"ברמה", עלון שבועי למידע, קיבוץ רמת יוחנן

(זאב ז'בוטינסקי)

רקע היסטורי בשנת 1919 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, המפה המדינית של העולם שונתה לבלי הכר. השינוי העיקרי באיזור שלנו היה התפרקות האימפריה העות'ומאנית, ששלטה כאן 400 שנה, ושטחיה חולקו בין מעצמות אירופיות.

בשנת 1916, נחתם בין בעלות הברית (בריטניה, צרפת ורוסיה) הסכם סייקס-פיקו, ובמסגרתו נקבע כי אחרי שתובס האימפריה העותומאנית, הגליל העליון יהיה בתחום השפעתה של צרפת.

בסוף ספטמבר 1918 כבשו הבריטים את צפון ארץ ישראל מידי הטורקים, והגיעו עד דמשק. הכיבוש הזה לווה בציפיות של היהודים ושל הערבים. היהודים ציפו להגשמתה של הצהרת בלפור (שפורסמה בנובמבר 1917); הערבים ציפו שתוקם מדינת סוריה גדולה, תחת כתר המשפחה ההאשמית, שמרכזה יהיה בדמשק; הצרפתים ציפו שבריטניה תכבד את הסכם סייקס-פיקו. הבריטים הסיגו את צבאם בהתאם להסכם.

הישובים בגליל העליון המזרחי היו מטולה, והנקודות החדשות שהקימו אנשי "השומר" כמה חודשים לפני כן: כפר גלעדי, תל חי וחמארה.

באיזור שוטטו כנופיות של בדווים, שתקפו ובזזו את כפרי הנוצרים וגם טבחו בהם. ביהודים לא נגעו לרעה.

קבוצת תל חי מנתה במקור שבעה גברים ושתי "צעירות". בגבור הבעיות הביטחוניות במקום, נשלח יוסף טרומפלדור, שהגיע לארץ באוקטובר 1919, לתל חי, "לכמה ימים" כדי לראות מה קורה שם.

י"א באדר תר"פ, 1920

ב- 1 במרץ 1920 (י"א באדר תר"פ) צרו בדווים וערבים תושבי האיזור על תל חי. הם ביקשו לבדוק אם יש צרפתים ביישוב, והרשות ניתנה להם. במהלך הביקור העניינים התלהטו.

תשעה אנשים, ובראשם טרומפלדור (שהיה בכפר גלעדי) מיהרו לתל חי. כשהגיעו לחצר, היא הייתה מוקפת ערבים במרחק כמה עשרות מטרים ממנה, והחברים היו ממוקמים בעמדות הירי שלהם עם נשק מכוון ודרוך.

בינתיים כאמיל, מפקד הכוח הערבי, עלה עם בני לוויתו אל עליית הגג. פתאום צעקה דבורה דרכלר לטרומפלדור שגזלו ממנה את האקדח. טרומפלדור פקד לירות באוויר והוא עצמו מיהר אל השער, כדי לעצור את כניסת יתר הערבים מבחוץ. בדרך אל השער נפצע. אז הוא פקד לירות על מנת לפגוע, ויצא שוב לחצר. מכאן ואילך התנהל הקרב בתוך החצר ומחוץ לה. טרומפלדור הפצוע שכב בחצר במשך כל הקרב, ונתן פקודות.

הלחימה נמשכה עד רדת החשכה. רק אז יצאו לתל חי אנשי תגבורת ממטולה ומכפר גלעדי, עם הרופא ד"ר גרי. טרומפלדור והפצועים האחרים פונו לכפר גלעדי. בדרך מת טרומפלדור. הרופא דיווח כי לפני מותו אמר לו טרומפלדור: "אין דבר. טוב למות בעד ארצנו".

פרשת הלחימה בתל חי הפכה למיתוס ולסמל -

"טוב למות בעד ארצנו".

היהודי החדש שמגן על עצמו.

אין נוטשים ישובים עבריים.

בזכות העמידה העיקשת של מגיני תל חי, נכללה אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל המנדטורית, ולכן היא גם היום בידינו.

על המיתוס הזה התחנכו דורות של בני נוער בחברה הישראלית המתהווה..

מיתוס עברי, מי יידע חייך

בתקופה בה שיכתוב היסטוריה ושבירת מיתוסים נעשה ספורט לאומי, מעניינת במיוחד בחינת ההתייחסות למיתוס, התמימה משהו, של ימי קום המדינה, לעומת השימוש המשיחי לאומני שנעשה בו היום, "שיקומו" מחדש ו"התאמתו" לצרכי השעה. ראוי, אם כן, לשוב, ולספר, ולהזכיר ערכים אחרים... מסורות שהיו נכסי צאן ברזל של ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער החלוציות, שצויינו בעבר וצללו לתהום הנשייה, שהיו ואינן עוד. אחת מהן היא העלייה לתל חי בי"א באדר, וציון יום נפילת טרומפלדור וחבריו על הגנת תל חי והמורשת שהשאירו אחריהם... (ירמיהו)

אלישע זוכר -

יום י"א באדר היה בילדותנו חג גדול לילדים. חג חינוכי. בחצר בית הספר הייתה נערכת עצרת גדולה. הסמלים היו רוֹבֶה ומחרשה. היו מצמידים אותם ביחד ומניפים דגלי לאום ומעמד.

היו תולים את התמונות של השמונה שנפלו בתל חי, ובחזית תמונה גדולה של טרומפלדור, עם סיסמה גדולה: "כל הארץ הייתה לנו תל חי". אחר כך היו שרים את השירים היפים והעצובים לי"א באדר, מקריאים את שמות הנופלים, ואחד המורים היה מקריא את הכרוניקה של נפילת תל חי. מורה אחר היה אומר דברי גבורה ונחמה. אני מעריך שהחג הזה מילא את תפקידו כמיתוס לדור של מלחמת השחרור.

יותר מאוחר, אחרי המלחמה, התחילה המסורת של העלייה לתל חי לקראת יום י"א באדר ועריכת הטקס על הרחבה מול האריה השואג, עלייה שכללה את כל תנועת הנוער העובד, שאנחנו היינו חברים בה. אני מניח שזה התחיל רק אחרי מלחמת השחרור, כיוון שהמסלול שהלכנו בו מצפת לתל חי, היה כולו רצף של כפרים ערביים.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהכיתה שלנו השתתפה במסע הזה, העלייה לרגל הראשונה, אחריה המסורת נמשכה עוד שנים רבות.

היינו בכיתה י' או י"א, נסענו באוטובוסים לצפת. כבר בעלייה, לפנות ערב, התחיל לרדת גשם. (עזרא רון זוכר שכבר התחילו לרדת פתיתי שלג), היה ברור שהולך להיות סיפור.

ללינת הלילה הכניסו אותנו לתוך חוּשוֹת, החורבות של צפת הערבית שהייתה נטושה, חלקן היו הרוסות, חלקן הרוסות למחצה.

התפרסנו בין החורבות, הדלקנו מדורות וכך העברנו את הלילה הראשון. בבוקר התעוררנו וראינו שמתחילים ללכת. אני לא זוכר מי היה המבוגר שהלך איתנו, (עזרא אומר שזה היה המדריך מהגדנ"ע) על כל פנים התחלנו ללכת במאסף. (עזרא מוסיף: את כל הציוד למסע של שלושה ימים סחבנו, כמובן, בתרמיל על הגב. למאושרים יותר היו תרמילים צבאיים, טיפה יותר

נוחים. לפחות מאושרים היו תרמילים גרמניים, עם רצועות דקות מאוד מעור. לא היו שקי שינה באותם ימים אלא שתי שמיכות דקות, מימיות ואוכל בקונסרבים.) כך השיירה יצאה לדרך. נראה היה שזו הליכה ספונטאנית, למרות שבטח מישהו הוביל בראש.

אנחנו כאמור היינו בזנב. אנחנו ורמת דוד. בינתיים התקדרו שוב השמים והתחיל לרדת גשם, שהמשיך לרדת כל היום. הלכנו בבוץ, בערפילים, זה נראה כמו עדר.

הגענו לנחל דִישוֹן שהיה מלא מים והייתה בעיה איך לעבור אותו. כולם חנו בצד אחד של המים, כמו בני ישראל ליד ים סוף. כמה גיבורים ירדו, והתחילו לגלגל אבנים לתוך הנחל כדי שיהיה אפשר לחצות אותו.

לאט לאט עברו כולם לצד השני, וכל פעם שהיה נופל לאחד הילדים התרמיל או ציוד אחר למים, היו כולם מוחאים כפיים בשמחה ומסתכלים איך הוא נסחף עם הזרם.

אנחנו עברנו אחרונים.

עברנו את הכפר דַיְישוּן והגענו לעמק קדש. עמק קדש הוא מקום נמוך כזה, והיה כולו בוץ. בינתיים התחיל להחשיך. ואז החליטו המארגנים שצריך לעשות אזעקת חירום. התוכנית המקורית של המסע הייתה להגיע בלילה הראשון עד נבִּי-יוּשע, לישון במשטרה או לידה, ולמחרת להמשיך לכיוון תל חי.

מכל משקי הגליל העליון הביאו משאיות, כדי לקחת את הילדים לישון בקיבוצי הסביבה. כאמור, היו מאות ילדים מכל הארץ. הכוונה הייתה להחזיר אותם בבוקר להמשך המסלול.

היות ואנחנו היינו אחרונים, נגמרו לנו המשאיות... הלילה התחיל לרדת ונשארנו לבד עם הבוץ בעמק הזה. אני זוכר שהיינו אנחנו ורמת דוד ויכול להיות שהייתה שם עוד איזושהי קבוצה.

אחד המדריכים, שהכיר את האיזור, אמר שצריך להיות פה באיזה מקום שדה תעופה בריטי ישן. יש שם בונקרים שהיו מאחסנים בהם את הפצצות, או משהו כזה. התחלנו לחפש את הבונקרים האלה. גיששנו באפלה ובוססנו בבוץ, והוא הוביל.

בסוף הגענו לשני בונקרים כאלה ונכנסנו לתוכם. הם היו מוצפים, לא גבוה אבל ככה שהרגלים היו בתוך מים. ישבנו על קופסאות שימורים גדולות, כדי שלפחות לא יירטב לנו התחת. (עזרא זוכר שבבוקר קם אחד הילדים והתחיל ללכת כשקופסת שימורים דבוקה לאחוריו...)

ככה העברנו את הלילה. בבוקר החלטנו לא לחכות למשאיות שהיו אמורות להחזיר את המפונים חזרה לנבי יושע להמשך המסע. אף אחד לא חשב כמובן לוותר. יצאנו לבד.

כשהגענו לאיזור מנרה, ראינו את כל השיירה הולכת ומתקרבת אלינו. לתל חי הגענו ראשונים. דבר ראשון הלכנו לחפש מקום טוב לשינה. היינו צריכים לישון שם עוד לילה אחד אחרי הטכס, שהיה אמור להתקיים אחר הצהריים.

בינתיים הגיעו כולם. נערך שם מסדר רב רושם, הדליקו לפידים, הניפו דגלים ונאמו נאומים... והכל עבר בשלום.

זו הייתה העלייה הראשונה שלנו "על רטוב" לתל חי, אחת מיני רבות שבאו אחריה, אך הזכורה לטוב מכולן... .

אורה בן נחום ז"ל

הלכה לעולמה בשיבה טובה.

הובאה למנוחות ביום שני 6.3.06 בקיבוץ הסוללים

אנו משתתפים בצערם של נוח והמשפחה.

פרידה מאמא -

הגיעה שעת הפרידה מאורה, האם, הסבתא והחברה.

פרידה אולי מתוכננת וצפויה, אך בוודאי לא קלה. נתנחם בכך שהגעת אל המנוחה והרוגע, שלהם את כל כך ראויה.

שנותייך האחרונות, ובעיקר החודשים האחרונים, לא היו קלים. שבעת מנה גדושה של סבל,- ולנו, הקרובים לך, לא נותר אלא לנסות להקל, לעטוף בחום, לשמור ולחזק בימים ובשעות שהכוחות כבר לא עמדו.

עשינו כמיטב יכולתנו והבנתנו מתוך אהבה ואמונה. אנחנו מאמינים ויודעים שכך גם קיבלת זאת.

לא לנו לעשות את החשבון, כי אם רק לקבל את הדין,- אבל להצר מותר לנו, על שלא זכית לקבל קצת יותר חסד אל מול כף הזכות המלאה שלך.

בטרם נסתם הגולל ניזכר איזה אישה ואדם היית.

פשוטה וצנועה,- צנועה המסתפקת בכל כך מעט, עמלה בחריצות עד כלות הכוחות ולא מכבירה מילים, מאירת פנים, חמה ופתוחה לקבל את האחר, את השונה והחסר, מוכנה לעשות ולתת למען הזולת והמיוחד, ילד כמבוגר, - (אלה שנאמר עליהם כי לא זכו באור).

אדם היית - לכל עת ולכל אדם. לא הילכת בין האילנות הגבוהים, שרים ושועים – העדפת לרכון דווקא אל האילנות הרכים והצמחים הקמלים בשולי הדרך,- לגונן עליהם מפני הרוחות הרומסות ולהרוות אותם בכוס מים.

היית מין עולם של תום, אמת ויושר – גם כמי שאינו בוחן כליות ולב, קשה לי לחשוב על מישהו שהרעת לו או שהזקת לו. זו כף הזכות המלאה שלך.

במבט אל העבר למדנו שבחרת במודע ובגיל צעיר בדרך האמונה והאידיאלים - גם כאלה עליהם חונכת וגם כאלה שאימצת בעצמך אל תוך התודעה.

אולי לא ברור מה הניע ודחף אותך ומאין לקחת את ההשראה, אבל הכיוון היה ברור, הדרך תמיד קשה- ולעיתים נראתה כחתירה נגד הזרם.

היית נערה יהודיה אמריקאית ממוצעת, שנשאבה אל הרעיון הציוני מגיל צעיר. בעת מלחמת העולם התנדבת לחיל הים וכחובשת עסקת בטיפול בפצועים הקשים ביותר בבית החולים של הצי. לאחר המלחמה נטלת חלק בגיוס ובהברחת נשק, ציוד ומשאבים לטובת המדינה שבדרך (בכלל זה האוניה שלימים נקראה "אקסודוס") – פעילות שנעשתה כנגד המדיניות האמריקאית דאז, תוך סיכון ובניגוד לחוק.

לאחר זמן התאפשרה העלייה לארץ ולקיבוץ "הסוללים", עם הבעל דוד.

תחילת הדרך על גבעה זו שבגליל התחתון לא הייתה קלה – באין מים זורמים, מזון ושאר תנאים, נותרו לכם רק תעצומות הנפש כדי להחזיק מעמד ולהכות שורש בסלע.

ברבות הימים מצאת את מקומך בבית חם ואוהב ברמת יוחנן.

עם לכתך אנחנו מבקשים לכבד את בחירתך לסיים כאן את מסכת חייך ולמצוא כאן את מנוחתך.

ולעת ערב, הצללים כבר נוטים, אנחנו עוד איתך- אבל נאלצים להיפרד בכאב ובאהבה.

יורם בן נחום.

הבעת תודה

עם לכתה של אמנו אורה ז"ל אנחנו מבקשים להביע את תודתנו לכל האנשים והגורמים בקיבוץ אשר ליוו אותה ואותנו בשנים האחרונות.

ראינו בעצם קהילה שלמה, מוסדות מוגדרים ואנשים מן הישוב שגילו אמפטיה, הבנה, רצון לשיתוף פעולה, אשר לא חסכו מאמץ בכל דבר ועניין.

באין יכולת לציין את שמות כולם נזכיר את אנשי הרפואה, הבית הסיעודי והרווחה, החברים האמונים על הקהילה, העמיתים ממקום העבודה, המלווים הרבים שטרחו ובאו להסוללים, ולכל החברים מרמת יוחנן אשר שומרים לה פינה חמה בליבם.

תודה רבה לכולכם, המחשבה על כך משמשת לנו נחמה גדולה.

יורם, מאירה ונח – בניה של אורה.

אַךְ לִבְלֵב

בְּלֹבֶן כַּלּוֹת שְׁקֵדִיָּה פָּרְחָה

עֲנָנִים הֻצְּתוּ בְּאֵשׁ הַזְּרִיחָה.

אִירוּס גִּלְבּוֹעַ בְּסָגֹל כֵּהֶה וּבָהִיר

כָּתֹם בֵּין יֶרֶק עָלָיו כּוֹבַע נָזִיר.

הָאַלּוֹן עַלְוָה חֲדָשָׁה עָטָה

צְפוּפִים וּזְקוּפִים גִּבְעוֹלֵי הַחִטָּה,

מַלְעֲנֵי שִׁבֳּלִים נוֹשְׂאֵי הַבְטָחָה

הַאֻמְנָם תָּבוֹא שְׁנָתֵנוּ בְּרָכָה ?

כָּל עֵשֶׂב, כָּל עֵץ יֵדַע עוֹנָתוֹ

יִנְבֹּט, יוֹרִיק, וְקַמֵל בְּשִׂיא פְּרִיחָתוֹ,

רַק הָאִישׁ הַהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הֶעָפָר

אַךְ לִבְלֵב, וּזְמַנּוֹ כְּבָר עָבַר.

ראובן עזריאלי 6/3/06

פרוטוקול מזכירות מספר 7/06

שם האגודה: קיבוץ רמת-יוחנן.

תאריך הישיבה: 2.3.2006

מספר חברי ועד ההנהלה: 10.

משתתפים: אודי פלד, דוד דוידוביץ, איילת מאירוביץ, יגאל אופק, דניאל פרי, רפאל דינסטג, לינט חורש, ישי קציר.

נעדרים: עידו רודוי (בחו"ל), אורית בן נחום.

סדר היום של הישיבה:

1. ירדנה בן-טל . קבלה למועמדות בקיבוץ.

2. משפחת בן-בורהום. קבלה למועמדות.

3. אישור תקנון קרן המילואים.

4. חיובי ארנונה.

5. תכנון שכונת הרימון ב' ושטחים נוספים באותה משבצת שטח.

החלטות -

1. המזכירות החליטה להמליץ לאסיפה לקבל את ירדנה בן-טל כחברה בקיבוץ.

2. בהשתתפות אלישע שלם, דורון יפה, יואב אופק, נדונה בקשת משפחת זהר ושרי בן-בורהום להתקבל כמועמדים לחברות בקיבוץ. המזכירות אישרה את הבקשה. יובא לאישור האסיפה.

3. אושר שינוי נוסח תקנון קרן המילואים. יובא לאישור האסיפה.

4. דניאל פרי הביא נתונים לגבי חיוב ארנונה בדירות ששטחן לצרכי חישוב הארנונה עולה על 120 מ"ר. האסיפה הטילה על המזכירות לגבש הצעה בנדון. נדחה להמשך דיון.

5. בהשתתפות יוסי זמיר נדון ערעורו על החלטת ועדת התכנון לגבי המשך בניית שכונת הרימון והשטחים הסמוכים כפי שהוצגה על לוח המודעות. הוחלט להכין תשריט אלטרנטיבי לפי בקשת יוסי, ולחזור לדיון בשתי האופציות בדיון משותף מזכירות+ועדת תיכנון.

רשם – אודי.

"פורים לנו נשכח את הכל..."

תיאבון בריא

תפירת בית- התופרות לא מספיקות להדביק את תאבון הקנייה של כולנו. ובכן, כל חבר/ה יוכלו לקנות זוג מכנסיים אחד, ולבוש עליון אחד, כך שכולם יצליחו להגיע לבגדים יפים וזולים אלה. ובהזדמנות זו אני מזכירה לכולם שתפירת בית היא רק לתושבי רמת יוחנן.

א. ק. – "ברמה" 26.12.86

דו"ח שבועי / א. פלד

בחירת ועדה לגיבוש הצעה לבחירת ממלאי תפקידים באגף העיסקי.

פירוט ההחלטה שקיבלה האסיפה בנדון מופיע בגיליון זה. כל החברים קיבלו בתאי הדואר פתקים בהם עליהם למלא שמות החברים המומלצים על ידיהם להיות חברי הוועדה .

יש למלא שבעה שמות. פתק עליו יופיעו פחות משבעה שמות תקין. פתק עליו יופיעו יותר משבעה שמות פסול.

את הפתקים יש למלא בבית (ניתן להיעזר בספר הטלפונים), ולהביא לקלפי, המוצב כרגיל בכניסה לחדר האוכל.

סדר הפסח.

ועדת תרבות חילקה בתאי הדואר פתקים עליהם מתבקשים החברים להשיב אם מתכוונים להשתתף בסדר הקהילתי, הנערך כמקובל, בחדר האוכל.

מאחר ולא מעט חברים חוגגים מחוץ לקיבוץ או בביתם, חשוב לנו לדעת בעוד מועד (ממש עכשיו) מי משתתף בסדר הציבורי, על מנת שניתן יהיה להכין את התכנית.

החברים מתבקשים להחזיר הפתקים ללא דיחוי לתא הדואר של אתי גפן, או לתא הדואר של הקהילה. תודה.

שמירת לילה.

בליל יום ששי מתבצעת השמירה (עד הבוקר) על ידי החברים. ביום שישי האחרון בשעות הקטנות של הלילה הופעלה האזעקה באחד המקומות הרגישים בקיבוץ. חברים ניסו להשיג את שומר הלילה בכל הטלפונים הרלבנטים, ללא הצלחה.

שמירת לילה שלם מגיעה אל כל אחד מאיתנו פעם אחת בשנה בלבד, ממש אין שום הצדקה שלא למלא חובה בסיסית זו כראוי.

בשולי הפרטת החשמל (בתשובה לשאלות).

א. הגיל בו רשאי החבר ("בית-אב") לבחור (פעם בשנה) בין השתתפות או אי השתתפות בהפרטה הוא גיל הפנסיה, השווה אצלנו לגברים ונשים, והוא גיל ששים וחמש. חלק גדול מן הפנסיונרים שלנו ממשיכים לעבוד. אם תקציב האנרגיה שלהם מראה יתרה חיובית

הם רשאים לבחור בזיכוי (וזה הרבה פחות מן התודה המגיעה להם ). מאידך, הכוונה היא שפנסיונרים שיושבים מרבית היום בבית, לא יצטרכו לרעוד מקור או להזיע מחום על מנת לחסוך אנרגיה.

ב. מספר המונים שיש עדיין להתקין הוא כ- 34. מהם כ- 22 בדירות פנסיונרים.

המונים קיימים במלאי, ונעשה מאמץ שאנשי המקצוע יתקינו אותם בהקדם.

ג. "חשבונות החשמל" מורכבים משתי טבלאות. הטבלה הראשונה כוללת את חישוב הזכאות המורכבת מאלמנטים שונים, ומתעדכנת באופן שוטף (מספר ילדים, סוג הדירה – בוילר או קיטור, זוג או יחיד, גיל...).

הטבלה השנייה כוללת את קריאת המונה החודשית (הנעשית באופן אוטומטי ונקלטת על ידי בנצי). הדו"ח החודשי נוצר משידוך שתי הטבלאות.

עד היום, בתקופת ההרצה על יבש, נעשתה עבודת "השידוך" והפקת הדוחו"ת על ידי צור, ואחריו על ידי דניאל. כיום קיבלה על עצמה אורנה מלאכה זו, הדורשת דיוק רב.

למרות כל פלאי המחשוב, חשבונות החשמל, כמו דוחו"ת ענף הרכב, דוחו"ת ה"סלקום", התקציבים האישיים, חיובי המוסדות השונים -- כולם מעשה ידי אדם וכפופים לטעויות אנוש. החברים מתבקשים לבדוק את חשבונותיהם וליזום בירור אם נראה להם שנפלה טעות.

"קירקוע מכוניות".

על פי תקנות התעבורה רשאי שוטר שיש לו יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה שבגינה יוגש כתב אישום, להשבית את הרכב לתקופה של 30 יום, ובנסיבות מיוחדות אפילו 60 יום.

סנקציה זו תופעל בנוסף לזו שתוטל על הנהג העבריין.

תקנה זו חלה כמובן גם על רכב השייך לקיבוץ. אין צורך לפרט את הנזק העלול להיגרם לנו בנסיבות כאלה. לשמחתנו עדיין לא נתקלנו ב"תופעה" ועלינו לעשות כל מאמץ שגם לא ניתקל..

גניבות / דרור שמעוני

בחודש האחרון היו מספר גניבות ופריצות בתחום הקיבוץ. היו נזקים ולשמחתנו רק ברכוש ולא בנפש. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, וכל עוד אנו חיים במציאות משתנה של פשע מתגבר, לצערנו, זו לא תהיה גם הפעם האחרונה. נכון הדבר שחברים לא מעוניינים בגדר היקפית מסביב לקיבוץ. לפי דעתי, לא כדאי להשאיר את המצב כמו שהוא, רצוי שעה אחת קודם. ישנם אמצעים אלקטרוניים אשר יכולים לתת מענה, בעלות של אלפי שקלים בודדים, כגון: מצלמות ליד השער של הבריכה והאמפי שישדרו לשומר בזמן אמת מה קורה באיזורים אלו. יאחסנו את הסרטים עד יום המחרת, במידה ויקרה משהו. ניתן להזמין יועץ אשר יבדוק אפשרויות הבטחה גם בלי לגדר את הקיבוץ. בעיר למשל, אין כמעט בית שאין לו אמצעי הגנה כגון: הזעקה, סורגים, מצלמות הבטחה, וכדומה.

הפשע ברחובות גובר וחובתנו להגן על החברים ועל רכושם מפני כנופיות ובודדים, אשר לאט לאט מגלים את הקיבוצים כיעד קל לגניבות, או אפילו יותר. אני לא חושב ששני שומרים מסוגלים להגן עלינו בלילות, מה גם ששומרים אלו התרגלו, כאשר הם רואים רכב עם הסמל

של רמת יוחנן הם מרימים את השער מבלי לוודא מיהו האיש. דיברתי עם נני מספר פעמים על כך, והתרשמתי שהוא במצוקה מפני שלא נעשה דבר, ואין התייחסות רצינית לנושא מצד ההנהלה.

לי באופן אישי פרצו פעמיים לדירה. למזלי היה זה מישהו מרמת יוחנן שניסה להעביר לי מסר.

תאמינו לי, אדם שפורצים לו לבית מרגיש אומלל לתקופה ארוכה מאוד, בלי יכולת להשתחרר מכך, תחושה של חוסר אונים ופחד שזה יכול לקרות שנית. אין לי כוונה להכניס את החברים לפאניקה ולחרדה, אך אני מאוד מודאג ממה שקורה לנו, ובטוח שיש עוד חברים שמודאגים כמוני.

אני מבקש להעלות את הנושא לסדר היום ומקווה שהוא יטופל. .

"פורים לנו נשכח את הכל..."

חוץ מזה הכל בסדר

דיווח מש"א על תורנויות "הגשה ופירוק" בקבלת שבת:

"... מהנתונים ניתן לראות כי מספר המשתמטים קרוב ל – . רוב החברים המחוייבים לתורנות, לוקחים בה לחלק, (בדרכים אלו או אחרות...) ולהוציא מיקרים של תקלות ניהוליות, נשמר הסבב והנטל שווה על כל החברים".

"ברמה" 3.5.02

למה קדימה ? ? ! ! / יונתן בן צבי

"על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו" נאמר במקורות.

ואלה הם הדברים שאם יתקיימו, הייתי שוקל לחזור ולתמוך במפלגת העבודה.

1. אילולא התקיימו שני מיפקדי חברים למפלגת העבודה. הראשון, שכונה "מפקד הארגזים", בוטל כמיפקד מושחת, בו המרבה מכולם לפקוד בצורה בלתי חוקית היה היו"ר הנוכחי. במיפקד שני, הטהור יותר, נפתח (ביוזמתו של היו"ר) חלון התפקדות של 72 שעות שרק יודעי חן ידעו על קיומו. היו"ר הנוכחי, כאחד מאלה, הצליח לפקוד כ - 25,000 מתפקדים חדשים, הפעם באופן חוקי, בעוד שהמתמודדים האחרים לא הצליחו להתעשת, והמועד עבר.

2. אילולא יזם היו"ר לאחר הפריימריס השני, בעזרת עושה דברו, מזכיר המפלגה איתן כבל, שתוצאות הפריימריס בקלפיות מקומיות לא יפורסמו אלא בעוד חצי שנה, ורק לאחר איומים בבג"ץ, ולאחר כחודשיים, הסכימו לפרסם את התוצאות המקומיות. חשש היו"ר כי מעשה המחטף של ההתפקדות מחדש של 72 שעות, ישתקף היטב בניתוח תוצאות הפריימריס בקלפיות המקומיים. גם היום קשה לקבל תוצאות אלה, מלבד כל ישוב את התוצאות שהיו אצלו. הרי יש כאן ניסיון להסתיר תוצאות של בחירות – לגנוב תוצאות מידיעת הבוחרים ע"י פרסום רק של התוצאה הכללית, מבלי שניתן לציבור הזדמנות לאמת אותן דרך התוצאות המקומיות.

3. אילולא היו היו"ר החדש, ובעלת בריתו מהשמאל הקנטרני שלי, משדרים התייחסות ברורה אלינו המגזר הקיבוצי, כאל "בעלי רכוש". "בעלי גופים" רחמנא ליצלן. דפוס התייחסות שמועתק מה"קשת המזרחית" ודי לחכימא...

4. אילו היה היו"ר החדש של מפלגת העבודה מסתפק בינתיים בכתר של יו"ר ומעביר את המועמדות לראשות הממשלה למי מהכוורת המצויינת שיש לו. עמי איילון, או אף אהוד ברק, שחזר בזמזום קליל לאחרונה לחיקה של הכוורת...

אילולא נתקיימו שלשת הנגטיבים הנ"ל והיה קורה הרביעי החיובי, כי אז הייתי שוקל לחזור לתמיכה ב"עבודה". אבל אין סיכוי. לא כשהיו"ר הוא עמיר פרץ עם האגו המנופח, איננו מאפשר כלל פתחון פה רציני לכוורת המצויינת שלו ! ! !

התמיכה של אנשים רציניים כמו בוז'י הרצוג , אופיר פינס ומתן וילנאי ביו"ר נשמעת לי כחנופה למלך החדש. קשה לי להסביר לעצמי מה עובר עליהם. כנראה שהצורך לא להפסיד עבור עצמם "מקום טוב באמצע" מעביר אותם על דעתם. וכי כיצד התנגדו בשצף קצף למועמדותו בפריימריס, ויום לאחריהן נתגלו להם לפתע מידותיו התרומיות וכישוריו היוצאים מהכלל כמועמד לראשות ממשלה, או כמועמד הראוי ביותר להיות השותף הראשי בקואליציה שתקום לאחר הבחירות.

תמיכה גורפת ונלהבת זו מעמידה גם כמה סימני שאלה על תיפקודה העתידי של ה"כוורת".

שיקול חיובי לתמוך ב"עבודה" הוא מיקומה של נציגת הקיבוצים אורית נוקד במקום ה – 17 ברשימת ה"עבודה", אין זה מוכיח יחס חם במיוחד לתנועה הקיבוצית של מי שקבע את הסדר ברשימה. מאידך אני בטוח כי מקומה בכנסת מובטח. תמיכתי בקדימה לא תפגע בסיכויה.

אינני מזהה כי היו"ר הפנים, כפי שהפנימו רבים וטובים מה"כוורת" שלו, את עלילותיה ואת זכויותיה של התנועה הקיבוצית בכינון ובקימום מדינת ישראל, מאז ימי ה"ישוב" בתחילת המאה שעברה, מחד. מאידך, יש לי הרגשה קשה כי ה"חוג המקורב" ליו"ר איננו ער לצרכיהם ומצוקותיהם הרציניות של רבים מציבור חברי הקיבוצים, בעיקר ב"קיבוצים המתחדשים". מה שמאפיין את "חוג המקורבים" הזה הוא "איגוד מיקצועיזם", שיש לו מקום בפוליטיקה הישראלית. התנועה הקיבוצית לא תמצא בו סעד לקשייה ולצרותיה.

ואם לא תמיכה בעבודה – אז במי לתמוך ? ? ?

כאן מצטיירת אלטרנטיבה שמעולם, כחברי מפלגת העבודה, עוד לא הייתה לנו.

קדימה היא תקווה וסיכוי. הגם שהיא תקווה וסיכוי שעדיין לא הוכיחו את עצמם, אבל עדיין גם לא הכזיבו. (אקט ההתנתקות של שרון הוא אולי רמז שהסיכוי קיים). על מה נחיה אם לא על סיכויים ועל תקוות.

יאמר מי שיאמר כי הרי שרון כבר לצערנו לא ! זה נכון. אבל שום מפלגה איננה מחוייבת לדרכו המדינית ביטחונית של שרון יותר מקדימה. קדימה מבטאת קונצנזוס לדרך זו יותר מכל גוף פוליטי אחר, נכון לעכשיו.

העובדה כי גם לאחר החלשות מה של קדימה, היא מרכזת (בסקרים) כ – 30% מפוטנציאל המצביעים שכבר החליטו במי יתמכו מצביעה על כך שזו תמיכה סולידית של רוב גדול בעם השוכן במדינת ישראל.

קדימה, לכשתזכה בניצחון בבחירות, לא תרצה, וגם לא תוכל, להתנתק מדרכו של שרון.

זאת, למרות שבשורותיה של קדימה מסתופפים כיום רבים שלא יהיה לנו קל לחיות אתם בגוף פוליטי אחד. די להזכיר את צחי הנגבי ואחרים מהכיוון הפוליטי – ביטחוני. או שמות כמו רוחמה אברהם מהכיוון האינטלקטואלי כדאיניקי.

אני בטוח שעם התבססות קדימה בשלטון יתגברו בה המגמות שהציב שרון באקט ההתנתקות. כי לשם ובשם זה יטילו ה"בוחרים" את הפתקים לקלפי. הם יצטרכו, רוצים או לא רוצים, לתת יד לפירעון השטר הזה. יש סימנים טובים כי אולמרט, (ש-נכון, הוא לא שרון. ועדיין לא הראה ולא הספיק לרכוש כשרון את האמון ביכולותיו), הולך בדרכו הפוליטית ביטחונית של שרון. אין לו, אולי למזלנו, היסטוריה של שחיתות, כפי שכן הייתה בסביבותיו של שרון, יבדל לחיים.

ובאשר למשנה החברתית כלכלית. לא לרבים ידוע כי יש כבר לקדימה מצע רישמי, כתוב וחתום ואף מפורסם (לא כולנו הגענו עדיין לראותו).

את המצע כתב ד"ר דני בן דוד, כלכלן מאוניברסיטת תל אביב. המצע מצביע על המגמות השליליות המתרחשות בישראל מאז שנות ה – 70,בתחום התגברות העוני, האבטלה והפערים החברתיים. המצע גם מציין כיצד בדעתה של קדימה לטפל בהם, ולא בשיטות ה"זבנג וגמרנו" של ביבי, שהבטיח לחסל את העוני תוך שלש שנים. גם לא בהנחתת "שכר מינימום", מרכבת האש של היו"ר, אלא בצעדים מחושבים ואולי לא כל כך מהירים כפי שהיינו רוצים, אבל בדרך מתקבלת על הדעת ובכיוון של כלכלה יתר "רוחה" מבלי לוותר על צמיחה ועל ביטחון.

אני מקווה כי תהייה לנו הזדמנות לשמוע על תחום זה של המצע של קדימה מפי דר' דני בן דוד, שמשנתו הכלכלית – חברתית אומצה כחלק אינטגראלי במצעה הרשמי הכתוב כבר של קדימה.

בכדי להביא את כל אלו בפני החברים ברמת יוחנן, אנו נקיים כאן מספר פגישות. .

ממשרד רכב / קרן שחר

בשנה וארבעה חודשים שאני במשרד רכב, לא העליתי כלום על הכתב ונראה לי שראוי לשתף את הציבור בכמה עניינים שהצטברו. וכהרגלי אדבר בצורה ישירה:

1. "למה את לא עונה לי במשרד" המשפט הזה חוזר על עצמו כמה פעמים ביום, בטון עצבני ובטון קצת פחות. התשובה מתחלקת ל- 3:

א) העבודה שלי איננה רק סידור רכב. היא כוללת טיפולים בקרלוגים, חיובים וזיכויים של חברים, דו"חות תנועה וחנייה, נסיעות למוסכים, שטיפות רכבים, דו"חות נסיעה שונים, בירורים, וניסיון לטפל באדיבות ובסבלנות בחברים. להזכירכם, יש מאות נהגים ובכל שנה נוספים חדשים.

ב) הטלפון והפלאפון שלי מצלצלים בלי הפסקה. ניחנתי בחוסר מסוּגלוּת לדבר עם לקוח בטלפון, ושלושה לקוחות במשרד.

ג) הטלפון במשרד פועל בשיטת מרכזיה, לכן כשאני מדברת עם חבר אחד, ובו בזמן מתקשר חבר שני, הצליל יהיה פנוי. כאילו הטלפון פנוי, אבל בעצם הוא תפוס. להזכירכם שוב: יש לי שתי תיבות קוליות:

9242 – הזמנת רכבים ושינויי זמנים.

9231 – הזמנות מעכשיו לעכשיו ותקלות.

33-231 – פלאפון לבעיות דחופות ולמקרי חירום. בהודעה הקולית שלו נאמר בפירוש לא להשאיר בו הזמנות לרכבים. ועדיין יש כאלה שמתעקשים להזמין בו. ההזמנות האלה נמחקות בלי לחשוב פעמיים.

לסיכום - אם אני לא עונה תשאירו הודעה ואחזור אליכם די מהר, לא יצאתי לשופינג.

2. ניקיון המכוניות: מדי יום פונים אלי בתלונות, הערות והצעות.

חנה ואני משתדלות לשטוף לפחות שלוש מכוניות ביום, תלוי בעומס העבודה שלנו ותלוי בזמינות המכוניות. צי הרכב שלנו גדול ואת כולן צריך לשטוף. מעבר לשטיפה יש לי תפקידים נוספים, וכך גם לחנה. חברים שלא מרוצים מוזמנים להתנדב לעזור בשטיפות. שטיפה לוקחת בין שעה לשעה וחצי, תלוי באורך התור. אין באפשרותנו לשטוף כל מכונית שנוסעים בה – צר לי. אני נוסעת באותן מכוניות כמוכם. רכב נשטף בממוצע פעם בשלושה שבועות.

הלחץ עלי עצום, ובכל זאת אני נוטה לחשוב, בצורה לא אובייקטיבית, שהשירות טוב פלוס. השירות כולל לצערי גם טלפונים בערב הביתה ובסופי שבוע. מי שיכול למלא את התפקיד בצורה טובה יותר מוזמן לפנות למש"א ויבוא על הברכה ואיחולי ההצלחה.

בתקווה ליותר סבלנות, הבנה והפנמה..

שמירה על ציוד תרבות / דניאל פרי

ועדת תרבות פועלת על מנת שיהיה לנו ציוד טוב ותקין לאירועי התרבות. הנהלת הקהילה משקיעה בכל שנה סכומים גדולים כדי לחדשו ואף ולהוסיף. חברים שלוקחים לשימושם הפרטי ציוד זה, מתבקשים לשמור עליו.

החזרתו המיידית עם גמר השימוש, תעזור לנו בשמירה עליו, על תקינותו, ותמנע את העלמותו. חברים! אנא פעלו בהתאם. .

עוּוצו עצה ותופר... / ירמיהו

אז, כמו היום, לא הבנתי, ואני עדיין לא מבין מה היה הקטע שלנו עם היועצת. למי זה היה נחוץ, למי זה היה חסר, את מי הוא בא לרצות, איזה בעיות סבוכות זה בא להתיר, מה חידשה לנו היועצת על עצמנו, שלא ידענו עוד קודם. איזה "כוכבים" חדשים נולדו משיחותיה עם מרואייניה, ומה זה הוסיף חוץ מהרגעת המצפון המימסדי: " הנה תראו, בכל זאת אנחנו עושים משהו כדי להזיז את העגלה התקועה".

מוזר, מאוד מוזר בעיני, אמנם, זה מקובל היום, בעיקר במשקים המופרטים, ל"תמוך" ב"יועצים חיצוניים", ו"מומחים" אחרים, כשאין מוצא אחר. אבל למה אצלנו?

עכשיו נותרנו להתמודד עם "העצות" שלה, שהרי מאליו מובן: "שלא יעלה על הדעת" להתעלם מהן. גם אם השכל הישר אומר אחרת...

מהבחינה הזו אני מבין שאחרתי, הרכבת כבר יצאה לדרך...

וזה נכון, את הנעשה אין להשיב. השיחה כבר דנה וטרה ושקלה והחליטה מה שהחליטה: אחרי רבים להטות... פריימריז פתוחים, כולם בוחרים את כולם, עוד ועדה, עוד בלגן, עוד ישיבות, עוד דיבורים, עוד ויכוחים, וקפה, ועשן ופיהוקים. ובלשון אחרת, למשוך זמן, לנסוע פול גאז בניוטראל. מהלך סרק באותו השביל הפתלתל והמסובך שעברנו עד עתה, כדי להגיע אל אותו המקום ממנו יצאנו.

ומה הועילו חכמים בתקנתם?

היועצת כבודה במקומה מונח, היא מקצועית ועושה את מלאכתה נאמנה, דהיינו, מה שביקשו ממנה, בכלים שעמדו לרשותה.

כשאני מנסה להסביר לעצמי על מה ולמה הסתבכנו איתה, אני אומר: אולי רצינו עוד נקודת הסתכלות על התנהלותנו עד כה. אולי אדם זר, שלא נמצא יום יום בתוך הקלחת הרותחת שלנו, יוכל להבחין ב"קילקולים", או להבדיל, בנקודות האור שאנחנו, מהמקום שבו אנחנו נמצאים, לא מסוגלים לראות.

על פי התוצאות, זה בספק רב.

קשה לדעת היום בבירור מהו הלך הרוחות ברמת יוחנן, מה חלקם של המרוצים במה שיש, של הבלתי מרוצים, של אלה המעוניינים בהאצת תהליכי ההפרטה המקובלת, של אלה השואפים להפרטה רדיקאלית עד כדי שכר דיפרנציאלי, של אלה שחיים פה מתוך נוחיות, ושל אלה החיים פה מתוך בחירה. מאחר והתהליך שעובר על רוב הקיבוצים, מתרחש גם אצלנו, לאט לאט ובמינונים נכונים (לדעתי), אני מאמין שעדיין ל"מרוצים" יש רוב. (או להיפך, למי שאמור להרוויח, ובגדול, על חשבון האחרים מהשינוי, עדיין אין רוב).

כפי שציינתי, אין לי מושג עם מי היא דיברה ולכן אולי אני טועה, אבל משום מה, נדמה לי שלפחות חלק מהחברים שנפגשו איתה, אולי גם חלק מממלאי תפקידים, העבירו לה מסר ברור באשר לחוסר הנחת של הציבור מהמימסד. המסר הזה, לטעמי הוא שגוי, אך "נקלט" היטב, והוא בא לביטוי ב"הבחנותיה" המלומדות.

אני אחד מאלה שיש להם אמון במימסד, אבל... לא בכל עניין, לא בכל דבר. לא בעיניים עצומות.

אי יכולתנו ליצור את הכלים המתאימים לבקרה מקצועית ובלתי תלויה של המערכת, מאיים, וזה חלק מהבעיה. כבר היו דברים מעולם בקיבוצים אחרים. אנחנו לא מחוסנים.

יחד עם זאת אומרים לי, ואין לי סיבה לפקפק בכך, שיש בין ממלאי התפקידים תחושה של "אנטי" ציבורי, וזה בא לביטוי בעיקר בהצבעות הנגד שהתרבו לאחרונה, על כל הצעה או החלטה שמקורה כאילו בהנהלות. בעיני זו שטות מוחלטת.

שהרי מטבע הדברים המימסד הוא זה שמבצע, או מוביל החלטות, אלה האנשים ש"עושים" .

מי שעושה, לפעמים יוצא לו טוב, ולפעמים לא כל כך. לפעמים אני מסכים למעשיו, ולפעמים זה בניגוד לדעתי, לפעמים זה לא מספיק נחוש, או לא בקצב הרצוי. ומה לעשות? לפעמים הוא גם שוגה, גם זה מותר. כל זמן שהעשייה היא בתום לב, אין לי בעיה עם השגיאות.

לכן, הסכמת הציבור אינה מונחת בכיסו של אף אחד, היא איננה מובנת מאליה. זאת אומרת, שאם הציבור אומר את דברו וזה לא מוצא חן בעיני מישהו, אין פירוש הדבר שלילה טוטאלית.

רוב רובו של הציבור, הוא לא בר החלפה, לא עיוור ולא טיפש. הוא לא עוסק בכריתת הענפים עליהם הוא יושב, והוא לא רואה במימסד גוף "חורש מזימות...".

הציבור הזה מוּדע למצבו הכלכלי, לקרנות, לביטחונות, לרווחה, לתרבות, ולאותו זיק בעיניים, שבהרבה משקים כבה זה מכבר.

אני מתרשם שהיחס להצבעות בקלפי הוא ענייני לחלוטין. ה"נגד" האוטומטי הוא נחלתם של בודדים. הסיבה למפולת בהצבעות מסויימות נמצאת במקום אחר. בואו לא נלקה את עצמנו סתם, אין לכך כל סיבה.

כחבר שלא מתמצא במערכת הכלכלית, אני שואל את עצמי למה בכל זאת אנחנו "תקועים" כל כך הרבה זמן. ואני יכול להעלות על דעתי שלוש אפשרויות: האחת, שההִתנהלות הנוכחית, גם אם היא איננה על פי הספר, היא סבירה ואולי גם טובה, זאת אומרת שהטיפול בכספים מניח את הדעת. השנייה, שיש למישהו עניין למשוך את המצב הזה כמות שהוא. והשלישית היא שאולי חלוקת העבודה בין ממלאי התפקידים, כבר לא עונה על הצרכים ויש מקום לשינוי פונקציונאלי.

כך או כך, אם עדיין אפשר לעצור את הרכבת, אני רוצה להציע מהלך פשוט "עוקף יועצת". מהלך שיכול לחסוך הרבה זמן, עצבים, עלבונות, בחירות, ועדות, ויכוחים קפה ועשן, ומשיכת העניין עד אין קץ.

ידוע לי לפחות על שם אחד שיש לזרז את הטיפול בקבלתו לחברות ללא עיכובים, ולהציע לו תיק כלכלי בשם זה או בשם אחר. נראה לי שלא תהיה בעיה להתאחד סביבו ולגמור עם הפארסה המתמשכת. ובבניין הארץ ננוחם..

השיבה הביתה

המסע הארוך שלנו, תרתי משמע, הסתיים סוף סוף ובהצלחה. אנחנו מאושרים לחזור הביתה וליהנות מסתם ימים של שגרה. לכולכם, ששמרתם אתנו על קשר במהלך החודשים האחרונים,
שהתעניינתם בשלומנו, ושקיוויתם לראות אותנו שבים הביתה בריאים - שאו ברכה ותודה.

עזרתכם אפשרה לנו להגשים את משאלתנו ותקוותנו לחיים טובים יותר, ועל כך אין די מילים בפינו להודות. יהי רצון שתבורכו ברוב נחת ובבריאות איתנה, וכל שתבקשו לו יהי.

תודה, אמיתי גילי ואור טלמון..

לכבוד היחלשות החורף ובכלל / רותה היוז

החצר בהליך התחדשות מואץ. בחזית כל המוסדות עדיין מתרוצצים לכלוכי החורף ושל כל השנה. מוסדות וענפי החצר, בתי ילדים, משרד בניין, מוסך +מסגריה, מחסן כללי ונגריה, רפת, בית מוסדות, מחסן בגדים, מכבסה, פאב, חדר האוכל, מטבח, בניין מזכירות, הנה"ח מכל הסוגים, הנהלה כלכלית, מרפאות וכל מי ששכחנו, כולכם אנא שנסו מותניים, ריכשו מטאטא רחוב קשה וחזק ונקו את הכניסות, למען הניקיון הכללי ויפיוף החצר כולה. כולנו נחוש רמת תחזוקה נאותה יותר..

תרומה / צוות המרכולית

תנובה חלב מציבה לכל קיבוץ יעדי קנייה של מוצרי חלב. לפני מספר שבועות התבשרנו שאמנם המרכולית שלנו עומדת ביעדים. לכן, קיבלנו כשי זוג אופניים. החלטנו לתרום אותם לילד נזקק שלא שפר עליו מזלו בהתייעצות עם נירית ספיח . ועל כך קיבלנו תעודת הוקרה.

מתוך התעודה: ברצוני להודות לכם על תרומת האופניים. אין זה ברור כלל כי ביום יום אליו אנו כה מורגלים, ניתן לעצור ולחשוב על האחר שאין לו את המובן מאליו הזה. בתרומתכם שימחתם נער, אשר זו עבורו הפעם הראשונה בחייו בה זכה לקבל מתנה כה נפלאה. חדשה אך ורק בשבילו. החיוך על פניו, ההתרגשות ומילותיו: "זה בשבילי"??... אומרים הכל

תבורכו על תרומתכם. בברכה, נרית ספיח, מדריכה וראש צוות מטב אומנה עפולה.

"ברמה", עלון שבועי למידע, קיבוץ רמת יוחנן. שנת ה - 75

מס. 1504, י' באדר תשס"ו 10.3.06