"ברמה",עלון
שבועי למידע, קיבוץ רמת יוחנן. שנת ה - 75
מס. 1501, י"ט בשבט תשס"ו 17.2.06
אהרון דוד גורדון נולד בכפר בדרום פודוליה
(רוסיה). ילד חלש בגופו. עד גיל שבע לא לימדוהו קרוא וכתוב. אחרי כן הביאו לו
הוריו מורים מיוחדים שלימדוהו בכפר.
בן 17 מתעוררת בו תשוקה ללמוד שפות זרות. הוא לומד
רוסית, גרמנית וצרפתית ,קורא ספרים במקצועות שונים ומשלים את השכלתו הכללית בכוחות
עצמו.
לאחר נישואיו, מקבל משרת פקיד באחוזת אחד הברונים
ועובד שם 23 שנים. את זמנו הפנוי הוא מקדיש לפעילות חינוכית בקרב הנוער בעיירה, מתאמץ
לעשות את השפה העברית לשפת הדיבור בין בני הנעורים ומצליח.
ב - 1903 נמכרת האחוזה והוא נשאר מחוסר עבודה.
לאחר התלבטויות הוא מחליט לעלות לארץ ישראל, להתחיל פרק חדש בחייו.
בחורף - 1904 מגיע לארץ, והוא בן 48.
א.ד. גורדון מחליט להיות פועל חקלאי - עובד אדמה. על
אף גילו המתקדם ומבנה גופו העדין, הוא דבק בעקשנות בהחלטה זו 18 שנה, עד יומו האחרון.
גורדון מאמין שהתחייה הלאומית, ותחיית האדם צריכות
להתחיל מעבודה גופנית, בייחוד מעבודת האדמה. הוא "נאה דורש ונאה מקיים".
השפעתו על הפועלים בארץ ועל בני נוער בחו"ל רבה. דרך חייו ותורתו מאומצים על
ידי רבים.
בסוף – 1913
הוא מגיע לדגניה, אולם נוהג ללכת למקומות שונים בארץ שבהם עובדות קבוצות
פועלים, לשהות במחיצתם ולעבוד איתם זמן מה. הוא אב רוחני לצעירים - מעורר, מסביר
ומעודד. כל מילה שלו נבלעת ברחשי תודה; דבריו ומעשיו הופכים לתורת חיים.
בדגניה מקצים לו פינה, שולחן, כיסא ומנורה, כדי
שיוכל להעלות על הכתב את רעיונותיו ואת מחשבותיו. אולם רק בשנת - 1919 הוא עושה
אותה לביתו וגם יעל בתו מצטרפת אליו.
א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בגרון והוא בן 66, בכ"ד בשבט תרפ"ב- 1922.
תנועת "גורדוניה"
תנועת-נוער ציונית חלוצית על שמו של
א.גורדון. הוקמה בראשית שנות השלושים, בגליציה, ביוזמתו של פנחס לבון (לוביאניקר).
התנועה שאפה להגשמה בארץ ישראל, ע"י הקמת קבוצות בהתיישבות, שהמודל שלהן היתה
דגניה, ותורת גורדון. נוער הגימנסיות היווה את השלד הארגוני של התנועה, שעשתה
מאמצים לכבוש את כלל הנוער הציוני. ראשוני גורדוניה עלו ארצה ב-1930, וגאלו את
חולדה מחורבותיה. הם היוו גורם רעיוני מרכזי בחבר הקבוצות.
עם פירוק "צריף גורדוניה" / יעקב יניב
סוף סוף הוחל השבוע בפירוק צריף "גורדוניה", העומד
במרכז בנייני הבטון והגינות, במרכז שטח המגורים. צריף זה יש לו היסטוריה ארוכה,
ושנותיו כמעט כשנות קיום רמת יוחנן. ואלה תולדות הצריף הזה:
בעלותנו על הקרקע בקיץ תרצ"ב, הקימונו את הצריפים שהבאנו
מגניגר. הם התרכזו במרכז השטח של הגבעה, במקום שכיום עומד חדר האוכל של חברת ילדים
וה"דשא הגדול" (כך נקרא הדשא שבין חדר האוכל ובתי הרכבת), על יד חדר
האוכל. השטח כולו היה זרוע אבנים, ומסביב לארבעת הצריפים שהקימונו היה רק שממה,
קוצים, אבנים ודרדרים. עבודתנו העיקרית הייתה בחוץ: הנטיעה ביער, בנייה במפרץ
וכו'. רק מספר קטן של חברים עסק במשק-עזר: פלחה, פרות אחדות והתחלת גן ירק.
כעבור שנה לעלייתנו פנתה אלינו מזכירות חבר הקבוצות, שנקצה על
ידנו שטח קרקע לקבוצת עולים מרומניה. קבוצה זו, קבוצת "גורדוניה"
מרומניה, תפקידה היה לכבוש עבודה בחיפה. מסרנו להם שטח אבנים מחוץ
ל"מחנה" שלנו, ושם הקימו צריף גדול שהוקם במדרון הגבעה שלנו. חברי
הקבוצה היו נוער צעיר ועליז ועבדו בחיפה והסביבה. אבל היות והתחבורה לא הייתה
מסודרת, ובמשק שלנו לא היה להם מה לעשות, לא היה הגיון להשארותם במקום וכעבור מספר
חודשים הם עברו לחדרה (אלה הם ראשוני קבוצת מסדה בעמק הירדן).
הצריף נקנה על ידינו ושימש במשך השנים תחנת מעבר לחברים,
מועמדים, הכשרות וזמניים.
הצריף נבנה בשנת תרצ"ג 1933 ועמד, איפוא, על תילו 26 שנה.
במשך שנים אלו הצטרפה תנועת "גורדוניה" לחבר הקבוצות וחדלה להתקיים
כתנועת נוער בשם זה.
יתכן, כי הצריף לבדו נשא את שם התנועה עד עתה. ויתכן, כי זהו
הצריף הוותיק ביותר ששימש קבוצת עלייה שהתיישבה על יד קבוצה בהתיישבות.
(מתוך "ברמה" מס. 287 13.3.1959)
שן, שן צריף ישן / ירמיהו
אִם עוֹד עוֹמֵד הַצְרִיף הַיָשָׁן,
אִם עוֹד יֵשׁ מְטָפֵּס עַל הַקִיר.
אור צָהוב שֶׁל עָשָׁשִׁית וְעָשָׁן,
וְהַתְרִיס חורֵק פַה דִיֵאז עַל הַצִיר...
חיים חפר.
באחד הציורים של יצחק כתר, נראה צריף ישן, עלוב למראה, מכוסה גג
רעפים. כך נראו בזמנו כל ה"ליפטים", (צריפים קטנטנים לבודד או משפחה), וכמוהם,
חלק מהצריפים הגדולים שהיו בזמנו נוף ילדותנו. מבחוץ צופו קירותיהם ביריעות נייר אספלט
שחור, מה שאמור היה להגן עליהם בפני פגעי הטבע. הציפוי המכוער הזה, שהוצמד לקירות בעזרת
פְּלָפוֹנִים מעץ, על פי רוב היה נמס בחום הקיץ והיה מסריח ודביק. עם הזמן הוא גם נקרע,
והשאיר חלקי קיר חשופים. אם זה עזר נגד אותם פגעי מזג אוויר, או לא, יודעים רק אלה
שזכו להתגורר בו.
לא ברור אם הייתה זו העין של יצחק שלקתה בחוסר שיווי משקל, או
שבאמת זה היה כך, אבל, אפילו בציור אפשר להבחין שהקירות ניצבים לקרקע בזווית מוזרה
משהו.
הסיפורים על חולדות ופישפשים ושאר מיני מזיקים, שהתרוצצו חופשי
מתחת לרצפה ומעליה, עברו מפה לאוזן. כמו כן, הדיירים לא היו צריכים להיות חדי שמיעה
במיוחד, כדי לשמוע דרך הקירות הדקיקים, את הדי המעשים שנעשו ב"צנעה",
בינו לבינה בלילות.
אין לי מושג למה דווקא הצריף הזה "הרשים" את יצחק
כתר, ו"זכה" להיות מונצח בציור שלו. על כל פנים הצריף המיוחד הזה, שנודע
בכינויו "צריף גורדוניה", היה "שם-דבר" למשהו שכבר אז, לפני
למעלה מחמישה עשורים ויותר, נחשב אמנם לקורת גג, אך לא בטוח שהיה עומד היום
בסטנדרט של "דירות תמר".
ה"חידוש" העיקרי, כך מספר עזרא רון, התבטא בעובדה שהייתה בו מקלחת אחת. את
המקלחת הזו בנה אֶדֶק (אח של פרֶדֶק – דן גלעד). עד כמה שידוע היא הייתה
"פריצת גדר" מוסרית, שסיפקה למורי הנבוכים של הדור, חומר לענות בו. סביר
גם שהייתה סעיף חשוב על סדר יומה של ה"שיחה" ז"ל, ויחד עם
ה"אסון של דוד כהנא" הביאה אותנו עד הלום, אל סף ההפרטות והשינויים
ר"ל.
בית-שימוש ציבורי, אחד מתוך שלושה שהיו במשק, עמד לצידו של צריף
"גורדוניה" ממערב. זה היה בית השימוש שכונה "הלבן", מה שייחד
אותו מבית השימוש שעמד ליד הווי ומועד וכונה: "האדום". השלישי היה מעבר
לכביש הכניסה לקיבוץ, על יד ביתן ה"הספקה הקטנה" של חיה חן. כל אלה, יחד
עם ה"מקלחת הציבורית" המיתולוגית, שימשו את התושבים שלא זכו לפרטיות
בורגנית כמו אֶדֶק. למורמים מעם שגרו ב"שכונת-המיליונרים" ובנותיה, כבר
היו אז שירותים משותפים לשלוש משפחות.
כך, שאפשר בהחלט לציין בסיפוק והנאה, שבעיות בהשוואת תנאי
הדיור הקיבוצי, לא התחילו בשכונת ה"תאנה".
כשהייתי ילד בגן "הישן", הגן של רינה, בלה, והודיה, הצריף
הנ"ל היה בשיא תפארתו. כשהיינו יוצאים לשחק ברחבה שלפני הגן, (היום תלתון
"שחר"), מולנו בדיוק פרח שדה הגלדיולות הצבעוני של סטפקה ופרידקה. מצפון
נשקף לו, במרחק מה, צריף "גורדוניה".
לגבי הוא היה ה"חדר" של חנה ואלקנה, ההורים של אמציה,
שאיתו הייתי באותו חדר בגן. שם, ב"דירה" הדרומית "הגדולה" גרה
לה משפחת מנדלברג (אח"כ כרמון) לא מעט זמן. יודעי ח"ן יודעים לספר שכאשר
חברי הקיבוץ המגוייסים לצבא הבריטי, נחו מהמלחמות והגיעו לחופשה הביתה, שיכנו אותם
בצריף הזה.
שם כנראה "פרח הרומן" לבית מנדלברג-כרמון וההמשך ידוע...
מאחורי הצריף צפונה השתרעו גבעות חשופות, שדרת התאנים והכרם. כמו
שאומרים היום, "סוף הדרך". הצריף גבל, פחות או יותר, עם גדר הקיבוץ.
יותר מאוחר התחילו לבנות שם את "בתי סולל בונה",
אותם בתים שבהם השירותים היו משותפים "רק" לשתי משפחות, והמדרגות
ה"מודרניות" שניבנו ללא חיבור ממשי לבית, לפעמים "הלכו לטייל"
הרחק מהבית.
מאז ומעולם הכרנו את הצריף הזה בשם "צריף גורדוניה".
למה? ככה!
על שם מי, על שם מה, לא חקרנו ולא שאלנו מה פירוש השם המוזר
הזה, ואיש מעולם לא טרח להסביר לנו. קיבלנו את זה כמובן מאליו. כמו שהיה ברור
לגמרי שחם בקיץ וקר בחורף, או, שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, היה ברור לכולם לְמה
מתכוונים כשאומרים: אני הולך ל"חדר", או כשאומרים: אני הולך ל"צריף
גורדוניה", או ל"בית הדקלים", או ל"בית הקקטוסים", או
ל"בית השחור".
ידידי עזרא אומר עד היום, כשהוא הולך לנוח בצהריים: אני הולך
ל"חדר".
ה"חדר" כבר מזמן עומד בסטנדרטים אחרים, אבל למי זה
איכפת.
אז מה פתאום נזכרנו בצריף הזה? הו!
בהזדמנות חגיגית זו שא.ד. גורדון הלך לעולמו בדיוק השבוע לפני
84 שנה,
ראינו לנכון להזכיר נשכחות. לצלול אל נבכי הזיכרונות והסיפורים שמלווים אותנו כבר
75 שנה, ונחרטו בתודעה הקיבוצית של בני רמת יוחנן לדורותיהם כ"סיפורי
המקום".
אם הם היו מציאות או חלום, אמת או אגדה, זה כבר באמת לא חשוב, וגם לא משנה.
לשמחתנו יש עימנו כאלה שעדיין זוכרים.
ביקשנו כמה מבוגרי "צריף גורדוניה" לשתף אותנו
בחוויות של הימים ההם, הימים האחרים, הימים שעליהם אומר נחמן בראיון: "כשבאנו
להיקלט האווירה הייתה כל כך שונה מהיום..." ומוסיף: "קיבלנו הכל
בהבנה".
וזה בעצם מסביר את הכל.
אבא נטע שם עץ צפצפה...
אמציה זוכר:
כמו שירמי תיאר, הורי זכו לגור בחדר הדרומי, שהיה גדול
במיוחד ביחס לחדרים האחרים. למי שזוכר את עץ הצפצפה הגדול שהיה שם, עץ שנכרת לפני
כמה שנים, אוסיף עידכון: אבא, הוא שנטע אותו כחתיכת ענף שהביא מהשדה. זה גם מופיע
בציור של יצחק כתר. עוד זכור לי שלא הייתה לנו מדרכה אמיתית, אלא משהו שבין אספלט
לאדמה לבנה. רק לפני ה"חדר" היה משטח קטן של חצץ שמטרתו הייתה למנוע
הכנסת ליכלוך פנימה. בחורף, כמובן, באנו במגפיים, אותם היינו חולצים עם
ה"מחלץ" שהיה עשוי מעץ. שוב, עברו המון שנים וכילדים רוב החוויות הם מ"בית
הילדים" דווקא, ולא מ"החדר". כך שלא נשארו הרבה זיכרונות.
שומו שמיים ... רכוש פרטי!
מספרת רינה (אחותה של צפרירה) -
זה היה צריף מאורך,מצופה ביריעות אספלט , נדמה לי
, שחור. מחולק לחדרים קטנים, חדר אחד לכל זוג. אני, שהייתי גננת במקום (ירמיהו היה
בין היתר אחד מילדי הגן שלי), קבלתי את החדר הקטנטן ביותר שהיה בצריף, שגבל בביתן
זעיר ששימש לשירותים, ומאחוריו גדר הגבול של המשק. אגב, אחרי שהרסו את הצריף, שמו
מוט הנצחה ועליו היה כתוב: "פה הייתה גדר המשק". נדמה לי שהכתובת הזאת
כבר איננה. כשקבלתי את הכוך הזה, שרוחבו היה כאורך מיטת סוכנות רגילה, ואורכו קצת
יותר גדול מרוחבו ,הייתי המאושרת בחברה- זכיתי בתוספת מיוחדת שלא הייתה לשום חבר, מקלחת!
מקלחת אמיתית מלוחות עץ, שהוקמה על ידי אחד החברים שגר שם לפני. שומו שמיים ...
רכוש פרטי! איזה לוקסוס! שיא הבורגנות!
לימים, כשהצריף היתפנה, החברים הועברו לאט
לאט לבתי אבן, נשאר לאורכו של הכוך שלי חדר שכן שגודלו היה כפליים משלי. אז כבר
הייתי נשואה והמקום הצר שלי לשניים כבר
היה בלתי נסבל. לא אשכח את הרגע שבו שכבנו שנינו אני ויוחנן על המטה הצרה, כשרגלינו
מורמות על הקיר המשותף לחדר הפנוי ובבעיטה אחת של שנינו מוטטנו את הקיר שחצץ בין
שני הכוכים, זה היה הלוקסוס שבלוקסוס.
"אולם" ענק ועוד- עם מקלחת!!!
רק צרה אחת הייתה שם. לילה ,לילה היו יוצאות
חולדות ענקיות, שמקום מחבואן כנראה נהרס. הן היו משתוללות בחדר הגדול, ואנחנו רדפנו
והיכינו בהן. היו ימים.
מעבר לקיר שמענו כל מילה...
זוהר לקח זוכרת
בצריף "גורדוניה" היו 12 חדרים מכל צורה וגודל
אפשריים. מחדר אחד קטן עד חדרים גדולים.
אמא שלי עוד גרה בו, היו בו רק מיטה ושרפרף, והיה עוד חדרון קטן, שבשלב כלשהו,
אלקנה כרמון עשה ממנו חדר לפיתוח תמונות. מצד צפון היו חדרים קצת יותר גדולים,
וגרו שם דן ושלומית גלעד, שושקה ונחמן, משפחת גולן ועוד.
בשנת 1949, כשהיינו בכיתה י"ב, גרנו שם כמה בנות בחדר
האמצעי, שהיה קצת יותר גדול. בחדר הדרומי, שהיה חדר עוד יותר גדול, גרו שלוש בנות
שאני לא יודעת בדיוק מה היה הסטאטוס שלהן. אני זוכרת שביום שלישי הקדוש, היום של
הקרנת סרט, בלילה אחרי הסרט, הן היו מתחילות לשוחח ולנתח את מה שראו ולתת כל מיני
פירושים, משהו בסגנון המערכון של שייקה אופיר על שייקספיר, רק שאצלן זה היה מאוד
ברצינות. אנחנו, מעבר לקיר הדקיק, שמענו כל מילה והתגלגלנו מצחוק, אבל בשקט כדי שהן
לא תשמענה.
השירותים היו בהמשך המדרכה מצפון, בית שימוש ציבורי ששימש את כל
האיזור. כשאדק (אליהו) גלעד גר שם בחדר הצפוני, הוא בנה לעצמו מקלחת בתוך החדר שלו,
וזה היה סיפור. יהודה מסינגר הביא לנו את זה כדוגמא לאיזה יוזמות מביאה העצלות,
כשלא רוצים ללכת למקלחת המשותפת. אדק היה אדם מאוד יצירתי, בעל יכולות, אבל
אינדיבידואליסט... המקלחת הייתה רק לעצמו.
בדרך כלל לא גרו בצריף הזה הרבה זמן. הוא היה תחנת מעבר בין
לבין. אנחנו למשל, גרנו שם רק כמה חודשים. בהתקפה על רמת יוחנן נקטעו הלימודים
שלנו בכיתה י"א. אחרי זה לא למדנו, רק עבדנו, עד אוגוסט 49'. כשיצאנו
לי"ב המקובצת יצאנו משם, ויותר כמובן לא חזרנו.
החברים מאוד קינאו בנו...
שושקה ונחמן מעלים זיכרונות.
נחמן: באנו לרמת יוחנן ב- 1954 עם רוח חלוצית, באנו ורצינו
מאוד להיקלט. קיבלנו את הדברים בהבנה. את רמי בן השנתיים "מסרנו" לבית
ילדים. לא היה קל, אמרנו: אם להיקלט אז להיקלט. רמת החיים שלנו בבית שממנו באנו לא
הייתה הרבה יותר גבוהה, וגם ההורים שלנו גרו אז בצריף.
המזכיר היה אז אפרים רייזנר והוא לקח אותנו ונתן לנו את החדר
הכי טוב מצד דרום. דבר ראשון שאני זוכר זה המכה בראש שחטפנו כשרצינו להיכנס. הדלת
הייתה מאוד נמוכה וכשנכנסים פנימה הייתה מדרגה כלפי מטה, זאת אומרת שהיה צריך
להתכופף בשביל להיכנס. עד שלמדנו את זה, הסתובבנו עם הרבה "סימנים"
במצח. בכל חדר הייתה תוספת קטנטנה כזו, מין "בּוּלקָלֶה" שהדיירים הוסיפו. אני לא
כל כך זוכר מי היו השכנים, על כל פנים, גם הם היו "פליטים" ונקלטים כמונו. למדנו להכיר אותם בצעקות, כמו בבית סוהר,
דרך הקירות שהיו עשויים שכבה דקה מאוד.
רוחב החדר היה 3 מטר ואורך 4-5 מטר, די גדול. לא היו שירותים
ולא מים. היתרון שהיה לנו במקום הזה היה שבית השימוש הציבורי היה לא רחוק בחוץ. כולם
קינאו בנו על הקירבה הזו. בחוץ היה ברז מים רגיל לרחוץ כלים וכו'. אני סידרתי כיור.
שושקה: אני נורא פחדתי מהרגע שההורים שלנו יבואו לבקר, ויראו
איך אנחנו גרים, כי זה היה נראה לנו כמו לפני 2000 שנה, תנאים כאלה נוראים. בתוך
החדר סידרנו מאוד יפה. צבענו את הרצפה באדום, חצי מהחדר עשינו מעין חדר שינה, המחיצה
הייתה מארון, בצד השני היה "הסלון", שולחן קטן וכסאות. החדר בפנים היה
נראה פחות או יותר בסדר, אבל אם הסתכלו על הצריף מבחוץ, הוא נראה כמו משהו שעוד
רגע הולך ליפול.
בקיץ היינו מבלים
בחוץ. היו באים אלינו כל ערב. האווירה הייתה כל כך שונה מהיום, לא נתנו לנו רגע
לנשום לבד, חברים טובים היו נשארים אצלנו עד 12:00 או 01:00 בלילה, ואנחנו רצינו
כבר להיות קצת לבד...
נחמן: כאמור, אפרים היה המזכיר. כשישבנו איתו לפני שהתקבלנו,
דיברנו על זה שיש לנו סכום כסף קטן, אז הוא אמר: תקנו מה שאתם צריכים ותבואו בלי
כסף. קנינו אז שולחן וכסאות.
שושקה: אנחנו באנו "מסודרים". לפני שבאנו הייתה לנו
דירה של חדר וחצי עם "ריהוט מודרני". באנו עם רמי בן שנתיים, אבל אמרנו:
באים לקיבוץ, אז לא יכולים לבוא עם ריהוט "בורגני" כזה.
"נפטרנו" מהריהוט הזה, מכרנו וקנינו דברים פשוטים.
עזבנו די מהר את הצריף הזה, למה?
מעשה שהיה כך היה: נחמן שמר לילה ואני שכבתי לי בלילה במיטה,
פתאום שמעתי כאילו גשם מטפטף לי על השמיכה. ככה: פק, פק, פק... הדלקתי את האור וכל
המיטה הייתה מכוסה פשפשים אדומים שנפלו מהתקרה. אני ברחתי החוצה עם הפיג'מה, רצתי
לחפש את נחמן. וישבתי כל הלילה על ספסל בחוץ. זהו אמרנו, די! לצריף הזה אנחנו לא
חוזרים יותר.
נחמן: הצריף הזה היה די "אלמנט חברותי", מלא הווי,
בדיחות וצחוקים, היינו עושים קומזיצים בתוך החדר, זה היה מרכז במלוא מובן המילה.
דו"ח
שבועי
/
א. פלד
מרכז שירותים. לאותם חברים שעדיין באים עם "אני רודף אחר
ההוא כבר שלושה שבועות..."
וכיו"ב, אני מבקש להזכיר שוב, יש לנו מרכז שירותים
בקהילה הוא דניאל פרי.
כאשר מדובר בשירות הניתן ע"י ענף המונה מספר אנשים פונים
למרכז הענף. בענפי השירות שהם "ענף של איש אחד", או כאשר לאחר פניה
למרכז הענף אין תשובה תוך זמן סביר, או שהתשובה אינה מספקת, פונים לדניאל (ובהעדרו,
אם הדבר דחוף, לאודי).
במקרים מיוחדים ודחופים, כאשר אין לנו תשובה בכוחות הפנימיים
(כולל בשל מחלה או חופשה של החבר הממונה על השירות), ביכולתנו להיעזר בשירות
חיצוני (כולל על ידי בעלי המקצוע המועסקים על ידינו בשוטף). ברור שאופציה זו עולה
כסף, ונשתמש בה כאשר באמת אין מענה סביר על ידי כוחותינו.
ולאחר שכל זה נאמר, חשוב להדגיש שחברינו המופקדים על מתן
השירותים השונים הם כולם סופר מקצועיים וכמעט שאין בעיה שאינם יודעים ויכולים
לפתור. יחד עם זאת, מספר הפניות גדול בהרבה ממה שאנחנו משערים ולפעמים – כן גם זה
קיים – הפניות הן ממש שטותיות.
יש גם "עונות" עמוסות יותר, ובקיצור, אנשינו
מתרוצצים לפעמים כמו "פורפרות" מתקלה לתקלה וחייבים לפעול על פי סדר
קדימויות, הכולל לא רק את דירות החברים אלא גם את הענפים, שחלקם, כגון בית-סיעוד,
בתי-ילדים, מטבח וכו', גם הם רגישים מאד.
לכן, בצד הדרישה המוצדקת לקבל שירות הולם, יש גם להיזהר
מתסמונת ה"זאב זאב" ולמרות הדחיפות המובנת הכרוכה תמיד בנושאים הקשורים
בנו, לזכור ש"אנחנו לא לבד".
חשוב גם שהפנייה תיעשה בצורה מסודרת, ובעיקר בכתב, ובעיקר לא
תוך כדי הליכה במדרכה או ליד שולחן חדר האוכל. לא שפניות כאלה אינן אפשריות –
במיוחד אם החבר נותן השירות מקבל זאת – אלא שלחברים אלה, הפועלים בדרך כלל
כ"זאבים בודדים", אין מזכירה ושירותי משרד מסודרים והם עשויים לפעמים
להגיד "כן...כן" ולמרות כל הרצון הטוב - לשכוח אחרי דקה.
ועדת ותק. כפי שדווח ב"ברמה" החליטה המזכירות, על פי המלצת
שחר צור, המרכז היום את נושא רישום האוכלוסייה – כולל הוותק – להקים ועדת ותק
קבועה, הן לדיון בפניות השונות המגיעות מן הציבור בנושאים הקשורים בוותק, והן
לצורך "תחזוקת מנגנון הוותק" שהוא מאד מורכב.
מש"א תביא לאסיפה הצעה לאישור הוועדה, שאני מקווה שתקום
בקרוב.
עד אז, אני מבקש מן החברים שהגישו בקשות לבירורים שונים
הקשורים בוותק, להתאזר בסבלנות. הבקשות מרוכזות אצל שחר צור והן יובאו לדיון
והחלטה בוועדה מייד עם בחירתה.
תיקצוב אנרגיה. כידוע, נקטנו בהליך ארוך מאד על מנת לאפשר לחברים
ללמוד את הנושא "כל בית-אב על בשרו", ולצוות האנרגיה ללמוד את
הנושא בכללותו ולהכניס התאמות שונות על מנת להגיע לתוצאה סבירה וצודקת ככל האפשר.
ההצבעה בקלפי נעשתה, והתקבלה ההחלטה. יחד עם זאת, אנחנו רואים
שציבור גדול של חברים עדיין מתקשה, חלקו מטעמי חומר וחלקו מטעמי רוח, להסתגל
לרעיון.
אני לא חושב שיש מנוס מלבצע את ההחלטה, אבל נראה לי שאפשר
לחשוב על איזה הסדר זמני של "מצנח ברונזה" לאותם חברים לא מעטים שקשה
להם עם זה.
כגון, לומר שמרגע יישום ההסדר כל בית אב הנמצא בפלוס (בערבית
זה "כסף" כמדומני), אכן יזוכה בתקציבו בפרי חסכנותו. מאידך, לתקופה
קצובה של נניח שישה חודשים, בתי-אב שיוצאים במינוס, יחוייבו רק במחצית החריגה או
כדומה.
אני מאמין שבתום שנה להפעלת ההסדר כבר נישכח שפעם זה היה אחרת
וכולנו נלמד להפעיל את התיקצוב לטובתנו.
אני מזכיר שוב, שצוות האנרגיה ימשיך לעקוב אחר הנושא באופן
חודשי, ואם יתגלו עיוותים הדורשים תיקון הדבר יבוצע.
סך הכול, אין כאן שום כוונה למרר את חיינו או את חייהם
של מי בתוכנו.
חברים שנראה להם ש"המונה לא תקין" או שמבקשים
הדרכה בנושא צריכה מושכלת של אנרגיה, יפנו לבנצי, ואם לא יבואו על סיפוקם,
יבקשו באמצעות דניאל להביא עניינם לפני הצוות.
אין ספק שעוד יהיו לנו בעיות "הרצה" ועוד נמצא
"באגים" פה ושם, אבל ודאי נתגבר.
תוצאות הקלפי בנושא תקנון
בהגדרת דירת סטנדרט
השתתפו בהצבעה 242 חברים שהם 81%
בעד הצביעו 201 חברים שהם 83%
מהמצביעים.
נגד הצביעו 35 חברים שהם 14.5%
מהמצביעים.
נמנעו 6 חברים שהם 2.5%
מהמצביעים.
קלפי בנושא אישור תיקצוב הפרטת אנרגייה
השתתפו בהצבעה 247 חברים שם 82%
בעד הצביעו 125 חברים שהם 50.6% מהמצביעים.
נגד הצביעו 117חברים
שהם 47.4% מהמצביעים.
נמנעו 5 חברים שהם 2% מהמצביעים.
קלפי בנושא אישור תקנון תיכנון ובנייה
השתתפו 230 חברים שהם
77% מהמצביעים.
בעד הצביעו 186 חברים שהם 81% מהחברים.
נגד הצביעו 38 חברים שהם 16% מהחברים.
נמנעו 6 חברים שהם
2.5% מהמצביעים.
פרוטוקול מזכירות מס. 05/06
תאריך: 9.2.06
נוכחים: אודי, עידו רודוי, אורית בן נחום,
איילת מאירוביץ, דניאל פרי, לינט חורש, ישי קציר, דוד דויווביץ.
נעדרים: יגאל אופק (חו"ל), רפאל דינסטג.
1. מיכל שגיא, קבלה לחברות. הוצג על ידי עפרה
רודוי. הוחלט להמליץ לאסיפה על קבלת מיכל לחברות בקיבוץ
2. אישור "נהג מלווה". הנושא נדון לבקשת אייל
ברבר, בתוקף תפקידו כ"קצין בטיחות בתעבורה" (משרה סטטוטורית מחייבת
על פי החוק).
על פי תקנות התעבורה חייב "נהג חדש" בליווי של נהג
ותיק מספר חודשים לאחר קבלת הרישיון. הוחלט שדרישה זו מחייבת לגבי רכבי הקיבוץ
גם את מי שמחזיק ברישיון קודם לנהיגת כל כלי תחבורה אחר, לרבות טרקטור.
3. פתיחת חשבון בנק נוסף לקרן המילואים. הוחלט לאשר
פתיחת חשבון נפרד בקרן המילואים, שבו יופקדו כספי חברים המופקדים בקרן.
זכויות החתימה בחשבון יהיו זהות לזכויות החתימה הכלליות בקיבוץ
ובתאגידיו.
4. שיפוצים בדירות זמניות. נדון ואושר שוב שהשיפוצים
בדירות זמניות (כולל דירות קומותיים שאינן מיועדות כדירות קבע), יהיה על פי הנדרש
ל"בדק בית" וללא שינויים מהותיים במבנה הדירה.
5. בחירת ממלאי תפקידים באגף הכלכלי. בהשתתפות רונית
בלום – יועצת אירגונית.
איילת מאירוביץ הציגה דו"ח והמלצות הצוות שהוקם על ידי האסיפה
לנושא.
המזכירות החליטה:
א. לאמץ המלצות הצוות בכל הקשור לבחירת ממלאי תפקידים באגף
הכלכלי.
הנושא יובא לדיון והחלטה באסיפה
הקרובה.
ב. ליזום דיון קרוב במזכירות ובאסיפה בנושא ("כותרת
זמנית"), שיפורים בהתנהלות הקהילה וביחסי גומלין
בין קהילה/מוסדות נבחרים/ממלאי-תפקידים, לרבות בחירת צוות ציבורי
להיגוי הנושא.
רשם – אודי
שׁוֹשַׁנָּה
לזכרה של שושנה דאמרי ז"ל
קוֹלָהּ שֶׁל תְּקוּפָה, קוֹלוֹ שֶׁל דּוֹר
מִפַלְ"מָח,
לְקַדֵשׁ, וְעַד אוֹר,
נֶחְתַּם,
נָדַם, וְלֹא יַחְזֹר.
יָבְשָׁה
מַמְטֵרָה, הַטֶּנְדֶּר נָדַם
בִּלְעַדָיִךְ
נוֹתְרוּ הַשִּׁירִים בְּלִי קוֹלָם
לֹא
אָבְדוּ הַשִּׁירִים, מִתְנַגֵּן לוֹ הֵדָם.
דּוֹרוֹת
חָרְטוּ בְּלִבָּם אֶת שִׁירַיִךְ
כְּחוּט
הַשָּׁנִי שְׁזוּרִים חַיֵּיהֶם בְּחַיַּיִךְ,
לַשִּׁירִים
חַיֵּי נֶצַח, עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרָא
נִקְטַע
פְּתִיל חַיַּיִךְ,מֵיתָר הַשִּׁירִים לֹא נִקְרַע.
הֵם
יְלַוּוּנוּ בֵּין דָּן לְכִּנֶּרֶת
לָךְ
וְלָנוּ אֵין אֶרֶץ אַחֶרֶת.
לְצַד
הַשְּׁבִיל כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה
בְּרֹאשׁ
מֻרְכָּן בְּלִי קוֹל תִּתְיַפַּחְנָה.
ראובן עזריאלי 15/2/06
"הפרט ומשול" / ישראל וייס
בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות שונים ומשונים להפריט
תחומים חשובים ומרכזיים הנוגעים לאורחות חיינו ולתקינותם. אנרגיה, רכב ,שר"פ
ובעתיד, אני מניח, חינוך, בריאות, רווחה, ועוד ידנו נטויה.
ההודעות הבלתי פורמליות מצד ממלאי תפקידים על בדיקת נושאים
להפרטה, בדיקות היתכנות, חישובים כלכליים וכיו"ב, ואף הפעולות הננקטות בפועל
(ראו למשל אנרגיה), הן עדות לניסיון לקבל
הכרעה באופן לא תקין, ומהווים, לדעתי, מחטפים ו/או כניסה בדלת האחורית. וכל זאת
ללא אישור החברים. בכך נסללת הדרך לאיטה לכיוון הפרטה מלאה ושכר דיפרנציאלי (שיטת הסלאמי).
אני סבור, שעצם העלאת רעיון ההפרטה על ידי ממלאי התפקידים,
מחייב אותם בראש וראשונה לקבל את אישור
החברים. וזאת, עוד לפני ההצהרה הפומבית, הבדיקות, החישובים, הצגת הנתונים
וכיו"ב.
אני מניח, שמחקר פשוט הבוחן את אופייה של החברה הקיבוצית
וחבריה יגלה, בין היתר, שמצדדי ההפרטה הם בגיל עבודה, אחרי שרכשו השכלה מתאימה ,
ללא ילדים קטנים, בתפקידי ניהול מרכזיים,
חלקם נשענים על מקורות כספיים
חיצוניים ובעלי "ערך מוסף"
אחר.
כתבות רבות המתפרסמות בעיתוני התנועה הקיבוצית מעידות על פערים
כלכליים וחברתיים ההולכים וגדלים בין חברי הקיבוץ כתוצאה, בין היתר, מההפרטות
השונות, כאשר הנפגעת העיקרית, היא, בדרך כלל, האוכלוסייה החלשה (מבוגרים, חסרי
השכלה פורמלית ומקצועית).
רמת החיים שלנו היום היא טובה ומספקת.
מי ייתן ונצליח לשמור עליה לאורך שנים לרווחתנו ולרווחת ילדינו.
אידיאולוגיה והאנשים שלפניה / איתן שטייף
יגאל צחור וגם וולוולה, בידיו של יהודה'לה, שבים ומציגים את
הדברים בצורה שמתאימה לממסד התנועתי, התלוי בממסד המפלגתי, אבל כזו שאין בה ביטוי
של ממש למה שאנשים מחפשים ורוצים לראות בעצמם.
להלן היבט שונה:
פורסם כבר בעיתונים משל שהציג את הדברים כך: הליכוד - לא ראש
ולא גוף, קדימה - ראש וגוף, אם גם בינוניים, והעבודה - גוף בלי ראש.
ואני בוחן את הראשים, לפי הקריטריונים שחשובים בעיני:
א.
התייחסות לאינטרס הקיבוצי: ביבי - שונא, עמיר - עוין, אולמרט – אוהד מתון.
ב.
מדיני-פוליטי: ביבי – קיצוני, חלש אופי, עמיר - כילד
בין המבוגרים, אולמרט - שקול ומתון ולא מרחיק לכת מן המרכז.
ג.
כלכלי חברתי: ביבי - מקצוען שממיט אסון, עמיר - מפריח
סיסמאות ריקות מתוכן, אולמרט – מתון ובדרך האמצע.
לדעתי - אלו עמדותיהם
כפי שבאו לביטוי משך זמן רב, ובתפקידים שונים בעבר.
ואת מי מראים לנו כתומכים? את "זקני העדה": במצודת
זאב נקבצים ותיקי חרות על כסאות גלגלים, כאלו שזוכרים איך ז'בוטינסקי לחץ את ידם,
ואחד התומכים הגדולים של עמיר הוא הבולשביק הוותיק בן אהרון, מי שהמליך את פרץ
(האחר) על הנמל ואת קיסר הכושל על ההסתדרות "ההיא". איזה מזל ל"קדימה" שאין לה ותיקים של פעם...
ולא נכון להשוות בין ברוורמן להירשזון, או בין הרצוג ללבני. השאלה
הגדולה היא הראש וההכוונה שתינתן לממשלה, אחרי קביעת הקו המדיני העיקרי (בו אין
לעבודה כל יתרון למרבה הצער). לשרים יש חשיבות ביצועית, אבל לראש האחריות לכיוון -
ואינני חש ביטחון רב, או שמחה רבה, ממה שאני רואה ושומע עד כה.
בהיותי חבר (וגם פעיל במידה מסוימת) ב"עבודה" מזה כ-
50 שנים, הצטערתי על הבחירה בעמיר, ובהמשך עודני מהסס איך לבחור, ושוקל בין הלב
לבין השכל, אבל הצגה כמו זו של יגאל צחור אינה משכנעת כלל, ואפילו מעליבה את השכל
הישר.
היה יכול להיות לי קל יותר לבחור ב"עבודה", לו היה
עמיר מציג את רצונו להיות מפלגה שנייה וחזקה כדי שתהיה מרכיב חשוב בממשלה, ולא
מתעקש להבטיח כי הוא אשר ירכיב את הממשלה. ולהחלטה יש עדיין שבעה שבועות תמימים...
תהיות מדיניות / עזי זבולון
(לאור ההתלהמות
האיסלאמית העולמית והצהרותיו של נשיא איראן)
בשנות ה- 40 של המאה
ה- 20, כשמדינות העולם איפשרו בשתיקתן את השמדתו
השיטתית של העם היהודי ע"י השטן הנאצי, לא הייתה לעם היהודי כמעט שום אפשרות
להגן על קיומו. אפילו כשקומץ צעירים דרש התנגדות בנשק כדי שלא להיות מובל כצאן
לטבח, היו רבים בקרב יהודי אירופה שהתנגדו לכך, בטענה שהדבר עלול להרגיז ולקומם את
הקלגסים הנאצים ועוזריהם.
יותר מכך, יהודים אף עזרו לנאצים באירגון משלוחי יהודים למחנות
המוות.
למציאות הזו, שהתרחשה רק לפני כ- 60 שנה, יש לדעתי, קשר חזק
למציאות המדינית שפוקדת אותנו כיום בארץ.
העובדה שהעם היהודי
זכה לאישורן של חלק ממדינות העולם להקים מדינה ריבונית (1917), באיזור שבו התקיימה
מדינת היהודים עד חורבן בית שני, הייתה תוצאה ישירה מהשמדתם של 6 מיליוני יהודים,
אך ורק בשל יהדותם.
חשוב להסביר שוב ושוב, שבמקביל למדינה היהודית, הוצע לערביי
פלשתינה להקים מדינה משלהם בשטח שבין ירדן לים התיכון. ההצעה כולה, שנקראה "תוכנית
החלוקה", נדחתה ע"י ערביי פלשתינה על הסף. כשהישוב היהודי הקטן הבין שהוא במלחמת קיום, לא היה היסוס, ולו הקל
שבקלים לגבי הדרך בה צריך ללכת, פרצה מלחמת העצמאות. וכנגד כל הסיכויים הצליח
היישוב היהודי לצאת כמנצח ממלחמה שנכפתה עליו ע"י כל מדינות ערב. ולא בכוח
הנשק העדיף (שהיה בידי הצד הערבי) אלא בעיקר בכוח האמונה והכורח להתקיים.
ניסיונותיהם של ערביי העולם לא פסקו לאחר תבוסתם בתש"ח.
שוב ושוב ישראל הקטנה מצאה את עצמה מותקפת ונאלצת להילחם על קיומה. במשך כל 19
השנים שבין מלחמת השיחרור לבין מלחמת ששת הימים, לא היה שמץ של ניסיון ע"י
ערביי השטחים להקים מדינה משלהם. מה שכן קרה במשך כל אותן שנים, הן התקפות
חוזרות ונישנות, רצח אזרחים חפים מפשע ע"י ערבים מוסתים, נציגים של איסלאם
בלתי מתפשר עם העובדה שקיימת באיזור מדינה יהודית. מלחמת ששת הימים הייתה תוצאה של
המציאות הזו. שוב מצאה את עצמה מדינת ישראל מנצחת, ותוך כדי שימחת הניצחון הציעה למדינות
ערב את החזרת כל השטחים שכבשה תמורת שלום. (מעניין כמה מהמצביעים
הפוטנציאלים של מפלגת העבודה, קדימה ומרץ, יודעים את העובדות האלה). ושוב הצעת
הפיוס הבלתי רגילה הזו נדחתה על הסף ע"י מדינות ערב. מדוע? כל השטח, עד הים,
שלהם. מה שנלקח בכוח , יוחזר בכוח. (ועידת חרטום).
כשאני מקשיב לדבריהם של ערביי השטחים ולקולם של נסראללה
וידידיו, הסורים והאיראנים שקוראים להשמדתה של מדינת ישראל (ומכינים את האמצעים
לכך), אני שואל את עצמי, כמי שחווה את כל המאורעות שעליהם אני מדבר, האם אזרחי
ישראל היהודים קולטים את הסיטואציה בה הם נמצאים. נדמה לי שלא. אנסה לנמק את
מסקנותיי.
כל הניסיונות שנעשו ע"י ישראל להגיע להסדר עם ערביי
השטחים כדי להביא את השלום המיוחל עלו בתוהו: אוסלו, הסכמי חברון, הסכמי שארם, מפת
הדרכים, הניסיון המגוחך של ג'נבה, הכל התנפץ לנוכח האסטרטגיה הערבית לחיסולה של
מדינת ישראל. יתרה מזאת, הקיצוניות המוסלמית גוברת.
חיזוק נוסף מהימים האחרונים, ההתפרצות האיסלאמית הכלל עולמית
בעקבות פירסומה של קריקטורה העוסקת בנביא מוחמד, לא זכתה ולו בגינוי הקל שבקלים
ע"י ערבי אחד מאזרחיה הערבים של מדינת ישראל. האיסלאם הנעלה בדתות פגוע. וכל
זאת בשעה שקריקטורות המתפרסמות בעיתונות הערבית שעניינן הוא היהודים – מזכירות
באכזריותן את הקריקטורות שפורסמו ע"י הנאצים לקראת השמדתם של יהודי אירופה.
האיסלאם תמיד צודק. אללה אכבאר.
את העובדה שהאיסלאם מהווה כיום סכנה עולמית לחופש הביטוי,
לדמוקרטיה, ולכל מה שאיננו מעוגן בקוראן, את העובדה הזו, נדמה לי שהפוליטיקאים
שלנו לא מבינים. מעידות על כך עובדות מדיניות, כמו ההתנתקות ללא כל תמורה,
כשלאחריה מופגזים ישובים בקרבתה של רצועת עזה, ההצהרות החוזרות ונישנות למחוייבותנו למפת הדרכים, כשהצד השני לא מקיים ולו סעיף אחד
ממחוייבותו לאותה תוכנית, והעולם שותק. העברת
סכומי עתק לחאמס, עובדה שממש מצמררת. מדינת ישראל שמשלמת את הוצאותיהם של
מתאבדי הג'יהד בשם האיסלאם. לאן הגענו?
המפלגות בישראל פשוט איבדו את הצפון. במקום להתאחד, להקים
ממשלת אחדות לאומית בעלת מצע משותף שעוסק בהשבת מלחמה שערה להכרזות הערבים
וכוונותיהם להשמדתה של המדינה, עוסקות המפלגות בוויכוחים, איזה "כוורת"
יותר ראויה להקים את הממשלה הבאה. עוסקים בפירוד ולא באיחוד.
למי שאיננו זוכר, איחוד פוליטי נעשה ערב מלחמת ששת הימים.
אשכול ובגין ידעו להתעלות מעל למחלוקות, הקימו את ממשלת האחדות הלאומית, שידעה
לעמוד במבחן הקשה של מלחמת קיום באותם ימים.
דבר נוסף שמתרחש כיום ביוזמתה של הממשלה ובתמיכתם של רבים
מאזרחי המדינה – הרדיפה וההוקעה של אותם יהודים שבנו את ביתם בשטחים, כשרובם הגדול
נשלח לשם ע"י ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים. הם האשמים בכל הצרות להן
אנחנו עדים כיום.
הדברים מזכירים לי את הזמנים לפני הקמתה של המדינה, כשהבריטים
עדיין שלטו בארץ. שני האירגונים, האצ"ל והלח"י, שניהלו מלחמה חסרת פשרות
עם השלטון הבריטי, הוסגרו ע"י ההגנה לבריטים. המבצעים האלו נקראו – הסזון
הגדול והסזון הקטן. חלק מאנשי האירגונים הללו היו ניצולי שואה, שהארץ הייתה לגביהם
תחילתם של חיים חדשים לאחר הגיהינום שעברו באירופה.
במבט לאחור אינני מסוגל להבין מדוע התקבלה ההחלטה לביצוע הסזונים.
כפי הנראה שהפירוד בעם היהודי, וגם בשעת סכנה קיומית, הוא חלק מאופיו של העם שלנו.
דבר נוסף שמצריך התייחסות הוא אמירותיו החוזרות ונישנות של עמי
איילון, "הכוכב העולה" של מפלגת העבודה: אני מצטט "הצידוק לנסיגות
החד-צדדיות שלנו הוא בצורך ליצור מדינה יהודית דמוקרטית." רציתי לשאול
את החבר עמי איילון, מה הוא יעשה עם כמיליון
ערביי ישראל? הוא יגייר אותם? על איזה מדינה יהודית אתה מדבר? ואם חיים (זו
עובדה) מיליון ערבים כאזרחים במדינת ישראל, מדוע שלא יחיו יהודים בשטחים, גם בזה
צריך לפייס את הערבים? (וללא שום תמורה).
לסיכום הייתי אומר: הפוליטיקאים בישראל צריכים להפסיק לדבר על
שלום. לשלום צריכים להיות שני צדדים, ולצערי הרב הצד השני לא מכיר בזכויותיו של
העם היהודי למדינה משלו. זו המציאות כיום, ובהתאם לה, צריך לנהוג עם הצד שרוצה
בחיסולה של ישראל. בן גוריון אמר שלא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו
היהודים.
160 מכתבי התראה נשלחו
לבעלי עסקים במועצה האיזורית
זבולון!!!
מבצע לאכיפת חוק רישוי עסקים מתנהל
ברחבי המועצה. בכלל זה
עשרות עסקים בקיבוצים. מכתבי הסבר
נשלחו לכל המזכירויות ורכזי הנדל"ן. עשרות בעלי עסקים מגיעים למשרדי המחלקה
לרישוי עסקים להסדרת עניינם. גבי שנער, מנהל מחלקת רישוי עסקים: "
נכון ליום זה ידועים לנו כל העסקים הנמצאים ברחבי המועצה. פקחי המחלקה פוקדים אותם,
ועוסקים בהערכת מצב מחודשת לגבי הרישוי. 160 מכתבי התראה נשלחו לבעלי העסקים, ואני
צופה שבתוך זמן קצר, המצב ישתנה במועצה".
כל בעלי העסקים נדרשים להסדיר
את עניינם עד 16.3.06. לאחר תאריך זה, בהנחיית ראש המועצה, נפעל לסגירת העסקים המהווים סכנה
לשלום הציבור.
לפרטים נוספים, שני קרן, דוברת
המועצה, 054-6833008.
עצות מהשרוול
א.
רוכסנים מתקלקלים בכביסה אם אינם סגורים. לכן – לפני כביסת
מכנסים או מעילים, סגרו נא את הרוכסן.
ב.
צבעי הבגדים נשמרים טוב יותר אם הבגד מתכבס כשהוא הפוך ב"צד
שמאל".
ושוב בענייני נזקקים:
לרוב העניים
יש שתי רגליים. כשמביאים רק נעל ימין, או רק סנדל שמאל, ממש, אבל ממש, אין למי
לתרום. הנזקקים אינם בהכרח רשלנים, ולכן לכבודם, ולכבודנו, רצוי להביא בגדים (גם
נעליים ) נקיים!
לציון מיוחד:
יש חברים שמקבלים בגדים ו/או צעצועים שלא נחוצים להם – והם מביאים ל"ארגזים
הסגולים" שבמחסן, והשמחה רבה. ותודה
לכל התורמים – עדה כץ.
מהמרכולית
ענת צוקרמן עזבה אותנו, ועברה לעבוד בהנהלת הקהילה. אנחנו רוצים להודות
לה על כל השנים שחלקנו ביחד, על עבודתה היעילה והנעימה. איחולינו להצלחה במקום
החדש. בהזדמנות זו נברך את מרים שוורץ שיצאה מהעבודה בחדרי חולים אחרי הרבה
שנות עבודה מסורות, ונכנסה להחליף את ענת. שיהיה לה בהצלחה והשתלבות קלה. מכל
צוות המרכולית.
עצה לטו בשבט / סבא רפאל רפפורט
היה יום בהיר,
השמיים היו ממש תכלת, זה היה טו בשבט תרצ"ב.
הייתי תחת
הרושם שזו תחילת האביב...
בין
האקליפטוסים ליד הירדן, בדגניה, יש בריכה שניזונה ממימי הירדן.
מבלי לחשוב הרבה,
קפצתי לתוך המים, ואז קיבלתי את שוֹק חיי.
באותה עונה
הירדן ניזון מהפשרת השלגים בחרמון, וטמפרטורת המים בהתאם.
את ההלם לא
אשכח לעולם.
יש אימרה
באידיש –רוסית: "שבט ני בראט, אודר ני ברודר". "אל תיכנסו למים
בשבט".
הפסקת חשמל כללית / בן ציון גולן
ביום רביעי
22/2/2006 בין השעות 07:00- 16:00 לצורך ביצוע תחזוקה
שנתית במתקני מתח גבוה בקיבוץ, תהיה הפסקת חשמל כללית בכל רחבי קיבוץ רמת יוחנן. למתקנים
ושירותים חיוניים יסופק חשמל.
מנותקים
מחשמל:
1.
שיכוני מגורים מרכז וצפוניים.
2.
שיכוני מגורים דרום, צעירים, רווקיות, אולפן ו"גטו".
3.
אורווה, יונקיה ומפעלונים באיזור.
מחוברים
לגנרטור:
1.
בתי סיעוד ומרפאות.
2.
חדר אוכל, מזכירות וגזברות.
3.
רפת חלב.
4.
מוסך, מסגריה, נגריה, בית גד"ש.
5.
מבנה מוסדות כלבו ומרכולית.
6.
מכבסה ומחסן בגדים.
7.
איזור בתי הילדים: גנים ,פעוטונים ותינוקות.
גם הם
בעורכים...
בגיליון הקודם
של "ברמה" פורסמה רשימת העורכים לדורותיהם. הרשימה הועברה לנו על ידי
הארכיון ובטעות נשמט שמם של זהר לקח וויוי גלעד. אנו מצטערים.
מזל טוב
למירה ריכטר להולדת הנין,
נכד ליוחאי ואבי,
בן ללי ואביב.