1) הגיע ליל פסח

המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, הרבתה לבקר ברמת יוחנן כידידת הקיבוץ. בפואמה הגדולה שלה "אחת", היא מספרת על ימי המאבק לעצמאות. בתוכה היא משלבת את התרשמותה מחג העומר ברמת יוחנן. וכך היא כותבת (קטע):

וּבַמֶּשֶׁק תְּכוּנָה רַבָּתִי.

הַשָּׂדוֹת זָהֲבוּ מִקָּמָה מְמַשְׁמֶשֶׁת עוֹנַת-

הַקָּצִיר. שְׂעוֹרִים עַלִּיזוֹת, אֲרֻכּוֹת הַשְּׂפָמִים, לוֹחֲשׁוֹת,

עִם כָּל רוּחַ נָדוֹת וְקַדוֹת, שִׁבֳּלֵי רֵאשִׁיתָן מְאַוְשׁוֹת.

נִתְחֲמָה פְּאַת-שָׂדֶה סְרָטִים צִבְעוֹנִים

הוּגְבְּהָה גַם בָּמַת הֲנָפָה שֶׁל חָצִיר רֵיחָנִי עַל הַנִּיר

שֶׁמִּמּוּל, מְשֻׁבָּצָה חַכְלִילֵי נוּרִיּוֹת וְלִשְׁמֵי דְגָנִיּוֹת.

הַשְּׂעוֹרִים מַרְטִיטוֹת כְּמוֹ מוּנְעוֹת צִפִּיָּה; עוֹד מְעַט יְהִי הָאוֹת!

קְהַל-עַם רַב כְּבָר נוֹהֵר מְדְּרָכִים, מִי בָּרֶגֶל מִי רֶכֶב פְּאֵר,

וְרַבִּים וּרְצוּיִים הָאוֹרְחִים. הוֹמִיָּה מֵאָדָם הֶחָצֵר,

מוֹצָאָה הֻתְקַן שַׁעַר כָּבוֹד מְצֻיָץ עִטוּרֵי צִיוּרִים,

מַרְנִינִים עֵין רוֹאָם, שׂשׂגוֹנִים. בּוֹ יַעַבְרוּ בְּחִירֵי הַקּוֹצְרִים,

הַמְאַלְמוֹת, אַחֲרֵיהֶם כָּל הָעָם, יְשִׁישִׁים, יְלָדִים, וְעוּלִים,

חֲצוֹצְרָה אַךְ תָּרַע תְּרוּעָתָה, פְּתִיחַת חָג.

צוֹעֲדִים בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה מִתְפַּתְּלָה, וְנִרְאָה אֵין לָה סוֹף,

אַךְ לְאַט מִתְרַכְּזִים סְבִיב פְּאַת הַחֶלְקָה מוּל בָּמַת הֶחָצִיר.

הַמְחוֹלְלוֹת מִשְׁתַּבְּלוֹת בִּמְחוֹלָן, מְשֻׁסּוֹת בִּנְגִינָה וּבְשִׁיר.

הַמַּגָל עוֹד זָנוּחַ בִּידֵי הַקוֹצְרִים, כִּמְהַסְּסִים, כִּנְבוֹכִים:

הֲנִקְצוֹר? אֵי הָאוֹת?

הַכָּרוֹז מְעַכְּבָם, מְבָרֵךְ הָאוֹרְחִים:

יְבֹרַךְ בּוֹאֲכֶם חַג הָעֹמֶר לָחֹג, בְּרֹב-עַם לְקַדְשׁוֹ,

"תֶּחֱזַק-נָא יֶדְכֶם בְּשִׂמְחַת הַתּנוּבָה, בַּגְּרָנוֹת הַגוֹדְשׁוֹת!"

וּבְרִנָּה יַעֲנוּ: "שָׂא בְּרָכָה, שָׂא בְּרָכָה, לְרֵאשִׁית הַיְבוּל!"

חג פסח תש"ג

מה מרות הן המחשבות

זה הפסח השלישי אשר חבורתנו המחודשת חוגגת. שנים אלה יוצרות את ראשית המסורת של הרגשת החג, של מתן ביטוי לחג החרות והאביב, לגאוות עם ישראל הנרדף, לחג האביב של החקלאי העברי באדמתו. ההגדה שלנו, אשר זכתה לשבחים בפי כל, הקישוטים האמנותיים לחדר האוכל של חברנו אלעזר הלבני, עריכת השולחנות, המקהלה וכו' משווים את הדמות הנכספת לחג.

אולם בערכנו את החג, מה מרות הן המחשבות בזכרנו, כי שנת תש"ג זכתה לשיא הפורענות לעם ישראל בארצות הכבוש של הנאצים. כל המקומות הזכורים איתנו מימי הילדות של יהדות תוססת, של לאומיות וציונות פעילה – הולכים ונשמדים. רבבות, רבבות יהודים, גברים, נשים וטף נרצחים ונענים בידיים טמאות. נשדד רכוש יהודי של עמל דורות, נשרפים ונשמדים בתי כנסת, בניני תרבות של קהילות ישראל.

בימי החג, נזכור את כולם, ונדע כי אנו הקומץ המאושר של העם היהודי, היכול להתגאות בחרותו ובמפעליו אשר ייעודן חידוש היהדות הדוויה והקמת סוכת העם הנופלת בארצו.

(יעקב ינובסקי (יניב), "ברמה" מס 41, י"ג ניסן תש"ג, 18.4.1943 )

הגדה של מקום, פסח תשס"ו ברמת יוחנן

מאייקה יפה

רמת יוחנן מציינת השנה 75 שנים להיווסדה, כך גם מספר "הסדרים" שנעשו כאן במקום.

מייסדי רמת יוחנן היו חלוצים צעירים, ציוניים, מהפכנים וחילוניים. הם ניהלו מלחמת תרבות עם עולם ההלכה והדת. הקונפליקט הזה שעיצב מהפכה שלמה בלוח השנה שלהם, פסח על שאלת עצם קיומו של סדר הפסח ברמת יוחנן, שהיה תמיד ודאי ומרכזי. החדשנות והמהפכנות נותבה לתכנים ולצורה.

נוסחאות רבות של "סדרים" ידעה רמת יוחנן בשני העשורים הראשונים לקיומה.

הנוסחים שינו תכנים ואיורים כמעט מדי שנה, והיו אתגר וכר יצירה מופלא להוגים ולאמנים המקומיים. היצירות של לוזר (אלעזר הלבני), ועזרא אוריון הן עדיין בעלות עוצמה וערך גם היום.

בשנות החמישים אומץ ברמת יוחנן הנוסח המופלא של יהודה שרת איש יגור, שדרך ההגדות של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ולאחר מכן באמצעות ההגדה הקיבוצית החדשה שלט בסדרים שלנו ביד רמה.

סיפורי יציאת מצרים, בהגיית מקהלת הילדים המדברת והשרה, שירת המקהלה העוצמתית המבקיעה שיאי דציבלים במעשה ברבי אליעזר התלמודי ובקומו תועי מדבר של ביאליק, כאשר

השירה בציבור תומכת בהם, היו מבלי משים, צרובים עמוק בנשמתם של בוגרי עשרות שנתונים של ילדי רמת יוחנן לדורותיהם. ניגונים ומילים שהלכו, ועדיין הולכים עמם לכל מקום אליו נפוצו אנשי רמת יוחנן, כמו רבים נוספים בתנועה הקיבוצית.

מי מאיתנו בני רמת יוחנן, לא חווה בשלב כלשהו בחייו את ההפתעה "המדהימה", שבניגוד למה שחשבנו, אנחנו בכלל "מיעוט מוזר". רוב יהודי מדינת ישראל, האמונים על הטקסט המסורתי-הילכתי של ההגדה, קוראים בכלל טקסטים אחרים, לא מכירים את הנוסח שלנו, וגם את מה שמשותף בהרבה מיקרים שרים אחרת לגמרי.

בעשרים השנים האחרונות חלו שינויים רבים ומרחיקי לכת באורחות חיינו מבית וגם בחברה הסובבת אותנו. הם השפיעו רבות גם על דפוס הסדר הקיבוצי שלנו. אציין כמה כוחות עיקריים המשפיעים על עיצוב הסדר כיום:

א. רבים וטובים בקרבנו גילו גם את הסדר המשפחתי, גם מחוץ לרמת יוחנן וגם כאן בבית, על איכויותיו המיוחדות. נידמה לי כי נוצר איזון מסוים בשנים האחרונות בין הרצון של רבים מחברי רמת יוחנן להיות בשני העולמות. מדי פעם להגיח לסדר המשפחתי, אך שיהיה סדר קיבוצי לחזור אליו. ניראה כי אנו לומדים לקיים את האיזון הזה ולקיים סדר קיבוצי נפלא גם עם חלק מהקהילה, ובפחות צפיפות, וגם לזהות את היתרונות. הדבר דורש סוג של רוטאציה, מידה של אחריות מהרבה אנשים, וכל הזמן לגלות כוחות חדשים שיובילו את ההפקה המורכבת. ניראה שהם קיימים בשפע.

ב. נעשינו מודעים למתח והקשיים שבין הטקסט של ההגדה המסורתית לבין הטקסט החדשני של החלוצים מייסדי התנועה הציונית ומקימי רמת יוחנן.

מרכיב בעייתי אחד הוא עצם היכולת להסב, לחוות ולהתחבר בטקסט משותף לחלקים הנוספים בעם ישראל.

המרכיב הבעייתי הנוסף הוא תוקפו ועוצמתו של טקסט שגובש וכמעט נסגר כבר לפני מאות רבות של שנים ומאז הוא מלוטש ונאמר על יד כל הדורות, לבין טקסט שגילו צעיר כגיל אדם, וטרם נצרף בכור השנים לכדי טקסט בעל תוקף נצחי, שמצליח להיחלץ מנסיבות של זמן ואירועים ברי חלוף. התוצאה גם כאן היא חיפוש אחר איזון נכון. מורשת המייסדים בהגדות הקיבוץ היא נכס רוחני ותרבותי שאין אנו מוכנים לוותר על ליבתו, אך אנו פורשים אליו וממנו יותר ויותר גשרים של דיאלוג לכיוון הטקסט המסורתי שחלקים גדלים והולכים מהם מוצאים מקום בהגדה שלנו.

ג. "התקצר לנו הפתיל". בעידן הוויזואלי של טלביזיה ומחשב ואס אם אסים, האורך של הגדת סדר מלאה הוא בחזקת "גזירה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה", בעיקר הצעירים שבנו. כיצד מתמודדים עם מציאות זו מבלי לרוקן את סדר פסח וקריאת ההגדה מתוכנה, מהותה וערכיה? תחבולות ופתרונות רבים אנו מנסים: לנפות קצת מהתבן ולא לפגוע בבר, לשבץ אתנחתאות אכילה והומור והפעלות ועוד כהנה וכהנה, אך גם כאן, מבלי להיכנע, ותוך מחוייבות להמשך המסורת שלנו.

השנה, לראשונה אנו מדפיסים הגדה מקומית של רמת יוחנן, שהיא ביטוי לתהליכים ולמסורת שלנו בכל המעגלים. ההגדה הזאת תהייה לנו השנה למתכון ולמצפן בסדר הקיבוצי שלנו בחדר האוכל.

הדבר מתרחש בזכות העבודה המופלאה שמובילה מירי פיינשטיין, שהיא גם העורכת והמלבה"ד, שלאורך שנים, ובנתיב פתלתל ורב מהמורות, בחרדת קודש, משמרתו מעדכנת, מתעדת ומשדרגת את החג והמועד ברמת יוחנן, ומאפשרת לנו ליהנות ממשאב רוח ותרבות שחיוני לקהילה חפצת חיים לטווח הארוך, לא פחות ממשאבי חומר..

פרוטוקול ועד הנהלה / מספר 11/06

שם האגודה : קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה : 29.03.06

מספר חברי ועד ההנהלה : 10

שמות המשתתפים בישיבה: אודי פלד, עידו רודוי, רפאל דינסטג, איילת מאירוביץ, דניאל פרי, יגאל אופק, לינט חורש, ישי קציר.

שמות הנעדרים מן הישיבה: דוד דוידוביץ, אורית בן נחום.

1. "הרמת כוסית" לחג.

2. חיוב בגין ארנונה.

3. ערעור יפתח אדלן בעניין "סל סטודנט". (מוזמנים יפתח ומרים וייס).

4. פניית שלמה ריזנר בעניין משרד עבודה בצמוד לדירתו. (מוזמן שלמה).

החלטות.

1. ענפים שונים מקיימים מנהג נאה של "הרמת כוסית" בערבי חג הפסח וראש השנה.

בצד היין, הכוסות והברכות, מקובל להוסיף גם כיבוד קל.

לאחרונה נוספו "שיכלולים". לא עוד "כיבוד" סתם, אלא שי צנוע יותר ופחות, שמחלקים עובדי הענף לעצמם מתקציב הענף.

המזכירות מבקשת להזכיר שהשי לחג נהוג אצלנו באופן כולל ומחולק לכל החברים בתקציב האישי. הענפים מתבקשים שלא להתחיל לפתח "שי ענפי לחג".

2. המזכירות דנה בבקשת האסיפה הכללית להביא הצעה לחיוב בתי אב בארנונה המשולמת בגין דירתם, (כפי שאף מופיע בהחלטות הקיבוץ – אך לא יושם -- מאז קבלת תקנון הבנייה הפרטית בשנת 2000 .)

חלק מחברי המזכירות סברו שהשעה לכך עדיין אינה בשלה ויש להחזיר הנושא לאסיפה ללא הצעה כלשהי ליישום.

מרבית חברי המזכירות סברו שיש לחזור לאסיפה ולקלפי עם הצעה.

נדונה טיוטת הצעה. נדחה להמשך דיון וגיבוש ההצעה הסופית.

3. מרים וייס הודיעה שלא תוכל להגיע לדיון. מאחר וכבר נדחה פעם אחת, הוחלט לקיים את הדיון ובמידת הצורך לדחות להחלטה לאחר שמיעת מרים.

יפתח אדלן ואופיר מרציאנו הסבירו את הצורך בהגדלה (נוספת) של סל הסטודנט למי שלומד ברדיוס, העולה על המרחק מהקיבוץ לחיפה. נדחה לשמיעת תגובתה של מרים וסיכום בישיבה הבאה.

4. שלמה רייזנר הציג שוב את פנייתו. שלמה פנה לקבל רשות לבנות על חשבונו הפרטי משרד עבודה בצמוד לדירתו בקומה שנייה. זאת לאור הקשיים, הנובעים מגילו, בעבודה במשרד המרוחק מביתו בשעות הערב ובסופי השבוע. לצורך כך ביקש שלמה רשות לחרוג בכ-20 מ"ר ממכסת המטרים שהוחלט עליה בתקנון הבנייה. שלמה הביע נכונות לפנות את המשרד שהקיבוץ מעמיד כעת לרשותו כאשר יושלם המשרד הצמוד לדירתו. המזכירות החליטה שלא לאשר משרד עבודה בצמוד לדירה. אשר לחריגה בבנייה פרטית ממכסת המ"ר על פי התקנון, נושא זה הוא בסמכות ועדת התכנון והבנייה (שעל החלטותיה ניתן לערער כמקובל).

רשם – אודי.

דיווח מהנהלת מש"א / איילת מאירוביץ

בישיבת הנהלת מש"א דווח על נכונותה של עדנה לקח לקבל על עצמה את תפקיד רכזת החינוך של הגיל הבוגר. המועמדות אושרה בהנהלה ותובא בקרוב לקלפי.

כמו כן נמסר ואושר בהנהלה על הקמת ועדת ותק שמונה את מרים שחר (מרכזת), איציק לקח

ויונת מולכו. הוועדה תעסוק אך ורק בפניות שהטיפול בהן לא הסתיים ובפניות חדשות שעשויות לעלות. אין להפנות לוועדה פניות בנושאי ותק שהטיפול בהן הסתיים ע"י הצוות הקודם. .

צֶדֶף חַיֵּינוּ

הַחַג הַשָׁב וְחוֹזֵר כָּל שָׁנָה

הוּא גַּם קַבָּלָה, וְגַם נְתִינָה.

הַחֵרוּת בְּפֵרוּשׁ אֵינָהּ מַתָּנָה

בְּיָם הָעַבְדוּת הַסּוֹעֵר הִיא סְפִינָה.

רַק נַוָּט מְנֻסֶּה בְּיָד אֲמוּנָה

יַנְחֵנָה אֶל מֵזַח, אֶל רְצִיף עֲגִינָה.

הַחֵרוּת הִיא דֶּרֶךְ, לֹא תַּחֲנָה

בְּצֶדֶף חַיֵּינוּ הִיא הַפְּנִינָה.

הַבְּחִירָה וְהַחֹפֶשׁ הוֹלְכִים יָד בְּיָד

אִם לֹא תִּבְחַר, לְךָ הַחֹפֶשׁ יֹאבַד,

רַק הַחֵרוּת מַקְנָה זְכוּת בְּחִירָהּ

אֶת קוֹלְךָ לְהַשְׁמִיעַ לְלֹא כָּל מוֹרָא.

אֶל שֻׁלְחָן הַחַג הַמֵּאִיר הַזּוֹרֵחַ

לְהָסֵב בְּבֵיתְךָ, לֹא נִסְפַּח לֹא אוֹרֵחַ.

וְאַתָּה הַבּוֹחֵר אֶת מִי לְאָרֵחַ.

ראובן עזריאלי 26.4.06

פרוטוקול אסיפה כללית / מספר 4/2006

תאריך : 4.04.2006

יו"ר : עזרא רון.

מזכיר : אודי פלד

נוכחים : 54 חברים.

סדר היום:

1. אבנר אחיטוב : קבלה לחברות.

2. יפעת רון : קבלה למועמדות.

3. משפ. בן-בורהום: קבלה למועמדות.

4. הצעת הצוות לבחירת ממלאי תפקידים כלכליים – נוהל הבחירה.

5. הצעת המזכירות בנושא שיכון.

6. ערעור על החלטת המזכירות שלא לדחות את הביצוע בפועל של הפרטת האנרגיה.

הוחלט:

1. ברוב קולות וללא מתנגדים ממליצה האסיפה לקלפי לאשר קבלת אבנר אחיטוב כחבר בקיבוץ.

2. ברוב קולות וללא מתנגדים, אושרה קבלת יפעת רון כמועמדת לחברות בקיבוץ.

3. ברוב קולות וללא מתנגדים, אושרה קבלת משפחת בן- בורהום כמועמדים לחברות

בקיבוץ.

4. א. ברוב קולות הוחלט שלא לדחות הדיון בנושא.

ב. הוחלט לדון בסעיפים ב' ו- ג' בלבד, ולדחות הדיון בשאר הסעיפים שבהצעת הוועדה למועד אחר. (נוסח הסעיפים שנדונו מצ"ב).

ג. ברוב קולות הוחלט לקבל המלצת הצוות בסעיפים הנ"ל.

ד. הובהר שההצעות השמיות לממלאי התפקידים בסיבוב העכשווי, יובאו לאסיפה על ידי אותו צוות.

5. ברוב קולות וללא מתנגדים, הוחלט לקבל הצעת המזכירות בנושא שיכון (מצ"ב).

6. ברוב קולות נדחה הערעור על החלטת המזכירות שלא לדחות הפעלת הפרטת האנרגיה החל מ- 1.03.2006.

רשם – אודי.

נוסח הצעת הצוות לבחירת ממלאי תפקידים כלכליים סעיפים ב' ו-ג'

ב. נוהל ההחלטה באסיפה.

1. המועמד יאושר על ידי האסיפה, ויועבר על ידה לקלפי, בו תיערך הצבעה "בעד" ו"נגד" בלבד. (ללא אפשרות הימנעות).

2. על מנת להיבחר, חייב המועמד לזכות ברוב (מעל 50% ) מקולות המצביעים בעד ונגד.

3. אם יהיו יותר ממועמד אחד, תתקיים ההצבעה בשני סיבובים.

סיבוב ראשון – בו תהיה ההצבעה בעד כל אחד מן המועמדים (אין הימנעות ואין הצבעה נגד).

סיבוב שני – אליו יעלה המועמד שזכה ביותר קולות בסיבוב הראשון. נוהל ההצבעה בסיבוב השני יהיה זהה לנוהל בבחירת מועמד יחיד (ראה סעיפים ב'-1+2 ).

ג. ממלאי התפקידים שלגביהם יחול הנוהל הנ"ל :

# מנהל כלכלי.

# גזבר.

הצעת המזכירות בנושא שיכון

א. בשכונת רימון ב' יוקצו לצעירים 2 דירות (מתוך 12). רשימת הדיירים תפורסם על ידי ועדת שיכון מייד.

ב. יבנה עוד בית אחד דו-משפחתי במשבצת פנויה בתחום הקיבוץ, או בדרך של "פינוי בינוי", בשאיפה ללו"ז כניסה של סוף 2007 (פחות או יותר כמו מועד כניסה משוער לרימון ב'). שתי דירות אלה יוקצו לצעירים. אם יבנו 4 יחידות דיור על פי פיתרון זה, יוקצו 2 דירות לצעירים ו-2 דירות לוותיקים.

ג. המשך התור יהיה לפי התקנון הקיים. .

פסח תש"ו

לב העולם נעשה קהה

כמה תקוות תלינו אשתקד לקראת הפסח השנה! השחר של הניצחון על אויבנו הגדול נראה באופק, חיילינו השתתפו בפועל בהכרעת האויב וידענו, כי זה הפסח האחרון למלחמה, הפסח האחרון של חברינו החיילים על אדמת נכר. האמנו כי עתה יגיעו ימי שלום ורווחה בעולם החדש שיקום על חורבות אירופה. וגם הארץ תיפתח בפני שרידי עמנו.

אולם לקראת פסח תש"ו אנו עומדים מאוכזבים. המלחמה אמנם נסתיימה, אבל לב העולם נעשה קהה ואכזרי לגבי מצוקות עמנו. הפליטים והנידחים יושבים עדיין במחנות. הממלכה האדירה מגייסת את צייה ואת אווירוניה כדי להילחם במעפילים החודרים למולדתם ובאלה העוזרים לאחיהם להיכנס ארצה. קולנו ניחר מלקרוא אל מצפון העולם. אזני האומות הגדולות אטומות לשמע...

חלק מחברינו החיילים השתחררו מהצבא ולאחר שנות נדודים בנכר – יחוגו את החג בביתם. אלה שעדיין לא זכו לשחרור ומבלים את החג במרחקים. יודעים אנו, כי לבם איתנו ואנו נלווה את פעולתם המסורה והרבה לטובת פליטי עמנו בברכה והוקרה ובתקווה, כי בקרוב יחזרו הביתה.

השתא עבדי, בשנה הבאה – בני חורין

(שם הכותב לא מצויין. "ברמה" מס 90. י"א ניסן תש"ו , 12.4.1946)

סיכום הבחירות ברמת יוחנן– - פירגון / יהודה טל

בבואי לסכם את מערכת הבחירות הקשה והמתסכלת שעברה עלינו, אני מרגיש שהמילה המתבקשת היא למרבית הפלא – פירגון, והכוונה לפירגון לעצמנו.

כוונתי לומר בכך, שאם חרף כל ההתלבטויות, האכזבות, והכעסים, הצלחנו לשמור על 56,4% למפלגת עבודה ובמקביל לפעול כדרכנו בקריית-אתא, הרי שיש בכך הישג של ממש ללא כחל וסרק.

שלושים נהגים ועוד עשרים וחמישה משקיפים (מתוכם חמישה בקיבוץ עצמו) מהווים הוכחה ברורה שעדיין "לא פסה רוח ההתנדבות" גם ללא מרכאות. למעשה זהו שימור שעור ההתגייסות אליו הורגלנו בעבר.

מכאן שגם אם לא יצאנו כמפלגה המנצחת, (ולא היו לנו מלכתחילה אשליות בנידון), וגם אם סימני השאלה אינם מתמעטים, ובעיני רבים אפילו מתעצמים, הרי שלדעתי פעלנו כהלכה מבחינתנו. נדמה לי, שלנו, כחברי קיבוץ, היה בהחלט נכון להצביע עבור מפלגת העבודה, וכל המהומה הפוליטית העכשווית, אינה משנה בהכרח עוּבדה זאת.

ולכן, אם נכונה הנחה זו, הרי שעשינו זאת בגדול, ועל כך מגיעה לכל הנוטלים חלק במלאכה תודה מקרב לב!..

ארבעת הבנים / א. פלד

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול"

וחכמים דרשו שארבעת הבנים, בנים הם זה לזה, דהיינו ארבעה דורות, ולמעשה חמישה. הראשון הוא האב שלגביו לא הייתה שום שאלה.

והנה, גם אנו בקיבוץ מתקרבים כבר לחמישה דורות.

הראשונים, "האבות המייסדים", הם שהמציאו את הקיבוץ, עבורם היה הכול נהיר וברור כביכול.

הבנים בדור הראשון הם "החכמים" שהחלו לתהות אחר "סדרי בראשית" והגיונם.

"מה העדות והחוקים...?", ה"קומונה" ו"האספקה הקטנה", מול "התקציב הכולל" וניצני ההפרטה. "הלינה המשותפת" מול "הלינה המשפחתית"...

בני הדור השני, הנכדים, הם "הרשעים", שכבר החלו "כופרים בעיקר" (שוויון ערך העבודה), והחלו שואלים "מה העבודה הזאת לכם?" (שאין תמורה דיפרנציאלית בצידה...).

הדור השלישי, הנינים, הם "התמימים", שכבר נולדו אל תוך לינה משפחתית, ומסיבת בר-מצווה פרטית (ונסיעה לפריז!!!) והם פוערים עיניים גדולות ושואלים "מה זאת?", ("כל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו") נו... לך תסביר להם.

והבן הרביעי, אלה בני הנינים, אלה התינוקות שאינם יודעים אפילו לשאול.

"את פתח לו", תנענע אותו על הברכיים, תלטף את שערו הבלונדיני ותספר לו בגעגועים:

"כן, פעם הייתה מין חיה משונה כזו שקראו לה קיבוץ"..

תודה למתגייסים

עם סיומה של מערכת הבחירות לכנסת ה - 17, אנו מבקשים להודות לכל החברים שהתגייסו לעזרה, בקלפי, בקיבוץ, בישובי האיזור, במכוניות, בחברים, באירוח ועוד.

כל הכבוד! אנו מודים ומברכים על פועלכם! יש במה להתגאות!

אורית נוקד, זאב (ולוולה) שור, שיבות אדלמן.

על שני דברים / יונתן בן צבי

אני אוהב את ה"ברמה" ומחכה בקוצר רוח כל יום שישי, כשמגיעים אל המנוחה ואל הנחלה לקרוא אותו. ומשאני קורא כל מאמר ומילה ישנם כמובן גם דברים שנראים לי תמוהים. שלא לומר: "מרגיזים" (אותי).

שניים מצאתי בגיליון האחרון מס' 1507 מה- 31/03/06.

קליטה: הבינותי כי נתקיים דיון בהנהלת הקהילה, שמהותו היא השאלה, האם צריכה רמת יוחנן לקלוט יחידים או משפחות שלא מבני המקום ו/או בדרך של חיתון, למועמדות, שהמשכה בד"כ גם חברות. כאשר היוזמה לדיון היא החלטה, שלא הייתה, שלא לקלוט ! !

הייתה אולי החלטה, שהיא בבחינת הוראת שעה בלבד, שלא לעסוק בכך עכשיו. וזה היה לאור המחשבות על עתידנו הקהילתי, ורמת השיתוף שאנו רוצים לעצמנו.

יש לי הרגשה שמשתלטת כאן מגמה של "עכברים היושבים על הדינרים". לדעתי מגמה שגויה לחלוטין, החוששת שמא נצטרך לחלוק בדינרים שבאמתחתנו עם "זרים", רחמנא ליצלן.

רק שוכחים העכברים, שהדרך הטובה ביותר להרבות דינרים, היא לא השמירה עליהם, אלא הפעלתם בצורה הנכונה והמושכלת להפקת המיטב מהם.

הפעלת כל היש היא בעיקר שאלה של אנשים מתאימים במקומות הנכונים. המצב היום הוא שאנו נזקקים להרבה אנשים שכירים בניהול עסקינו ועניינינו. אני חושב שמאז ועד היום כוחה ואיתנותה של רמת יוחנן כרוכים בניהול העצמי שלנו על ידי חברנו.

לא כל החברים ברמת יוחנן, מעסיקים את עצמם ברמת יוחנן. רבים מוצאים את פרנסתם בחוץ. תרומתם במקרה זה היא גובה שכרם. הם מטבעם של הדברים אינם תורמים לניהול היום יומי של הקיבוץ מבחינת ניהול עסקיו. יכול להיות שתרומתם החברתית קיימת.

מאחר ולא כל בנינו, חוזרים להתפרנסות במסגרת הקיבוץ גם אם הם מצטרפים כחברים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר היא קליטה מבוקרת, ולא "בכל מחיר", של בוגרים ומשפחות שבאים מחוץ לקיבוץ. כפי שנאמר: "בני משפחה אי אפשר לבחור", חברים מבחוץ אפשר לברור.

אינני חושב כי אנו צריכים לחשוש מהצטרפותם העתידית לבעלות ברכוש.

האחת: כי רק עם צבירת ותק מאז הגעתם, הם צוברים זכויות.

השנייה: אם הברירה תהיה נכונה, אנו נצרף אנשים בד"כ כשהם כבר לאחר רכישת השכלה ומקצוע, ואולי אף עובדים כבר במקומות הנדרשים לנו. דהיינו : הם אנשים "פרודוקטיביים" כמאמר אבותינו. "זה שווה המון דינרים", אבל קשה לכמת את זה.

מאידך: שווה לנו לחלוק איתם את כישרונותיהם ואת כישוריהם ואת יכולותיהם האישיים והמקצועיים.

קליטה של מתאימים, בגישה ובמחשבה נכונות, תהיה תמיד עיסקת "WIN-WIN" לכל הנוגעים בדבר.

חשוב לזכור, רמת יוחנן היא חברה מזדקנת. כל תוספת של צעירים, היא חובה שלנו לעצמנו, להבטחת קיומנו הטוב.

אל לנו להסתגר כאותן חברות מעמדיות שאינן קולטות דם חדש מבחוץ, הסתגרות שהביאה אותן בד"כ להתנוונות.

הקליטה מבחוץ, היא אחת הדרכים המובחרות, לשמור עלינו שלא ניהפך לחברה שאיננה מסוגלת לנהל את ענייניה החשובים בכוחותיה היא, מחשש שמא ישתתף מישהו, בשק הדינרים עליו היא יושבת. חשש זה עלול להרחיק אותנו מלהיות חברה יוצרת של נכסים כלכליים, חברתיים ורוחניים.

הדיון בדבר קליטה בכלל, ובקליטה של מתאימים כשזה מזדמן לנו, שווים את האנרגיה המושקעת בדיון. מחשבה שלילית בדבר איננה בונה.

עובדי עצות ! ! האומנם ? ?

במאמר שוצף, תוקף הכותב את היזמה ואת הזמנת חברים להשתתף בפגישה עם פרופ' אסא כשר, בבחינת: "החסרים יועצים אנו". ומי מחוץ לנו יכול לעזור לנו במחשבות ודיונים על עצמנו והווייתנו ?

אני חושש שלא חסרה כאן הבנת הנקרא, אלא שהדבר לא הוסבר כראוי.

יכול להיות שיהיה לעיסוק כזה גם איזשהו מוצר סופי, כמו ניסוח של "רוח רמת יוחנן".

לא זה העיקר. העיקר הוא:

א. תהליך: בו אנו מבררים לעצמנו ומדברים עם עצמנו על הדברים החשובים לנו. כאשר זו הזדמנות לשמוע, להשמיע וללבן את הדברים. מי שלא רוצה, איננו חייב להשתתף. מי שלא ישתתף יימצא בסופו של דבר חסר.

ב. "אין נביא בעירו": יש לנו המון אנשים מוכשרים. אף אחד מתוכנו לא יוביל דיון כזה. ההיעזרות בגורם חיצון, בעל כישורים מוכחים, ובעל יכולת לחייב אותנו להסתכל בראי. לפני שפוסלים זאת צריך, וזה נמצא גם בגוף ההזמנה, לתהות ולעמוד על קנקנו של מי שמוצע ע"י הצוות להנחות את הדבר. לא ראוי לירות לפני שבודקים את המטרה. כישוריו של המנחה נותנים סיכוי שהדבר ייעשה בצורה הראויה.

ג. אם מצאו ממלאי תפקידים צורך בדבר, אין זה לגנותם. זה אולי מצביע על רגישות חברתית גבוהה יותר מזו שחשבנו כי קיימת.

וחדשה לי לכותב. גם בתחום "יחסי הריעות" שבין חברים לבינם, ובין חברים להנהלות, לא הכל הכי טוב שאפשר. בוודאי שטוב וראוי לשפר.

נבדקת ברצינות ונמצאת בשלבים מתקדמים פעולה לקדם בדרך של לימוד, לכל מי שירצה ויהיה מוכן להשתתף בכך, לשיפור יכולותינו לקשר מפרגן ואמפטי בינינו כחברים ברמת יוחנן. אני יכול להניח שגם על זה יצא קצפו של הכותב. אבל אין בינינו אחד שלא זקוק לכך במידה פחותה או רבה יותר..

בסוף השבוע שחלף חגג קיבוץ עין גדי במשך שלושה ימים וברוב עם, את חג יובל ה – 50 כישוב הקבע הראשון על הגדה המערבית של ים המלח. בהקמת ההיאחזות שקדמה לאיזרוח הקיבוץ לקחו חלק: משה נצר כמפקד הנח"ל בעת ההיא, יורם יבור ואיתן שטייף כמפקדים בגרעיני הנח"ל שעלו להיאחזות החדשה, איציק לקח, אורה שורר ועוד חברים - חיילים בגרעיני הנח"ל במקום.

קיבוץ עין גדי חוגג יובל / משה נצר

ההחלטה על הקמת היאחזות עין גדי כבסיס לישוב קבע

אל"מ (מיל.) משה נצר, חבר קיבוץ רמת יוחנן, מפקד הנח"ל בשנים 1950-54 נזכר באירועים המכוננים שקדמו להחלטה על ההתיישבות בעין גדי (אז הוא עוד לא ידע כי בתו הצעירה רחלי תינשא לבן עין גדי).

מתוך פקודות היום של מפקד הנח"ל, י"א באדר תשי"ג, מרץ 1953:

"ביום הזיכרון לקרב הגבורה של מגיני תל-חי, ביום כיבוש אילת ועין גדי ע"י כוחות צה"ל לפני ארבע שנים – זכו חיילי הנח"ל בצה"ל לרשת, ולהקים במקום זה היאחזות נוספת, כבסיס להקמת יישוב קבע בעתיד... ים המלח יהיה לחוף חיים, חלום דורות יהיה למציאות"

במבט לאחור, אני חושב שהאירוע הקשה של נטישת בית הערבה בצפון ים המלח במלחמת העצמאות, היה כל הזמן ברקע ההחלטה על הקמת עין גדי.

היה ידוע מהמקורות כי בימי בית ראשון ושני, היה במקום ישוב עברי פורח, שנחרב בידי הרומאים. שפע המים בנאות עין גדי, ושטחי הקרקע השוממים חיכו לגאולתם.

איזור עין גדי, מצדה, וים המלח היו יעדים מאתגרים למיטב הנוער העברי בשנות ה- 40 וה-50. פלוגות הפלמ"ח ערכו מסעות לאיזור כבר ב- 1941. אחר כך הן צעדו מבית הערבה לאורך חופי ים המלח. סיירי הפלמ"ח העפילו להרים הגובלים בים, פרצו דרך חזרה לחוף, וירדו לעין גדי, למצדה ולסדום. חלקם המשיכו דרומה בואך אילת. במועד מאוחר יותר הצטרפו למסעות מדבר יהודה, למצדה ועין גדי, תנועות הנוער העובד והלומד ותלמידים.

בראשית שנות החמישים אישרה הממשלה את יוזמת מפקדת הנח"ל להקים מספר ישובים באיזורים שוממים ובמקומות אסטרטגיים לאורך הגבולות.

משימה זו הוטלה על חיילי הנח"ל, שהיווה את הזרוע הממלכתית להקמת ישובים ביטחוניים ומדיניים, ע"י "חיילים בודדים" במהלך שירותם הצבאי.

כך הוקמו בזו אחר זו היאחזויות הנח"ל הראשונות: נחלאים א' – נחל עוז – מול עזה, נחלאים ב' - גונן - בגליל, נחלאים ג' – עין רדיאן (יטבתה), נחלאים ד' – אשמורה (דרדרה) ליד חולתה, ונחלאים ה' - עין גדי.

ההכנות להקמת היאחזות הנח"ל בדרך הערבה עין גדי, החלו באמצע שנת 1952, והיו ארוכות וקשות מאלו של היאחזויות שקדמו לה. נערכו סיורים מוקדמים להכרת האיזור ודרכי הגישה אליו. משאיות ענקיות נושאות ציוד וחיילים שקעו בבוץ הסמיך, והוצאו ממנו ע"י דחיפה ידנית של החיילים שנעזרו ב"כוחם ובנחישותם".

במסע לימוד שערך צוות המדרשה החקלאית של הנח"ל סוכם: "המקום היחיד להקמת "היאחזות" צריך להיות על השפה המערבית של ים המלח, ליד שפך נחל דוד לים. במקום זה ניתן לרכז מים להקמת משק חקלאי. הסתיו, החורף והאביב הם עונות מתאימות לגידולי ירקות וזהו מקום אידיאלי לפיתוח תיירות".

ראשוני העולים להיאחזות היו חיילים בודדים ששירתו בנח"ל, אזרחים הגיעו למקום בינואר 1953. בי"א באדר תשי"ג, מרץ 1953, הוקמה ההיאחזות רישמית. אורח הכבוד היה שר האוצר לוי אשכול שהביא את ברכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שלא יכול היה להגיע לטקס והוסיף: "ברגע זה אינכם מרגישים עצמכם כקבועים. אני מאחל לכם להתערות במקום לימים ושנים".

כעבור זמן קצר, התברר שהחיילים הבודדים האלה, לא יוכלו לפתח את המקום כנדרש, ורצוי שיוחלפו במתיישבים חדורי מוטיבציה חלוצית.

בסופו של דבר, סיפק הנח"ל גם את מתיישבי הקבע לעתיד, באמצעות גרעין הנוער העובד בשם "שדמות", שאיזרח את המקום ב- 1956.

לימים הוקמו צפונה לעין גדי, הישובים קלייה, אלמוג ומצפה שלם.

יש לציין שבתקופת ההיאחזות והקמת הישוב שירתו במקום מספר מפקדים ומדריכים חברי רמת יוחנן..

וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי

יורם יבור, שהיה בין מייסדי עין גדי, ומרכז המשק הראשון שלו, מספר על השנים הראשונות במדבר לחוף ים המלח. על התנאים הקיצוניים, החום הנוראי, הניתוק, הבדידות, המאבק להקים קיבוץ במקום, למה הוא חשב שיש למקום פוטנציאל כלכלי ולאן הם נמלטו בשעות החום. איך אשכול סירב, ואיך בן גוריון עזר להם, איך בזכות המנדולינה הוא נשאר שם, מי ניגן את השיר הראשון של נעמי שמר ועוד...

עפרה רודוי שמעה אותו ומביאה את סיפורו.

כשאומרים לך היום עין גדי, מה זה אומר לך?

בשבילי זה חלק מהחיים, לפחות כמו כנרת. אני מרגיש את זה עד היום, ונדמה לי שגם האנשים שנמצאים שם מרגישים כך כלפי. למרות שאני רחוק משם, בשבילי עין גדי זה כמו בית.

בשנת 1956 הקים גרעין "שדמות" את קיבוץ עין גדי. ההיאחזות הוקמה בדצמבר 1952 ע"י פלוגת נח"ל שהחליפה מחלקה שהחזיקה את המקום משנת 1948.

איך אתה הגעת לעין גדי?

כשסיימתי את בית הספר בבית ירח, היה לי חלום להיות מ"כ בהיאחזות. פניתי לנח"ל וביקשתי להגיע להיאחזות. אמרו לי: לך קודם לקורס מ"כים. הלכתי לקורס בבית דאראס שנמשך חצי שנה, אחר כך הדרכתי חודשיים בפלוגה שהתלקטה מכל הנח"ל כדי להקים את עין גדי. הובטח לי שאצא להיאחזות, וכך הגעתי.

למעשה אחרי שהחלפנו את החיילים, שהיו שם לפנינו, התחלנו לפתח משק חקלאי. כעבור מספר חודשים, התבקשתי על ידי המ"פ לעבור לשל"ת ולהיות מרכז משק. עסקתי בנושא הזה מספר שנים.

מה היה שם כשהגעתם? איך התחלתם?

למעשה כשהגענו לא מצאנו כלום, רק סימנים שהעידו שהייתה שם חקלאות עתיקה, לא ידענו מה גידלו, ומי גידל. היו הרבה תעלות וסימנים להשקייה. היינו צריכים להתחיל ממש מהתחלה.

תתאר את הקשיים הפיזיים?

כשעלינו לעין גדי עדיין לא נסלל הכביש דימונה –סדום, הייתה רק דרך, והדרך מהר סדום גם כן נסללה כמה שנים מאוחר יותר. הדרך הייתה מאוד משובשת, לאורך ההר היה בוץ של חֵמר עִם המלח ובהמשך השיטפונות מהוואדיות שטפו את הדרך.

הפלוגה התארגנה לעלייה בבאר טוביה, הדרך משם לנקודה לקחה יומיים. כשבאנו היו שלושה מבנים חדר אוכל, אפסנאות, מפקדה. ואת כולנו שיכנו באוהל אחד גדול. אחרי מספר שבועות בנו צריפים כמובן ללא מאווררים וללא מזגנים.

עם מה התחלתם?

האדמה הייתה מכוסה אבנים. נדרשה עבודת סיקול גדולה, זה היה הדבר הראשון שעשינו.

תנאי מזג האוויר היו קיצוניים, עלינו להיאחזות בחורף ולא היינו מוכנים לקיץ הקשה. כשהוא התחיל החום היה נוראי, הגיע עד קרוב ל-c 50⁰ בשיאו. מים קרים לא היו, בנינו מגדל גבוה מקני סוּף, עליו היו המים מטפטפים ומתקררים. היה קשה לעבוד. בשעות החום הגדול נמלטנו למעיינות, שם בילינו שעות תחת השיחים ליד המים.

איך הגיעה אליכם הספקה?

ההספקה הגיעה פעם בשבוע במשאית פיאט גדולה שקראו לה "הטיטניק". היא הביאה גם את החיילים שהתחלפו. במשך השבוע היה מגיע פייפר היה מביא דואר ולחם. ההרגשה הייתה של בידוד. מאוד קשה היה לבקר. לחופש היו יוצאים פעם בחודשיים.

אנשי הפלוגה שהתלקטו בנח"ל היו עולים חדשים, המיוחד היה שהם היו בעלי מקצועות. אחד היה מכונאי, אחד היה אופה וכו', בעזרתם הצלחנו להתארגן ולצמצם את הרגשת הבדידות.

אחרי חודש שהיינו בעין גדי הוחלט לחגוג את חג העלייה לקרקע של ההיאחזות.

מהנח"ל שלחו את נעמי שמר (שלא הייתה מפורסמת אז) לארגן את החג בעזרתה של סמלת התרבות של עין גדי אז – נירה שלם.

נעמי חיברה שיר מיוחד לטקס ושלחה אותי לכנרת להביא את המנדולינה כי לא היה מי שינגן, וכך הייתה לי הזכות לנגן את השיר הראשון של נעמי שמר.

מיד לאחר חג העלייה התחלף המ"מ והודיע שהוא לא נותן לי לעבור לעין רדיאן (יוטבתה של היום) לשם הייתי מיועד להגיע.

וכך בזכות הנגינה במנדולינה נשארתי בעין גדי.

הגענו למסקנה שמוכרחים לקדם את פיתוח החקלאות כדי שאנשים ירגישו שהם עושים משהו מעבר לסיקול האבנים. התחלנו בגן ירק, להפתעתנו הירקות, הצליחו כל כך שהכניסו לנו המון כסף. זה איפשר לנו לקנות ציוד ממטרות, צינורות, טרקטורים והתחלנו להכשיר במרץ את השטחים ולפתח עוד ועוד.

בחצי השנה הראשונה היה לנו מדריך חקלאי, הוא הצליח להסתכסך עם כולם ואז המ"פ מינה אותי למרכז משק. הייתי בוגר בית ספר חקלאי בית ירח, והוא העריך שאוכל להתמודד עם זה. בשבילי זו הייתה הפתעה גדולה מאוד ואתגר שהשפיע עלי לכל החיים.

למרות שעין גדי התאימה למספר גידולים כמו, כרם ענבים, בננות וגידולים נוספים, ידענו שצריך להתרכז בירקות.

לא קיבלנו עזרה ממשרד החקלאות כי האיש שהיה אחראי מטעם המשרד התנגד שהחיילים יעסקו בגידול ירקות, שרק יסקלו את האבנים. כך שההחלטה הייתה לגדל באופן עצמאי. נעזרנו במספר אנשים טובים. אחד היה סלומינסקי ממכון וולקני. הוא אמר: אני אגדל לכם שתילים בחוות גילת. הוא הכין לנו שתילים שהספיקו ל- 20 דונם עגבניות שזה היה הרבה מאוד, שתלנו אותם בתוך תעלות שפתחנו עם מעדרים בקווי גובה להשקאה בהצפה.

המים הגיעו ממעין דוד ומנחל דוד. העברנו אותם בתעלות העתיקות. העגבניות גדלות לגובה וצריך להדלות אותן. קנינו מזמרות וחתכנו מקלות מהסוּף שליד הנחל, לכל שיח הצמדנו מקל כזה שיחזיק אותו. את החבלים אספנו מכל הרפתות בנגב. הגענו ליבולים מאוד גדולים של עגבניות בזמנים שבארץ לא היו עגבניות.

כעבור שנתיים כשהחיילים השתחררו, הצבא לא רצה לשלוח חיילים בהיקף של פלוגה, הסכים למקסימום מחלקה. ה"איחוד" גייס קבוצה מכמה קיבוצים שמנו כ- 15 איש שבאו לעזרה.

הקבוצה הזו שהתה בעין גדי כשנה, שבסופה התחילו לחזור הביתה ושוב היינו בבעיה. לי היה ברור שצריך להקים שם קיבוץ.

המוסדות המיישבים עדיין התנגדו.

למה?

אשכול, שהיה אז שר האוצר אמר שהתנאים קשים מדי, אנשים לא יצליחו לחיות במקום הזה. חבל להשקיע שם כספים.

מתוך חשש שהמקום עלול לדעוך פניתי לבן גוריון.

אתה לבן גוריון? באופן אישי?

הייתה לי הזכות לכך. בזמן שבן גוריון פרש בפעם הראשונה לשדה בוקר, הוא בא לבקר אותנו בעין גדי, ביוזמתו. הוא הסתובב במקום ואני לוויתי אותו. הוא מאוד התרשם מזה שבן כנרת היה שם. והוא אמר לי: אם תצטרך פעם עזרה תפנה אלי. בינתיים הייתה ה"פרשה" והוא חזר למשרד הביטחון. כתבתי לו מכתב וביקשתי שיתערב וישפיע שיקימו פה יישוב. קיבלתי ממנו תשובה שהוא ייעשה הכל על מנת לעזור, אף שייחס חשיבות גם לדברים של אשכול.

ואכן כך היה. הוא הכתיב לאשכול שצריך להקים את הנקודה.

היה צריך למצוא את האנשים שיישבו את המקום. על הפרק עלה גרעין "שדמות" אותו גרעין שחוגג היום 50 שנה. הם היו צריכים להחליט, האם להקים את עין גדי או להשלים את כפר עזה. ההחלטה הייתה אמורה ליפול באסיפת הגרעין שישב אז בקריית ענבים. בסופו של דבר הם החליטו על עין גדי. זה היה גרעין מיוחד במינו, הרכב טוב של אנשים. עד היום הם קשורים לעין גדי.

בתקופה הראשונה החיילים ראו את השהייה בעין גדי כעונש, כגזירה. במשך הזמן הם נמשכו לעשייה ונוצרו יחסים בלתי רגילים, עד כדי כך שלאחר שנה שהיינו בעין גדי, חגגנו את חג השנה. הכינו אותו נורית כהן בת רמת יוחנן. באו מכל הארץ, החיילים הופיעו לפני המוזמנים. על החג הזה דיברו בכל הארץ, מי שהשתתף בו זכה לחוויה מיוחדת במינה על רקע המעיינות של עין גדי.

מעין גדי עברת לרמת יוחנן איך היה המעבר?

אחרי התקופה של כמה שנים שהייתי בעין גדי, היה חשוב לי לשנות. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה. הייתי זקוק לשינוי אבל הקשר לא נותק.

כל השנים שמרת עליו?

כן, ולא רק למקום, אלא גם לכל אלה שהיו שם בשנה שנתיים הראשונות.

עין גדי הייתה חוויה לכל החיים..

עין גדי - –חמישים שנה

איתן שטייף

חזקה עלי מצוות העורך לספר בכמה מלים על שנותיה הראשונות של עין גדי. אכן הייתי שם באותה עת, ואפילו מוקדם יותר.

בשנת 1953 נשלחתי לעין גדי כסגנו של מיכה, המ"פ, אחרי כהונה כפולה כמ"מ בקורס מ"כים של הנח"ל. הייתה זו היאחזות מן הראשונות (הראשונה בהן כידוע הייתה נחל עוז), עמי שירתו שם רבים מחברי ומכרי מן הקיבוצים האחרים, בהם גם יורם יבור .

אכן היו אלו שנות בראשית: הנסיעה מבאר שבע לעין גדי התקיימה רק במשאיות פיאט גדולות ומרובות גלגלים ונמשכה כמעט יום שלם. החיים היו בניתוק יחסי, עם בישול של מנות קרב ומעט אספקה שבאה דרך האוויר פעמיים-שלוש בשבוע, ומעשינו היו ( חוץ מקיום גרידא ) הכנות להקמתו וקיומו של יישוב אזרחי בבוא היום .

בעזרת חמורים העלינו והתקנו צינור "4 להוביל מים ממעין עין גדי המקורי אל היישוב וגם להשקיית השדות, חרשנו את חלקות הירק הראשונות ושתלנו פלפל ועגבניות פעם ראשונה אחרי 2000 שנים, נעשו הרבה ניסיונות לאיקלום צמחים שונים והתאמתם למזג האוויר המיוחד, ובמקביל גם היינו נקודה צבאית על הגבול עם כל המשתמע מכך .

חוויות של גיל הנעורים היו כמובן בשפע, בין החיילים לעצמם (הייתה זו מחלקת "בודדים" שנאספו מכל הבא ליד מחיילי נח"ל שלא היו חברי גרעינים), וגם בצוות הסגל היו דברים מסוגים שונים .

באותה תקופה גם אנוכי שגיתי באהבה, ולמי שעדיין תוהה מהו מקור שמה של בתנו גדיא – הריהו מכאן .

את הסיפור הכי מפורסם על השבחים שקיבלתי בשל אכילת 300 כבשים וצאן שנלקחו מרועים ערביים על הגבול – כבר סיפרתי ביום העצמאות הקודם, ועל כן נותרו לי רק סיפורים "קטנים" – איך התגלתה "מערת דוד" מעל המעיין, איך בכלל ניתנו אז השמות השונים, כגון "המערה הסינית", שם שהוענק לנקיק סגור שהתאים לדעתנו לפילוסופים סיניים קשישים להתבודד בו בהרהוריהם, ועוד ועוד.

סיפורים אלו זמנם אולי יגיע במועד כל שהוא, אבל אספר כאן בקיצור עוד סיפור:

יום אחד, אחרי גילויי המגילות, הגיע פרופסור ייבין לעין גדי בכוונה לאתר מערות נוספות ולחקור האם יש בהן מגילות (את קנאת כל הארכיאולוגים בגילויי יגאל סוקניק-ידין אי אפשר היה להסתיר). הוא החל בטיפוס על חבל לעבר אחת המערות. בדרך כמובן כשלו רגליו, ואנו משכנו אותו למעלה כצרור אבנים, ולשאלתנו ענה – "זה לא שאני כל כך כבד, אלו הן שנותי הרבות ...."

תקופת שירותי תמה בראשית שנת 1954, אז השתחררתי מצה"ל, נישאתי לזכריני, והתחלתי לעבוד ברפת של רמת יוחנן כראשיתה של "הקריירה האזרחית" שלי. ועין גדי? היה טוב וטוב שהיה....

פסח! עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש מישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות נמסר דבר יציאת מצרים זיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה. (ברל כצנלסון).

לחברים שלום

בשמי ובשם יאיר אוחנה גלעד ומשפחתו, ברצוני להודות לחברים הרבים, אשר תרמו עם כל הלב להצלת חייו של יאיר. יאיר נותח בבוסטון, הניתוח מאוד הצליח ועתה הוא כבר בארץ, מקבל טיפולים רבים נוספים. יעבור עוד זמן עד ששוב יוכל יאיר להיות ילד כמו בני גילו בכתה ד'. בדרכו הארוכה, פגשו יאיר ומשפחתו, הרבה אנשים טובים שהיו נכונים לעזור. כחברת רמת יוחנן הרגשתי גאווה כי גם הקהילה שלנו התגייסה לסייע ליאיר, הן ברמת החברים הפרטיים והן ברמת הקהילה.

תודה מכל הלב לתורמים ולהנהלת הקהילה, נקווה שתמיד נוכל להיות בצד התורם ולא בצד השני.

הרבה בריאות וחג שמח לאה קוטלר.

מה נשתנה...

לפני שאני מתפרץ לדלתות פתוחות, ביקשתי את דניאל פרי להסביר לי פרק בהלכות ארנונה ודרך גבייתה, זימנתי עצמי למשרדו ושאלתי. (ירמיהו).

מהי הארנונה?

ארנונה הוא מס שכל אזרח במדינת ישראל משלם לרשות המוניציפאלית. הוא נגבה על פי פרמטרים שונים, שימוש בנכס, או, מצב הדייר עצמו. במקרה שלנו התשלום הוא למועצה האיזורית זבולון. תעריף המינימום של הארנונה הנגבית על ידי המועצה, נקבע על ידי הממשלה. כל רשות רשאית לגבות יותר. התעריף שונה מאיזור לאיזור ומנכס לנכס. כספי הארנונה משמשים את המועצה האיזורית לתקציב הוצאותיה על השירותים הניתנים על ידה לתושביה.

מובן שיש למועצה עניין בעוד מבנים ועסקים בתחומה, כי זה אומר תוספת לתקציב לתחומי הרווחה של כלל תושביה.

איך התבצע תשלום הארנונה מרמת יוחנן למועצה עד כה?

עד היום הקיבוץ שילם את כל הסכום למועצה על פי המדדים שנקבעו על ידה.

אז מה השתנה, ומדוע התעורר הצורך לחייב את החברים על חריגות הבנייה?

לא השתנה שום דבר. בינתיים הקיבוץ משלם ואנחנו לא מעמידים את החבר מול המועצה.

מה הסכום הכללי של הארנונה שאנחנו משלמים?

1,160,176 לשנה.

כמה מתוכו הוא סכום החריגות?

70.000 ₪.

מי קובע את הנתונים על פיהם משלמים?

המועצה. הם מדדו את כל הבניינים ואת השטחים והנכסים על פי השימוש: בית מגורים, בית ילדים, מבני ציבור, מבני משק וכו'.

אז שוב, מה השתנה פתאום שהתעורר הצורך להטיל חלק מהמס הזה אישית על חברים?

לא קרה כלום. באסיפה שהתקיימה ביום 8.12.2005 בין יתר ההחלטות שהתקבלו, התבקשה המזכירות להגיש הצעה על חיוב כל אותם חברים שיש להם מטראז' חורג.

ומה היו הנימוקים?

.......

אפשר לצטט אותך?

......

והמזכירות קיבלה את זה?

זוהי החלטת שיחה והמזכירות לא יכולה להתנער מהדרישה הזו. למזכירות הוגשה הצעה שאמרה שבמידה ויוחלט לחייב, איך ייתבצע החיוב ועל פי איזה פרמטרים. ההצעה עוד לא סוכמה אך המדובר הוא שאת 120-130 מ"ר הראשונים היקרים, (לפני מתן ההנחות לדיירים שהם: נכים, אלמנים, חד הוריים, גימלאים וכו') משלם הקיבוץ, והיתר הדייר.

מדובר על כ - 50 בתי אב מתוך בערך 400. הגבוה ביותר ישלם 3.700 ₪ בשנה והנמוך 50 ₪..

על שכר ועונש / ירמיהו

אז על מה רגשה האסיפה שדנה בנושא הארנונה?

אני מהרהר לעצמי: "היעלה על הדעת" שדרישת חברים לקנוס חברים אחרים בגין בנייה חורגת, מקורה ב... ??? לא, זה לא יעלה הדעת!

עם זאת, מבחינה טכנית הכל אפשרי, אנחנו ה"חורגים", במיעוט, ואם בחישובי רוב ומיעוט עסקינן, האסיפה רשאית להחליט כרצונה.

אני כמובן לא כופר בזכותו של אף אחד לדון בכל נושא, ולבקש מהמזכירות החלטות לביצוע. הארנונה לא יוצאת מכלל זה. מה שמטריד בסיפור הזה, הוא לא העניין עצמו, אלא ה"מניע" לבקשה הזו.

מי שרוצה לחפש היום את השיוויון הקיבוצי המוחלט, ספק רב אם ימצא את המצרך הזה. פג תוקפו. נדמה שגם בקיבוץ של פעם, הוא מעולם לא היה, אף שחסרונו הורגש פחות. לכל אחד, אם יודה בכך או לא, יש "משהו נוסף" מהצד. הקיבוץ לא מחטט, לא מכניס יד לכיס, ולא חוקר במופלא. לא מפני שזה בסדר על פי אורחות חיינו, אלא בגלל שזה לא ניתן לביצוע.

דרך אחת לו לשיוויון לבוא לביטוי, והיא: בחלוקת התקציבים, עזרה הדדית, ביטחון סוציאלי, מילוי צרכים מיוחדים כאלה ואחרים שנקבעים על ידי מי שמוסמך לכך, ועוד אי אלה דברים, (שגם הם מתחלקים לא כל כך שווה בין החברים). ככה שאיך שלא תסתכל על זה, אורח חיינו המיוחד, מתהדר בערכיו, ובמודע מתעלם מהצרכים הבסיסיים ביותר של טבע האדם, החומרנות והרכושנות. הוא חזק כלכלית, מגוּבֶּה בהחלטות, הסכמות ותקנונים שקיבלנו על עצמנו, ובכל זאת פרוץ... בזה כוחו וחולשתו. בסופו של דבר הכל תלוי ברצון הטוב של החברים.

וכך התופעות של החיים בשוליים, הולכות עם השנים ומתגברות.

כדרכו של עולם, אנחנו לא נעשים יותר צעירים, כל אותן אפשרויות הפתוחות היום בפני ילדינו, חסומות בפנינו. את מיטב שנותינו השקענו בעבודה, נתנו ונתנו ונתנו על פי אותם כללים שהיו נהוגים כאן עד לפני מספר שנים לא רב. כל מה שהשגנו כאן, יצרנו בשתי הידיים, לא קיבלנו כלום בחסד. וכל מה שעשינו בשתי הידיים האלה, מעשינו ונכסינו, יישאר לבאים אחרינו. יתרה מזאת, כל מה שהושקע בדירותנו מעבר למה שהקיבוץ נותן, הושקע על חשבוננו.

היום אנחנו בעצם תהליך ההפרטות. תהליך בריא ואני תומך בו בכל לב. זה נותן מרחב מחיה לאלה שרוצים לשמר את הקיים, ומרחב תקווה לאלה שרוצים לפרק.

הדרישה להשית את תשלום הארנונה על חריגות בבנייה על החבר, שונה במהותה.

שלא כמו בהפרטת המזון, התקציב, הנסיעות, החשמל וכו', ברצותך תקנה ברצותך תקמץ, ברצותך תאכל ברצותך תצום, ברצותך תיסע, ברצותך תחנה, ברצותך תבלה, ברצותך תתנזר וכן הלאה. כלומר ההחלטה אם לחסוך או לבזבז כולה בידך. הדרישה לתשלום ארנונה, אם חלילה תתקבל, היא הוצאה קבועה שמוטלת על החבר, ואין נפקא מינה אם חסך או בזבז.

יתרה מזאת, במה התייחדה הארנונה משאר העיוותים וחוסר השיוויון?

במה היא שונה למשל מנסיעות פרטיות בקרלוג ענפי, מלימודים יקרים מעבר לתקנון שניתנים לפרטים אלה ואחרים, מ"שיעורי פסנתר" לנזקקים ושלא נזקקים, משימוש יומיומי לשיחות פרטיות לארץ ולחו"ל חופשי חופשי בפלאפון הענפי, משימוש בכרטיס "נוסע מתמיד" של פלרם לנסיעות פרטיות, והכי הכי חשוב - מילוי חובת עבודה והתפרנסות. האם בכך כולנו שווים?

ויש עוד הרבה הרבה הוצאות אחרות שיקצר המצע מלפרטן, מתחת ומעל השולחן, שהקהילה אם ביודעין ואם לא, אם מלכתחילה ואם בדיעבד, נותנת למי שנותנת, ואין פוצה פה.

קשה להעלות על הדעת שמי ש"נהנה" מה"חריגות" הנ"ל, ודורש מחבריו תשלום על "חריגות" אחרות, עושה זאת בתום לב.

נכון הוא שבתקנון הבנייה שהתקבל לפני 6 שנים היה כלול סעיף הדן בסוגיה הזו, ונכון ששלוש שנים אחר כך התקבל באסיפה עידכון בנושא שלא הובא לאישור הקלפי, ונכון הוא שהמזכירות מצאה לנכון לאזכר את הסעיף הזה שנה וחצי לאחר מכן. הכל נכון, אלא שהסעיף הזה לא היה מופעל עד היום, ולא בכדי.

אני מעיד על עצמי ועל עוד חברים, לא היינו מודעים לקיומו של סעיף כזה בהחלטות אסיפה ומזכירות. בזמנו כשישבנו עם המתכננים על תוכניות הבתים, אף אחד לא טרח להזכיר, להסביר, או להזהיר אותנו שיש סעיף כזה. מילה לא נאמרה בנושא.

לפי שעה הקיבוץ עדיין משלם ארנונה מול המועצה, לא החברים. אין שיוך דירות בקיבוץ וכל מה שהשקענו בדירה מכספנו הפרטי, עדיין שייך לקיבוץ. כלום לא השתנה שמחייב קבלת החלטות חדשות.

סכום התשלום עבור חריגות בנייה שהקיבוץ משלם למועצה בשנה הוא:

0.7% מתוך סכום של 1.160.176ש"ח.

כּוּלה 0.7% !!!

אז בואו נשים את הדברים על השולחן, הדרישה הזו לא באה כדי להציל את רמת יוחנן ממפולת כלכלית. או להגביר את השיוויון. היא גם לא באה ביוזמת המימסד. הסכום אמנם "כבד" מאוד ומהווה "נטל בלתי נסבל" ועול על כתפיו הצרות של תקציב הקהילה, אבל בגדול, הוא לא מעלה ולא מוריד, הוא עוד סעיף הוצאה במאזן הכללי, רמת יוחנן לא תיפול או תקום בגללו.

מקובלת עלי הדרישה הזו בבוא העת, "כשיבשילו התנאים". כשנחלק ונפריט טוטלית של כל הרכוש. כשנלך איש לאוהלו ונעמוד לגורלנו מול הרשויות, מול שילטונות המס וננהג כמו שנוהגים כל האזרחים הישרים במדינת ישראל.

לא היום.

הדרישה הזו שבאה מצידם של כמה חברים, פירושה "הענשת" מיעוט מסויים של חברים על ידי האסיפה, רק בגלל שהם מיעוט, בשם איזשהו קוד אתי לא ברור.

הדרישה הזו היא נטל על מצפוננו החברתי.

אני מציע לאסיפה להסיר אותה מסדר היום מהר ככל האפשר. .

דיווח מהמועצה האיזורית

1. בכוונת פיקוד העורף, להקים עם המשטרה כב"א ומד"א "משמר

לאומי להצלת חיים"

ביום שלישי 4/4/06 נפרד ראש המועצה מאל"מ אפרים מושקטו מפקד מחוז חיפה פיקוד העורף, אשר סיים את תפקידו. במהלך המפגש, נערכה היכרות עם מפקד מחוז הצפון של פיקוד העורף אל"מ יוסי לוצ'י. אל"מ מושקטו הסביר לפורום המועצה על השינויים הצפויים, ואיחוד מחוז חיפה ומחוז צפון. וכן על כוונת פיקוד העורף, להקים עם המשטרה כב"א ומד"א "משמר לאומי להצלת חיים". ראש המועצה רואה באיחוד המחוזות, צעד חיובי שיקדם את יכולת ההיערכות, המיגון וההתגוננות של תושבי המחוז הצפוני.

ראש המועצה סקר בפני אל"מ לוצ'י את מגוון המפגעים המאיימים על המועצה בשעת חירום בעיקר נושא המפעלים הכימיים במפרץ.

2. בתופים ובמחולות

להקת המחול הסלובקית omladina, אשר הגיעה לביקור בארץ במסגרת פסטיבל הפולקלור, התארחה ביום ד', 05/04/06 להופעה חד פעמית באולם הפיס של המועצה בחסות ראש המועצה. תושבי המועצה, חובבי המחול הסלובקי, זכו לרגע של נחת. 350 צופים חזו במופע מרהיב ואותנטי, מלא חן והומור, שירה ומוזיקה מקורית אשר התנגנה בכלי נגינה אוריינטליים.

תודות לקיבוצים רמת יוחנן וכפר המכבי, אשר אירחו את חברי הלהקה.

שני קרן דוברת המועצה. .

יום הולדת לרמה / עופרה גלעד