קיבוץ רמת יוחנן
עלון שבועי מס. 1541,
כ"ד בכסלו תשס"ז 15.12.06 נר ראשון של חנוכה
תלמוד בבלי מסכת
שבת
-
מאי חנוכה? תנו
רבנן: שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל
השמנים
שבהיכל, וכשגברה מלכות בית
חשמונאי
וניצחום, בדקו, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא
היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
חג אורים שמח! / ירמיהו
חג אורים שמח
לכם חברי
הקיבוץ המתחדש, חג אורים שמח במיוחד, לכם החברים הוותיקים, והדור שני למייסדים,
שיצרתם ובניתם וחלמתם ונשאתם על גבכם את פאר היצירה בארץ ישראל המתחדשת, שקיימתם
חיי צניעות, הסתפקות במועט ועזרה הדדית, שהגיתם יצירת אדם חדש, שחשבתם איך לתת עוד
ועוד למען הכלל, שחינכתם את בניכם ללכת ראשונים לפני המחנה בהגנה על המדינה, שיותר
מכל אזרח אחר שילמתם את מחיר הדמים, שנתתם את כל מה שיש לכם וקיבלתם על פי צרכיכם
המצומצמים, שנתתם ולא ציפיתם לקבל תמורה.
חג שמח לכם
כי הנה התמורות בפתח, זקנתם ושבתם ועייפתם, פיניתם את הבמה לצעירים, ועכשיו אומרים
לכם שזה כבר "לא מתאים", שווא החלומות, שווא המעשים, שווא הסבל, שווא
העקרונות והערכים. רוחות חדשות מנשבות והעולם שייך לחומר. היום יש מי שיודע יותר
טוב, איך ומה טוב בשבילכם. עכשיו אומרים לכם שאם לא יחלקו את העוגה שכולם יצרו
יחד, כך שהמוכשרים יקבלו יותר, כי "מגיע להם", מצבכם יהיה יותר קשה.
הברירה בידכם, להמשיך להסתפק במועט כפי שהורגלתם, או למות חסרי כל. אם לא... אז
הכל יתמוטט.
והערב,
כשתדליקו את נרות החג, תברכו ותשירו: "בסלע חצבנו עד דם..." או:
"גיל ושמחה ממלאים את לבנו...", דמעה מבויישת תגלוש במורד הלחי, אבל היא
כבר לא תזיז לאף אחד.
חג אורים שמח
לכם תושבי
וילדי שדרות ועוטף עזה. (שם נאה, "עוטף עזה", עוטף במה?)
חג אורים
שמח ובטוח. זה מגיע לכם אחרי שש שנים של טילי קאסם "שלא עושים כלום", רק
רעש. הרווחתם את שיגרת חייכם השקטה והשלווה הזו בכבוד. ומה בסך הכל רציתם?, שיתנו
לכם לחיות בשקט. לא הלכתם בגדולות, לא סגרתם את שערי העיר, לא עשיתם חגיגות על
חשבון אזרחים שלווים אחרים, לא עשיתם "חג אורים שמח" מצמיגים בוערים על
הכבישים, לא סגרתם חנויות ושווקים, לא הפסקתם לשלוח את ילדיכם לבתי הספר החצי
ממוגנים, כי פיקוד העורף החליט שאפשר ב - 15 שניות, מרגע הישמע "שחר
אדום", להגיע בריצה מהכיתות והגנים אל הממ"דים. לכם זה מספיק, יותר מזה
אין צורך, הוא בטח יודע מה שהוא מחליט. אותן החלטות בדיוק הביאו חידלון על אותם
תושבים שהקסאם "במקרה" נפל להם על הראש. והם "במקרה" נהרגו או
נפצעו, או הוכו בהלם וחרדה. ואתם אנשים רציניים, ומאמינים שהנה הנה רק ייתנו לצה"ל
לנצח, הוא "ייכנס בהם בערבים" ויפסיק את הקסאמים אחת ולתמיד. ואתם
יודעים שהבטחות הן דבר מאוד נזיל, ולא תמיד אפשר לסמוך על ה"מבטיחים".
ואתם יודעים כמה פעמים נכנסו ויצאו מעזה, ואתם יודעים שזה לא התחיל עם
ה"התנתקות", ומה שלא הולך בכוח, לא הולך בעוד יותר כוח. ואתם יודעים
שצריך לדבר, ואתם יודעים ששלום לא עושים עם ידידים אלא עם אוייבים. אז חג אורים
שמח לכם תושבים אמיצים שמנסים לשמור על שפיות במצבי לחץ וחרדה, חג שמח לכם תושבים
אמיצים, שהממשלה הפקירה אותם בגלל משחקי כבוד ויוקרה. ממשלה שאיבדה את דרכה,
ומתעוררת רק אחרי שאוליגרכים רוסים, או עמותות פרטיות עושים בדיוק את מה שהיא
אמורה לעשות על פי דין. והערב, כשתדליקו את הנרות תברכו ותשירו את: "מעוז צור
ישועתי לך נאה לשבח... אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות..." ותמשיכו לקוות כמו
שקיוויתם בשנה שעברה, וכמו שקיוויתם לפני שש שנים, כי אין ברירה אחרת.
חג אורים שמח!
לכם עובדי
העיריות והמועצות המקומיות, שמלינים את שכרכם חודש אחר חודש, ושנה ועוד שנה, ועוד
שנה. חג אורים שמח לכם ולמשפחותיכם המצפות למשכורת ששוב ושוב אינה נכנסת לקופת
העירייה או המועצה. שאינה נכנסת כי לנערי האוצר, או לזליכות למיניהם, או השד יודע
למי, לא ממש איכפת מכם. חג אורים שמח לכם זקנים ונכים ופנסיונרים ואמהות חד הוריות
ומוגבלים וחולים והומלסים ושאר עניי ישראל. מה לעשות, אבל החבר'ה האלה עם
הבלייזרים בקריית הממשלה עוד לא שמעו על בית שקר בו בגלל שאין נפט לחימום, על מקרר
ריק בגלל שאין כסף לקנות אוכל, על מכאוב וחולי שאינם נרפאים כי אין כסף לתרופה.
על כל אלה
שנמצאים מתחת לאיזה קו עוני שמחשבי החישובים שלכם קבעו, וכל ילד שנמצא מתחתיו הוא
רעב, או חסר בגד, ספר, מחברת, חוג העשרה, טיול, ממתק, סרט וסתם כסף כיס.
ובאמת, למה
להתלונן, יש סדר במדינה הזו, ויש מי שצריך לשמור על הקופה הציבורית. לתת למי שיש
ולקחת ממי שאין. אז חג אורים שמח לכולכם, לכם שם באוצר, ולכם, אלה שאין להם. שהרי
כולנו יהודים.
והערב,
כשתדליקו (או לא) את נרות החג, תברכו ותשירו: " נס לא קרה לנו פך שמן לא
מצאנו..." או: "אבי אבי הגידה
נא לי, מדוע הלילה שחור ואפל?..." סביר להניח שתישארו בלי תשובה.
חג אורים שמח
לנו
ולילדינו, בקיבוצנו החם והתומך. חג אורים שמח לנו, שמאום לא חסר לנו, שקורת גג מעל
לראשנו, שביתנו מרווח, ומיטתנו מוצעת, וסעודותינו בעיתן, ורפואתנו שלמה, ותרבותנו
לא חסרה, ובתינו הומים מתינוקות, ובהמתנו פורה, ועתותנו בידנו, ופרנסתנו (טפו טפו
טפו שרק יהיה מה שהיה עד הנה) מצויה, והדשא ירוק, והגינה פורחת, ואחרי ככלות הכל
מסתבר שה"שיטה" בכל זאת לא כל כך "לא מוצלחת".
והערב
כשנדליק את נרות החג נברך: "ברוך אתה אדוני שהחיינו וקיימנו והגיענו...שמור
אלי על זה הבית" .
חג אורים שמח רמת יוחנן .
סיפורי גבורה
וסיפורים "מדליקים" לחנוכה
שולמית
חיות
ערב חנוכה.
מקשטים את חדר האוכל לקראת המסיבה, ולפני שבוע קרה לנו משהו גדול, כה גדול שקשה
להאמין כי אמת הוא.
אני ממהרת
לחדרי להתלבש, אך קודם כל פותחת את הרדיו. עוד מוקדם, שעה לחדשות. על המיטה מונח
העיתון עם המסגרות השחורות. שוב נופלים... יום יום נופלים.
אני מדליקה
שני נרות חנוכה זעירים. אולי יכניסו חג ללב. הלב רועד ומפרפר, ממש כאותם נרות
זעירים. חושבת על אלה שמשוטטים עתה בדרכים, בטנדרים, ממקום למקום, להגן, לשמור.
הלב אינו מניח לשמוח.
מתוך
הלהבות ניבטות אלי עיני אימי, פנים מודאגות כשלי. בלי משים עולה זיכרון של ליל
חנוכה אחר. רחוק...
נובמבר
1917, הכרזת בלפור. אבא מביא עיתון ציוני בפולנית. מניח אותו על השולחן ולא אומר
דבר. אני מביטה בכותרות ואחר כך בפני אבי חמורי הסבר והרציניים, והנה מאחורי
המשקפיים נוצץ משהו, אבא בוכה. אבא, איש הברזל, האיש שלא ראיתי אותו נרגש מעולם,
בוכה. "הנה החלום של נביאך שחור הזקן", הוא אומר, ואני מבולבלת, נאלמת
דום.
ןאחר כך,
בדצמבר של אותה שנה, נר ראשון של חנוכה. פרעות בכל הערים הסמוכות. הפורעים, צבא
הלר המפורסם, חיילים עייפים משנות רעב ומלחמות, כחיות טרף מתנפלים על הרכוש
היהודי, נוקמים על שנות העוני והסבל ונותנים פורקן לשנאת ישראל. הם עושים את
מלאכתם באין מפריע. השלטונות עומדים מהצד. שנות המלחמה החלישו את כוחם. הכל מרגישים
שקרוב הקץ למשטר הקיים.
אנו, הנוער
המאורגן במחתרת להגנה עצמית, מעבירים נשק ממקום למקום, אקדחים וכדורים בכריכות
ספרים חלולות, בביטנות של מעילי חורף. אנו תקוות היהודים הזקנים, שזקניהם נמרטים
וקפוטותיהם נקרעות מעליהם ביד אכזרית, שחנויותיהם נשדדות ועולות באש, ואנו
מרגישים: אנו - בני המכבים.
בליל הנר
הראשון של חנוכה היה המצב חמור ביותר. הכפור הגדול ששרר באותה שנה, הגביר את זעם
הפורעים. המחסור בפחם להסקה הוציא אותם אל מחוץ לביקתותיהם, להתחמם על ידי שריפות.
באותו לילה
שכבו בחורינו בחפירות מחוץ לעיר, הנשק ביד, כדי לקדם את פני האספסוף, אשר לפי
הידיעות הלך והתקרב מן העיר השכנה. עלי היה לחכות לסימן השריקה של חברתי, שהייתה
צריכה לבוא לקרוא לי כדי להביא לבחורים משקה חם ותחמושת. אחר כך היינו צריכות
לחכות בבית חולים ארעי, שסידרנו במרתף של אחד הבתים הקיצוניים. עמדתי ליד החלון
וחיכיתי לאות. היה חושך בחוץ. חלונות היהודים היו אפלים. שום נר חנוכה לא נראה
בהם. הפחד והאימה ברחובות היו כה מוחשיים.
"מה
את מסתכלת?" שאלה אימי, "למה את עומדת ליד החלון?"
היא כמובן
לא ידעה דבר וחצי דבר על השתייכותי למחתרת ועל תפקידי. מעולם לא סיפרתי לה.
"אני
מחכה לחברה, יש לנו נשף חנוכה" אמרתי. היא הסתכלה עלי באי אמון גלוי.
"היום?
נשף?" שאלה. "מה יש?" ניסיתי בחוצפה להמשיך לשקר, "בחוץ הכל
שקט, אלינו הם לא יבואו, אל תעכבי אותי, אני מוכרחה ללכת. באמת מוכרחה".
וכבר הייתי
בפרוזדור, תפסתי את פרוותי ורצתי במורד המדרגות, כשעיני אימי החרדות והנפחדות מוות
אותי בגבי. אותן עיניים הביטו עלי היום מתוך שתי הלהבות הזעירות שהדלקתי, ערב נר
ראשון של חנוכה. .
(פורסם
לראשונה ב"ברמה" מס, 337. פברואר 1962)
תלמוד בבלי מסכת
שבת -
תנו רבנן: מיצוות
חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום
ראשון מדליק שמונה,
מכאן
ואילך
פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.
/
איתן שטייף
חזקה עלי
מצוות העורך: תן לי סיפור מדליק לחנוכה. פישפשתי בזיכרוני ומצאתי שתי דליקות
גדולות מלפני שנים רבות – שריפת המסגריה ושריפת חדר האוכל. ממש מדליק – הלא כן ??
האירוע
הראשון חל במהלך שנות הארבעים (לא אזכור בדיוק) – בחשכת שעות הערב פרצה בחצר דליקה
ענקית. בדיעבר התברר כי זה קרה בעת תידלוק של ה- D2 ההיסטורי, ע"י קורט הורביץ,
ההיסטורי לא פחות. אבל מה שהיה חשוב מכל – עוצמתה של האש !! הבהמות ששוחררו
מן האורווה מחשש לשריפתן, דהרו והשתוללו מעל ראשי הילדים הרבים שנאספו כדי לחזות
ב"מדורה", והעשן השחור ( שריפת הדלק.. ) עלה והחשיך את הלילה השחור
ממילא.
נשרפו
המסגריה, המוסך, תחנת התידלוק והאורווה. כולם ניבנו מחדש באתרים אחרים משהיו.
שריפת חדר
האוכל קרתה באביב 1954. חזרנו מחיפה באוטובוס לארוחת הצהריים, וכבר בקרית אתא אמרו
לנו ברחמים "נשרף לכם הבית אוכל". הגענו לחצר וראינו את הדליקה
הגדולה. כבר לא היה במה לעזור. תפקיד חדר האוכל הוטל על מחסן
"הזרע" ( המחסן הכללי והנגריה של היום). מדי יום היו מסיעים את המזון
המבושל מן המטבח עד לחדר האוכל המאולתר – עד שניבנו מטבח וחדר אוכל חדשים במהלך
השנים.
לימים גם
הורחבו ושופצו שוב המטבח וחדר האוכל, אבל הביצוע של הללו לא דרש שריפה מקדימה.
העולם ידע
מדורות גדולות מאלו –
אבל עבורי
אלו שני הסיפורים המדליקים ביותר שחוויתי. .
תלמוד בבלי מסכת שבת -
אשה
ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר.חנוכה,
שאף הן היו באותו הנס.
יונתן בן
צבי
רמת יוחנן הייתה תמיד חמה על תיאטרון.
החל מהזמנת הצגת "הבימה" –
"החטא ועונשו", בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אליה התפלחנו כילדים, למרות
איסור מפורש, ודרך הזמנה של הצגות
מהתיאטראות המובילים בארץ. הכול כמובן במאה הקודמת. היום זה כבר לא קורה. הילדים
הולכים ל"פסטיגלים" והמבוגרים מרחיקים ל"יד למגינים" ביגור.
הפקות מקומיות "מפוארות",
היו מאוד פופולאריות ברמת יוחנן, והיו הרבה.
החל מההצגה המיתולוגית של מתתיהו עם
חברת הנוער הישראלי הראשונה, "נבל הכרמלי", בה כיכב מיודענו אליהו
ג'וּמה, עם השיר המפורסם "שמעו שמעו" (שעדיין רוקדים בחג המים), דרך
ההצגות של שמואליק קסטלניץ - זבולון שהיו לא פחות מפוארות, ודרך הצגות סוף שנה
בבית הספר המשותף.
אחד המופעים היותר מרשימים הייתה
ההפקה של ורדה ליובל ה- 50 של רמת יוחנן (1981. זוכרים?).
חג החנוכה היה תמיד כר מתאים להצגות.
אחת מהן נחקקה בזיכרוני במיוחד, למרות
שלא לקחתי בה חלק.
השנה היא בערך 1948, אני בכיתה ה'.
(השמות שיוזכרו יהיו מוכרים רק לקשישים שבינינו).
הוחלט שכיתה ו' של השנה ההיא (כתה אחת מעלי), בניהולה של המחנכת מרים
נוסדורף – בלנק, "תרים" הצגת חנוכה לכבוד החג.
זאת הייתה הפקה מבריקה. המחזה שנבחר
היה "משחק חנוכה" של נתן אלתרמן, שנסב על מקרה שהיה בחנוכה בבית הילדים
באחד הקיבוצים.
המחזה פותח בערך כך: "זֶה הָיָה
בְּחנוּכָּה – הַיְלָדִים שָׁכְבוּ לִישוֹן – רק בְּלָחַשׁ בָּמִטְבָּח – עוֹד
הִבְהֵב לוׁ נֵר רִאשׁוֹן".
ההמשך מכניס את הצופים למתח, כל הכלים
במטבח: "רָעָדוּ כּוּלָם בְּיָחָד – קְצָת מִקוֹר וּקְצָת מִפָּחָד".
עד שבעוז מתעורר המטאטא: " מִי אָתֶם, כֵּלִים
כְּבוּדִים – אוֹ סְחַבוֹת וּסְמָרטוּטִים" ?
והמטאטא מגייס את כלי הבית והמטבח
להצגה של סיפור המכבים.
כמטאטא, בעל אגו ענקי, הוא לוקח לעצמו
את התפקיד של מתתיהו החשמונאי. תפקיד יהודה המכבי מוטל על הפרימוס, שהוא כידוע עז
ומהיר חימה, הכיסאות מקבלים תפקיד של חיל היוונים, ויש גם "חיל השריון"
דאז. חיל השריון הוא הפיל, אותו מגלם כלי
בעל חדק, הלא הוא הקומקום.
חלוקת התפקידים לילדים גם היא הייתה
מיוחדת ובהתאם.
תפקיד המטאטא – מתתיהו, הוטל על עזרא
זוסמן-אוריון, לימים מפקד סיירת גולני, צייר והוגה ב"אין סוף". (בנה
בהרי ההימלאיה מתקן לייזר המכוון לשמיים, אולי לאלוהים).
תפקיד הפרימוס – יהודה, הוטל על גדי
קסטלניץ - זבולון. ילד מבריק, בלונדיני ומקסים, זכור בעיקר מכך שנפל בשבי הסורי
בשנות ה – 50, היום מומחה לשפות, (שכשהוא רוצה לעיין בספר מתורגם מלשון זרה הוא
לומד את שפת המקור על בוריה וקורא בשפת המקור) בין השפות שהוא שולט בהן, גם אמהרית,
היא חבשית, היא אתיופית.
גדי היה ילד מהיר חימה, לכן גם תאם
לגלם פרימוס -יהודה.
תפקיד מיוחד נוסף הוטל על זיו פייגין
עליו השלום. הוא היה ילד גבוה ויפה תואר, גמלוני משהו, לכן הוטל עליו למלא את
תפקידו של חיל השריון – הטנק הקדמון - הקומקום - הפיל.
את הכיסאות – חיל היוונים, תפקידים
אפורים במקצת, מילאו ילדים כמו רוביק, חנן הורוביץ, וכן כמה בנות.
משהושלם הליהוק החלו החזרות. אלו
התקיימו ב"מועדון", שהיה חלקו המזרחי של מבנה המתוו"ה דהיום.
אנו ילדי הכתה הנמוכה יותר, שלא
השתתפנו בהצגה, עקבנו בדריכות אחרי החזרות דרך החלונות הגבוהים של המבנה מבחוץ.
כמובן שהיינו מלאי קנאה.
המשתתפים מילאו את כל התפקידים
בהתלהבות לא מבוטלת, ונעו בחזרות תוך כדי "תנועות מלחמה אמיתיות".
אך, באמתחתה של המפיקה, מחנכת הכתה
מרים, הייתה מזומנת להם הפתעה, שבהתחלה כמעט שמה קץ לכל ההצגה.
בתום החזרות הובא לתוך המבנה דיקט
ענק, עליו היו מצוירות כל דמויותיהם של כלי הבית, כשבכל אחת מהן חור עגול, דרכו
היו השחקנים צריכים לשרבב את ראשם ולדקלם את הטקסט.
זו הייתה אז שיטה מקובלת למופעים. אחד
מהם, שבודאי זכור לותיקים שבינינו, היה מחזה שהוצג כל שנה עם כניסת כיתה א' לבית
הספר, שתוכנו היה "כיתה א' לציפורים". התרחשות על ענף של עץ. הדיקט
ששימש למופע זה צוייר ונצבע פעם אחת, והשתמשו בו שנים רבות.
ככל שזה היה מלהיב, התאכזבו השחקנים
מהצימצום האכזר של כל מה שהתאמנו לקראתו בחזרות, ובטענה (אותה הובילה נורית כהן –
בתה של המחנכת מרים) כי כל ה"דרמטיות" של אלתרמן הולכת לאיבוד, החליטו
על מרד, לא מציגים!
למלאכת השיכנוע גייסו את גנה רייזנר
עליה השלום, שהייתה נחשבת לפוסקת אחרונה בכל ענייני חינוך, וכך בסופו של דבר הוצג
המחזה בהצלחה להורי הילדים.
המחזה הוצג כשלוש פעמים. מאחר שלא הורשינו
לראות את שתי ההצגות הראשונות, ראינו אותו בהתחלה מבחוץ, דרך החלונות. אבל דרך
החלונות שמהם ראו לא את החזית עם ראשי השחקנים, אלא את ה"מאחור", שהיה
דיקט גדול ריק מציורים ומאחוריו עומדים המשתתפים על ספסלים בגבהים שונים,
ומדקלמים.
המחזה היה אפילו יותר מסעיר
מאשר זה שאותו ראינו אח"כ מהחזית.
מאחורי הדיקט המשיכו המשתתפים לבצע את
כל התנועות ה"דרמטיות" אותן עשו בחזרות הראשונות. פעם אחת אף נזעקו
יושבי השורה הראשונה להרים את הדיקט, שהחל להתמוטט עקב הפעילות שהייתה מאחוריו.
טעם מיוחד נותן הזיכרון של ההפקה
המופלאה ההיא, ושל משתתפיה (הזכורים כמובן רק לזקני העדה של היום).
כל שנה בחג החנוכה אנחנו כבר לא
אוכלים בבית לביבות חנוכה מתפוחי אדמה אלא תחליף של לביבות מכל מיני עשבים. לא
עושים סופגניות מחמת החומרים המזיקים לבריאות שהן מכילות.
אבל עדיין אנו מדקלמים בבית, כל שנה,
קטעים נבחרים מ"משחק החנוכה" של נתן אלתרמן..
רמב"ם הלכות
מגילה וחנוכה -
וכשגברו ישראל על
אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחודש כסלו, היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור
במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום
אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה
ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
אלישע שלם
אח, מה טוב להיות גיבור, כך הייתי
מהרהר בילדותי. יהודה המכבי, טרומפלדור, אלכסנדר זייד, אח, כמה שפר חלקם.
לימים נדרתי נדר שגם אני אהיה גיבור.
את תרגילי הגבורה הראשונים עשיתי
במתבן. קפצתי מן הגג לריצפה המרופדת קש. אחר כך הלכתי שיווי משקל על חגורת הבטון
סביב מגדל המים. לילה אחד בחצות הלכתי אפילו לבית הקברות...
אך את ליבי נשאתי לגדולות מאלה, הכנתי
מקלעת להילחם באנגלים והם הלכו לעשות את החיפוש דווקא ביגור. וכשנלחמו בערבים,
כלאו אותנו במקלט...
והנדר. הנדר הולך ומחליד מאי שימוש.
אחר כך יצאנו ללימודים בירושלים.
בבקרים למדנו ובערבים השתעממנו.
יום אחד הופיע אורי מיכאלי המפורסם
(הידוע לשימצה) ושאל: "חבר'ה, הולכים לראות את הלהקה הרוסית-קוזקית שמופיעה
ב"אדיסון"?
"הולכים גם הולכים" עניתי.
וכבר אנו צועדים בחוצות ירושלים בדרך
לכיכר המוארת וההומה. כל יקירי העיר נקבצו ובאו ועמדו בתור לקופה. אמרתי לאורי:
" בוא נתפוס מקום בתור".
אורי לא ענה רק הביט בזילזול והצביע
כלפי מעלה. בהתחלה לא נרמזתי, אך כשרמז שנית, הרמתי עיני למעלה, הבנתי, והדם קפא
בעורקי. סמוך לפינת הבניין היה מרזב גבוה שקצהו אבד באפלולית, מעליו רחוק רחוק
אפשר היה להבחין באשנב קטן סגור בדיקט.
רק אז הבחנתי בזוג ברנשים שלטשו בי
עיניים, כנראה שנראיתי מבוהל מאוד, היות וחיוך של בוז מהול ברחמים היה שפוך על
פניהם. ואורי אמר להם: "זה חבר שלי מהקיבוץ, בחור עשוי ללא חת, הוא יטפס ראשון
וישבור את הדיקט."
רקותי הלמו כפטישים ורגלי רצו לברוח,
אך פה נזכרתי בנדר, חישקתי את שיני והתחלתי לטפס.
מלמטה הבחינו בי מספר אנשים
והורו עלי באצבע, גם האחרים הפכו את פניהם כלפי מעלה, ברגע הראשון נפלה דממה.
מספר נשים הנידו ראש וספקו
כפיים. אחר כך באו ה"עצות": "הי, אתה, קח את הרגל ימינה! היזהר!
אתה נופל, איך האוויר שם למעלה?"
ואני, רק מחשבה אחת דירבנה
אותי: למעלה למעלה. ידי עייפו ורגלי החלו מתחלקות על הצינור...
ופתאום נשמעה צעקה: "שוטר!
שוטר!"
זה היה אורי שצעק, הוא עצמו נשאר
כמובן למטה וחיכה לראות איך יפול דבר.
הסתכלתי למטה - הכיכר נראתה כה רחוקה
והאנשים כמו גוש אחד גדול ומאיים.
דמות אחת שכובע שוטרים לראשה החלה
לרוץ לכיוון דלת הקולנוע. הפחד כמו העניק לי כוחות חדשים, ידי נפצעו מהצינור ורגלי
השתפשפו בבטון, אך במאמצים עליונים הצלחתי להגיע לאשנב. שברתי את הדיקט במכת יד
והתחלתי לשלשל את גופי פנימה... לתוך זרועותיו של השוטר... .
מדרש פסיקתא רבתי -
ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של
חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון
שנאמר
"ועוררת בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט' י"ג), נכנסו לבית המקדש
מצאו שם שמונה שפודין של
ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות.
אודי פלד
לכבוד
החנוכה ביקש ממני העורך לנסות ולדלות איזה מעשה גבורה מעברי. פישפשתי ופישפשתי
בזיכרוני, ולמרבה הפתעתי התברר לי שלא ביצעתי שום מעשה גבורה בחיי. אבל מאחר ואין זה ממנהגי להשיב ריקם, נזכרתי
במקרה אחד בו או...טו...טו הייתי גיבור, אבל בפועל כמעט סולקתי בבושת פנים
מק"ק ג'נבה כפרסונה נון-גרטה – "אישיות בלתי רצויה".
זה היה
בשנת 1973. לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
ישבתי בג'נבה כאחראי על נושא ביטחון המוסדות הישראלים ב"סוויס
רומאנד" – שוויץ הצרפתית.
ביום שבת
בהיר צילצל הטלפון בביתי. על הקו אדם זר, המזדהה כיהודי אמריקאי אמיד המתגורר עם
בתו היחידה דרך קבע בג'נבה. (איך הגיע אלי – סיפור אחר). הוא מספר לי בהתרגשות רבה
שקיבל הודעה מאירגון אש"פ שאם לא ישלם כופר כך וכך יחטפו ויהרגו את בתו. (היה
אז גל של חטיפות יהודים למימון האירגון).
מובן
שבאופן מאוד אחראי הסברתי לו שאני דיפלומט ישראלי ושאסור לי להתערב בעניין מסוג זה
ועליו לפנות למשטרה או לשגרירות האמריקאית. "כבר עשיתי זאת" יבב המיואש
בטלפון, "אבל הם לא לוקחים אותי ברצינות".
כאן כבר
החל מתעורר היצר הפטריוטי הצברי הגאה שלי. מה זה? מאיימים על יהודי לאור
היום והעולם שוב שותק!!!
שאלתי אותו,
או-קיי, מה השלב? אז הוא אמר לי שהורו לו להיות ליד תאי הטלפון שבחזית בניין הדואר
הראשי של העיר, בדיוק בשעה שתיים-עשרה בצהריים, ושם כבר יקבל הודעה. השעה כבר הייתה אחת-עשרה. לא הבטחתי לו כלום,
אבל מאחר והייתי גם צעיר וגם הרפתקן, נעצתי את אקדחי בתוך מכנסי הג'ינס ומתחת
לז'קט ויצאתי "להציל את ראיין" (עד היום אין לי מושג מה היה שמו
באמת). לא התכוונתי ממש להתערב, אלא רק,
ככה, "לראות מה קורה".
בניין
הדואר נמצא ברחוב הראשי. החניתי את מכוניתי ברחוב צדדי והתמקמתי מצידו השני של
הרחוב. התנועה הייתה דלילה מאוד. לקראת השעה 12 באמת זיהיתי אדם עצבני הולך וחוזר
ליד תאי הטלפון הציבוריים שבחזית הבניין הגדול.
בדיוק בשעה
היעודה, שמעתי עד לצד השני של הרחוב, את צילצול הטלפון. האדם נכנס לתא. אחרי דקותיים הוא יצא והחל פוסע ברחוב. פתאום אני רואה שני "עוברי אורח"
נצמדים אל האיש משני צדדיו ומוליכים אותו לרחוב המתפצל מן הראשי. מייד חציתי את
הרחוב ונדבקתי אחריהם במרחק בטוח של כחמישים מטרים. ברחוב הצדדי
עמדה מכונית ושני האנשים הכניסו את קורבנם לתוך המכונית. בו במקום החלטתי לשחק את "הנודניק
המתערב", דהיינו הלכתי ברחוב, עברתי ליד המכונית, נעצתי "מבט חודר"
ביושביה וגם במספר, לאחר כמה צעדים
הסתובבתי וחזרתי ועברתי שוב ליד המכונית ושוב נעצתי עיניים, במטרה ש"החבר'ה"
האלה ידעו שמישהו ראה אותם, וזה אולי ירתיע אותם מלבצע זממם וכו'.
אבל, כאשר
עברתי את הרכב ב"חזור" וכבר התרחקתי ממנו מעט, שמעתי את הדלת נפתחת
ונטרקת ומישהו בא מאחורי בצעדים מהירים. לא הסתובבתי. תוך שניות הסתער עלי האיש,
הצמיד לי אקדח למותן וקרא: "פוליס, לווה לה מה!" – שפירושו בלשון
המקומיים "משטרה, תרים את הידיים". הרמתי את הידיים על קיר הבניין הסמוך
והאיש עשה עלי חיפוש מהיר. הוא כמובן חשב שתפש את ראש החוטפים ומרוב התרגשות
התבלבלו לו הידיים והאקדח שלו נפל על המדרכה.
הוא חיפש, כמו בסרטים, מתחת לבתי השחי ועל המותן, אבל האקדח שלי היה למזלי
תחוב מעל לחריץ של התחת, כמו ש"החברה" הולכים, והוא לא מצא אותו. פחדתי
שאם ימצא את האקדח הוא ייבהל כל כך שבאמת יפלוט לתוכי כדור, וחוץ מזה זה היה נשק לא לגאלי.
כשהוא לא
מצא עלי נשק הוא נרגע קצת, ואז הוצאתי את הדרכון הדיפלומטי שלי וקבלתי על התנהגותו
הפרועה. הוא ביקש ממני להתלוות אליו
ונסענו ארבעתנו. אני, שני הבלשים (התברר
שאמנם השוויצרים אמרו ליהודי ש"שום דבר", אבל הם בכל זאת שלחו שני חבר'ה
מ"הסורטה", הבולשת), והיהודי, שהסתכל עלי בתימהון ועדיין לא הבין למי
אני שייך.
בתחנת
המשטרה התחילו לחקור אותי. מאחר ואני
דיפלומט סירבתי לחקירה ודרשתי לדבר עם "מסייה גניובה", ראש משטרת
הביטחון, אותו הכרתי היטב בתוקף תפקידי. נתנו לי אותו בטלפון. הוא שאל אותי "מסייה פלד, איזה קשר יש לך עם האיש
הזה?" עניתי שאני בכלל לא מכיר אותו, מה שהיה נכון. "הוא פנה אליך?",
אמרתי "מה פתאום". (אם הייתי אומר שהוא פנה, סביר שהיו מגרשים אותו
מג'נבה). "אז מה עשית שם לכל הרוחות?". עניתי שבסך הכל טיילתי לתומי,
כשלפתע הבריונים שלו התנפלו עלי על לא עוול בכפי.
טוב. הוא
כמובן לא האמין לי, אבל גם הוא לא ממש
התכוון לקלקל את כל השבת עם העניין הזה. הוא ביקש בחזרה את הקצין האחראי והורה לו
להחזיר לי את הדרכון ולשלח אותי לכל הרוחות.
ביום שני בבוקר קרא לי השגריר לחדרו, ועד כמה שהיינו
מיודדים נתן לי שטיפה באם-אמא שלי ואמר לי שהשוויצרים כבר הכריזו עלי כעל
"אישיות בלתי רצויה" ושיצרתי תקרית דיפלומטית חמורה, ורק בשל קשריו
המיוחדים אני לא עולה מייד על מטוס לארץ. (אח"כ חטפתי כמובן גם שטיפה הגונה
ממעסיקי הישירים בשב"כ).
סוף דבר,
כמאמר הלטינים "סיק טרנסיט גלוריה מונדי" – "כך חולפת תהילת
העולם". כמעט הצלתי עולם ומלואו
("נפש אחת מישראל") אבל בפועל כמעט חירבנתי את יחסינו הדיפלומטים
השלווים עם הלבטיה. .
תלמוד בבלי מסכת
שבת -
תנו רבנן: נר חנוכה
מיצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר
בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.
לָשִׁיר
אֶת נוֹפַי
לָשִׁיר
אֶת נוֹפַי
כִּי
אִלְּמִים הֵם
לוּ
יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת לָהֶם פֶּה.
בִּתְרוּעַת
חֲצוֹצְרוֹת דּוֹמֶמֶת
מַכְרִיזִים
חֲצָבִים עַל בּוֹאָם,
בְּנִגּוּן
חֲרִישִׁי כִּתְפִלָּה
פָּשְׁטוּ
כַּרְכֻּמִּים בְּצַד הַדֶּרֶךְ,
וּפְקָעוֹת
הָרַקֶּפֶת אֶת אַדְמַת
הַיַּעַר
רִצְּפוּ בְּעָלִים.
שְׁחֹרִים
הַשָּׂדוֹת בְּטֶרֶם
בְּרַחֲבֵי
הַמִּישׁוֹר תִּנְבֹּט הַחִטָּה,
הַגְּבָעוֹת,
לָהֶן אַצָּה הַדֶּרֶךְ
אֶת
מַעֲרֻמֵּי הַקָּמֵל
לְכַסּוֹת
בַּיָּרֹק.
מִי
יוּכַל בְּמִלִּים
לְהַלְחִין
אֶת כָּל אֵלֶּה
כְּרוּחַ
הַפּוֹרֶטֶת
עַל עַנְפֵי
הַשַּׁלֶּכֶת
כְּלַחַן
הָעֵשֶׂב הַשָּׁר.
ראובן
עזריאלי 9/12/06
מפלרם / עמוס נצר
סיכמנו לפני כשבועיים את הרבעון
השלישי של שנת 2006.
היה זה רבעון טוב, שונה לטובה באופן
משמעותי משני הרבעונים הראשונים של השנה.
מזה כשנה וחצי אנו חווים תנאי
סביבת סחר קשים, שעיקרם מחירי חומרי גלם גבוהים (בחלק מהזמנים אף מחירי
שיא מאז ומעולם) ומחירי אנרגיה גבוהים (משפיע בעיקר על הוצאות ההובלה והייצור).
למרות הקשיים, החברה הצליחה בתקופה זו
למצב עצמה טוב יותר בשווקים, ע"י חדירה לשווקים חדשים כגון: סין והודו,
ע"י העמקת החדירה באיזורים המרכזיים בהם החברה פועלת (שהם אנגליה/אירופה
וצפון אמריקה), ועל ידי החדרת מוצרים חדשים, חלקם ייחודיים.
לצד אלה נקטנו בצעדי התייעלות רבים
בעיקר בתחומים הלוגיסטיים.
השיפור אותו אנו מרגישים בסביבה
העיסקית, לצד הפעולות שהחברה הצליחה לעשות, מביאים ויביאו פירות נאים.
אנו צופים ששיעורי הריווחיות יעלו
ושהחברה תמשיך לצמוח ולהרוויח בשיעורים
נאים.
בינתיים אנו לקראת סוף שנת 2006,
ונהנים מחודשים של שיאי מכירות, לצד הצלחות שיווקיות משמעותיות בתחום מוצרי
האפליקציה, שוק אוסטרליה, שוק החממות המסחריות בארה"ב, מקסיקו, סין ועוד.
סיכומים כספיים של הרבעון השלישי
הינם:
מכירות ברבעון השלישי הסתכמו השנה
בכ – 245.8 מיליון ₪, גידול של כ-12% לעומת הרבעון המקביל אשתקד, בו הסתכמו
המכירות לסך 218.5 מיליון ₪, וגידול של כ – 6% לעומת ממוצע שני הרבעונים הקודמים.
בתשעת החודשים הראשונים השנה הסתכמו המכירות בכ – 709.1
מיליון ₪, גידול של 7% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בה הסתכמו המכירות לסך של
660.3 מיליון ₪.
הרווח הגולמי ברבעון השלישי השנה הסתכם
בכ- 65 מיליון ₪, גידול של כ – 39% לעומת
הרבעון המקביל אשתקד, בו הסתכם הרווח הגולמי ב -46.7 מיליון ₪, וגידול של כ – 21% לעומת ממוצע שני הרבעונים הקודמים.
בתשעת החודשים הראשונים של השנה הסתכם הרווח הגולמי בכ –
172.7 מיליון ₪ (כ – 24.4% מהמכירות), לעומת כ – 163.5 מיליון ₪ בתקופה המקבילה
אשתקד (כ – 24.8% מהמכירות).
מרכיב חומרי הגלם מהווה את המרכיב
המהותי ביותר בעלות המכירות, והשינויים במירווחים בין מחירי המכירה לבין מחירי
חומרי הגלם, מהווים את הגורם העיקרי לשינויים בריווחיות הגולמית.
שיעור צריכת חומרי הגלם בתשעת
החודשים הראשונים הסתכם בכ –63.1%, לעומת כ – 63.9% בתקופה המקבילה אשתקד.
שיעור המירווח על חומרי הגלם, הינו במגמת שיפור, והודות לכך גם הגידול ברווח
הגולמי.
הרווח התיפעולי ברבעון השלישי השנה
הסתכם בכ- 15.8 מיליון ₪, לעומת כ -
3.4 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד, גידול
של כ – 360% וגידול של 180% לעומת ממוצע שני הרבעונים הקודמים, שהסתכמו בכ – 10
מליון ₪.
בתשעת החודשים הראשונים של השנה הסתכם הרווח התיפעולי בכ-
27 מיליון ₪ (כ – 3.8% מהמכירות), לעומת כ
– 32 מיליון ₪ בתקופה המקבילה אשתקד (כ – 4.8% מהמכירות).
הרווח הנקי ברבעון השלישי השנה הסתכם
בכ- 5.1 מיליון ₪, לעומת כ- 4 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד, גידול של כ – 27%
וגידול של כ –180% לעומת רווח נקי בסך 1.8
מיליון ₪ בממוצע בשני הרבעונים הקודמים.
בתשעת החודשים הראשונים הסתכם הרווח הנקי בכ – 8.8 מיליון ₪,
לעומת כ – 21.6 מיליון ₪ בתקופה המקבילה אשתקד.
אנו שוקדים בימים אלו ממש בהכנת
תוכנית העבודה לשנת 2007.
בשנה זאת הבאה עלינו לטובה אנו
מתכננים למכור בכ – 245 מיליון דולר, לשפר
הריווחיות ולהקדיש זמן, מאמץ וכסף להכנסת מפעל הפי.וי.סי החדש בארה"ב.
למפעל
זה אנו מחפשים שותף אמריקאי.
ולסיום הערה שאינה רק סמנטית – רמת
יוחנן היא הבעלים העיקרי של חברה רב לאומית שפועלת בעולם ומבוססת על שלושה
איזורים: אנגליה/אירופה, ישראל ואמריקה.
כיום הפעילות באיזור ישראל מהווה כשליש מסך פעילות החברה.
בחברה מועסקים כ – 700 עובדים
ומנהלים. לחברה יש 5 מפעלים ונכסים רבים.
ראוי לקרוא לחברה זו חברה ולא "מפעל".
חברה זו העבירה לרמת יוחנן כ – 250
מיליון ₪ (רבע מיליארד ₪!) רק ב – 6 השנים האחרונות. אכן, מקור לגאווה ורק שימשך כך. שבת שלום. .
פרוטוקול ועד הנהלה מספר 33/06
שם
האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך
הישיבה : 7.12.2006
מספר חברי
ועד ההנהלה : 11
שמות
המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר אחיטוב, דניאל פרי, נתי אבן דר, לינט חורש, איילת מאירוביץ, עדנה לקח, רפאל דינסטג, יונת
מולכו.
נעדרים : דוד דוידוביץ,
ישי קציר.
סדר היום:
1. אבישי
זמיר. חופשה מיוחדת.
2. "שדה
בר".
3. תקנון
קלפי (מוזמן יהודה טל)
4.
"הסכם זכאות בדירת החבר" (מוזמן יורם יבור )
5. הצעות
ועדת רכב.
החלטות:
1. אושרה
חופשה מיוחדת לתקופה של מספר חודשים לאבישי זמיר.
2. דווח
למזכירות על פעילות התנדבותית של מספר חברים ב"שדה בר" (סיפור המקום
הופיע
ב"
3. נדונה
טיוטת תקנון קלפי.
נוסח ערוך,
הכולל הערות החברים, יובא לאישור המזכירות בדיון הבא ואח"כ לאישור האסיפה.
4. נדונה
הצעה ל"הסכם זכאות בדירת החבר", שעוּבדה על ידי יורם יבור ודניאל פרי.
המזכירות החליטה למנות צוות מזכירותי בהרכב: אודי, אבנר, איילת, נתי, יורם
ודניאל, שיבחן היבטים שונים של ההצעה, על
מנת לסייע למזכירות לגבש עמדתה.
5. לא
נדון. יובא לדיון בפגישה הבאה.
רשם - אודי
.
אסף רותם עונה לשאלות של אמיר סלייפר
על מהות עבודתו בטכניון, ועל הסיבות בגללן נבחר כאחד ממאה דוקטורנטים צעירים
שהוזמנו לכנס באירופה שיעסוק בביוטכנולוגיה.
בעלון האחרון התבשרנו שאתה אחד ממאה
מדענים צעירים מבטיחים, שנבחרתם להשתתף בכנס של האיחוד האירופי בנושא ביוטכנולוגיה.
ספר לנו קודם במה אתה עוסק?
עכשיו אני עושה דוקטורט בטכניון,
שעוסק במה שנקרא ננו טכנולוגיה: מחקר של מכונה ביולוגית זעירה, המתפקדת
כ"שומר הסף" של גרעין התא. גרעין התא מאכלס את המטען הגנטי של התא, מעין
"הארד-דיסק" שאחראי על חיי התא כולו. המכונה הביולוגית שאני עובד עליה
אחראית גם על כניסתם של וירוסים לגרעין התא. אחד הדברים המעניינים שיכולים לצאת
מהעבודה שלי הוא שאפשר יהיה לקדם מציאת תרופה שתעצור תחלואה ויראלית. כיום אין
תרופה נגד וירוסים. אומנם יש חיסונים נגד מספר וירוסים, אך החיסונים אינם יעילים
לחולה שכבר נדבק במחלות (כמו צהבת למשל).
למעשה אתה הולך לגמור לרופאים את
התירוץ שכאשר הם לא יודעים את סיבת המחלה, הם
אומרים שיש לך וירוס.
זה עדיין די רחוק. יש עוד המון דברים
נעלמים. אנחנו ממש בהתחלת הדרך. יש לנו שותפים מבית החולים האוניברסיטאי בהאנובר
שבגרמניה. הם היו פה לפני חודש בקבלת השבת, שרו איתנו "הללויה", קראו את
פרשת השבוע, ומאוד התלהבו מהטקס. יחד איתם אנו עובדים, הם אחראים לצד של הווירוסים, ואנחנו לצד הגרעין
של התא.
על מי בעצם אתם בודקים את הדברים?
במעבדה אנחנו יוצרים גרעיני תאים
במבחנת-ניסוי: אנחנו עושים את זה בתהליך שאני לא אפרט (כדי לא להרדים את קוראי ה"ברמה").
התהליך מתחיל בביצים שמטילה צפרדע, שהם תאים גדולים ונוחים לעבודה, ונגמר בזה שיש
לנו גרעינים (ללא תאים מסביבם) באלפי עותקים, בתוך מבחנה. בצורה הזו אפשר להסתכל
עליהם במיקרוסקופ, וגם לעשות עליהם מניפולציות ביוכימיות. מה שאנחנו עושים הלאה זה
לראות את המבנה הזעיר שעליו אנחנו מסתכלים במיקרוסקופ אלקטרוני היכול להגדיל פי
מיליון. ממש אפשר להסתכל לווירוס בעיניים.
מהו הפרוייקט אליו נבחרת שהתבשרנו
עליו בעלון הקודם?
האיחוד האירופי עושה פעם בשנתיים כינוס,
שהנושא שלו הוא ביוטכנולוגיה. הוא בוחר
100 דוקטורנטים מכל העולם ומפגיש אותם עם זוכי פרס נובל ועם מנכ"לים
של חברות תרופות מהגדולות בעולם. בשבילי זה נשמע כמו חוויה של פעם בחיים. זה יקרה
בחודש מרץ, בצרפת.
מה המשמעות של האירוע הזה מבחינת
הקריירה שלך?
זה מאוד מחמיא, אם כי אינני יודע מה
יהיה בעתיד. בעבר- כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון, רציתי להיות וטרינר. בשיעורי
גנטיקה של השנה הראשונה החלטתי שזהו הכיוון שמעניין אותי (באותו זמן שיכפלו את
הכבשה "דולי"). המשכתי לתואר שני במכון וויצמן במחלקה לגנטיקה מולקולרית.
כשסיימתי שם עברתי לעבוד ברמב"ם, במחקר סרטן (בעיקר לויקמיה ולימפומה). בשנה
האחרונה ברמב"ם עבדתי בחברה שעסקה בפיתוח של תרופה אנטי-סרטנית. ומאז אני
בטכניון כשנתיים בתחום הננו-טכנולוגיה.
מה עם תיכנון קדימה?
אני מקווה שהמחקר הנוכחי יאפשר תהליך
של פיתוח תרופה או משהו שיהיה יישומי, כי סך הכל זו עבודה מאוד סיזיפית ולוקח המון
זמן עד שרואים תוצאות. צריך המון סבלנות.
אתה עושה את זה היום בתור דוקטורנט
בטכניון ואמרת שזה בשיתוף עם בית חולים אוניברסיטאי בהאנובר. באיזה שלב של המחקר,
מתחילים לעבוד עם חברות מסחריות, ומתחיל להיות משהו שהוא יותר עיסקי?
זה לוקח המון זמן. למשל כשהייתי
סטודנט במכון וויצמן, והייתי מעורב בפיתוח של תרופה לסוכרת נעורים, זה היה ממש
בשלבים הראשונים. אפילו לא ידענו איך זה ייראה, אם זה יהיה ד.נ.א או חלבון. אני
התעסקתי בנושא הד.נ.א. והנה עברו 7 או 8 שנים ועכשיו זה כבר על המדף, תרופה
שמיוצרת, דרך אגב גם בגרמניה. זה מראה שהדברים האלה לוקחים כל כך הרבה זמן
שבסיכומו של דבר זה די מעצבן, כי אלה תרופות שאנשים זקוקים להן.
העובדה שזה אקדמאי ולא מסחרי משפיע על
קצב הפיתוח?
הרבה לפני
שתרופה מגיעה לחברת תרופות, נעשה מחקר רב באקדמיה. יש הרבה עניין בחיים האקדמיים
אם כי הקצב של העבודה אינו מהיר (כפי שרוצים שיהיה) כי מקדישים זמן להוראה
וללימוד. אני הדרכתי השנה בקורס להנדסה גנטית שגזל המון זמן, אבל מאוד העשיר את
החשיבה ותרם בעקיפין למחקר.
מילה
אופטימית לסיום- נוכחתי לדעת שמדינת ישראל מאוד מוערכת בעולם המדעי, והמדענים
הצעירים מישראל נהנים מקרדיט עצום בשל הישגי העבר.
אז שנהיה בריאים
ושבת שלום!.
מה נשתנה?
אני ממש מתפלא על זה שכאשר חבר מפקיד כספו בתקציבו,
הוא לא מקבל שום ריבית, רק הצמדה. אבל כאשר חבר נקלע לבעיה ופונה למתן הלוואה, ההלוואה
הזו מחוייבת בריבית שנתית של 4 אחוזים.
כיוון שמה שנמסר לחברים זה שחברי הקיבוץ מחזיקים
בתקציב סכומי כסף, וזה לא טוב לקיבוץ, אז הקיבוץ צריך לעודד חברים לקחת הלוואות
ממנו, ובו בזמן להפסיק לגבות 4 אחוז ריבית מלוקחי הלוואות. דרור שמעוני .
את פתח לו תחילה...
א.
חבר אינו מפקיד את כספו בתקציב, אלא הוא מקבל תקציב לצריכה שוטפת. התקציב
בנוי על תכנית צריכה של אוכלוסיה רב גילית ובעלת מגוון של צרכים. החבר רשאי להשתמש
בתקציב לפי ראות עיניו.
ב.
התקציב הוא לצריכה שוטפת ואי לכך אינו מזכה בריבית כמו שכספים שנמצאים
בחשבון שוטף ( עובר ושב) בבנק, אינם מזכים בריבית.
ג. ההלוואה הניתנת לחברים מסויימים היא מתוך
הכספים של כלל החברים/הבעלים. לא נראה לי שיהיה זה שימוש נאות לנצל את כספי כל החברים
לטובת חלק מהחברים. ההלוואות ניתנות לצרכים מיוחדים ולבקשות מיוחדות. מכיוון
שהכספים הם של כלל החברים ולא של חלקם, חובה עלינו ליצור מצב שכלל כספי החברים
המופקד בידינו אינו ניתן ללא מחשבה וחשיבה.
ד.
השימוש במושג "לא טוב לקיבוץ שחברים יחזיקו כספים בתקציב" הוא
שימוש מניפולטיבי. על כספים שמוחזקים ביתרה בתקציב משלמים מיסים גבוהים יותר מאשר על
כספים הנמצאים בקרן המילואים למשל, ולא מדובר על כספים שוטפים. ולכן, החשיבה היא
להעביר יתרת כספים מתקציב לחסכון, אבל אין כוונה להעביר כספים שנחסכו על ידי חבר א'
כהלוואה לחבר ב'. אלא חבר ב' צריך לכלכל את מעשיו כראוי, ועזרה של הקיבוץ באה לידי
ביטוי כאשר אכן קיימת בעיה אמיתית (והשואל עצמו יודע זאת).
האם השואל חושב שהקיבוץ יציע לחברים לקחת כספים
שנצברו בעמל רב, ושהשימושים בהם משמעותיים, כמו: בנייה, השקעות בהרחבת התעסוקה,
השקעות ביצירת ביטחון סוציאלי ועוד ועוד, ולהשתמש בהם לפי העולה על רוחם של
בודדים? האם לא נצבר ניסיון מה קורה למי שמחלק את כספו לכל מי שרוצה לקחת? ראה את
כל הקיבוצים ש"פשטו רגל".
לפי הצעתו של השואל, כל חבר "שתהיה לו
בעיה" (מה היא בעיה?) ייקח כסף מהקיבוץ ללא התחייבות נוספת, והמעמסה תיפול על
כל החברים. נתי אבן דר..
ריענון ועדת
קלפי
בימים אלה אנו עוסקים בריענון הרכב
החברים בוועדת הקלפי, לאחר שעברו שלוש שנים מתחילת פעולתה של הוועדה הנוכחית.
חברים המעוניינים להציע מועמדות לוועדה זו, יפנו בהקדם למש"א. .
איילת מאירוביץ.
ל"מתחזקים" בעם
ישר כוח לצוות האבוקדו, שבעזרת משטר גיזום נכון והקפדה בקטיף הגיעו ל- 89
אחוזי יצוא בזן האטינגר. התוצאה הכי טובה מבין 35 משקי מילופרי..
מוזמנים לעיין
העתק של תקנון התב"ע החדש של קיבוץ רמת יוחנן
נמצא במשרדה של עירית יריב. כל מי שמעוניין לעיין בו מוזמן. במידה ולא יהיו
ערעורים, הוא יוגש לוועדת הבנייה המקומית (של המועצה) בחודש ינואר 2007..
אבנר אחיטוב
לתשומת לב
כתובת הדואר האלקטרוני של נתי אבן דר בעבודה
הוא – nati@ry.org.il
כתובת הדואר האלקטרוני של אבנר אחיטוב בעבודה הוא
– avner@ry.org.il
תכנית לשבוע החג
ליל שבת 15.12.06 -
קבלת שבת והדלקת נר ראשון של
חנוכה.
מוצ"ש 16.12.06-
בשעה 19:00 הדלקת נר
שני ומסיבת החג בחדר האוכל.
יום א' נר שלישי 17.12.06-
בשעה - 18:00 תיאטרון
צלליות לכל המשפחה בחדר האוכל.
יום ב' נר רביעי 18.12.06-
מופע טלפטיה והומור - רועי יוזביץ - בשעה 20:30 בפאב
30+.
יום ג' נר חמישי 19.12.06-
בשעה 18:30 ארוחה
משותפת בחדר האוכל,
"שוק אוכל" כשכל
ההכנסות קודש לאנשים שמאור עיניהם נגזל.
בשעה 20:30 בפאב משחק
שח סימולטני.
יום ד' נר שישי 20.12.06-
בשעה 18:30 במועדון: "זה היה בחנוכה" – ערב מְסָפְּרִים
מקומיים.
ליל שבת נר שמיני 22.12.06-
בשעה 22:00– "ערב יקב" בחדר האוכל.
*כל
פעילות תיפתח בהדלקת נרות משותפת.
*פירוט
כל ערב יהיה על גבי לוח המודעות ובערוץ ההודעות המקומי.
חג אורים שמח!!!
מזל טוב
לנוגה
ודניאל פרי להולדת הנכדה,
בת לניצן
פרי.
ברכות לכל בני המשפחה.
הודעה ממש"א
החברים
מתבקשים להעביר תיקוני בגדים ותפירה למחסן הבגדים בלבד.
אין להפנות
בקשות אילו לעליזה קוק.
לובשות מדים
לילך וייס ותומר ברבר מתגייסות לצה"ל.
צאתכן ושובכן בשלום!
פושטת מדים
עפרי נבו השתחררה מצה"ל.
איחולים לקליטה נעימה בבית.