מס. 1498, כ"ז בטבת תשס"ו 27.1.06
פרוטוכול
מזכירות 3/06
נוכחים: אודי, דוד דווידוביץ, איילת מאירוביץ, דניאל פרי, רפאל
דינסטג, לינט חורש, עידו רודוי.
נעדרים: יגאל אופק (בחו"ל), אורית בן נחום (לימודים), ישי קציר (מגייר).
1. חיובי ארנונה. דניאל פרש רעיונות לביצוע. הוחלט להעביר לפורום תיאום
ניהול לגיבוש הצעה קונקרטית ואח"כ להחזיר למזכירות. המשך טיפול באחריות
דניאל.
2. תקנון קרן מילואים. נמסרה טיוטא שהוכנה ע"י
עו"דינינו. יובא להמשך דיון ואישור לקראת הבאה לאישור האסיפה.
3. מועצה. נסקרה טיוטת הצעה שנמסרה לחברי המזכירות. נדחה להמשך דיון.
4. מינויים באגף הכלכלי. נמסר דיווח ע"י איילת לגבי
הטיפול במגמה להביא את הנושא לאסיפה עד מחצית פברואר. עדו הודיע שהוא מבקש
להשתחרר מתפקיד המנהל הכלכלי במהלך חודש מרץ השנה.
5. תוספת חדר בגין ילד רביעי. נדונה בקשה לאשר הוספת חדר ע.ח.
הקיבוץ בגין ילד רביעי למשפחות שבהן 4 ילדים בלינה משפחתית.
כמו כן נדונה בקשתה להעמיד לרשות משפחות אלה "הלוואת
גישור" שתאפשר ביצוע שיפוץ כולל של הדירה בצמידות להוספת החדר.
הוחלט:
א. לא מאשרים הוספת חדר על- חשבון הקיבוץ בגין ילד רביעי.
ב. מאשרים הלוואת גישור (גישור בין מועד קבלת ההלוואה ועד למועד בו החבר
זכאי לשיפוץ על- חשבון הקיבוץ במסגרת תקנון 'עיקרי השיכון'), בסכום של עד 100,000
ש.ח., למשפחה שיש בה 4 ילדים בלינה משפחתית ושמתגוררים בדירת קבע המזכה
בשיפוץ ע.ח. הקיבוץ במסגרת ההחלטות. ההלוואה תהיה בתנאים (הצמדה+ריבית)
המקובלים בקיבוץ.
רשם – אודי.
"נידונים לשכון בבתי
הקומותיים"
(קומה ראשונה)..../עודד יניב
כל דור נידון לשיכון בתנאים
ובאפשרויות שלו. המייסדים גרו באוהלים ואח"כ גידלו את ילדיהם בדירת חדר אחד
ושירותים משותפים לשלוש משפחות.
הדור השני עוד "הספיק" לגדל
ילדים בדירות חדר אחד ושירותים משותפים לשתי משפחות.
אח"כ עברו לדירות מרווחות בבתי
קומותיים למשך למעלה משלושים שנה, שבמהלכן הורחבו הדירות עם המעבר ללינה משפחתית.
מחצית מבני הדור הזה עברו את שלושים השנים הללו בקומה השנייה, חסרון מסוים...
המעבר ללינה משפחתית חייב, זמנית,
שינוי הזכאות לשיכון מוותק בלבד לזכאות גם ע"פ גודל המשפחה (מספר ילדים), וכך
קודמו המשפחות היותר צעירות בתור לשיכון.
עם השלמת המהלך והמשך הבינוי, עברו גם
משפחות הוותיקים לדירות בגודל הסטנדרט של לינה משפחתית (או דומה), חדשות מורחבות.
רק לפני שלוש שנים הוחל במהלך הבינוי
מסיבי של דירות חדשות. מהלך, שעם השלמתו יעברו מה שנקרא דירות הקבע ברמת יוחנן
לסטנדרט חדש של 100 מ"ר פלוס.
בינתיים נידונו משפחות צעירות עם
ילדים לגור בדירות בבתי הקומותיים. דירות שעד לפני 3 שנים נחשבו בהחלטות הקיבוץ,
לדירות קבע.
אז מה אצה לכם הדרך?
למה צריך להקדימכם על פני ותיקים מכם
בהרבה?
אמת, במצב הקיים, (עדיין), שבו אין
קשר בין התרומה לתמורה, לא מקובל לשאול, על מנת להשיב, מאין באים האמצעים הכספיים
(מושג מכובס ל"כסף") לכל בינוי הזה?
ובכן, ייאמר לצעירים, הם פרי שנות
עבודה רבות של הוריכם, והחברים והחברות של הוריכם, ואוסיף גם את עבודת השכירים
בפלרם שאנו נהנים "מעודף הערך" שלה.
שנות חברות ועבודה בקיבוץ הם הוותק.
ככל שהן רבות יותר, הוותק גבוה יותר והוא
המקרב את הזכות/עדיפות בזכאות בקיבוץ, למעט בעלי צרכים מיוחדים, קבועים או זמניים.
לא נראה לי שמשפחות צעירות בבתי
הקומותיים הן בעלות צרכים מיוחדים העדיפים על משפחות או יחידים (מה לעשות), בעלי
ותק גבוה מהן בהרבה.
יתרה מזאת, קיימת אפשרות סבירה שבהמשך
הבינוי הנוכחי יאוחדו כל שתי דירות בבתי הקומותיים לדירה אחת (שתיים בבניין) בגודל
המרבי המותר.
וכך, מהפך! תוך 7-5 שנים, 2 דירות קבע
לשעבר, יהיו לדירה אחת חדשה. ונזכור שוב את המקור ממנו באו ובאים ה"אמצעים
הכספיים" לכל זה.
באופן מעשי, לאחר כל "תורת
הקיבוץ" וההיסטוריה שלעיל, מאחר ונמסר שעם השלמת הבינוי של עוד כ- 12 יחידות
דיור נוספות לזכאים על פי ותק, תור "הצעירים" ותור "הוותיקים"
מתאחדים, הרי יש לקיים את החלטת המזכירות בעניין זה, ובעצם תור
"הצעירים" דינו להתבטל.
לִחְיוֹת עַל
הַגְּבוּל
לִחְיוֹת עַל
הַגְּבוּל, וְהוּא כֹּה קָרוֹב מוקדש לתלמה
זֶה
הֶרְגֵּל, נָתוּן, עָלָיו שׁוּב לֹא תַּחְשֹׁב.
לְעִתִּים
הַגְּבוּל הוּא עָרוּץ הַנָּהָר
יֵשׁ
וְעוֹבֵר הוּא מֵעֵבֶר לָהָר.
הֲרֵי
גַּם מֵעֶבְרוֹ חַיִּים אֲנָשִׁים
גַּם
שָׁם אִם תַּבִּיט הַשָּׂדוֹת חֲרוּשִׁים.
לְעִתִּים
עוֹיֵן צוֹפֶה מִן הַסְּבַךְ
גַּם
שָׁם, גַּם כָּאן, הַבַּיִת בַּטְּוָח.
לִחְיוֹת
עַל הַגְּבוּל אֵינָהּ מְשִׂימָה
זֶה אֹרַחַ
חַיִּים, וְאֹרֶךְ נְשִׁימָה,
גַּם
אִם הַיְּלָדִים יְשֵׁנִים בַּמִּקְלָט
וּזְמַנִּית
הַבַּיִת הוֹפֵךְ לְמִשְׁלָט.
אֵין
לְאָן, לֹא נִתַּן מֵהַגְּבוּל לִבְרֹחַ
הוּא
יָבוֹא אַחֲרֶיךָ, אָז לָמָּה לִטְרֹחַ.
אִם
נָטַעְתָּ עֵץ, וּבָנִיתָ בַּיִת
אַל תִתְן לְאֲחֵר, לִמְסֹק
אֶת הַזַּיִת.
ראובן
עזריאלי 23/1/06
בשבוע שעבר פתחנו מסורת של טיולים
לקבוצת גיל שהיא עדיין לא "דורות", וכבר לא "חוג משוטטים".
שכב"ג כפי שזה צויין בהזמנה, חברים שהתחילו את העשור השביעי לחייהם.
במהלך הטיול הראשון ביקרנו בשדה אליהו
אצל מריו לוי, אבי החקלאות האורגנית המודרנית בארץ. שמענו מפיו על צורת העבודה
והטיפולים המיוחדים, שמונעים שימוש בחומרים כימים בהדברה ודישון, חומרים מזיקים
לאדם וסביבתו. גם ראינו, גם טעמנו, וגם נהננו.
ביקרנו באתר גשר הישנה ובאתר הנהריים ליד אשדות יעקב.
בין לבין, עצרנו בחוות
"דושן", שם נהרג חגי ענבי ז"ל בעלותו על מוקש ב1968. חגי היה בעלה
של תלמה עזריאלי. ליד האנדרטה המוצבת בפאתי החווה, שיתפה אותנו תלמה בחוויותיה מהימים
ההם. ביקשתי ממנה להביא את סיפורה גם בפני קוראי ה"ברמה".
(ירמיהו).
תלמה מספרת -
זה יותר
מדי אישי, אמרתי למירי, כשפנתה אלי שאספר חוויות על החיים ליד הגבול, וסירבתי.
אחרי יומיים היא שוב ביקשה ולמעשה לא חיכתה לתשובה. כך עמדתי בפני עובדה כשנרשם
בתוכנית הטיול שיש סיפור אישי. לפני כן היו לי פרפרים בבטן, אך החלטתי להעיז
ולספר. אני כבר כמעט 35 שנים ברמת יוחנן
וסוף סוף כמעט יש לי הרגשת בית...
35 שנים. זה
יותר מאשר חיית באשדות
נכון.
תתחילי מהתחלה.
נולדתי בתל
אביב והגעתי לאשדות יעקב בגיל 4 בערך. זה היה אחרי משבר משפחתי כשהורי נפרדו.
הזיכרון הראשון שלי הוא מהחום בכניסה לאשדות,
כביש הכניסה עם שדרות הזיתים משני צידיו. כנראה שזה היה היום הכי חם בשנה,
ואני עומדת ורוקעת ברגלים וצועקת שחם לי ואני לא יכולה. חבלי הקליטה היו קשים, כמו
כל קליטה של ילד עירוני זר בחברת הילדים בקיבוץ.
הגעת יחסית
קטנה
קטנה
ועדיין אני זוכרת שהיו לי בעיות קליטה בגן.
במלחמת
השחרור הייתי בכיתה ב'. אגב יום הולדת שלי חל ביום 14 למאי בדיוק ביום הכרזת המדינה.
כשגברה הסכנה התחילו לפנות את הילדים. קודם הקטנים והתקדמו בגילאים. אותנו העמיסו
על משאית פתוחה, היינו כיתות ב' ו-ג' עם המורות והמטפלות. כשהיינו בעלייה בין
המושבה כנרת לכיוון אלומות המשאית שלנו נפגעה מפגז שנורה מכיוון העיירה הערבית
צמח, כמה ילדים נפצעו, וגם המורה שנפצעה בראש ודיממה.
זה היה אחר
הצהריים. המשאית לא יכלה להמשיך לנסוע בגלל הפגיעה ואנחנו ירדנו והמשכנו ללכת ברגל
לכיוון יבנאל. משני צידי הכביש הייתה תעלה לא עמוקה עם קוצים והלכנו בתוכה
כשהפגזים ממשיכים לשרוק מעל הראש. היו ילדים
שהיו בהיסטריה גדולה ובכו "אני רוצה להגיד שלום להורים שלי לפני שאני
אמות" ועוד תגובות מהסוג הזה. לא הייתה ברירה, ואני זוכרת שהייתה מטפלת שנתנה
סטירות לחי לכמה מהילדים שהיו בהיסטריה כדי להרגיע אותם. המשכנו ללכת ברגל, יותר
מאוחר עבר שם אוטובוס מלא נוסעים, לא היה מקום לקחת את כולנו. לקחו רק את הילדים
הפצועים. רק אחרי כן, כשהאוטובוס כבר נסע,
הרגשתי שגם אני פצועה. היה לי רסיס ברגל ונאלצתי להמשיך ללכת עד יבנאל, שם לקחו
אותי למרפאה.
מיבנאל
סידרו לנו תחבורה והסיעו אותנו לחיפה. בלילות הראשונים ישנו על הרצפה בכיתות בבית
הספר "גאולה". בהמשך סידרו לנו מקומות יותר סבירים, הילדים הקטנים
והתינוקות עברו למלון "וייס", וחלק אחר עבר למוסד "אהבה".
הילדים בגיל שלי עברו לקיבוץ יגור.
באופן הזה,
בלי הורים, היינו כך הרבה חודשים. האבות היו מגוייסים, והאמהות כל אחת במקום
עבודתה. הייתה תקופה מאוד קשה. כשחזרנו לאשדות בית התינוקות היה חרב, הרבה בתים
היו מופגזים, חצר המשק הייתה כולה חפירות. פיצוי מה היו הפירות שהבשילו על העצים.
בשנות
השישים היו תקריות גבול בגבול הסורי. אנחנו היינו רחוקים וזה לא ממש השפיע על חיי
היום-יום שלנו. רק אחרי מלחמת ששת הימים התחיל הגבול הירדני להתחמם. התחילו הפגזות
על המשק וחדירות דרך הגדר. באשדות היו הרבה הפגזות, פגיעות ברכוש ובנפש.
בפברואר
68, חודש לפני שחגי נהרג, עלה טרקטור עם עגלה על מוקש במטע הבננות של אשדות, נהרגו
אז ארבעה בחורים, אחד מהם היה חיים מוצרי ז"ל.
זה היה אחד
הפיגועים הראשונים והזעזוע בכל המדינה היה גדול. חודש אחר כך נהרג חגי ז"ל
בחוות "דושן". החווה נמצאת בשטחים המרוחקים מאשדות, ליד קיבוץ גשר. חגי
היה רכז הגד"ש, בשטחים האלו גידלו כותנה. זה היה בדיוק לפני שהכינו את השדות
לזריעת כותנה. הוא עבד עם עוד בחור צעיר שימים לפני כן קיבל את רישיון הנהיגה שלו.
בדרך כלל חגי היה נוהג בטרקטור, אבל באותו יום הוא נתן לאותו בחור את
"הכבוד" לנהוג בטרקטור. הוא עצמו ישב על העגלה. אחד הגלגלים של העגלה
עלה על המוקש, לבחור שנהג בטרקטור לא קרה כלום. חגי נהרג במקום.
כל האירוע
הזה היה בערב פורים. בדיוק באותו ערב צריכות היו להיות כל המסיבות בגנים. אביטל
הייתה אז בת שלוש וחצי וורד בת שנה ואני הייתי בת 28. כמובן זה היה שוק רציני. כל
אותה תקופה הילדים ישנו בלילות קבוע במקלט. באותה תקופה הייתה באשדות התארגנות
בצורה יוצאת מן הכלל. כולם נתנו ככל יכולתם לאירגון, להרמת המוראל, אף אחד לא עזב
את אשדות בתקופה הקשה הזאת שנמשכה 2-3 שנים.
אני כנראה
הדחקתי את הדברים, באותה תקופה, משום מה, ישנתי בשקט. אבל בוקר אחד כשהגעתי לעבודה
בהנהלת חשבונות, לא היה לנו גג בחדר שבו עבדתי, ראו את השמים, זו הייתה פגיעה
ישירה. גם בדירה שלי הייתה פגיעה, אבל לא
כל כך רצינית. איכשהו השלמנו עם זה, וחיינו עם זה.
בשנת 1969,
ביום העצמאות, הדלקתי משואה בהר הרצל. באותה שנה הקדישו את הערב הזה לישובי הספר.
עדיין הטלוויזיה הייתה בהתחלה ורק הגיעו הטלוויזיות הראשונות. ורד ואביטל ישבו
במקלט עם הסבתות וראו את השידור במקלט.
בשנת 1971
הכרתי את ראובן דרך חברים. ומאז כמעט 35 שנים אני ברמת יוחנן.
אלוהים כמה
חם היה שם ביוני... / ירמיהו
תחילת קיץ 1968.
כמעט שנה חולפת מאז מלחמת ששת הימים, האופורייה
של הניצחון לא מתפוגגת אך מתחלפת לאט לאט בשיגרה מתישה. שיגרה שלימים תיקרא: מלחמת
ההתשה. פעמי המשיח לא נראים באופק, והשלום המקווה לא פורץ. הקזת הדם המתמשכת גובה
מחיר יקר לגדות תעלת סואץ בדרום, ולאורך הירדן בצפון.
הפת"ח יושב בממלכה של חוסיין.
מפגיז את ישובי עמק הירדן בית שאן והבקעה, בלילות מתבצעות חדירות דרך גדר המערכת
ונערכים מרדפים. ילדי הישובים ישנים לילה לילה במקלטים. אך החיים נמשכים, והחברים
יוצאים לעבודה בשדות ובמטעים.
בשלהי 1970, כשחוסיין מבין שהמצב הזה
פוגע קודם כל בירדן, הוא מגרש את הפלשתינאים בנחישות מפליאה, במהלך חודש אחד, שייזכר
בתודעתם כ"ספטמבר השחור".
הם בורחים ומתיישבים בלבנון.
נטל המילואים בשנים האלה נעשה מאוד משמעותי.
המירווח שבין לבין צפוף ומכביד. קשה
"לברוח" או להתחמק מ"התעסוקות המבצעיות" האלה, או
מהאימונים הארוכים בצאלים. סופסוף כמה פעמים אפשר "להרוג" את הסבתא שלך,
או להוכיח את נחיצותך המיוחדת במקום עבודתך, (כי זה בדיוק "העונה
הבוערת"). למען האמת, גם הוולת"ם, אותה ועדה אגדתית לשיחרור ממילואים,
לא כל כך עוזרת, והפריבילגיה האולטימטיבית, ל"התאדות" בחופים המרחפים הכחולים
של גואה, או "להעלם" באנדים של דרום אמריקה, עדיין לא קיימת. וכך, בתחילת
קייץ 68' אני מוצא את עצמי באשדות יעקב.
מפקדת הפלוגה יושבת בקיבוץ במבנה
חרושתי גדול, בעבר זה היה מפעל למיצים, חלל
ענק וריק. פה ושם, זכר לימים טובים יותר, ניצבים שרידים חלודים של המכונות
שסחטו את הנשמה לפרי, מיני אלווטורים ומשטחי עבודה. תפאורה סוריאליסטית משהו.
בחדרים הריקים מסודרים המגורים, המטבח, חדר האוכל ויתר הפונקציות המבצעיות
ההכרחיות.
ההפגזות הן עניין שבשיגרה, והחברים
כאילו מורגלים. כשזה מתחיל כל איש יודע מה עליו לעשות. אלא שקשה לדעת מתי זה יבוא
ולמה. לפתע בלי הזהרה מוקדמת מתחלפים השקט והשלווה בצפירות עולות ויורדות של
ההזעקה. הדי הבומים המתקרבים אלינו מכיוון דרום, לא פוסחים על שום ישוב, לפי הסדר,
ירדנה, בית יוסף, נוה אוּר, גשר ואחר כך תורנו באשדות. השריקות נעשות קרובות יותר
ויותר ואחריהן באות ה"נפילות" בין הבתים. זה היה שולח גם אותנו מהר מהר,
אם לא היינו בתפקיד, למקלט הקרוב. אחר כך היו יוצאים לאמוד את הנזקים.
חוץ מזה, סדר היום היה קבוע, אם לא היית
משובץ לסיורי לילה או מארבים, היום היה מתחיל מוקדם מאוד, כוננות עם שחר, של סיור
הבוקר הרגלי ופתיחת הצירים.
ההמשך הוא סיורי הפגנת נוכחות בשטח.
כל היום בנגמ"ש הפתוח והחם. הברזל רותח בשמש. אלוהים כמה חם היה שם ביוני
ההוא, בצהריים כל העמק מעולף מחום, רק אנחנו ממשיכים להסתובב ליד הירמוק, לקול ציקצוק
הציקדות הנישא מהסבך שעל הגדה, נלחמים נואשות בשמש ובמיני זבובנים וברחש מציקים.
והבציר אז בעיצומו. ענבי הפנינה
מקדימים להבשיל בעמק הירדן, לפני כל הארץ. מקבלים מחירים גבוהים בשוק. ענבים בטעם
של פעם. היום קשה למצוא את הטעם הזה, הכל נעשה סינטטי.
סככת האורזים נמצאת במרכז הכרם. אם
להודות על האמת היא לא בדיוק במסלול הסיור אבל איכשהו אנחנו מתמגנטים אליה מעת
לעת. "מרשים לעצמנו" סטייה קלה.
שם בסככה השוקקת, יש הרבה צל. החום
יותר נסבל. יש מים קרים, ענבים בשפע, וקולות שבוקעים מגרונות של אנשים חיים ולא
מהרמקול של המ.ק. שכל הזמן מטרטר, שינוי מרענן.
החביירים מאוד עסוקים, אנשי שדה צרובי
פנים וידיים, מתווכחים, כל הזמן מתוכחים, בעיקר פוליטיקה. הם מקבלים את הפרי שמגיע
על עגלה בארגזים. עזר כנגדם, האורזות. מקצתן חברות ורובן נערות חן שקשה שלא לזהות
את מוצאן הצפון-מרכז אירופאי. בהירות שיער, בלבוש מינימלי, רק מה שבאמת הכרחי כדי
לכסות טפח שמשאיר את הטפחיים לשובב כל עין... ולא משאיר מקום רב לדמיון... אך בהתאם
למידות החום והלחות השוררים, זה לא מוגזם.
הן מקשקשות בבליל שפות לא מובן, דולות
את האשכולות מהארגזים, מנקות, מוציאות כל ענב לא ראוי ומסדרות בקרטונים קטנים
למשלוח לשוק. אף שנדמה לנו שאנחנו "עושים עליהן רושם עז" בקרביותנו
הפורצת, הן לא חודלות מעבודתן. מסתבר ש"משחקי המלחמות" שלנו לא כל כך
מרשימים אותן. כך או כך אנחנו מתקבלים בלבביות, מיד מציעים לנו מים קרים וענבים, אנחנו
לא מסרבים. יורדים מהנגמ"ש להפסקה מתודית.
קשה, קשה לדמיין את ההווי הזה, בסככה
ההיא, באמצע הכרם ההוא, באמצע המלחמה היא. זה המראה הכי רחוק שרק אפשר לתאר, ממה שמתרחש
באמת. זר לא יראה ולא יבחין שהאנשים האלה, שמורגלים בעבודה קשה בתנאים המיוחדים של
עמק הירדן, מוטרדים מהעובדה שהנה כל רגע יכולה להתחיל שם הפגזה. זה נראה יותר כמו
תמונה פסטורלית שלקוחה מתוך סרט פרסומת ישן של הסוכנות.
אם אפשר היינו נשארים שם כל היום, אבל
אצה לנו הדרך להפגין את נוכחותנו בשטח. האוייב, כפי שייסתבר לנו מאוחר יותר, צופה
בנו מן העבר השני. בלית ברירה חוזרים לדרכי האספלט השחורות שנעלמות בין השדות
והמטעים. רק לאחרונה זיפתו את כל הדרכים האלה נגד מוקשים. גלי החום שעולים מהן
בשעות האלה, נותנים את התחושה כאילו צפים על מים, אבל זו טעות אופטית, אולי משאלת
לב בחום הנוראי. והאופק נעלם, וה"מים" ההזויים האלה מתחברים עם השמיים
הכחולים אפורים, ושמש ענקית קופחת...
באחד העיקולים קרוב קרוב לירמוק אני
שומע מתוך הדמדומים צרור יריות וכאב חד שחותך אותי לחתיכות. אני שם את היד על החזה
ומרגיש שמעיין חמים פורץ לו משם... לא ברור אם איבדתי את ההכרה או לא, אך המראה
האחרון שזכור לי לפני שהתעוררתי על הסדינים הלבנים ב"רמבם", היה הפריחה
האדומה כמו אש של הצאלונים בדרך ל"פוריה", ואולי זה היה רק דמיון.
עדכונים
בדיעבד / אמציה כרמון
בגיליון 'ברמה' האחרון ( 20.1.06 )
התפרסמו 2 רשימות המשוייכות לשמי וברצוני לעדכן לידיעת
הציבור (למי שמתעניין):
א. רשימת "איזה סוג קיבוץ
אנחנו" – עוד לפני שהגיליון ראה אור, טרח מנהל הקהילה
להודיע
לי שנושא השימוש הפרטי ברכב הקיבוץ הצמוד מטעם העבודה יידון בקרוב
בהנהלת הקהילה.
יש לברך על כך כי זה מראה שיש גישה
עניינית לטיפול בנושא, אבל זהו בינתיים רק צעד ראשון וטרם גובשה הדרך שכנראה לא ממש קלה.
ב. לגבי הידיעה בדבר הקנס שקיבלו שכנינו
(אושה) במשפט על עבירות איכות הסביבה בגלל זיהום שגרמו שפכי הרפת שלהם, אבקש להבהיר שאני העברתי למספר גורמי ניהול
אצלנו את דף אתר האינטרנט של המשרד לאיה"ס
(www.sviva.gov.il ) שם התפרסמה הידיעה, והכוונה
הייתה להסביר להם ולכלל הציבור שלנו, שאם נושאי איה"ס אינם מטופלים כראוי, אז
יש דין ויש דיין, ותביעה משפטית בנושאים אלה עלולה להיות כלפי מנהלים באופן
אישי. דרך-אגב באותו אתר של המשרד
לאיה"ס גם התפרסמה, לפני כשנה בערך, הידיעה החיובית שהרפת שלנו זכתה בתואר 'רפת
החודש' בגין המערכת המתקדמת לטיפול בשפכים שנבנתה בה.
בשולי
הפריימריס / יהודה טל
לאחר שבועות של מצעד מנהיגים מתיש,
הגענו ועברנו את הפריימריס ומן הראוי לעצור לרגע ולבחון את התהליך שעברנו.
אז לחלק מהחברים זה נראה כמטרד ולחלק
מהחברים כבידור או אולי אפילו קרקס, אבל לאמיתו של דבר עברנו בהחלט תהליך דמוקרטי
משמעותי שסייע בגיבוש מפת המנהיגות בישראל.
לצערנו טרם התאפשר לקבל את הפילוח
המפורט של אופן הצבעת החברים, אך ברור שעצם עובדת הצבעתם של לא פחות מ- 243 חברי
ר"י (בנוסף לחברי אושה וכפר המכבי) היה לה משקל משמעותי. ביכולתי לציין
שלמעט מספר מצומצם של "סרבנים",
התייצבו למשימה כמעט כל החברים הזמינים ובלטה לטובה העובדה שגם הצעירים הוכיחו לא
פחות איכפתיות מ"סוסי הבחירות" הוותיקים.
יתר על כן היו לא מעט חברים שכלל אינם
חברי מפלגה, (או כאלה שפרשו ממנה בעבר), ואשר בכל זאת גילו עניין רב בתהליך ואפילו
רצו להצביע בפועל. מכאן שרשימת המצטרפים הפוטנציאלים לעתיד כבר קיימת ויש רק לקוות
שהיא תוכל לאזן את רשימת המאיימים בפרישה.
מכל מקום הוכח שוב שהאימרה המפורסמת
"שמי שמצביע משפיע", איננה ריקה מתוכן, וכי רק בדרך של מעורבות פעילה
ניתן להשפיע על הפוליטיקה, ובעצם על כל מה שחשוב בחיינו.
אי אפשר לסיים מבלי להודות לכל החברים
שסייעו בדרך זאת או אחרת להצלחת התהליך כולו ולו אפילו בעצם ההתעניינות במתרחש
ובהשלכותיו.
מזל טוב
לאיילת ודדי יניב
להולדת הנכדה – גפן
בת לעופרי ונימרוד יניב.
מתוך פתגמים שלמדנו
"איזהו גבור – הכובש את
יצרו"
... רציתי נורא להרביץ לאבישג, אבל
התאפקתי.
אלון
...אלון רצה להרביץ לי, ורצית להלשין
עליו לאבא שלי, אבל התאפקתי.
"יגעת ומצאת – תאמין! יגעת ולא מצאת – אל תאמין!
שמעתי שי אוצר בסביבות היער. הלכתי,
חיפשתי שעה ארוכה, ומצאתי.
פעם שמעתי ששמו אוצר ליד המעיין הייתי
בטוח שאמצא אותו כמו שמצאתי בפעם הקודמת. חיפשת שעה ארוכה ולא מצאתי.ץ המשכתי
לעבוד, וכשתש כוחי הפסקתי, ולא האמנתי יותר בשום סיפור על אוצר.
הסתכנתי והתערבתי עם חוה על טבלת שוקולד, אם אשכח להכין
את שיעורי הבית או לא. עבדתי קשה והכנתי את השעורים. ניצחתי את חוה, וקיבלתי ממנה
טבלת שוקולד. (הגר אכלה לי ממנה)
על זה נאמר: ידעת ומצאת – תאמין!
נדב שנל
"בור ששתית ממנו – אל תזרוק בו אבן"
כשהלכתי לטייל שתיתי מים מהמימיה
ונתתי לילד אחר לשתות. לאחר שגמר – זרק בה באדמה. החלפתי שוב את המים ואמרתי לילד:
בור ששתית ממנו – אל תזרוק בו אבו.
צור
יריב
"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה –
וחכם"
כאשר חזרתי מהכיתה נתקלתי לפתע בשורה של נמלים. התבוננתי
בהן, עיני עקבו אחרי נמלה אחת קטנה ושחורה, אשר סחבה גרגר של שלוה.
שכחתי שעלי למהר לביתי והמשכתי לעקוב
אחרי הנמלה. ראיתי והנה גרגר השלוה גדול פי שבע ממנה,ף והיא הקטנה מתעקשת וסוחבת
אותו. מחזיקה אותו בצבת שבפיה ונעזרת ברגליה הקדמיות. אפילו לרגע לא נחה הנמלה
הקטנה ולא הירפתה מגרגר השלוה.
התפלאתי מאיפה יש לה כוח. אז
גם הבנתי שאומרים לחרוצים: "עבודת נמלים", ולמה אומרים "לך אל
הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם". נרית קרניאל