיע. בציוד, מקום, הכשרה, פירסום,
ואין לצפות לרווחים מיידיים (ראה תיבולים), אלא לאפשר התבססות קודם ורק אח''כ
רווח. (גם פלרם בשנותיו הראשונות לא הרוויח, ותראו אותו היום).
צריך
להשקיע היום כדי שהשקעות אלה ישאו פרי בעתיד, ויפה שעה אחת קודם.
עוד תחום
שמדאיג אותי הוא התחום החברתי. לא הייתי רוצה שנאבד את יכולתנו להתגייס אחד למען
השני או למען כולנו, כמו שעדיין קיים אצלנו בחגים, ובמידה פחותה בשמחות.
לא
הייתי רוצה לראות החרפה של ההבדלים בין
''עניים'' ל''עשירים'' בתוך הקהילה, (זה כבר פה, אבל בקטן, הייתי מעדיפה שזה יישאר
בשוליים).
לא הייתי
רוצה לראות את רמת יוחנן הופכת לשכונת מגורים יוקרתית, במקום הקהילה שהיא היום.
ודאי שלא
הכל טוב ויש מה לשפר, אבל הייתי שמה את המדדים הכלכליים החשובים, באותו הסל עם
שיקולים אחרים לא פחות חשובים, ונזהרת מאוד מלאבד איכויות שאינן נמדדות בכסף
שעדיין יש לנו. ברור שהיכולת הכלכלית הנוכחית היא שמאפשרת לנו לשקול שיקולים
נוספים וטוב שכך.
מספר הערות
לגבי ההצעה בעניין הרכב:
1.
אם היו מציעים לי רכב צמוד,
ממומן ע''י הקיבוץ, עם קילומטראז' בלתי מוגבל, תמורת 270 ₪, או למעשה 170 ₪ לחודש,
(מבלי להיכנס ליושר או ליושרה של המחזיקים ברכב כזה), הייתי לוקחת בשתי ידיים
ואומרת תודה רבה.
2.
בנושא הכנסת מרכיב הזמן
בנוסף לקילומטראז' בחיוב - לחברים כמוני, שלא נוסעים הרבה בשבתות, 100 ₪ תוספת
לתקציב לא ממש יעזרו. לעומת זאת לחבר'ה צעירים שנמצאים בצבא, או עובדים כל השבוע,
ויוצאים עם רכב לפחות שתי שבתות בחודש, אם לא כל שבת, זה יוסיף עוד חיוב על מה
שבמילא הם משלמים על קילומטראז', יותר ממה שהם יקבלו.
לא נראה לי
שזה ישפר את זמינות הרכבים, אבל יוסיף עוד הוצאה לצעירים. הניסיון ל''חנך'' את
הציבור דרך הכיס, מפספס כאן את המטרה.
למזלנו
אנחנו סובלים מצרות של עשירים. בואו נעשה כך שאלה יהיו הצרות שלנו גם בהמשך,
והעיקר שיהיה רק טוב ושנה טובה לכולם..
אַהֲבַת אָדָם
הָא! מָדוּעַ אָב הִסְתַּרְתָּ אֶת פָּנֵיךָ
מְעִמי לַנַצַח.
דָם צְעִיר בָּנֵיךָ הַסָמוּק מַשְׁחִיר מְאֲדָמָה
אָחַר הַרֶצָח.
אַהֲבַת אָדָם לְהֶבֶל דָּם שַׁפְכָה,
וְלא יָדִי חַרֵצָה.
וְעַל קָיִן הַקְלָלָה בָּאוֹת נִיבַּט מְמֵצַח.
הֵן יָדָעְתַ, קִינְאָתִי כָּשְׁאוֹל
עָמָקָה מִינִי יָם.
אֵי הַאֵל ? אֲשֶר דְבָרוֹ נִישָׂא תָּמִיד
וְרַק מִפִּי אָדָם.
לָמָה לְמִנְחָת יוֹגֵב הַאֵל לִיבּוֹ
לא שַׂם?
כִּי אָתָּה, רַק צְלִי הַכֶּבֶשׂ
לְחִיכְּךָ טָעָם?
אָב אוּמְלַל לְבֵן אוּמְלַל
מִמֶךָּ שִׁבְעֲתַּיִים.
מַמְרוֹרֵי דִבְרֵי הַאֵל מִּפִּיךָ לִי הָיוּ
כָּרוֹש וְלָעֲנָה לְמוֹ שְׂפַתַּיִים
דַע זָקֵן! בְּכוֹרְךָ, בְּקִנְאָתוֹ לְאַהֲבַת הַאֵל-
וְאַהֲבַת אָבִיו,
יָדוֹ לא שָׁבָה, עֵת הִכָּה אֶת שֶׁשְׁנֵיכֶם מִכָּל אֲהַבְתֶּם
אֶת אֳחִיו.
יונתן בן צבי 12.07/1959
דו"ח סיכום מפוספס / יונתן
בן צבי
קראנו ב"ברמה" האחרון סיכום
תקופה של מרכז המשק הצרכני.
ראשית ברצוני להתייחס בחיוב לכך שאנו
מדווחים ע"י ממלאי תפקידים, לאחרונה באופן שוטף.
אבל - מעבר להטפת מוסר לציבור,
המובלעת בדו"ח, ומספרים של "שורה אחרונה", הסיכום הזה הוא לא הדבר
אליו אנחנו מתפללים.
סיכום שנתי או תקופתי חייב לכלול קודם
לכל מילים והערכות על השירותים עצמם. הרי מדובר כאן על הספקת שירותים עצמית, שמעבר, ולפני השורה
התחתונה של רווח והפסד, חשובה המהות. והשאלה הראשונה היא מה מטרתם, וכיצד היא
מתמלאת.
בצד הסיכום המהותי, שהוא משום התפקיד
הראשוני והאולטימטיבי של "מנהל משק צרכני", צריך שיבוא כמובן גם סיכום מספרי, שיבהיר לנו
מה הוא "מס שירותי הקהילה" שאנחנו משלמים, וכן כיצד והיכן ניתן לשפר.
להרגשתי כשל המדווח.
האשמה לא בו, האשמה היא בנו, בקהילה,
שמזהה את התפקיד כ"מנהל", בניגוד לשם "מרכז", כפי שהיה בעבר.
הפירוש שכנראה התפרש לו, הוא: שעיסוקו
הוא קודם לכל הניהול הכלכלי של השירותים הקהילתיים. זה גם, אך בוודאי לא רק !
יהיו השירותים ריווחיים ככל שיהיו, זה
רצוי, אבל אסור שזה יהיה קנה המידה העיקרי למוד בו אותם.
לדוגמא: האם נמדוד את בית הסיעוד שלנו
רק על פי ה"גרעון שלו"? או שנחשוב קודם, ובעיקר, כיצד מתמלאת הפונקציה
שלו, הן כיום והן כביטוח לעתיד לאלה מבין חברי הקהילה שחס וחלילה יזדקקו לו עם
התקדמות הזמן.
וכנ"ל לגבי עוד שירותים הנזכרים
בסיכום.
לדעתי הסיכום שקראנו הוא סיכום מנוכר
ממהות התפקיד עליו ממונה מוסר הסיכום.
סביר מאד שדיווחים משקיים – כלכליים
יהיו בנוסח של רווח והפסד וכיצד ניתן לשפר בהם תוצאות כלכליות. גם דוחות כאלה יש
להם היבט הומאני – חברתי, ובעלי התפקידים המדווחים אצלנו מתייחסים אליו בדרך כלל.
על אחת כמה וכמה במגזר השירותים
הקהילתיים, בהם הערכת טיבו של השירות היא העיקר. ברור לי שקשה לבעל תפקיד להתייחס
בסיכום לביצוע השירות ע"י חברים במקרה שדעתו איננה נוחה מהם. זה חלק מהתפקיד,
וצריך למצוא את הדרך, גם בסיכום ציבורי, להתייחס לכך.
יכול להיות שאם היה ברמת יוחנן מבקר
פנים. היה "מנהל השירותים הקהילתיים" פטור מהערכתם.
זאת מלבד העובדה שדווקא רוב השירותים
אצלנו משביעי רצון ואף מעבר לכך. מילה טובה אף פעם איננה מיותרת. .
מקופת בית
הפעולות המפורטות מטה, יתבצעו אך ורק
ע"י בקשות בכתב שיושארו בדלת של קופת בית, או ישלחו במייל (רצוי) לכתובת k-bayit@ry.org.il
(קבלות על הפעולות יחולקו בתאי
הדואר).
-
העברות בין חבר לחבר. - הזמנת שיק
(אך ורק ע"ח תקציב אישי).
- בעלי
כרטיסי אשראי/כספומט מתבקשים למשוך מזומן מהכספומט.
והעיקר, בבקשה לא לפנות אלינו בחדר
האוכל/בית מוסדות/מדרכה וכו' ולא להתקשר אלינו הביתה. פנייה לאסתי פוקסמן בנייד
מחוץ לשעות הקבלה במקרים דחופים בלבד. לא להשאיר פניות לדקה ה- 90.
פתוח בימים א' ג' ה', בשעות 14:30 –
13:00
תודה – אסתי
פוקסמן ושחר בראב. קופת בית.
המלצה
קח
מקל קח תרמיל, (ו... תזמין רכב גם). או -
קסם
של טיול לקסם של מקום - ה"אגם הנעלם"
לאמיצים שמוכנים לעזוב ביום שבת קר,
את המיטה החמה, השמיכה המלטפת והתנור, את הג'חנון והצ'ולנט, ולצאת מהבית אל שבת
אחרת יפהפיה, אל הטבע, שעכשיו מזמין ומפתה באופן מיוחד, (אם לא יורד גשם). להלן
המלצה חמה לטיול קריר:
ליד המושבה מנחמיה, מוסתרת בתוך עמק
צר, רחוקה מהעין רחוקה מהלב, ידועה רק למתי מעט, מחצבה ישנה, עזובה, שכוחת אל.
ובתוכה, מי תהום שעלו ממעמקים (כנראה בגלל החציבה) - ה"אגם הנעלם".
ובאמת, כשמו כן הוא. מקום מוסתר, מים
שקטים והשתקפות נפלאה של הנוף הסובב. אין שם קיוסקים, לא שוק ססגוני, וגם לא
גזלנים, אין מצב לקפה אלא אם הבאת אותו בטרמוס או שסחבת גזייה בתרמיל על הגב.
שם, ליד המים השקטים, על הסלעים,
מוגנים בפני הרוחות והקור, אפשר "לפתוח שולחן", (ולא לשכוח לנקות את כל
הליכלוך והשיירים והסימנים), לשכב על הסלעים, להתחרדן בשמש הנעימה, ולשכוח מכל
הצרות.
איך מגיעים: אם באים מכיוון עמק בית
שאן פונים שמאלה בכניסה למנחמיה, אם באים מעמק הירדן הפנייה היא ימינה. נוסעים עד
עיגול התנועה, בו מתפצל הכביש לשניים.
ממשיכים בפצל השמאלי כמה מאות מטר, שם
יש ירידה ימינה לדרך עפר חסומה לרכב, לידה
מעבר עם שלט "סכנת טביעה". מי
שלא מפחד לטבוע, מוזמן להמשיך בדרך הזו ברגל, מהלך של כרבע שעה הליכה משפחתית
איטית עד היעד. אנחנו היינו שם בשבת האחרונה וזה מומלץ ביותר.
אפשר, בהזדמנות זו, לסור לאתר נהריים,
לגשר הישנה, או לראש פינה. טיול נעים!
----------------------
חברים שאוהבים לטייל ומכירים פינות
חמד שכאלה ברחבי הארץ, וגם מוכנים להתחלק בידע שלהם עם כלל הציבור, מוזמנים לעשות
זאת כאן מעל דפי ה"ברמה" ויבואו על התודה. (ירמיהו).
מהמרפאה
יהודית ענבר הצטרפה לצוות המרפאה. ניתן לפנות
אליה בנוגע לנסיעות בריאות, וזיכויים בגין הוצאות בריאות. על קבלות הנמסרות לזיכויים
יש לרשום את מספר התקציב לזיכוי.
אנו מבקשים להזכיר: כל נסיעה למיון
מחייבת מכתב הפנייה מרופא או אחות/אח תורנים. נסיעה ללא מכתב הפנייה גורמת להוצאה
מיותרת של מאות שקלים.
צוות
המרפאה..
מודים על האירוח
שחייני גליל עליון ונדב שנל מודים לבית רמת יוחנן על אירוח
מעולה בתחרות
"המילניום", שהתקיימה,
כמו בכל סוף שנה אזרחית, בבריכת אפק ובקרית ביאליק.
שותפים
להצלחת האירוח:
"סיירת אופי הפיצות" מחברת הילדים, ברוך ואיתי, ילדי
בית ורד
ובראש לילך בן
צבי ועדנה לקח, שפתחו את הבית בלב חפץ, ולצוות המטבח והאקונומיה עם יעל
דינסטג.
לגבי התוצאות... מוקדם עדיין להעריך
את ההשפעה הישירה של הארוחות ברמת יוחנן על
ההישגים ב - 1500 חופשי (לפני או אחרי הצ'ולנט של שבת בצהרים). ברמה
המוראלית, תרמנו תרומה חיונית ומהותית לטובת השחיינים, ולשם הטוב של רמת יוחנן.
גדיא.
מטאטא חדש
יואב כרמון הוא העורך החדש של אתר רמת יוחנן באינטרנט.
טלפון נייד לפניות: 33370 דואר
אלקטרוני: yoavkarmon@gmail.com
אם לא ניתן להשיגו, אפשר לפנות לרון אנג'ל. ליואב בהצלחה בתפקיד החדש!!!.
קרן השתלמות
חבר שמעוניין (או צריך - כדי לחסות מינוס), להוציא את הכסף מקרן ההשתלמות,
צריך לפנות לנתי אבן דר, לשים פתק בתא הדואר של הגזבר, או לשלוח הודעה
בדוא"ל לכתובת: nati@ry.org.il . בכל
מקרה - לא בטלפון ולא בעל פה. שחר בראב.
מזל טוב
לסבתא
רבא צפרירה שוהם להולדת הנין,
למרים ובועז שוהם להולדת הנכד,
למעיין ואופיר שוהם להולדת הבן הבכור, כן ירבו!
וברכות לכל בני המשפחה.
