עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה

עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75

מס 1517 כ"ז בסיוון תשס"ו 23.6.06

ביום שישי 16.6.06, הבאנו למנוחות

את ציפי שטיפנסקי ז"ל

שהלכה לעולמה בטרם עת

אחרי מחלה קשה.

ישנה בחיק ילדות

דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,
רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים
אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.
דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ
וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִים יִסְעֲרוּ.

(רבי יהודה הלוי)

אמא נפלאה / שלמה שטיפנסקי

"אמא נפלאה", כך כתוב על צג הפלפון שלך. גונן הוא שכתב לך כך, כשביקשת ממנו לכתוב את שמך, על מנת שתוכלי לזהות אותו.

גונן לא כתב: "ציפי" או "שטיפנסקי" אלא "אמא נפלאה". שתי מילים אשר ביטא גונן כדי לומר לך מה הוא ושלושת אחיו מרגישים כלפיך.

כשאורן נולד היית הכי מאושרת בעולם: את, שטיפלת בילדים של אחרים, נתת את נשמתך, והנה יש לך ילד משלך, זה היה חלומך. לימים נולדו גונן, דותן, ושרון ואת גידלת אותם לתפארת.

ציפי שלי, 31 שנות נישואים שהכילו את הרגעים היפים ביותר בעולם. לא שלא היו לנו ריבים וויכוחים, אבל האהבה, הכבוד האחד כלפי השני, היו תמיד בינינו.

הילדים היו מרכז חיינו, מרכז האושר שלנו.

ציפי שלי, שעזרת לכל כך הרבה אנשים, שנתת להם את כולך , בכל כך הרבה אהבה, בכל כך הרבה חכמת חיים, ובלי לבקש לעצמך דבר. כולך צניעות, שקט.

כמה אהבו לבוא אליך לטיפולי קוסמטיקה: חברות, ילדים. כמה הרגישו כולם נוח לפנות אליך בבקשת עצה, לשתף אותך, ואת תמיד התייחסת לכולם בכבוד, במאור פנים, בגובה העיניים, בדיסקרטיות.

אני נזכר בשירו של בועז שרעבי: "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב". כמה מבטא משפט זה את כל כולך: אשה שנתנה כל כך הרבה, וכל כך מעט ביקשה לעצמה.

ומה ביקשת?

כוס קפוצ'ינו מדי שבת בבוקר: "אבא'לה, תעשה לי קפוצ'ינו, אני כל כך אוהבת קפוצ'ינו", ואני הייתי מאושר שסוף סוף גם אני יכול לתת לך משהו.

ובטיולים שלנו מדי שבת לפרדס, הייתי מקלף לך פומלה ומגיש לך. אלה היו ההנאות

שלך והרגעים היפים כל כך שלנו.

11 שנים הייתה כל המשפחה מגוייסת לצבא ההגנה לישראל. בן אחר בן ליווינו בשירותם הצבאי. כששרון, צעיר הבנים, השתחרר כתבו לנו הבנים "תעודת שחרור": ביקשו להודות על הדאגה התמידית, החדר שהיה מדוגם למסדר כשהיו חוזרים לחופשה, התמיכה, והידיעה שבשבת שלא יוכלו להגיע הביתה בטוח שנגיע לכל מקום בארץ לבקרם.

ואת ציפי שלי, ברכת את הבנים שלנו, במסיבה שערכנו כששרון השתחרר, וכתבת לבנים על החששות, החרדות, הדאגה והלילות שהיו קשים כל כך, וההקלה הגדולה שהשנים הקשות האלה מאחורינו.

הבדיקות האחרונות לא היו טובות, קיבלנו את הידיעה הנוראה מכל. ימים של חרדות עברו עליך: מה יהיה? לוקמיה זו אחת המחלות הקשות, וכמעט אין לה מזור. צריך למצוא תורם מתאים. כשהתברר שדבורה, אחותך התאומה, נמצאה כתורמת מתאימה ב100% שמחנו עד אין קץ. האופטימיות חזרה אלינו. התברר שזה נדיר שיש תורם בכזו התאמה.

כל הטיפולים עברו בשלום וחשבנו, אני ואת, שהכל יהיה בסדר. כל המשפחה התגייסה לשבת לידך, לתמוך בך, עד שהתהפך עלינו הכל. חלה הרעה במצבך, היתה הידרדרות מהירה ובלתי מובנת לנו, למשפחה ולרופאים.

אשתי היקרה, כולנו מתגעגעים, אליך מאוד מאוד. הכאב על האובדן הוא נורא.

נשמור אותך בליבנו,

אוהבים אותך: אבא, הבנים, הבנות והנכד..

אמא

כבר כמה ימים אני מנסה, עם דמעות בעניים, לכתוב לך את כל מה שרציתי להגיד לך, זה פשוט לא נתפס למה אני מדבר עליך בלשון עבר, ולא יכול להגיד לך הכול ישר בפנים.

החודשיים האחרונים שעברו עלינו היו מאד קשים, אבל את, לאורך כל הדרך, לא ויתרת ולימדת אותנו איך נלחמים.

אני זוכר כשהוצאתי אותך מבית חולים והגענו הביתה, היינו כל כך מאושרים שכל המחלה הנוראה הזאת מאחרינו, ושאפשר להתחיל חיים חדשים.

אבל בבת אחת קרה הנורא מכל, ועכשיו את לא איתנו, אנחנו פשוט לא מאמינים.

אמא'לה שלנו, אנחנו כבר כל כך מתגעגעים, רוצים שתחזרי אלינו, ונמשיך לחיות את החיים שאליהם היינו רגילים.

אנחנו כל הזמן נזכרים בעוגות שהיית עושה לנו בכול האירועים, תמיד בימי ההולדת היית מקפידה, בנוסף לכול המתנות, לקנות לנו גם טבלת שוקולד עם אגוזים.

ובימי חמישי היינו באים כולם, לראות איתך, את "מכבי" משחקים, ואחרי כל סל שלנו היית פשוט בעננים ומרוב צעקות ושירים, השכנים היו נכנסים למקלטים.

איך היינו חוזרים מהצבא, והחדר שלנו היה עומד למסדר אחרי שניקית וסידרת אותו כדי שנהיה מאושרים.

ואם היינו נשארים שבת, ידענו שאת ואבא תבואו לכול מקום בארץ, כדי להיות איתנו, כדי שחס וחלילה לא נשאר בודדים ורעבים.

אבל אמא, מעל לכול, אנחנו זוכרים, ועדיין מרגישים מאד את האהבה הגדולה ואת המסירות, והאיכפתיות בה גידלת אותנו כל השנים.

הזוגיות שהייתה לך ולאבא, זה דבר שלא רואים הרבה, הייתם יותר מאשר בעל ואישה, הייתם ממש חברים.

ואיזה סבתא גדולה את היית, כל פעם שדולב היה מחייך, היית אומרת: אבא'לה, כזה ילד עוד לא ראיתי, וישר רצה לספר לכל החברות שלך מה הנכד הגאון שלך עשה היום.

אתמול נסענו, כל האחים לשדה התעופה, להביא לך את שרון אחינו הצעיר, ועכשיו שוב כל הבנים ביחד כמו שתמיד אהבת לראות, ושתדעי שאנחנו מבטיחים להיות חזקים ולשמור על אבא כמו שאנחנו יודעים.

יש לנו עוד כל כך הרבה דברים להגיד לך, ולספר, אבל אנחנו נמשיך לעשות את זה ביחד במקום אחר, כי אנחנו מאמינים שאת עדיין איתנו ושלא תעזבי אותנו לעולמים.

אמא, אנחנו אוהבים אותך מאד ומקווים שלפחות עכשיו את קצת נחה, אחרי כל השנים שבהן היית רצה ודואגת לכול העולם חוץ מאשר לעצמך.

מאיתנו כל הילדים

אורן, גונן, דותן, שרון, הילה, שירלי, אולגה, וכמובן דולבון הקטן..

ציפי שלנו -

דברים ליד הקבר – נורית פיינשטיין

ציפי שלנו, ציפי של שלמה, ציפי של אורן וגונן, דותן ושרון, ציפי של דולב, ציפי של אבא מרדכי ואמא נחמה, ציפי של חייא ושל דבורה, ציפי של רמת יוחנן, ציפי של כולנו.

את אינך, הידיעה מחלחלת אט-אט לתודעה, אך הלב מתקשה להכיל את הצער.

בנות שתיים נולדו לנחמה לבית לוי, בת ירושלים, ולמרדכי אדלמן, אחיות צעירות לחייא, והשמחה גדולה- תאומות ראשונות ברמה.

והזמן- אוקטובר 1945, טרם מלאה חצי שנה לשוך מלחמת העולם, זו שבה ניספתה, עם המוני בית ישראל, גם קהילת יהודי אורלה, עיירתו של מרדכי, על 500 משפחותיה. העם היהודי עוד מלקק את פצעיו, וכבר נובטים נבטי חיים באדמה החרוכה- ודור חדש נולד.

ציפי גדלה ברמת יוחנן בחברת בני גילה, מן הגן אל בית הילדים ובית החינוך בגוש זבולון. היו אלה ימי החינוך המשותף בשיא תפארתם: לינה משותפת בלילה, בית הספר ביום, ושעות בין הערביים- זמן למפגש עם ההורים, לטיפוח אינטימיות משפחתית. בכתה ו' החלה, כיתר בני הקיבוץ, לעבוד במשק הילדים- להתחנך לחיי עבודה. דומה כי רוח הימים ההם הותירה בה, בציפי, חותם והיא שעשתה אותה, כפי שהיכרנוה כולנו- אדם חרוץ כל-כך, מסור לעבודתו ללא גבולות וממעט לבקש לעצמו.

בת 12 כבר טעמה ציפי את טעמה של היתמות- אבא מרדכי מת בבחרותו, ואמא נחמה שנשארה לבדה, מחנכת בחסד ובעלת נשמה יתרה, גידלה את ילדיה באהבה אין קץ, תוך היותה כאם לחניכי חברת הנוער "ניות" ומורה לדורות של תלמידים ברמת יוחנן.

בסיימה את חוק לימודיה בבית החינוך בגוש זבולון, התגייסה ציפי לנח"ל ובתום שירותה הצבאי יצאה לשנת שירות בקיבוץ גבים, ולאחריה שבה למשק. ב-1972 יצאה אל העיר הגדולה תל-אביב, שם פגשה בשלמה. ב-1975 נישאו וב-1976 נולד אורן, בכורם. ב-1980 שבה המשפחה לרמת יוחנן, כאן גדלו לתפארת ארבעת הבנים. וציפי- הילדים והבית מרכז עולמה. תומכת, מלווה ועוטפת כל אחד מהם בגדילתו, מטפחת בית שיהיה נקי, יפה ונעים עבורם, והם, ממרום גובהם- מעריצים את אמא, משיבים לה באהבה גדולה. וכשאורן נישא להילה- היא המאושרת באמהות, וכשנולד לה דולב, נכד ראשון- לבה התפוצץ מנחת.

במרוצת שנותיה ברמה עבדה ציפי בעבודות מעבודות שונות, ובכל אחת מהן מתמסרת ללא גבול, לוקחת אחריות: היתה אם בית בחדר האוכל, ניהלה את מחסן הבגדים, עבדה בבתי הילדים למן בית התינוקות ועד גיל בית הספר, בכל-בו ובמרכולית. ב-1990 יצאה ללימודי קוסמטיקה ורבות מנשות המשק זכו, תחת מגע ידיה המלטף, לשעה של נחת. ובד בבד שימשה מרכזת ועדת הבריאות, חברה בועדת חו"ל ומרכזת ועדת הקליטה. לא בוחלת בשום עבודה, אין עבודה שקשה מדי, משכימה קום עם הציפורים, הראשונה להגיע אל המרכולית והאחרונה לצאת.

ציפי, כל הליכותיה פשטות, לא משנה סדרי עולם, לא נושאת במשרות רמות, ובכל זאת קרובה ומקרבת. המסירות האינסופית, האמהות העוטפת שידעה להעניק לא רק לילדיה שלה, הם שעושים את מותה אובדן אישי לרבים, רבים כל כך.

ציפי, מרביתנו כאן איננו אנשים דתיים ובכל זאת, קהילה שלמה התפללה בעת האחרונה בעבורך בדבקות ובכוונה שלימה. רצינו כולנו להאמין שאי שם ביקום הגדול הזה יש מי שמקשיב, יש מי שבכוחו לחולל ניסים, יש מי שיודע שזה לא נכון ולא צודק, שזה לא הזמן ולא הדרך, שיש לך עוד הרבה מה לחולל בעולמנו, שיש לנו את הצורך בך איתנו. ולא עלה.

חשבנו שבמדע המתקדם, כל כמה שמתקשים אנו לעתים להבינו, תימצא רפואה, והתבדינו.

חשבנו שבכוחה של האהבה הגדולה כל כך אליך, להעלות לך ארוכה וטעינו.

לא בכוחה של התפילה, ולא בכוחו של המדע ואף לא בכוחה של האהבה, היה כדי להושיע. נס לא קרה לך, נס לא קרה לנו. מצאנו כי אמת דיברו חז"ל כשאמרו ש"יש מיתה בלא חטא ויש ייסורים בלא עוון" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, נ"ה, ב').

ציפי, חיית בשקט והלכת בשקט, ובצניעותך כי רבה ודאי לא היית רוצה להטריח, ולא להיות במרכזו של טקס. אבל זה אנחנו ציפי, שמרגישים שנפל דבר, זה אנחנו שרוצים להרעיד סיפי שמים וארץ ולזעוק על חוסר הצדק, על טרם הזמן, על הייסורים שלך ועל הצער שלנו.

מבטיחים לשמור על שלמה ועל הבנים, לעטוף אותם באהבה, כמו שלימדת אותנו.

ולכם, משפחה יקרה, ראינו את ציפי נלחמת באומץ, ראינו אתכם נלחמים ביחד אתה, מקווים שתמצאו נחמה האחד בשני ובזיכרה של אמא..

ציפי יקרה שלי,

דברים ליד הקבר – אביטל רייזנר

"אני חייבת לחיות, כדי שלילדים שלי תהיה אמא", כך אמרת לי, כשקיבלת את הבשורה הנוראה, שהמחלה חזרה.

והייתה זו תגובה, שגילמה את תמצית חייך: כאילו אמרת: "לא למען עצמי, לא לי נועדו הנאות החיים, אלא לאהוביי". ואכן, לעצמך לא השארת כמעט פירור. נתינתך ליקיריך הייתה טוטלית .

כן, המשפחה הייתה החום, המקום היחיד בו הרגשת מוגנת, בו יכולת להיות את כפי שאת. רק שם, במבצרך האישי.

כמעט את כל שנות חיינו עברנו יחד, כאן נולדנו, באותה שנה, סופגות את רוח המקום, את אותם קודים מנטאליים קשים, פרי התקופה.

היינו תמיד יחד, מחפשות מפלט ומגן זו אצל זו.

לא השתייכת לאצולת הכיתה, אך היית האצילה מכולם, מכולנו.

"ילדי החלום" כינתה אותנו התקשורת. בטלהיים המפורסם, הוא שרצה לבדוק איזה חלום גדול עוּצב בנו. ובמרחק השנים, כמה אירוני היה הכינוי שזכינו לו, כמה רחוקים ובלתי מושגים היו החלומות עבור רבים מאיתנו... וגם את, כמה מצוקה אישית דחקת עמוק לתוכך, כשהבחנת בהתרחקותם היומיומית של חלומות, בצורך להדחיק מאוויים.

החלטתך הייתה נחושה: לא לוותר, להמשיך וללכת זקופה, שרק חס וחלילה לא יבחין איש במערבולת הפנימית הרוחשת בתוכך.

עמדת תמיד איתנה על שתי רגליך: מפוכחת, קשובה לסביבה, רגישה למצוקות הזולת ואוזן קשבת לרבים, כשתמיד- עצב קל בעיניך שהיה מתחלף לאור ליד יקיריך.

ובאמת, מזל שאלוהים סידר לך את שלמה שלך והילדים שתמיד חיבקו ותמכו בך.

מזל שאלוהים נידב לך את תמצית אושרך: דולב, נכדך הראשון, וכשהפכת לסבתא כמה נגוהות זרחו ממך.

מזל שאלוהים סידר לך את הנפש התאומה שלך, את דבורה, הרבה יותר מאחות, עצם מעצמך. "החלומות, המחשבות, והרגשות כל כך זהות בינינו פעמים רבות", סיפרת לי, וכמה ברור היה שגם, הד.נ.א. שלכן זהה במאה אחוז. ערב ההשתלה הגורלית, כשתיארת לי את ממצאי הבדיקה לקראת ההשתלה, וביני לביני עבר ההרהור, שהנה כאן הביטוי של היחד האינטימי המופלא הזה ביניכן, "קשר שזר לא יבין לעולם", כפי שאמרת לי תמיד.

מזל שאלוהים סידר לך את חייא ומשפחתו, שעטפו אותך.

יקרה, את היית המלכה של התנהגות אצילית, גאה, דיסקרטית, מטופחת עד קצה הגבול גם כשהגוף החל לבגוד.

"אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" לא היה באוצר המושגים שלך, רק "אם אין אני לי מי לי".

ואני ידעתי תמיד, גם אם במהלך השנים פנינו למסלולים שונים, שברגע שבאמת נזקקים לחברה, את תהיי לצידי ואיתי, את היא זו שתשמור סוד, תפרגן , תנזוף, ובמבט עיניים כל יום עם ה"בוקר טוב " במרכולית, הרי נקרא אשה את רעותה, נדע להבין זו את שפת גופה של זו.

אהובה, היינו קרובות. הרי דברים רבים ראינו עין בעין. כמה פעמים התחלקנו בתחושות משותפות, בראיית דברים זהה, שעה שנהגנו לרכל על ספת המיטה בחדר הקוסמטיקה, כשפינקת אותי, מטפחת ומייפה מלטפת ומורחת, מסתירה את קמטי הגוף ומערבלת בתוכם גם חומרים המביאים מזור לנפש.

משתאה הייתי מתבוננת בך כמעט מדי בוקר, גם כשהלכת ונחלשת, שובל הבושם מלווך, הכל "כמו שצריך". גם כשכוחותיך נטשו אותך, לא וויתרת: לצחצח את הבית, ארוחת שבת למשפחה, הכל ימשיך ויתנהל למופת, ללא וויתור , ניקיון הכל סביבך- כניקיון אישיותך.

וכשאני מנסה למצות את דמותך, אני גם נזכרת באחד משיריה של ורד מוסינזון :

"התכונה שאני הכי אוהבת, מעריצה בחתולים... זה שלא משנה מאיזה גובה יזרקו אותם, תמיד הם ינחתו על הרגלים, יחייכו חיוך... וימשיכו ללכת, כאילו כלום לא קרה, ואף אחד לא נפל ובטח לא הם... אבל בעצם החתולים רק עושים כאילו שכלום לא כואב והם נפלו על הרגלים. בעצם הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים... אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם, ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגלים, אז הם לא מראים לאף אחד, שזה לא ככה באמת".

יקרה, את שייכת למיעוט יקר מפז, ונכון לומר עליך שדבר שקר לא דבק ללשונך, גרם של חטא לא היה במזווה חייך, ההגינות וטוהר המידות היו נר לרגלייך.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב" (תהילים,א.1).

אהבתי אותך כל כך יקרה. אין ניחומים. .

הולכת ומתהווה חוברת זיכרון לציפי שלנו.

ברצוננו לנצור את זיכרה ולשמר את דמותה כפי שנחרתה אצל חבריה ומוקיריה.

המעוניינים לצרף רשימות משלהם מתבקשים להעבירן למתוו"ה. עדיף בדוא"ל hagim@ry.org.il אפשר גם בכתב יד.

לכל חברי הרמה

ברצוננו להודות לכל החברים, על התמיכה והחיבוק שהענקתם לנו במהלך השבעה.

חיזקתם אותנו מאד, ועזרתם לנו לעבור ימים קשים אלה.

תודה לכל מי שאירגן את ארוחת הצהרים ביום הלוויה.

תודה מיוחדת לניצן, ליאת, שרית, אביטל, אמנה ודן, שכנינו היקרים, על שדאגו לכל צרכינו,

ומעל לכל למרים ארזי, שבאהבה ונתינה בלתי אמצעית, ליוותה אותנו, והייתה איתנו בכל רגע

מכל מהמשפחה,

דבורה חייא שלמה והבנים..

אנו משתתפים באבלם של

שרה'לה גלינקא והמשפחה

עם פטירתו ללא עת של

ברי צימר ז"ל בעלה של אורנה.

"להתחלק לכיסא"...

מכתב לחברים / אבנר אחיטוב

כשליח ציבור טוב, אני מתחיל את תפקידי עם מכתב לחברים. אין חשש שאעמוד בסטנדרטים של אודי, אבל אני מבטיח להשתדל, ולשתף אתכם, מעת לעת, בצורה גלויה ועניינית, בנושאים שיטופלו על ידי. תחילה ברצוני להודות לכל המברכים. מודה, נעים להיכנס לתפקיד באווירה טובה ומפרגנת, ומקווה שהפתיחה תעיד על ההמשך.

ברצוני להודות לעידו על שירותו הארוך והמסור כקודמי בתפקיד. עידו עיצב במשך כהונתו את התפקיד בצורה יעילה מאוד, כך שלי רק נותר "להתחלק לכיסא". עידו יזם רבות לביסוסו הכלכלי של הקיבוץ. מטבע הדברים קצת קשה לדווח על כל פרט, אבל מהתיקים שהספקתי לעבור עליהם היזמות בהחלט מרשימה. אני בטוח שעידו יעזור לי רבות מניסיונו בטווח הקצר והארוך.

מבחינת לוח זמנים. עד ה- 16 ביולי, אני מקווה לסיים את רוב חובותיי לאוניברסיטה – בדיקת מבחנים, עבודות ונסיעות. תאריך זה נקבע גם כתאריך הרשמי לכניסתי לתפקיד. בחודשי הקיץ, עיקר עיסוקי יהיה בקיבוץ. בעת שנת הלימודים (מסוף אוקטובר) אצטרך להעדר יומיים בשבוע מהקיבוץ. אני מקווה שעד אז נמצא את הנוסחה הנכונה למילוי התפקיד כראוי. מטרתי הראשונה היא ללמוד את המערכת המישקית לפרטיה, ולהיחשף להיבטים הציבוריים בהדרגה. יש לזכור שבשנים שהייתי מחוץ למערכת נערכו הרבה שינויים, יקח לי זמן לסגור פערים. לכן אין בכוונתי להציע שינויים מידיים, במיוחד לא בנושא הגדרת התפקידים (למרות הנחיית האסיפה) ובתיפקודן של הוועדות הכלכליות.

לסיום, אני מאחל לכולנו קיץ קריר ועבודה פוריה. בברכה, אבנר.

דוח שבועי / א.פלד

מעברים חדים מדי. שלוש פעמים בחודש האחרון עמדנו בבית העלמין מול קבר פתוח. גם מעבר למשפחה ולידידים הקרובים, אין איש מאיתנו שזה לא עושה לו משהו. גורם לו, אפילו נגד רצונו, להרהר במשמעות החיים בכלל, ובריצה הפרטית שלו בפרט, לבדוק מחדש את סדר העדיפויות ואת הפרופורציות.

אומרים שמעל שער בית העלמין יושב מלאך קטן, ותפקידו לסנוט לנו באפנו בצאתנו משם, והסניטה הזו מחזירה אותנו אל החולין ומאפשרת לנו להמשיך ולסחוב את משאות חיינו.

"החיים נמשכים", חיינו כפרטים וכקהילה. בצד הכבוד שאנחנו נותנים להולכים, לניחומי הנשארים ולשימור הזיכרון, ניתן אולי גם "לקרוא" מעל שער בית העלמין צוואה בלתי כתובה: כאשר אנחנו כבר לא כאן, שימרו על מה שבנינו פה יחדיו – ברוח ובחומר – למען ילדינו ונכדינו.

בחזרה לחולין. הרבה תודה לאלישע שלם ולחברי הצוות על טיפולם המסור בנושא בחירת ממלאי התפקידים באגף העיסקי.

אבנר ונתי כבר החלו ב"חפיפה", אבל בשל חופשות הקיץ והצורך להשלים התחייבויות קודמות, ייכנסו בפועל לתפקידם במחצית חודש יולי. בינתיים ממשיכים עידו רודוי ודניאל פרי למלא התפקידים כמו היום.

השבוע הציג עידו באסיפה את הדו"חות הכספיים/כלכליים של שנת 2005, וכן ההתפתחות בשלוש השנים האחרונות.

עידו ייתן וודאי דו"ח מפורט לציבור עם סיום כהונתו. בינתיים נעים לציין, שגם בשנה האחרונה, וכקו מתמשך בשנים האחרונות, כלכלת הקיבוץ (על כל תאגידיו) מתחזקת, ומה שלא פחות חשוב, מתבזרת למגוון רחב יותר של עיסוקים. זאת, בצד השקעות צרכניות נכבדות (בעיקר בשיכון), וחיזוק הביטחון האישי והחברתי באמצעות קרן הפנסיה, קרנות נוספות, וביטוחים משלימים בנושאי בריאות וכושר עבודה.

ניהול הפער בין רצוי למצוי. (בעקבות פגישה עם אסא כשר). כולנו מכירים את הפער בין מה שהיינו רוצים שיהיה ובין מה שקיים בפועל. למצב שלושה פיתרונות תיאורטיים:

א. להרים את רמת המצוי לרמת הרצוי, באופן שיווצר מתאם של 100% בין שניהם. פיתרון זה בדרך כלל אינו ניתן ליישום.

ב. להנמיך את ציפיותינו ורצונותינו לרמת המצוי. זהו פיתרון שאנו סולדים ממנו, מה עוד שאנחנו יודעים שכשנוריד את הרצוי לרמת המצוי, מהר מאד יירד המצוי לרמה נמוכה יותר וכן הלאה.

ג. לחיות עם הפער הזה.

הפיתרון השלישי הוא למעשה מה שכולנו, הן כפרטים והן כחברה עושים כל הזמן. לחלקנו (אנשי השחור/לבן), זה קשה מאד, לפעמים ממש מציק.

כמו אותו רואה חשבון שכאשר קיים הפרש של שקל אחד בין שני חלקי המאזן, הוא לא יכול לישון בלילה. רובנו מנהלים עם עצמנו משא ומתן ומגיעים לפשרה שמאפשרת לנו לתפקד.

הפשרה הזו היא חלק מתהליך ההתבגרות כפי שהיא באה לביטוי באמירה הידועה: "מי שאינו אידיאליסט ורומנטיקן בגיל 18, הוא ערל לב, ומי שנשאר אידאליסט ורומנטיקן בגיל 40 הוא טיפש".

יש מי שכמו אברהם אבינו, מנהל מו"מ עיקש עם הקב"ה על המספר המינימלי של צדיקים שבזכותם תינצל סדום הרשעה, ויש מי שמוכנים להשמיד את גן העדן כי מתברר שיש שם כמה רשעים.

אלא שהפתרון הנכון הוא לא לחיות עם הפער, אלא לנהל את הפער.

לנהל את הפער פירושו בראש וראשונה לשמור אותו ברמה כזו, שאני כפרט, ואנחנו כקהילה, מוכנים לחיות איתו מתוך שיקול שבין האלטרנטיבות, זו עדיין טובה יותר. שמירה כזו אינה אקט חד פעמי, זוהי עבודה סיזיפית בלתי פוסקת.

תכונתו של כל גוף בטבע היא להתפורר ולהתפרק, דרושים כל העת כוחות על מנת לשמור על החבילה (שאינה גוף דומם, אלא יצור חי שזז כל הזמן ומשתנה לנו בין הידיים).

ובאופן קונקרטי. בין שאר הפערים הקיימים ומנוהלים אצלנו, יש אחד שכנראה מחייב חשיבה ניהולית/חברתית חדשה, שכן הוא "מראה סימנים" כאילו הוא מנסה "לברוח לנו מבין הידיים". זהו הפער בנושא השימוש ברכבים. ליתר דיוק, התרחבות המצב שבו לחלק גדול מן החברים יש רכב העומד לרשותם שלא דרך הסידור.

אני מדבר כאן דווקא על הזמינות ולא על העלות, מתוך הנחה (ידיעה) ששימוש לא נכון בקרלוגים יכול להיעשות בלי שום קשר לשאלה אם הרכב הוא "צמוד" או נלקח מן המאגר.

למרות שהצפת הבעיה לאחרונה קשורה במספר רכבים בפלרם, התמונה המלאה כוללת גם חלק מעובדי החוץ וגם עובדי ענפים אחרים.

לפני מספר ימים, ובהמשך לדיון מזכירות בנדון, ישבנו על המדוכה צוות של ממלאי תפקידים: אודי, עידו, דניאל ועמוס.

יתכן ויש חברים שהפיתרון נראה להם פשוט ובהישג יד. בדיון שלנו, וככל שהעמקנו בו, ראינו שהדברים מורכבים למדי. סיכמנו שננסה לגבש הצעה ונביא אותה לדיון במהלכים המקובלים. זה לא ייקח יום וגם לא חודש.

בינתיים, אני מבקש שוב מכל החברים הנוגעים בדבר לגלות אחריות ואיפוק.

כל ניסיון לפתור בעיות על ידי יצירת אנארכיה פוגע בסוף גם במי שמוליך אותו. (אנארכיה כמו טרור הם בומרנג החוזר תמיד אל בעליו).

בנאיביות מסויימת הייתי גם מצפה שיהיה מי שניכס לעצמו זכויות יתר במערכת (גם אם לא "באשמתו"), וייקח צעד קטן לאחור..

אַגָּדָה אִינְדְּיָאנִית

עָמֹק עָמֹק בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם

שְׁנֵי זְאֵבִים מְשַׁחֲרִים לְטָרְפָּם.

אֶחָד מְרֻשָּׁע, חִתִּתוֹ עַל רָחוֹק וְקָרוֹב

הַשֵּׁנִי, בַּמָּשָׁל, יֵשׁ גַּם זְאֵב טוֹב.

זֶה סְתָם מָשָׁל, וְאוּלַי אַגָּדָה

אוֹתָהּ מִלִּבּוֹ רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט בַּדָּהּ.

הָרַע כֻּלּוֹ רֶשָׁע אֵין בּוֹ מְתֹם

חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם נוֹהֵם וְנוֹשֵׁךְ

שׁוֹרָהּ הָאֵימָה בַּאֲשֶׁר הוּא דּוֹרֵךְ.

הַטּוֹב רַךְ כְּטָלֶה

פְּנֵי זָר וְקָרוֹב יֶחֱלֶה

בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל רֹעַ לֹא תְּגַלֶּה.

אִם צַר לִבְּךָ אֶת שְׁנֵיהֶם לְהָכִיל

יִשָּׁאֵר אִתְּךָ זֶה, שֶׁאוֹתוֹ תַּאֲכִיל.

15/6/06ראובן עזריאלי

פרוטוקול אסיפה כללית / מס. 07/06

תאריך: 19.06.06

יו"ר : עזרא רון.

מזכיר : אהוד פלד.

נוכחים: 18חברים.

סדר היום:

אישור דוחות כספיים 2005

הוחלט:

הדוחות הכספיים של הקיבוץ ותאגידיו הוצגו על ידי עידו רודוי. נשאלו שאלות וניתנו הסברים והבהרות. אושרו הדוחות הכספיים. רשם – אודי.

הבהרה / ירמיהו

לאחרונה הגיע ל"ברמה" מייל מחבר מרכזי שכואב את חוסר התיאום והשת"פ של עורך העלון לגבי פירסומים שונים של הענף שלו, על צנזורה של איפה ואיפה, עגמת נפש, אחריות, עימוד וכדומה.

ברצוני להבהיר שוב בצורה חד משמעית, העלון אינו "סניף" של ענף זה או אחר, כולל מזכירות והנהלה. וזה לא שגעון או קפריזה אישית, אמנם כן, העלון הוא כלי ציבורי של רמת יוחנן ואינו נחלתו הפרטית של אף אחד, אך יש כללים מסויימים על פיהם נוהג כל גוף ציבורי, גם אם לא תמיד זה מוצא חן בעיני חבר זה או אחר. זה טבע הדברים ולעולם אי אפשר יהיה לרצות את כולם. וכשם שאינני מתיימר להתערב בתחומי אחריות לא לי בהתנהלות ענפים אחרים, אני שומר לעצמי את אותה הזכות והאחריות במקום עליו אני מופקד.

זאת ועוד -

- צנזורה, אין שום צנזורה לגבי כל חומר שהוא פרי עטו של החבר!!! אלא אם כן מדובר בחומר שמטרתו פגיעה והעלבת חבר אחר במודע. אם בכל זאת מתפרסם חומר שמסתבר בדיעבד שהוא כזה, זה לא נעשה במודע, ועל כך אני מצטער.

- עריכה לשונית והגהה. כל חומר (כמעט), שמגיע לעלון, עובר עריכה לשונית והגהה, על ידי, ועל ידי אורה שורר. זה אומר: שינויים לשוניים מיזעריים, תיקוני שגיאות, שינויים במבנה משפט לא נכון, תיקון ניקוד ופיסוק, ולפעמים גם קיצורים קלים ולא משמעותיים. לכל זה יש מטרה אחת: להשיג רמה מסויימת של האחדה למרות השוני שבכתיבה. (אם בגלל זה נוצרת תחושה של צנזורה, זה בפירוש לא כך! בואו לא נתבלבל).

- עריכה גראפית. המסגרת החזותית של העלון, שכוללת את: סוג האות, השוליים, המירווחים, סידור ועימוד, עיטורים, המראה הכללי וכן הלאה, היא קבועה. וגם זאת על מנת להשיג רמה של האחדה.

- בנושאים שנויים במחלוקת אני נוהג להתייעץ עם חברים שדעתם נחשבת בעיני, ובדרך כלל מקבל את דעת הרוב.

- בין הנושאים האלה כלול גם נושא ה"אבלוּת". הדילמה היא מה לפרסם, ובעיקר כמה. האם להפוך את העלון לחוברת זיכרון, או להסתפק ברשימה אחת או שתיים. גם פה, עם כל הכאב, קביעת המידתִיוּת תישאר בידי.

חמשת הנושאים הנ"ל לא פתוחים ל"דיאלוגים", או "תכתיבים". הם נר לרגלי בעריכה. אהיה האחרון שיעמוד בדרכו של מי שיהיה מוכן לקחת על עצמו את הפקת העלון במקומי, ולעשותה כראות עיניו. שבת שלום..

אישה קטנה / עפרה גלעד (נכדתי)

משפחה טובה – לה יש

אח גדול... עבר כבר שש

ילדה קטנה, הכל לה יש...

רק חסר לה את ה"רייש"!

בגן, יפה, היא משחקת

כשצריך.., היא גם – שותקת

עם חבא'ים וחבא'ות

נהנית היא... עד מאוד.

והיא חוזא'ת ואומא'ת

המשפט... אינה גומא'ת

תמיד שואלת: "מה ת'וסה"?

ו – מתיישבת... בכוא'סה!

אכן, ממש – אישה קטנה

לשם... 'מיכל', תמיד עונה.

ל – הוא'ים... תמיד צמודה

- אישה קטנה, ו חמודה!!

לפי קצב היא... א'וקדת

את הדוד – יא'יב אוהבת

סבתא בקיבוץ – לה יש...

רק... חסר לה – את ה"רייש"!! .

על אמציה כהן ז"ל הסיפור הנכון – מירי פיינשטיין

לאחרונה הגיע מכתב מנורית כהן, החיה בלוס אנג'לס, ובו הביאה לתשומת ליבי את הכתבה ב"ברמה" של יום העצמאות האחרון אודות הקרב בו נפל אביה אמציה ז"ל ביוני 1938. בכתבה, שהיה בה יותר מקורטוב של דמיון, נכתבו פרטים "חדשים" שאין ביניהם ובין הסיפור האמיתי ולא כלום, והם מעמידים בספק את גבורתו של אמציה ז"ל, שנודע ברבים כלוחם אמיץ וכבר- סמכא בכל ענייני ההגנה על רמת יוחנן בחיתוליה, מפני השכנים שהתנכלו לה ולאנשיה.

בספר הזיכרון שיצא בתום שנת האבל למותו מתואר הקרב האחרון בו נפל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" וכפי שתואר ע"י חברי הקבוצה ההמומים.

לשם תיקון המעוות, אני מביאה בפניכם את הקטע האינפורמטיבי מימי ההתרחשות, המלמד דבר מה על האדם, כמו גם על נסיבות נפילתו, ויהא בזה תיקון וגם הזדמנות למי שלא מחובר לתולדות רמת יוחנן ואנשיה להכיר פרק חשוב ודמות מרכזית בראשית רמת יוחנן.

נהדפה התקפה חזקה על רמת יוחנן

בקרב שנמשך כשעה וחצי נפצעו 2 נוטרים