עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה

עלון שבועי למידע רמת יוחנן שנת ה - 75

מס 1511 י"ד באייר תשס"ו 12.5.06

י' באייר "יום הרצל"

יום הולדתו של בנימין זאב הרצל

חוזה מדינת היהודים, מייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.

נולד - 2 במאי 1860. נפטר ב - 3 ביולי 1904

בנימין זאב

תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב,
תשטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב,
ותגיד לי- ככה ראית, ככה חזית, ככה רצית,
אני לוקח שטר של מאה מביט על התמונה,
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה ,עם זקן עד החזה, יהודי כ"כ רזה
מאיפה יש לו כוח להיות חוזה.

תביט אלי ישר אל העיניים, בנימין זאב,
תביט אלי ישר אל העיניים, כמו אבא אוהב,
ותגיד לי- כמה רצית, כמה בכית, כמה שתית,
אני לוקח שטר של מאה מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה, עם זקן עד החזה, יהודי כ"כ רזה,
מאיפה הוא לוקח כח למסע הזה.

בנימין זאב – לגנב העיברי הראשון כבר ניקו את השליש,
ובלילה, מלכה עבריה ראשונה משוטטת בכביש,
ושוטר עברי ראשון מבריח לכלא חשיש,
רק דרך אגב , שתדע, ואם תרצה- אין זו אגדה.

(קטע מהשיר של יעקב רוטבליט)

אמרו: שנים-עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת עד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולמד תורה לר' מאיר .ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

(יבמות ס"ב. עין יעקב)

ל"ג בעומר

המדורה הכי גדולה בתולדות רמת יוחנן

אודי פלד

ל"ג בעומר.

עם פרוש הל"ג, ביקשני העורך להעלות מזיכרוני משהו הקשור בחג המדורות.

(משמע שהגעתי לגיל המופלג של מעלי זיכרונות). אין לי זיכרון מיוחד מן הל"ג עצמו, לבד מזה שכהורה דווקא, פחדתי כל שנה מחדש פן אחד מילדי יאבד עין או יוציא עיין לילד אחר עם המשחק הארור של קשתות וחיצים. (אי אפשר להחליף את המנהג המגונה הזה באיזה "אזני בר-כוכבא" או "סופגניות בר-יוחאי" או אפילו ב"קילקולי (ע)-קיבא" ?)

אבל הנה אספר לכם כיצד, כילד דווקא, החמצתי את המדורה הגדולה ביותר בתולדות רמת-יוחנן.

אותם ימים עדיין לא היה הקיבוץ מרושת כולו במדרכות וכבישים ולמלחמה בבוץ העסיסי והדביק גוייסו שלושה אמצעים: מגפי הגומי בהם היה מצוייד כל ילד וחבר, נסורת העץ אותה היו מפזרים בחורף על רצפת חדר-האוכל(!), ופינת ניקוי המגפיים, שכללה בריכת מים קטנה+מברשת זיפים עם ידית ארוכה+פס ברזל חד וחלוד שהיה מתוח בין שני ברושים לצורך "הורדת העקבים".

בימים של טרום כלבו ומרכולית ו"סיבירים" וגז ביתי ו"מיקרו"... היה כל הקיבוץ מגיע לארוחת הערב (ול"סידור העבודה"), והילדים משחקים בחוץ (בלי "מתקנים").

אחד המשחקים הפופולרים היה "שתי ערים". מי שמכיר מכיר, ומי שלא, לא נלאהו בתיאורים.

על כל פנים, היה שם מין דבר כזה שכל הילדים "השרופים", עמדו בשורה חזיתית ליד פינת שער היריב, בשביל "להציל" אותם היית צריך לרוץ ולגעת בידו של אחד מנערי "השורה", כמובן בלי שתישרף בעצמך.

שורת השרופים מכוחותינו התארכה, נשארנו ב"עירנו" רק מתי מעט, ואני חירפתי נפשי ויצאתי למבצע הצלה "שממנו לא חוזרים". היה ערב, חושך (גם פרוז'קטורים על גג חדר האוכל לא היו אז), בשקט התגנבתי בצד ותוך ניצול מושלם של יתרון הפתעה הגחתי לפתע ושעטתי בכל כוחי לעבר חברי השרופים המותחים זרועותיהם בתחינה אילמת.

מייד זינקו לקראתי כוחות היירוט מטעם האוייב. בשנייה האחרונה הצלחתי לשייף את קצה אצבעותיו של הקיצוני בשורה, שהתפרקה מייד ורצה בקריאות שמחה בחזרה אל שערנו.

המיירטים המשיכו לדלוק אחרי ואני ברחתי לעבר "חצר המשק". רציתי לעבור בין שני ברושים ופתאום... כמו חטפתי כדור בבטן, (לא חטפתי אף פעם כדור בבטן ככה שאולי אני מגזים), כאילו נקצרו רגלי בחרמש, ואני השטתחתי לתוך הבוץ. כשהתפוגגו ה"כוכבים" מבין עיני הבטתי והבנתי שבשיא מרוצתי עליתי על פס הברזל הצר, השחור והחד המיועד לניקוי המגפיים.

טוב. הילדים עזרו לי לקום. כל הרגל הייתה שטופה בדם ובוץ. בדיוק במרכז הברך נפער חתך עמוק, ממש עד העצם (בר...ר...ר...).

מה יש לי לעשות? דידיתי ככה, כמו שאני, לתוך חדר האוכל ההומה אדם. מייד הפכה ההמייה למהומה. מישהו קרא לאבא שרץ אתי על הידיים למרפאה. זכור לטוב גם דוקטור קורט הורביץ שהגיע מיד ותפר לי המון תפרים עם איזו מחט לתפירת שקי יוטה. כנראה שגם נתן לי איזו זריקת הרדמה מקומית אבל זה די כאב ("לא בכיתי").

אז מה כל זה קשור לל"ג בעומר? או - על זה בדיוק רציתי לספר.

כעבור שלושה ימים, ואני שוכב חבוש ודווי בבית הילדים, (איפה שהיום הספרייה האנגלית, מול המקלט הישן), ופתאום צילצולים אדירים בפעמון ("היובל"). פרצה דליקה בחדר האוכל (שהיה כולו צריף עץ גדול).

כל הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל, מבוגרים, זקנים (לא ממש היו אז),נשים וטף, אצו רצו לכבות את העיירה הבוערת – חוץ ממני. רק אני לבדי מכל הקיבוץ לא הייתי שם.

אחר-כך האזנתי בשקיקה לסיפורי הגבורה של הילדים שהפליאו עשות בכה ובכה, מה שלא מנע מחדר האוכל המפואר להתפחם עד היסוד. נשארה רק רצפת הבלטות ששימשה לאחר מכן כ"מגרש הסקטים" (והיום בנוי שם המקלט ש"פעם" היה פאב).

ככה החמצתי את המדורה הגדולה ביותר בתולדות רמת-יוחנן, ואני לא ממש מתגעגע.

ועוד משהו שקשור בל"ג. קיבוצנו הוא קרוב רחוק של החג. לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא (135 לספירה), גזר הקיסר הרומי אדריאנוס "שחיק עצמות", גזירות שמד איומות וביניהן איסור לימוד תורה וסמיכת חכמים. מובן שחז"לנו לא נכנעו לגזירות ואף מסרו נפשם על כך.

רבי יהודה בן בבא נהרג בידי הרומאים, לא לפני שסמך חמישה חכמים בין אושא (אושא "שלנו"), ושפרעם. משהונח מעט מן הגזירות, היו חכמים מתכנסים באושא ומכריזים:

"כל מי שהוא למד יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד – יבוא וילמד". אח"כ אפילו הגיעה לכאן הסנהדרין במלוא כבודה.

והנה גם אנחנו ממשיכים במסורת לימודי הצעירים וקוראים לבנינו "יבוא וילמד", ומקיימים המסורת הלמדנית שעליה (אם כי בתכנים אחרים) חרפו אבותינו נפשם..

ל"ג בעומר ביער

בחברת ילדים "של פעם"

עודד יניב

מדובר "בחברת ילדים" בבית החינוך גוש זבולון בשנים שלאחר קום המדינה, מבחינתי זה אומר עד שנת 1955 (כיתה י"ב למדנו "במקובצת" שזה כבר סיפור אחר).

ל"ג בעומר נחשב לחג "חשוב", כי היה בו כר נרחב למחנכים לפעילות חברתית. עיקרו לא הייתה המדורה של ל"ג בעומר, (שריפת עץ מכל סוג שהוא נחשב אז ל"ביזבוז" לא רצוי), אלא היציאה ליום שלם ליער.

ההכנות התחילו עוד בטרם עת, מיד לאחר יום העצמאות (שעיקרו באותם ימים היה מצעד צה"ל, שהתקיים כל שנה לחילופין באחת משלוש הערים הגדולות).

כל "חברת הילדים" חולקה ל- 6 קבוצות, כשבכל קבוצה ילדים מכל הכיתות, ראש הקבוצה היה מהכיתה הבוגרת באותה שנה.

הכיתה הבוגרת בשנים ההן, העמידה ראשי קבוצות "נערצים" כמו אלישע שלם, איתן שטייף, עזרא רון, יובל לוי, יורם "הערבי", ראובן ע' ונוספים.

אחריה באה הכיתה של אחותי אורה, וראשי קבוצות כמו עזרא זוסמן (אוריון), גדי קסטלניץ (זבולון, אחיו של עוזי), רוביק ומיכאל ישראלי.

רשימת החלוקה לקבוצות על לוח המודעות נבחנה בקפידה ש"הכוחות שווים" (כלומר שבכל קבוצה, מכל כיתה, ילדים בעלי יכולת בספורט, מחנאות או מנהיגות). במקביל התרכזו ההכנות בבניית קשתות וחיצים.

הקשת נבנתה מענף עץ האזדרכת (מעולה ביותר, חזק ומאוד גמיש), שכופף ובין שתי קצותיו נמתח חוט שפגאט. את החומר (מקל) לחיצים היה צורך "לסחוב" מהנגרייה. משימה לא קלה מאחר ודודי אליהו הנגר (שתמיד תמיד נראה עם עפרון הנגרים השטוח על אזנו השמאלית) נערך להקשות את החדירה לנגריה.

חץ טוב היה כזה שבצידו האחד מלופף חוט ברזל בדיוק במשקל הדרוש, ובקצהו השני חריץ משולש שלתוכו מוכנס החבל של הקשת ומאפשר מתיחה מירבית.

קשת טובה ירתה חץ מתאים למרחק עשרות מטרים. היינו מתאמנים בירי למטרה ימים רבים לפני ל"ג בעומר עצמו.

ביום החג, עם בוקר, יצאו הקבוצות, עמוסות ציוד ליער בדרך של שדרת הברושים (קיימת עד היום מעל חלקת המנדרינות). הציוד כלל: סֵנַדוֹת, שקים ריקים, חבלים, כלי עבודה וציוד ספורט. לכל קבוצה הוקצה שטח ביער בו היה עליה להקים, תוך כמה שעות, מחנה "צופי" על פי נושא מסוים שנקבע מראש (בסודיות גמורה). למשל: קנאים צעירים, חלוצים, אינדיאנים וכדומה. כל זאת בתחרות בין הקבוצות לקבלת פרס המחנה המצטיין בקריטריונים שונים: רעיון מקורי, ביצוע מחנאי, מיתקנים, ניקיון, מורל גבוה וכדומה.

קבוצות בעלות יזמה, גם חיברו המנון לקבוצה אותו שרו שוב ושוב במהלך אירועי היום. (אגב, כמה מטובי שירי הלעג והקלס על המורים, חוברו בחשאיות מחתרתית "בהזדמנות זאת" והושמעו הרחק מאזני המורים והמטפלות).

כל קבוצה שלחה מספר ילדים, שחפרו במעדרים והכינו את "שולחן חדר האוכל". עיקרו היה מחפורת, תעלה שיצרה צורה מלבנית. כאשר "יושבים סביב השולחן", הרגליים בתעלה הישבנים מחוצה לה ותל העפר שנחפר יוצר הגבהה מצידו הפנימי של המלבן - "השולחן".

מלבן השולחן היה גדול דיו להכיל בישיבה את כל הילדים שבמחנה.

לאחר בניית המאהל ע"י כל קבוצה, לפי מיטב מסורת המחנאות, יצאו לתחרויות "הספורט הטבלאי". היו מספר תחנות, בכל תחנה סוג תחרות מסוים מבוסס על מרוץ שליחים.

למשל: נכנסים לתוך שק ומתקדמים בקפיצה, או זוג שנקשר כל אחד ברגל אחת לרגל של משנהו ורצים בתיאום, או כל מתחרה מחזיק בפיו כף ועליה ביצה, רץ מרחק מסוים וצריך להעביר לילד אחר את הכף עם הביצה (ושלא תיפול ...) וכיוצא באלה תחרויות היתוליות.

כל קבוצה העמידה נבחרת, שעברה מתחנה לתחנה. הנבחרות התחרו ביניהן בכל מקצוע/תחנה והשמחה רבה.

ואז הגיע שעת ארוחת צהריים של ל"ג בעומר, שזה עניין גדול. נזכור שהימים "ימי צנע" במדינת ישראל. ארוחת צהריים של ל"ג בעומר ביער זו ממש סעודה. (אשר הובאה במועד ע"י המטפלות ממטבחי הקיבוצים) כולם התכנסו וישבו סביב "שולחן השדה" כפי שתואר לעיל. פולני (יהודה רון פולני, אבא של טלילה ועזרא) זקן המחנכים, "אבי חברת הילדים בקיבוץ" (עוד מבית אלפא) היה מברך בטקס רב רושם, שהתנהל ככה: פולני מתכופף קדימה ומניע יד ימין בתנועות מעוגלות ואומר לאט ובהטעמה "גִ'ימָלָיָה" וכל הילדים עונים "ג'ים", פולני: "ג'ימליה", וכולם חוזרים: "ג'ים", ושוב פולני בשלישית "ג'ימלייה", וכל הילדים עונים: "ג'ים, ג'ים, ג'ים!" מלאי עליצות ורעבים. מברכי ה"ג'ימליה" שנוספו ברבות השנים היו יהודה מסינגר (אבא של טלילה חורש) וחיים הדומי.

מתוך המאכלים של סעודת ל"ג בעומר ביער, זכורים לי שניים: ביצים קשות, (שלמות, בדרך כלל היו מקבלים בארוחה חצי ביצה קשה) שקליפותיהן נצבעו בעת הבישול בצבעים שונים: אדום, חום וכדומה. זו הייתה אטרקציה ייחודית לל"ג בעומר (עד היום לא נודע לי סוד אמנות תהליך צביעת קליפת הביצים, למרות היותי מבשל ביצים קשות מוסמך).

המאכל השני פשטידת אטריות אפויה מתוקה (קוּגֶל בלעז), מאכל תאווה בלתי נשכח. וכך התנהלה ארוחת צהריים משותפת "בהווי של סביב השולחן".

לאחר הארוחה התפזרה כל קבוצה למחנה שלה להתארגנות ומנוחה ("כשהבטן מלאה הנפש יגעה"). קבוצת השופטים, מורכבת ממורים ומחנכים חמורי סבר, עברה ממאהל למאהל ורשמה נקודות על פי הקריטריונים. כל קבוצה, במאהל שלה, עם הגעת השופטים, מתעוררת לחיים ומשמיעה את ההמנון שחיברה, או כל מופע אחר, למשיכת תשומת לב לזכייה בנקודות.

לאחר מכן מגיע תור האירוע הספורטיבי המרכזי – תחרות בקליעה למטרה בקשת וחץ. הוצבה מטרה ענקית (כ- 2X2 מטר) במרכזה ה"בול" (100 נקודות) ועיגולים מהמרכז עד לשוליים, מזכים בנקודות מ- 10 עד 90. כל קבוצה שלחה נציגים – קלעים מכל כיתה, כאשר הקטנים יורים ממרחק קטן כ- 10 מטר, ועד הגדולים היורים ממרחק 50 מטר ויותר. כמובן צבירת הנקודות היא קבוצתית, ובהזדמנות זאת הוצגו לראווה הקשתות המיוחדות (בגודל או בעיצוב), וחיצים (מעוטרים בנוצות כדרך האינדיאנים), כאשר כל ילדי המחנה עומדים בצדדים וצופים בתחרות.

כשהשמש התחילה לשקוע במערב. חבר השופטים היה מכריז על התוצאות. אין קבוצה מקופחת, כל קבוצה זוכה בתואר כלשהו, באחד מהמקצועות שהתחרו בהן, ויש גם קבוצה אחת מנצחת "באמת".

אחר כך קיפלנו את המחנה ויצאנו, במבנה הקבוצתי, בחזרה הביתה, שמחים ומרוצים וכבר מתכננים לקחים ומסקנות לקראת השנה הבאה....

חתונות ברמה

אמנון קרניאל

את החתונות בבית-אלפא, עד כמה שחגגו בכלל, איני זוכר. קטון הייתי מלקחת בהן חלק.

לרמת יוחנן הגענו ב – 1940 והחתונה הראשונה בה הייתי נוכח, הייתה של תמר ושמואליק קנול ואחריהם ליזה ומישקי יריב. אלה נערכו כמובן לכל תושבי הרמה, בחדר האוכל הישן. כל התכנית נכתבה ובוצעה על ידי החברים. זכור לי שאחרי החתונה של ליזה ומישקי אמרה חיה צ'ודנובסקי (החובשת) להלל עזריאלי : תראה כמה זה יפה. אולי נתחתן גם אנחנו. עם הזמן התרבו החתונות והקמנו צוותים להרמת המסיבות.

ההזמנות לחתונה נכתבו על ידי בני המשק, הוקמה חבורת "צנע-קול" והיא שרה פזמונים שנכתבו בעיקר על ידי מתתיהו שלם, יונתן עזריאלי, ודניאל טלמון, בהעמדה של שמואליק זבולון. הבנות ממש התחרו על מקום בלהקת הריקודים. התוכן נסב בעיקר סביב מעלותיהם ומגרעותיהם של בני הזוג בליווי תצלומים, לפעמים מביכים, מינקותם ועד בגרותם. החתונות נערכו בחורף בחדר-האוכל ובקיץ על הדשא הגדול.

הכלה והחתן הובאו לטקס באמצעים שונים: מי ברכיבה על סוס ומי באפיריון נישא על כתפי ארבעה גברתנים, ומי על כף מקושטת של טרקטור.

מאחר ועם הזמן התרבו החתונות, הוחלט לקיים מסיבות חתונה פעמיים בשנה, האחת באביב, בל"ג בעומר, והשנייה בסתיו, בבדרך כלל בט"ו באב. מספר חתונות נערכו עם שני זוגות ביחד (כמו חתונת ש.מ.ב.ז. – שרקה ז"ל ובצלאל אופיר, וזהר ומשה לקח, והיו גם שלישיות ורביעיות).

בשנות החמישים כתב מתתיהו שלם את מסכת הנישואין ולאה ברגשטיין העמידה את הריקודים, ובניצוחו של שמואליק זבולון חנכנו את מסכת הנישואין על במת בית התרבות. לצורך כך נבנה פיגום ארוך מעץ מאחורי הקיר, שם ניצבו חלק מהמשתתפים. המסכת כללה ברכות, שירים, תנועה וריקודים, והסתיימה בריקוד ה"שֶׁרָלֶה" המסורתי בבגדי חסידים. בריקוד זה השתתפו הורי הכלה והחתן. לחתונות הגדולות לא היה לנו מספיק ציוד והיינו שואלים שולחנות וספסלים מהקיבוצים השכנים. המקהלה והתזמורת היו משלנו (טרם המצאת הדי-ג'יי) ולפעמים נעזרנו בפטיפון (מה זה?). בסיום התכנית היינו פורצים בריקודים סוערים. .

על צורה ותוכן

אין מסתפקים במסיבת בידור בלבד, יש רצון גם בביטוי. רוב המסיבות, על כן, יש בהן מהרצינות ומהקלילות, והחלקים הם שניים: צורת טכס לפני הכיבוד, והתכנית לאחר מכן.

חשוב מאוד לקדם את המסיבה במודעה מסוגננת או בפלקט נאה, עיטורי כתוּבּוֹת, קישוט מיוחד, דף חגיגי, או אפילו עלון מיוחד מוקדש למאורע זה, שם מובאים לרוב: תכנית הערב, אימרות ופזמונים, ברכות, הומורסקות וכו'.

(מדברי ההקדמה והסבר לילקוט ה"כלולות" של מתתיהו שלם. )

נפגשו באמצע הדרך...

הרומן התחיל בכיתה י'. הגעתי לרמת יוחנן עם עוד כמה בני קריית ענבים לתיכון. ככה היה מקובל אז – כיתות מקובצות מכמה משקים מאותה התנועה. דניאל למד אז ב"כדורי". האווירה הלימודית בבית הספר הייתה ברוח פולני ויהודה מסינגר. גם המורים וגם החבר'ה היו טובים אבל היה חסר לי משהו, חופשי מדי לטעמי. אחרי שנה דניאל סיים את לימודיו בכדורי וחזר לרמת יוחנן,אני עברתי לבית ירח, מאחר וחיפשתי רמת לימודים גבוהה יותר שם היה לי קשה מהכיוון ההפוך, אך הרומן שהתחיל ברמת יוחנן בכיתה י' נמשך.

כשפרצה מלחמת השחרור פסקו הלימודים, דניאל נשאר פה ואני חזרתי לקריית ענבים. בזמן ההפוגה, הוא קיבל אישור להגיע לירושלים. עזר לו בכך ווילק (דודו), שהיה נהג משאית והעביר נשק לירושלים.

גם אני קיבלתי אישור מהמא"ז של קריית ענבים (שהיה דודי), לרדת לשפלה. הכביש היה סגור ונסענו בג'יפים בדרך לא דרך שנודעה בשם "דרך בורמה". כשהגעתי לרמת יוחנן הסתבר לי שבדיוק באותו זמן דניאל נסע לבקר אותי בקריית ענבים. אוי לאותה בושה. חזרנו.

אבל מוזרות דרכי האהבה... איפשהו באמצע הדרך, על יד מקווה ישראל, נפגשנו. ראינו אחד את השני מחלונות המשאיות בהן נסענו. זה היה מאוד מרגש. עצרנו בדרך ליום אחד, כי היינו חייבים לחזור כל אחד למקומו... הנישואין היו שנתיים אחר כך בהמשכים.

החתונה נערכה בירושלים, בוועד הקהילה, בל"ג בעומר. זה סיפור בפני עצמו. אחד אחרי השני עומדים בתור, דוחק, לחץ, ללא כבוד וללא הרגשת התרוממות מיוחדת.

דודי (אבא של שרה אחיטוב, איש ידוע בקריית ענבים ובירושלים, היה מנהל תנובה בעיר הרבה שנים), שרשם אותנו לנישואין, הןא לחץ על הרבנים וזה עזר, סוף סוף הגיע גם תורנו לחופה. לא הרבה אני זוכרת מהמעמד ההוא, אבל אני כן זוכרת הרבה מבוכה ומעט התרגשות.

אחרי זה הייתה סעודה משפחתית מאוד מכובדת ויפה בבית דודתי בירושלים, סידרו ארוחת מלכים, דבר לא פשוט אם נזכור שהתקופה היא תקופת צנע. למחרת, יום שישי, הייתה חתונה בקריית ענבים, בחדר האוכל. מרמת יוחנן הגיעה משאית עם החבר'ה. הייתה ארוחה, הייתה מסיבה וברכות, והייתה מסכת מאוד יפה של שיר השירים, על פי מוסיקה שחיבר בן חיים, חבר קריית ענבים.

כעבור שבוע הייתה חתונה ברמת יוחנן, בחדר האוכל, ברוב עם ועדה, עם מסכת ושירים. יונתן עזריאלי חיבר את הפזמונים. היה מאוד מכובד ושמח. את האהבה הרגשתי זורמת משני הצדדים, גם מכיוון קריית ענבים, שהיה אז קיבוץ קטן עם אווירה מאוד משפחתית, וגם מרמת יוחנן. אבל מה לעשות, חתונה בארבע מערכות-יפה, אבל קצת מביך..דליה טלמון.

אחד הפזמונים שחיבר יונתן עזריאלי ז"ל, לחתונת דליה ודניאל, על פי מנגינה ידועה. הפזמונים הושרו על ידי להקת "צנע קול".

הזמר לכלה

אולם כיום שבחו לאל! קרנם מאוד ירדה,

עדות חיה לעיניכם, בחירת זו הילדה.

היא לא תקרוץ ולא תפזול לשלל דרגות קצינים,

עיניים בערגה תשא אל.... עם הרפתנים.

הוי דליה, הוי דליה, הוי דליה!

רק אלה ציונים!.

טקס ההתחייבות

מקפידים לרוב על מרכז, אם בצורת במה או הגבהה כלשהי, שם נערך הטקס לפני כל הנוכחים, ובחדשי הקיץ לרוב בחוץ, על אחת המדשאות.

מרכז הכובד: נקודת ההתחייבות. בנידון זה קיימים כמה דרכי נוהג: א) הזוג, או הזוגות מוזמנים אל המרכז ישירות ע"י הכרוז. ב) הנקראים ע"י קבוצת שושבינים המלווה אותם. ג) המובאים בעגלה מקושטת (לפעמים בסירה, אם המסיבה ע"י הבריכות). יש ויחד עם הזוג מוזמנים הורים, או קרובי משפחה.

לפני המרכז (או הבמה) יש ומותקנים שערים מיוחדים מעוטרים כתובות כגון: נשמח חתן וכלה, בקול ששון ובקול שמחה – וכו'.

(מדברי ההקדמה והסבר לילקוט ה"כלולות" של מתתיהו שלם. )

קיבלתי 50 פיאסטר לצרכי חתונה

חיניה ואני התחתנו ב- 1941 בל"ג בעומר. זה היה שנה אחרי שהגענו לרמת יוחנן. החופה הייתה בתל אביב, היה אז צורך בתעודה ולהודיע שאתה רווק בעיתונות הרבנית.

קיבלתי מהמשק 50 פיאסטר לצרכי החתונה. כשהגעתי לרב הסתבר שמגיע לו 75 פיאסטר, אמרתי: "רֵבֵּה, אין לי, אני קיבוצניק". להוכחת הרווקות הייתי צריך להביא עדים ולא היו לי, אמרתי לו: " אני אקח שלושה חברים מהקיבוץ, הם יגידו מה שצריך, והחטאים לא יהיו עלי".

הוא צעק: "שייגעץ!" והכניס עשרה בחורים מהישיבה שלו. לפני החופה הרב שאל את חיניה: "נו, ובמקווה היית?" השושבינה של חיניה לא התבלבלה והשיבה לו: "רבה, צריך פעמיים?" "לא" "נו, אז שויין, פעם אחת כבר הייתי איתה (עם חיניה)".

אחרי החופה נסענו הביתה. בבית, יוסף בן פורת שהיה עושה יינות ידוע, הביא לנו מתנה, בקבוק יין מעשה ידיו. .

שלמה יבלונקה.

שי כלולות

עם תום הטכס מוגשות גם מתנות לבני הזוג. המקובל ביותר: אלבום שיר השירים (המצוי בהוצאות אמנותיות שונות), סלסילות עם פרחים, עוגה אפויה במיוחד (לפי צורות שונות) גם מתנות אחרות: מעשה רקמה או מלאכת מחשבה (של ילדי המקום, כיתה חינוכית) או על ידי אמן מחברי הקיבוץ.

(מדברי ההקדמה והסבר לילקוט ה"כלולות" של מתתיהו שלם. )

עד היום אני שומרת את העיתון

כשהייתי בשבי נחמן הגיע לארז. אני לא הכרתי אותו, והוא לא ידע מי אני. הוא "רק שמע עלי". הוא טוען שהוא רק שמע עלי שאני כזאת ושאני כזאת... ואז כבר החליט שאני אהיה בת זוגו.

יותר מאוחר הגענו להכשרה ברמת יוחנן, ועדיין... לא היה שום רומן בינינו. רק כשעלינו לארז הוא התחיל... אחרי חצי שנה שהיינו חברים, החלטנו להתחתן. קיבוץ ארז היה רק בן שנה ועדיין לא היה כלום, רק חול וחול ואהבה... יחד איתנו נישאו חמישה זוגות, חמש חתונות. החתונה הזו היכתה גלים בכל הארץ. במקום אחד חמש חתונות, זה היה מדהים. התאריך נקבע ל- 25.7.1950.

השמועה פשטה באיזור והתחילו להגיע עיתונאים לחתונה. הם כתבו, צילמו, ופירסמו תמונות ב"דבר השבוע". עד היום אני שומרת את העיתון שבו מצולמים כל חמשת הזוגות נוסעים בעגלה ואחריהם כל המוזמנים, גם הם על העגלות, לגבעת החתונות. זו הייתה אחת הגבעות ששם, כך החליטו, תהיה החתונה. בדרך עברנו את הנחל שקראו לו נחל מג'נון ועליו היה גשר ומתחתיו חול לבן ויפה. כשעברנו מעל הגשר, יצאו מתחת לגשר רקדנים והתחילו לחולל. כמובן כל השיירה עצרה והיה מאוד נחמד. אחר כך המשכנו לגבעת החתונות, שם נערכו החופות, זוג אחרי זוג.... שושקה ברבר

כיבוד והתכבדות

אין לקבוע כלל. הכל תלוי בתנאים ובזמן, בהם נערכת מסיבת הכלולות. האפשרויות: א) שולחנות ערוכים (במיוחד בחורף באולם סגור) ב) מזנונים, ג) הגשה. במקרה זה תהיה ההגשה מסוגננת. קבוצות מקושטות, יין בכדים מעוטרים מאכלים על מגשי קש וכו'. .

(מדברי ההקדמה והסבר לילקוט ה"כלולות" של מתתיהו שלם. )

לא חשבנו הרבה ואמרנו בסדר

6 שנים היינו כבר חברים. חסי חזר מ"חופשה" בספינת דייג באוקיינוס השקט והלך לעבוד בסדום, אני השתחררתי מהצבא. באחת הפעמים שהוא בא לחופש, פגשנו את משה נצר, המזכיר, הוא שאל אותנו בדרך אגב, אם אנחנו רוצים להתחתן, "יש לו כבר" שני זוגות, ואפשר לצרף עוד אחד.

לא חשבנו הרבה ואמרנו בסדר.

יותר מזה לא היינו צריכים להתאמץ, הכל כבר סודר. ועדת חתונות הודיעה לנו מה הפרוצדורה. ראשית חוכמה הולכים לחיניה, מספרים לה על החתונה, היא כבר אומרת מאיפה לקנות את הבד, כמה זה אמור לעלות, (מה הסכום שמקבלים לשמלת כלה), כמה בד לקנות, וכמובן לבחור את הדוגמה לתפירת השמלה.

אחר כך הולכים לדודיק, מרכז הקניות, צריך למסור לו את נוסח ההזמנה, וגם להגיד לו כמה הזמנות אנחנו רוצים. בעיית ההתלבטות באיזו דוגמא של הזמנה לבחור נמנעה מאיתנו. דודיק הזמין לכולם אותו דבר.

העניין עם השמלה היה יותר מרגש, העלייה לחיניה, בחירת הדוגמה לשמלה, (קצרה, לבנה והכי פשוטה שאולי אפשר גם להשתמש בה בימים אחרים...) אחר כך הנסיעה לחיפה, קניית הבד, להתפשר ולהסתדר עם הסכום שמקבלים. באותה הזדמנות הולכים לקנות גם את הטבעת (רק לכלה) בסכום של 14 לירות - (לא יאמן אבל מצאנו!!!)

כל שאר ההכנות לא הטרידו, לכל דבר יש ועדה. לא היה צורך במסע "טעימות" כי אפילו את התפריט לא היה צורך לבחור. הרישום ברבנות וכל הסידורים אחרים נעשו על ידי מישהו מהחברים ש"התמצא בעניין". (נדמה לי שזה היה זישה ז"ל).

יחד איתנו התחתנו אפרת ובני קציר וקיקו ובלהה (גורדון) ז"ל גרעין כל. התאריך שנקבע היה במוצאי ל"ג בעומר. צריך היה להספיק להעמיד את כל החופות לפני צאת הכוכבים...

לפני החופה, סידרו לכל זוג ליד חדר ההורים, שולחנות עם כיבוד קל ועוגת כלה לאורחים שהגיעו, מי באוטובוס, ומי במשאיות. האורחים שלנו הגיעו מהמושב ארוזים בתוך משאית.

לאחר כיבוד וצילומים, רצנו לחופות, שהתקיימו ליד חדר האוכל של חברת הילדים.

חסי ואני היינו הראשונים.

עוד לפני החופה, בזמן החתימה על הכתובה, הרב התחיל "להיות לחוץ". הוא זרז את האנשים לסיים מהר ודחה את מילוי הפרטים בבית... עד היום לא סיימנו למלא אותם, וגם הסכום שהקיבוץ נתן אז לכל זוג בשווי של 250 לירות, עד היום לא נרשם לי בכתובה.

החופה הייתה מהירה, יצאתי ומסרתי את ההינומה לבאה אחרי, בלהה ז"ל. אפרת התחילה להיות לחוצה שלא תספיק ותצטרך לחזור לצבא (עדיין שירתה בצה"ל).

סוף טוב, הכל טוב, כולם הספיקו להתחתן באותו ערב של מוצאי ל"ג בעומר.

על הדשא של חדר המוסיקה (שאז נקרא בית התרבות), היו ערוכים שולחנות ארוכים, כמו בפסח, מפלטות עץ ומפות לבנות. היו המוני אורחים וחברים והמקום נראה מאוד חגיגי. לא זכור לי מה אכלו, כי לי ולחסי לא נשאר מקום לשבת... וכמובן גם לא אכלנו. הבמה הייתה מקושטת ועל הקיר בנו פיגומי עץ ששימשו אחר כך את הרקדנים במסכת הכלולות.

את התכנית האמנותית פתח שמואליק זבולון ב"פתחו את השער" ו"מה מה" כשילדות קטנות עונות לו על השאלות. מושקו הזמין את הזוגות לעלות לבמה לטכס החתימה. ואחר כך הוצגה "מסכת הכלולות" של לאה ומתתיהו. שנים רבות אחר כך היו האורחים מזכירים עד כמה הייתה זו חתונה מיוחדת.

אחרי שנפרדנו מהאורחים, התכנסו כל הנשארים בחדר האוכל, ובלי J.D והכנות מיוחדות, רק האקורדיון של דודיק (אבא של אילת ועופרה) נמשכו הריקודים אל תוך הלילה. הייתה שמחה אמיתית. יש לציין שבשעות הקטנות של הלילה, כשפתחנו את מעט המתנות שקיבלנו, נוכחנו שרובן "מתנות שימושיות", אבל גם להן לא היה מקום, כי אפילו ארון מטבח לא היה לנו. .

שרה'לה זית.

בידור ובילוי

לאחר כיבוד בא לרוב החלק הקל והמבדר. מוצגים מערכונים מההווי ווסקצ'ים, אשר עיקרם הומור וסטירה. פיליטונים, פרודיות, משחקי היתול ומחולות עם. רצוי ביותר תזמורת עממית קטנה, שתלווה את הערב, אפשר גם להיעזר בתקליטים או בטייפרקורדר , אבל מתוך עריכה מראש, מותאמת לאווירה ולא מהבא ליד.

(מדברי הקדמה של מתתיהו שלם לילקוט ה"כלולות")

סידר כלי נגינה מקרש של בית שימוש

איך התחיל כל הסיפור? שמואליק ואני גרנו יחד באוהל. זה היה בתקופת ההכשרה ואולי כבר לקראת סופה. אחיינית שלי מתל אביב הגיעה לביקור ברמת יוחנן. את "החוויות" מהביקור היא חילקה עם המשפחה בתל אביב... שומו שמים!!! לתמר יש חבר, בחור נחמד אמנם, אך הם ישנים במיטה אחת. המשפחה "הזדעזעה" מהידיעה והחליטה שצריך לעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר, צריך להעמיד חופה. הם התחילו בהכנות בלי שאדע בכלל. כשבאנו, שמואליק ואני, יום אחד לביקור בתל אביב, הסתבר שהכל כבר מוכן. הלכנו למדוד את השמלה ואת הנעליים, ונשארה רק בעיה אחת קטנה, שמואליק היה צריך להמציא תעודת רווקוּת, ושלא היה לו שום עסק עם אף בחורה אחרת. אבל גם זה בא על מקומו, ובשני בדצמבר, יום גשום נורא נערכה החופה. אני ישבתי בחדר אחד עם הנשים, ושמואליק ישב עם הגברים. לא התקרבנו ולא התראינו בכלל. חיתן אותנו הרב הראשי של תל אביב, הרב עמיאל. זה היה בדירה של דוד שלי. האמת היא שלקחנו ברמת יוחנן כמה ימי חופש ולא אמרנו למה, למעשה גם אנחנו לא ידענו בדיוק, וכל העסק התארך.

הגיע היום שהיינו צריכים לחזור לרמת יוחנן. מעט מאוד טלפונים היו אז במשק. היחידי שידע על האירוע היה מישקי. כשהגענו הוא הכניס אותנו לאוהל המקושט שלנו, על השולחן נותרו שרידים מעוגת החתונה שהכינו לנו, שנאכלה כנראה ע"י חתול.

רק מסדר העבודה לא היה מרוצה: "איך זה נוסעים ל- 4 ימים וחוזרים אחרי 8 ימים"?!?!

בערב הייתה החתונה. זו הייתה החתונה הראשונה אחרי ה"טרנספר" והאיחוד מחדש, הייתה התרגשות גדולה. מאוד אהבו את הקבוצה שלנו. (הגענו בערך שלושה שבועות אחרי שאנשי בית אלפא הגיעו והכל עוד היה מבולגן).

עשו לנו חתונה שכמוה עוד לא הייתה. לא היו שולחנות, לא כיבוד ושום דבר. כל החברים ישבו בצריף ששימש לחדר האוכל, עשו שם פרודיה על חתונה יהודית מסורתית, לאה דגן ומישקי היו

החתן והכלה. אידה הייתה הלץ שמרקד לפני הכלה, לוזר סידר לו כלי נגינה מקרש של בית שימוש, וכולם דפקו וניגנו על סירים. הכל ספונטאני. סביב סביב על הקירות היו ציורים שצויירו במיוחד לאירוע על ידי לוזר. זו הייתה חוויה בלתי רגילה, שמחת האיחוד הספונטאנית הראשונה אחרי חוויות הפילוג. תמר קנול.

"תורת נוח"

נוהג החתונות אצלנו היה: חופה וקידושין אצל הרב. הטקס והמסיבה - בבית. בינתיים הועבר הכל הביתה.

צר לי לראות בעלבונה של מסורת, יכבדנה כל המשתמש בה. אם זה הנוהג – נכבד אותו!

אם זה מצריך כיסוי ראש אזי לא תערובת מגבות, מטפחות אף, עיתונים ומכל הבא על הפדחת.

הליגלוגים הקולניים, הפיטפוטים וכל הרשלנות הצפופה סביב החופה מנמיך ופוגע. גם ההרשמה בספר הנחושת מיד סמוך לזה (שריד מהטקס החברתי), אינו סביר ואינו מוסיף הדר. נחדל מזה. אפשר לשלב את טקס הרב במסגרת מכובדת יותר ואני מציע למארגני החתונות לחשוב על כך.

מתתיהו שלם "ברמה" 16.6.68

אהבה בצל הפירמידות

בשנת 1942 שירתתי בצבא הבריטי בקהיר בבסיס קטן קרוב לפירמידות, 4 ק"מ מחוץ לקהיר, שנקרא "מינה קילו פור". שם היו משפצים מכוניות, מביאים מכוניות חדשות, צובעים אותן בצבעי היחידות השונות. התפקיד שלנו היה להעביר את המכוניות מבית מלאכה לבית מלאכה.

רוב הבחורות היו מההתיישבות העובדת ומה"הגנה" והייתה לנו פעילות תרבותית, חגים, ערבי שבת. החיילים הישראלים, בכל איזור קהיר, ידעו עלינו והיו באים לבלות יחד. בצד השני של קהיר היה מחנה אמריקאי, בו שירתו חיילים מישראל ממוצא אמריקאי. סוכי, ששירת כנוטר במשטרה הבריטית בארץ, השתחרר מהנוטרוּת והתגייס חזרה לצבא האמריקאי יחד עם אחיו. גם "האמריקאים" היו באים אלינו לבלות.

האח של סוכי היה מבקר קבוע, יום אחד הוא אמר לי:"אחי לא יבוא היום". שאלתי:"מי זה האח שלך?" והוא השיב:"זה שהיית איתו בשבוע שעבר". אחר כך המשכתי להיפגש דווקא עם האח שלא הגיע... אחרי חודשיים שלושה, נסענו לחופש בארץ. אמא שירתה אז כאקונומית בצבא בירושלים, ואבא שירת בלבנון ובסוריה. (דרך אגב, יותר מאוחר התברר שמישקי ופרנצי שירתו באותה פלוגה). הגעתי לחיפה, אמא כבר חיכתה לי שם, נסענו לבלות את החג בגבת שם הייתה אחותי רינה ילדת חוץ. סוכי נסע לרמת יוחנן למשפחה שלו (משפחת חנה ומנדל רייזנר). כשחזרנו לתל אביב החלטנו להתחתן. צלצלתי לאמא והודעתי לה שאני עומדת להתחתן.

אבא ואמא קיבלו חופש והגיעו לקהיר. הינו אמורים להיפגש במועדון ולהחליט איפה ומתי. בדיוק באותו יום קיבלתי עונש ולא נתנו לי לצאת. הורי נפגשו רק עם סוכי וסיכמו על העמדת החופה ברבנות בקהיר. אני לא הייתי בתמונה. כשהגעתי לפגישה הרבנות כבר הייתה סגורה...אי אפשר היה לקיים את החתונה וכל אחד חזר למקומו. יותר מאוחר קיבלנו תור לחופה במשרדי ועד הקהילה בתל אביב. באנו לארץ מקהיר לאחר אישורים מהמפקדים. ארבעה חיילים החזיקו את החופה שהועמדה כדת וכדין. שברנו את הכוס ונסענו לחגוג את האירוע במסעדה תלאביבית. השתחררנו בשנת 1945. . צפרירה שוהם

לְעוֹלָם לֹא תַּגְלִיד

עֵינַי לַעֲצֹם כְּדֵי לִרְאוֹתוֹ

יָדִי לִפְשֹׁט לֶאֱחֹז אַבְנֵטוֹ,

בְּמַשָּׁב הָרוּחַ אַאֲזִין לְקוֹלוֹ

בְּעֻבְרִי בַּשְּׁבִילִים מְחַפֵּשׂ אֶת צִלּוֹ.

זְכוּרָה לִי דְּמוּתוֹ, גֵּאֶה וְזָקוּף

בְּאוֹב דִּמְיוֹנִי צָף הוּא שָׁקוּף,

מְרַחֵף זֹהַר בְּיוֹמוֹ הַיָּחִיד

צַלֶּקֶת אָבְדָנוֹ לְעוֹלָם לֹא תַּגְלִיד.

יוֹמוֹ הַמָּלֵא סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, וְשִׁירִים

נִבְלַע בְּשִׁגְרַת יָמִים אֲפֹרִים.

מְרַחֵף כְּבוּעַת סַבּוֹן זוֹהֶרֶת שֶׁיֶלֶד הִפְרִיחַ

שְׁמוֹ וּפָנָיו לְבַל נִתֵּן לְהַשְׁכִּיחַ .

5/5/06 ראובן עזריאלי

הָשוֹאָה – הָשְוָואָה / ישראל וייס

נכתב בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מספר שעות לאחר שקראתי בעיון את "ברמה – שבועון למידע – קיבוץ רמת יוחנן" בו זכינו לקבל מידע, בין היתר, על אלוהים, שואה ועמלק.

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבוע לאחר יום השואה והגבורה, שבוע ויום לאחר שקראנו את הפרשנות הבינלאומית המלומדת שנתן מאור הגויים האיראני על השואה ומדינת ישראל, ושבועיים לאחר הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (עשרה הרוגים, 70 פצועים), נחשפנו לקלות הקולמוסית בה הפכה המילה הָ"שוֹאָה" למילה "הָשְוָואָה" (על קוצו של וו) והעניקה לנו מידע המתובל בפנינים כדוגמת "הזוועות המתבצעות אצלנו", "נבלה יומיומית", "עמלק" ו"כולנו שותפים לכך". כוונת המידע ומטרתו, כך אני מניח, באה בסך הכל להשכיל ולהעשיר אותנו שהשמדה, רצח עם, שואה הם מנת חלקנו ומעשינו היומיומיים.

הצורך להשכיל ולהעשיר אותנו ב"מידע" מסוג זה שגור אצל כמה מ"ידידינו" הנאורים ברחבי העולם.

עיתוי הפירסום – ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומיקומו ב"ברמה" (כמה אירוני) לפני הכתבה על רצח אמציה כהן ז"ל, תמוה בעיני..

סיפור מעשה שלא צלח / דניאל יפה ושחר שטייף

לפני החג התברר לנו כי הוועדה לאיתור מועמדים לניהול כלכלי, השלימה הצעה שמית במתכונת שאינה עולה בקנה אחד עם המנדט שקיבלה מן האסיפה.

על הוועדה הוטל לאתר מנהל כלכלי וגזבר, אך הצעתה השמית בפועל, כוללת בחירת גזבר, מנהל כלכלי ותפקיד חדש – יושב ראש וועדה כלכלית כמנהל –על.

נציין שמצב זה אף אינו תואם את המבנה האירגוני עליו הוחלט בזמנו ברמת יוחנן.

הוועדה קיבלה מנדט "לחדד את הגדרת התפקידים" בניהול הכלכלי, אך החליטה שלא לעסוק בכך, משום שלדעת חבריה, הרכבה אינו מתאים לכך. חברי הוועדה החליטו להשאיר את הגדרת התפקידים לבעלי התפקידים, לאחר שייבחרו.

פנינו אל הוועדה וביקשנו ממנה:

א. לעכב את פירסום המלצותיה, ולפנות אל האסיפה בבקשה, להרחיב את המנדט שניתן לה, ולאשר לה, כדין, להציע מועמד ליושב ראש ההנהלה הכלכלית.

ב. לפנות לאסיפה בבקשה לסייע לה להגדיר את סמכויות ממלאי התפקידים לפני בחירתם השמית, על מנת לאפשר לציבור לשקול את בחירתם של המועמדים על פי תפקידם בפועל. את הגדרת הסמכויות ניתן להטיל על הוועדה, או על גוף אחר שייבחר, ובלבד שלא יימצא "האסור מוציא עצמו מבית האסורים".

לדעתנו, קיימת בעייתיות מובנית במצב בו בעלי תפקידים נבחרים לתפקיד, קודם שהוגדרה מהות התפקיד. הניסיון מלמד שכאשר לא קיימת הגדרה ברורה של הסמכויות והחובות הכרוכות במילוי תפקיד, נפגע תהליך קבלת ההחלטות ויישומן.

הוועדה שמעה את בקשתנו בנימוס רב אך לצערנו החליטה להמשיך בדרכה, ולהביא את הצעותיה לאסיפה, כפי שהן.

לפיכך אנו מבקשים להפנות את תשומת לב הציבור לבעייתיות הגלומה בהצעות הוועדה, וקוראים לחברים לגבש את דעתם בעניין לקראת הדיון הצפוי באסיפה..

לנושא קרנות ההשתלמות

החברים קיבלו מידע מהבנק על מצב ההפקדות בקרנות ההשתלמות.

נתקלנו בתופעה שהפקדות שהיו צריכות להיכנס לחשבון שאליו מופקדים הכספים, נכנסו לחשבון האחר שיש לחבר.

כדי לבדוק באם הכספים הופקדו במקום הנכון, צריכות להיות 8 הפקדות של 400 ₪ כל אחת בחשבון הראשי.

חברים שאין להם את מספר ההפקדות הנ"ל ולא היו בחופשה ממושכת בשנת 2005 מתבקשים לפנות לחתומים מטה.

כמו כן, חברים המעוניינים לאמת את סכום ההפקדות הנצבר שלהם בקרן כנורות, יכולים לפנות לאורנה גזית. דניאל פרי אורנה גזית.

אביב בתרבות

מפסח ועד עצמאות- סיכומים ותודות

תמה לה שרשרת האירועים שבין פסח לעצמאות, ובעוד אנו מתלבטים כיצד לסכם ובאילו מלים, היה מי שהקדים אותנו בעיתונות סוף השבוע האחרון:

"שלושה שבועות נדחסים בין ערב פסח ובין מוצאי יום העצמאות, והם צפופים וקשים מאד. תערובת של עם ושל משפחה, של עבדויות ותקומות, של האש ועמודי עשן, גחלים וארובות. הבית מתמלא אנשים: חללים, נספים, קרובי משפחה, ניצולים, אורחים. כמעט בו זמנית אנחנו שומעים את "אל מלא רחמים", את "מה נשתנה" ואת "יזכור". וכולנו נוסעים והולכים, מקלותינו בידינו והאזימוטים משתוללים: מהפיקניקים של פסח אל רחבת "יד ושם", משמורות הטבע אל החלקות הצבאיות, מהיטלר לפרעה, מטיול ב"שביל ישראל" אל "מצעד החיים" – וכל זה, כזכור, בשלושה שבועות בלבד." (מאיר שלו, ידיעות אחרונות 5.5.2006)

ועל זה נאמר: הוציא לנו את המילים מהפה...

התברכנו ברצף אירועים גדוש ואינטנסיבי שאף אחד מהם לא הוזנח, כל אחד מהם זכה לתשומת לב מירבית ולרמת הפקה גבוהה ומרשימה. ועל כך נאמר: אשרינו שזכינו. כל אלו לא יכלו להתקיים לולא הירתמותם של רבים וטובים "למאמץ המלחמתי". לדאבוננו מפאת אורכה של הרשימה, לא נוכל להזכיר את כולם בשמם.

* ליל הסדר- היה בסימן התחדשות, ולא רק בגלל האביב שהתחדש עלינו: הגדות חדשות נערכו ע"י מירי ונורית פיינשטיין וחולקו לכל המשתתפים. מאייקה יפה, אב-סדר צעיר ורענן, נטל את הפיקוד על המסכת לשביעות רצון הנוכחים. צוות מקרב משתתפי הסדר דאג לאירגון חדר

האוכל, לחלוקת התפקידים, ולביצוע מוצלח של קטעי הקריאה והשירה גם ללא המקהלה

המסורתית. על כל אלו תודות לאלדה, ריפי ויעל לביא. תודות גם לאלי יבלונקה על הובלת השירה, ולהדר מיכאל על סידור מקומות הישיבה בעזרתה של עפרה רודוי.

* טקס קציר העומר- מרגש ומרשים כמדי שנה. מבקשים להודות לנעמי יפה, הבלתי נלאית, שלא רפו ידיה למרות הקשיים שמתעצמים משנה לשנה, ליהודית ענבר שסייעה בידה, לצוות המרקידות (זוהר א', לאה ז', פז, אלדה ויערה צ'), לצוות הטכני (עמית ג', יוסי ז' ועוזריהם), לרקדנים, לנגנים, לזמרים ולקריינים. בטוחים כי יעמדו לנו הכוחות והסנטימנטים להתמיד עוד שנים רבות במסורת החג.

השנה התחדשנו בדפדפת מרהיבת עין, שנכתבה ע"י נורית פיינשטיין וחולקה לקהל החוגגים, אודות העומר, היוצרים ושירי החג. בתקווה כי תרמה את חלקה למעורבות הקהל בטקס.

* אירועי יום השואה נפתחו בהרצאתו של הסופר אמיר גוטפרוינד (אחיה של אסנת שחר), מחבר הספר "שואה שלנו", אשר זיכה אותנו בחוויה עמוקה ומרגשת. שמחנו לראות את הקהל הרב והמגוון שהגיע.

למחרת, התייחדנו עם זכר הנספים בטקס מרגש, בהפקת צוות מתמיד ורב נסיון: ריפי ש', ריקי כ', נעמה ר', תרצה י' ושרהלה ס'.

* יום הזכרון לחללי מערכות ישראל- נפתח עם הצפירה בטקס המסורתי במצבה, עליו אמונה שנים ארוכות עדה לקח ועל כך- מלוא הערכתנו.

לאחר מכן התכנסנו לערב שירה "לו אך ברכת לו חיים" לזכר הנופלים בני המקום, בהפקת מירי ונורית פיינשטיין ואורית שטייף. היה זה ערב מרגש ורב משתתפים. ערב זה, שזו לו השנה השישית, כבר הפך למסורת, ומשנה לשנה הולך וגדל קהל המשתתפים מקרב חברי הקיבוץ ומבני המשק שמחוצה לו.

למחרת, עם הצפירה, התקיים טקס זיכרון ברחבת בית העלמין. הפעם הייתה רמת יוחנן מופקדת על הטקס, בניצוחן של האחיות לבית אדלן: ורד מרציאנו ואורית ארזי.

* יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל נפתח בטקס משואות רב רושם שכבר הפך גם הוא למסורת, בהפקתם של זהר א', אורית ב-נ, יעל צ' ודורון ק', ובסיומו מופע מרהיב של זיקוקי דינור, בביצוע סוללת התותחים המקומית: אופיר מ', אמיר ס', וישראל עוזרי. לאחר ששבענו בארוחת ערב חגיגית, התכנסנו לערב של שירים וריקודים ישראליים בביצוע להקת "צרוד".

בבוקר יום העצמאות התקיים הפנינג מרשים, מהנה ומגוון בשטח בית הספר, בהפקת המועצה האיזורית, ובסיוע לא מבוטל של רכזי התרבות במשקים ובראשם- צוות התרבות של רמת יוחנן בתיגבורו של ישראל עוזרי.

את אירועי העצמאות נעל ערב שירי פלמ"ח בניצוחו של אייל ברבר ובני משפחתו. היה נעים ומחמם את הלב.

לרשימת הפעילים שמנינו עד כה במסגרת צוותי החגים, ברצוננו להוסיף את החברים שפעילותם המתמשכת מחג לחג תורמת תרומה משמעותית לקיום החגים ולהצלחתם: יעל דינסטג וצוות המטבח שעל המזון, אופיר מרציאנו וצוות נעריו שעל ההגברה, רותה היוז שעל הפרחים, מרים וייס שעל עיצוב הלובי, התפאורות ולוחות המודעות, גל כהן שעל המודעות, נעם דינסטג שעל

הליווי המוזיקלי ובלעדיו אנא אנו באים, חברי הרמקולית, שהתמדתם המתמשכת לאורך כל השנה משמשת בסיס לכל טקס ואירוע, וכמובן, לעמית גפן ובניו, שנמצאים בכל מקום ובכל זמן ומושיטים יד לכל צורך.

גם אצלנו, כמו בכל בית ישראל, נוסף לשרשרת החגים הקבועים בלוח השנה, אירוע לאומי שלא מן המניין, אך כזה שנעשה כבר לחלק ממורשת ישראל: משחקה של מכבי תל-אביב נגד צסק"א מוסקבה בפראג. תודות לצוות שהתארגן להקרנה המרכזית: אמיר ס', ישראל ע', ניצן ר' ועמית, ציפתה חגיגה של ספורט להמוני החברים על טפם שנקבצו ובאו. חבל רק שהפעם לא הייתה זו צסק"א שאכלה אותה... אבל עוד לא אבדה תקוותנו.

אם רצף האירועים הזה הותיר את הציבור עייף ורצוץ, הרי את העושים במלאכה פי שבעים ושבעה, ברם אין זה הזמן לנוח, עוד חזון למועד (או בעצם למועדים...)

"נתנחם בכך ששלושת השבועות, כולל התוספת של מכבי תל-אביב תמו", מסכם שלו, "ממתינים לנו עוד כמה עמודי אש ועשן בל"ג בעומר, אבל אחר כך יבוא שבועות".

שבת שלום! אתי גפן וצוות תרבות.

פשטה מדים

נגה אדרי השתחררה מצה"ל. ברוך שובך הביתה.

ברכות

לגילי צוקרמן עם בחירתה לקצינה מצטיינת של גדוד התקשוב באוגדה 36.

תזכורת לחברים

לתשומת לב!

ממחסן הבגדים מבקשים להזכיר ולרענן את ההחלטה הקיימת אצלנו לגבי שימוש במפות השייכות לוועדת - תרבות באירועים פרטיים. חברים המשתמשים במפות אלה מתבקשים לדאוג לקיפולן והחזרתן במצב תקין לאחר השימוש. מחסן הבגדים אינו ערוך היום לעסוק בכך.

ערב התרמה להצלת חיים

שיתוף פעולה בין שלמה חבר ואיתן ברושי הניב ערב התרמה עבור נואית לוי-קרובי,(22) בת קיבוץ רמת דוד אשר סובלת מאי ספיקת כליות סופנית.

הערב יתקיים ביום רביעי 17/05/06, בשעה 20:30 באולם האיזורי "יד למגינים". כל הכנסותיו קודש להצלת חייה של נואית.

בערב משתתפים: יורם טהרלב, שרהל'ה שרון, להקת הגבעטרון, ולהקת "שלום 2006" בהנהלת גברי לוי. כרטיסים בעלות של 80 ₪ ניתן להזמין בטלפון, אולם התשלום יתבצע במזומן בלבד בקופת האולם בערב ההופעה.

לרכישת כרטיסים: אולם ה"אזורי יד למגינים" – 8478163

"היכל התרבות בקיבוץ יפעת- 04-6040575.

לפרטים נוספים: שני קרן דוברת המועצה, 054-6833008.

עוד בתרבות

לקראת החגים שבדרך

ל"ג בעומר- ערב מסביב למדורה בבוסתן שבמאגר

ביום ב', י"ז באייר תשס"ו, 15.5.06 בשעה 18:00-

בתוכנית:

תחרות נושאת פרסים בחץ וקשת (המעוניינים להשתתף מתבקשים להביא קשתות וחצים),

ארוחת ערב קלה ומפגש עם מספר הסיפורים יוסי אלפי.

הציבור כולו מוזמן.

הסעות הלוך תצאנה מהחניה בשעות 18:00 ו 18:15 הסעות חזרה תצאנה בסיום האירוע.

יום ירושלים, במלאת 39 שנים לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

- ביום ג', 23.5.06, נקיים ערב פנימי במסגרת פאב 30+ "לכל אחד – ירושלים"

- בליל שבת – באולם יד למגינים ביגור יתקיים

ערב משירי דן אלמגור ושירי ירושלים בביצוע רוחמה רז.

במסגרת אירועי חג הספר העברי במועצה האיזורית זבולון,

נארח ברמת יוחנן את המשורר רוני סומק שישוחח על "חדר הלידה של השיר".

יום א', 28.5.06, בשעה 20:00 בבית ההנצחה.

מפגשי סופר נוספים יתקיימו בישובי המועצה בתאריכים אחרים – פרטים בפרסומי המועצה.

חג שבועות- בערב החג, יום ה', ה' בסיוון תשס"ו, 1.6.06

- טקס בשעה 19:00

- ארוחת ערב על הדשא בשעה 20:00

- בשעה 21:30 – מופע – צמד הפרברים – בחדר האוכל.

ועדת תרבות..

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

הגהה – אורה שורר

שבת שלום !!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן