3.5.06
ג' באייר, יום העצמאות תשס"ו. עלון מס 1510
אשרי הנמוגים עם לילה
אשרי הנמוגים עם
לילה
ועם חצות זִכרם.
אשרי שבטרם נאספו
לא נדם לִבּם,
והוא חם והוא
פתוח, עד אחרון פעימותיו,
והוא חי והוא קיים
ולוּ כרוח לכל
אשר אהב.
אשרי הנמוגים עם
לילה
ועם חצות זִכרם.
נותרה רק דמעת יום, אנחה עם שחר
ויגון השכול, וכל
ימות הצער והחול,
כחג אחד גדול,
לו רק היה קיים.
אריה אורי
(מעגן מיכאל)
...שאלת ההתנדבות לא עמדה על הפרק,
כיוון שכל ההכשרה התגייסה באופן אוטומטי. האלטרנטיבה הייתה לפרוש. גוייסנו, כמובן
מאליו, ושובצנו לגדוד השלישי בחטיבת "יפתח". עברנו אימונים ועבדנו
בקיבוץ עד ה- 29 בנובמבר. בגבור ההתנגשויות עם הערבים, וההתקפות על דרכי התחבורה,
התחילו להתארגן שיירות הספקה כשהמוקד – הדרך לירושלים.
כל ההכשרה נדרשה להקציב כמה בחורות ל"ליווי
שיירות". מאחר ונחשבנו ל"פייטריות" קצת יותר מהאחרות, נשלחנו –
חברתי ואני – למשימה זו. המטרה, כפי שהוסברה לנו, הייתה להחביא את הנשק על הגוף,
להתלבש יפה ואפילו "לצבוע את השפתיים" (מה שנחשב בעינינו – יותר גרוע
מהמלחמה עצמה), "להתגנדר" ולהתלבש כמו "עירוניות". נשלחתי
לליווי, יחידה, בת 17, עם "סטן" מפורק בתוך שקית ושני רימונים – ציוד
אישי שהיה אסור לשאתו בגלוי...
(קטע מתוך ראיון עם שושקה ברבר.
"ברמה" מס 749. 3.5.1987)
...במשך שעות נפלו אלפי פגזים שהכחידו
והשמידו כל מה שהיה על פני האדמה, פרט לחורבות בית הביטחון שהיה בנוי בטון, וקיר
אחד של חדר האוכל, שמאוחר יותר מצאנו לידו מעט מזון וכן שני ספרי תורה. (הדתיים
ראו בכך נס משמים). היה ברור לי שאחרי ההפגזה תבוא ההתקפה. התפללתי בלבי שתבוא כבר
ההתקפה ובלבד שתיפסק ההפגזה. ואכן, לקראת ערב היא נפסקה. אלא שאז הגיחו מטוסי
הספיטפייר, שבטעות חשבנו אותם לבריטיים, והחלו צולפים ופוגעים באנשים שבתעלות.
לאחר מכן השתררה דממה, עד ההפגזות הבאות. לקקנו את הפצעים וקברנו ההרוגים; המשאבה נפגעה, נשארנו
ללא מים ומזון. המצרים פשוט שמו עלינו מצור - אין יוצא ואין בא. ואנחנו בנקודה – כ-
40 איש, חלקם פצועים, ובתוכם מספר חברות.
(קטע מתוך ראיון עם יצחק אחיטוב
על המערכה בכפר דרום. "ברמה" 49. 3.5.1987)
בפרוס יום העצמאות ה – 58 למדינת
ישראל,
שלוחה ברכת בית רמת יוחנן -
לכל בנינו ובנותינו על משמרתם בצה"ל,
בים, באוויר וביבשה.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום
עלינו
ועל כל ישראל. חג עצמאות שמח!!!
פרוטוקול ועד הנהלה
מספר
13/06
שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.
תאריך הישיבה : 20.04.06
מספר חברי ועד ההנהלה :
10
שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, עידו רודוי, דוד דוידוביץ, איילת מאירוביץ,
דניאל פרי, אורית בן נחום, לינט חורש, ישי קציר.
שמות הנעדרים מן הישיבה: רפאל דינסטג, יגאל אופק.
סדר היום של הישיבה:
1. נסיעות לחו"ל לביקור בנים
והורים – הוצאות נילוות.
2. קרן דור לדור – קיצבת היעד.
3. בקשה לשינוי בתקנון "עיקרי השיכון". (מוזמנים רחל
ומאייקה יפה, יוסי זמיר).
החלטות:
1. נכון להיום משתתף החבר ב- 400$
מעלוּת כרטיס הטיסה. הוצאות נילוות, ביטוח
והוצאת/חידוש דרכון הן ע"ח החבר.
לאחרונה גדלו ההוצאות הנילוות באופן משמעותי עם הוספת "היטל דלק",
ו"היטל אבטחה", והן מגיעות לכ-200$ בנסיעות ליעדים הרחוקים. המזכירות החליטה להגביל ההוצאה הנילווית לסך
100$ ע"ח החבר, והשאר ישולם ע"י הקיבוץ. הוצאות בקשר לדרכון וביטוח
ימשיכו לחול במלואן על החבר.
2. המזכירות אישרה המלצת הנהלת קרן
דור לדור להגדיל את קיצבת היעד של
החברים והבנים הכלולים בקרן בכ- 2000₪ לחודש.
לאחר הגדלה זו, תהיה קיצבת היעד בקרן דור לדור נמוכה בכ- 2000 ₪ מן הקיצבה
הפנסיונית הרגילה שלנו בוותק פנסיוני מלא.
ההגדלה תיעשה בפרישה על פני מספר שנים כפי שיקבע במסגרת
המקורות והשימושים ותקציב הקהילה בנוהל המקובל.
3. רחל ומאייקה יפה העלו בקשתם
לשנות תקנון עיקרי השיכון כדלקמן:
"ישונה בתקנון הפרמטר של דייר
יוצא מבית שלישיות לפי הוותק, ולא לפי מיקום האמצע, כפי שמופיע היום בתקנון. במקרה
של ויתור הדייר הוותיק בבית, הזכות למעבר עוברת לבעל הוותק הגבוה הבא בבית וכך
הלאה."
נשאלו שאלות ונערך דיון. המזכירות
החליטה שלא להמליץ על שינוי התקנון.
רשם – אודי.
כחולמים היינו
...כחולמים היינו באותו לילה של הכרעת
לייק סקסס, עם צילצול הפעמון להתכנסות הספונטאנית בחדר האוכל, כאשר עוצר הצְפִייה
פרץ החוצה בפורקן סוער. אך לא רק משתוללים היינו אותו לילה. גם תחושת תוגה הייתה
בנו. זכרנו את היום שלפני ימים אחדים מלאו לו 16 שנה – יום מרד גטו ורשה, המסמל את
השואה. על רצח העם, אנקת הטבוחים ושחור הייאוש. חזינו בבהירות את יום המחרת של
השמחה. בחשכת הלילה ראינו את התבערה המתלקחת הולכת וקרבה. ברקים ראשונים הבהבו
בשמים ורעם התחיל מתגלגל. וכשבא ה' באייר תש"ח והוכרזה המדינה, הייתה בזה כבר
תחנה בדרך. משהו שהיה צפוי, כדרך הטבע, כדרך כל הגויים... אפריים רייזנר. קטע. ברמה 290 – 13.5.59)
אלוהים – אתה בחרתנו מכל העמים / עדה כץ
יום שואה הוא יום של זיכרון וגם של
חשבון נפש, לכל העם היהודי.
כשאנחנו תוהים איך העולם שתק כשהתבצעה
הזוועה בעם שלנו, ובהזדמנות זו גם ב"שונים", אחרים ("סוטים"
מהנורמה הפוליטית, "סוטים" בחיי אישות, ועוד כהנה וכהנה), אני תוהה, איך
אנחנו שותקים כשמתבצעות זוועות אצלנו.
חיילים שלנו "משיבים" אש -
כשבתווך מנסה אב לגונן על ילדו - לשווא.
תותחים שלנו יורים ללא מטרה כתגובה על
ירי קסאמים, ופוגעים בחפים מפשע.
פלשתינאים רבים מאוד חיים בנִוולוּת
ובהשפלה וילדיהם גדלים להשפלה וייאוש. אילו קראנו על מעשים כאלו בארצות אחרות הינו
מזדעזעים!
כולנו שותפים לנבלה היומיומית הזאת.
ולכן – בעת הזאת, כשנזכור את
"שעשה לנו עמלק" – נביט גם מעבר לכתף – כאן, קרוב..
אמציה כהן ז"ל / רפאל רפפורט
בשנת 1938 נרצח אמציה ביריות שנורו
מהכפר קסאייר. האגדה מספרת, שכאשר בן המוכתר לא היה יכול להירדם, היו יורים כמה
כדורים לעבר היהודים, כדי לשמח אותו. מהיריות האלו, נהרג אמציה כהן ז"ל. בתגובה,
התארגנה כיתת נוטרים. המבצע התנהל כולו בחשאי. רק הנוגעים בדבר ידעו עליו פרטים. לרובים,
שהוצאו מהנשקייה, ללא ידיעת האחראי, הוחלפו הנוקרים. כדי להקשות על זיהוי
המשתתפים. בתרמיל אחד הלוחמים הוחבאה כלבה מיוחמת, שנלקחה ממאהל בסביבה. בדרך
חזרה, הלוחמים שיחררו את הכלבה, ופיזרו חומר ריח על עקבותיהם. כלבי גישוש של
הבולשת, רדפו על העקבות אל מאהל הבדווים.
חשדותיהם גברו, ונלקחו דגמי ירי,
להשוואה עם התרמילים שנמצאו. אבל החקירה נכנסה למבוי סתום. אפילו אנשי רמת יוחנן לא
הוכנסו לסוד הפעולה.
את כל הפרטים קלטתי משמועות שהתהלכו,
מפקד אלונים היה שמוליק הג'ינג'י (רפפורט) שעברת את שמו לשמואל אדמון, והיה קצין
תותחנים ראשי בצה"ל..
(הביא לדפוס, לפי הזיכרון, רפאל רפפורט).
הדרך לאחור נסגרה
אילו נערך משאל – עם בערב ה' באייר תש"ח,
14 במאי 1948, אם להכריז בו ביום על כינון המדינה, ספק אם היה נמצא רוב, נוכח הלחץ
האיום, והעצות המפוקחות מצד "ידידים" ודורשי טובתנו באמת, ונוכח צבאות שבעת עמי ערב, שעמדו
הכן על הגבולות לתפוס את מקומם של הבריטים עם אחרון הכובשים המפליגים מחופי הארץ.
וכשהוכרז מה שהוכרז, בכוח אי הרתיעה
של המעטים, העשויים ללא חת, קיבלנו את הדבר כמי שמקבל עובדה – נפל הפור. רק קדימה
היה מפלט, הדרך לאחור נסגרה. וכך קבלנו כולנו את ההכרעה; כזאת הייתה האחריות,
שנטלנו על עצמנו בעד הקרבנות שהיו צפויים בוודאות...
(אפרים רייזנר. קטע. "ברמה"
290 13.5.59)
החלפתו של סטיוארט
עקב בעיות בריאות יעדר סטוארט
מהעבודה למשך מספר שבועות. תחום פעולתו של סטוארט יכוסה בדרך הבאה:
* בנושא תשתיות כבלים וטלוויזיה - מוטה צוקרמן – טלפון נייד 33-270.
* בנושא מקררים - שמוליק גולוב (בתשלום ע"ח החבר) - טלפון נייד –
050-5258236.
* בנושא הסרטים המוקרנים בערוץ המקומי - חיים בן טל - נייד 33-425
נאחל לסטוארט החלמה וחזרה לתפקידו במהרה. דניאל פרי
איתמר פלד, שחקן כדורמים מצטיין, מספר איך הוא
מסתדר עם הלימודים, הבגרויות, האימונים, והמשחקים. משהו על חברוּת במים, ומחוצה
להם. איפה צריך לעשות הפרדה. על קהל המעודדים, על חוויות אחרות, על התכניות
והלבטים, ועל אמא שיש רק אחת... ישי קציר שמע והקליט.
איתמר בן כמה אתה?
עוד חודש בן 17.
זה אומר שאתה בכיתה י"א?
כן.
מקורות מוסמכים גילו לי שאתה שחקן
כדור מים. משחק גם בנוער וגם בבוגרים. קודם כל מעניין אותי לדעת – איך מסתדר
לך היום, לימודים, אימונים, משחקים...
כל יום יש אימון, גם בסופי השבוע. זה
כולל אימוני נבחרת גיל 18 שלנו, נבחרת הבוגרים שלנו, ונבחרת ישראל לגיל 19. בנוסף
יש כמובן גם משחקי ליגה וגביע. שמע, לפני יומיים היה לי יום חופשי.
אתה משחק בנבחרת ישראל בכדור
מים?
כן. עד גיל 19. לפני חודשיים
חזרנו מטורניר הכנה במיאמי שבארה"ב, לפני שבוע חזרנו מטורניר הכנה באיסטנבול,
בעוד שבועיים אנחנו יוצאים לדבלין אירלנד. אם נצליח לעבור את השלב, נצא לאליפות
אירופה שתיערך באוגוסט ברומניה.
ומה עם בית הספר. יש לכם בגרויות
השנה.
אני תלמיד רציני. צריך להמשיך את
השושלת של האחים.
כן אין ברירה...
אני חוזר מבית הספר בשתים, או בארבע,
אז אני מנסה לתפוס תנומה כי אני מאוד עייף, או שאני הולך לעבוד. אני מאמן את
הילדים הקטנים. שלוש פעמים בשבוע חוזר מבית הספר והולך לאמן לשעה וחצי, ואז אני
מנסה לישון שעה שעה וחצי לפני האימון, והולך לנשנש משהו.
באיזה שעות האימון?
אימוני גיל 18 היו בערך מ- 6 עד 8
בערב. עכשיו גיל 18 הסתיים, והתחילו משחקי הבוגרים, מתאמנים מ- 8 עד 10 בערב.
אתה עושה שעורי בית?
לא. אני מסתדר בהפסקות או בשעורים
חופשיים, אם אני עושה בכלל - חוץ משעורים של כימיה שאותם אני עושה.
תגיד, הבוגרים לא גדולים עליך בכמה
מידות? יש שם כמה אנשים בגודל של מקרר שתי דלתות.
במים אתה רואה רק את הראש. יכול להיות
מישהו בגובה של 2 מטר עם ראש קטן. אני לא רואה את כל הגוף שלו. בשנה שעברה היה לי
קצת חשש מהגדולים, בינתיים כבר התרגלתי.
כשאתה בא לשחק עכשיו מול הבוגרים, אתה
בקו אחד איתם?
גם המאמן וגם החבר'ה הבוגרים נותנים
לי להרגיש אחד מהם.
החבר'ה שאתה משחק איתם בנבחרת הם אלו
שאתה משחק נגדם בליגה בקבוצות יריבות נכון?
נכון. יש לי חבר מאוד טוב בנבחרת.
שנינו משחקים "סנטר" שזה התפקיד הכי אגרסיבי. במשחקים אנחנו הולכים מכות
רצח. מי שרואה מבחוץ, חושב שאתה שונא את הבן אדם, אחר כך בחוץ אתה מתחבק
איתו וצוחק על זה, וזה יפה.
זה נראה לי אחד הדברים הכי יפים להיות
חבר עם מישהו, ואחר כך במשחקים להיות נגדו.
צריך לדעת לעשות את ההפרדה.
כשאתה מגיע למשחקים אתה מרגיש שיש
משמעות לקהל? יש הבדל כשאתה משחק בבית או משחק בחוץ?
כשאתה משחק בבית מצד אחד זה מלחיץ, כי
אתה מרגיש שהקהל איתך בתוך המים. אם אתה עושה שטויות אז זוכרים לך, אבל בסך הכול
זה לחץ חיובי. מכניס לך מוטיבציה לנצח. במשחקי חוץ אתה בא ככה רגוע ואתה אומר
"טוב, אז היה משחק גרוע".
מה התפקיד של אמא בכל העסק?
ראשית היא ה"אמא" של
הקבוצה. שנית היא דואגת להאביס אותי, כי מדובר בטונות של קלוריות וגם נחוץ ללכת
לפי ההמלצות של תזונאי.
זה נחמד לך לשחק כשאמא נמצאת.
כן כן. לפעמים היא מתנפלת על
השופטים, בעיקר כש"מרביצים" לי, אבל כולם, כולל השופטים כבר רגילים.
יש לך חלום להיות שחקן כדור מים? אתה
כבר ילד בכיתה י"א תצטרך להחליט כשתצטרך ללכת לצבא להיות "ספורטאי
מצטיין" או סתם חייל. אתה כבר חושב על זה או שזה עדיין רחוק ?
אני חושב אבל לא נדבק על זה עכשיו. יש
תקופות כאלה וכאלה. אם אני מדבר עם החברים שלי בכדור מים – אנחנו אומרים:
"יאללה לעשות ספורטאי מצטיין", ואז אני בא הביתה ואני מדבר עם האחים שלי
והם אומרים לי: "מה ספורטאי מצטיין? השתגעת? תלך לצבא".
נראה לי שאני אלך לצבא.
אתה יודע כשהולכים לצבא לשלוש שנים
קשה להיות מקצוען. זה שלוש שנים להפסיק להתאמן.
בכל זאת נראה לי שאלו חוויות שחשוב
לעבור.
בינתיים יש לך עוד שנה כדי
להחליט החלטות. חוץ מזה אתה גם מנהל חיי חברה עשירים בחברת הילדים לא? אתה
מרגיש שכדור מים פוגע בחלק זה של החיים שלך או שאתה מצליח לנווט אותם כמו את
הלימודים?
זה פוגע זה ברור. אם לא היה לי
כדור מים הייתי יכול להיות יותר עם החברים, אבל זה לא עד כדי כך גרוע. הנה אחרי
הראיון הזה, אני הולך לאכול ארוחת ערב עם החברים.
אתה מלא אנרגיה! אין אצלך רגע דל. מה
למשל עם נהיגה בטרקטורים?
עשיתי קורס ויש לי רישיון לנהיגה
בטרקטור. בתכל'ס אני עדיין ילד שבראש שלו גם להנות פה בקיבוץ ולעשות שטויות.
אני מודה לך על הראיון מאחל לך הרבה
בריאות ותמשיך להצליח, ותהיה רציני וטוב כמו שאתה עכשיו אמן סלה..
הֵידָד
לַגָּבִיע
הֶאָח
וְהֵידָד לִקְבוּצַת כַּדוּרְמָיִם
בְּמִשְׂחָק הַגְּמָר שִׁנְּסָה הַמָּתְנַיִם
וְשָׁלְתָה
הַגָּבִיעַ מִמֵּי הָאַפְסַיִם
בְּגָאוֹן הַבַּיְתָה לְשֵׂאתוֹ עַל כַּפַּיִם.
לְיוּבַל
הַמְּאַמֵּן שֶׁשִּׁבְטוֹ לֹא חָסַךְ
שֶׁבַּבְּרֵכָה
נִבְחֲרְתֵנוּ לֹא תְּכֻסַּח,
וּלְפּקוֹ
הַנִיצְחִי בְּטֶרֶם גִּמְלָאוֹת
דָּחַף
וְדִרְבֵּן, וְהֵבִיא תּוֹצָאוֹת.
לָאִמָּהוֹת
הַטּוֹבוֹת מִמָּרוֹקוֹ, פּוֹלִין
שֶׁעָרְכוּ
שֻׁלְחָן חַג, גַּם בִּימֵי הַחֻלִּין.
חֲרֵדוֹת
דּוֹאֲגוֹת, פֶּן חֲלִילָהּ וְחָס
מִי
מִיְּלָדֵינוּ לֹא יוּאֳבַס.
אָז
כֻּלָּנוּ בְּקוֹל נָשִׁיר וְנָרִיעַ
אַחֲרֵי
עֶשְׂרִים שָׁנָה הַגָּבִיעַ הִגִּיעַ.
ראובן עזריאלי 20/4/06
מתוך מכתב ששלחה לנו נורית כהן. לוס
אנג'לס. בעקבות הרשימות של משה נצר, איתן שטייף, ויורם יבור, שהופיעו
ב"ברמה" של ליל "הסדר".
זכרונות עין גדי / נורית כהן
הייתי סמלת חינוך בהיאחזות עין גדי
בערך בשנת- 1954, במשך שישה חודשים. היינו שם כמה בני רמת יוחנן (איתן, אורה, חוה
ואנוכי – גרתי עם אורה וחוה).
עין גדי שכנה אז על "הפלטו" plato בין הדלתא של
נחל ערוגות ונחל דוד. את עין גדי אי אפשר לשכוח... היא הייתה, ועודנה, מדהימה.
את חג השנתיים להיאחזות חגגנו במקורות,
בנחל דוד.
סללנו דרך בתוך הצמחייה העשירה, הבאנו
גנראטור לתאורה. היה במאי מתל אביב, ונחצ'ה (היימן) ניצח על המוסיקה. אני אירגנתי
את הריקודים. ה- show התבסס על "שיר השירים" הזמרים והזמרות ישבו ממש ע"י
המפל בתוך "נקיקי הסלע". הרקדנים רקדו בתוך ברכות המים. לאורה (שורר)
היה דואט "לסוסתי ברכבי שלמה" בתוך המים...
מי הנחל הוסבו ומשטחי הסלעים היו
התיאטרון. בנינו ספסלים לקהל שהגיע אחרי חצי שעה של הליכה לאור הפנסים, בשביל צר שהביא
אותו למקום המופע – בזמן הזה קהל הצופים עבר מזמן הווה לזמן עבר. זו הייתה חוויה
בלתי נשכחת. וכששמעו את קראקולי (אחד החיילים) רץ במורדות ומזמר את שיר השירים –
האמינו לכל מילה. זה היה כל כך חי... כל הארץ דיברה על האירוע הזה...
בפסח בעין גדי ישבנו על מזרונים בחדר
האוכל, לזכר המדבר... בלילות היינו יושבים בחוץ ושרים שירים – אני רקדתי את
"מחולות" ששמוליק זבולון היה מדקלם.
כשנמצאים הרבה שנים במרחקים, תמונות
ומקומות נשחקים ונשכחים – את עין גדי ורמת יוחנן לא שכחתי.
על ה"סכר" והקשר
לבית התרבות (תיקון טעות)
בגיליון ברמה מס' 1507 31.3.2006
הופיעה כתבה של מירי פיינשטיין על בית התרבות.
לבקשתה שלחתי כמה "סיפורים"
שעלו בזיכרוני באותו זמן על חוויותיי הקשורות לבית התרבות.
הסיפור על "הסכר" אינו מדוייק
וברצוני לשחזר את העוּבדות. "הסכר" לא היה מחזה אלא ריקוד. על נושא הקמת
הסכרים בנגב, השיטפונות, והאכזבות שבאו בעקבותיהם.
אמי (מרים נוסדרוף בלנק ז"ל)
הייתה מחנכת של כתה י"א (פוני, נחום ענבר, אמנה ירון), היא ביקשה ממני להכין
איתם הופעה לסוף כיתה י"א (באותם
הימים היינו הולכים לי"ב מקובצת מחוץ למקום). אידה לוין כתר ז"ל, הציעה לי את המוסיקה "שלמה"
מאת ארנסט בלוך, (קומפוזיטור יהודי שפעל בשוויץ ובארה"ב), מוסיקה זו מבוססת
על ספר "קהלת".
זו הייתה עבודתי הראשונה למוסיקה
מורכבת (להבדיל משירי עם). השתתפו כ - 40 ילדים מגיל 10 עד 17. הפרמיירה נעשתה
באמפיתיאטרון בביה"ס המשותף, לפני שגמרו את בנייתו. ישבנו על האדמה...
למופע יצא שם בארץ, והוזמנו לוועידת
האיחוד בעין חרוד להופיע לפני בן גוריון. בשלב מסוים "הנצחנו את הריקוד
בצילומים רבים שנעשו על בימת בית התרבות. וזהו הקשר!.
אמן צ'ולה, שבדרך כלל רוקד בדרכו לחליבה ברפת,
בין לבין הוא גם רוקד בלהקת "ביתא". לא מכבר חזר מסיבוב הופעות חוצה
יבשות בארה"ב וקולומביה עם הלהקה.
אסתי פוקסמן שמעה ממנו חוויות מהמסע.
אמן בימים אלה חזרת מסיבוב הופעות של
הלהקה. ספר איפה הייתם.
הלהקה נקראת להקת ביתא. המילה ביתא
פרושה בית, הכוונה לבית ישראל, מפה בא השם ביתא.
הלהקה מורכבת מרקדנים שהופיעו
באוניברסיטת חיפה בלהקת אסקסטה. הלהקה שייצגה את האוניברסיטה ואת ישראל, הופיעה
ביותר מ- 8 מדינות בחו"ל. להקת ביתא היא חדשה מורכבת מ- 6 רקדנים, כולם
אתיופים. הלהקה מופיעה עם ריקוד מיוחד, מסורתי, ויוצרת גם ריקוד חדש מוסיפה ריקוד
מודרני שמשתלב לתוך הריקוד המסורתי. אנחנו מתאמנים במתנ"ס נווה יוסף, יש לנו
סטודיו שבנו במיוחד בשבילנו. עיריית חיפה תומכת בלהקה ועוד גורמים חיצוניים.
איפה הופעתם בסיבוב הנוכחי?
בארה"ב, בפלורידה, בפילדלפיה, ובקולומביה.
בכל מקום שבוע. היו לנו הופעות מוצלחות, מעבר להופעות השתתפנו גם בהסברה, על החיים
שלנו בישראל והעברנו סדנאות.
שיווקת את רמת יוחנן כקיבוץ?
כמובן. כולם יודעים שאני איש רמת
יוחנן. יש פרוספקט שמספר את הסיפור של כל אחד, מיהו, איפה הוא גר, איך הגיע, ומה
הוא עושה. מצויין שם שאני רפתן.
היה איזה ייחוד לסיבוב הנוכחי של
הלהקה?
כן, ההשתתפות שלנו בקולומביה בפסטיבל
בוגוטה. זה אחד הפסטיבלים הגדולים ביותר בדרום אמריקה, וזו פעם ראשונה שלנו שאנחנו
משתתפים בפסטיבל בסדר גודל כזה. רוב הפסטיבלים שהשתתפנו בהם היו לריקודי פולקלור,
זו הפעם הראשונה שאנחנו משתתפים בפסטיבל למחול מודרני. יחד איתנו השתתפה גם להקת
הקיבוצים, בשבילנו זה היה כבוד וגם מרגש להופיע על אותה במה יחד.
איך
התקבל הריקוד – שאני מבינה שהוא ריקוד מודרני ששולב בתוך ריקוד אתיופי?
היו לנו הרבה חששות במיוחד לרות אשל
(הכוריאוגרפית) ולי, דיברנו על כך מהרגע שידענו שאנחנו משתתפים בפסטיבל, איך יקבלו
את זה, והאם אנחנו מסוגלים להחזיק קהל במשך שעה וחצי במיוחד בפסטיבל כזה גדול. אני
הייתי מאוד פסימי – למה? כי אני ראיתי מספיק להקות שרוקדות מחול מודרני, והם נראים
יותר טכניים, יותר חדים, ויותר מקצועיים. עם כל הכבוד, זו לא העבודה שלנו. לכל אחד
יש לו את העבודה שלו, אנחנו נפגשים להתאמן בסה"כ 6-7 שעות בשבוע – רק לפני
הופעות משקיעים קצת יותר. להקות מקצועיות עובדות 8 שעות ביום.
קיבלו אותנו מאוד יפה בבוגוטה – עם
אבטחה מאוד כבדה (למדו מישראל). להופעה עצמה הגיעו יותר מ- 500 אנשים והיה מפוצץ
ולמרות התנאים הקשים בגלל הגובה היה קשה לנו לנשום אבל נתנו את המקסימום, לפי
התגובה של הקהל הבנו שזה מאוד מעניין אותם, מאוד שונה, ומאד מרגש. השמועות עפו
והגיעו לכל הופעה יותר ויותר אנשים והאולם היה מלא וזאת הייתה ההצלחה שלנו.
כנראה שהפסימיות שלי נבעה מזה שאולי
אני לא מעריך מספיק את היצירה שלנו, או אולי אני מציאותי. אבל בקולומביה הייתה
הצלחה. וזה מה שחשוב, כי הפסטיבל הזה היה עבורנו להיות או לחדול. אם לא היינו
מצליחים שם לא היינו שורדים ולא היו מזמינים אותנו להופעות נוספות.
כרגע אין לנו רישמית הזמנות להופעות
נוספות, יש גישושים בנושא ויש לנו הזמנה להשתתף גם בשנה הבאה בפסטיבל בבוגוטה.
מי ממן את ההוצאות – הטיסות וכו'?
זה ממומן ע"י המארחים.
תוכניות לעתיד
התחלנו תכנית חדשה, פתחנו ביה"ס
למחול במתנ"ס כדי שיהיה המשך ללהקה במטרה שיהיה המשך למסורת האתיופית. המטרה שלי, במידה
ואני אהיה המנהל של הלהקה היא לצרף רקדנים ישראלים שילמדו את הריקוד האתיופי כדי
שהמסורת תשמר. ויחד עם זאת לשלב את הריקוד מודרני.
בתוך כל זה אתה משלב את רמת יוחנן
כבית?
מיום שהגעתי לרמת יוחנן אני רואה את
עצמי כשייך למקום, אולי זה בגלל ההרגשה שהחברים נתנו לי. בכל מקום שאני נמצא אני
אומר שאני מרמת יוחנן.
יש לך השראה מהחגים והמסורת של רמת
יוחנן?
אני רואה כמה חשוב לשמור ברצינות על
המסורת. כמה זה חשוב שלמרות הקושי ממשיכים. כרגע אני מועמד ברמת יוחנן לקראת
חברות. יש לי משפחה באשדוד אבל הקשר שלי איתם רופף. המשפחה שלי בקיבוץ היא משפחת
יבור והם ההורים המאמצים שלי. אני כבר 10
שנים בארץ.
לרמת יוחנן הגעתי כסטודנט ומאז אני
פה. יש לי סרט על ההופעה ואולי נריץ את זה בוידיאו המקומי.
לא נותר לי אלא לאחל לך בהצלחה בדרך שבה בחרת. .
"עסק משפחתי משגשג"
הודעה לתקשורת
פורץ, אשר התחזה לקבלן שיפוצים ונלכד
ע"י בעל הבית, תושב קיבוץ שער העמקים.
קב"ט המועצה האיזורית זבולון,
ניר עמית, תושב קיבוץ שער העמקים, קיבל ביום ב', 24/04/06, בשעות הצהרים, שיחת
טלפון מאחיו, אשר דיווח לו כי בביתו נמצא פורץ.
קב"ט המועצה, הזעיק מיד חמישה
מתושבי הקיבוץ, אשר הגיעו בריצה למקום ועיכבו את הפורץ ב"אדיבות
אסרטיבית", עד להגעת כוחות מג"ב לקיבוץ.
מסתבר, כי הפורץ, אשר התחזה לקבלן
שיפוצים, הסתובב בין בתי הקיבוץ בתואנה כי:"מנהל הבינוי בקיבוץ, שלח
אותו".
במסוף המשטרתי עלה מיד שמו של
הפורץ, אשר לו עבר פלילי, והסתבר שגם
רישיון הנהיגה שבידו אינו בתוקף.
דב ישורון, סגן ראש המועצה: "זו הפעם השנייה בה
נלכד פורץ הנוהג באותה שיטה. לפני שבועות ספורים, נלכד פורץ ע"י בעלת הבית
בקיבוץ יגור, אשר הזעיקה בתושייה רבה, את קצין הביטחון של הישוב. ברחבי יישובי המועצה,
רווחת מכת גניבות, והמקרים הבודדים בהם נלכד הפורץ, תלויים ביד המזל"
קב"ט המועצה הוסיף: "מסתבר
כי הפורצים שנתפסו בשער העמקים וביגור הם קרובי משפחה, נקווה שהעסק המשפחתי שפתחו
לא ישגשג".
שני קרן, דוברת מועצה איזורית זבולון.
עברו
חודשיים שלושה בלי אירועים מיוחדים ברמת יוחנן, שקט שלפני הסערה שנמשך, כנראה, זמן
רב מדי. למישהו הציק השקט הזה והנה זה קרה שוב, פריצות לדירות חברים. הפעם חידוש
מרענן - לא כגנבים בלילה, אלא כגנבים בצהריים.
אפרת
קציר שהגיעה
ביום חמישי מהעבודה הביתה, גילתה לתדהמתה שהיו לה "מבקרים" לא קרואים.
על החוויות של הרגעים הראשונים היא מספרת לירמי ששאל ורשם -
זה התחיל בנחש צפע שנפל מהקיר
בכניסה לדירה. זה כשלעצמו כבר היה סימן רע. קצת מבהיל אבל הוא כנראה נבהל יותר
ממני וברח.
נכנסתי, לא ראיתי סימנים
מיוחדים, כמעט הכל היה כרגיל, חוץ מהווילון שהיה קצת מוסט, ועט שבור בכיור. ובכל
זאת ראיתי שמשהו כן קרה. התריס היה סגור, אבל החלון קצת פתוח. מישהו הרים את התריס
ונכנס, למרבה הפלא לא קרה כלום. לא היה אי סדר אבל הייתי נסערת מאוד. קראתי מהר לבני
וצלצלתי לנני. נני לא ענה אז השארתי לו הודעה בנייד.
כעבור דקות הגיע ראובן ואחריו
חסי שכבר התחיל לכתוב מה צריך לעשות. חיפשנו מה גנבו. לא מצאנו כלום. אף אחד מהם
לא אמר לי, וגם על דעתי לא עלה, להסתכל איפה שיש דברי ערך. אז הייתי נסערת אבל
מבסוטה שלא לקחו כלום.
ב- 11:30 בלילה, כ שגמרתי
לישון בכורסא והלכתי לישון במיטה, פתחתי כבדך אגב את המגירה שבארונית ליד המיטה...
והנה שוד ושבר, בלגן נוראי. אותה קופסא שבה היו מונחים כל מיני תכשיטים וזהבים... הייתה
ריקה. הגנב שפך את כל מה שהיה בה לתוך שקית ונעלם. יש עוד קופסא אחת שיש בה תכשיטים
וחרוזים מעץ, את זה הוא השאיר במקומו.
- נו, הוא יודע מה טוב.
אבל הוא לא יודע מה הוא עשה
לי. היו שם כמה דברים מאמא, ובמיוחד טבעת הנישואין שלה, שכבר עברה מספר דורות
בפולניה לפני שהיא הגיעה לאמא, היא נתנה לי אותה ואמרה לי: "תשמרי ותעבירי את
זה הלאה."
- אז זהו, זה כבר עבר...
נו מה יכולתי לעשות? המשכתי לשכב
במיטה רועדת מפחד.
- ובני לא הרגיע אותך?
בני? בני אמר: "ששש
עכשיו ישנים!" הגברים האלה בנויים מחומר מיוחד, אחר, הם לא היסטריים, וטוב
שכך.
בבוקר הסתבר שלבית של השכנים
פרצו גם, אותו דבר, באותה שעת צהריים, גם כן לקחו רק את הזהב. יורם השוטר בא, רשם
דו"ח וזהו.
- איך ההרגשה להגיע הביתה ולמצוא שביתך הוא לא
מבצרך?
זו הרגשה איומה שתלווה אותי
לא מעט זמן. מפני שזה בחדר השינה, במקומות הכי פרטיים, בארונית ובשידה. הבלגן הזה,
בדברים הכי אישיים, בניירות והמסמכים, זו הרגשת חוסר אונים וכעס. מאוד מערער את
הביטחון האישי. אבל יש לי עכשיו סורגים.
- את הסורגים התקינו אחרי הפריצה?
כמובן. המסגר שהיה אמור
להתקין אותם קודם, היה עסוק...
- אז היום הוא כבר לא עסוק?
כן, בני צלצל אליו ואתמול
וסיפר לו על הפריצה.
גם עכשיו, עדיין נותרה ההרגשה
האיומה הזו, כל הזמן אני מנסה לתאר לעצמי איך נראה היצור הזה שנכנס אלי הביתה ועשה
בו כבתוך שלו.
- אני מבטיח לך שהוא נראה כמו כל אדם מן הישוב
שלא מעורר תשומת לב.
יורם השוטר ביקש שאפרסם ברמת
יוחנן מה שקרה, שאנשים יהיו יותר ערניים לגבי זרים שמסתובבים, שלא יתביישו לשאול.
שאלתי את יורם אם זה לא מישהו
מפועלי הבניין בשכונה החדשה. והוא אמר שהוא בדק את זה אחד על אחד, הוא ביקש מהקבלן
את השמות ועשה מה שהיה ביכולתו. זה לא הם.
הוא ניסה להרגיע אותי.
את באמת יכולה להיות רגועה,
עכשיו כנראה התור שלנו. גם לנו מגיע, לא?.
יורם, שוטר המקוף שלנו, מדווח לאזרחים
על הפריצות האחרונות, מה הוא עושה על מנת לצמצמן, מה מותר ומה אסור אם חלילה אתה
תופס גנב בדירתך, למה צריך לפתוח עיניים, למה הגנבים אוהבים דווקא כסף וזהב, למה
הם הולכים ישר לשידות בחדרי השינה, ומה לעשות כדי להקשות עליהם את
"עבודתם"... ירמי שמע ורשם.
יורם מה קורה? נדמה שיש בזמן האחרון הצטברות
מוגזמת של אירועים. ההרגשה היא שהכל פרוץ, כל אחד נכנס ועושה בביתך כבתוך שלו. מה
אתם עושים כדי לשנות או שפר את ההרגשה הזו?
עם ההרגשה אי אפשר להתווכח. זה תלוי
בכל אחד ואחד. המשטרה עושה הכל כדי לשפר את ההרגשה, וזאת במגבלות החוק ומטלות
אחרות. בעיקר על ידי הגברת נוכחות. השטחים הם עצומים וקשה להיות בכל מקום.
אני מדבר על הבית שלי. מסביבי כבר
נכנסו כמעט לכל הדירות.
נכון. אבל זה בגלל שהגישה לאיזור שלכם
יותר נוחה מאשר לאיזורים אחרים. הם באים מכיוון בית הקברות ונבלעים בתוך השכונה.
האירועים לפני חודשיים שלושה היו שונים
באופיים, כנראה גם שהמבצעים הם אחרים.
באירועי לילה, מדובר בדרך כלל בבני
מיעוטים. הם נכנסים מחפשים מפתחות של רכב, מצלמה וכו'.
האירועים שחווינו בשבוע שעבר, הם
התפרצות יום, בשעות הבוקר בין 8:00 – ל- 12:00. לוקחים בעיקר כסף וזהב. לא מתעסקים
עם רכוש, מפתחות של מכוניות או כרטיסי אשראי. יש בעיה להתמודד איתם. הם מגיעים
ברכב, או באופניים, יורדים רגלי ונעלמים בשבילים. התושבים עצמם צריכים לגלות ערנות
ולהזעיק אותנו. הישוב קטן, אדם זר בולט בשטח במהירות שלא כמו בעיר, הטענה שאני
הולך ממקום למקום, אינה תופסת כאן.
איך אני יכול לגלות ערנות כשאני נמצא
כל היום במכבסה?
בדרך מהבית למכבסה או להיפך, כל מי
שלא נראה לך, תשאל אותו מה מעשיו פה, או תלווה אותו בעיניים, תזעיק אנשים נוספים
ואת המשטרה.
מסתובבים פה כל כך הרבה זרים עכשיו, שאתה
לא יודע בכלל מי שייך למי.
חלק ממי שמסתובב אצלכם, אלה הפועלים
שממשיכים לבנות. לצורך העניין הזה, אני לא חושד בהם. הם לא היעד מבחינתי. לפי
סגנון ההתפרצות ומה שנגנב, זה לא הם.
אני אומר שמי שבא לעבוד לא גונב.
בשער העמקים היו מספר אירועים, פרצו
לדירות לא היו סימנים אך נעלם כסף, שברנו את הראש איך זה נעשה, בסוף אפריל נתפס
בחור שהזדהה כטייח, הוא עבר שלוש דירות ואף אחד לא חשד. מתי זה התגלה? כשבעל הדירה
הגיע במפתיע וראה אותו בורח מהדלת האחורית. הוזעקנו והבחור נתפס. בקריית אתא יש
בממוצע עשר התפרצויות לדירה ביום בימים הטובים. וכשבקריית אתא מדברים על גל של
התפרצויות, זה למעלה מ 20-15 פריצות לדירות ליום. זו מכה קשה.
ספר על האירועים האחרונים אצלנו?
בשעות הבוקר פרצו לשתי דירות. במקרה
אחד הם נכנסו דרך חלון מטבח ויצאו דרך הסלון.
אני מניח שזה היה דרך החלון במטבח כי
הוא היה פתוח. בדרך כלל משאירים את התריסים מוגפים. במקרה השני אין סימני התפרצות.
שזה אומר שהבית היה פתוח?
או פתוח או שהמפתח היה תלוי בצורה
גלויה ולא מוסתר. יכול להיות גם שהילדים נכנסו והשאירו פתוח. לכן גילו את זה רק כשעלו
לקומה השנייה ורצו משהו מקופסת התכשיטים, רק אז גילו שהיא ריקה, וגם אז לקח זמן להבין שבעצם
זה נגנב.
מה שאני רוצה להגיד זה:
א.
לנעול את הבית כשיוצאים ממנו. ב. לא להשאיר מפתח. ג. אם אפשר להסתיר את התכשיטים
והכסף היטב. אני ממליץ להחזיק כספת.
כסף ותכשיטים זה דבר הכי
"גניב". מביאים את ערימת התכשיטים לצורף להתכה, הוא לא מקפיד לרשום מספר
תעודת זהות כראוי או שרושם מספר שגוי. הוא לא שואל של מי ומאיפה השיגו את אותה
"סחורה". ותוך דקות הוא מתיך את כל הזהב. הגנב מקבל מחיר של זהב מותך
ולא זהב של קראט ומשקל שזה מייקר מאוד את החומר. הם מקבלים גרושים על הזהב המותך
הזה, בעוד התכשיטים יש להם ערך ריגשי יקר. מאוד
קשה לנו כמשטרה לעקוב אחרי התהליך
הזה. הצורף מתיך את הזהב הגנוב בידיעה ברורה שזה גנוב. אין לנו אפשרות לאכוף את החוק,
או לנסות לבדוק מי "נתן לו את הסחורה".
האם יכול להיות שהיה לגנבים מידע
מוקדם, והם ידעו למי "כדאי' להכנס?
לא. זאת טעות נפוצה.
הם סתם נכנסו לבית?
חד משמעית, כן. נכנסים לדירות ריקות
מאדם ודירות שהכי קל לחדור לתוכן.
רק במקרה הם "נפלו" על
התכשיטים?
תראה, הם בדקו בשתי הדירות, הגיעו
לחדר שינה, ששם זה בדרך כלל המקום ששמים דברי ערך. הם חיפשו בשידות שבחדרי שינה,
או שידות שליד מראת האיפור או כל מיני מקומות כאלה. הם לא טעו, אתמול היה להם 100%
הצלחה. שתי קופסאות התכשיטים היו בחדר השינה, אחת על השידה ואחת במגרה הראשונה של
השידה.
מתי את הגעת לזירה?
בבוקר שאחרי הגעתי לזירה.
מה ראית שם?
מאיפה נכנסו ומאיפה יצאו. בדירה
הראשונה לא היה אי סדר. בשנייה אין ילדים אז גם לא היה בלאגן. הרגישו כי החלון של
המטבח היה פתוח וגם שמישהו הסיט את הווילון, זה משך תשומת לב. רק אתמול בערב מאוחר
אחרי שהתווכחתי עם ראובן ואמרתי שלא יכול להיות שלא לקחו לה שום דבר. ושיבדקו טוב,
גילו שהתכשיטים חסרים.
טוב הלאה, מה עוד היה לנו בזמן
האחרון?
גניבות חקלאיות – אני חייב לציין
שבהשוואה למועצות אחרות אנחנו במצב טוב.
טפו טפו טפו – אל תפתח פה לשטן.
למרות שאנחנו חוטפים כל הזמן גנבות
קטנות, ממטרות, כבל של הקוונוע, וצינורות השקייה. אני כבר לא מדבר על וונדליזם של
טרקטורונים שנוסעים בשטח או עוברים בשטח, כל מיני עברות שכשאנחנו מספרים את זה
בתחנת זבולון הם אומרים שאנחנו גרים שוויץ. אבל הגניבות האלה מציקות כי זה משבש את
מהלך העבודה, את מהלך החיים של העובדים. מבחינתנו כל גניבה, גם הקטנה ביותר היא
אחת יותר מדי.
עדיין יש ביקוש לברזל?
כן. אם גונבים אז יש ביקוש. ברגע שלא
יהיה לזה ביקוש, לא יגנבו. היו תקופות שפרצו לכלי רכב וגנבו רדיו טייפים או רדיו
דיסקים, התופעה הזאת נעלמה. הם כמעט ולא גונבים רדיו טייפ או רדיו דיסקים, כי אף
אחד לא קונה. זה זול ואין לזה מחיר טוב.
אם חלילה אני נכנס הביתה ומוצא גנב מה
מותר ומה אסור לי לעשות?
הכלל הוא ביתך הוא מבצרך. מי שנכנס לך
הביתה זכותך וחובתך להגן על הרכוש שלך.
כן, כן מה אני יכול לעשות?
לתפוס אותו, לרתק אותו, לכבול אותו,
אם צריך להשתמש בכוח, אז בכוח סביר. אחרי שהוא הפסיק להתנגד, אין לך שום סמכות
להכות אותו, או להפעיל נגדו כוח.
מה זה כוח סביר? אפשר לזרוק עליו כסא?
סכין?
הכל בפרופורציות אם הוא מאיים עליך, וכיסא
מגן עליך אז כן. אגב, אם אתה מרגיש מאויים ההגנה הטובה ביותר זה
לאפשר לו לברוח. בכל מקרה לאחר שהתגברת עליו וההתנגדות פסקה, אסור בתכלית האיסור
להשתמש בכוח.
סביר להניח שבמקרה הזה אהיה כולי
משותק מרוב פחד.
אתה בחברה טובה, זה מה שקורה בלמעלה
מ- 90% מהאנשים..
סיפור נטול אגו... / ירמיהו
שבת. חצות היום בדרום. האוטובוס שלנו משרך
דרכו צפונה בין חמוקי גבעות החול המתונות והרי הסלע הגבוהים, וחם. חם מן הרגיל.
לפתע, כמו פטה מורגנה, מן ה "no where ",
צץ לו נווה מדבר ירוק ובליבו מבנה רב
תפארת מאוד, זר לסביבתו, מוזר ומסקרן.
מסקרן עד כדי כך שאי אפשר לחלוף על
פניו בלי לתהות על קנקנו. זהו מבנה צבעוני גדול עם כיפות וציצים משוננים, וחלונות
משונים, וסורגים מצועצעים בצבעים מאוד לא מדבריים, מעלות ומורדות, ומרפסות,
ומבואות מעניינים, ומגדל עגול משובץ ציורים שמתנשא לגובה של כמה קומות צופה
למרחוק. והכל מכוסה ציורי קיר עשויים תבליטי בטון של חיות ופרחים, מזכיר במשהו את
השגעונות של גאודי, היוצר הגאוני והבונה הפנטסטי מברצלונה. ואנו מוצאים את עצמנו
מסתובבים כסהרורים, מחפשים מישהו שיוכל להסביר לנו את מה שרואות עינינו, ולא
מאמינות.
אנחנו בשערי קיבוץ "נאות
סמדר". נפש חיה לא מסתובבת בחוץ. הישוב עסוק בעינוגי השבת ולא מרגיש
בנוכחותנו. אבל לא מוותרים. מרחוק מזהים
דמות בכחול, אולי היא תוכל לעזור לנו, אך היא עסוקה, ממהרת לאיזושהי פגישה, אין לה
זמן בשבילנו.
מכונית השומר חולפת על פנינו בשאלה
הניצחית: "מה אתם מחפשים פה".
מיואשים אנו מתחילים להתקפל חזרה...
אבל אני מקדים את המאוחר.
יום קודם בנחל צין. יום נפלא. האוטובוס גולש בכביש
המתפתל ויורד ממדרשת שדה בוקר לתוך הצין. נעצר ליד המים הירקרקים שהגיעו מעין עבדת
או עין מור, פולט אותנו החוצה אל רוח בוקר מרעננת, מפתיעה. רוח שתלווה אותנו
בנאמנות במשך כל אותו יום במעלה דיבשון, בהליכה לאורך המצוק על סף התהום, ובעין
עקב שהיה שופע מים קרים שרידי חורף ושיטפון שהתחולל שם ימים ספורים קודם לכן. פה
ושם קפה, או תה, תוצרת "יוסיעזראסשהצוקי", וחזרה. מסלולון סביר לאנשים בגילנו,
לא ארוך מדי ומאוד מהנה. בערב ביגיעה רבה ובכוחותיו האחרונים מצליח האוטובוס לטפס
ל"חאן שחרות", מלון אורחים מדברי הצופה אל הערבה וישוביה הדרומיים. כאן
נעביר את הלילה. הנוף מדהים, ה"פאסיליטיז" לא כל כך. את נפלאות ארוחת
הערב היפנית על הרצפה, ששברה לי את הגב מחמת הגיל, לא אפרט ואגיע ישר ליום השני.
כצפוי חם מן הרגיל. אין מפלט מהחום
הזה, אלא על חוף הים באילת. על אחי גיבורי התהילה זה לא עושה רושם, לא זה מה
שישבור אותם. אז נוסעים לפה, נוסעים לשם, יורדים לקניון האדום, עולים לתצפית בהר
חזקיהו, "הורגים את הזמן", רגע לפני השבר הסורי אפריקני מגיעים למסקנה שכל
בר דעת היה מגיע אליה עוד בשעות הבוקר המוקדמות - מתחילים להתנהל צפונה.
כך, כאמור לעיל, מצאנו את עצמנו "במקרה",
בשערי "נאות סמדר", מחפשים הסברים.
למחרת בבוקר, בפתח המכבסה, כשאספר לישי קציר על אותו "מקרה" הוא
יגיד לי: "זה לא היה מקרה!" נו, ואם לא יד המקרה, יד הגורל ודאי שהייתה
פה. אותה דמות בכחול מהתחלת הסיפור, היא "במקרה", דלית והיא במקרה עוסקת
בתיירות והסברה. ואם כבר הגענו ללא הודעה, ובלי תיאום מראש, ובלי לשלם, ודווקא
בשבת, ובדיוק בשנת הצהריים, בלית ברירה ועל אף עיסוקיה האחרים, היא מפנה לנו את
הזמן הדרוש להרצאה על המקום וסיור מודרך.
היא מובילה אותנו אחריה בנבכי הארמון,
מושיבה אותנו בצל, ואורגת בינינו ובינה סיפור אהבה, כמעט שעתיים היא מקדישה לנו בתיאור
מסכת החיים הכל כך מיוחדת שלהם..
17 שנה חלפו מאז שהמקום חדל להיות קיבוץ כושל
בשם שיזפון, וניתן לקבוצת אקדמאים ירושלמים שמנו כ 90 חברים משפחות וילדים, ביניהם,
ציירים, אמנים, ארכיטקטים, רופאים, עורכי דין, ורואי חשבון. כולם אנשים שכבר
התבססו בחיים, עזבו אחריהם את מנעמיהם, והלכו למדבר לחפש משמעות אחרת. לבנות בו
"קיבוץ" על פי רוחם ותפיסתם. ניסיון לחיות את חיי היומיום במבט הלומד
שיתוף פעולה בעשייה ויחסים בין בני אדם. פשטות, צניעות, עבודת ידיים, אקולוגיה,
חקלאות אורגנית, ארוחות משותפות בחדר האוכל, קבלת שבת, שמירת שבת, דגש חזק על
פיתוח ערכי אמנות ואסטטיקה, דיונים מעמיקים, תורנויות, גיוסים, תרבות עצמית, שיחות
ודינמיקה, ובלי... תקציב אישי.
אכן, קשה היום, בעולמנו החומרני לתאר
סיפור שכזה, שיש בו אני, ויש בו זולת, ויש בו ויתור, ונתינה וקבלה ללא חשבון,
ובעיקר עבודה על עצמך פנימה.
ובכל זאת ממה אתם חיים? אנחנו מקשים.
והיא מספרת שהם עדיין לא מאוזנים אבל יש להם חקלאות אורגנית, זיתים, כרם, תמרים,
גת ובית בד, דיר עיזים שמחלבן עושים מוצרי גבינה, שדה חיטה, דוכן מכירות בצומת וסמינרים,
הם מתעסקים הרבה בבנין עצמאי של הבתים במקום, יש רעיונות לפיתוח התיירות, ותכנית
לבית קפה במרכז האומנויות המרשים בו אנו יושבים ומאזינים לסיפור המקום.
והיה עוד מקום לשאלות. שאלות שנשאלו,
ושאלות שנעצרו על קצה הלשון ומאנו להישאל.
שהרי כל קיבוצניק טוב יודע, בסופו של יום, הכל קם ונופל על הדברים הקטנים, ברמה הארצית
שלהם, בחומר. וכשעוסקים ברוח, יש שאלות שעצם שאילתן עלול להיתפס כחילול הקודש.
כך או כך, חיש עברו להן שעתיים מהנות,
ולנו אצה הדרך צפונה.
נפרדנו מדלית עם הרבה סימפטיה ומעט
ספקנות. ספקנות של "בעלי נסיון מביני עניין". וגם קצת קנאה. קנאה על התמימות
הזו, תמימות אמיתית על גבול הילדותיות, יחד עם אמונה כל כך חזקה שאפשר לקיים מערכת
של ערכים שונה מהמקובל.
ימים יגידו אם לסיפור נטול האגו הזה יש
עתיד.
האם גם הם ייצטרכו לעבור את כל מחלות
הילדות, וקשיי הקיום, והוועדות המסדרות, והחולשות האנושיות, והוויכוחים, והשאלות, והחריצות,
והבטלה, והתרומה והתמורה, והרכוש, והשיוך, והמאווים האישיים, והשוקת השבורה וכל אותה
דרך חתחתים שעבר הקיבוץ הצעיר של אז, ההומוגני, האתגרי, בדרכו אל הקיבוץ הרב דורי,
שבע תלאות ויסורים וניסיון חיים של היום? הקיבוץ שרצה לברוא אדם חדש ולא כל כך
הצליח.
האם כל זה עוד לפניהם? מי יודע, אולי
לא..
תודות
תודה על היענותכם היפה בנתינת אוכל
לעשרות מתנדבי התק"ם אשר עמדו יום ולילה בצמתי המדינה וסייעו לשמור על כוחה
של מפלגת העבודה בבחירות מרץ 2006.
טוב לדעת כי יש אל מי לפנות, ויש
היענות ותמיכה בפעולות שכאלו, שמטרתן סיוע בהעצמת כוחה הפוליטי של התנועה
הקיבוצית. אם אי פעם תזדקקו, גם לכם יש כתובת!
כל
טוב, יואל מרשק, יו"ר מטה השטח.
חיילת מצטיינת
ועדת צעירים מברכת את הדס זבולון, על קבלת פרס חיילת מצטיינת מטעם
המח"ט ביום העצמאות בבית הנשיא. תפקידה
בצה"ל - פקידת
לישכה ראשית של מג"ד 299.
תודות
אנו רוצים להודות לכל החברים שהשתתפו
בשמחתנו. תודה מיוחדת לחברות שעזרו בהכנת האירוע: דיין, תרצה, קרול, רותה ולצוות
המטבח המקצועי על האוכל הטעים ועוגות מעולות. משפחת קלריך
|
|
כוח הזיקנה חשבנו שהפרחים שבינהם כבר מזמן הפכו לקוצים שהם כבר התייבשו בחמסינים הכבדים וברוחות הסופה, שכבר יפסיקו לנדנד לנו על ארץ ישראל היפה. אבל לא! הם לא ירחמו עלינו ולא יעשו חסד, והם, הזקנים האלה, מכניסים לנו שבעה חבר'ה לכנסת! עכשיו צריך יהיה להתנהג בפרלמנט אחרת, הם אמנם מרכיבים משקפיים, אבל העין אינה עיוורת, את הקריירה שלהם הם עשו מזמן, גם בדמעה גם ברינה, ובמוח, ובכוח, ובשכל, ובסבלנות הקימו לנו מדינה, והם לא ירשו לנו לבזבז אותה, פה יהיה סדר. הם עוד יהיו שומרי המסך והניקיון של כל העדר. ואנא אנו באים? ואיך נתפקד בלי קומבינה או הסדר? או איזו פרוטקציה קטנה, או חבר מביא חבר. די! אני כבר רואה חברי כנסת ושרי ממשלה מזיעים ולוחשים: איך אפשר לנהל מדינה בלי כל-כך הרבה זקנים ועניים, מאין ניקח להם לחם, וגג, וחס וחלילה גם טלוויזיה וטלפון, ומעבדות וספרים במרומי האוניברסיטה וצעצועים לתינוקות בגנון,
עם ישראל עוד יהיה שמח. והשמחה, אללה איסטור! תתפשט בכל פינה, ואז כולנו יא אהבלים, ניווכח איזה כח יש לזיקנה שעל אף הגיל היא עוד תוססת ופעילה ומשנה, ממש פחד! די, הלכה ארץ ישראל היפה של הכנסת ה-16
המיוחדת במינה. כשהמושחתים הנחמדים שלנו, שכל-כך התרגלנו אליהם, יישארו ככלי ריק, ולא יהיה להם גרוש גנוב לשים בכליהם. עכשיו קיביבימאט תהיה כנסת אנושית, דואגת לכל, אמיצה והגונה ואני שואל אותך רפי איתן: תגיד, בשביל זה בנינו מדינה? . |
(מקאמה
של חיים חפר מתוך האינטרנט.)
מזל טוב
לסבא וסבתא אלדה ורפאל דינסטג
להולדת הנכדה מיה.
בת לסיגל ורן.
אנו משתתפים בצערם של
שלומי מולכו והמשפחה
במות עליו אביו מימון ז"ל
אירועי יום העצמאות ה -58
* יום שני, ג' באייר תשס"ו 1.5.06 ערב יום הזכרון.
בשעה 20:00 - טקס במצבה.
בשעה 21:00 - "לו אך ברכת לו חיים"- מפגש זיכרון ושירה בחדר
האוכל.
* יום שלישי ד' באייר תשס"ו 2.5.06
בשעה 11:00 לפנה"צ טקס בבית העלמין הגושי.
בשעה 19:30 טקס הדלקת משואות על במת בית התרבות.
בשעה 20:15 ארוחת ערב חגיגית בדשא הגדול.
בשעה 21:00 מופע בחדר האוכל:
"צרוד" - חגיגה של שירי ארץ ישראל, ריקודים והומור. לכל המשפחה!
* יום רביעי ה' באייר תשס"ו, 3.05.06 בין השעות 10:00-17:00-
הפנינג ענק בשטח בית הספר לכלל תושבי המועצה.
חג שמח!
"ברמה"
עריכה – ירמיהו בן צבי.
הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית
חג עצמאות שמח !!!
הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת
יוחנן