עלון
שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75
מס 1520 י"ח
בתמוז תשס"ו 14.7.06
יום רביעי. שוב ניצתת האש בגבול,
מאיימת לכלות כל חלקה טובה של שפיות. שוב מתלהמות הרוחות, שוב מגייסים מילואים, שוב
חוזרות למסכת חיינו תמונות קודרות מן העבר, של חרדה, של דאגת הורים לבניהם, של
נשים לבעליהן, של חוסר אונים, ובשורות איוב, ומשפחות שעולמן ייחרב, והרגשה מחורבנת
של השלמה עם המציאות האכזרית והבלתי אפשרית של המזרח התיכון. אבל אולי גם ניצוץ של
תקווה חדשה שמשהו בכל זאת ישתנה הפעם... מה נותר לנו?
רק לבקש עוד ועוד
ועוד, יחד עם כל בית ישראל: שובו
בשלום!
רחל שפירא
דוח שבועי /
א.פלד
נופשון:
ב"ברמה" מיום 16.6.06
התפרסם פרוטוקול המזכירות בו נרשם: "סוכם לבדוק בדרך של הרשמה, קיום נופש
לחברים השנה בשני אתרים: תל אביב וירושלים. בנוסף לקיום הנופש, תנוצל יתרת התקציב
לביצוע 'פרוייקט קהילתי' שעליו יוחלט".
הפירסום ב"ברמה" נעשה באופן
שוטף, על מנת לערב את החברים במידע כאשר מדובר בהחלטות מזכירות, ולאפשר בקשות לדיון חוזר בהן, או להגיש עליהן
ערעור באסיפה.
הרחבה: בתקציב הקהילה שאושר לשנת 2006 תוקצב
250,000 ₪ לאירוע קהילתי.
המחשבה הייתה לקיים "נופשון
שנתי" כמקובל, אבל במתכונת מורחבת, שתאפשר עיבוי הנופשון, שיערך במתכונת
הרגילה של סוף שבוע בבית מלון, בפעילויות תרבות / בידור נוספות. לכן במקום סכום
המתאים לקיום נופשון רגיל ( כ- 150,000 ₪ ) הוספנו סכום של 100,000 ₪.
התקבלו פניות של חברים שביקשו לשקול
אפשרות להשתמש בסכום הנוסף של כ- 100,000 ₪. הנ"ל להשקעה ב- "נכס בר-
קיימא" שיישאר לאורך שנים. (ולקיים הנופשון במתכונת הרגילה).
דעה זו קיבלה חיזוק במזכירות, ובאה
לביטוי בהחלטה שהתפרסמה ב"ברמה", וצוטטה לעיל.
העוסקים בנושא התכוונו לתלות השבוע על
הלוח את ההרשמה לנופשון בארץ, אבל הקדים אותם יהוד'לה בעצומתו לגבי קיום הנופש
בחו"ל.
נראה לי שיש לראות את "עצומת
יהוד'לה" כבקשה לדיון חוזר במזכירות, או ערעור על החלטת המזכירות (מה שניתן
כמובן לעשות גם בדרך המקובלת) ואכן אביא הנושא לדיון חוזר.
ברור שנופשון בחו"ל מחייב תקציב
שונה לחלוטין, וגבוה בהרבה, גם אם נשתמש בכל
ה- 250,000- ₪ הנ"ל, שכן:
א. העלות לנפש היא כפולה.
ב. נופשון בארץ נעשה במקביל לנופש
פלרם ואינו כולל את עובדי פלרם ובני/בנות זוגם. נופשון בחו"ל יכלול, כך אני
משער, את כולם, דהיינו הכפלה פעם שנייה.
אם מדובר בהשלמת הסכום ע"י
החברים, צריך לדעת שמדובר במאות דולר לנפש, מה שעלול ליצור מצב של "נופשון
לעשירים". מימון ההפרש (או רובו) על ידי הקיבוץ מחייב שינוי בתכנית המשק, דהיינו
גם אישור ההנהלה הכלכלית, שהיא הקובעת את תקציב הקהילה.
"שלישיות צפון" –
מאחר והנושא "חם" אני מוסר
כאן דו"ח בלבד. הדיון בכל הנושאים יעשה במוסדות כמקובל. כידוע קיימים חמישה
בנינים שלגביהם בוצעו בדיקות של מבנה הקונסטרוקציה והשלכותיו על אפשרויות השיפוץ
בקומה הראשונה והאפשרות לבנות קומה שנייה.
על סמך הבדיקות נפגשו השבוע דניאל, רם
גל, יוסי, אודי, יחד עם דובצ'ה (המהנדס) ומירה (הארכיטקטית).
על פי מה שנמסר לנו, קיימת אפשרות לבניית קומה
שנייה, בכפוף לפתרון קונסטרוקציוני אותו
ניתן לבצע באופן סביר ( מצב דומה קיים גם בבתי ה"חבורה").
שיפוץ בקומה הראשונה חייב לקחת בחשבון
אילוצים משמעותיים בהקשר של חלוקת הדירה האמצעית. (דהייינו יש דירות / עמודים אותם
לא ניתן לשבור).
הנתונים
יובאו בשבוע הבא לפני הצוות העוסק בשיפוצים. אם יתחייבו החלטות חדשות, הנושא יובא
למזכירות ועל פי הצורך גם לאסיפה. .
חוֹזֵר לְאָחוֹר
זוֹרְמוֹת הַשָּׁנִים בְּאֵין מַעֲצוֹר
כְּאֲחֵרִים, גַּם אֲנִי חוֹזֵר לְאָחוֹר.
אֶל יָמִים רְחוֹקִים מְאֻשָּׁרִים
חָשַׁבְנוּ אָז הַחַיִּים, אֵינָם נִגְמָרִים.
מַחֲנַיִם שִׂחַקְנוּ,שְׁתֵּי עָרִים, הַקָּפוֹת
לֹא חַשְׁנוּ כְּלָל, הַשָּׁנִים אֵיךְ נוֹקְפוֹת.
חָיִינוּ חָזוֹן, מִי אָז נִזְקַק לַנָּבִיא
הָיוּ: רְאוּבֵן כּ, " הַבָּרוֹן" וְיוֹרָם "
הָעֲרָבִי".
בְּשֹׁקֶת הָרֶפֶת הֵשַׁטְנוּ סִירוֹת
בְּבַּלוֹרוֹת קָלַעְנוּ: מֹור, וּבוֹרוֹת
הַתְּמִימוֹת שָׁלְטָה בְּחַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם
אוֹפַנַּיִם הָיוּ שִׂיא הַחֲלוֹם.
לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הִצְמַדְנוּ כִּנּוּי
לְעִתִּים בְּחִבָּה, לְעִתִּים כְּגִנּוּי.
עֶזְרָא הָיָה "סַבָּא", אֱלִישָׁע "מוּזִ'יק"
לִי קָרְאוּ עַיֵּנֶּה הַמַּקֵּל, וּבְהֶחְלֵט זֶה הֵעִיק.
בְּרוּחוֹת הַזְּמַן לָעֲבָרִים פּוּזַּרְנוּ,
כָּאן בַּכְּפָר, מֵתֵי מְעַט נוֹתַרְנוּ.
כָּאן כְּמוֹ הַחִטָּה צוֹמְחִים הַדּוֹרוֹת
וְהַיּוֹם נִשְׁמָעוֹת זְמִירוֹת אֲחֵרוֹת.
4/7/06 ראובן עזריאלי
פרוטוקול
וועד הנהלה
מספר
18/06
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 06.07.2006
מספר חברי ועד ההנהלה :
11
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד,
איילת מאירוביץ, דניאל פרי, עדנה לקח, נתי אבן דר, רפאל דינסטג, לינט חורש.
שמות הנעדרים מן הישיבה: עידו רודוי, יגאל אופק, דוד דווידוביץ, ישי
קציר.
סדר היום של הישיבה:
1. קבלה לחברות: הילה טהר-לב.
(בהשתתפות עפרה רודוי)
לימור רימון. "
רחל (חלי)
יבור. "
2. קבלה למועמדות משפחת סנאנס (האחות
השכירה זיוה בעלה אבי והילדים). (בהשתתפות: עדה לקח, מירי קירש, מיכה גינסברג, שחר
בר-אב).
3. שימוש בקרן השתלמות על ידי עובדי
חוץ היוצאים ללימודים באישור מש"א.
4. זכאות לתקציב אישי בזמן חופשה
מיוחדת של חבר מעבר לגיל חובת עבודה.
5. אירוח ילדים מאיזור "עוטף
עזה".
הוחלט
1. המזכירות החליטה להמליץ לאסיפה על
קבלתן לחברות של כל שלוש המועמדות.
2. התקיים דיון שעיקריו: שביעות רצון
כללית מן המשפחה ורצון לראותה בינינו, אפשרות קליטת המשפחה וקבלתם למועמדות, כיוצא
מן הכלל בו אנו מחזיקים לפיו אנו קולטים רק "במשורה" מי שאינם בנים ובני
זוגם, בדיקה משפטית של האפשרות להקניית זכויות לנקלטים חיצוניים בנכסי הקיבוץ, על
פי הוותק שייצברו, רק "מכאן
ולהבא".
המלצה לאסיפה על המועמדות אושרה
עקרונית, בכפוף להשלמת פרטים בישיבה הבאה.
3. המזכירות אישררה החלטת הנהלת
מש"א, לפיה מי שיש לו קרן השתלמות חיצונית (לא כזו המופרשת לכלל החברים על
ידי הקיבוץ), חייב להשתמש בכספי קרן זו לצורך מימון לימודים שאושרו לו על ידי
הקיבוץ. זאת, לגבי הסכומים העולים על אלה המופרשים לכל חבר ע"י הקיבוץ (היום
400 ₪ בחודש).
4. אושר תיקון ההחלטה בעניין תקציב אישי לחבר מעבר לגיל חובת
העבודה הנמצא בחופשה מיוחדת, באופן שההחלטה תחול לגבי חברות מעבר לגיל 60 ולגבי חברים מעבר לגיל 65.
5. נמסר על יוזמת מספר חברים לאירוח
ילדי אחד הקיבוצים שעל גבול רצועת עזה.
המזכירות נתנה ברכתה ליוזמה והקיבוץ
יעמיד לצורך העניין את התקציב הנדרש.
רשם – אודי.
אכן, לכסף אין ריח / איתן שטייף
לא אגיד כי נדהמתי לגמרי, אבל די
הופתעתי מכך שמזכירותנו נבהלה מן "הירוקים" בתוכנו עד כדי החלטה לסגור
את מכון הקיטור הנוכחי, לחתוך את פעילותו למחציתה, לייקר את התיפעול כפליים, וכל
זאת בשל התיאוריה (שיש עדיין ספקות בתקפותה המדעית המוחלטת) כי העשן שנפלט כמה
פעמים בחודש יגרום לכולנו מוות בייסורים נוראים.
התוצאה הצפויה הבטוחה – נהיה מוכרחים
לעבור לכביסה פרטית (מחיר הכביסה יעלה בשל מחיר הקיטור), כמה עשרות דירות יאלצו גם
הן להתקין דוד חשמלי (בעוד ההנאה מאספקת מים חמים וזולים תימנע גם מבתי הילדים,
המכבסה, חדר האוכל ויתר המוסדות).
כמובן שכל המוסדות יעברו לפעול על
חשמל (יקר מאוד) במקום על בסיס יעיל וזול,
ונראה כי יהיה גם צורך בהגדלת השנאי המרכזי, או הוספת שנאי נוסף (וכמובן עוד
גנראטורים שיפלטו עוד עשן...).
ומה לעשות? אציע בכל הנימוס, כי המזכירות
תשלח את "הירוקים" המקומיים להילחם בטחנות הרוח המקובלות – הקישון, בתי הזיקוק,
המפעלים הפטרוכימיים, ויתר גורמי הזיהום. ואחרי שיצליחו שם – יוסיפו לכתר
גם את רמת יוחנן.
בינתיים – נחיה את חיינו הרגילים
במחיר נמוך ובתנאים מספקים, לא נחיה כמו במדבר הנקי או על ראש הרים – ואת מנת העשן
והרעש שהורגלנו בהם – נספוג בקלות ובאהבה.
וכדי לתת תשובה קצרה לתגובות הצפויות –
ההוכחות המדעיות אכן לא סגורות, אכן יש ילדים משתעלים אבל כאלה יש גם על הר מירון,
וגורמי הסרטן המשתוללים סביבנו - ימשיכו
בכך גם אם נפסיק להפיק עשן מזוט ובמקומו יהיה רק עשן של גאז.
זהו חלק מן החיים, ומוטב שהמזכירות
תטפל בזוטות של יום יום מן הסוג שכבר הצעתי בעבר..
בדרכי עפר
זיכרונות מרמת יוחנן 1930 – 1950
מאת עזי זבולון
חשוב לספר...
"השנים שחולפות דומות למבנה ההולך ומתנשא מעלה
מעלה, שראשו מתרחק יותר ויותר מן הקרקע. וכך, כשאתה ניצב בקומתו העליונה, קשה לך
לראות בבירור את הקומות הראשונות, הרחוקות עתה מעיניך. אבל לא רק שהן קיימות, אלא
שהן מהוות את הבסיס לכל הקומות הנוספות שניבנו במהלך השנים על גבן".
* * *
כך פותח עֻזי זבולון את סיפרו החדש "בדרכי עפר" - זיכרונות
מרמת יוחנן 1930 - 1950 שיצא השבוע לאור בהוצאת "מערכת" קיבוץ דליה.
הספר מושך את העין בעיצובו החיצוני, כריכה קשה, 190
עמודי כרום עם הרבה צילומים מהארכיון וצילומים של עֻזי בעצמו. האיורים של שאול
רסקין, של עֻזי, ושל אמציה כהן (הנכד של אמציה כהן מקבוצת המייסדים).
העריכה הלשונית נעשתה על ידי גילה דגן.
הספר הופק בסיוע רמת יוחנן ומוקדש לאלה ושמוליק
קסטלניץ זבולון – ההורים המייסדים, לחיה וחיים צימרמן – הסבים מיבניאל.
בספר פרקים רבים העוסקים בסיפור של רמת יוחנן בשנים
1930 עד 1950, חלקו דרך עיני ילדי כיתת בר-המצווה של עֻזי, חלקו דרך עיני המתבגרים.
פרקי הספר מתארים את חצר המשק, ענפי השדה, בעלי החיים, ענפי השירות, מוסדות
הציבור, חברה ותרבות, ילדות ונעורים, מלחמת השיחרור, ואיך לא, גם...טבע, עצים,
מקווי-מים, ונוף בעמק זבולון. הטקסט רצוף כאמור, תמונות ואיורים הממחישים לקורא
ולמעיין את רוח הימים ההם.
ברכות
חמות לעֻזי זבולון עם צאת סיפרו ויישר כוח! .
(ירמיהו)
לזכרה של יעל זוסמן - עדה לקח
כמעט חודשיים חלפו מאז ליווינו את יעל
בדרכה האחרונה.
בימים אלה, בהם עבר דייר לחדרה, עולה
שוב זיכרה של יעל, שבשנים האחרונות לחייה היה בית הסיעוד ביתה.
יעל טיפחה את חדרה הקטן והקיפה את
עצמה במזכרות שאספה ושמרה באהבה רבה.
הטיפול המסור לו זכתה יעל, והביטחון
שהוענק לה בחום ב"חמדת אבות", אות הם שחברים שלנו הזקוקים לסיעוד
יום-יומי, לאוזניים קשובות, לתמיכה, לחיבוק ולתשומת לב אמיתית, שהתפילה: "אל
תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני" – נענית ברמת יוחנן בזכות ובכבוד..
לחברים / יעל לביא
מעשה ב- 21 משפחות, החיות ביישובנו,
באיזור מוגדר ובעוד משפחות מאיזור אחר, אשר מספר שנים מנסות לקבל את המגיע להן
בזכות תקנונים והחלטות.
מעשה במנהל קהילה שלקח לעצמו חירות לפרש וליישם תקנונים
ברוחו האישית, וכראות עיניו, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
מוביל מתלהם, פוגע באנשים, מגדף,
מתרגז ומערפל ובכלל לא מקדם.
נכנס המנהל לישיבה ומטיח בפני חבריה
שמזה שנה וחצי לא נעשה דבר.
הרי אתה המנהל, אך האשמים הם האחרים
ובמקרה שלנו "הנציגים" של אותן משפחות שמבקשות שידונו ויחליטו, ואולי גם
יבצעו.
ובינתיים רצות התוכניות, נשפכים
הכספים לקונסטרוקטורים ולארכיטקטים, אך נודע שלא על תוכנית נכונה הוכנו האנשים ושוב האשמים –
"הנציגים" של אותן משפחות שכל שהן מבקשות, שידונו ויחליטו ואולי גם
יבצעו.
במקום לטפל בחרפה, ששנה עברה ודבר לא
נעשה, ויש אחראים, ויש בלגן, מכבירים מילים ומטשטשים את האמת היחידה על אותה פאשלה
שהסתבכה.
אלה שנתנו תוכנית לא נכונה, שאין פיתרון
של בנייה, שרק מעבר לדירה חדשה, או הריסה ובנייה, יפתור את הבעייה.
אך שוב, האשמים הם "הנציגים",
שהתריעו ולא נתנו מנוח. הדליפו את האמת לקהילה ולסביבה, שרק ידעו האחרים כיצד
מתנהלים העניינים.
ובינתיים יש עניינים כספיים, יש
סיווגים לאיזורים וסוגים, יש שישלמו על מטר רבוע סכום עתק, ויש שישלמו על אותו מטר סכום
שונה ומעט בהרבה. ו"קשה" המלאכה לאסוף נתונים, גם אם הם כבר כתובים
בספרים. ומחפשים "נוסחאות הצלה" השווה לכל נפש ומשפחה. ואין איש עוצר
ואומר: מה קרה והיכן השוויון? איש בביתו ותחת תאנתו והאסיפה ריקה.
ואין איש פונה ועוזר לאותן משפחות שהן
המיעוט. אך זוכר המנהל להציג בגאון שבאמנת השירות יש פתרון – "אל תעשוק את
המיעוט".
וחולפים הימים והדברים תקועים ושוב
האשמים, אותם נציגים ש...
אז תגידו אתם חברים, האם
ב"רמה" אנו יושבים או בסיפורים של חכמים עתיקים.
אותן משפחות, ואותם נציגים ישמחו
לפגוש בדיונים ובאסיפות את החברים מה"רמה" שיירתמו לעזרה, וביחד נחזור
לחיות בשפיות, ובעיקר בשוויוניות.
ויפה שעה אחת קודם..
נקמה
כתב: מוחמד על טהא
תרגם: ששון סומך
לפעמים, עולה בי רצון לערוך דו-קרב
עם האיש שהרג את אבי,
והרס את ביתי,
והפך אותי פליט בארץ האדם הצרה.
אם יהרוג אותי אזכה במנוחה,
ואם אמית אותו והנה נקמתי.
אבל, אם יתברר לי בעת הדו-קרב,
שליריבי אם הממתינה לשובו,
או אב
המניח את יד ימינו על חזהו,
על מקום הלב,
בכל עת שבנו מאחר להגיע –
אזי לא אהרוג אותו,
אם ידי תהייה על העליונה.
בה במידה לא אחסלו, אם יוברר לי
שיש לו אחים ואחיות האוהבים אותו
והוא חסר להם בכל עת תמיד,
או שיש לו אשה המצפה לבואו
וילדים שהיעדרותו קשה עליהם
ומתנותיו משמחות את ליבם,
או, אם יש לו ידידים ורעים,
או שכנים ומכרים,
חברים שהכיר בבית הסוהר, או שכנים
למיטתו בבית החולים, או חברים מימי
בית הספר המתעניינים במעשיו
בכל הזדמנות מוסרים לו ד"ש.
אבל,
אם יהא בודד כענף הנגדע מאילן,
לא ידידים, רעים, שכנים, לא מכרים,
לא אב, לא אם, ולא שותפים לדרך
אני, הלא, לא אוסיף משלי למכאובי בדידותו,
לסבל גוויעתו, לתוגת כיליונו,
אסתפק בכך שאתעלם ממנו אם אתקל בו בדרך,
ואשכנע את עצמי
שעצם ההתעלמות עצמה,
היא סוג של נקמה.
הביאה לדפוס: חנה'לה ישראלי.
ספריית
עיון ברמת יוחנן / מירי פיינשטיין
אמצעי התקשורת המתפתחים משעה לשעה
הינם מתחרים קשים של המילה הכתובה בספר, אשר שלטה בתרבות דורות רבים.
למרות ההתפתחות הזו, המהירה והסוחפת,
עדיין לא פג תוקפו של הקסם שבחוויה העוברת על האדם במפגש עם הספר הכתוב.
כל זה לא נכתב אלא על מנת להעלות לסדר
היום את הצורך בתיכנון ופיתוח של ספרייה ראויה לכלל אוכלוסיית רמת יוחנן.
מזה שנים רבות חדלה רמת יוחנן לטפח
מרכז תרבות וספרייה רצינית אשר תספק צרכיה של קהילה רב גילית כקהילתנו. החל
מספריית ילדים, שתשמש מקור בילוי להורים וילדים, תגרה את השימוש בספרים ותקנה
הרגלים חשובים לחיים, והמשך בספריית עיון לצרכי תלמידים, מורים, מדריכים ומורי
דרך.
לשמחתנו, ספריית הקריאה מתנהלת
ומתפתחת ומשרתת ציבור לא קטן של אוהבי ספר וכמוה גם ספריית הקריאה לדוברי אנגלית.
בעבודתי במכון להווי ומועד התוודעתי
לאוצר בלום של ספרי עיון בנושאים שונים בעיקר: חגים, מקרא, יהדות לענפיה (ספרות
קודש וספרות מחקר), ציונות, קיבוץ, ארץ ישראל, ירושלים, שואה, ביוגרפיות שונות,
ספרות ושירה עברית ועוד ועוד...
האוסף איננו מלא וברובו גם אינו
שיטתי. חלקו נקנה ואילו רובו הגיע מעזבונות ומתרומות.
זה הבסיס לספריית עיון בנושאים אלה
ואחרים, שאורגנה בשנה האחרונה, מויינה ונרשמה לצרכי משתמשים פוטנציאליים.
תודתי הגדולה ומלוא הערכתי ליובל שלם
(בתם של גלי ועידו) שהקדישה את עבודת הקיץ (הקודם) לעזרה באירגון הספרייה ובעבודות
נוספות במכון. בתקופה הקרובה נמחשב את האוסף וניכנס לעידן חדש בנושא הספרים והספרייה
אצלנו.
אני מזמינה בזאת את כולם לראות באוסף
המכון מקור זמין למידע בנושאים שמניתי.
לאחרונה התעשרנו במספר ספרי שירה של
כמה מגדולי משוררי ישראל (יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, נתן יונתן, לאה גולדברג)
שתרמה לנו משפחתו של ראובן כהנא ז"ל (בן רמת יוחנן ופרופסור בעל שם
באוניברסיטה העברית) להנצחת שמו.
בהזדמנות זו אזכיר את תרומת משפחת
גולן אשר הוסיפה 10 סידורי תפילה אחידים, שישרתו משפחות הנזקקות להם באירועים
שונים.
כל תוספת כזאת מעשירה את הכלל ועל כך
תודתי בשם כולם.
נשמח לקבל ספרים נוספים אם לבעליהם
אין צורך בהם. אפשר להביאם למכון להווי ומועד. את המיון אנחנו נעשה, המיותרים
יועברו הלאה, לכתובות לפי הבנתנו.
אני מטילה לחלל פנייה/בקשה למעצבי
המדיניות ברמת יוחנן להביא לדיון ציבורי בניית מרכז תרבות במרכז החצר שיכיל
ספרייה הולמת ואולם קטן להתכנסויות ואירועי תרבות כפי שראוי בקהילה רב דורית ובעלת
יוזמות ויומרות תרבותיות כשלנו..
עלה תאנה... / ירמיהו
אני יודע שנשאלות היום שאלות, אימתי
לא נשאלו?
אני מסכים שיש לתת עליהן תשובות, אימתי
לא נדרשנו לתשובות?
בטח ובטח שרצוי לפשפש במעשינו מעת לעת,
אימתי לא היה כך?
אז מה השתנה?
יועצים! פתע פתאום אנחנו, בוגרי "תיסמונת
הגננת", לא יכולים לעשות את זה בלעדיה.
מובן שיש לקיים דיונים בכל הנושאים ה"שנוּיִים"
והכואבים, על מנת לברר לעצמנו מה באמת אנחנו רוצים... ויש תודה לאל על מה
ל"דבֵּר", אלא שאין תהליך הבדיקה יכול לבוא "במקום". ויסולח
לי אם אהיה גם הפעם עוכר שמחות, (הלוואי ואתבדה), אך נדמה לי "שתהליך
אסא", אליו אנו נגררים על ידי "הצוות המארגן", ולאחרונה גם
המזכירות, הוא לא התשובה שתביא לנו את האושר, אם אין רצון, או כוח, או יכולת,
לקיים מה שכבר החלטנו בעבר. וישכילו אותי מלומדי באשר ל"הארות"
שזכינו להן בכל הסדנאות שהתקיימו בעבר הלא רחוק... מה נשאר מהן חוץ מהניירת?
אין ספק שאסא כשר הוא אדם חכם, רב
פעלים ומעניין מאין כמוהו, מדבריו המלומדים אפשר רק להחכים. אין ספק גם שהכוונות שלו, ושל היוזמים, רצויות,
טובות, וראויות. ותמיד טוב, ראוי, ורצוי, לעצור, לחשוב, להתלבט מפעם לפעם, אבל זו בהחלט
לא הזדמנות נדירה. מי מונע מאיתנו לעשות את זה יום יום בפגישות
פורמליות ובלתי פורמליות, בעבודה, "על המדרכה" (ר"ל), בחדר האוכל, סתם
על כוס קפה, באסיפות וגם... במפגשים חברתיים תרבותיים. (וראוי להזכיר לעצמנו שיש
כאלה למכביר בזמן האחרון, בזכות אותם חברים שבמקום "לדבר" ו"לדון"
על "לתרום", פשוט "עושים").
חבל שאנחנו נופלים שוב לאותו פח יקוש
של פראזות...
בעיני השאלה האמיתית שנשאלת היא, לא
האם אנחנו מתכננים את השינויים ושולטים בהם, או, האם אנחנו עוצרים לחשוב לאן רוצים
להגיע, או מה אנחנו רוצים מעצמנו, אלא, האם זהו כרטיס כניסה לוויכוח הקרדינאלי: שכר
דיפרנציאלי כן או לא.
אין לי שום דבר אישי נגד הוויכוח הזה,
להיפך, הוא לגיטימי כמו כל ויכוח אחר על שינוי, הפרטה, שמירה על הקיים ודרור
לאבולוציה המקומית לעשות את שלה. אבל... בואו נקרא לילד בשמו, למה להסתתר תחת כנפי
השכינה המגוננות של אסא כשר.
אם הצוות הנכבד היה מעלה הצעות
קונקרטיות לדיון כמו: שיכון, שיוך, מודל התפרנסות, שיתוף וכדומה הייתי מבין את
הרציונאל, אבל סתם "לדון" ו"לדבר" כדי למצוא את "הרוח של
רמת יוחנן", בלי שום תכלית, כשהנימוק העיקרי הוא: זה לא יכול להביא נזק,
נראה לי תמוה וחסר תועלת, ויותר מזה, מסוכן.
למה מסוכן? כי זה בא במקום קיום
החלטות שכבר קיבלנו ואנחנו לא מקיימים אותן. (לדוגמא קשר בין מילוי חובת עבודה
לתקציב).
שהרי מה אומרים לנו המציעים? קשה
לנו לפעול, להחליט, לטפל, להזיז, כאשר לא ברור מה רוצים החברים, (או לפחות מה רוצה
מרבית הציבור).
וזה נכון, שהרי איך אפשר להגיד
למישהו: לך תתפרנס! כי אם לא, לא יהיה לך מה לאכול. או כי, ככה עושים כולם. או
כי, חיינו מושתתים על עבודה, כשלא יודעים מה רוצים החברים ברמת יוחנן. האם הם
רוצים לאכול עוגות קצפת לארוחת בוקר או לחם שחור, האם "רוח רמת יוחנן"
המנשבת היום היא צפון-מערבית או דרום-מזרחית, איך באמת אפשר לפעול בסביבה מנוכרת
שכזו?
רמת יוחנן, לאורך כל השנים, עברה פחות
או יותר את אותם תהליכי ההסתגלות למציאות המִשתנה, שעברו על רוב הקיבוצים, בדרך זו
או אחרת. אנחנו לא מה שהיינו פעם, - לא גרים באוהלים, לא מתרחצים במקלחת המשותפת,
ולא רוקדים הורה בלילות. ערוצי התקשורת שמביאים את כל העולם אל תוך הסלון, הביאו
אותו גם אלינו. אבל בניגוד להרבה קיבוצים אחרים, ידענו להתאים את עצמנו ולשנות את
אורחות חיינו בשום שכל, בצורה סולידית, ובעיקר בצורה איטית ומסודרת. אותם חברים שאמרו
בזמנו: יקוב הדין את ההר, מהפכה מהיום למחר!!! מצאו את עצמם מהר מאוד, "עושים
לביתם" בחוץ. מי שנשאר פה ממשיך לשאת את הקיים על כתפיו, להובילו קדימה, עם
היתרונות והחסרונות, אבל קצת יותר לאט.
הדרך הזו היא אולי בזבזנית, אך הוכיחה
את עצמה בטווח הארוך. היינו הקיבוץ האחרון, כמעט, בתק"ם שעבר ללינה משפחתית, והיו
בינינו הרבה הורים חסרי סבלנות. אך מי שזוכר, יודע שזה נעשה בצורה קיבוצית מסודרת.
קודם שיפצנו, הרחבנו את כל הדירות ורק אחר כך נעשה המעבר. אז התווכחנו הרבה,
הוצאנו הרבה קיטור ואמוציות, אם כן או לא ואיך, אבל הוויכוח היה ממוקד ולא ויכוח לשם
שמיים, כמו שמציע לנו הצוות היוזם. "לדבר", "ללבן",
"לדון"... על מה?
יש לי הרבה יותר מספק האם דווקא זה
המהלך המתאים והרצוי, או שהוא מעשה אונן ציבורי ועלה תאנה על ערוות כישלוננו
בטיפול בבעיות חרִיגוּת. ויותר חמוּר - לגיטימציה להמשך המצב של אי עשייה
כי...
ודבר אחרון: גן שמואל הוא קיבוץ
שהגדיר את עצמו כמשתייך לזרם השיתופי. ככזה הוא משקיע במודע ובכוונה
משאבים לחיזוק הפָּן הזה. "תהליך אסא כשר" שעברו חברי גן שמואל,
והאמנה שהתקבלה בסוף התהליך, התאימה למאווייהם ולחזונם, ובדיוק לשם כך הוא התקיים
כפי שהתקיים שם.
אנחנו שונים. קיבוץ רמת יוחנן לא
מוגדר כשיתופי
או אחר. המצב הקיים הוא לא המיטבי, אך הוא גם "לא נוראי",
"אפשר לחיות" איתו "לא רע", עם כל הבעיתיוּת, (שאסור להתעלם ממנה).
כנראה שנכון להיום, הוא עדיף בעיני רוב הציבור, עובדה. אין היום רוב לאלה
ש"ירוויחו בגדול", על חשבון האחרים, מהעוגה הכללית בבוא יום החלוקה.
הנטייה הסולידית לקיום תהליכי חשיבה והִשתנוּת
לאורך זמן, בריחה מקיצוניות, החלת החלטות בדרך אנושית שמקבלת את החריגוּת כרע
הכרחי אך נסבל, שמרה עלינו כל השנים, אין לנו במה להתבייש בנכסי הרכוש, ההון,
והרוח שיצרנו פה.
ולסיכום – כשמכניסים קיבוץ שלם לתהליך
חברתי עמוק, משמעותי ולא פשוט, שכרוך בהשקעת אנרגיות, ואמוציות, וגם... ממון, יש
צורך להביא נימוקים קצת יותר משכנעים.
יש ברמת יוחנן חומר אנושי מעולה, מוכשר ומגוון, ויש דרכים רבות
ושונות על מנת להפעיל ולהניע את המערכת, אין צורך בגורם חיצוני. אבל אם יש לנו בעייה בבלוטות הרצון, אנחנו
באמת בצרות..
אז ... מה היה לנו?? / עפרה גלעד