עלון
שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75
מס 1525 כ"ד
באב תשס"ו 18.8.06
יְרֻשָּׁה / חיים גורי
הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע
אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב
לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ
בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב.
נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ
כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ
נִצָּב -
נָשְׁרָה
הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.
הַיֶּלֶד
שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב
אָבִיו.
יִצְחָק,
כַּמְסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי
יָמִים רַבִּים,
רָאָה
בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.
אֲבָל אֶת
הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת
בְּלִבָּם.
כמה דברים שנחמד לומר
וכמה שלא
/ א. פלד
כמה דברים פופולרים וגם נכונים.
עברנו כאן, יחד עם שאר "תושבי הצפון", אם כי בעוצמה נמוכה מאד יחסית, תקופה לא
קלה. אחד מידידי אמר לי "רק תיזהרו
מלהתחיל לחלק עכשיו צל"שים לאנשים שמילאו את חובתם". בסדר, אבל גם מילוי
החובה אינו דבר המובן מאליו, במיוחד בחברה וולונטרית כמו שלנו שאין בה שום סנקציה
אמיתית על אי מילוי חובה בימי שלום – קל וחומר בימי משבר.
אז בשם כולנו אני מבקש שוב להודות לכל
החברים, מרכזי הענפים, ממלאי התפקידים, שהמשיכו לשרת אותנו למרות לחצים
אובייקטיבים וסובייקטיבים מבית ומחוץ.
למרות ש"לא קרה לנו שום
דבר"...טפו...טפו... עמדנו בכל זאת, גם במישור הפרט, וגם במישור הציבורי בפני
דילמות לא פשוטות. בנוסף לכך, כמו כל עם
ישראל לא היינו מוכנים כראוי, לא פיסית, לא תורתית, ולא נפשית. אין ספק שגם עשינו שגיאות.
ביצענו שיפורים פיסיים, ושינינו
תפישות "תוך כדי תנועה", אבל גם
ניסינו להימנע מזיגזגים חריפים ומבלבלים, ולשמור על גיבוי הולם למי שעמדו
בחזית הפעילות.
יש ודאי מסקנות שנצטרך להסיק, במיוחד
בצד המיגון, בראש וראשונה של מבני ציבור (בתי ילדים, מרפאות, מועדון...) וגם לגבי
הדירות הפרטיות. מדובר כאן בהשקעה כבדה
אותה נבצע עם, או בלי, סיוע של "פיקוד העורף".
בשמי ובשם כל חברי ועדת הביטחון
וממלאי התפקידים אני מבקש כאן סליחת החברים על שלפעמים היו תגובותינו איטיות מדי,
קצרות מדי, ואולי גם לא מספיק מותאמות למצוקות
כמו כל מדינת ישראל, למדנו שבצד
"קבינט המלחמה", חייבים להפעיל בזמנים כאלה גם "קבינט
רווחה".
תוך חודשיים שלושה יהיו הבתים שניזוקו
כחדשים, באביב הבא יוריקו כל השדות והחורשות המפוחמים, הכלכלה תתאושש
וגם הצבא יפיק לקחים וישפר. הצלקות
האישיות, אלה שמעל לעור ואלה שמתחת לעור, חלקן לא יגליד.
ועכשיו כמה דברים מאד לא פופולרים.
הסכנה הכי גדולה היא שמישהו, בעיקר
מבין גילאי השלושים ומטה, עוד עלול לחשוב שמה שהיה פה זה "מלחמה", ומה
שספגנו באבידות בגוף וברכוש, זה מחיר של
מלחמה.
אני יודע שזה מאד לא "פוליטיקלי
קורקט" לומר מה שאגיד עכשיו, וזה עלול להרגיז אנשים, אבל דווקא לשם יכולת העמידה שלנו במלחמה
אמיתית, אם חו"ח תבוא, צריך לדעת ולהפנים שמה שעברנו לא היה מלחמה אלא רק
דוגמית, והצרה היא שאני לא בטוח שנסראללה אכן שוגה לחלוטין בתיזת קורי העכביש
שלו.
במלחמה הזו היו לנו 117 חיילים
הרוגים. במלחמת לבנון הראשונה-1982 (וגם זו לא הייתה ממש מלחמה), היו לנו בשבוע הראשון מעל 100 הרוגים
ביום (650 הרוגים בשבוע).
עם ישראל האוחז בראשו ומורט את
שערותיו על חמישה הרוגים ביום קרב, האם הוא מסוגל באמת לעמוד היום מול מאה
הרוגים ביום (עם שידורים חוזרים
בשלושה ערוצי טלוויזיה), או מאות הרוגים
ביום, בחזית ובעורף, כפי שיקרה במלחמה
אמיתית?
יש לי חשש שמה שנראה כגימגום מנהיגותי
וחוסר החלטיות צבאית במלחמה הזו, לא נבע מהעדר מודיעין או מטעויות בשיקולים
טקטיים, אלא "פשוט", מן החשש של המנהיגים שהעם אינו מסוגל היום
לשלם את המחיר, המחיר בנפש.
אותה דיספרופורציה, ואני מעז לומר
רפיסות בכושר העמידה, חלה לדעתי גם לגבי העורף. העורף לא ספג שום נזק אמיתי לתשתיות,
אספקת החשמל הארצית לא נפלה אפילו לשנייה אחת, לא חסרה טיפה אחת של דלק, בקריות נפלו 124 רקטות וגרמו להרוג אחד, ("שווה
ערך" לפחות מגיחה אחת של F-16), ותראו
איזו מהומה ושיתוק היו כאן.
עכשיו וודאי יתנפלו עלי - אבל עיזבו,
לא אני הבעיה. בלי קשר להרבה שאלות חשובות שמעלים האירועים האחרונים, תשכנעו את
עצמכם שאכן תיאורית קורי העכביש לפיה אנחנו היום עם שמן ונהנתן שאינו מוכן להקריב
קורבן אמיתי (בדם) בחזית ובעורף, על מזבח ריבונותו היא אכן משוללת יסוד
לחלוטין.
היום, מקץ כששים וחמש שנים בלבד, יש
מי שמדברים שוב במונחים של "השמדת עם ומחיקת מדינה". השמיים לא נופלים. המדינאים מתדיינים.
ההחלטות האמיצות - הן בחזית השלום,
והן בחזית המלחמה - עדיין לפנינו.
הלוואי שנמצא הנהגה וכוח נפשי (פיסי
יש לנו די והותר) לעמוד בהן.
ובשביל לא לסיים בטון אפוקליפטי, משהו
"בקטנה" על השקעות בזמן מלחמה.
סיפור שסיפר לי אבא. כאשר נרצח העוצר בסראייבו ופרצה המלחמה הראשונה,
ישב בווינה יהודי אמיד וחשב כיצד ישקיע כספו. מלחמה פירושו תותחים, תותחים משמע
פלדה. קפץ והשקיע בחברת הפלדה הקיסרית. תוך שבוע התמוטטה חברת הפלדה. בקושי הציל
היהודי מחצית כספו.
חשב, מלחמה פירושו הזזת צבאות, משמע
רכבות. קפץ והשקיע בחברת הרכבות האימפריאלית. פשטה את הרגל. וכך מדחי אל דחי.
מה עשה היהודי? שכר מרתף ליד נהר
הדנובה, פיזר קצת קש, קנה תרנגולות.
"יהיה בשר, יהיו ביצים, יהיה מה לאכול, נעבור איכשהו את המלחמה
ואח"כ נראה."
מה רוצה הגורל. הדנובה עלתה על גדותיה
והתרנגולות טבעו.
"חמור שכמותי" טפח היהודי
על מצחו, "ברווזים... איך לא חשבתי...למה לא השקעתי בברווזים." .
שנה הלכה – שנה באה
לוחות שנה לראש השנה תשס"ז
צוות הארכיון נמצא בעיצומה של הכנת לוח שנה עם צילומים מתולדות רמת יוחנן
שיחולק לחברים לקראת השנה החדשה ולכבוד מלאת 75 שנים לקיבוצנו. אנו מקווים שיהיה
מוכן כשבועיים לפני החג. המעוניינים בעותקים נוספים יוכלו לרכשם בכלבו.
צוות ארכיון רמת יוחנן
מלחמה מקומית בעידן הגלובליזציה
חלק ג' / שחר שטייף
מהתגובות שקיבלתי לכתבותי אני למד שיש
לפחות ארבעה חברים שטרחו לקרוא את דברי עד סופם. דייני... אז מה היה לנו שם? לפני
שבועיים וחצי כתבתי (למרות שזה התפרסם קרוב לעשרה ימים לאחר הכתיבה) "לסיים
את הלוחמה בלבנון במינימום אבידות. להמשיך בתהליך פינוי ההתנחלויות מהגדה ולחזור
לגבולנו. לקיים שיגרה מתוחה עד שמישהו יטפל באיראן".
אחד מארבעת קוראי שאל מדוע אני מתעלם
מחלקה של סוריה ומהאפשרות לסיים את העימות מול החיזבאללה על ידי חתימת הסכם שלום
עם סוריה. איני חושב שסוריה מהווה גורם בעל משמעות לא מול ממשלת לבנון (שמנסה
להתנער מההשפעות הסוריות ארוכות הימים), ולא מול החיזבאללה (שמבחינתו סוריה היא רק
צינור אספקה בר חלוף לחימוש ולמימון האיראני).
פתרון הסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל
לסוריה יפתור אמנם את סוגיית חוות שבעה, אבל לא יסמן את סוף העימות עם החיזבאללה.
החיזבאללה נעזר בסורים כשזה נוח לו, אבל למעשה אינו תלוי בהם ואינו נשמע להם.
החיזבאללה נשמע לטהראן ודמשק אינה יותר מאשר תחנת ממסר.
הגורם המשמעותי בסיכסוך אינו סוריה
אלא איראן, שתומכת בחיזבאללה ובחמאס בכסף ובנשק. כאן אנו מגיעים בעצם למפתח לסיכסוך
וגם לפתרונו האפשרי.
כותרת המאמר, מזה השבוע השלישי, מזכירה
את הגלובליזציה. מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה?
ישראל ולבנון מצאו עצמן (ואולי הובילו
את עצמן) בליבו של סיכסוך בין דיקטטורות ש"יושבות" על מאגרי נפט, לבין
שאר העולם שעובר בחמש עשרה השנים האחרונות תהליך מואץ של גלובליזציה. הגלובליזציה
מוחקת גבולות של מסחר וידע ומבזרת תהליכי פיתוח, ייצור וצריכה על פני מדינות
שונות.
אם ניקח לדוגמה את פלרם: מפעל
"משפחתי" ישראלי שסבל מעלויות משלוח ומכסים הפך ל"תשלובת בין
לאומית" שמייצרת בשלוש יבשות. עלויות הייצור, המשלוח והמכסים נחסכו ואיפשרו
למפעל לשרוד בעולם תחרותי. תהליכים דומים עברו כמעט על כל מגזרי התעשייה והשירותים
בעולם. הגלובליזציה מצריכה הפצת ידע, שיוויון הזדמנויות, השכלה. היא תלויה בקיומם
של אמצעי תקשורת זמינים לכל, בלתי מוגבלים ובלתי מצונזרים.
דבר אחד שהגלובליזציה לא מחקה הוא
עלויות האנרגיה. אירופה, ארה"ב ומדינות רבות באסיה זקוקות לנפט כדי לספק את
צרכי האנרגיה שלהן וכאן נכנסות איראן (הספונסורית של חיזבאללה והחמאס)
וסעודיה/תימן (הספונסוריות של אל-קעידה) לתמונה. כל עוד העולם ה"גלובלי"
תלוי בנפט מן המפרץ, ימשיכו מדינות המפרץ לשמור על עימות בעצימות נמוכה עם העולם
התלוי בהן. מבחינת מדינות המפרץ הגלובליזציה מהווה איום על יציבות המשטר הדיקטטורי
וכל עוד המשטר יכול לממן את קיומו מנפט הוא לא נזקק לגלובליזציה כדי לשרוד.
בכל פעם שהמשטר הדיקטטורי מרגיש
מאויים הוא מגיב בעליה של מחירי הנפט והעימות בלבנון הביא את מחירי הנפט בעולם
לרמות שלא נראו כמותן בעבר. מבחינתן של יצרניות הנפט מדובר באליה וקוץ בה. העולם
הגלובאלי יכול להתגבר על תלותו בנפט על ידי פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים. בעולם
הגלובאלי הכל נמדד בכסף, ביעילות, ביכולת להתחרות בשוק. נכון להיום עלויות הפיתוח,
ההפקה והניצול של אנרגיה חלופית גבוהים מדי ואינם מצדיקים את השימוש בה. אבל כאשר
מחירו של הנפט מתקרב למאה דולרים לחבית מקורות אנרגיה חלופיים הופכים להיות
רלוונטיים מתמיד.
אז באמת אין בעייה, נייצר דלק סינטטי
ממים, אור שמש וחמצן (העצים עושים את זה כבר מיליארדי שנים) ו"נייבש" את
מדינות המפרץ. מדינות המפרץ ה"יבשות" לא יוכלו עוד לממן את אירגוני
הטרור וייצטרכו להצטרף לעולם הגלובאלי ולזנוח את השילטון הדיקטטורי. החיזבאללה
יהפוך לאירגון חסר אמצעים וישראל, שעמוסה בידע ויכולות טכנולוגיות תפרח ותשפר את
מעמדה כאחת המדינות המובילות את הגלובליזציה.
יש רק "בעיה קטנה" אחת:
בראשה של המדינה שמובילה את הכלכלה החופשית עומד שוטה שנבחר לתפקידו בזכות שיבוש
בספירת קולות הבוחרים בפלורידה על ידי אחיו. מדובר בנפוטיזם טהור שבמימון של אילי
הנפט של טקסס הציב בראש העולם החופשי אדם נבער שהתפקיד גדול עליו בכמה מספרים.
נכון שמעולם לא היה נשיא אמריקני שאוהד כל כך את ישראל, אבל תמיכה לחוד ומעשים
לחוד... בוש מוכן להילחם באיראן עד הישראלי האחרון כמו שאחמדינג'אד מוכן להילחם
בארה'ב עד הלבנוני והפלסטיני האחרון.
אבל בוש לא מוכן ולא מסוגל להוביל
מהלך של פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים משום שהוא לא ניחן ביכולות הניתוח והביצוע
הנדרשים כדי להוביל מהלך עולמי ומשום שהוא מריונטה שנשלטת על ידי אילי הנפט
הטקסניים, שמבחינתם מחיר של מאה דולר לחבית נפט הוא ברכה, ופיתוח של מקורות
אלטרנטיביים לנפט הוא אסון.
כאן נסגר המעגל. לבוש נותרו פחות משלוש
שנים לסיום הקדנציה השניה. אם הפרשנות של אודי פלד נכונה זה גם בערך לוח הזמנים של
העימות הבא מול החיזבאללה בלבנון (עם או בלי שלום עם סוריה, ולדעתי הסכם שלום כזה
לא ייחתם בעידן בוש). השינוי, אם ייתרחש, תלוי בעיקר באישיותו ויכולתו של הנשיא
האמריקני הבא. לצערי לא נראה לי שהעולם הגלובאלי יעשה מעשה וימנע בינתיים את
התחמשותה של איראן בנשק גרעיני ונשאר לנו רק לקוות שהדרך לשילובן של סעודיה ואיראן
בכלכלה הגלובאלית לא תכלול אלימינציה רדיואקטיבית של כמה מיליוני כופרים..
נצחון חמוץ / ירמיהו
הנה תמו יום קרב וערבו... ועמישראל יוצא
מהמקלטים והמרחבים המוגנים מבולבל. משהו מוזר קרה לו בדרך אל הניצחון. ליבי ליבי
עם אלה שעולים מן החפירות וכבר צריכים
להיכנס חזרה למִגננות... כי תופי "מלחמות היהודים" כבר רועמים...
בואו נבהיר לעצמנו בכנות, המלחמה הזו
לא הייתה מלחמה קיומית לישראל. אכזרית, מתישה, הורסת, מחריבה, הורגת... אולי גם הכרחית,
אבל לא קיומית.
ידענו, שמענו, ראינו, האמנו ורצינו
שיהיה אחרת, שהרי יותר מכל מלחמות ישראל הקודמות, המלחמה הזו, על כל גילוייה
והיבטיה, נשקפה אלינו מן המסך עד לזרא, מעכשיו לעכשיו, מרגע לרגע. לפעמים חסרת
רסן, חסרת אחריות לאומית מוחלטת, מעוררת תהיות האם באמת הכל מותר, האם באמת כל שדרן,
כתב, או שליחנו ה"פרוש בשטח", שנעשה לגנרל בפרוטה, יכול להרשות לעצמו
לתאר בשם מולך הרייטינג הכל הכל בלי כחל ושרק... ומאידך לא חסרו גם מי
ש"סיפקו את הסחורה" מפקדים רברבנים שעוד בטרם תם הקרב מיהרו לרוץ לספר
לחבר'ה ש"היעד בידינו", האח הידד!
ועל כן השאלות המתבקשות חייבות
להישאל, במקומות המתאימים.
יחד עם זאת נראה לי שההלקאה העצמית
הפומבית יוצאת מכלל פרופורציה. כולל חשבון המניות של הרמטכ"ל, הבילבול, מי
אמר מה ומתי, מי טיפל ואיך בעורף, מי דאג לתקינות הימ"חים וכו'. וכנ"ל
נהי המילואימ'ניקים שמחוברים סלולרית לעיתונאים זריזים... צריך לזכור שמלחמה היא
לא טיול נופש, זה הרשע הצרוף, כאב והקזת דם. לפעמים היא הרואית ומעוררת גילויי
גבורה ומסירות יוצאי דופן אבל היא לא חסרת תקלות וחוסרים, כי התקציב המוגבל שיש למדינה הושקע אולי בדברים אחרים, לא פחות
חשובים, ועדיין זו מלחמה!!!
התחושה הקשה שמלווה אותנו מזה חודש
ימים ויותר, של התנהלות חורקת, שהנה גם הפעם, מן ההתחלה, משהו לא דפק כמו שצריך,
מזכירה לנו סרט אחר. סרט אחר ששייך לחורף
שנת 73'.
לא פלא שהטרנד הלאומי היום הוא
"קפד ראשו", מישהו צריך לשלם על מנת להשקיט את המצפון המשותף, להרים
לרומם ולשבח את הזיקפה הלאומית. הזיקפה שבשמה צריך להתחיל לתלות אשמים בציון.
ועל כן הניצחון הזה משאיר טעם חמוץ,
מחזיר אותנו לגבולות היכולות והאפשרויות.
אל הראיה המחודשת לטווחים יותר קצרים.
לא שלום, אך אפשרות קיום סבירה לעוד כמה שנים של שקט עד הסיבוב הבא.
מי שחסר את היכולת הזו, צריך לחפש את
השקט והשלווה באירופה או בקנדה.
מי שמאמין, צריך לשנס את מותניו,
להמשיך לבנות, לשתול, לשקם מחדש, ולמלא את המחסנים.
כאן במזרח התיכון, בין מיליארד
מוסלמים אין לנו את הלוקסוס הזה של מלחמות היהודים. ואולי כן..
איפה היית כש...? / צפרירה שהם
שאלה זו תמיד נשאלת אחרי אירוע מיוחד
כגון "הכרזת קום המדינה", או להבדיל תחילת מלחמה. והפעם כשזה עדיין מאוד
טרי ומוחשי בזיכרוני, אני מעלה אותו בכתב:
ביום א' 16.7 בבוקר, היה לי תור
בקופ"ח "זבולון" בשעה 08:00 בבוקר. אסנת הייתה כאן לביקור ונסענו
יחד, עם שירה הנהגת. כשנגמרה הבדיקה עברנו לבניין ממול - "הסופרסל"
לקומה השלישית לטכנאי מכשירי שמיעה ושם תפסה אותנו הצפירה הראשונה. הסתכלנו דרך
החלון הגדול וראינו איך כל איזור הקריון וזבולון, מתרוקן. בין רגע ירדנו מהר
במעלית שעוד עבדה עד לחניון התת קרקעי, ושם גם הורדו כ- 60 ילדים צעירים מאוטובוס
שהסיע אותם לקייטנה ועצר ליד הכניסה לבניין. הם התנהגו למופת, בלי השתוללות ובלי
בכי, קיבלו שוקו וקרטיבים וחכינו יחד עד שאפשר יהיה לצאת.
ניסינו להתקשר אל שירה, שהיו לה עוד
שליחויות לסדר ולא הצלחנו. המראה בחוץ היה מפחיד, החניון שתמיד היה כל כך מלא,
התרוקן. נשמעה עוד צפירה ורצנו ללובי של הבניין שהיה מלא באנשים שהגיעו
לקופ"ח ולא ידעו היכן המקלט או "המרחב המוגן". במקרה עברה בחוץ
מונית יחידה, עצרנו ושכנענו את הנהג שייקח אותנו לרמת יוחנן. הוא נסע כמטורף
וכשהגענו, אסנת ואני הביתה שוב הייתה צפירה ונכנסנו למקלט שליד החדר האוכל שהיה
במצב גרוע ומלוכלך והיו בו חברים וגם כמה מהעובדים אצלנו, שהתארגנו לתקן את
המזגנים והחשמל והמים. רותה היוז התחילה לנקות.
את השבועות שאחרי ביליתי בבית. לא
הסכמתי לנסוע דרומה לשדה בוקר. יש לי כאן משפחה וחברים ואני כבר חיילת וותיקה (veteran). את הערב האחרון שהיה קשה במיוחד, ביחוד בחיפה ובקריות, המשפחה
שכנעה אותי לבלות אצל בועז בממ"ד עד למחרת בבוקר.
את הסיפור אני מעלה כי ב- 14.8, חודש
אחרי, היה לי שוב תור ב"זבולון" ניסיתי לבטל את הנסיעה והתור כי שירה
המופלאה יצאה בשעה 7:30 בבוקר עוד לפני הפסקת האש. פשוט פחדתי.
יותר מאוחר, הסתבר שיש נסיעה של שירה
ב- 8:45, נסעתי שוב לאותו מקום שבו הייתי כשהתחילה המלחמה. הדרך – כביש אפק, היו
כמה מכוניות, בקריה בחניון היו המון מקומות חנייה, ובמחלקות השונות היו מעט מאוד
אנשים שהעזו כמוני לעזוב את "המרחב המוגן"..
לְזִכְרָם
צְלִיל
קוֹלוֹ שֶׁנָּדַם
חֹם
גּוּפוֹ שֶׁנָּמוֹג
בְּרַק
עֵינָיו שֶׁכָּבָה
רָעָב
הַחַיִּים שֶׁשּׁוּב לֹא יִשְׂבַּע.
יָדִי
הַנִּשְׁעֶנֶת עַל חֹסֶן כְּתֵפָיו
שְׁמוּטָה
מְיֻתֶּמֶת,
וְהָרִיק
הַנּוֹרָא מְמַלֵּא אֶת הַלֵּב
וְצָרִים
חֲדָרָיו מֵהַכִיל.
בְּאֵבֶל
יָחִיד
לְבַכּוֹת
אָבְדָנָם
כִּי
אֵין דַּי דְּמָעוֹת לְכֻלָּם.
ראובן
עזריאלי 14/8/06
פרוטוקול ועד הנהלה מספר 22/06
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 10.08.2006
מספר חברי ועד ההנהלה :
11
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד,
איילת מאירוביץ, עדנה לקח, דניאל פרי, יונת מולכו, נתי אבן דר, לינט חורש, רפאל דינסטג, ישי קציר.
שמות הנעדרים מן הישיבה: דוד ד ווידוביץ, אבנר אחיטוב.
סדר היום:
1. דיווח מוועדת הביטחון. (בהשתתפות
אלישע שלם וחנה'לה ישראלי).
2. אור בן-צבי – קבלה לחברות.
3. בסי גורדון – קבלה
למועמדות.
4. אישורי לימודים.
5. עישון נרגילות.
דיון והחלטות:
1. נמסר דיווח מוועדת הביטחון כולל
הבעיות והדילמות בהן מתחבטת הוועדה.
- אנו מקיימים "שיגרת חירום". כל ענפי השירות והענפים העיסקיים
מתפקדים באופן
למעלה מסביר.
- הדילמה המרכזית קשורה בענף החינוך.
היום מתפזר יום החינוך (המקוצר, עד הצהריים
בלבד) על שלושה מרחבים: בתי הילדים,
המקלטים, פעילויות מחוץ לאיזור.
הפעילות בתוך המקלטים נעשית לפרקי זמן חלקיים כך שעדיין קיים מצב בו
הילדים
נמצאים בבית הילדים. חלק מן הילדים
נשארים עם ההורים או נמצאים
מחוץ לקיבוץ. קיימת דרישה של הורים בגיל הרך לסגור את בתי
הילדים ולקיים את הפעילות רק
במקלטים.
- "המרחבים המוגנים" שלנו במבני הציבור: בתי ילדים, חדר-אוכל, מרפאות, בית סיעוד,
כלבו-מרכולית... וגם במרבית הדירות הפרטיות, אינם טובים. לגבי בתי הילדים הוחלט
למגן קירות חיצוניים (בחלקם) בשקי חול ("ביג-בגים").
- המרכזים והוועדות השונות: חינוך, בריאות,
רווחה, תרבות... פועלים ומתארגנים לצרכים
המיוחדים.
- הוסדרה אפשרות שידור S.M.S
לבעלי הטלפונים הסלולרים וזאת על מנת לאפשר העברת הודעות דחופות אם וכאשר הדבר נדרש מחד,
ולמנוע "התנהלות על פי שמועות" מאידך.
- כאמור לעיל הפגיעה הכלכלית הישירה אינה משמעותית. לגבי הנזק של
אובדן ימי עבודה
(הן של חברים והן של שכירים), הגשנו
תביעה על פי החלטות המדינה.
2.
הוחלט להמליץ לאסיפה על קבלת אור בן-צבי לחברות בקיבוץ.
3. הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את בסי
גורדון (אשתו של בן) כמועמדת לחברות
בקיבוץ.
4. אושרו לימודים: ישראל עוזרי, איתי
שלם, יזהר רודוי.
5. בהמלצת צוות החינוך והמדריכים
הוחלט לאסור עישון נרגילות במקומות ציבוריים בתחום הקיבוץ. עישון נרגילות יוגבל
לרשות הפרט אך לא בתחום חדרי ומתקני חברת הילדים.
רשם – אודי.
דברים אלה חייבים להיפסק בארצנו!
אנחנו חייבים לעצור זאת מיד!
הביא לדפוס רון אנג'ל, תירגם יהודה
טל
האם שמתם לב שהמדרגות הופכות לתלולות יותר. מצרכי
הקניות כבדים יותר. וכל דבר נמצא רחוק יותר: אתמול צעדתי עד הפינה והופתעתי לגלות
עד כמה הפך רחובנו לארוך!
ואתם יודעים שהאנשים הינם פחות מתחשבים עכשיו,
במיוחד הצעירים שבהם. הם מדברים בלחשושים כל הזמן! אם אתה מבקש מהם להרים את קולם
הם פשוט ממשיכים לחזור על דבריהם, כשהם משמיעים ללא הרף את אותו מסר חרישי עד
שפניהם מאדימים! מה הם חושבים לעצמם, שאני בעל יכולת לקרוא שפתיים?
אני גם חושב שהם צעירים בהרבה ממה שהייתי באותו גיל.
מצד שני, האנשים שבגילי הם הרבה יותר מבוגרים ממני. פגשתי חברה ותיקה לפני מספר
ימים והיא הזדקנה כל כך שהיא אפילו לא זיהתה אותי.
התחלתי לחשוב על אותה מסכנה כאשר הברשתי את שערי
הבוקר ובעודי עושה זאת, הצצתי בדמותי במראה.......ומסתבר שאפילו המראות של היום
אינן מיוצרות כפי שהיו בעבר!
ודבר נוסף, כולם נוהגים כיום כל כך מהר! אתה מסכן את
אברי גופך ואפילו את חייך, באם אתה משתלב לפניהם בתנועה הזורמת בדרך הראשית... כל
מה שביכולתי לומר זה שהבלמים שלהם נשחקים כנראה במהירות שיא לאור התרשמותי
מהחריקות וההתפתלויות המשתקפות בראי הצדדי של מכוניתי.
יצרני בגדים הם פחות מתורבתים כיום, שאם לא כן מדוע
הם מתחילים לפתע לסמן סוודר שמידתו 38 כבעל מידה 40 או 42 ? האם הם חושבים שאיש
איננו שם לב שמוצרים אלה שוב אינם מתאימים למותניים, לבטן ולחזה?
האנשים המייצרים את מאזני השקילה מבצעים את אותו
תעלול בדיוק, אבל בכיוון ההפוך. האם הם חושבים שאני באמת "מאמין" למספר
המופיע על הצג? אני לעולם לא הייתי מרשה לעצמי לשקול כל כך הרבה! את מי הם חושבים
שהם מרמים!
הייתי רוצה להתקשר למישהו בעל סמכות כדי לדווח לו על
המתרחש - אבל חברת הטלפונים גם היא חלק ממזימת הקשר: הם הדפיסו את ספרי הטלפונים
במתכונת כל כך זעירה שאף אחד לא יכול להצליח למצוא מספר כלשהו!
ולכן כל שביכולתי לעשות זה למסור לכם את האזהרה
הבאה: אנחנו תחת מתקפה! במידה ולא ינקטו צעדים דרמטיים, הרי שבקרוב מאוד כולם
יאלצו לסבול מהתופעות הקשות הללו.
אנא מכם – מסרו אזהרה זאת במהירות האפשרית לכל מי
שאתם מכירים כדי שנוכל לשים קץ למזימה זאת!
נ.ב. אני שולח ידיעה זאת אליך בכיתוב גדול מהרגיל,
מאחר ומשהו (הקשור כמובן למזימה) גרם לכיתוב הרגיל במחשב שלי להיות קטן יותר ממה
שהיה קודם לכן. .
השטן מגחך / סבא רפאל רפפורט
עבר חודש של מלחמה מעשה ידי שטן. המטרות של מחרחר
המלחמה, נוצר השטן, הושגו ברובן. כל חלל ישראלי, לבנוני, פלשתיני וחבר מפלגת
השדונים, חיזבעפרית, מוסיף קיסם למדורת השאול של השטן. אזרחי לבנון וישראל הפסידו
במלחמה הזאת, יעברו דורות עד שהפצעים
יגלידו. לבנון לא הכריזה עלינו מלחמה, ואין לנו צורך לכבוש את לבנון, אבל השטן תימרן
אותנו, למעשי ההרס שלו. כפי שאומר הפתגם: "סירנה חסבה ללשייטן"..
לחברי רמת-יוחנן,
עם תחילתה של חופשה ארוכה במרחקים מבקשים לומר לכולכם שלום ולהתראות. מקווים
לשמור על קשר וכבר מתגעגעים למקום ולאנשים.
את כתובתנו ודרכי התקשורת עמנו ניתן לקבל ממשפחת פיינשטיין.
נקווה לימים של שלום בארץ. נשמח להיפגש ולארח מי מהחברים שיזדמן ללוס
אנג'לס.
יובל ולוטם פיינשטיין
תודות
לשלמה חבר – ראש המועצה האיזורית זבולון ולכל
עובדי הצוות, על פיסת לב קטנה שהקדשתם לחיילינו בסדיר באשר הם שם, על השי מחמם הלב
ששלחתם.
כולנו מצפים לשקט ורגיעה בגבולות ובבית, ולראות
את בנינו שבים בשלום ובמהרה הביתה!
יהודית
ענבר, ועדת צעירים ברמת יוחנן.
מזל טוב
לנורית כהן קראוס להולדת הנכד יצחק דוד פיינברג,
בן בכור לימית ואמציה פיינברג בסנטה מוניקה, קליפורניה.
אושר ושמחה למשפחות דמתי – סנפיר, ופיינברג – כהן - בלנק.
"ברמה"
עריכה – ירמיהו בן
צבי.
הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית
שבת שלום !!!
הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת
יוחנן