עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75

מס 1523 ג' באב תשס"ו 4.8.06

יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני,

ומאורעות אחרים, המיוחסים לפי המסורת לתאריך זה.

חורבן הבית הראשון - 586 לפנה"ס חל בשבעה לחודש אב מלכים ב', או בעשרה בו ירמיהו נ"ב. לפי התלמוד הוא נקבע לתאריך זה, כי בו התחילה הפורענות.

לפי עדות יוסף בן מתתיהו נשרף הבית השני בשנת - 70 לספירה, בעשרה באב, ויום האבל על החורבן הועתק לתשעה בו, שכבר היה יום אבל ידוע. לפי המסורת יום זה הוא גם יום בכייה לדורות על חטאם של המרגלים, בו נגזר שלא יכנסו בני ישראל לארץ.

שלושת השבועות בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב נקראים ימי "בין המצרים": "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" איכה א', ג'. בתקופה זו על-פי המסורת נתרגשו צרות ואסונות רבים על עם ישראל לאורך הדורות. בשלושת השבועות של "בין המצרים" ממעטים בשמחה. לא עורכים שמחות ונוהגים מנהגי אבלות.

נגייס את כל כוחות הנפש...

זוהי מלחמתנו הרביעית מאז הקמתה של מדינת ישראל. מלחמה רביעית תוך דור – על קיומה של המדינה ועל חיינו. לכל מלחמה שם משלה וכולן יחדיו מצטרפות למערכה אחת שלמה, לפרק המפואר ביותר בתולדות עמנו על קיומו. הדאגה רבה. בנינו וחברינו לוחמים בכל החזיתות. נגייס בקרבנו את מלוא כוחות הנפש הדרושים, כפי שידענו בכל עת מצוק, נבטח בכוחנו.

יצחק אחיטוב, (בקיצורמה מס. 141, 12.10.73)

מלחמת "בין המצרים"

(מקודם מבצע "שינוי כיוון" מקודם מבצע "שכר הולם")

– שאלות ותשובות / אודי פלד

1. שאלה: מתי תפרוץ המלחמה הבאה בין ישראל ולבנון?

תשובה: אביב (בין מרץ ליולי) 2010 . איך יודעים?

מבצע ליטני = מרץ 1978.

מלחמת שלום הגליל = יוני 1982 (הפרש 4 שנים 3 חודשים).

מבצע "דין וחשבון" = יולי 1993 (הפרש 11 שנים).

מבצע "ענבי זעם" = אפריל 1996 (הפרש קרוב ל-3 שנים).

מלחמת "בין המצרים" = יולי 2006 (הפרש כ-10 שנים).

בהנחה שבצפון אין כל חדש, מדובר במחזוריות של אינטרבלים ארוכים, (כעשר שנים), וקצרים, (שלוש/ארבע שנים), החוזרים במחזוריות קבועה. עכשיו הגיע תור האינטרבל הקצר, כשלוש וחצי שנים. מועד ההתחלה הוא תמיד בין מרץ ליולי. מבחינת העונה החקלאית, יתכן שבעוד מאה שנים יקראו לסדרה זו "מלחמות הדובדבנים".

2. שאלה: איך קרה שגבול לבנון שהיה הכי שקט אחרי מלחמת השחרור "התחרפן"
פתאום והפך לגזרה הטורדנית ביותר?

תשובה: מה שקרה בלבנון הוא כיבוש הרמה הסורית. למרות שאין לישראל שום תביעה על הרמה הסורית, (יתר על כן, לפחות שלושה ראשי ממשלה ישראלים הביעו נכונות לרדת מן הרמה), אנחנו יושבים שם. למה אנחנו עדיין יושבים שם? כי אנחנו יוצאים משטחים רק אם מרביצים לנו (ראה סיני, לבנון, עזה). הסורים מעדיפים להרביץ לנו דרך לבנון. (זה יותר זול ויותר בטוח מבחינתם). ביום בו נגיע להסכם עם סוריה, יחזור השקט לגבול הלבנון. (אבל עוד לא נמצא המנהיג שירד מן הרמה – אפילו לא אהוד ברק, שכבר כינס את קלינטון ואסאד האב למעמד החתימה. אבל ברגע האחרון קיבל רגליים קרות ובתור "פרס תנחומים" לפחות הוציא אותנו באופן זמני מלבנון.)

3. שאלה: מדוע סוריה מהווה חוליה מקשרת ב"ציר הרשע" אירן-סוריה-חיזבאללה ?

תשובה: מבחינה אתנית סוריה בכלל שייכת לציר סעודיה-מצרים-ירדן (מוסלמים "סונים"), ולא לציר איראן-חיזבאללה (מוסלמים "שיעים"). הסכם שלום עם סוריה בהחלט עשוי להוציא את סוריה מעמדת החוליה המקשרת, להשאיר את איראן מבודדת, את החיזבאללה תלוי באוויר ואת החמאס הפלשתינאי ללא ספונסר בדמשק. אלא שזה מחייב החזרת רמת-הגולן ואת זה אנחנו כמובן לא רוצים. "לא שווה לנו." מלחמה תמידית אבל עם רמת הגולן "יותר עדיף" מאשר שלום בלעדיו.

4. שאלה: מה הייתה ההחלטה הכי חשובה במלחמה הזו?

תשובה: הצמד אולמרט/פרץ קיבל שתי החלטות יוצאות דופן (סביר להניח שהרכב גנרלים כגון שרון/מופז לא היה מקבלן).

א. לפעול בדרך של תגובה לא פרופורציונלית. "בעל הבית השתגע". על תקרית גבול נבזית אבל מוגבלת (לא ראשונה מסוגה) הגיבו בפתיחת מלחמה.

ב. החלטה משמעותית הרבה יותר – לזרוק לפח האשפה את כול התכנית הצבאית המדוקדקת של צה"ל (שתורגלה רק לפני זמן קצר בדיוק על תסריט כגון תקרית הגבול שהתרחשה בפועל), ולהפעיל את צבא היבשה במתווה מאולתר ושונה לחלוטין.

החלטה אמיצה זו, מנעה הכנסת עשרות אלפי חיילים ללבנון (במלחמת שלום הגליל הוכנסו כ-76,000 חיילים) וחסכה עשרות או מאות אבידות (במלחמת שלום הגליל 670 הרוגים ו- 1216 עד ליציאה).

5. שאלה: מה יהיה עכשיו?

תשובה: לא יהיה הרבה. כל עוד לא נפתרה הבעייה היסודית (כיבוש רמת הגולן) אין שינוי מהותי בתנאים. החיזבאללה אינם גורם חיצוני שאפשר לגרש לטוניס. "כוח רב לאומי" אינו פיתרון של קבע. (וספק אם הוא פיתרון אפילו לטווח קצר/בינוני).

מדינת ישראל מסוגלת לקיים מלחמה בשלוש חזיתות, אבל שום ראש ממשלה אינו מסוגל לקיים תהליך שלום בשתי חזיתות: גם בחזית הפלשתינאית (פינוי ישובים בגדה) וגם בחזית הסורית (פינוי רמת הגולן).

צריך להחליט מה יותר חשוב ומה כדאי לעשות קודם. מכל בחינה שהיא, הסכם לפינוי רמת גולן ושלום עם סוריה חשוב, דחוף, ופשוט יותר מפינוי הגדה המערבית והסדר סופי עם הפלשתינאים.

אולי דווקא המלחמה האחרונה תחזיר את סדר הדברים הנכון, כפי שניסה אהוד ברק לפני שנבהל, התבלבל והתברבר, וזה יהיה שכרה – שכרנו.

מה יקרה אם זה לא יקרה? חזור לתשובה לשאלה הראשונה..

הערות למאמר "מלחמת בין המצרים" / אלישע שלם

1) מתי תפרוץ המלחמה הבאה בלבנון. איני שואל ואיני עונה.

אני משוכנע שהתשובה לא קשורה לאינטרבלים של מלחמות העבר, ולא לדובדבנים של העתיד.

2) הקשר בין כיבוש רמת הגולן והמלחמות בלבנון.

הקשר קיים, אבל איננו העיקר. העיקר הוא מיכלול היחסים והאינטרסים של סוריה בלבנון שדחף את הסורים לשים את יהבם על העדה השיעית והחיזבאללה תוך הסתייעות באירן, מול העדות הנוצרית והדרוזית שהתנגדו לנוכחות הסורית בלבנון.

3) ההחלטה החשובה הייתה היציאה למלחמה עכשיו!

פה אנחנו מגיעים ללב העניין. לא נמצאת כרגע תשובה צבאית טובה לשילוב של מלחמה זעירה אפקטיבית, והפעלת רקטות טרור לעורף, (עיין ניסיוננו בעזה. ניסיון האמריקאים בעיראק, והרוסים בצ'צ'ניה). סוג מלחמה כזה מתפתח בתנאי כאוס, וזה מה שיש בלבנון כבר דורות רבים ללא קשר לישראל.

היות ואין תשובה צבאית טובה, יש צורך בשילוב של הפעלת כוח צבאי, עם לחצים דיפלומטיים מדיניים. נראה לי שהסיטואציה המדינית (תמיכת ארצות הברית ומנהיגה) בישראל כמעט ללא סייג לא תחזור על עצמה בעתיד.

נוכח כל אלה נראית לי ההחלטה נבונה ביותר, וגרועה פחות מהאלטרנטיבה של לחכות עד שאולי ימות הכלב או הפריץ. וכמובן שהתקרית בגבול ולקיחת השבויים אינו העניין העיקרי.

4) מה יהיה עכשיו?

אני מעריך שניתן יהיה להשיג חלק מהמטרות המוצהרות של המלחמה כמו הרחקת החיזבאללה מהגבול, קביעת תג מחיר גבוה מהפוגעים בישראל בעתיד. וזה לא מעט..

לא צריך לחיות באשליות...

אחרי שלושה שבועות של מלחמה, הננו נמצאים בשלבים הראשונים של הפסקת האש. כמו שנאמר בתחילת המערכה, מאיתנו בבית לא נדרש שום דבר מיוחד, ומה שהוטל עלינו התבצע בדרך כלל בסדר. לגבי חיילינו שבבית "הקרב" הסתיים.

אין ברצוני להפליג בפרשנות, אחרים עושים זאת טוב ממני. נדמה לי רק שלא צריך לחיות באשליות לגבי העתיד.

דן גלעד – המא"ז, בקיצורמה 142, 26.10.73

מלחמה מקומית בעידן הגלובליזציה

חלק א' / שחר שטייף

כבר מספר ימים שהעורך מאיץ בי להעלות משהו על הכתב, כל יום אני דוחה את העניין ליום המחרת בתקווה שמה שאכתוב עוד יהיה רלוונטי בעלותו על הדפוס. אפשר הרי לטבוע בים הפרשנויות והניתוחים. מומחים מטעם עצמם מחפשים מיקרופונים ומצלמות כדי לספר לנו איך "אפשר" ומה "צריך". כתבים מפוחדים עומדים בקו החזית (טיילת "לואי" במרכז הכרמל, מי היה מאמין...) ונהפכים לפרשנים בלי שהתכוונו לכך.

ואנחנו, איך שהוא התמזל מזלנו להתגורר ב"גיזרה מתה" (בינתיים), בין בתי הזיקוק לרמת-דוד וקולות הנפץ של הרקטות אמנם נשמעים היטב בין הצפירות, אבל לשמחתנו הרקטות עדיין שומרות על הכלל של "לא מלפני, לא מאחורי, לא מצדדי בריחוק של שלושה קילומטר".

זה כבר הופך להרגל: הראשון ששומע את הצפירה מזעיק את יושבי הבית וכולם מתכנסים ב"חדר פנימי ללא חלונות וללא קירות חיצוניים שפונים לצפון". (במקרה שלנו מדובר בשירותי האורחים.) מדי פעם מתגנבת ללב חרטה על כך שלא בנינו ממ"ד בזמן השיפוץ, אבל במחשבה שנייה אני בספק גדול אם קירות הממ"ד ישרדו פגיעה ישירה של רקטה 220 מ'מ...

למשך מספר ימים היינו פליטים בארצנו. בזמן שצה"'ל התארגן לפלישה הקרקעית לדרום לבנון, אנחנו ביצענו פלישה משולבת למרכז ישראל. שלחנו את הסיירת לפעולת הסחה אצל האחיינית ליאת, ובזמן שהיא הייתה עסוקה בהכנת קפה, הכוח העיקרי ביצע השתלטות מהירה על הסלון של דודה מרים. אנשי המרכז דווקא קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. כניסות מוזלות, לפעמים אפילו בחינם, למוזיאונים, קייטנות, בריכות שחיה ומכוני כושר, תמורת הצגה של "תעודת פליט". כולנו עם אחד ובכל זאת אפשר לזהות אותנו הפליטים: מכורים לחדשות, ובכל פעם שהטלוויזיה מקרינה שידור חוזר של אזעקה שפג תוקפה אנחנו מחפשים מחסה. כל קול של נפץ מחריד אותנו משלוותנו המדומה והאדרנלין מסרב לרדת למינונים נורמאליים. קוראים אותה שורה בספר עשר פעמים עד שמתייאשים ומניחים אותו בצד עד יעבור זעם.

הימים בגלות עוברים, וכפי שביאליק היטיב לתאר "מקץ חודשיים לצאתם, נכספו התרנגולים לביתם" (מלחמת התרנגולים והשועלים). אצלנו זה לקח ארבעה ימים. אחרי שסוף סוף הרגלנו את הדודים מרים ושוקי שערוץ הסרטים – OUT וערוצי החדשות – IN, התחלנו לארוז את מיטלטלינו ולמרות תחינותיהם שנשמור על עצמנו, הצטרפנו לשיירת הפליטים החוזרים צפונה במוצ'ש. כדאי לכם לזכור, אמרנו להם לפני שיצאנו, שראש הנפץ של מה שנופל אצלנו זה כאין וכאפס לעומת ראש הנפץ של מה שיפול אצלכם. וחוץ מזה... אצלנו אין כל יום שני וחמישי התראות לפיגועים ו"עומסי תנועה בכבישי השרון". לתשומת ליבם של האחראים על הערכות העורף בחירום אני יכול גם לציין שפיסת הספוג הדקיקה שמתקראת "המזרון" בחדר האורחים של דודינו מהמרכז היא מהסוג שמתאים ללילה אחד של סגפנות, לא למצב של "פליטות מתמשכת".

חזרנו צפונה וכבר ביום א' קיבלנו תזכורת ש"המצב" הבסיסי לא השתנה. צה"ל אמנם זורק פצצות חכמות פחות, או חכמות יותר, אבל חסן העצבני ממשיך לירות רקטות לחיפה. ההכרה שמחלחלת ללב, אחרי יותר משבועיים של לחימה, היא שזה "המצב" והוא לא ישתנה בקרוב.

אז אחרי הציניות והסרקאזם בהם פתחתי את דברי הנה כמה תובנות על המלחמה המקומית שלנו בעידן הגלובליזציה:

א. בהנחה שמצב הלחימה יימשך, גם ירי הרקטות יימשך, כל עוד צה"ל לא יטהר את דרום לבנון עד מעבר לטווח הטילים.

ב. על מנת "לטהר" את דרום לבנון נדרש אחד מהשניים: או ירי ללא אבחנה בכל מה שזז תוך שימוש בנשק שהחוקיות שלו מוטלת בספק (MLRS, פצצות מצרר, נפל'מ), או כניסה קרקעית מסיבית שתגבה מחיר דמים כבד מצה"ל (וה"אינצידנטים" במארון-א-ראס ובינת ג'ביל הם רק ה"סיפתח" למה שמחכה לכוחות הקרקעיים של צה"ל בדרום לבנון).

ג. כל מי שחשב ששמאלן שכמוני הפך את עורו וקורא "להיכנס בהם" יכול להחזיר את האוגדות לימ"חים. המסקנה הברורה שלי היא שטרור לא מנצחים בכוח. כל מוכרי הרהיטים שהפכו את עצמם ל"מומחים לטרור" מספרים לנו איך הם הצליחו להרגיל את הכלב שלהם לא להשתין על השטיח, אבל מתעלמים מהעובדה שהצבאות הגדולים בעולם לא הצליחו לחסל את הטרור. לא הצבא האמריקני מול אל-קעידה, לא הצבא הרוסי מול הצ'צ'נים וגם צה"ל, כנראה, לא יצליח לחסל את הטרור בכוח הזרוע.

ד. צה"ל יוכל, אולי, במחיר של אבידות כבדות, או במחיר של ביקורת בין לאומית קשה, לנקות רצועת ביטחון בעומק של כמה ק"מ, או כמה עשרות ק"מ, ממשגרים ובכך יביא להרחקת טווח הפגיעה של החיזבאללה מחיפה ומקיבוצנו השאנן. אבל על מנת להרחיק את קריית שמונה או נהריה מטווח המשגרים, צה"ל צריך יהיה לכבוש את לבנון כולה ואולי גם חלקים מסוריה. לא מדובר בארבעים הק"מ של מלחמת לבנון הראשונה, אלא בשישים, שמונים או מאה וחמישים הק"מ של טילי הזילזאל.

ה. ואחרי שצה"ל ירחיק את הקטיושות מחיפה, צה"ל יתמודד עם מלחמת גרילה יום יומית בלב אוכלוסייה שיעית עויינת. השמות ג'זין, בינת ג'ביל ואחרים נשמעים מוכרים מדי. כבר היינו בסרט, כבר דיממנו בלבנון, כבר יצאנו משם. בשביל מה? בשביל לחזור?

ו. לאמל קוראים היום חיזבאללה, לנביה ברי קוראים היום נסראללה ואחרי שנחסל את נסראללה והחיזבאללה נצטרך להתמודד עם יורשיהם, שיהיו חסרי מעצורים ועכבות עוד יותר מקודמיהם. מילכוד-22.

ז. ולא נשכח שהסקאדים שסדאם החביא בסוריה עדיין מאיימים על חיפה ועל תל אביב. אז מה? שנמשיך ונכבוש גם את טהראן?

אז מה יהיה? איך בכל זאת אפשר לנצח את הטרור?

על זאת ועל נושאים נוספים תקראו בשבוע הבא..

מכתב מהחזית

לנטע, לילדי גן רימון, למטפלות ולגננת – שלום

סיפור מהחזית. אתמול נסעתי בג'יפ ופתאום התחילו להפגיז. עצרתי את הג'יפ והתחבאנו בצד הדרך. פתאום ראיתי שני חגבים נלחמים. אחד גדול ושחור והשני חום וקטן. מיד החלטתי שאחד סורי ואחד ישראלי. הסתכלתי איך הם נלחמים וכך שכחתי על ההפגזה. בסוף החלטתי שזה לא טוב להילחם. הפרדתי ביניהם, כלומר נעשיתי "או"מניק". נסעתי משם שמח וטוב לב. לפחות פה הצלחתי להפסיק את המלחמה

להתראות – עזרא רון

בקיצורמה מס. 142, 26.10.73

קרביות באוויר

מאז שנפתחו שערי בית הספר לטיסה גם בפני נשים הצליחו 12 בנות לסיים קורס טיס.:

המלחמה הזו היא הראשונה שלהן.

סגן ג', טייסת מבצעית בטייסת תובלה, יוצאת מדי יום לגיחות איסוף מודיעין בלבנון. "היא גמרה לפני חצי שנה קורס אימון מבצעי, שמכשיר אותה להיות לוחמת. השתלבה בטייסת כשווה בין שווים, אם לא יותר מזה". מדווח סא"ל גלי, מפקד הטייסת.

"בימים האלה אנחנו טסים 24 שעות ביממה, ומתעסקים בכל מה שקשור בעבודת המודיעין בלבנון. היא מבצעת בכל יום גיחה של 6 שעות. אני מתייחס אליה בדיוק כמו לשאר הטייסים שלי. היא טסה כמו כולם, עובדת כמו כולם, עושה תורנויות כמו כולם. הטייסים הוותיקים מקבלים אותה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שמקבלים כל טייס צעיר. אני משרת בחיל האוויר כבר 18 שנה, ועכשיו אני רואה את השינוי שהחיל עבר בנושא הזה.

השינוי הוא קודם כל תפיסתי. המסר הזה, שאין הבחנה בין גברים לנשים, עבר לא כי מישהו בבית המשפט העליון החליט מה שהחליט, אלא בגלל התוצאה הסופית של המהלך – ההשתלבות הממשית של הבנות בפעילות".

הקטע נלקח מתוך מאמר על הטייסות בחיל אוויר והתפרסם במוספים של אחד מעיתוני הערב.

ג' היא נכדה של סבתא גאה א' וסבא גאה י' חברי רמת יוחנן. והיא מקור לגאווה לכולנו. יישר כוח!

פרוטוקול ועד הנהלה

מספר 21/06

שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה : 27.07.2006

מספר חברי ועד ההנהלה : 11

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, אבנר אחיטוב, איילת מאירוביץ, דניאל פרי, יונת מולכו, נתי אבן דר, לינט חורש, רפאל דינסטג, ישי קציר.

שמות הנעדרים מן הישיבה: דוד דווידוביץ, עדנה לקח.

מוזמנים: עידו רודוי, יגאל אופק.

סדר היום:

1. פגישה עם המלווים מטעם התק"ץ.

2. פרידה מעידו רודוי ויגאל אופק.

3. פנסיה מדורגת.

דיון והחלטות:

1. פגישה עם דורית ואמנון, "מלווים משקיים איזוריים" מטעם התק"ץ (התנועה הקיבוצית המאוחדת). אמנון ודורית סקרו בפנינו הערכות התנועה כלפי פנים וכלפי חוץ לעזרת הקיבוצים שנפגעו במלחמה ושמעו על המצב אצלנו.

2. פרידה מעידו ויגאל כחברי מזכירות. החברים סקרו תרומתם החשובה של עידו כמנהל כלכלי וחבר המזכירות שנים רבות ושל יגאל כנציג ציבור בשנתיים האחרונות. החברים נשאו דברים. צויינה החשיבות שבקיום שוטף ורציף של דיוני המזכירות, החשיבות שבהשתתפות הנציגים הנבחרים בכל הדיונים והחובה להשתתף גם באסיפה הכללית.

המזכירות איחלה הצלחה לעידו ויגאל בתפקידיהם הישנים והחדשים.

המזכירות איחלה הצלחה לחברי המזכירות החדשים: עדנה לקח כנציגת מערכת החינוך (החליפה את אורית בן נחום) יונת כנציגת ציבור (מחליפה את יגאל אופק), אבנר אחיטוב כמנהל כלכלי, ונתי אבן דר כגזבר.

3. החל הדיון ב"פנסיה מדורגת".

רשם – אודי.

שַׁבָּת מִלְחָמָה

תַּחַת שַׁלְוָה וּדְמָמָה

יָרְדָה עָלֵינוּ שַׁבָּת מִלְחָמָה.

וִיבָבַת צוֹפְרִים תַּרְבֶּה מְהוּמָה.

מִלְחָמָה וְשַׁבָּת, כְּמַיִם וְאֵשׁ

בְּעוֹלָמֵנוּ בֶּאֱמֶת דְּבַר מַה הִשְׁתַּבֵּשׁ,

וַאֲנִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָשָׂאתִי תְּפִלָּה

תָּמִיד רְאִיתִיהָ פּוֹרֶשֶׁת הִלָּה.

מֵעַל חוֹל יָמֵינוּ כְּמוֹ אִצְטְלָה

חָשָׁה, יוֹדַעַת, כִּי הִיא אֲצֻלָּה

מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ יְמֵי הֲמֻלָּה

לַיָּמִים שֶׁיָּבוֹאוּ הִיא הַתְחָלָה.

וּלְפֶתַע טֶרֶם הֵבַנְתִּי אֵיךְ וּמַה

נִגְרְרָה הַשַּׁבָּת אֶל תּוֹךְ מִלְחָמָה,

וְדוֹמֶה הִיא עָצְמָה הֲמוּמָה

לַעֲטוֹת אֵפוֹד, בִּמְקוֹם הִינוּמָה.

29/7/06 ראובן עזריאלי

במשק –

עבר עלינו שבוע של אירועים, שבוע של מתח וחרדה לחברינו באשר הם שם, שבוע של התגייסות בחוץ ובפנים.

במשך 24 שעות גוייסו 54 חברים וחברות, וראה זה פלא – בכל הענפים עובדים, אם כי בחלקם צומצמה הפעילות. ומאין כל זה? מחברינו הלומדים, העובדים בחוץ ובתנועה, ומילדינו – שלקחו על עצמם אחריות של בוגרים, מפעילים מכונות, כלים וטרקטורים ביום ואף בלילה – מקיימים תורנות ליד הטלפון.

אמנון קרניאל

בקיצורמה 141, 12.10.73

פרוטוקול אסיפה כללית

מס. 08/06

תאריך: 25.07.06

יו"ר : עזרא רון.

מזכיר : אהוד פלד.

נוכחים: 22 חברים.

סדר היום:

1. דיווח מוועדת הביטחון.

2. קבלה לחברות: הילה טהר-לב, לימור רימון.

3. קבלה למועמדות: משפחת סנאנס.

4. ע.ו.מ.ר. – עמותת מורשת רמת-יוחנן.

הוחלט:

1. אלישע מסר דיווח מוועדת הביטחון. הוועדה מנווטת דרכה בין קיום ההוראות המחייבות מטעם פיקוד העורף, ובין המרווחים העומדים לרשותנו לקיום "שיגרת חירום". יש לקחת בחשבון ש"שיגרה" זו עלולה להימשך זמן ארוך. קיימת "פקודת הערכות", הכוללת קיום חפ"ק (בחדר ריכוז משק) וצוותים יעודיים למשימות השונות (פורסם על לוח המודעות ובלוח האלקטרוני). הוזכר שהלוח האלקטרוני פועל. החברים מתבקשים לייצב את הלוח על מכשיר הטלוויזיה שבביתם. מי שלא מצליח יגייס עזרת השכנים/ילדים/נכדים.

2. ברוב גדול וללא מתנגדים ממליצה האסיפה לקבל בהצבעה בקלפי את הילה טהר-לב ואת לימור רימון לחברות בקיבוץ.

3. ברוב גדול וללא מתנגדים החליטה האסיפה לקבל את משפחת סנאנס למועמדות לחברות בקיבוץ.

נמסר שהמזכירות תקיים בהקדם דיון בנושא הקליטה ברמת-יוחנן. הצעות המזכירות יובאו לאסיפה.

4. ברוב גדול וללא מתנגדים אושרה הקמת עמותת ע.ו.מ.ר. (פירוט בגיליון זה של "ברמה"). הכוונה היא לקיים "כנס ייסוד" של העמותה ב"יום ההולדת של הקיבוץ", שיוחג בראש השנה (חג שני), יום שבת, א' תשרי, 23.9.2006.

האסיפה מאחלת לכל תושבי הקיבוץ, משפחותיהם, חיילינו, ולכל תושבי ואזרחי המדינה שמצב החירום יסתיים בקרוב ושנעבור את הימים הקשים בשלום..

ע.ו.מ.ר. – עמותת מורשת רמת-יוחנן

המטרה : שימור תרבות ומסורת קיבוץ רמת-יוחנן וקשר הבנים ובני בנים עם הבית.

המסגרת : עמותה רשומה, הכוללת תקנון, הנהלה, תקציב פעילות,מערך דיווחים וכו'.

חברים : באופן "אוטומטי" (אלא אם הודיעו על אי רצונם), כל חברי קיבוץ רמת-יוחנן
("הקיבוץ"), וכן כל מי שביקש בדרך הקבועה בתקנון (לרבות לעניין דמי-
חברות), להתקבל כחבר בעמותה והוא מי שהיה חבר הקיבוץ, או שגילו מעל
שמונה-עשרה שנה והוא נולד בקיבוץ, או גדל והתחנך בו, או ששהה בקיבוץ
כבוגר פרק זמן משמעותי, (הכשרה, אולפן, מתנדבים), גם אם לא היה חבר
הקיבוץ בעבר ואינו מתגורר בקיבוץ, וכן בני זוגם ובניהם הבגירים של אלה.

הכלים : פירוט חלקי בלבד של "ארגז הכלים" שישרת את העמותה וחבריה:

# קיום פעולות חברתיות משותפות בתחום הקיבוץ ומחוצה לו.

# השתתפות אקטיבית ופסיבית בחגים.

# עזרה הדדית .

# רשת תקשורת ("מייל", "ברמה", אינטרנט", "יומן הרמה-ווידאו").

# הנצחת נפטרים (הורים).

# אירוח בקיבוץ (דירת אירוח).

# קיום פרויקטים בקיבוץ (דגש תרבות/מסורת/נוף).

#.....

שלבים : - הבאת "נייר העבודה" לאישור מוסדות הקיבוץ (מזכירות, אסיפה).

- בחירת הנהלת ויו"ר העמותה.

- קביעת תקציב פעולות לשנת 2007.

-רישום העמותה אצל רשם העמותות.

- בחירת צוותים/ועדות קבועות.

-יציאה בתפוצה מלאה לכל החברים הפוטנציאלים מחוץ לקיבוץ עם הצעת/

טופס הצטרפות.

- כינוס אירוע מכונן בחג שני של ראש השנה, א' תשרי 23.9.2006 .

מהשולחן העיסקי / אבנר אחיטוב

כבר כמעט שלושה שבועות שאני בתפקיד. בתקופה זו, הספקתי לעשות סיורים ברוב הענפים. המאפיין העיקרי של ענפינו החקלאים והעיסקיים הוא שהם מחד מאוד יעילים, אך מאידך הם מאוד "מבודדים". הווה אומר שבכל ענף עובד רק חבר או קבוצה קטנה של חברים. רוב הציבור אינו יודע על ביצועי הענף, ולעובדי הענף אין אפשרות להתייעץ ולהיעזר בחברי הקיבוץ.

למעשה, מרכז המשק והנהלת החשבונות הינם שותפי הסוד היחידים. לכן, אני מבקש ומזכיר למרכזי הענפים לנצל את ה"ברמה" ולהתחלק עם חברי הקיבוץ בהצלחותיהם ובקשיי הענף.

שלושת הנושאים העיקריים שבהם אנוכי מטפל בימים אלו הינם: הרכבת הנהלה כלכלית והגדרת תפקידיהם, (וגזרות האחראיות), של הגזבר והמנהל הכלכלי, הסדרת מי הקולחין של רמת יוחנן, ובחירת יו"ר לדירקטוריון פלרם. הנושא הראשון יובא לדיון באחת מהשיחות הקרובות.

הרקע לנושא השני הנו שמשרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה אינם מאשרים את פיתרון הקצה שמשרת אותנו בעשורים האחרונים, (הכוונה לבריכת האידוי, דרומה מהמאגר, אליה מוזרמים מי השפכים של הרפת). לכן אנחנו בודקים הִתכנות של פרוייקט שישרת אותנו בעשורים הקרובים. הווה אומר שהאתגר הינו לתכנן שנים רבות קדימה, אבל במינימום הוצאות. הפרוייקט אינו זול והקמתו תעלה לנו (לאחר השתתפות המדינה והשותף כפר המכבי) כשלושה מיליוני ₪. הוא גם אינו פשוט, במיוחד בגלל שצריכים אישורים של גורמים ציבוריים שונים.

כמובן שאיני צריך לתאר את חשיבות בחירת היו"ר לענף המרכזי שלנ, פלרם. בכל אופן הטיפול אינו פשוט, והוא כולל היבטים מכיוונים שונים. לי אישית, הנושא קשה מכיוון שצריך לבחור בין חברים קרובים שתרמו ויתרמו רבות לקיבוץ. הנושא יובא תחילה להנהלה הכלכלית, ולאחר מכן, לשיחה לקראת סוף חודש אוגוסט. אז, כמובן, תינתן לחברי הוועדה, למועמדים, ולציבור הזדמנות נאותה להציג את עמדותיהם.

לסיום, אודי ואני מתכננים להוביל מהלך לקבלת פיצויים בעבור הנזקים שנגרמו לנו עקב פגעי נאסראללה. כל מי שנגרם לו, למקום עבודתו, או לעובדיו נזק ישיר, או עקיף, מתבקש להעיר את תשומת ליבנו לנושא. מניסיוני, רק מי שיהיה עיקש ובעל סבלנות יזכה לפיצוי מהממשלה..

לא בגלל ששלמה יפה עבד במטבח...

...אי אפשר שלא לציין את התופעה המוזרה (מוזרה?) שדווקא בימים אלה, בתנאים שאובייקטיבית נראים בלתי נוחים להתכנסויות, דווקא עכשיו החילונו לקיים קבלות שבת. (אני נוטה להאמין שזה לא בגלל ששלמה יפה, שרגישותו לנושא זה ידועה, עובד מטבח ערב...) המגמה היא להפוך את הניסיון הזה למשהו קבוע ומתפתח. רצוי מאוד שיימצא צוות של אנשים אשר יקבל על עצמו את הכנתן וביצוען של קבלות השבת גם בעתיד.

ורדה קנול

בקיצורמה 142, 26.10.73

את אתי גפן טורבו שסוגרת שמונה שנים בכלבו, אפשר לראות בו זמנית גם בכלבו וגם בתרבות, בשני המקומות היא פעילה מאוד גם בריכוז וגם בהפעלה. יוזמת, דוחפת, סוחבת.

על עבודתה בכלבו היא משוחחת עם שרל'ה זית.

איך התארגנתם עם האזעקה הראשונה?

האזעקה הראשונה הייתה בשעה 9:00 בבוקר, היינו כבר אחרי הפתיחה הראשונה למוסדות, אבל בצוות חסר, מיכל, אורי ואני. ענת הייתה בחו"ל וזוהר הייתה אמורה לקחת חופש לפני בחינות שהיו צריכות להתקיים באותו זמן. ברגע הראשון כולם היו קצת מבולבלים, לא ידענו מה לעשות. בדיוק הגיעה סחורה. חלק מהספקים נעצרו בדרך, ופשוט לא הגיעו.

אני המשכתי לעבוד כרגיל בתוך המשרד. לקראת הצהריים הודעתי לדניאל פרי שאנחנו פותחים כרגיל, גם המרכולית פתחו במתכונת רגילה. אורי ואני לפני הצהריים, מיכל ואורי אחה"צ. התחלנו להתארגן לגבי ההמשך.

למחרת גם זוהר חזרה לעבודה. בשבוע הראשון עבדנו שלושתנו ומיכל תיגברה אותנו בין הריצות לילדים, עד שהתייאשה, נסעה דרומה וחזרה במוצאי שבת. מיום ראשון כל הצוות בעבודה.

מה עושים בזמן האזעקות?

יש לנו איזור "מוגן" בין המעלית לדלת שמובילה לארון המפתחות של הרכבים. סוגרים את הדלתות עומדים שם כל עובדי בית המוסדות. אנחנו קוראים לזה "אסיפת קיבוץ".

בימים כתיקונם, נראה לך שהצוות ממקיף את כל העבודה?

לא. הבעייה העיקרית היא פתיחת הכלבו אחה"צ. במשך היום המצבה מלאה ב"חצאים" , כולנו עובדים בחצי משרה, מיכל היא המשרה המלאה היחידה, ולאחרונה גם אורי. אני בחצי משרה בתרבות, זוהר וענת בלימודים. בכל אופן אנחנו מסתדרים. אחה"צ אנחנו מתחלקים בינינו. אי אפשר להשאיר את הכלבו בלי שאחד העובדים הקבועים יעבוד. השאר זה עזרה שהיא די קבועה.

את מרגישה שיש לך, כמרכזת הכלבו,תמיכה מהממסד?

עד היום בהחלט הרגשתי תמיכה ושיתוף פעולה. גם מצד הנהלת חשבונות, וגם דניאל שמאוד מפרגן. אין טענות.

מדוע כדאי לקנות אצלכם ולא בחוץ, האם יש הבדלים משמעותיים במחירים?.

במצרכי יסוד אין הבדל, במצרכים כמו שוקולד, נס קפה, עוגיות, אנחנו כמעט אותו דבר כמו בחוץ. לפעמים אפילו קצת יותר יקר מפני שאנחנו קונים כמויות קטנות, לא במאסות. הדברים שיש עליהם הנחות גדולות, אלו הם המתנות והצעצועים. עליהם אנחנו לא לוקחים רווח וגם אין שכר דירה וכו' מה שבחוץ כלול במחיר המוצר. אני מקפידה להביא אותם כי החברים נהנים.

למשל בטיטולים אנחנו עדיין לא מצליחים להגיע שזה יהיה במחיר זול יותר.

כשיש בחוץ מבצעים, אנחנו לא יכולים לעשות מבצעים. אני יכולה לעשות מבצעים רק על מוצרים שהספק מצהיר חד וחלק, שהוא לא יכול להחזיר אותם, אלא רק להוריד מהמחיר. גם בזה יש לי יד חופשית להחליט מתי אני מורידה מחיר למוצר ומתי לא.

האם רק בשביל צעצועים ומתנות כדאי להחזיק פה כלבו? אולי עדיף לשלוח את החברים לקניות בחוץ?

שאלה שאלתית. בזמנו כשנכנסתי לכלבו, שמעתי דעות שונות, ביניהן כאלה שאמרו לסגור את הכלבו או לעשות משהו הרבה יותר קטן, שזה לא ריווחי ולא כדאי. אבל כשחושבים על זה לעומק, רואים שכן כדאי להשאיר את המקום הזה בצורה הזאת. כמו שאמרתי – עדיין יש מספיק מוצרים שהחברים נהנים ממחיר מוזל וחבל שלא יהיו. אולי אפשר קצת להקטין את הכלבו. אני מודעת לכך שיש לנו מיגוון מוצרים, שלגבי קיבוץ כמו שלנו, זו באמת כמות גדולה. אבל אני לא הייתי מוותרת על הכלבו והמרכולית ברמה הזאת.

ושוב לנושא ה"לקיחות" בלי לשלם, האם ידוע לכם על חברים או ילדים? ואם ידוע, מה אתם עושים עם המידע הזה?

לגבי גניבות יש לנו בעיה. אנחנו מדברים על ילדים וחברי קיבוץ. אנחנו רואים אותם. ברגע שאנחנו מגלים אנחנו מיידעים את אודי. יש מקרים שאנחנו "מסתדרים" איתו או איתה, או משתפים את ההורים לפני שאנחנו פונים לילד עצמו.

ומה התגובה?

זה לוקח קצת זמן, כי זה עדיין בין חברים או ילדים של... לא נעים.

אם זה ילד, אנחנו לוקחים אותו הצידה ומדברים איתו. אבל כשזה מבוגר אז בהחלט אנחנו בבעייה. לרוב הטיפול הוא מאוד לא נעים ועל כן מתמהמה. המעמד הזה מאוד פוגע בשני הצדדים. היה רעיון לשים מצלמות אבל הוא ירד מהסיבה הפשוטה, חשש לפגוע באמינות של החבר הישר. וכמו כן יש צורך באדם מיוחד שיעקוב אחרי מה שהמצלמה מצלמת ויהיה עם יד על הדופק.

יש תופעה של עשיית חשבון על ידי הקופאית תוך כדי שיחה בפלאפון הנייד שלה? זה מקובל עלייך?

יש מצבים כאלה, אך יש גם מצבים של צורך לענות לטלפון כי אנשים מתקשרים. אי אפשר להתעלם מזה. לצערי זה קיים כי אין לנו נוהלי שירות שמקורם בחינוך לתת קודם כל שירות טוב ובקופה לא מנהלים שיחות טלפון.

אני מדברת על שיחות פרטיות

זה נכון. זה לא צריך לקרות.

האם יש טענות בנושא של שגיאות בחשבונות?

זה לגיטימי שאנשים מבקשים את התדפיסים שלהם כדי לבדוק אם יש טעויות. המעקב הזה הוא מאוד חשוב. אנשים לוקחים את הפתקים ובודקים. זה חשוב גם לנו. זה שומר לנו על המלאי. יכולה להיות טעות משני צדדים. ברגע שיש טעויות יותר גדולות אני מודיעה לחבר. "זיכיתי אותך בסכום זה או אחר", או, "חייבו אותך בטעות על סכום גדול יותר".

את עוברת על כל החשבונות?

אני עוברת על המלאי השלילי. במלאי השלילי אני מגלה כל מיני תופעות חריגות ואז אני בודקת מה קורה. אם אני רואה פתאום שאצל חבר נרשם מספר פרטים חריג – נגיד 100 מאותו פריט וכמובן זה לא מתקבל על הדעת. אני נכנסת לתקציב שלו ואני בודקת ואני רואה שבאמת לא קנה כמות כזו פשוט טעות בהקלדה במקום 1 לחצו על עוד שני מספרים. אני מזכה אותו ומודיעה לאותו חבר שזיכיתי את חשבונו. המעקב הוא מדי שבוע.

למה לא פותחים את הכלבו לשעות ארוכות יותר כדי להפחית לחץ? למשל ביום חמישי.

בדרך כלל אין לחץ אחה"צ . בצהריים יש אולי לחץ בדיוק במשך 10 דקות כי כולם מגיעים ביחד. ניסיתי לפתוח כמה פעמים עד שעה שלוש בחגים, וראינו שזה לא משנה, לא אפקטיבי. אנשים באים ב- 12:00 ואחרי שתיים כבר לא באים. אנשים רגילים לשעות האלה ואז מתכוונים לאותה שעה. אנחנו לא רואים צורך לשנות את שעות העבודה. הפתיחה מ- 7:30 – 8:30 שהייתה מיועדת למוסדות בלבד, עכשיו היא מיועדת לכלל הציבור. אחר כך בצהריים מ- 12:00 עד 14:00 זה הזמן הלחוץ, אך גם מי שבא אחרי שתיים, יכול להיכנס ולעשות קניות, אנחנו לא אומרים לו לא. אם אנחנו בשטח לא מחזירים אף אחד שבא לקנות ולא היה יכול לבוא קודם מסיבה כלשהי. אחה"צ כאמור שקט, נעשה יותר לחוץ לפני החגים.

בזמנו היו תוכניות לאחד את הכלבו והמרכולית. מה קרה איתן?

כשנכנסתי לרכז את הכלבו, עוד לא פעלה המערכת הממוחשבת, את המרכולית מיחשבו רק אחרי שנה וחצי. מאז התחילו לדבר על איחוד שני המוסדות. זה יותר חסכוני מבחינת הצוות, הקופות, ויש יותר אופציות לאירגןן המצרכים אחרת. וכמובן מנהל אחד על כל הקומפלקס. יש כמה דברים שיכולים להיות נשכרים מהאיחוד, אבל המקום עצמו הוא בעייתי וקשה להפוך אותו למקום גדול ופעיל. כמו כן צריך להתחשב גם בפעילות שבקומה שנייה. חוץ מזה, הבנייה תהייה מאוד יקרה.

יש תוכניות מגירה אצל אודי ודניאל, נפגשנו כמה פעמים אצל גיורא המתכנן, אבל זה תמיד יורד מהפרק מסיבות שאני לא כל כך יודעת. אני יכולה רק לשער. דרך אגב עכשיו, זה עולה שוב על הפרק, ואין לי מושג איפה זה עומד.

בסך את מרוצה מעבודתך בכלבו?

אני מאוד אוהבת את העבודה בכלבו. אני גם אוהבת לתת שירות לאנשים. יש בעיות פה ושם כמו בכל מקום עבודה אחר. אתה אף פעם לא מאה אחוז. לקחתי על עצמי גם את התרבות, שיהיה גם "משהו לנשמה..." אי אפשר להגיד שהכל חלק, יש בעיות עם חברים. יש רצונות, יש בקשות שלא תמיד מתמלאות, יש דחיות של הספקים. החברים לא כל כך מוכנים לקבל או להבין. בכללית אני אוהבת לתת שירות לאנשים, וכמוני, אני חושבת, יתר אנשי הצוות.

לסיום - יש לך אפשרות לפנות לחברים בבקשה, מה היית מבקשת יותר מכל?

להיות סבלניים. לזכור שאנחנו בסך הכל בני אדם, וגם אלה שמביאים את הסחורות הם אנשים. לא תמיד אנחנו מקבלים מה שרוצים, לפעמים אנחנו מקבלים דברים הפוכים ממה שהזמנו, וצריך לחכות עוד שבוע עד שמגיע המצרך הנכון. לפעמים אנחנו מקבלים תשובות לא נעימות, חברים כועסים כי לא קיבלו מה שהזמינו וכו', כדאי לדעת, זה לא תמיד אשמתנו. בואו נכניס את הדברים לפרופורציות נכונות. זה יותר טוב ויותר בריא לכולנו.

ה"נס" הטלפון והמלחמה הקודמת / ירמיהו

יום ראשון לפנות ערב. שבוע השלישי למלחמה, מטחי הקטיושות לא חודלים, הצפירות קורעות את השלווה והדי הבומים נשמעים היטב. רק לפני ימים מספר, עוד היינו רצים לטלוויזיה לברר מיקום מדוייק של ה"נפילות", היום כבר לא. במלחמה הווירטואלית הזו, הדיווחים העכשוויים של "כתבינו הפרושים בשטח" כבר אינם אייטם חדשותי.

אני חוזר מן ההליכה היומית שלי עם נעמה.

מלחמה או לא, הקיץ מבשיל פירותיו. עוברים בתאנים, חולפים בליצ'י, נעמה אוכלת כזית ושומרת לארוחת ערב, אני לא עושה חשבון.

עכשיו, הבטן מלאה, הידיים דביקות, פלגי זיעה זורמים מן הפדחת אל תוך העיניים, וממורדות הגב אל החלקים המוצנעים - הוכחה "נזילה" שחום יולי אוגוסט הוא לא רק שיר של שלמה ארצי. וכבר יורדת החשיכה ועימה רוח מן הים.

אני מתיישב לי סחוט על המרפסת, מנסה לשלוף את הרגליים מתוך הגרביים הרטובות שנדבקות כמו עלוקות וממאנות לרדת. אחר כך מתרומם בעצלתיים מן הכסא, שגם הוא כאילו נדבק אלי, ויחף אני הולך על הבלטות הקרירות, ל"העמיד את המים", להכין לי את ה"נס" שחיכה לי בסבלנות עד אחרי ההליכה.

תוך כדי, אני מרים את הטלפון לשמוע אולי היו בינתיים הודעות. קולות פררר, פררר מקוטעים שעולים מן השפופרת מודיעים שיש. אני מחייג 59.

ההודעה הראשונה היא סתם רעש מעצבן, מישהו ניסה והתייאש, אולי טעה במספר. אני מוחק ועובר להודעה הבאה. והנה מזומנת לי הפתעה שלא ציפיתי לה, מן העבר השני עולה קול עמוק, כאילו מן האוב שאומר: זהו קול מן העבר. מי זה יכול להיות? אני מנסה להיזכר.

אחר כך הוא מזדהה, יונתן בשיא. ואני, באמת מופתע, מזהה בעיני רוחי את החיוך בלי הקול שנשפך על פניו כשהוא מפתיע אנשים תמימים וישרי דרך שלא מצפים... אחר כך הוא מסביר שהוא קרא את "הדף הירוק", ובין השאר ניתקל ברשימה על ה"הערכות למלחמה" של שרל'ה ושלי. נזכר, והוא מצלצל לשאול מה שלומי, מה אני עושה בימים האלה, וגם מזכיר לי דרך אגב, ימים אחרים, ואי אלה מעשי מלחמה שפג תוקפם לפני 24 שנים, איך "ששנו אלי קרב" במלחמה ההיא, איך "כבשנו" את כפר כנא, ומסיים בלהשתמע.

לצערי אני לא כל כך זוכר כבר איך כבשנו את כפר כנא לפני 24 שנים, אבל אני זוכר מאוד, ועדיין נמצא תחת הרושם הקשה של מאורעות הבוקר הזה. יום ראשון השבוע, היום שקיווינו שלא יגיע בכלל במלחמה הזו, היום שבו השתבשו המערכות וצה"ל פגע, (או לא?) בעשרות אזרחים, נשים וילדים באותו כפר כנא. מעשה שגונה בחריפות, בצביעות, וצדקנות יוצאת דופן, על ידי כל מי שמחשיב את עצמו ל"מנהיג נאור" של "מדינה נאורה", כולל האום שמום ומועצותיו.

וכך אני מוצא את עצמי עומד ליד הטלפון, שקוע בשרעפי, מעביר מול עיני את התמונות של אותה מלחמה שהתחילה באורז ודובדבנים, ב"40 ק"מ" כ"אורנים קטן", רק... לחסל את התשתיות של אש"ף, הסתבכה ב"אורנים גדול", ושקעה בביירות, בבוץ הלבנוני למשך 18 שנים מדממות.

אבל כאמור אז היה אז, והיום זה היום.

היום המלחמה "שלי" מצטמצמת בדאגה למי שעושה את העבודה, היום המלחמה "שלי" היא בלי אש, בלי עשן, וריחות, ואבק, וסירחון, וזיעה, ודם, הרבה דם...

אז המלחמה הייתה קרובה מאוד, המראות היו קשים, במשך שבוע הסתערנו על גבעה זו או אחרת, סרקנו, וחיפשנו, ו"ניקינו", כמו שאומרים היום. הפחד ממה שעלול לצוץ מולך מאחורי כל שיח, או סלע, או תעלה, או קיר, היה אמיתי מאוד. אבל השיחות המהותיות על הזלדה היו תמיד... אבל תמיד, חוזרות אל תוצאות המונדיאל. כן, כן, גם 1982 הייתה שנת מונדיאל. (תודה לאל, הפעם חיכו עם המלחמה הזו עד שהוא יגמר). במבט לאחור, יכול להיות שהיה בזה אולי סוג של בריחה, או הדחקה, סוג של האצלה, העיקר לא לחשוב, לא להפנים את מה שרואים: הרס, חידלון, גופות חרוכות ומרקיבות שפזורות בשטח, גוויות שהיו פעם בני אדם.

והיה גם הרעב. "חמישיה" וקרייקרים לכל היום. המנהלה התנהלה בקצב משלה, לא כל יום הייתה חבירה עם הכוחות... ביום החמישי ללחימה, בשעות אחה"צ המאוחרות, כשהשמש כבר נטתה אל הים של צידון, מישהו דאג להזכיר לנו שלא "נשכחנו", הגיעו שתי מיכליות מים. באחוריהן סידרו צינור ברזל ארוך עם כמה ברזים, ועשרות חיילים נערכו בתור לרחוץ את עצמם כולם עירומים, בלי בגדים, בלי דרגות, ואפודים, וחגורים - מראה סוריאליסטי עם השקיעה, סתם גופות אנושיים, בשר ודם שנראו לי פתאום כל כך חסרי מגן... לא שחורים, לא בלונדינים, לא ג'ינג'ים, - כולם מלוכלכים ומסריחים. כמובן שלא הייתה שם שום תשתית, המיכליות עמדו על צלע ההר ורוקנו עלינו את תכולתן היקרה. כעבור זמן מה נוצרה שם עיסת בוץ כזו שבכלל לא היה ברור אם תצא נקי מה"מקלחת" הזו.

באותו יום הגיע גם מטבח שדה ו"זכינו" לאוכל חם.

למחרת נערכנו על הגבעות מזרחה לעין חילוואה, מחנה הפליטים הגדול ששכן ממזרח לצידון, והיה נתון לכתישה מאסיבית של חיל האוויר מזה שישה ימים. עמדנו מוכנים לכניסה רגלית בשני צירים, כל אחד ברחוב החרב שלו, או ממה שנשאר ממנו.

רצנו מבית לבית, עלינו ירדנו, ירינו, חיפינו, אבל מכיוון בית הספר שבמרכז המחנה המשיכו לירות... כל הזמן המשיכו לירות. פתאום ראיתי בין ההריסות, ילדה קטנה עם שיער ארוך מדובלל, נושאת על ידיה גוויה קטנה של תינוק נפוחה כמו בלון... היא הלכה כאילו שאין מלחמה סביבה, כמו אטומה לכל המהומה וקולות הנפץ, והיא לא מיהרה לשום מקום, סתם הלכה, אבודה בגיהנום הזה ונעלמה פתאום באיזה פתח אפל... אני גם זוכר את שברי הזכוכית שהיו פזורים כמו שטיח בכל מקום, היה צריך להיזהר שלא להחליק עליהם... אחר כך הכל השתבש...

והנה היום 24 שנים אחרי, פתאום, בלי הודעה מוקדמת הטלפון הזה... באמצע המלחמה הזו שחוזרת על עצמה כל פעם מחדש, ואתה נזכר שבעצם היית בדרך לקפה, אז מה קרה? כן, באמת לא קרה כלום. התרגשות קטנה וזה עובר.

ואני ניגש לקומקום, מכין את ה"נס" שלי חוזר עם הכוס למרפסת, מתיישב וממשיך לבהות. הנה, אני חושב לעצמי, מלחמה זה חרא, זה לא מה שרואים בטלוויזיה. כמה סבלנות ואורך רוח צריך הבנאדם, על מנת לא לשקוע בדיכאון בימים של כישלונות, ולא להיכנס לאופוריה בימים של הצלחות. ככה או ככה עוד יגיע גם זמנם של אלבומי הניצחון. .

מזל טוב

הרשו לי לשתף אתכם בשמחתי, ושמחת משפחת בלנק כולה, בעוד כ – 3 שבועות תתקיים חתונתה של בתנו מאיה, נכדתם של מרים ויצחק בלנק ז"ל, עם בחיר לבה אורן גרצמן. החתונה תערך באירוע מצומצם בבית משפחת גרצמן בכוכב יאיר.

חיזקו ואימצו. דוד וירדנה בלנק.

על המשמר

מכתב שהגיע לאחד החברים מדבי-בתה של מרים גילמן:

תודה על כל האי.מיילים. בימים אלו כולכם במחשבותי, החדשות כאן נוראות... אנא, שימרו על עצמכם ומשפחותיכם. רמת-יוחנן והאנשים שהכרתי, כולכם יקרים לי.     באהבה דבי.

לובש מדים

רני אחיטוב מתגייס לצה"ל.

צאתך ושובך לשלום.

מתרגשים פחות ועושים יותר

איגוד השחייה ואגודות השחייה מתגייסים למען צפון הארץ

בכל שלושת השבועות האחרונים, שחייני זבולון התארחו (כולל לינה) אצל שחייני קרית אונו, והתאמנו אצלם לקראת אליפות ישראל בשחייה שמתחילה בשבוע הבא.

ה"שידוך" נעשה על ידי קארין המאמנת, שהייתה שחיינית בקריית אונו ומכירה את הנפשות הפועלות שם היטב. כל אחת ממשפחות השחיינים מקרית אונו "אימצה" שחיין או שניים מזבולון, וכולם חשים בטוב.

נקווה שהתוצאות תהיינה טובות, ושלא יהיו שיבושים בנסיבות "פוליטית או צבאיות".

בנצרת, טבעון, ואפילו ביגור רוקנו את המים בבריכה בהנחיית פיקוד העורף. אצלנו למרבה ההקלה, מתרגשים פחות ועושים יותר, למען עתיד ילדינו..

חשיפה לצפון

השבוע הגיעה לתושבי ישובי הצפון שנותרו במקלטים, הספקה מתוקה בשווי של 10.000 ₪ תרומה צנועה של הזדהות מחברי רמת יוחנן. היוזמים הם אליעזר גוטמן ועובדי השוק המקומי של פלרם. מזה זמן יש פעילות התנדבותית רחבה של תושבי טבעון (וגם תל אביבים) שאוספים מצרכים חשובים, מצרכי יסוד, פירות, ירקות, טיטולים, משחקים וציוד אחר למען תושבי הצפון. הפעילות ההתנדבותית הענפה כוללת עבודת אריזה ושינוע במשאיות תחת אש אל הצפון החם. אכן פניה של ישראל היפה. יישר כוח בשם כולנו..

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

הגהה – אורה שורר

שבת שלום !!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama