1) כ"ו בניסן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ושמך יקרא מהיום: חיים. ברח מכאן חיים בני! וחיה תחיה".
ברחתי מהקבר הפתוח אל היער הסמוך. ואני לחשתי לכל צמחי היער
את סודי. אולם הציידים ארבו לי, סבבוני בתוך היער וכמעט
שנפלתי בפח שפרשו לרגלי. עד שיצאתי מהיער.
והרודפים עקבו אחרי, הם היו מחנות, מחנות, ואני יחידי.

והם כולם רדפו אחרי כדי לתפוס אותי.

ואז הבינותי כי נושא אני אִתי אוצר אשר יקר בעיניהם מכל יקר,

וכדאית להם כל העבודה וכל הטרחה.

לא פעם נמאסו לי החיים האלה. לא פעם חשבתי על אימא ואבא שנשארו
בתוך הבור וחשבתי שלא טוב שעזבתי אותם, כי אני ילד יהודי
יחידי, ומה לילד יהודי כמוני לחיות בין כל-כך הרבה ציידים?
אבל כל פעם שראיתי שמחפשים עוד יהודי ועוד יהודי,

הבינותי שילד יהודי הוא אוצר גדול.

ונשבעתי לשמור על האוצר הזה ויהי מה.

...כשהרוסים התקרבו, פינו את אושוויץ – שאלו את הצוות שעבד בבית החולים ושהיה מורכב ברובו מנשים פולניות, מי רוצה להישאר, ומי רוצה להתפנות. ידענו שהמחנה ממוקש, חשבנו שכאשר המצב יחמיר, הגרמנים יפוצצו את המחנה כדי לטשטש את העקבות, בחרנו בפינוי.

המסע ארך שבועיים, לא בכדי הוכתר בשם "מצעד המוות".

אוכל כמעט שלא קיבלנו, היה קור אימים, ישנו בשלג, רבים קפאו או מתו מאפיסת כוחות.

הרבה פעמים חשבתי איך קרה שנשארתי בחיים.

אין לי תשובה ברורה, מזל? ואולי הגיל ומצב בריאותי עזרו לי לשרוד. הייתה בי תשוקת חיים, יצר וגם סקרנות לראות ולדעת.

נכנסתי למחנה בת 17 ויצאתי בשני למאי 1945, בשלישי במאי חל יום הולדתי העשרים.

ורה ולנר, קטע מתוך ראיון)

דו"ח כלכלי מישקי / עידו רודוי

תכנית משק 2006 -

כמדי שנה, תקציב הקיבוץ נדון ומאושר בהנהלות, ומוצג בפני האסיפה. התקציב השנה יובא לאסיפה באיחור קל, כאשר הכוונה להציגו עם הדו"חות הכספיים של 2005 אשר עדיין לא הוצגו ואושרו בהנהלות.

לגבי תוכנית המשק באופן כללי:

- המגזר העיסקי, הכולל ענפי חקלאות ועסקים שונים, מתוכנן להגיע למקור עצמי של כ –

4 מיליון ₪. מיליון פחות מתחזית 2005. הירידה נובעת בעיקר מתוכנית שמרנית בגד"ש אשר בשנת 2005 מגיע לרווח גבוה במיוחד של כ - 4 מיליון ₪, חלקנו ברווח הוא כ– 50%.

בשאר העסקים תוכנית 2006 דומה לתוצאות 2005.

- תיבולים:

באופן כללי החברה מאוזנת לאחר השנה הראשונה. ב- 2006 ננסה להתמקד ולפתח את הפעילויות היותר ריווחיות, כאשר הדגש הוא על הגדלת מכירות בעיקר בשוק המקומי וחיפוש אפשרויות ייצוא נוסף לחמניות.

- מבני רם:

כיום יש בבעלות השותפות 4 נכסים. שניים מהם - מבנה בחדרה, ומבנה באיזור תעשייה בר- לב, מושכרים. מתחם של כ - 25 דונם הכולל 8,500 מ"ר מבונים באיזור תעשייה מגדל העמק אשר נרכש לאחרונה ומושכר באופן חלקי, ומגרש בתל חנן אשר בכוונתנו לבנות עליו עוד השנה כ- 5000 מ"ר המיועד, למסחר ומשרדים.

מבחינת השקעות במגזר העיסקי ( ללא מבני רם ) ההיקף המתוכנן כ- 2.3 מיליון ₪, 800 אלף ₪ מיועדים לסיום פרויקט הרפת.

בקהילה –

המקור העצמי מתוכנן ל -2006 כ- 17.5 מיליון ₪. הכנסות הקהילה גבוהות בכ- 3 מיליון ₪, וההוצאות בכ- 2 מיליון ₪ לעומת 2005, כך שהמקור העצמי גבוה בכ - 1 מיליון ₪ לעומת 2005.

סך ההשקעות בקהילה ב- 2006 כ- 10 מיליון ₪. 7 מיליון מיועדים לבנייה חדשה ושיפוצים.

בנוסף, נשקיע בפנסיה כ- 4.5 מיליון ₪, ובקרן השתלמות 1.2 מיליון ₪. נרד בחוב הקיבוץ לבנקים בכ -1.4 מיליון ₪.

תוכנית המקורות והשימושים המאוחדת לוקחת בחשבון כ - 22 מיליון ₪ מקורות,

כ- 20 מיליון ₪ שימושים, ושני מיליון מיועדים לרזרבה.

סיכום 2005 –

כפי שנאמר, עריכת הדו"חות הכספיים עדיין לא הסתיימה, בהקשר זה ברצוני למסור כי אנו עובדים עם שני משרדים של רואי חשבון. האחד, ברית פיקוח, אשר אחראי על דו"חות הקיבוץ וקרן המילואים, השני קוסט פורר אשר אחראי על האגש"ח העיסקי, והפעילויות המאוגדות תחת אגש"ח זה.

ע"פ הסיכום הראשוני של 2005 נראה כי הייתה זו שנה טובה במשק עם רווח תיפעולי יפה והכנסות מימון גבוהות יחסית, מה שיביא אותנו לרווח נקי גבוה. הדו"חות יוצגו באסיפה לאחר אישורם בהנהלה כלכלית.

בנייה חדשה –

השנה מיועד תקציב של כ- 4.7 מיליון ₪ לסיום 6 דירות שכונת רימון, והתחלה של 12 דירות בהמשך לרימון. בשלב זה התחלת הבנייה תלויה באישור של הוועדה המקומית זבולון.

אנו נתקלים בבעיה קשה באישורי בנייה מכיוון שפיתרון הקצה של שפכי הקיבוץ, אינו מקובל עוד על משרד הבריאות, לכן כל אישור הקשור, הן בבנייה והן ברישיון עסק, מעוקב על ידו.

מט"ש זבולון –

כתוצאה מהאמור בנושא הביוב, אנו מגבשים תוכנית להקמת מתקן טיפול בשפכים משותף לנו ולכפר המכבי, אשר ייתן מענה לפיתרון הקולחין. בנוסף, כחלק מהפרויקט, אנו מתכננים הקמת מאגר להשבת מי קולחין מטופלים ומים נוספים לחקלאות. אנו בשלב של סיום הבדיקה הכלכלית של חלופה זו, מול האפשרות להתחבר ולהוביל את הקולחין למט"ש חיפה. על פניו, נראה כי יש יתרון להקמת מט"ש שלנו והנושא יובא להכרעת ההנהלה הכלכלית בקרוב.

שבת שלום.

חזרתי מפולין שונה ממה שיצאתי אליה. משהו בדרך המחשבה שלי השתנה מעבר לכך שלמדתי להעריך יותר את מה שיש לי, משפחה, חברים, בית שהוא מקום בטוח לגור בו. היום הרבה יותר מאשר בעבר, אני יודעת כי רק כשאין, אתה לומד להבין מה זה אומר אין, ורק אז אתה מעריך מה שיש.

להבין את מה שקרה, אי אפשר, אבל להיות בפולין, להרגיש אותה, לנשום אותה, ולחוות אותה בכל החושים כמו מי שחי בה פעם ואיננו עוד, זו חוויה בלתי נשכחת.

מאיה שגיא, קטע מפולין - רשמי מסע.

מפלרם / עמוס נצר

כפי שפרסמתי לפני כשבועיים החלטנו על הקמת מפעל פי.וי.סי בארה"ב.

הנהלת פלרם תעשיות החליטה למנות את עודד יניב (דדי) כמנהל הקמת הפרוייקט. המינוי של דדי למשך חצי שנה עם אפשרות להארכה לחצי שנה נוספת.

לצורך ביצוע התפקיד ייצא דדי לארה"ב החל מסוף חודש מאי 2006. איילת יניב תצטרף אליו למספר חודשים.

על מנת שדדי יוכל לבצע את המטלה הוא לקח חופשה מיוחדת מהמועצה האיזורית "זבולון" ונתמנה לו שם ממלא מקום לתקופה זאת. לצידו של דדי יעזור יגאל אופק כמנהל הטכני והתשתיות של ההקמה. יגאל, בשלב זה, יבצע את תפקידו מהארץ.

נאחל לנו ולהם הצלחה מלאה בביצוע הקמת הפרוייקט שאמור לקום בלוח זמנים קצר ביותר.

שבת שלום.

הודעה מוועדת הפנסיה / תלמה עזריאלי

בימים אלה מתקבלים בדואר, מחברות הפנסיה וחברות הביטוח, האישורים האישיים על היתרות הנכונות לסוף שנת 2005.

החברים מקבלים את האישורים על שמם באופן אישי, אך כפי שפורסם והוסבר בעבר כהחלטת המזכירות, ועדת הפנסיה נדרשת לקבלם כדי שנוכל לוודא שכל ההפקדות לפנסיה אכן נרשמו, ושהפנסיה של החבר מוסדרת ומובטחת בהתאם להחלטותינו.

אי לכך מתבקשים החברים המקבלים אישורים כאלה להעבירם (אפשר צילום) לידי ועדת הפנסיה – לתא הדואר של משאבי אנוש.

על מנת לעזור לכם לזהות דיווחים אלו להלן רשימה חלקית של שמות הקרנות והחברות:

כלל, מגדל, הפניקס, קרן מבטחים, קרן מקפת, ק.ג.מ., עתודות, תשורה, תאוצה, ועוד...

בקשה זו מכוונת גם לחברים עובדי החוץ..

מוֹרֶשֶׁת

צָלַחְנוּ אֶת הַחַג, גַּלֵּי אוֹרְחִים וְאוֹרְחוֹת

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַכְנוּ בְּפָנִים מְחַיְּכוֹת.

יְבֹרְכוּ כָּל אוֹתָם שֶׁטָּרְחוּ בֶּהָמוֹן אַהֲבָה

לְהַשְׁרוֹת שִׂמְחָה בַּלְּבָבוֹת, וְלֹא דְּאָבָה.

שׁוּב נִפְעָם לַחְווֹת בְּטֶּקֶס הָעֹמֶר

מוֹרֶשֶׁת מָחוֹל, צֶבַע, וְאֹמֶר.

בָּהּ אֲנַחְנוּ, לֹא אֶבֶן יְסוֹד, לֹא רֹאשָׁהּ

נִתְּנָה לָנוּ מוֹרֶשֶׁת, לֹא יְרֻשָּׁה.

לֹא אֲנַחְנוּ אוֹתָהּ נוֹשְׂאִים עַל כַּפַּיִם

הִיא הוֹמָה בְּלִבֵּנוּ, כִּצְלִיל מְצִלְתַּיִם.

הִיא טָעַם יַמֵּינוּ כְּלֶחֶם וּמַיִם

בִּלְעָדֶיהָ, דּוֹמֶה רֵיקִים הַשָּׁמַיִם.

אִם עָלֶיהָ נִשְׁמֹר, תִּשְׁמֹר הִיא עָלֵינוּ

הִיא הָאוֹצָר, אוֹתוֹ נַעֲבִיר לְבָנֵינוּ.

לְבֵנָה לִהְיוֹת בְּקִיר הַמּוֹרֶשֶׁת זְכוּת לֹא צַעַר

הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ, יִהְיוּ בּוֹ הַשַּׁעַר.

15/4/06 ראובן עזריאלי

פרוטוקול וועד הנהלה

מספר 06/_12

שם האגודה: קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה: 06.04.06

מספר חברי ועד ההנהלה: 10

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, עידו רודוי, רפאל דינסטג, איילת מאירוביץ, דניאל פרי, אורית בן נחום, לינט חורש, ישי קציר.
שמות הנעדרים מן הישיבה: דוד דווידוביץ, יגאל אופק.

סדר היום של הישיבה:

1. דו"ח בעניין תוכניות בנייה ופיתוח בשטח המועצה האיזורית (מוזמנים דדי ויורם יבור).

2. סיכום הדיון בנושא סל סטודנט (מוזמנת מרים וייס).

3. ארוחת "בוהוריים" בערב פסח.

החלטות.

1. עיקר הישיבה הוקדש לשמיעת דיווח מדדי לגבי תכניות בינוי ופיתוח בשטח המועצה האיזורית זבולון המאיימות על איכות החיים, האופי הכפרי וערכי נוף.

תוכניות אלה כוללות:

# תוואי מסילת רכבת (כולל רכבת משא) לאורך הכביש במרחק של עשרות מטרים ספורים מבתי המגורים של קיבוץ יגור.

# מחלף ענק ל"כביש שש" בסמוך לקיבוץ שער-העמקים.

# קו מתח ארצי גבוה החוצה את השטח שמצפון לכפר חסידים וממשיך ממערב לאורך כביש 70.

# "פארק מטרופוליטני" ענק על השטחים החקלאיים של קיבוץ יגור (איזור נשר).

# הקמת עיר חדשה "מלכת הקריות" בשטח החקלאי שבין הקריות וקרית-אתא, על השטחים החקלאיים של כפר ביאליק והקיבוצים.

# הקמת "עיר מתים" ענקית הבנויה לגובה של מספר קומות בשיפולי הגבעות שמזרח לכביש 70.

כל הפרוייקטים הנ"ל יוצרים "מפת אימה" שמימושה ישנה לחלוטין את אופי האיזור. בכוונת המועצה ליצור תחושת "שותפות גורל" וסולידריות, בין ישובי האיזור על מנת שתתאפשר פעולה מתואמת ומלוכדת להדיפת האיומים הנ"ל.

2. לאחר ששמעה ממרים עמדת ועדת צעירים, החליטה המזכירות שלא לקבל ערעור יפתח אדלן על החלטת ועדת צעירים שלא לאשר העלאה נוספת של סל הסטודנט.

3. המזכירות אישרה בקשת ענף המזון להמשיך גם בערב הסדר של השנה את הסידור של "בוהוריים" במקום ארוחות הבקר והצהריים.

רשם – אודי.

"רוח הקיבוץ", או "בקיבוץ עושים רוח"?

איתן שטייף

אתנצל מראש אם הדברים ייקראו מעט פוגעים. יש לי הרבה יחס אל החברים הפועלים במזכירות ואני מבקש כי יראו בדברי "פצעי אוהב".

אבל לא אחשה מלתת ביטוי לדעתי בשל החשש מעלבונות מדומים.

.א. מהי רוח הקיבוץ?

זהו ההבל החם היוצא מפי ההנהגה, וקובע את ההתנהלות של הקיבוץ. בעבר זכינו למזכירויות רבות ( האחרונה אולי לפני כשבע שנים ) שהיה להן קו פעולה ומטרת פעילות, וחבריהן עשו כדי להזיז את המערכת לכיוון אותו הציגו כרצוי. בעובדה - הייתה אז רוח אחרת וגם נכונות לפעול כקולקטיב לכיוון מטרות אלו.

בשנים האחרונות הפעילות נעשית על בסיס הלחצים האישיים של חברים, ונראה כי הלחצים מתפרשים כאילו זהו המצב האובייקטיבי. קראתי בעבר בכתבי קיסינג'ר איך פירשו הבולשביקים את המצב, וכה אמר: "אנו רואים את הרוסים מקיפים את הונגריה בצבא מאיים ורואים בכך בפועל תוקפנות מאיימת, ואילו הם רואים בכך תוצאה של המצב האובייקטיבי".

וכך, אם הלחצים מתפרשים כמבטאים מצב אובייקטיבי - המזכירות הופכת להיות "וועדת פרט" שמקבלת החלטות שלא בהתאם לצרכים ציבוריים וקיבוציים אלא פתרונות פרטיים בזה אחר זה, שנהפכים למדיניות כללית שלא מרצונם ( ואולי לכן אינם זוכים לתמיכה בציבור).

בקיצור – עליכם לבחור בין להיות הנהגה, שקובעת יעד משותף וכיוון לחברה, לבין להתנהל ללא מטרה אלא בהחלטות ספורדיות מיום ליום .

.ב. פעילות אפשרית:

לא נשוב כנראה לימי הגיוסים ומשמרות ההתנדבות בלילות ליד "הקו" בפלרם, אבל במקום בו מוכרים וקונים תורנויות - איך אפשר לצפות למי שיתנדב לרקוד ולזמר "בחינם" בעומר ובחגים אחרים ?

מאז פרקה מש"א מעצמה את האחריות לספק עבודה לחברים, בכך ש"כל אחד אחראי למצוא לעצמו עבודה" – וזאת מבלי להעביר באותה עת גם את האחריות לפרנסה אל החבר ( ולא חשוב אם קוראים לזה "הפרטה" או בשם אחר ) - יצרנו מצב בו חברים אינם מחפשים פרנסה אלא תעסוקה, ובמקרים רבים זו אינה אלא כסות לבטלה עיסקית חסרת צורך וערך. העתיד הנובע ממצב זה אינו רצוי כלל, אבל שינויו לכיוון הרצוי רובץ לפתחה של המזכירות ולא נכון לצפות מן החברים לשנותו. "אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים"...

בקיצור – תעסוקה אינה בהכרח עבודה ולא תמיד היא פרנסה, ועל ההנהגה להבהיר את חובת החבר , שחי ברמת חיים של העשירון השני או השלישי – גם לספק את הקמח ממנו ייאפה הלחם המשותף . זוהי חובתכם !!

.ג. לאן הלאה ?

אמנם הפכנו עם הזמן ל"קהילת שבטים" ולא קהילה אחידה, אבל כל עוד אנו תלויים וקשורים זה בזה – חובה לאתר קו פעולה משותף מרכזי, שיזכה לתמיכה המרובה האפשרית, ולנוע למקום ממנו נוכל להמשיך ולהתקדם לכיוונו של יעד מוגדר (אם גם בעמימות).

הגדרה כזו תוכל להיעשות רק אם יש לחברי המזכירות, לפחות המרכזיים בהם, כיוון משותף ורצון או כוונה משותפים, ורצוי מאד כי הציבור גם יידע מהי כוונתם.

אני מפרש את אי היכולת לבחור הנהלה כלכלית בכך שהציבור לא ראה סיכוי לקבל צוות בעל חשיבה משותפת כל עוד הבחירה היא חלקית ולא של צוות שלם. היועצת שפעלה כאן לאחרונה קיבלה משימה לא נכונה, ואני חושש כי גם הציפיות מפרופ' כשר גם הן שגויות. ואסביר עצמי להלן :

.ד. החלטות :

אי החלטה, והתנהלות ללא מצפן, גם היא החלטה, אבל היא ההחלטה הגרועה מכולן - מכיוון שהיא אינה מאפשרת אבני בוחן בדרך שלא נקבעה מראש.

למשל – אנו בונים דירות רבות, החברים הופכים אותן לטירות – אבל אין כלל טיפול מסודר של חיפוש אפשרות לבעלות כזו או אחרת על הבתים – אלא אם אכן נעשה טיפול חשאי לא ידוע, כמו הטיפול החשאי בהנפקה החדשה של פלרם בלונדון שנעשית ללא ידיעה ציבורית.

יש עוד המון דוגמאות של אירועים "מקריים" ,אבל היריעה ממש קצרה ואסתפק בדברים אלו: ברור לגמרי כי משבר כלכלי הוא אפשרי, ואולי אפילו צפוי, אבל איננו מתכוננים לקראתו כלל (האירגון של "קרנות" הוא כרית לבלימת זעזוע, אבל לא פתרון), למרות שהתוצאה האפשרית היא מחיקת חיינו כפי שאנו מכירים אותם !

יש הכרח לשנות את ההתנהלות ולהגדיר במהירות יעדים לפעולת מנע, יחד עם הגדרת יעדים להשגה בלוח זמנים ראוי, לשינוי המגמה האמורה .

אני מאמין כי הצפוי לנו הוא קהילה מופרטת ברמה זו או אחרת, ומוטב להיערך לקראתה במסלול יזום. מותר להחליט ההיפך , אבל להחליט !!

.ה. סיכום :

מוטב להכיר בכך שהמצב ("רוח רמת יוחנן הנוכחית") מבטא משהו דומה לחוסר אמון, ולהציע "פריש" כללי. מכיוון שרוח אין מוצאים ברחוב, אלא יוצרים בפעילות קשה יומיומית, אני מאמין כי יש צורך בבחירת צוות הנהגה שלם מחדש.

אינני פוסל איש ,ואציע כי כל המכהנים יהיו ברשימת המועמדים לבחירה, אבל מוטב כי תהיה לנו היכולת להגדיר מחדש את בחירתנו הכוללת, כדי שלא נופתע אם נמצא גם אצלנו רשימת גמלאים או "מפץ" מכל סוג .

ועל כן אציע כי אחרי השיח עם פרופסור אסא כשר, נגדיר לעצמנו את המטרה הקרובה : הצוות שנבחר לאחרונה יציע לא רק דרכי בחירת מנהל כלכלי , אלא יקבל משימה רחבה יותר – הגדרת דרכי בחירת הנהלה חדשה במלואה , ובהקדם . .

כל החיים האירופיים מתו באושוויץ
האירופים מתחילים להבין - קצת מאוחר
סבסטיאן וילאר רודריגז

הלכתי ברחוב בברצלונה ולפתע גיליתי אמת מחרידה - אירופה מתה באושוויץ.
הרגנו ששה מליון יהודים והחלפנו אותם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירתיות, כשרון. הרסנו את העם הנבחר, באמת נבחר, כי הם הולידו אנשים גדולים ונפלאים, אשר שינו את העולם.
תרומתם של אנשים אלה מורגשת בכל תחומי החיים: מדע, אומנות, מסחר בינלאומי ומעל לכל - מצפונו של העולם. אלה האנשים ששרפנו.
ותחת העמדת פנים של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות, פתחנו שערינו ל20 מליון מוסלמים, אשר הביאו עלינו טפשות ובורות, קיצוניות דתית ואי-סובלנות, פשע ועוני הנובעים מאי רצון לעבוד ולקיים את משפחותיהם בכבוד.
הם הפכו את הערים הספרדיות היפהפיות שלנו לעולם השלישי, טובעות בזוהמה ופשע.
הם מסתגרים בדירות שקיבלו בחינם מהממשלה ובהן הם מתכננים את הרצח וההרס של מארחיהם התמימים.
וכך - לרוע מזלנו, החלפנו תרבות בשנאה פנאטית, כישרונות יצירתיים בכישורי הרס, אינטליגנציה בפיגור ודעות קדומות. המרנו את רדיפת השלום של יהדות אירופה ותכונתם לקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, היצמדותם הנחושה בחיים כי החיים קדושים, באלה אשר תרים אחר המוות, באנשים אשר נכלים בתשוקת המוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.
איזו טעות נוראה נעשתה על ידי אירופה האומללה.

(זהו תרגום של מאמר מאנגלית, אליה תורגם מעיתון ספרדי. הובא לדפוס על ידי איציק לקח)

חג החירות / א. פלד

נמסר לי ממקורות יודעי דבר שהחל מגיל ששים פטור חבר מתורנויות. לא שנשארו כל-כך הרבה ולא שהסבל בלתי נסבל, אבל מגיל מסויים, ימי ההולדת הם כבר ממילא לא שמחה כל-כך גדולה, מסתפקים גם בהנאות קטנות.

ברוח זו, ולזכר הימים הטובים שחלפו- איה"ש- לבלי שוב, חזרתי לעיין בקטע בן עשרים שנה שהתפרסם בשמי ב"ברמה" מספר 734 מיום 13.05.1986 .

הקטע מתייחס לתורנות שכבר מזמן פסה מן העולם – "גיוסי העופות" (ימ"ש).

* * *

"בראשית השתרעה כאן ממלכת התן. בחושך בחושך האזנו להם בעיניים קרועות. כמה דהו הלילות ללא 'הקולות שם בלילה...'.

עכשיו צמחו על גדות הוואדי מבני עץ ארוכים ונמוכים מאד, ערוכים בשורות סימטריות, מזכירים תמונות רעות 'משם'.

בשעות הקטנות של הלילה מתרחשים כאן דברים מוזרים מאד.

לפתע מגיח מתוך העלטה טנדר קופצני. בולם בחריקה רגוזה על רחבת האספלט. ממנו יורדות דמויות אפורות, סהרוריות. פוסעות בטור מתנדנד, חודרות מבעד לצוהר קטן אל הצריף האפל.

בתקרת הצריף, תלויים כוכבים צהובים עמומים, למטה הקרקע רכה, מלושלשת. האוויר טרופי, דחוס, עשיר בחלקיקים.

פקודות קצרות נזרקות בקול נמוך, הכוח מתארגן במהירות ובמיומנות. מייד, בלי לאבד רגע, מתחילה פעילות קדחתנית. שלושה המה בראש הטור. הגב כפוף, הידיים בוחשות בתוך השדה הלבן, הכנוע. המגע עם הבשר החם תמיד מפתיע.

וכבר נשלפים מתוך חלומם צרורות לבנים מבועתים. מקור מחודד מזדקר מעלה בשאלה ומונחת מטה במכת דופן כף יד.

'כאן שלושה', 'ארבעה לכאן', מכריזים התופשים ומוסרים את צרורות הרגליים העקודות לאחור. משם ועד לצוהר היציאה, לולאה של דמויות מטושטשות, מדשדשות בברכיים כפופות, הראש מוטה מטה, העיניים פעורות, מנסות לפלח את האפילה. מצעד מעגלי אינסופי – פרפטאום מובילה אנושי,

שיירה של סיזיפוסים קטנים מדשדשת בלשלשת משום מקום לשום מקום.

תפוס! לך! פרוק! חזור! שוב תפוס. הרגלים ניגפות בכבלים וצינורות בלתי נראים, מה שלא תעשה, ולאן שלא תפנה, תמיד יופיע פתאום איזה כבל אנכי בדיוק בין עיניך, תמיד תבחין בו מאוחר מדי.

גידי הזרוע מתנפחים, האצבעות מתאבנות, האף כבר סתום, דבלולי סטלקטיטים מדלדלים מן הנחיריים. מתחילים לנשום דרך הפה, פלומה ואבק לשובע. השער הפך שיבה.

אלה המגיעים אל הצוהר, משרבבים צוואר אל העולם החיצון, אל ערימת הכלובים המתגבהת על המשאית, שואלים בתקווה 'כמה עוד יש?'

רק לא להציץ בשעון שמחוגיו כמו עצרו מלכת. גם חזקים יותר נשברים מזה.

ועדיין גואה מבוע הנוצות הלבן ואין רואים אפס קצהו. מחשבה מטורפת חולפת במוחך. האם יתכן שהם מתרבים שם כל הזמן.

בארבע לפנות בוקר שב אינדיאנה ג'ונס לביתו. תחת זרם ארוך של מים חמים שב השיער ונהיה שחור. הריח יישאר דבוק עוד ליום יומיים.

האישה ממלמלת בחלומה, הילדים ממצמצים אל הכר. ארבע בבוקר והכול שוב בסדר.

(הערה: מי שהאמור לעיל נראה לו ככתב חידה, לא זכה להשתתף בגיוס העמסת עופות מימיו)..

האליפות שלנו / פקו

לפני שבוע זכתה קבוצת הנוער – גיל 18 באליפות המדינה בכדור-מים.

לאחר שצעדה לאורך רוב השנה במקום הראשון בליגה, הבטיחה הקבוצה את מקומה בגמר המים מול הפועל פתח-תקווה (לסדרה של שלושה משחקים). לפני סדרת האליפות התמודדו שתי הקבוצות בגמר גביע המדינה, וידה של פתח-תקווה הייתה על העליונה, ניצחה בתוצאה 8:6 וזכתה בגביע המדינה.

את סדרת משחקי הגמר פתחה פתח-תקווה בניצחון 8:6 ושתי הקבוצות התייצבו למשחק השני שאנו עם הגב לקיר.

פתיחה מצויינת שלנו הביאה ליתרון 3:0 ברבע הראשון, ומשחק הגנה מצויין בהמשך הביא לניצחון 5:3 במשחק ושוויון במשחקים 1:1. וכך התייצבו שתי הקבוצות למשחק השלישי והקובע. פתיחת המשחק הייתה שלנו והרבע הראשון הסתיים 3:1 לנו ובמחצית הובלנו בתוצאה 6:3 ומיד לאחר המחצית גדל היתרון ל –7:3. כשהכל נראה ורוד החליטו השחקנים לא להתחשב במצב לבי ונתנו לשחקני פתח-תקווה לצמצם את התוצאה עד לשוויון 8:8, אך לבסוף זכינו בניצחון 10:9 והאליפות שלנו בגיל 18 לאחר 20 שנה.

תודה לכל השחקנים, למאמן יובל פלס, לרוזי האימא של הקבוצה ולכל ההורים שלוו ותמכו בשחקנים לאורך כל הדרך. בהצלחה בהמשך. .

בכל זאת יש בו משהו... / ירמיהו

ושוב יצאנו לשדה להעלות חרמש בקמה המצהיבה. חסד עשה עמנו הקב"ה ששלח עוד טיפת גשם לפני שבוע, טיפה שהותירה לפלֵטה פיסת חלקה לא קצורה לצרכי חג. ואולי יש בזה איזה רמז לאי-רלוונטיות הכל כך יפה של הטקס הזה, לארכאיוּת המפוארת שעדיין מרנינה ומרעידה נים נשכח בלב. לפחות של חלק מאיתנו.

אני אישית, כבר שנים לא שייך למה שמכונה אצלנו "הפעילים", לא נקרא להצטרף לתהלוכתם, לא מניף עיזה פזיזה ב"שבולת בשדה", לא בנבחרת הקוצרים, שממנה נופיתי מחוסר מיומנות מוכחת, וגם לא מצרף את קולי הסדוק לשירת המקהלה המקובצת, לא מול המיקרופונים הפתוחים, מחמת המדייקים, ולא מול הסגורים, מחמת הזייפנים.

אבל בכל זאת אני קהל נאמן. וממקומי לא נפקד על חבילות החציר הענקיות והדוקרות, על הכסאות שמזמן לא נוקו, או על ספסלי העץ הלא נוחים, וגם... מתרגש כל פעם מחדש.

אז נכון שמכיוונים שונים, כבר נשמעים ציוצי ה"נגד", או "למה זה טוב", או "מי צריך את זה", עלי זה לא עובד! אני משתדל לא להחמיץ. ולפעמים... אפילו להזמין אורחים, כל כך הרבה מאמץ הושקע בהפקה הזו, שפשוט חבל שלא עוד ועוד אנשים יראו וייהנו גם הם.

לצופה מהצד שלא "גדל" על מסורת חגי הטבע של "העם המתחדש בארצו", זה באמת נראה כמו "שמורת טבע". יפהפייה, צבעונית, מרנינה ככל שתהיה, ובכל זאת שמורה. ויש לכך הרבה סיבות, מוצדקות בעיקרן, אך טקס כזה שכולו יצירה מקורית של המקום, שחלקו עממי מאוד, וחלקו אמנותי מאוד, כבר לא רואים היום.

ברוב המקומות התרבות המקורית, המקומית, הפריטה עצמה לדעת. היום היא "עוד ענף" שצריך להרוויח. מוכרים כרטיסים, יש הפעלות, מתנפחים, מראים לעירונים מה זה פרה, מה זה טרקטור, איפה גדל הפרי, ועוד כהנה וכהנה אמצעים מושכי קהל-צופים, שמשלם על כך במיטב כספו. אז למי באמת יש זמן לעסוק בטקסים מיושנים? יש דברים יותר חשובים, "הארץ שינתה את פניה" אומרים ונדים בראש למי שעדיין מתאמץ להמשיך ולקיים את מה שנחשב (סליחה על הביטוי), נכסי רוח.

"העם המתחדש בארצו", ואנחנו בתוכו, עשה תפנית ערכית חדה לכיוונים אחרים, חומריים בעיקר. פעם היינו חקלאים, אכלנו ושתינו, ודיברנו, וחשבנו סוציאליזם, בגדי עבודה (תשאלו את רפאל) היו סמל של ה"מעמד", לא יאמן, אבל זה היה כבוד גדול. היום כבר לא.

היום אנחנו לא בדיוק יודעים למי אנחנו משתייכים, לפועלים? לעובדים? למנהלים? למעסיקים? מי אנחנו? היוגב כבר לא חורש עם סוס כמו אפרים טרטקובר, כבר לא צועד עם שק זרעים ומפזר אותם בשדה, הוא יושב בטרקטור ענק ממוזג ומקשיב למוסיקה סטריאופונית. החקלאות נעשתה תעשייה, ואם כבר צריך להתכופף, אז בשביל זה יש ערבים, או תאילנדים. כלכלה בלי הרבה חמלה. עם הרבה שכל, ודיוק, ואוטומטיזציה, וניהול, יותר חוש לעסקים, ופחות שאר רוח.

וזה מקרין, אם לא אוהבים את העשייה הזו של "לקראת חג", ולא מרגישים את אותה התרוממות רוח של אז, קשה לדרוש התאמצות יתר ממי שזה כבר לא מדבר אליו.

אין פלא שבין המחוללות יש הרבה אמהות, ומקומן של הצעירות הולך ומתמעט. אין פלא שיש צורך לגייס את הקוצרים המיתולוגים, כי הקוצרים של היום "עודרים". והרקדנים, שיבה בשערם, (אם עוד נותר), וכרסם בין שיניהם, וכבר קצת קשה להתכופף יחד עם כולם ב"כורעה ברוח...", אך כל זה בטל בשישים מול המראה הנהדר, ים השיבולים שנע ברוח, הצבעוניות וצלילי המנגינות הכי יפות שנכתבו בארץ. את המנגינה הזאת אסור להפסיק, ואני מחזק את ידי העוסקים במלאכה, מודה להם ואומר: גם ברגעי היאוש, אל תרפו!

עם כל הציניות בכל זאת יש בו משהו בטקס הזה, משהו שהוא מקור לגעגוע. עובדה, אני רואה אותם, את הבנים שמזמן נמצאים בקצה מערב, ושבים כל פעם מחדש אל קצה מזרח. אני רואה אותם שבים כל שנה מחדש, חלקם מביאים את הילדים, חלקם את הנכדים. והם יושבים איתם, שרים להם עם קצת לחלוחית בעין, קוטפים להם שיבולת וממוללים אותה, מראים להם את הגרעינים, ומסבירים להם, שהלחם שהם אוכלים בבית, לא בא מהסופרמרקט הקרוב אלא מהשדה. ואי אפשר שלא לחייך כשיודעים איזה "מלחמות" צריך לנהל עם מנהל הגד"ש בשביל להשאיר "שדה שעורים קמה" לעומר, כי צריך מהר מהר לקצור אותו לתחמיץ... .

הבהרה קצרה לקראת מפגש עם פרופ' כשר

איילת מאירוביץ

ביום ב' 8/5/06 יתקיים בבית ההנצחה מפגש הכרות עם פרופ' אסא כשר. מפגש זה פתוח לכל החברים המעוניינים להשתתף בו.

ברצוני להביא לידיעת החברים את הרקע והסיבות שהביאו אותנו להזמין לכאן את פרופ' כשר .

הרעיון עלה בעקבות ראיון רדיופוני עם פרופ' כשר, שבו הוזכרה עבודה שנעשתה על-ידו בקבוץ סמר. בירור נוסף העלה, שפרופ' כשר עשה "פרוייקט ארוך-טווח" בקבוץ גן שמואל, פרוייקט שכלל מפגשים אישיים וקבוצתיים עם חברים, במטרה ללמוד ולהכיר את הקבוץ, ולנסות לגבש הסכמות מחודשות לגבי סוגיות מרכזיות בחיי הקהילה הקיבוצית. (חומר כתוב בנושא ניתן לקבל במש"א).

מה לזה ולנו?

תקצר היריעה מלפרט את הנושאים השונים בהם אנו מתלבטים כקהילה וכפרטים. התייחסויות "בעד" ו"נגד" המפגש, כבר פורסמו בעלון ואין בכוונתי להיכנס לפולמוס זה בטרם עת, שכן בינתיים עוד לא קרה כלום ולכן רב הנסתר על הגלוי.

מיותר לציין, שבהיותי מעוניינת לקיים כאן את התהליך, אני צופה, (או לפחות מקווה), שיהיו לו אי-אילו יתרונות.

חשוב לי להדגיש, שאין מדובר בתהליך שתוצאותיו ידועות מראש, או בעוד סוג של יעוץ אירגוני.

אני חושבת שזו הזדמנות מיוחדת עבורנו להתמודד עם שאלות ובעיות, שמטרידות אותנו הן ברמה העקרונית והן ברמה היומיומית. החברים כאמור מוזמנים!

סיפור אישי.

ברוך פלדבאום, בחור צעיר משוחרר, הגיע אלינו (בהמלצת עידו שלם), לנסות דרך חיים חדשה, ואולי גם בית חדש. בינתיים הוא חי פה ועובד בפלרם. חנה'לה ישראלי שמעה אותו ורשמה את סיפורו.

מה מביא אותך לרמת יוחנן?

- הכרתי את עידו שלם מ"שדה בר" שם עבדתי, זו חווה המיועדת לילדים שאין להם מסגרת אחרת, שנזרקו מהבית. עידו, בין שאר עיסוקיו הרבים, מתנדב שם. הוא הזמין אותי לבוא לרמת יוחנן לשבת להתארח. כשבאתי הכרתי את המשפחה שלו והם נתנו לי ממש להרגיש שזה בית, וזה היה מאוד מוזר לי, להרגיש ככה במהלך שבת אחת.

עידו הציע לי לבוא לכאן, ובנוסף, החברה שלי משרתת באיזור, בחיל הים, וזה מצא חן בעיני.

- מה גרם לך לעזוב את "שדה בר"?

באותו זמן כבר לא הייתי שם. יצאתי ועבדתי במלון בירושלים, אבל הרגשתי שזה לא ממש מקדם אותי לאיזשהו מקום. אני בן 26 יש לי בגרות חלקית שעשיתי במשך הצבא, לפני כן לא יכולתי לעשות בגרות ודי נתקעתי בחיים, רציתי לעשות שינוי.

- איך הגעת ל"שדה-בר"? באיזה נסיבות?

- ההורים שלי אמריקאים שגדלו במשפחות חילוניות בארה"ב, בגיל 17-18 הם עשו עלייה. הם הכירו בארץ והחליטו לחזור בתשובה. אני גדלתי לתוך משפחה חרדית, בסך הכל היינו 11 ילדים. אני השלישי. נולדתי בזיכרון יעקב ועברנו לירושלים לשכונה חרדית. החינוך שם עובד בשיטת ה"מקל והמקל". מה זאת אומרת, הגישה לא הייתה שאם אתפלל בבוקר זה יעשה לי טוב וכן הלאה. אלא, אם לא אתפלל בבוקר אז אין ארוחת בוקר. אבא שלי לא גדל לתוך החברה הזאת אלא נכנס אליה כבוגר, לכן הוא לא ממש הכיר את כל החוקים. בכל דבר הוא היה שואל את הרב מה לעשות.

יצא כך, שכילד בן 7-8 הייתי צריך ללכת לרב לספר לו על מעשי. תארי לך ילד בן 7-8 שצריך לספר לרבי: "לא הייתי בסדר, הדלקתי אור בשבת", ואז הוא היה אומר לי: "טוב תלמד גמרא".

- היו מכות?

-כן, כתוב "חוסך שבטו שונא בנו", וזה בא לביטוי במלוא מובן המילה. המורים שם לא היו מיומנים, לא עברו השתלמות, אלא חבר'ה שלא הלך להם טוב בישיבה, אז שמו אותם ללמד.

היו ביניהם סדיסטים, סוטי מין. למדתי שם מכיתה א' עד כיתה ח', מתוך שמונה מורים שניים היו סוטי מין.

- וידעת שחברים שלך עוברים התעללות?

- גם אני. כולם עברו את זה.

- לא דיברתם על זה?

-דיברנו, אבל ההורים שלי ראו את הדברים אחרת. בחברה החרדית לא יכולים להיות דברים "רעים". סוג של תמימות כזו, הייתי מספר להם והם היו אומרים הוא בטח ממציא כדי לא ללכת לביה"ס, להתחמק ממטלות.

- באיזה גיל החלטת שהקטע החרדי לא מתאים לך?

- קשה להגיד. עוד מהילדות ראיתי בזה כאילו משחק. הייתי מסתכל מהצד איך העניינים מתנהלים וזה לא נראה לי אמיתי, בעיקר שכל מה שהייתי עושה, היה בשביל לרצות את אבא שלי, שלא אקבל עונש. או, כדי פשוט לקבל אוכל. איכשהו להיות נורמלי בכל הסיפור. אבל לא מתוך אמונה באלוהים או משהו כזה.

- מה היה קשה יותר ההתעללות המינית של המורים או חוסר האמון של ההורים?

- אני אספר לך סיפור, כשהייתי בכיתה ה' בשיעור תנ"ך, היה צריך לעבור עם האצבע במקום שהמורה מקריא, ואני לא עשיתי את זה, הקשבתי אבל לא הפרעתי. הוא הוציא אותי מהכיתה, היה שם קיר עם טיח שפריץ, והוא גירד לי את הידיים, הכניס לי את הראש בקיר ונתן לי מכות במשך רבע שעה. אחר כך אמר לי: "תיכנס לכיתה", ואני הייתי כולי מכוסה דם, לא יכולתי לטפל בזה עד סוף יום הלימודים. רציתי ללכת למשטרה, אבל לא מצאתי אותם. אז הלכתי הביתה. בבית אמא שלי ראתה אותי והזדעזעה, אמרתי לה המורה הרביץ לי. ההורים שלי הבינו שקרה משהו לא בסדר, אבל פחדו להוציא את זה החוצה, זה היה מוציא שם רע לחברה החרדית. הרגשתי חוסר אונים. ידעתי שזה לא אני שהייתי לא בסדר, אבל כילד שרואה בהורים שלו דמות לחיקוי, זו הייתה טראומה גדולה.

- עברת דברים קשים מאוד לילד והמשכת...

- ניסיתי כמה פעמים לברוח מהבית. פעם אחת ברחתי לשבוע, אבא שלי הלך לרב כמובן, והרב אמר לו: "תן לו מכות". כשחזרתי זה מה שקיבלתי. ברחתי עוד פעם. מייד הוא חזר לרב ואמר לו שזה לא עוזר, הרב אמר לו: "כשיחזור תן לו נשיקה, תנסה את זה", כשחזרתי פתחתי את הדלת והוא נתן לי נשיקה. בבית שלנו אף פעם לא היה דבר כזה, לא חיבוקים ולא נשיקות. עד היום יש לי קושי לקבל את זה, כי לא גדלתי לתוך זה. הנשיקה שהוא נתן לי כאבה יותר מהמכות, כי הוא עשה את זה בגלל שאמרו לו.

- הרגשת שזה לא אמיתי?

כן, לא הבנתי את השינוי שקרה כאן.

- עד איזה גיל אתה ממשיך כך?

- עד גיל 14. ההורים שלי הבינו שאני לא הולך ליישר קו איתם. והגענו להסכמה שכשאני מחוץ לבית אני לא דתי, כשאני בבית אני מקיים מה שנחוץ. זה נמשך בערך שנתיים, די בסדר, במונחים שלי. במשפחה חרדית האמא מאוד זניחה. היא מחנכת את הילדים הקטנים, אך אין לה זכות להביע את דעתה בנושאים מסויימים. בגיל 16 היה אירוע. לילה אחד אני ואחי נשארנו בבית של בנות מהשמינית שאבא שלהן השאיר אותן לבד בבית ועבר לדירה אחרת. שכן סיפר לשכן והתחילו להופיע מ"משמרת הצניעות", ככה כל הלילה, באו וניתקו את החשמל והמים. צריך להבין שלא קרה שום דבר בינינו ובין הבנות. כל הלילה ישבנו ורעדנו מפחד. בבוקר כשרצינו לצאת, ראיתי קבוצה של כ - 50 חבר'ה דתיים מחכים לנו עם מקלות. מיד ברחנו פנימה והזמנו משטרה. בינתיים הם נכנסו פנימה, האבא של הבנות הוביל אותם. אז גם הגיעו שני שוטרים. הם הכניסו אותנו לניידת כשהחרדים מסתערים ודופקים עליה. אחרי זה אבא שלי הגיע ואמר לנו:"עשיתם לי בושות, קחו את הדברים ותעזבו את הבית".

מאז גרתי עם אח שלי בליפתא, חורבות בכניסה לירושלים. אח שלי היה עוזר לאיש זקן היינו מקבלים משהו וקונים בשוק פיתות וקצת בשר שעשינו על האש. זה באמת היה לא נורמלי לילד בן 16, ידעתי שזה לא מקדם אותי לשום מקום, אומנם עד אותו אירוע הייתי בפנימיה, חוות הנוער הציוני, אבל עזבתי כי לאח שלי לא היה עם מי להיות. היה לו צו שאם הוא בורח מהבית הוא הולך למוסד. לאחר שההורים שלי זרקו אותנו מהבית, הם הלכו למשטרה להגיד שברחנו. הוא ידע שיבואו לקחת אותו, והם באו ולקחו אותו למוסד סגור. אני נשארתי שם.

כעבור זמן פגשתי ילד מהשכונה שגם היה דתי, הוא אמר לי: "בוא אני אכיר לך מישהו שיכול לעזור לך". הוא הפגיש אותי יוסי שדה, המקים והמנהל של "שדה-בר". אחרי חמש דקות עם יוסי הוא אמר לי: "בוא, יש לי בית בשבילך".

בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר, כל הזמן חשדתי.

- במה?

- חשבתי, למה הוא עושה את זה? מה הסיבה שבן אדם שלא מכיר אותי יבוא ויעזור לי. לא הייתי רגיל לזה, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. אני יודע שכתוב בתורה על גמילות חסדים, אבל אני שגדלתי בחברה הזו, יודע שזה לא עובד ככה. הוא לא היה דתי חשבתי שהוא רוצה משהו. לאט לאט ראיתי שמגיעים עוד חבר'ה, הוא גם הוציא את האח שלי מהמוסד שהיה בו והביא אותו ל"שדה בר".

אחרי כמה חודשים של עבודה בחווה הזו, התגייסתי לגולני. שירתתי 3 שנים ואז רציתי ללכת לקורס קצינים. המפקד שלח אותי עם מכתב המלצה, אבל בבקו"ם לא הסכימו, כי הרקע שלי, על פי נתוני המחשב שלהם, לא התאים. גם לא היו לי לימודים מסודרים. החלטתי בכל זאת לחתום עוד שנה. יצאתי ל"מחווה אלון" לחצי שנה להשלים 12 שנות לימוד כי אי אפשר לחתום קבע בלי זה, וחזרתי לשנה קבע. משסיימתי חזרתי לחווה.

- איפה היה בית שלך בזמן שהיית בצבא?

- ב"שדה בר" כמובן.

- מה הקשר שלך היום עם המשפחה?

-זה מאוד מורכב. הם מקבלים אותי. זה לא כמו בעבר. את הסיפור שהיה אי אפשר למחוק. זה לא משהו שעובר אחרי כמה שנים. כל מה שקרה יצר מרחק. אבל הם עדיין ההורים שלי.

- אז אתה בא לבקר אותם?

- אני בא לבקר, יש לי אחים שחשוב לי לראות אותם. גם ביחסי עם ההורים שלי הבנתי, שלא יעזור לי אם אשמור להם טינה כל החיים, זה יכול רק להחזיר אותי אחורה.

- כשאתה מסתכל קדימה מה התוכניות שלך?

- אני רוצה ללמוד עכשיו, לעשות תואר, לכסות על הפער שנוצר כיוון שגדלתי בחברה אחרת ולא היו לי נתוני הפתיחה שיש לאחרים. אני חושב שיש לי את האפשרות להגיע לכל מקום שארצה, אם ארצה מספיק. - מה נתן לך את הכוח להמשיך להיות אופטימי עם סיפור חיים כזה לא פשוט?

- אנשים שלא מודעים להווי הזה, או שלא גדלו בחברה כזו, נראה להם שזה סיפור קשה והתגובות הן של רחמים. כשהייתי בבית הספר וראיתי את התגובות האלה, ניצלתי את זה לטובתי. לא משנה מה הייתי עושה זה היה נסלח על רקע מה שעברתי. רק אחרי שנים הבנתי שכשגדלים לתוך סיפור מסוים, אז אלו החיים שאתה מכיר ואתה חווה. אתה לא רואה את עצמך מסכן או דפוק. אלו החיים. רק אחרי שצאתי וראיתי את התגובות, הבנתי שלא גדלתי כמו כולם. בילדותי לא חשבתי כך. אם הייתי שוקע לתוך מסכנות ורחמים, היה לי יותר קשה.

- יש לך איזשהו רצון להשפיע על אחיך הקטנים?

- ההורים שלי למדו עלינו, לאחים שלי הרבה יותר קל. הם יותר פתוחים, הם לא לומדים באותם בתי ספר שאנחנו למדנו. יחד עם זאת, גם היום, יש כאלה שעוזבים וכאלה שנשארים.

הסיפור שלי עם הדת הוא סיפור שלי, אין לי צורך להשפיע על מישהו אחר. לכל אחד יש את האלוהים שלו. האלוהים שלי יש לי איתו חשבון. מה עושים האחרים, זה עניינם כל עוד זה לא מפריע למישהו אחר. בן אדם צריך לחיות את החיים שלו, לעשות את הבחירות שלו, ולא להתעסק בבחירות של מישהו אחר. האחים שלי יחיו את החיים שלהם. אם קשה להם וירצו, הם יוכלו לדבר איתי, אני אעזור להם, אבל לא אשפיע על בחירתם, אם להיות דתי או לא.

- אתה רואה את עצמך נשאר פה?

- בעיקרון אני נמצא פה שבועיים, אינני במגמת קליטה, אם זאת השאלה. עידו שלם והמשפחה שלו הם גם המשפחה שלי ובית. כרגע אני מרגיש שחשוב לי להיות במסגרת משפחתית יותר. בינתיים אני מתאקלם ועובד בפלרם עם אנשים נחמדים..

צעירים חסרי מנוח...

ואי אפשר גם אחרת...

השיפוץ המדובר בחברת ילדים שנמשך ונמרח כבר חודשים, הוא אינו שיפוץ פשוט שמסתיים בצביעה, אלא שיפוץ כללי. כמו שנעשה בכל בתי הילדים כבר לפני מספר שנים.

זהו שיפוץ שבהחלט איננו יכולים לבצע אותו בעצמנו! מדובר בשבירת קירות, החלפת חלונות, ריצוף מחדש, שינויים בצנרת ועוד...

וכאשר אתה משתמש בזכותך לכתוב ל"ברמה" בצורה כל כך פוגעת, ועוד בערב חג, חשוב שתדע ותבין את כל התמונה, וחשוב מאוד שתבוא ותדבר עם כל הצדדים.

אני מברכת ומורידה את הכובע בפני המטפלים החביבים של תלתון שחר, עופרי, אלה, וזיו, שעשו את הדבר הנכון, לא חיכו למשרד בניין לצביעה, אלא השתמשו בכוח הידיים ועשו זאת בעצמם, ועל זה כל הכבוד להם.

ירמי היקר, הצלחת בערב חג הפסח, שהוא חג עם כל כך הרבה משמעות לכולנו, לעשות לנו טעם רע וקצת אפילו למרר לנו את אווירת החג הכל כך חשוב הזה. אני מאחלת לך ולכל משפחתך חג שמח.

בהזדמנות זו ברצוני להודות לציבור הרחב שתומך בנו ועוצר אותנו על המדרכות, זה חשוב לנו מאוד. ואני רוצה לאחל לכל בית ובית ברמת יוחנן חג שמח.

נורית צולמן

מדריכה גאה, לנערים מקסימים.

על השיפוץ / צוות נעורים

ראשית אנו מכבדים את ירמי על שבחר להשתמש בזכותו להביע את דעתו הלגיטימית על מעשה הנראה לו לא תקין או מוטעה. בזכות זו השתמשנו אנו.

ברצוננו להתייחס לכמה נושאים שעלו בכתבה:

1] אנו מצטערים אם נשמענו כמו קרן מור מ"קצרים" (עשו לי, לקחו לי, מגיע לי...) כוונתנו הייתה להראות, ולהתריע על המצב הפיסי הגרוע בנעורים, ואת הדחיפות בשיפוץ של מוסד הנעורים לטובת הנוער, ולא להתלונן על בעיה פרטית כלשהי.

2) מהכתבה ניתן להבין שאנחנו חושבים שיש פה "רעים" ושהממסד "רשע ואכזר". לא כך, הממסד הבין את הצורך בשיפוץ אישר והורה על שיפוץ מיידי בנעורים ונהג איתנו כל הדרך בהבנה ובסבלנות.

3) לגבי הטענה שלממסד סדרי עדיפויות ולחצים שאנו לא מודעים אליהם: זו בדיוק הנקודה שאותה רצינו להעלות על סדר היום הציבורי.

תחושתנו היא שהממסד נתן עדיפות למי שלחץ ולא תמיד למי שבעדיפות (זו לא האשמה ולא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד מהם). להבנתנו, הממסד הבין את הדחיפות בשיפוץ אך נאלץ להתמודד קודם עם אלו שלחצו. כאחראים על הנעורים, חשבנו שכדי להוציא את השיפוץ אל הפועל עלינו להפעיל לחץ, מתוך תחושת אחריות לנעשה בנעורים ולא מתוך כעס על המערכת.

4) ואנדליזם: הנוער, וגם אנו החברים, חייבים להבין שלוואנדליזם יש תוצאות.

מי ששבר הרס קרע ניתץ וכו' חייב לשאת בתוצאות אך לא יעלה על הדעת שהרוב ייענש לאורך שנים על מעשה חמור שעשה נער או חבר. זה נכון לגבי רכבים וגם לגבי מועדון הנעורים.

5) אפשר גם אחרת: השיפוץ לו נזקק המועדון, הוא לא צביעת קיר זה או אחר, אלא החלפת ריצוף קירות ומשקופים שלא הוחלפו למעלה מ-50 שנה. לצערנו לא ניחנו בכישורים ובידע הדרוש לבצע עבודות אלו.

הייתי רוצה בהזדמנות זו להגיד כמה מילים על הקשר בין אסתטיקה לחינוך. מניסיוני ומניסיון אחרים בעבודה חינוכית, למדתי על ההשפעה הרבה שיש לצורה חיצונית של מקום, על האווירה וההתנהגות: מקום בלוי שבור ומוזנח יוצר חוסר הערכה, תחושת פריצות, אווירה לא נעימה, ולהיפך. חשיבות נוספת שיש למקום אסטטי היא הצורך באטרקטיביות.

בימים אלה לכל נער חדר משלו בבית ההורים המצוייד במחשב ובשאר מנעמים, ישנה נטייה לנוער להסתגר בחדרים ולתקשר בעזרת המחשב:i.c.q משחקים וכו'.

עלינו החובה להיות מספיק אטרקטיביים כדי למשוך את הנוער להגיע למועדון, כדי שהוא יוכל לתפקד למטרה שלשמו הוא הוקם: מקום מפגש לאינטראקציה מבוקרת בין הנערים.

מצבו של המועדון גרם לפגיעה גם במוטיבציה של הנערים להיות שם ופגע בעשייה ובאווירה החינוכית.

קצת על הדרך בה נעשו הדברים: במשך 7 חודשים לא נותר לנו אלא להזכיר את השיפוץ למי שצריך ולקטר. מכיוון שאנחנו המדריכים לא ניחנו לא בסגנון לא ברצון וגם לא ביכולת הדרושים כדי "להפעיל לחץ", הגענו למסקנה ביחד עם הנערים "כמה אפשר לקטר בואו נעשה". מייד הועלו בהתלהבות נעורים מספר הצעות נועזות שכללו הפרעות באספקת החשמל, וחבלות שונות ומשונות כיד הדמיון הטובה. לאחר דיאלוג עם הנערים על דרך התגובה הראויה בקיבוץ ובכלל. הושגה הסכמה שמותר למחות ולהסביר, אסור לפגוע. הוחלט על הסברה ומחאה שקטה בלובי בחדר האוכל מקום בו חשבנו שלא ניפגע באף אחד ויתכן בו דיאלוג בין הנערים לציבור. טעינו ואנחנו מתנצלים בכנות ומכל הלב, הסתבר שפגענו במספר אנשים. לא התכוונו.

לא לקחנו בחשבון את העובד שהנוכחות שלנו עם כל הג'יפה של הנעורים בכניסה לח"א בימי החג תפגע באנשים.

אנו רוצים להודות לכל אותם אנשים שניגשו אלינו ולנערים להביע את דעתם בעד ובנגד אנו חושבים שגם אנחנו וגם הנערים למדנו שיעור חשוב.

יש לנו סוף טוב לבשר לכם: השיפוץ הנכסף יחל ביום חמישי העשרים לחודש הזה. לעובדי הבניין ולמרכז המשק תודה על ההקשבה הסבלנות ועל המאמץ..

תרבות בין ימי הזיכרון לחגיגות העצמאות

* יום ראשון כ"ה בניסן תשס"ו 23.4.06 , בשעה: 20:00 בחדר האוכל-

מפגש סופר עם אמיר גוטפרוינד מחבר הספר "שואה שלנו" . מומלץ בחום!

* יום שני, כ"ו בניסן תשס"ו 24.4.06, בשעה: 20:00 ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה

טקס בחדר האוכל.

* יום שני, ג' באייר תשס"ו 1.5.06 ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור.

בשעה 20:00 (עם הצפירה) - טקס במצבה.

בשעה 21:00 - "לו אך ברכת לו חיים"- מפגש זיכרון ושירה בחדר האוכל

* יום שלישי ד' באייר תשס"ו 2.5.06

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וערב יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל

בשעה 11:00 לפנה"צ (עם הצפירה) טקס בבית העלמין הגושי.

בשעה 19:30 טקס הדלקת משואות על במת בית התרבות.

בשעה 20:15 ארוחת ערב חגיגית בדשא הגדול.

בשעה 21:00 מופע בחדר האוכל:

"צרוד" - חגיגה של שירי ארץ ישראל, ריקודים והומור. לכל המשפחה!

* יום רביעי ה' באייר תשס"ו, 3.05.06 יום העצמאות, בין השעות 10:00-17:00-

הפנינג ענק בשטח בית הספר לכלל תושבי המועצה.

לתשומת לבכם: השנה לא יתקיים הפיקניק המסורתי במוצאי החג. אנא, התארגנו בהתאם.

לפנינו חודש עמוס אירועים. מקווים להצלחתם למען הציבור כולו.

אנו מבקשים לתת כתף לנושאים בעול, להיענות לפניותיהם לעזרה ולהתייצב בזמן לתורנויות.

שבת שלום ומועדים לשמחה!

ועדת תרבות.

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

שבת שלום !!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama

חזרה