מס. 1497, כ' בטבת תשס"ו 20.1.06

ישיבת מזכירות מס 2/2002

תאריך: 12.1.06

נוכחים: אודי, דניאל פרי, לינט חורש, ישי קציר,

דוד דווידוביץ, אורית בן נחום, איילת מאירוביץ.

נעדרים: עידו, יגאל אופק (חו"ל), רפאל דינסטג (חולה).

1. חיובי/הפרטת ארנונה. דניאל פרי התבקש "להריץ" במחשב מספר אלטרנטיבות, על מנת לבדוק המשמעויות לקראת החלטה.

2. דיאנה (כץ) שמעוני. הוחלט להמליץ לאסיפה על קבלת דיאנה למועמדות.

3. חג העומר. נדון בהשתתפות נעמי יפה. דווח על פגישת "פעילי החג" עם ענת עוגן, מרכזת מחלקת התרבות של המועצה, והצעתה לכלול את טקס העומר במסגרת "פסטיבל שנתי" של המועצה ולפתוח את האירוע לתושבי המועצה. ניתן "אור ירוק" להמשך טיפול.

6. נסיעות הורים לביקור חיילים. הוחלט להישאר בהסדרים הקיימים.  מקרים מיוחדים ידונו לגופם.

רשם -  אודי .

מבקש רשות לקריאת ביניים / דניאל יפה

בשבוע שעבר קראתי על היוזמה להקמת עמותת עוזבי רמת יוחנן.

הרעיון הותיר בי רושם עז ונזכרתי בסיפור המפורסם על ברנרד שאו והשחקנית.

עלה בדעתי שיתכן שהסיפור המאלף נשכח, או חלילה טרם סופר בציבור, וחשבתי לתומי שנכון יהיה לספרו מחדש.

מספרים על המחזאי המפורסם, שנפגש באקראי בפואייה של אחד מתיאטראות לונדון, בשחקנית יפה ומוכשרת, אשר כיכבה באחד ממחזותיו הרבים והשנונים.

מה דעתך, שאלה השחקנית בטון מתגרה, שנעשה ילד משותף. יפה כמוני וחכם כמותך?

ומה יהיה אם ילדנו המשותף יהיה יפה כמוני וחכם כמותך? השיב לה ברנרד שאו מידה אפיים.

וכל ערכו של הסיפור הוא בספקנותו העדינה והסובלנות המשתמעת בו, לאפשרויות הטמונות בעתיד...

אלא שלי – חסרה משום מה מידת הספקנות והסובלנות הנדרשת לעיכול הרעיון החדש.

אני מניח שהבעיה כולה שלי.

איזה סוג קיבוץ אנחנו / אמציה כרמון

בשבועון "הקיבוץ" מתאריך 5.1.2006 התפרסמה טבלה המציגה את התפלגות הקיבוצים לפי רמת השותפות/הפרטה שמתקיימת בהם:

(א) קבוצת "שיתופי" – שזה הקיבוץ המסורתי, (ב) קבוצת "משולב" – שזה דומה לשיתופי אבל עם תוספת לתקציב (כך בהגדרת הטבלה) כנראה לפי העיסוק. (ג) קבוצת "דיפרנציאלי" – אלה שהופרטו מלא או כמעט מלא.

את רמת-יוחנן שלנו סיווגו עורכי הטבלה ב"שיתופי", ונראה לי שפשוט טעו ובעצם אנחנו צריכים להיות בקבוצת "המשולב". הסיבה להגדרתי את הסיווג שלנו כקיבוץ "משולב" היא שבמערכת התקציבית הנוגעת לחברים, יש מרכיב שלא מעט מהחברים מכירים אותו אבל בד"כ נוטים להתעלם ממנו. כוונתי היא לתוספת התקציבית המשמעותית (לפעמים מאות שקלים בחודש) שמספר חברים זוכים בה בגין המשרה שבה הם נושאים.

כמובן שאין זו הענקה ישירה, גם לא גזל כוחני בוטה, – חלילה ונהפוך הוא. הם פשוט קורבנות של המשרה שמונו למלאה, אשר מחייבת הצמדת רכב לצרכי מילוי התפקיד. (ויצויין ללא ציניות – שמונו למשרתם כדין). ההצמדה הזו של רכב לתפקיד מביאה לכך שמשתמשים ב"קרלוג התפקיד" גם לצורך הנסיעות הפרטיות, כי זה מסובך ומבלבל אם צריך להחזיק שני קרלוגים: הפרטי שמניע, וה"תפקידי" שמחייב את מקום העבודה. וזה גם מעכב כאשר ממהרים וצריך להעביר שני קרלוגים כשהנסיעה היא בתפקיד, אז מסתפקים באחד (כזה שקראנו לו פעם בשם "קרלוג הזהב", כי הוא גם מניע וגם מחייב את מקום העבודה).

לעומתם, החברים האחרים שעבודתם לא דורשת הצמדת רכב ויש להם רק את הקרלוג הפרטי, הם משלמים את נסיעותיהם הפרטיות רק מכיסם. מאחר והפערים התקציביים האלה מהווים לדעתי בעיה חברתית, העברתי פנייה להנהלת הקהילה לדון בסוגיה ולמצוא פיתרון של מנגנון להשוואת התקציבים האישיים. המנגנון המשווה הזה יחזיר אותנו (אולי) לקבוצת קיבוצי "השיתופי".

אז עכשיו נותר לנו להמתין לטיפול הנהלת הקהילה בנושא, ואנו כמובן נמתין בסבלנות …

הַטִּיּוּל הַמֻּמְלָץ

הַחַזַּאי הִבְטִיחַ סוֹף שָׁבוּעַ סוֹעֵר

אוּלַי הוּא יוֹדֵעַ, וְאוּלַי מְהַמֵּר.

רוּחוֹת וּגְשָׁמִים בָּעִיר בַּדְּרָכִים

וְגַם הַצָּפוֹת בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים.

שֶׁלֶג יֵעָרֵם עַל פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן

אַךְ סָגוּר הָאֲתָר, אֵיזֶה חֶרְבּוֹן,

אָז בִּמְקוֹם לְתַכְנֵן סִיּוּר אוֹ מַסָּע

הַטִּיּוּל הַמֻּמְלָץ: מֵהַמִּטְבָּח לַכֻּרְסָא.

לִלְגֹּם קָפֶה מַהְבִּיל עִם פֶּלַח עוּגָה

לָצֵאת מֵהַבַּיִת מַעֲשֶׂה שֶׁל שְׁגָגָה.

אֶפְשָׁר גַּם לִטְעֹם דָּבָר מְתִיקָה

בְּעוֹדְךָ מַמְתִּין לַחַמִּין בִּשְׁקִיקָה.

אֵין מָקוֹם נִפְלָא כַּבַּיִת הַחַם

לְהָצִיץ בָּעִתּוֹן חֲצִי מְנֻמְנָם,

אֶל הַמָּסָךְ לְהָעִיף רַק מַבָּט

וְלִשְׁקֹעַ בַּחֲמִימוּת שֶׁל עֹנֶג שַׁבָּת.

ראובן עזריאלי 12/1/06

גלריה ברמה / אביבה לדרר

חברים הרוצים להביא לגלריה רהיטים וחפצים גדולים התופסים מקום מתבקשים לתאם איתי (לא תמיד יש מקום פנוי). ההובלה ע"י המוכר או הקונה. אפשר לבקש את עזרתו של דרור שמעוני, שייענה ברצון לכל פנייה, לפי יכולתו. את חפצים המיועדים למכירה בגלריה, אין להביא למחסן של דני. החפצים לא יגיעו לבד. יש להביאם לגלריה אם רצונכם למוכרם. לאור פניות של חברים, אפשר להביא למכירה משחקים שלמים, ספרי ילדים ותכשיטים. חפצים שהתיישנו בגלריה, נמסרים לעמותה עבור נזקקים ומתקבלים שם בהרבה תודה. לגבי רהיטים, מכשירי חשמל טובים וחפצי בית גדולים, אני מבקשת את אישור בעל החפץ למסירתו. תנועת הפריטים בגלריה רבה למדי, ומוצגת באתר רמת יוחנן לנוחיותכם, ביוזמתו של רון אנג'ל. התצוגה אינה מעודכנת ופריטים רבים המופיעים בה נמכרו וכן נכנסו רבים אחרים מאוחר יותר.

למרות שחם וקר, פרוץ ומלא אבק ואין שירותים, כמעט כל יום כשהדלת פתוחה נכנסים אנשים, ובשבתות הגלריה הומה למדי.

ברצוני לפתוח את הגלריה בשבתות זמן ממושך יותר. לשם כך נחוצים מתנדבים נוספים לתורנות של שעה וחצי. אשמח להיענות של מתנדבים.

אני מקוה שהפניות הרבות, במשך ארבע שנות הגלריה, לשיפור התנאים ייענו בחלקן.

הגלריה פתוחה :

יום א' 10:30 – 9:00

יום ג' 10:30 – 9:00

יום ו' 10:30 – 9:00

שבת 12:00 – 10:30

אנו משתתפים באבלו של חברנו רפאל רפפורט

במות אחיו אלעזר ז"ל

דברים שנאמרו ליד הקבר

יום שישי י"ג תשס"ו, 13.1.2006 רמת השרון.

אלעזר, אלוהים אוהב אותך בדרכו המיוחדת, הוא נתן לך חיים ארוכים ומלאים, ולקח אותך אליו במיתת נשיקה. כפי שנאמר "וחנוך התהלך עם אלוהים" לא קשה להגיד אחריך: "אל מלא רחמים".

היית משורר עוד לפני שנולדתי, ונעשית איש מעשה מחונן. מהנדס מים ומכונות, ממציא שיטות שונות. הקמת את המחלקה הטכנית של הסוכנות, היית בין מקימי תע"ש ועוד רבות ונצורות.

בכל בעיה בתולדות המשפחה, יכולתי לפנות אליך, ועכשיו אין לי את מי לשאול. אבל אתה תישאר לנצח. ראובן הלך, אליהו הלך, ממינה הלכה, גבריאל הלך, אסתר הלכה, ועכשיו גם אתה עזבת אותי. העבר נגמר ונשאר לי העתיד. יהי זכרך ברוך. תנחומי לאתי, לבנות לנכדים, ולכל מוקיריך.

אחיך האוהב, רפאל

שבעה למותו

אחד מהנפילים של ההתיישבות העובדת הלך מאתנו. יותר מאשר להתאבל עליו, עלינו לכבד את זיכרו. אלעזר נולד בשנת 1910 בגטינגן שבגרמניה, בזמן שהוריו למדו שם באוניברסיטה. בגיל 11 הצטרף לקיבוץ בכביש חיפה-ג'דה. תמיד נהג בטרקטורים והיה בחברת הילדים של בית אלפא עם ישעיהו, אסתרקה, דינה, שלומקו ואחרים. בשנת 1929 הם יצאו להגשמה ויצרו את "קבוצת העמק", אחר כך נסע לשוויצריה ללמוד הנדסת מים ומכונות. לא רץ לאור הזרקורים, אבל יש לו חלק רב בהקמת היישוב. מת מות נשיקה. ועלינו להיות גאים שהיה לנו קשר איתו. אימו ואחיו היו חברי רמת יוחנן.

אגדת  המעשיות. 

ראיון עם רפאל רפפורט / א.פלד

השבוע יצא לאור סיפרון מסוגנן הנושא את הכותרת "אגדת המעשיות", ותכנו שיר – בלדה,  פרי יצירתו של רפאל. והבלדה כמו כל בלדה, רווייה תעלומות ומסתורין.

ראיינתי את רפאל במטרה לחקור ולהאיר מעט מן העובדות והדמיון מהם נשזר הסיפור, ועדיין רב הנסתר על הנגלה.

רפאל:"נולדתי בוינה באוגוסט שנת 1917. אבי --  אליהו – עלה לישראל בשנת      1919 כחלוץ.  נותרנו מאחור אמא – ממינה – אחי הבכור אלעזר ואחותי אסתר.

ב- 1920 עזבנו את וינה והגענו כפליטים לאמסטרדם תחת חסות משפחה הולנדית אמידה.

ב-1021 עלינו ארצה במסגרת איחוד משפחות, ולאחר שהייה ב"קרנטינה" הצטרפנו לאבא אליהו במחנה של קיבוץ כביש חיפה- ג'דה בקילומטר החמישי.

ב- 1923  הגענו לבית-אלפא. כשהייתי בן 12 עברתי להתגורר כילד חוץ בדגניה שם למדתי בבית החינוך המשותף. ב- 1934 חזרתי לבית-אלפא.

ב- 1935 נסעתי להולנד בשליחות "החלוץ" ועבדתי בבית- חרושת לייצור חביות.  ב- 1936 חזרתי לבית-אלפא.  אז הכרתי את אשתי, לאה כרמלית (קבורה בבית-העלמין ברמת-יוחנן). אני הייתי כבן 20 והיא בת 17. ב- 1.1.1937 התנשקנו נשיקה ראשונה.

ב- 1938 , עקב הסיכסוכים המפלגתיים, עזבנו לאה ואני ועברנו לקיבוץ אלונים.

ב- 1940 היה וויכוח גדול בישוב אם להלחם בבריטים או להתגייס לצבא הבריטי.

לבסוף הוחלט שהדברים אינם סותרים. הוקמה פלוגת תובלה, וכל קיבוץ היה צריך לשלוח שלושה מתנדבים. סידור העבודה נידב אותי. חברתי לאה הייתה אז בהכשרה בעין- חרוד. הלכתי ברגל מאלונים לעין- חרוד להיפרד. לאה אמרה שאני כנראה אוהב את הצבא יותר מאשר אותה , אז הודעתי שאני לא יוצא לצבא.

 עשו אסיפת קיבוץ. הביאו "תותחים כבדים" מיגור, והחליטו שבזמן הזה כולם מגוייסים, מי לעבודה בקיבוץ ומי לצבא, ומי שאינו מקבל את הדין יצא מן הקיבוץ. אז לקחתי את תעודת הזהות שלי ומעיל והלכתי ברגל לרמת-יוחנן, ששם כבר התגוררה ממינה שעברה בפילוג הגדול.

רחל קטינקא ויהושע ברנדשטטר היו חברים בקיבוץ "הקילומטר החמישי".

הם נסעו בשליחות הקיבוץ להולנד לקנות פרות. שם נולדה בתם תרצה. כשהם חזרו כבר הייתי בבית-אלפא. אני הייתי כבן 7 ותרצה כבת 3. היא התאהבה בי ממבט ראשון. מאוחר יותר עזבו תרצה והוריה את הקיבוץ. במשך כל השנים שמרנו על קשר רופף. פתאום בשנים האחרונות התחדש הקשר. הייתי נפגש עם תרצה בתל-אביב, אבל יום אחד היא הודיעה לי שהחבר שלה לא מרשה. היא היום בת 87 ואני בן 89.

ראובן נולד כאחי התאום. הוא נפטר מדיפטריה כשהיה בן 18 חודשים. אני זוכר רק שהיה לו שיער שחור, ולא אדמוני כמו שלי. בתור ילד בניתי לי את ראובן כחבר דמיוני. ההורים אף פעם לא דיברו עליו. רק פעם אחת אמרו לי שהוא "הלך". אז הלכתי לפרברי וינה לחפש אותו, ומצא אותי שוטר שהחזיר אותי הביתה. עד היום אינני יודע היכן מקום קברו.

אחי אלעזר נפטר השנה. אסתר וגברוש (פורץ דרך בורמה) גם הם נפטרו. נשארתי אני."

עד כאן רפאל. הבלדה כוללת רמזים מכל מה שמסופר לעיל. בקריאה שנייה או שלישית כמה דברים מתחברים. את הספרון, הכולל ציורים ותמונות ישנות, ערכה בכישרון רב גל כהן.

ניתן לרכוש בכלבו עותק במחיר סמלי של 10 שקלים. לדעתי זו יצירה מאד מיוחדת.

במשך השבת הגשומה האחרונה, התקיימו בחיפה תחרויות הגימנסטראדה. קבוצת בנות שלנו, שמשתתפות בחוג אירובי של המועצה בהנחיית אנה מיימון, לקחו חלק בתחרות והגיעו להישגים יפים. הן שבו הביתה עם גביע עבור המקום הראשון ברמה שלהן. תפסתי את אנה מיימון, המורה שלהן, בטלפון, ושאלתי אותה על החוג, על העבודה עם הבנות, ועל התחרות. (ירמיהו)

אנה מספרת

את המקצוע רכשתי ברוסיה. למדתי שם התעמלות אירובית והתעמלות אמנותית. כאן בישראל עברתי קורס במכון וינגייט. אני מלמדת במסגרת החוגים של המועצה ריקוד אירובי, ג'אז, וסוגים אחרים של ריקוד, התעמלות קרקע,ריקוד תחרותי. יש לנו הרבה ילדים מכל ישובי המועצה: הקיבוצים, כפר חסידים, נופית, וגם מקריית אתא. קבוצות מעורבות, מגיל 7 עד 14. זה מחולק לשכבות כמובן, לפי גילאים.

לא לפי רמות?

בינתיים לפי גילאים, ויש קצת גם לפי רמות. ישנן בנות שרוקדות אצלי כבר ארבע שנים עם הגדולות.

כמה שנים את עובדת במועצה?

זאת השנה הרביעית.

לפי מה הבנות מתקבלות לחוג הזה? את עושה מבחני קבלה?

לא. אנחנו לא עושים כאן מבחנים. מקבלים כל מי שמגיע ורוצה לרקוד.

לא משנה אם הוא יודע לרקוד או לא יודע לרקוד?

מי שלא יודע לרקוד לומד. גם דניאל, כשהגיעה אלי לא ידעה לרקוד, ולמדה. אין לזה מטרה מסויימת. העבודה שלנו היא ללמד את הילדים קואורדינציה, חוש למוסיקה וכו'. מדי פעם אנחנו נוסעים לתחרויות ולהופעות.

לומדים אצלך רק עד גיל 14?

עכשיו יש בחוג ילדים עד גיל 14. הם ימשיכו עד גיל 18. אחרי הצבא, אם הם ירצו, הם יוכלו להמשיך. יש בנות שרוקדות מההתחלה, זאת קבוצה אחת. ויש מתחילות, שהן שנה ראשונה ושנייה.

זה נותן דחיפה למי שרוצה להיות רקדן מקצועי?

כן, זה נותן דחיפה מאוד חזקה.

ומי שרוצה להמשיך בשטח הזה ולהיות מקצועי?

הוא צריך עוד הרבה שיעורים וקורסים, בנוסף למה שאני נותנת.

החוג ממומן ע"י המועצה?

על החוג ההורים משלמים.

את יכולה להגיד כמה מילים על התחרויות?

יש תחרויות שונות. יש תחרות של אליפות ישראל באירובי, ויש תחרויות שנקראות גימנסטראדה. אנחנו מכינים את הילדים לתחרויות האלה. תחרויות הגימנסטראדה התחילו לפני ארבע וחצי שנים. את המפעל הזה הקימו עולים חדשים מרוסיה, אגודה שנקראת: "עולים בתנופה". המטרה שלהם הייתה להביא כמה שיותר קבוצות ריקוד שייתחרו אחת מול השניה. לגימנסטראדה מגיעים משתתפים מכל הארץ. לזו האחרונה, שהתקיימה באולם ברוממה, הגיעו 1200 משתתפים. הרמות מחולקות לשלוש: A,B,C, בקטגוריה של הבנות הגדולות שלנו B, היו 36 קבוצות מכל הארץ. הן זכו במקום הראשון.

והאחרות?

הקטנות, רמה A, נכנסו לגמר וסיימו במקום ה- 6 מתוך 28 קבוצות.

את יכולה לספר קצת על ההתרגשות של הבנות לפני התחרות?

הייתה התרגשות גדולה. אי אפשר לתאר במילים איך הן מתרגשות, צריך לראות את זה.

איך את מרגיעה אותן?

לא מרגיעה. אני מבקשת מהן להתרכז ולא להתרגש כי אז הן עושות הרבה טעויות.

יש הכנות מיוחדות לפני התחרויות?

השיעורים הרגילים הם פעמיים בשבוע בין שעה וחצי לשעתיים. לפני הופעה יש כמובן הרבה חזרות מחוץ לשיעורים הרגילים. כחודש לפני התחרות מתחילים להיפגש, ולעשות את החזרות המשותפות. אני מנסה למצוא יותר זמן לשיעורים, אך בינתיים זה מה שיש.

את רוצה להגיד משהו לבנות האלה?

כל מה שרציתי להגיד כבר אמרתי להן. אני מאוד מרוצה ממה שראיתי בגימנסטראדה האחרונה. מרוצה מהבנות. רק כשרואים בסוף מה שהילדים עושים על הבמה, אפשר להבין את כל מה שהשקענו במשך השנה. זו החוויה הכי טובה. אמרתי להן שאני מרוצה, ושאנחנו צריכים להמשיך לעבוד ולעבוד על המשמעת. הן יודעות על מה אני מדברת.

יש בעיות משמעת?

יש בעיות משמעת. הבנות מפטפטות יותר מדי בשיעורים. זה גיל קשה, אין מה לעשות.

אנה, תמשיכי כך, ושיהיה לך ולבנות בהצלחה.

ליכלכת שילמת...

קנס בגובה 140,000 ₪, נגזר על קיבוץ אושה בגין זיהום מים מהרפת.

האגודה השיתופית אושה, מרכז המשק, המנהל הכלכלי ומנהל הרפת – הואשמו כי בשנים 1999 עד 2002 זרמו שפכים, זבל פרות ונגר, מן הרפת, בגלישה או דרך בריכת עפר, או דרך צינור, אל מקורות המים באיזור. הם הואשמו כי לא נמנעו מפעולות הגורמות לזיהום המים, כי השליכו פסולת וליכלכו את רשות הרבים, כי הפעילו עסק טעון רשיון, ללא רשיון.

בשנה שעברה, לאחר שמרבית עבודות התשתית להסדרת הרפת הושלמו, אימץ בית המשפט הסדר טיעון בין הצדדים: הקיבוץ הורשע על סמך הודאתו והנאשמים 2 – 4 נמחקו מכתב האישום. כספי הקנס יועברו לקרן לשמירת הניקיון. (הועבר לפירסום על ידי אמציה).

בפרוע פרעות בישראל... / ירמיהו

עיר קשה חברון, יש בה משהו שמזמין פורענות. קומץ יהודים קשי עורף, אחוזים חבלי משיח, מתעקשים לשבת בליבה, מוקפים עשרות אלפי ערבים, ועושים בה כבתוך שלהם. אלה מול אלה, נצורים מעט מול נצורים הרבה, קיצוניות מול קיצוניות שאי אפשר ליישב.

ולתוך הַיוֹרָה הרותחת הזו נכנסו השבוע "נערי הגבעות".

ושוב "כלי הקודש" יוצאים לפרוע, נזירים ממרגוע, נוטפים טללי נעורים עבריים, אחלה חבר'ה, מה זה אחל'ה? מלח הארץ. שוב מְתַעֲלִים את האנרגיות המתפרצות שלהם נגד כל מה שנקרה בדרכם. שואבים השראה מ"הארות" אלוהיות. מסונוורים מ"הצלחתם". "עשבי הפרא" שגדלו בחצר האחורית של יש"ע, מוּנָעים על ידי פיסקי הלכה מוזרים, מוּלָכִים שולל אחר מנהיגיהם הסהרוריים. לא נחים ולא חודלים. דונם גזל פה, ודונם גזל שם, רגב שדוד אחר רגב חמוּס, ואין נַפְקָא מִינָה אם זה מהומות בשוּק, התעללות לשמה בעוברי אורח תמימים, הרמת יד על חייל, או כריתת עצי זית. שהכל "נעשה בדברו" ו"הכל" שייך לנו, ו"הכל" שָׁרוּי והרשות נתוּנה...

אין ספק בכלל, מי פה בעלי-הבית. וכך, בין הרס לשוד, בין ריקוד לפיזוז והנפת ידיים הזויה לשמי רבא, הם "עובדים את השם"...

ואם ישאל השואל היכן כוחות הביטחון, אז כן, זו באמת שאלה טובה, היכן הם?

ניצבים בתווך, רואים את המראות, שומעים את הקולות... ופיק ברכיים יֹאחַזֵם...

ואני חושב לעצמי, אולי, דווקא היום, דווקא היום כשהראש והלב שקועים בעיסוק הבלתי נגמר במצב בריאותו של ראש ממשלתנו, השוכב בְּקוֹמָה בַּקוֹמָה השביעית של "הדסה", אותו ראש ממשלה שעשה, בניגוד לכל הציפיות, את המעשה האמיץ בכיוון הנכון, מן הראוי להזכיר לעצמנו, שאולי גם פה, בקוֹמת-הקרקע של ארץ ישראל, מישהו שקע בתרדֶמֶת עמוקה שנמשכת כבר אי אלה עשורים.

השבוע, נוכח כריתת הזיתים הברברית, ומה שנקרא "הפעילות הבלתי נסבלת של המתנחלים" בחברון, יצאו "כוחותינו" להשיב מלחמה שערה, להשיב את הסדר על כנו. יופי! "הגיע הזמן", כמו שאומר פרץ. הללויה, הללויה!

אבל אחרי כל כך הרבה שנים של "איפוק" מוזר, של הגנה על הקוזקים הנגזלים, של ביזבוז משווע בהקצאת כוחות צבא אדירים להגנת עוד מָכוֹלָה, עוד עז, עוד חמור, ועוד נער-גבעות קטון הנוהג בם. דֶה זַ'ווּ סיזיפי של הורדת מאחז בלתי חוקי בידיעה ברורה שלמחרת יוקם אחר במקומו... של מתן "היתרים" בקריצה, בשתיקה, בהתעלמות, בעצימת עיניים...

היום הם מתפלאים על "קבלת הפנים החמה" שהכינו להם "טובי בנינו" בשוק של חברון...

נו, באמת, מה יש לגסטפו, לנאצים, לעמלק, ולשאר עוכרי ישראל שֶׁחָבְרוּ לחיילי צבא ההגנה לישראל לחפש בשוק של חברון. פה אנחנו אֲדוֹנֵי הארץ. פה מדינת הלכה וחוקיה שרירים וקיימים. למען יִרְאוּ וְיֵרָאוּ, דם יהודי אינו הפקר, שן תחת שן ועין תחת עין. אז מה אם השתלטנו על בית של מישהו אחר, אז מה אם הפכנו דוכנים, אז מה אם קיללנו, חֵרַפְנוּ, ירקנו, זרקנו, הרבצנו, גֵרַשְׁנוּ, סקלנו, שרפנו, סגרנו, כלאנו וְהִכְרַתְּנוּ, כּוּלָה ערבים! בני בניהם של פורעי פרעות תרפ"ט.

אז מה קרה דווקא השבוע, שגרם למי שהחליט להפגין פתאום נחישות שכזו? לשלוח לשם את בחורינו המצויינים? האם מישהו הבין סופסוף שאם ייתן יד להשתוללות הזו, זה יגיע גם אל פתח ביתו? או שמא, האמריקאים לוחצים???

קשה לדעת, אך אי אפשר להתעלם מנקודת האור הזו בחיינו המשעממים. נקודת אור שמוסיפה צבע ועניין, כי זה מצטלם נהדר, זה חי, תוסס, צעיר ורענן, מעלה את האורגזמות לרמות שטרם ידענו ... אקשן במיטבו. אמנם, זה לא כל כך מעניין כמו למשל, מי יגיע לאן בפריימריז של מפלגת העבודה, או מי יגיע לאן בסקרי סוף השבוע של התקשורת, או מי "ימריא" ומי "ינחת" ויסיים את פעילותו הברוכה "למען העם" בכנסת הנוכחית, או מה קורה במפלגת הגמדים של טומי, כשהאומה, שְׁטוּפַת דמע וקסם, צופה בפיאסקו בשידור חי... או, להבדיל, מה מצבו העגום של "הצדיק" בן המאה ויותר, ששוכב על ערש דווי. וכן, זה אפילו מאפיל על העליות והירידות במצברוח הלאומי, המשתנה על פי מפלס הכנרת. זו בהחלט ההצגה הכי טובה בעיר... חיה ובועטת ונושכת, תרתי משמע. לצערנו, הקרקס הזה משאיר ערים שלמות וכפרים בעוצר-סגר-כתר, מעמעמים לאיטם על גבולות עֲשֵׁנִים...

אבל נשאיר את העיר הַעֲשֵׁנָה, הזיתים הכרותים, ההרס, החוליגנים הקדושים, והבלגנים ונפנה למחוזותינו. האם תהיה זו חוצפה, להקיש מהמציאות העגומה המתרחשת שם, לאירוע המעציב שאירע את תשעת פרינו המשובחים והליכתם בשבוע שעבר "כצאן לטבח..."? שהרי "חג הקורבן" בפתח, "ובחג, מצווה לאכול ולשתות ולשמוח..."

האם נוכל לחוש טִיפְּטִיפַּת אמפטיה לאלה שנתוּנים יום יום ושעה שעה למעשים שכאלה וגרועים מהם?

שהרי, מה הייתה הרגשתנו עם היוודע דבר הגניבה? חוסר אונים מוחלט. זעם וכעס וחרון, ועלבון. ולא די בזיון וקצף, גם הוצגנו ככלי ריק... ללא הגנה. והלא ידענו ש"חג הקורבן" קרב ובא, ידענו, והגברנו את השמירה, וריכזנו, ואספנו את העדר למען יהיה תחת השגחה, והנה, עם כל זאת, הגנב גנב, ה"שיטה" פרחה, והשוחט שחט... סתאאאם, סתאאאם... מצבנו כמובן שונה, ואין שום מקום להשוואות. ובכל זאת, משום מה, באוזני עדיין מהדהדת אותה קריאה נרגשת של חנן פורת אחרי הטבח במערת המכפלה: "יהודים! פורים היום! מצווה לשתות ולשמוח!"

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

התרמת דם ברמת-יוחנן

ביום רביעי הקרוב 25.1.2006 יערך במשק מבצע התרמת דם. ההתרמה תתקיים במועדון לחבר, החל משעה 11:30 לפני הצהריים, ועד שעה 16:00 אחר-הצהריים.

יצוין שמעבר לחשיבות הרבה של מעשה תרומת הדם, היא גם מזכה את התורם ובני משפחתו בביטוח דם למשך שנה. ( בבואך לתרום דם, נא להציג תעודה מזהה הכוללת מס' ת.ז. )

שומר פתאים אדוני...

ממשרד רכב מבקשים ליידע את החברים –

הלילה (יום שלישי) נגנבו 7 מכוניות מקיבוץ הזורע. הציבור מתבקש להיות ערני ולדווח במהירות האפשרית על כל תנועה חשודה בחצר.

יש לי אח קטן...

"יוחנן באוויר" ככה, בלי שום התרעה מוקדמת, הגיח בשבוע שעבר לעולם, רך נולד חדש. מודעה צנועה על לוח המודעות, בישרה על הלידה והזמינה אותנו לצפות במגזין, לא יותר.

אבל די היה בכך כדי לעורר את סקרנותנו.

ואכן, במשך השנים היו כמה וכמה ניסיונות להעלות מגזין טלוויזיוני חודשי משלנו לאוויר, חלקם הצליח, חלקם לא. בל נפתח פה לשטן, אך נדמה לי, שהנה הפעם נעשה צעד קטן, והוא סימן לתחילת מסע יותר ארוך ורציני.

אי אפשר שלא לציין ולשבח את הביצוע הנאה, את עבודת הצילום והבימוי, את קטעי הקישור והקריינות, את העריכה, ואת... המגישה החיננית מאוד, הרהוטה ו ה מ פ ת י ע ה...

על פי הקרדיטים בסיום, קשה לדעת מי עשה מה, אבל ניכר שכוחות צעירים ורעננים חברו לניסיון עתיר השנים של דוד ואביבה ויחד יצרו משהו מאוד "יוחנני".

אז כן, יש עוד כמה מחלות ילדות שצריך להתגבר עליהן, פה ושם יש נטייה לאריכות יתר, יש מקום למקצה שיפורים, אבל כל אלה בטלים בשישים.

נאחל לאחינו הקטן המשך בדרך הזו.

ולכם, העושים במלאכה, יהיו עוד הרבה מוקשים בדרך, לא תלקקו דבש... פה ושם תגלו שיש מי שעינו צרה, שדוחף מקלות בגלגלים, עוד תשבעו כישלונות, תיסכולים, ומרורים, מתוצאות העבודה, או מהסביבה, עד שתגיעו למוצר המוגמר שאותו חלמתם.

לא פעם תצטרכו להסתפק גם במה שהוא "כמעט" ולא הטוב ביותר, אך אל לכם להניח את המצלמה... אורך רוח, סבלנות והתמדה, הם שם המשחק. העיקר לא לוותר לעצמכם. לפעמים הדרך בה תעברו תהיה חשובה לא פחות מהתוצאה, והפגישות באקראי לידה הן הנותנות.

הרבה הרבה מזל טוב ובהצלחה מאחיכם הבוגר עלון "ברמה". ירמיהו.

מזל טוב

לבלה ויעקב סוסן להולדת הנכד אוריין,

בן לרואי ולאורלי.

מזל טוב

לורד ואופיר מרציאנו להולדת הבת,

למרי ולדני להולדת הנכדה, ולכל המשפחה.

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

הגהה – אורה שורר

שבת שלום !!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama