עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75

מס 1521 כ"ה בתמוז תשס"ו 21.7.06

רוחות מלחמה

יום רביעי. המלחמה כאן.

ושוב נשמעות צפירות עולות ויורדות, כמו יללות התנים המפחידות מהוואדי, מקפיאות את הדם, אבל אתה יודע שזה אמיתי. וילל הסירנות שנשפך מכל הכיוונים, מזעיק אותך אל המקלטים והמרחבים המוגנים, אל אותם המראות, והקולות, ותחושות הפחד והחרדה וחוסר הוודאות שמתערבבות בגאווה גדולה והרגשת הביטחון בחוסנו של צה"ל וחיל אוויר חזק. יש על מי לסמוך. אבל מלחמה היא מלחמה, היא מלחמה, ואנחנו, העורף, שנתון להפגזת טילים יודע שאין מלחמות אנושיות, וזו, האיומה מכולן, מכוונת אל אוכלוסייה אזרחית, כולל נשים, ילדים, זקנים וחלשים, ופוגעת בחפים מפשע.

אבל כבר היו דברים מעולם, המלחמה הזו היא לא קיומית, נעמוד בה, וננצח בה, אם לא תעשינה שגיאות שמקורן בהתלהמות, התרברבות, ושיכרון הכוח, או חלילה מטעות אנוש.

מי ייתן ונדע לנצל את פירותיה להמשך מהלך מדיני נחוש, נבון ושקול לפני שנסתבך בבוץ הלבנוני שנית. (ירמיהו)

וְלֹא בְּמִקדָּש הָאֵש תִּתלַקֵּחַ,

וְלֹא עַל מִזְבֵּחַ תֹּעַל הָעוֹלָה:

צִיוֹן – כִּיוֹר אֵש, וְכָל בַּיִת – מִזְבֵּחַ,

וֵאלֹהִים יִראֶה לוֹ הַשֶֹה לְעוֹלָה.

(יאיר אברהם שטרן תרצ"ה)

התארגנות לשעת חירום

ברמת יוחנן פועלת ועדת ביטחון שבאחריותה הפעלת כל מערכות החירום המקומיות. הוועדה כוללת את :

אלישע שלם כמפקד הישוב, נני קוטלר, אודי פלד, ראובן עזריאלי, דניאל פרי, אבנר אחיטוב, נתי אבן דר, נעמי יפה, עדנה לקח.

ועדה זו מקבלת הוראות מפיקוד העורף, איש הקשר הוא נני קוטלר.

הוועדה שוקלת את הנתונים ומקבלת החלטות ברמה המקומית. היא ממוקמת בשעת חירום בחדר של מרכז המשק הצרכני דניאל פרי.

צוותי משנה:

* צוות רפואי באחריות מירי קירש

* צוות כיבוי אש באחריות אמציה כרמון

* צוות פינוי וחילוץ באחריות דורון יפה

* צוות כריזה באחריות אופיר מרציאנו.

* צוות לפעולות מיוחדות באחריות אמיר סלייפר.

הציבור נקרא להתייחס לשני מצבים:

במצב רגיעה (ללא אזעקה) - אנו נקראים לקיים אורח חיים רגיל, עד כמה שאפשר בסמוך המרחבים המוגנים.

במצב של צפירה עולה ויורדת – אנו נקראים להיכנס למקלטים או חדרי ביטחון עד צפירת ההרגעה, או לאחר חצי שעה מהשמע צפירת האזעקה.

מומלץ לעקוב אחר ההודעות בכלי התקשורת הממלכתיים.

האחריות לבתי הילדים מתחלקת בין נעמי יפה בגיל הרך, ועדנה לקח בגיל הנעורים. בשעות היום הילדים בכל הגילאים, באחריות מערכת החינוך, כולל בשעת אזעקה.

המקלטים פתוחים 24 שעות ביממה וכל מי שמרגיש צורך רשאי להיכנס למקלט.

אודי פלד.

שיגרת חירום במערכת החינוך

נעמי יפה משוחחת עם יורם לנקרי

על תיפקוד מערכת החינוך בשעת חירום

היום, יום רביעי, רצינו לשמוע כיצד מתפקדת מערכת הגיל הרך בהתאם למצב הבטחוני.

אנו נמצאים עדיין ב"שיגרת חירום", האומרת הפגזות ונפילות טילים, אזעקות, חוסר ודאות ואיום במלחמה.

מאז יום ראשון, אחרי האזעקה הראשונה נכנסנו לנוהל חירום. דבר זה אומר שבעיקרון, כל הילדים באחריות הוריהם, לכן ילדי החוץ לא מגיעים לכאן כרגע.

בכל ערב במשך השבוע, ניפגש צוות החירום בראשות אלישע שלם. אנו סוקרים את היום שעבר, ונערכים בהתאם ליום שלמחרת.

מיום שני אנחנו מנסים לשמור על שיגרה מותאמת למצב. לילדים מגיל 3 שנים ומעלה, גן וגנון נפתחו לפעילות, עם הצוותים הקבועים במהלך שעות הבוקר עד הצהרים.

היום נפתח גם "פעוטון רב גילי" . במידה והורים יהיו מעוניינים לשלוח את ילדיהם, והמצב יאפשר זאת, נמשיך במגמה זו.

מי מגיע כיום לעבודה בחינוך?

כרגע אנו מתבססים על חברות הקיבוץ, ומטפלות תושבות המקום, אך ברצוני לציין שישנן מטפלות שכירות שגרות בקריות והביעו את נכונותן לבוא לעבודה, דבר שעוזר לנו מאוד.

מה בנוגע לגיל הבוגר?

עדנה לקח, שרק נכנסה לתפקיד, החלה לארגן תעסוקה לילדים ופתיחת בתי ילדים מרוכזים לילדי א'- ו', וניסיון לפתוח מקום מרוכז לילדי ז'-יב'.

כיצד נוהגים בזמן אזעקה?

ההנחיות של פיקוד העורף, למיטב הבנתי, הן להישאר בבתים בצמוד לקירות פנימיים. ביום ראשון בבוקר עברתי בכל הפעוטונים והגנים והנחיתי את הצוותים בנוגע לנוהלים אלו, והחלטנו לגבי המיקום הבטוח לילדים בכל בית. עם השמע האזעקה ביום ראשון, באופן טבעי, נוצרה בהלה ולחץ והירידה הראשונה למקלטים לא הייתה מספיק מאורגנת. תוך זמן קצר, בעזרת הורים וחברים נוספים צויידו המקלטים במים, מזון ומשחקים.

כיום, לאחר שהסקנו את המסקנות הנדרשות, החלטנו שבמקרה של אזעקה, הילדים אשר מגיעים לחינוך יישארו בתוך הבתים ולא ירדו למקלטים, דבר זה מוריד את הלחץ של המבוגרים והילדים כאחד.

כמה ילדים נמצאים במערכת?

חלק מהמשפחות נסעו. עקב כך נמצאים כאן פחות ילדים. במערכת באופן כללי יש לנו 90 ילדים שלנו (כולל ילדי חוץ - 120 ילדים). בכל בית פתוח נמצאים כשליש מהילדים.

איזה מסר חשוב לך להעביר?

הדאגה לילדים ממלאת את כולנו. אנו דרוכים ומנסים לתת תשובות לילדים ולהורים.

הילדים הצעירים תלויים במבוגרים בכל המובנים. לכן חשוב מאד, שאנו ננהג באיפוק ובסבלנות, וניתן מענה מרגיע וסביבה תומכת לצרכים הרגשיים והפיסיים של הילדים.

בשלב ראשון , חשבנו שנכון יהיה לפתוח את גני הילדים, על מנת שההורים יוכלו לשלוח את ילדיהם לצוות המוכר והבטוח.

כבר היום, עקב האזעקות הרבות, המיומנות גדלה והידיעה איך להתנהג משרה הרגשה של ביטחון ויותר שליטה במצב.

אנו עושים את המירב כדי לפתוח את הפעוטונים והגנים, ומבקשים שתהיו עמנו בקשר בכל מה שנחוץ.

אנו חושבים על דרכי פעולה להתמודדות עם החרדות המלוות תקופה זו, ולעזרתנו עומד צוות מקצועי. הורים שזקוקים מוזמנים להיעזר בנו. נקווה שהשקט והשיגרה יחזרו מהר ככל האפשר, והדיווח הבא יהיה לא "איך התארגנו במלחמה", אלא, "איך בילינו בחופש הגדול".

שבת שלום..

דוח שבועי / א. פלד

יש מי שמנסחים את ההבדל בין דרך החשיבה המערבית, לדרך החשיבה המזרחית כך: "איש המערב הפוגש בעייה, חושב מייד איך לפתור אותה. לעומתו, איש המזרח הפוגש בעייה חושב איך לחיות איתה".

אולי גם מטעם זה, וכיוון שאנחנו חיים במזרח, שומה עלינו ללמוד לחיות עם כמה בעיות, שיתכן ואין להן פיתרון מן הסוג שפעם אולי האמנו בו, כגון: "זבנג וגמרנו", "יש לשים לדבר סוף", "רק תנו לצה"ל לנצח" וכיו"ב.

אין זה אומר חו"ח שעלינו לנקוט ב"שב ואל תעשה", ההיפך - ניערך כראוי ונעשה כל שביכולתנו, אבל זאת תוך ידיעה - נטולת תיסכול - שאנו עוסקים ב"הכלת הבעייה", "מיתון הבעייה", "צימצום הבעייה", דחייתה... וכו'. דהיינו לא בפיתרונה "אחת ולתמיד", אלא בדחיסתה למימדים "שאפשר לחיות אתם".

נראה ששמיעת צפירה וירידה למיקלט, הם בבחינת "חוויה מכוננת" בהתבגרותו של כל ילד/נער עברי במולדת המתחדשת.

לראשונה חוויתי זאת במלחמת השיחרור, כשהייתי בן שנתיים (לפני שפינו אותנו למוסד "אהבה"). פעם שנייה זה היה במלחמת סיני, כשכבר הייתי בן עשר. לפתע, באמצע הלילה, התייצבה לה המשחתת המצרית, ה"איבראהים-אל-אוואל", מול נמל חיפה והתחילה להפגיז.

והיום, מי היה מאמין, אני יושב בעת הצפירה ב"חמ"ל", הנמצא - איך לא - ב"בבית הביטחון" ("הבית על שתי קומות"), שנחנך בשנת 1935!!! כדי לעמוד איתן מול מתקפות האויב שהגיע מן הצפון הרחוק (ג'בל דרוז).

אני כותב היום,יום שלישי, ולא יודע איך יראו פני הדברים ביום שישי, בו יוצא לאור גיליון זה. בהנחה שאולי "זה" עוד לא יגמר, אני מפנה כמה עצות/בקשות דווקא "לאמיצים" שבינינו.

א. דווקא ההתרגלות לשיגרת האזעקות עלולה להיות מסוכנת, על התקן של "זאב...זאב...". "מותר" לפחד פחות מאשר בצפירה הראשונה, אבל לא על חשבון נקיטת צעדי הזהירות הנדרשים.

ב. המבוגרים אמורים "להתגבר" על פחדיהם, ולילדים יש "לגיטימציה" להיבהל ולקבל חיבוק מגונן מהוריהם. מי שנשאר תקוע וחשוף באמצע הם בני הנעורים, שכבר לא כל-כך "מותר להם" להראות סימני בהלה מחד, אבל עוד לא ממש בנויים להתגבר מאידך. אלה הם בבחינת "מי שאינו יודע לשאול", שעליו נאמר "את פתח לו", דהיינו, ההורה, המדריך, המטפלת – גש אליו, דובב אותו וחבק אותו.

ג. לממלאי התפקידים, מרכזי הענפים והציבור בכלל: או-קיי, אז "התפנקנו" קצת. לקחנו לעצמנו קצת חופשים, מוצדקים בתוקף הנסיבות. בכפוף להוראות הממוסדות המחייבות, צריך לחזור, אם לא לשיגרה, לפחות לתיפקוד ברמה המלאה ביותר האפשרית במצב.

המלחמה הזו עוד לא קיבלה כותרת, אבל כל "הגדוילים" כבר נתנו לה שם זמני: "מלחמת העורף", אז בואו לא נשבור להם את המלה..

זאת עבודה.

כל עבודה היא שליחות

המלחמה ש"נפלה" על דיוויד, ושעות העבודה והצילום שמתארכות מעבר לרגיל, לא ניכרים עליו, לא גזלו ממנו את חוש ההומור המיוחד שלו, הומור שמתאים למצב רוח הכללי.

את השיחה איתו הוא מתחיל, ולא במקרה, בסיפור על אותו אחד, תושב הצפון שהתאבד על פסי הרכבת בחדרה. למה דווקא בחדרה? כי הרכבת לא מגיעה בימים אלה לנהריה, רק עד בנימינה.

אחר כך, בין האזעקות שנשמעות מדי פעם, וה"בומים", הוא משתף אותי בחוויות ה"כיסוי" שעוברות עליו יחד עם אוריין זית בימים האחרונים. (ירמיהו).

איפה אתה מתרוצץ בימים אלה כשרובינו יושב במקלט או בממ"ד?

אני מכסה בצפון את הצילומים לערוץ 10, יחד עם עוד צוותים שירדו מתל אביב ומירושלים, בעצם מכל הארץ, תגבורת כדי שאפשר יהיה לכסות מקומות רבים ככל האפשר, כשאתה לא יודע היכן ייפול המטח הבא של הקטיושות.

ביום חמישי נסענו להיפגש עם הוריו של החייל החטוף מקרית מוצקין. בהתחלה המשפחה לא רצתה לדבר. רק לקראת הערב הם היו מוכנים לדבר. הם ירדו אלינו עם מסר ברור לממשלה, לעשות מעשה על מנת להביא לשיחרור החטופים.

בשבת לקחנו חלק בשידורים חיים מהגג בנשר, יש שם סניף של ערוץ 10 משם משדרים ראיונות עם תושבים ומומחים מקומיים והחומר עובר לתל אביב. סדר היום מתחיל מאוד מוקדם בבוקר ומסתיים מאוחר בלילה.

יום שבת היה עמוס ריצות אחר הנפילות, ההרגשה הייתה הרבה יותר מכבידה. עלינו לכרמיאל לכל היום. כמו שהגענו, נפל המטח הראשון. אתר הפגיעה הראשון היה קרוב מאוד לבתים, אבל עדיין בשדה בשטחים פתוחים. רצתי עם הכבאית ונכנסתי לשטח יחד איתם.

מה ראית?

הכל שרוף מסביב, אנשים מסתכלים בהלם, זה פגע מטרים ספורים מהבתים שלהם, שנפגעו מההדף.

היו נפגעים?

לא, לא היו נפגעים. היו כמה מוכי הלם וחרדה.

משם המשכנו למקום נפילת הטיל השני, הוא פגע במדרכה סמוך לגן ילדים. בגן כמובן לא היו ילדים, זה היה בשבת (וגם החופש הגדול). ממול היה בית כנסת, עשר דקות קודם הסתיימו שם התפילות, ובר מצווה שנערכה במקום. כל החלונות נופצו מההדף, נס שזה היה בשבת ושסיימו את התפילה. שם ראינו בפעם הראשונה את הנזק שגורמים הכדורים הקטנים בהם ממלאים את ראש הנפץ. התוצאה נראית כאילו קדחו במקדחה, מלא מלא חורים קטנים. אם היו אנשים בסביבה לא היה להם שום סיכוי...

יותר מאוחר הגיעה לשטח השרה יולי תמיר. הצגנו לה את הכדוריות האלה. כמו יתר חבריה, באה להשתתף, להזדהות, ולהרגיע, היא אמרה לנו: "עכשיו מוכרחים לספוג" . ואני אמרתי לה: "גברתי השרה, גם ספוג יכול לספוג רק כמות מסויימת של מים, כשהוא מתמלא, הוא לא יכול, גם אם הוא רוצה מאוד". והיא הסתכלה סביב ללא תשובה. היא באה לחזק, לא להתווכח, אבל גם... להפגין נוכחות תקשורתית. היא לא כל כך יכולה לעזור כי הבעייה הגדולה היא שעדיין לא הכריזו על מצב חירום. אם אין מצב חירום אפשר לפצות את האוכלוסייה האזרחית רק על הנזקים שנגרמים ישירות כתוצאה מפגיעת הטיל. הם לא יוכלו לקבל פיצויים על אובדן ימי עבודה ופרנסה. גם במפעלים המושבתים מאונס, אין חובה לשלם משכורות בגלל המצב. אנשים אלה יישארו מסכנים גם אחרי שעננת המלחמה השחורה הזו תחלוף.

ניסינו להגיע גם לבית משפחתו של החייל מהסטי"ל שנפגע. הם לא רצו לרדת לדבר איתנו. העיתונאים אמרו: "חבר'ה בואו נזוז מפה". רצינו לכבד את רצונם, הוא היה עדיין בגדר נעדר, למרות ששיערו שהוא נהרג ואין סיכוי שיחזור. באותו ליל שישי דווח בחדשות שהסטי"ל נפגע מטיל. קיבלנו את הידיעה וכבר ידענו שיש 4 הרוגים ושהתחילו לגרור את הסטי"ל לארץ. בינתיים סגרו את כל הנמלים, אין יוצא ואין בא. רצינו לקחת סירה לצאת לים ולצלם את ספינת הסטי"ל מגיעה לנמל. באחת בלילה מצאנו דייג אחד מעכו שהסכים לצאת איתנו לים. ניסינו לעשות שותפות עם הצוות של "מעריב", אבל הם קיבלו רגליים קרות. בסוף ירדנו מהסיפור.

נדמה לי שאתמול (יום ראשון), היה אחד הימים הקשים שלי מאז שאני מצלם. ישבתי בחד"א סיימתי לאכול, הייתה אזעקה ונשמעו בומים, קיבלתי טלפון לצאת לצלם.

ממי אתה מקבל את ההודעות אלה?

מהמערכת. יש לי ביפר שקשור גם למד"א, למשטרה, ולכבאים. ההוראות לאן ללכת באות ממערכת ערוץ 10. אמרו לרוץ או לחוף "שמן" או לביה"ח רמב"ם. חוף "שמן", היה יותר קרוב. הגעתי למוסך הרכבת ועדיין לא נתנו לעיתונאים להיכנס. בינתיים הייתה עוד אזעקה בחוץ ואנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. דובר המשטרה הכניס אותנו פנימה. נכנסנו וראיתי את

כל ההרס, הדם, ואת האנשים ששוכבים שרועים על הרצפה חלקם מתים וחלקם פצועים. החבלנים עדיין ניסו לברר איזה טיל זה היה. גם לזק"א עדיין לא נתנו להתקרב. את הפצועים פינו תיכף לשלושה בתי חולים. מה שנשאר זה הדם וההרס, ואנשים שמסתובבים חסרי אונים. תוך כדי נשמעה אזעקה נוספת, אנשים התחילו לברוח ולחפש מחסה. עמדתי וצילמתי וצילמתי ולבסוף יצאנו מהרחבה.

יש לכם קווים אדומים בצילום מראות קשים?

אנחנו לא מראים גופות, או חלקי גופות. גם לא הלוויות. אין טעם לזעזע את האנשים, זאת המדיניות של ערוץ 10.

ומה קורה בשאר הערוצים?

אני חושב שגם בשאר הערוצים יש כבוד לאדם לצנעה ופרטיות. יכול להיווצר מצב שאתה נמצא בשידור חי ומצלם, ובבית כלשהו יזהו גופה עוד לפני שקיבלו הודעה שהוא נהרג. בהחלט יש קווים אדומים. אתה מצלם מה שקורה מסביב כדי שאנשים ידעו מה קורה, לא על מנת להפחיד את האנשים. בסופו של דבר אתה צריך לעשות את עבודתך במקצועיות, בתנאים האפשריים. לא להביא מראות וכתבות צבע מעודדים, להראות שהכל טוב. זה לא המצב בזמן שלפניך שוכבים שמונה קורבנות. צריכים להראות את המצב כמו שהוא, אמין, כדי שגם מבחינת התקשורת שמגיעה מחו"ל, בכל הערוצים יראו מה באמת קורה,לא רק ב- C.N.N.

להם יש קווים אדומים?

פחות. אבל אתה לא יכול לשלוט בהם.

מבחינת הרגש, האם יש הבדל בין צילום תאונה, מסיבת סיום או מלחמה? או שאתה נאטם ריגשית ורק עובד?

כן. אני אוטם את עצמי ואני מצלם. זו עבודה כמו כל עבודה אחרת.

אתה רואה בזה שליחות?

זאת עבודה. כל עבודה היא שליחות. אני צריך שהלקוח יהיה מרוצה. במקרה שלי ערוץ 10..

פרוטוקול ועד הנהלה מספר 19/06

שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה : 13.07.2006

מספר חברי ועד ההנהלה : 11

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, איילת מאירוביץ, דניאל פרי, עדנה לקח, נתי אבן-דר, רפאל דינסטג, לינט חורש, ישי קציר, דוד דווידוביץ.

שמות הנעדרים מן הישיבה: עידו, יגאל.

סדר היום של הישיבה:

1. עידכון בקשר עם "המצב בצפון".

2. נופשון/פרוייקט קהילתי.

3. גידור/שמירה.

4. אישור מועמדות – משפחת סנאנס.

5. בטיחות בתעבורה וקנסות תעבורה.

6. החלפת יגאל אופק כנציג ציבור במזכירות.

7. שנת שבתון, משפחת רייזנר.

הוחלט.

1. בהשתתפות נני קוטלר נדון "המצב". נמסר שנערכת סקירת ריענון של המקלטים. נקבעה להיום פגישה בהשתתפות אודי,דניאל ונני לבדיקת כל ההשלכות.

2. הוחלט להזמין לדיון בשבוע הבא את יהודה טל וחברים מעוניינים נוספים, להציג עמדתם בעניין נופש בחו"ל. דניאל התבקש להכין הערכת עלויות.

3. בהשתתפות נני קוטלר הוחלט לבקש מנני להקים צוות שיכין הצעה לגבי תיגבור נושא השמירה והאבטחה בקיבוץ, לרבות: גידור, שערים, נוהלי שמירה ביום ובלילה וכיו"ב.

ההצעה, כולל הערכה תקציבית, תובא לדיון ואישור המזכירות.

4. הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את משפחת זיוה ואבי סנאנס למועמדות בקיבוץ.

המזכירות תקיים בהקדם דיון בנושא קליטה.

5. בהשתתפות אייל ברבר נדונו והוחלטו הנושאים הבאים:

א. הוטל על דניאל פרי ואייל להביא למזכירות הצעה לגבי הפרטת נושא תשלום קנסות בגין עבירות תעבורה.

ב. הוחלט שהקיבוץ לא יממן הוצאות משפטיות או אחרות בקשר עם דו"חות תעבורה שהוגשו נגד חבר או מועמד (לרבות בנים מועמדים), בגין נסיעה בתחום הקיבוץ ברכב ללא רישיון (כאשר על פי החוק נדרש רישיון לאותו סוג רכב).

6. לאור יציאת יגאל אופק לשליחות מטעם פלרם בארה"ב, תיכנס במקומו כנציגת ציבור
במזכירות יונת מולכו ("הבאה בתור" מבחינת מספר שניתנו בהצבעה לבחירת נציגי ציבור, בקלפי שהתקיים בתאריך 2.4.2005 ).

7. המזכירות אישרה את יציאת שלמה רייזנר, יחד עם אביטל, לשנת שבתון בארה"ב מטעם אוניברסיטת חיפה, החל מסוף אוגוסט 2006.

רשם – אודי.

אַל תִּשָּׂא לַשָּׁוְא

יָא נַסְרַאלָלה נַסְרַאלָלה נֹסְרַאלָלה

אַל נָא תִּשָּׂא לַשָּׁוְא אֶת שֵׁם אַלְלָה,

אֱלֹהֵינוּ שֶׁלָּנוּ, גַּם שֶׁלְּךָ כַּמּוּבָן

אוֹהֵב אִישׁ אֱמֶת, וּמְתַעֵב כָּל שַׁקְרָן.

אָז תֵּן אֲרוּחַת בֹּקֶר לְסַיֵּם כָּרָגִיל

טֶרֶם יִפֹּל פֹּה אוֹ שָׁם אֵיזֶה טִיל ,

אֶמֶשׁ נִרְאֵיתָ שָׁפוּף, כְּמוֹ נָפְלָה רוּחֲךָ

תוֹלְדוֹתֵינוּ מָלְאוּ צוֹרְרִים שֶׁכְּמוֹתְךָ.

עַל פַּרְעֹה וְיַאְסֵר יָרַד מָסָךְ שִׁכְחָה

בְּשִׁבְרֵי בֶּטוֹן יְכַסֶּה שְׁקֵדִי אוֹתְךָ

בֵּין מַטָּח לְמַטָּח צָרִיךְ לִשְׁאֹף רוּחַ

וְכּדַאי גַּם לִמְצֹא מַחֲסֶה בָּטוּחַ.

אַל תִּפֹּל רוּחֵנוּ לְתַּחְתִּיּוֹת בּוֹר

כְּמוֹ צָרוֹת אֲחֵרוֹת, גַּם אֶת זֶה נַעֲבֹר.

כְּבָר הָיוּ צוֹרְרִים עוֹטֵי גְּלִימָה וּמִצְנֶפֶת

וְהַיּוֹם מִשְׁכָּנָם תַּחַת מִרְצֶפֶת.

17/7/06 ראובן עזריאלי

קרן מילואים עידכון

בימים אלו חולק לחברים בעלי חשבון בקרן דו"ח יתרה כספית ל 30.6.06.

להלן הבהרות:

תשואת הקרן בתאריך זה משקפת מצב נקודתי (לתאריך 30.06.06) בלבד, שנגרם ממצב ההשקעות שבוצעו בקרן.

מהלך ההתנהלות של רמת-יוחנן הוא כדלקמן:

א. רמת-יוחנן התחייבה לתשואה מינימלית שנתית של הצמדה למדד + 2.5% ריבית, ועד למקסימום שתניב הקרן. התשואה הזו תהיה מובטחת בעת משיכת הכספים בלבד.

ב.התחייבות זו שרירה וקיימת עבור כל מי שהפקיד בקרן החל מיסודה ובמשך השנה הראשונה, דהיינו מ - 1.10.05 ובמשך הזמן מאז ועד 30.09.06.

ג. עד לתחילת ספטמבר 2006 תוגש לחברים הצעה מעודכנת, הכוללת אפשרויות לתשואה, אפשרויות הפקדה ומשיכה והיבטים נוספים. לאחר דיון בהצעה והחלטה, היא תופעל החל מ - 01.10.06.

לכל מי שיש שאלה, תהייה או התלבטות נא לפנות לח"מ.

בתודה ובברכה, נתי אבן-דר כגזבר רמת יוחנן.

לתשומת לב החברים

עם כניסתם של נתי אבן דר ואבנר אחיטוב לתפקידיהם להלן כמה שינויים:

אבנר ונתי ישבו בשני המשרדים הצמודים למשאבי אנוש (איפה שעידו ישב).

ענייני המזכירות שלהם – באחריות עירית. גם מזכירות משאבי אנוש נשארת בידי עירית.

מספר הטלפון החדש של עירית 9540 (המספר שהיה של מזכירות ההנהלה הכלכלית)

מספר הטלפון של אבנר 9582 (המספר שהיה של עידו)

מספר הטלפון של נתי 9662

מספר הפקס' של עירית 9595

מספרי הטלפון של אילת מאירוביץ ושחר צור נשארים כמו שהם. כמו כן במש"א נשאר גם הפקס' שמספרו 9525.

איחולי הצלחה לכולם..

על מלחמה ושלום / יוחנן קרוא

ענני המלחמה החולפים מעל ביתנו, משנים סדרי עדיפויות ופרופורציות. אך לכשיחלפו במהרה – אמן! נשוב מן הסתם לעסוק בעניינינו המקומיים. לקראת אותם ימים מיוחלים, אני מכוון שורות אלו.

נושא השיכון היה מאז ומתמיד טעון ורגיש במימד האישי והציבורי. בשל כך הוא "זכה" למקום גבוה בסדר יומנו, כמו גם במערכת ההקצאות הכלכליות. העובדה שזכיתי, יחד עם חברים רבים נוספים, לפיתרון בעיית הדיור בהתאם להחלטות הקיבוץ, גורמת לי אישית רוב נחת, אבל גם אי- נוחות עמוקה בשל פערי שיכון המתרחבים במקום להצטמצם, ושל החלטות שאינן בקצב ובאחריות הנדרשת.

אינני בקי בפרטיה של סוגיה זאת, אשר לבטח אינה פשוטה. עם זאת, אין בכך משום מתן פטור מפיתרונה המהיר. לפחות על פי מבחן התוצאה - לא ניתן לדעתי לאתר התקדמות מספקת לקראת הפיתרון. זאת, למרות משך הזמן החולף והצוותים שעסקו, ועדיין עוסקים בכך.

האחריות הציבורית לביצוע החלטת האסיפה בעניין דיירי השלישיות ו"החבורה", מוטלת על המזכירות. עליה לתת לדיירים, כמו גם לכלל הציבור, תשובות מלאות וענייניות.

אין מקום וצורך להתלבטויות בסיגנון אחר, סיגנון הזר לנו.

אין מקום גם לשפוט את תגובות הדיירים. לא זה העניין, ואין הם ראויים לכך. נהפוך הוא – יש לציין לשבח את סבלנותם, כל עוד לא נמצאנו לקראת השלמתו של הסדר דיירי בתי הקומותיים.

מאחר שלא בידי הדיירים נתון הכוח ונתונה הסמכות, חייבת המזכירות לקבל את ההחלטות הנדרשות בהתאם, תוך הבאתן לדיון והכרעה ציבורית כמקובל. זאת, גם אם ידחה בשל כך עיסוק בשאלות יסוד כגון הפרטת ענף הבגד...

דחייה נוספת תפגע לא רק בדיירים, אלא, ראשית כל, בפעולה המוסדית, וביכולתה של המזכירות לקדם ולממש את מדיניותה. התנהלות שכזאת עשויה לשוב ולגבש מתן מענה חוץ מוסדי, כמו "צוות אלישע" שפעל לאחרונה לבחירת ממלאי תפקידים. אני מזהה כאן מוקד אמיתי של בעייה, וממליץ למזכירות להיות מודעים לה ולאחריותם הציבורית. בידיכם הכוח, הסמכות, האחריות, והמחוייבות, אנא ממשו אותה..

שלישיות צפון – עובדות ופרשנות / מאיקה יפה

ב"ברמה" מהשבוע שעבר, דיווח אודי בקצרה על המימצאים המסכמים, של הצוות שבדק בדיקה מחודשת את מבנה הקונסטרוקציה בחמשת בתי השלישיות צפון. אמנם לא הייתי בפגישה, אך קיבלתי דיווחים וסיכום כתוב ממה שנאמר בה, כולל מאודי עצמו.

אודי, לצערי, דילג בדיווח על שלב המימצאים והעובדות, ועבר ישר להערכת המשמעות של המימצאים, שהינם עדיין בחזקת משאלות לב, ולא נשענות על תיכנון קיים.

להלן הממצאים כפי שידועים לי, והמשמעויות מאותן העובדות לפי פרשנותי שלי.

הממצאים שהם העובדות המוסכמות על כולם:

א. לא ניתן להעמיס ולבנות על גג המבנים הקיימים קומה שנייה.

ב.לא ניתן לפרק את קירות הדירה האמצעית הגובלים עם דירות הקצה. ניתן לכל היותר לפתוח בהם אי אלו פתחים.

המשמעויות:

א. האפשרות ליצירת קומה שנייה שאודי מדבר עליה, היא בפועל הלבשה של מבנה חדש על מעטפת הבית הקיים, עם יסודות ועמודים חיצוניים, שעליהם יונחו פלטות של בטון מוכן כריצפת הקומה השנייה. מצב שכנראה לא יאפשר מעלה מדרגות פנימי, שהוא חלק מהגדרת דירת הסטנדרט ברמת יוחנן.

ב.לאור מגבלת הטיפול בקירות דירות האמצע, האפשרות להשתמש בחלל דירת האמצע כחלק מדירות הקצה, נעשה מסובך עד בלתי סביר מבחינת התוצאה המתקבלת.

חשוב שהציבור יידע, שמימצאים אלה משנים לחלוטין את הנחות היסוד שבאו לביטוי בתקנון שקיבלנו לגבי סוג דירות זה, ולכן גם סביר שיצטרכו לקבל פיתרונות והחלטות שונות מכפי שקיבלנו לגביהם בעבר.

אני מצטרף לאודי בכך שנכון שהנושא יידון בפורומים המוסמכים ביעילות ובמהירות, ויובא במידת הצורך גם להחלטות באסיפה..

כשר, או טרף, חלילה? / איתן שטייף

אני מלא הוקרה ליכולתו ולכושר החשיבה והניתוח של פרופ' כשר, ואציין מדוע לדעתי לא תצלח פעילותו אצלנו: כדי להביא ציבור ל"הגדרה עצמית", יש צורך בהנהגה אחידה בעלת כיוון נתון, שמחפשת דרך לגרוף תמיכה ציבורית לרצונה. בלי זה אין כל יכולת לגבש כיוון, אלא לכל היותר לעמוד על רצונם של פרטים, ולנסות לחפש מכנה משותף רחב ככל שניתן (שמטבעו הוא דליל יותר ככל שבסיסו מתרחב).

אינני בטוח שאני יודע מה דוחף את איילת מאירוביץ, ואת תומכי/אוהדי הפנייה אל כשר, אבל דומני כי יש בכך שגייה באשליה ש"כוח עליון" יוכל לתת תשובה לשאלה שלא בדיוק נשאלה, והיא לכאורה השאלה "מה קרה לנו?", או אפילו "מי אנו?". ובנוסף - התקווה כי אם נדע מי אנו, נבין ממילא מה עלינו לעשות, מה נכון ולא נכון, וכן הלאה.

והרי הבעייה היא בהגדרת השאלה. המזכירות לא טרחה כלל בניסוח, או בהתייחסות אל

השאלות המרכזיות האמיתיות (שכל אדם שואל עצמו כל הזמן): מה אנו רוצים? לאן אנו הולכים? מהו יעדנו, בטווח קצר וארוך? ואז – "אילו צעדים נעשה כדי להתקדם לאותו יעד?"

לעניות דעתי, אין חשיבות להגדרה העצמית בנוסח "מי אנו", מכיוון שהמשמעות היחידה להגדרה זו תהייה השאלה הבאה: "נניח שאנו כאלו וכאלו וכאלו, אז מה?", "מה הלאה?" ובנושא זה בדיוק, אני חלוק עם מחפשי הבירורים עם אסא כשר.

אין לי עניין בשאלה הראשונה, אלא רק במשמעות המעשית - ביצועית שנובעת ממנה, ולזו לא תהיה תשובה כל עוד לא תגיע ההנהלה הנבחרת, בתוך עצמה, להסכמה מנוסחת כיאות, כי כזה וכזה הוא היעד הרצוי, וכי כזו וכזו הדרך להתקדם אליו.

האם המזכירות מסוגלת לכך?

ואולי עדיף לזמן ל"הרצאות אורח" למשל את אמרי רון (שיתופיים) ואת נתן טל (דיפרנציאליים), כדי להציג לפני הציבור כיוונים, שיקולים, שאלות ודרכי פיתרון.

ואציע מצדי מספר שאלות בנושאים "שאינם אקטואליים" אבל מעסיקים את רוב החברים, והם אלו שיקבעו את עתיד הקיבוץ ואת עתיד החברים, בטווח הנראה לעין:

א. הפרטה - עד היכן? רק צריכה? כל הצריכה? גם הייצור/תפוקה? עד היכן? הבהרה: אנו באמצע הדרך, ויש מקום וצורך לבחון האם ועד כמה להמשיך.

ב.שכר דיפרנציאלי - עד כמה? איזה היקף? הבהרה: במציאות יש חוסר מידתיות בין שיוויון /פריון / תמורה. לאן להתקדם?

ג. שיוך – עד כמה? דירות או גם נכסי ייצור? במלואו או חלקית. הבהרה: האם יש בשיוך מתן תשובה לצרכים ולרצונות? באיזה כיוון?

ד. תמיכה בנזקקים - עד כמה? באיזה היקף? הבהרה: ברור שיש צורך להגדיר, תחומים וגבולות..

קרואטיה 2006

נווה כהן

השבוע חזרתי מאליפות אירופה לצעירים שנערכה בעיר הנמל ריאקה שבקרואטיה ,אליה הגיעו הספורטאים הצעירים של הTOP האירופאי.

לפני כחודש וחצי, בתחרות שנערכה בעמק הירדן, קבעתי את הקריטריון. כשנודע לי לראשונה שאני נוסע לתחרות בחו"ל הייתי ממש נרגש... בכל זאת, תחרות ראשונה בחו"ל ועוד אליפות אירופה! מאותו רגע , האימונים הלכו והתעצמו לקראת הנסיעה לתחרות.

התחרות בה השתתפתי היא מירוץ שליחים. כל מדינה באירופה שולחת 3 נציגים, שכל אחד מהם עושה טריאתלון מלא אך מקוצר, בקצב מטורף (שחיה 300 מ', אופניים 8 ק"מ וריצה 2 ק"מ).

יום לפני הטיסה אירגנו את הציוד, כאשר הפרוייקט הגדול והמורכב היה פירוק האופניים, עטיפת השלד והגלגלים בניילון עם פקפקים, למניעת פגיעה בזמן ההובלה במטוס, והכנסתם לתיק מיוחד לאופניים, אותו שכרנו לצורך הנסיעה. (מזוודה קשיחה ומיוחדת שעולה 4500 ₪!)

המראנו מנתב"ג , הטרמינל החדש (הטיסה השנייה בחיי), ביום שני לפנות ערב.

לאחר טיסה של שלוש וחצי שעות, נחתתי על האי KRK, המתחבר בגשר ארוך לריאקה שבקרואטיה. איתי יחד היו עוד 11 ספורטאים המייצגים את ישראל ו - 3 מלווים, ביניהם מאמן הנבחרת.

העמסנו את האופניים והמזוודות ועלינו לאוטובוס לעבר המלון בו נשהה למשך כל השבוע.

בוקר יום שלישי. קמנו מאוחר יחסית, בלי אימון בוקר בגלל ההגעה המאוחרת למלון בלילה. הלכנו לאכול בחדר האוכל, ורק אז הבנו באיזה מלון מדהים אנחנו נמצאים, או, כהגדרת חברה אחת בנבחרת: "סוף!!".

את שעות הצהריים העברנו בהרכבת האופניים שלנו, שפורקו ונארזו לפני הטיסה.

יצאנו לאימון ראשון ביום שלישי בשעות הערביים.

המלון באופאטיה, היה ממוקם כ- 6 ק"מ מאיזור התחרות. יצאנו ברכיבה לעבר מסלול האופניים. אחרי הכרה קצרה עם המסלול, עשינו עצירה, ומאמן הנבחרת הסביר לנו קצת על האיזור בו יהיה שטח ההחלפה (המקום בו מבצעים את ההחלפות ממקצוע למקצוע).

חזרנו למלון וסיימנו את היום הראשון בקרואטיה.

כך היה לאורך 4 הימים הבאים, עם לפחות 2 אימונים בכל יום.

הכרנו את מסלול השחייה ותירגלנו זינוקים למים. במסלול האופניים המשכנו לעשות הקפות, ולהכיר כל פנייה, קטנה או גדולה, כל בור בצידי הכביש ואת כל המקומות בהם ננסה "לברוח" למתחרים בזמן התחרות.

מסלול הריצה היה ק"מ הלוך- בעליה, ק"מ חזור- בירידה. האימונים במקום היו רוויים בהדמיות איך זה יהיה ביום ראשון- התחרות... "בקטע הזה אני אהיה קצת בפיגור בטח אז כדאי לי להגביר את הקצב" וכל מיני מחשבות שונות ומשונות.

ביום שישי קיבלתי את שקית התחרות בה הייתה חולצה, חוברת אודות התחרות, ותג עליו רשום שמי באנגלית ובגדול כתוב ATHLEAT.

כבר יומיים לפני התחרות התחילו לעשות לנו שיחות מוטיבציה וכדומה, והאימונים ירדו בעצימותם. בדרך כלל מקובל להפחית בעומס כשלושה ימים לפני תחרות חשובה, כך שביום שבת, עשינו אימון שחייה מינימאלי בלבד.

לילה לפני התחרות והמחשבות לא מפסיקות... כל הזמן חושבים על הכל, וכל תסריט אפשרי עובר בראש... נכנסנו למיטה יחסית מאוחר, בגלל שהזינוק שלנו למחרת בבוקר יהיה יחסית מאוחר, בשעה - 10:30. בשעה 9 בערב יש כיבוי אורות, אבל המוח לא מפסיק לפעול ונראה לי שנרדמתי רק באיזה 10 וחצי...

יום התחרות

ישראל מתייצבת עם 2 שלשות- שלשה של הגדולים יותר (בני 17) ושלשה של הקטנים יותר (בני 15) בה זינקתי ראשון.

קמנו בשעה 8:00, 8:30, אכלנו ויצאנו ברכיבה על האופניים לכיוון אתר התחרות.

הגענו ל "צ'ק אין"- שם התבצע הרישום האחרון וחולקו לנו כובע הים של התחרות והמספרים לאופניים. בנוסף, הראשון מכל שלשה קיבל צ'יפ (שבב אלקטרוני שמודד את הזמנים בתחרות).

בכניסה יש בדיקת קסדה תיקנית ואופניים ונכנסים לשטח ההחלפה, שהיה סטרילי יש לציין.

השלשה שלנו קיבלה את המספר 3 לכן מוקמנו בקצה שטח ההחלפה, שהיה מרופד כולו בשטיח אדום יפה. הכנתי את הנעליים והקסדה, בדקתי בדיקה אחרונה שהכל כשורה ויצאתי לעבר חוף הים- לזינוק. אחרי שחיה קצרה לחימום במים הקפואים, יצאתי לאיזור הכינוס בו מסדרים את המתחרים על הפונטום (רמפה ממנה מזנקים לים).

הכרוז הכריז: "Israel" ואני ירדתי לפונטום בהתרגשות רבה, אבל למען האמת פחותה ממה שתיארתי לעצמי לפני כן. כנראה שהייתי כ"כ מרוכז שהלחץ לא היה ממש חשוב...

אחרי שאחרון המתחרים הגיע לפונטום, המזניק אמר: take your marks... ואז נשמעה הצפירה... הכל קרה כ"כ מהר והנה אני אחרי 50 מטר בערך, כשאני מעביר ידיים בלי לדעת ולהבין מה קורה מרוב מכות, הבועות והאדרנלין... לבסוף הבנתי שאני עם החבורה המובילה והגברתי קצת קצב כי ידעתי שבלי שחייה טובה- אין לי מה לחפש...

יצאתי תשיעי מהמים, 8 שניות אחרי הראשון.

פתחתי בריצה מהירה לכיוון שטח ההחלפה, שמתי את המשקפיים, רכסתי את הקסדה ויצאתי לדרך... תוך כדי הרכיבה, מכניסים את הרגל לנעלי הרכיבה המחוברות לפדלים מבעוד מועד. המטרה היא שבסיבוב הפדלים, אוכל לנצל גם את המשיכה כלפי מעלה. הכל הלך, חלק ואת חלק הרכיבה הראשון הובלתי כדי להגיע לארבעת הספורטאים שהיו טיפה לפנינו. את שאר הרכיבה העברתי ברכיבה בחלקו השני של הפלוטון (קבוצת רוכבים גדולה שעיקרה הוא שהרוכבים הקידמיים חוסמים את הרוח לאלה שמאחוריהם). חשוב להזכיר שהיינו בערך 12 ספורטאים באותו הפלוטון. אני בהקפה השנייה ויש פריצה, מישהו ניסה "לברוח" לפלוטון. כמובן שמיד כל היתר מנסים להדביק את הפער וזה מצריך ריכוז אדיר ומאמץ רב... סוף סוף הגענו אליו אבל זה לא אומר שמפסיקים לעבוד... רוב הרכיבה הייתי על 38 קמ"ש.

הגעתי ל - 500 המטרים האחרונים של הרכיבה, חלצתי את נעליי הרכיבה תוך כדי רכיבה במהירות גבוהה. יחד עם כל הקבוצה ירדתי מהאופניים ורצתי עם האופניים בידי בתוך שטח ההחלפה לכיוון הנעליים שלי. הגעתי, הנחתי את האופניים, הורדתי את הקסדה, ונעלתי את נעלי הריצה. ובכן, זה לא כמו שאתם בטח חושבים... לא מתיישבים, שמים גרביים, מכניסים רגל... עוד רגל... קושרים שרוכים... בטריאתלון כל שנייה קובעת!! בעמידה מכניסים את כף הרגל לנעל, בנעל יש גומי במקום שרוכים (לא צריך לקשור) וישר יוצאים לריצה!

התחלתי את הריצה בטירוף... כל הקהל עודד והכרוז התלהב ... מדהים. חברי המשלחת עודדו אבל אני ממש לא שמעתי... המוח שלך במקום אחר, שומעים משהו סלקטיבי, פשוט צעקות. תחילת הריצה הייתה בעלייה כאמור. נצמדתי למתחרה רוסי ואת הדרך הלוך רצתי איתו. באיזשהו שלב הגיע חבר, כנראה מהמשלחת הרוסית, ורכב לידנו... כל הדרך הלוך מה ששמעתי זה:"דווי!!! דווי!!! דודודודווויי!!" הגעתי לנקודת הסיבוב והרוסי קצת ברח לי. את 500 המטרים האחרונים רצתי בספרינט, אני לא יודע מאיפה באו אלי הכוחות... מטרים אחרונים, נתתי כיף לחברי לנבחרת טל כהן, ובזאת סיימתי את התחרות... את המקצה שלי, זאת אומרת מאלו שזינקו ראשונים, סיימתי במקום ה - 14 מתוך 26 ספורטאים עד גיל 17.

את התחרות כולה, המצטבר של כל השלשה שלי, סיימנו במקום ה - 21. המטרה של תחרות זאת הייתה לצבור כמה שיותר ניסיון, וללמוד כמה שאפשר לתחרויות הבאות בחו"ל. ספגתי את האווירה, ראיתי את הרמה, יש לאן לשאוף... אני מרוצה מאוד שעשיתי תחרות טובה, אבל כל זה לא היה מתאפשר ללא תמיכת הנהלת הקיבוץ במימון הנסיעה, וזה המקום להגיד תודה גדולה, כי רק פירגון ותמיכה בעתיד הספורטאים הצעירים עשוי להביא להצלחתנו.

תודה לנירית וקארין מאמנות השחייה שלי, לרהב שמדריך אותי בריצה ותודה למשפחתי ובמיוחד לאבי, שטורח רבות למעני.

אכן יש לנו הרבה ללמוד ולהשתפר בזירה הבינלאומית, אך יש ויש לנו במה להתגאות!

תמיד אשאר קיבוצניק וישראלי גאה !!!.

וקטיושה אז יצאה לשוח... / ירמיהו

אני יהודי חרד, סומך על סייעתא ד'שמייא, אבל לא עד כדי כך, שהרי מי לידי ייתקע שדווקא מהכיוון ההוא לא תעוף עלי אחת מ - 12,000 הכולרות שיש לו לנסראללה, ישר על חדר הדפסות? אסור לזלזל.

אי לכך ובנחישות הראויה, שרל'ה ואני נערכים למתקפת הטילים. לאט לאט אנחנו "נאטמים" בתוך ה"מרחב המוגן" שלנו במשרד, ובו זמנית, ממשיכים להוציא את העלון, בלי מורא ובלי משוא פנים. בחירוף נפש, אפשר להגיד.

הנה למשל, כל חלונות המשרד ממוגנים היטב בלוחות פלסטיק של פלרם בלתי חדירים. עובדה, מזה חמש שנים אף טיפת אוויר לא נכנסה פנימה. עם זאת, אנחנו לא מחכים עד שפיקוד העורף יכניס את "עמישראל" לפאניקה ברגע האחרון, מבעוד מועד הדבקנו עליהם פסים של נייר דבק, שתי וערב, שיהיה... שמא בכל זאת... מי יודע? תמיד יש הפתעות.

בשעות הבוקר הקרירות, אנחנו חופרים שוחות אישיות סביב הבית להגנה היקפית. אולי נמצא שם בהזדמנות זו, איזה "סליק" ישן עם רימוני מילס ל"שעת אש", או בֶּזָה, או את ה"טרי אינטש" שהלכה לאיבוד לישראל פייגין ב - 48'.

אחר כך, בשעות הצהריים החמות, אין חוכמות, "אין פטור" מנעליים, את הסנדלים הִטמנו ל"ימים אחרים", לכשירווח. מה שבטוח בטוח, אמציה אתה יכול להיות שקט!

במצרכים חיוניים לא חוסכים. קנינו בשפע, על אף ש"תקציב הקפה" שאודי הקציב לנו מסתכם ב-30 ₪ לחודש בלבד!!! כשמתכוננים למלחמה לא מדקדקים בקוצו של שקל. פינינו את כל הארונות מניירות וקרטונים ושאר דברים לא נחוצים, והכנו מקום לשקיות ה"במבה", בקבוקי המים, ושאר נישנושים לעת צרה. שנאמר: העם צועד על קיבתו...

חברת החשמל כבר הוכיחה לנו לפני חודש ש"קשה" לה לעמוד בביקוש בימים רגילים, על אחת כמה וכמה בימי מלחמה. גם לכך נערכנו, שכרנו מהשכנים ב"הגברה" את הגנרטור הקטן שלהם למקרה חירום, ובמקביל הכינונו גאזיה וערכת קפה אם נאלץ לארח "פליטים". רק שלא יעזו לבוא בלי נעליים גבוהות . אמציה, אתה תאהב את זה...

אשר להיגיינה אישית, אז ככה, גם על זה חשבנו, השקענו בעזרים טקטיים, השקענו במקלחות... יש לנו שתיים. נוכל לעשות את זה גם ביחד וגם לחוד, לא נעשה מזה עניין. אם יהיו "פליטים" נוספים מאיזורים מוכי טילים, אפשר יהיה לחשוב גם על שלישיות או רביעיות, ואולי נפתח מחדש את המקלחת הציבורית... (ובמחשבה עיסקית קדימה, למה בעצם שלא נפתח "חמאם" עם שירותים נילווים, ל"שיחרור לחצים"? נראה, תלוי במצב). אבל שיהיה ברור לכולם: כמו שלא מורידים נעליים ב"שעת אש"? קל וחומר תחת זרם המים... אמציה אתה יכול להיות גאה בנו...

עכשיו אנחנו מוכנים. יונקים בצמא את ההוראות של פיקוד העורף, הולכים בשפיפה ליד החלונות והפתחים האחרים, פינינו קיר מיוחד, ושולחן כבד במיוחד, שנוכל לשכב מתחתיו בזמן ששומעים "נפילות", וגם... מי שלא זוכר את עברו, אין לו עתיד, אנחנו לא שוכחים ולא לוקחים סיכונים מיותרים, בדקנו היטב את ערכות האב"כ, את המסכות, ולא פחות חשוב – את מזרקי האטרופין, הם אמנם כבר לא כל כך חדשים, התאריך פקע במלחמת השיחרור, אבל נסתדר. (מקסימום נעשה בהם שימוש חוזר ל"חומר טוב" אחר...)

אם לא ניפול חו"ח חללים על המשמר בהגנה על חופש הביטוי, נצטרך כמובן איכשהו ל"הרוג את הזמן", ובכן, גם על זה חשבנו, יש לנו במחשב משחקים בשפע, וגם... ר"ל, אתרי הסקס בהישג עין. אפשרות נוספת היא להשתעשע ב"הסנפה" רצופה של פרשני התיקשורת חמורי הסבר, ובעיקר של הפוליטיקאים וה"מומחים", שכבר אין להם סבלנות לחכות עם ה"ביקורת הבונה" שלהם שהמלחמה תיגמר, "עמישראל" חייב לדעת "מה, ואיך, וכיצד, הם היו עושים זאת יותר טוב".

אז בינתיים עוד לא קרה כלום. מחכים... מחכים... שומעים את ה"בומים, וצופים בעיניים כלות ובקנאה בשכנים ש"חוטפים", במראות ההרס והדם ושואלים את עצמנו: מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? ואין ואין עדיין... למה-מה? מה קרה? למה רק להם? לא מגיע גם לנו משהו? טיל טילון, טילונצ'יק...? הנה עוד מעט תיגמר המלחמה... הלשווא עשינו את כל ההכנות? הלחינם לא חלצנו את נעלינו ימים כה רבים? הוי, הוי, אמציה, האמנם הכל היה לשווא?

אתמול הצלחתי סוף סוף ללמד את שרל'ה איך מרכיבים את המסכה על הפנים בלי להרוס את התסרוקת. אחרי התירגולים הרבים נראה שהיא מרגישה בה די נוח... וגם אני כבר התרגלתי. וכך, שנינו, לובשי חול וחגור וכבדי נעלים, (אמציה...) ממשיכים לדווח באומץ לב על מצב האומה בזמן אמת. באיזולציה מוחלטת: בשכיבה מתחת שולחן כבד, ליד הקיר המוגן, רחוק מהפתחים, ארוזים בתוך המסכה והנעליים, ככה, כמו שאנחנו, כבר עשרה ימים... מוכנים לרע מכל. כמה ששרל'ה מנסה להסביר לי שאולי קצת הגזמנו, אני בשלי: אין לקחת סיכונים מיותרים, כל עוד לא קיבלנו הוראה מפיקוד העורף על הרגעה, אני לא מאמין לאף אחד! אני לא פראייר!!!.

מה שבטוח בטוח.

אז חביירים, אם במקרה תיגמר המלחמה ואנחנו לא נדע, תודיעו לנו בבקשה. אנחנו בממ"ד! לא זזים מהמשמרת... העלון יצא ביום שישי באש ובמים. .

שמירת ציוד תרבות

אנחנו משקיעים כל שנה סכומי כסף גדולים בהשלמת וחידוש הציוד המשמש לאירועי תרבות ושמחות פרטיות. ציוד זה מאופסן ומתוחזק במחסן ועדת התרבות, באחריות דרור שמעוני.

ללא בקרה ואחריות על הציוד, נוצרים חוסרים שלא ניתן להשלים אותם. כדי למנוע זאת, הוחלט שקבלת והחזרת הציוד, יהיו אך ורק בנוכחות דרור, ויחייבו את המקבל לחתום על הציוד והכמות (מספר הפריטים) שנלקחו על ידו.

החזרת הציוד תהיה אף היא בנוכחות דרור.

החברים הזקוקים לציוד כלשהו ממחסן התרבות מתבקשים לתאם עם דרור מבעוד מועד, את זמני קבלת הציוד והחזרתו.

חברים שלא יחזירו את כל כמות הציוד שקיבלו יחוייבו בעלות הציוד החסר.

דניאל פרי. .

יחד עם החניכים, המדריכים, קיבוץ מצפה שלם והמשפחה,

אנו מרכינים ראש וכואבים

על מותו של נמרוד כהן ז"ל שנהרג בפעילות מבצעית.

נמרוד כהן ז"ל היה בשנה שעברה, לפני גיוסו לצה"ל,

כמדריך ב"מחנות העולים" ברמת יוחנן.

יהי זיכרו ברוך.

חוברת זיכרון לציפי ז"ל

ביום השלושים למותה של חברתנו ציפי שטפנסקי ז"ל, יצאה לאור חוברת לזיכרה.

ניתן לקבלה במכון להווי ומועד.

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

הגהה – אורה שורר

שבת שלום !!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן