מס. 1495, ו' בטבת תשס"ו 6.1.06

יום חמישי 5.1.06 בבוקר, ראש הממשלה אריק שרון, שהובהל אמש לבית חולים, עדיין בניתוח שנמשך כל הלילה, בעקבות אירוע מוחי משמעותי. עדיין שום דבר לא ברור, חוץ מההלם והצער, וההשלמה שאולי תם עידן פוליטי. אך אריק, הוא קודם כל אדם, אב, וסב, וגם אנו, כמו המשפחה והעם בישראל בעולם דואגים לשלומו ומייחלים להבראתו.

נתן זך

הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת אֵינָהּ הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה,

הַנְּמוֹגָה בַּאֲוִיר מַאֲפִיר כִּתְמוּנָה נְמוֹגָה.

עִם הַשָׁנִים הָאָרֶץ הַמְּצוּיָה מִתְמַעֶטֶת,

הָאָרֶץ הַמֻבְטַחַת וְזָהֳרָה לוֹהֲטִים כַּצָּהֳרַיִם בָּאֶבֶן.

מוֹלֶדֶת אֵינָה מַצְמִיחָה אֶלָּא כְּמִיהָה לְדָבָר אַחֵר,

לֹא-מוֹלַדְתִּי.

הָעִיר הַסְּפוּגָה כְּאֵב, הַבַּיִת הַמְהַדְהֵד

מַחֲזִירִים רַק מַה שֶּׁהֻשְׁקַע בָּהֶם, כְּמַרְאָה.

רַק הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֹא הָיָה.

מַשְׁלִים אָדָם עִם נוֹפוֹ, בִּלְעָדָיו

אֵין לוֹ עֹדֶף, אֵין לוֹ מָקוֹם.

הַצִלּוּם הַמְדֻיָּק שֶׁבַּחֲלוֹם

הֶכְרֵחִי. מַה שֶׁהָיָה, לְעוֹלָם אֵינוֹ מַסְפִּיק.

פרוטוקול  מזכירות מס.  33/2005

תאריך : 29.12.2005

     נוכחים : כל חברי המזכירות.

1.סגירת כלבו – מרכולית ליומיים לרגל ספירת מלאי שנתית.

שאילתא של רפאל דינסטג --  מדוע?

דניאל פרי השיב שבדיון שנערך בנושא עם הגורמים הנוגעים בדבר הוברר שעל מנת לבצע ספירה אמינה אכן נדרש פרק זמן של יומיים. יחד עם זאת, לאור שיפורים האמורים להכנס בתחום המיחשוב ועוד,  השאיפה היא שלהבא לא יידרש יותר מיום ואולי לא יהיה צורך בסגירה מלאה בכלל.

2. ערעור על החלטת ועדת שיכון בנושא "ירידה מקומותיים". נערך בהשתתפות יפעת ליכט, יונת מולכו, יבגני קלריך, אורן טהר-לב,  ויוסי זמיר.

כזכור,  החלטת ו. שיכון כפי שהוגשה למזכירות, כוללת 3 יסודות:

א. המבקש לרדת קומה אינו נמצא בין 10 הראשונים בתור למעבר לדירה חדשה בסבב הבנייה הבא.

ב. המבקש מתגורר בדירת הקומה העליונה לפחות 5 שנים.

ג. הוותק מחושב לפי ניקוד משפחתי. (כפי שנקבע ככלל לגבי דירות זמניות).

המערערים מבקשים לבטל  ההגבלה של לפחות 5 שנות מגורים בקומה העליונה. הנימוק העיקרי הוא, שבקיום הגבלה זו נוצר מצב בו עוברים לדיור בקומה התחתונה, (ממגורים זמניים אחרים בקיבוץ), חברים בעלי ותק משפחתי נמוך משל אלה שנכנסו לפני פחות מ – 5 שנים למגורים בקומה העליונה.

המזכירות החליטה שלא לקבל את העירעור, דהיינו החלטת ו. שיכון עומדת בעינה.

הובהר ש"תקופת החסימה" של  5  שנים חלה לגבי כל מי שנכנס  למגורים בדירת לינה משפחתית, ולא רק בקומותיים. (למעט אם בעת כניסתו נקבע מפורשות  ע"י ו. שיכון שמדובר בפתרון זמני לטווח קצר).

3. בקשה להקצות 50% מהדירות בשכונת רימון ב' ל "צעירים". נדון בהשתתפות ורד מרציאנו,  עמית זית, ויוסי זמיר.

הבקשה היא לקבל החלטה  אד-הוק לגבי שכונת רימון החדשה, שלא במסגרת תקנון השיכון הקיים,  כפי שהתקבלה החלטה אד-הוק להקצות כל הדירות בשכונת הזית רק לוותיקים, לפני שהתקבל התקנון החדש.

המזכירות דחתה את הבקשה.  ראשית,  ההחלטה לגבי שכונת הזית התקבלה לפני כניסת התקנון לתוקף.  עתה, כשקיים תקנון, אי אפשר "לדלג עליו".

שנית, מאחר והצעירים שיבואו במקום משפחות ותיקות יותר (אם תתקבל הדרישה) מתגוררים בדירות לינה משפחתית, אין הצדקה להעדיפם על מבוגרים בעלי ותק גדול בהרבה,  המתגוררים גם הם בדירות כאלה כבר שנים רבות הרבה יותר.

4. קרנות השתלמות. דניאל הביא הנוסח המוצע כהסכם בין הקיבוץ והחברים, לפיו אין הקיבוץ רשאי למנוע מן החבר (או יורשיו) לממש הזכאות בקרן ההשתלמות, למעט במקרים בהם נחתם הסכם בין החבר והקיבוץ לפיו משמשים כספי קרן ההשתלמות כבטוחה או אמצעי תשלום להחזר הלוואה שנטל החבר מן הקיבוץ.

הנוסח אושר והטפסים ימסרו לחברים בקרוב.

כמו כן אושרה החלטת ההנהלה הכלכלית לפיה יפעל הקיבוץ, באמצעות הגזברות, להשאת תשואת קרנות השתלמות בדרך של הפקדת הכספים (חדשים ו/או ישנים) בקרנות המראות  ביצועי תשואה טובים. מדובר בפתיחת אופציה אחת נוספת (העשוייה להשתנות על פי הנסיבות מעת לעת).

מאחר ומדובר בניהול כספי החבר, תעביר הגזברות לכל החברים טופס בו יאשרו בחתימתם, אם רצונם להישאר עם הקרן העכשווית או ליפות את כוח הגזברות לנהל עבורם את הנושא כמוסבר לעיל.

רשם -   אודי.

מהנעשה בפלרם / עמוס נצר

אני שמח לדווח שוב מפלרם.

ראשית, ברצוני לעדכן את החברים בעיסקה עם חברת "באייר", שהשלמנו אותה בימים האחרונים של שנת 2005.

עיסקה זו אושרה בהנהלה הכלכלית של הקיבוץ ובכל מוסדות החברה ועל פי חובתנו היא נשמרה באופן חשאי עד להשלמתה.

במסגרת העיסקה הקצנו ל"באייר" 5% נוספים מחברת "פלטוב", וכעת היא מחזיקה ב – 25% בחברה זאת, כאשר פלרם תעשיות בע"מ מחזיקה ב 75% האחוזים הנותרים.

תמורת הקצאת המניות קיבלה "פלטוב" סך של 2.9 מיליון דולר, מה שמשקף ערך לחברת "פלטוב" של 61 מיליון דולר לאחר הכסף.

(זהו כמובן רק הערך של "פלטוב", ללא קשר לערך שאר עיסקי פלרם).

במסגרת עיסקה זו גם הסדרנו נושאים שונים הנוגעים לסדרי אספקת חומר הגלם על ידי "באייר" למפעלינו השונים, וכמה נושאים חשובים נוספים שהובהרו בין השותפים.

אין ספק שהשקעה זאת היא ביטוי של "באייר" להערכה הרבה של "פלטוב" – עסקיה ועובדיה.

זהו גם ביטוי הדדי ליחסים הטובים בין השותפים, שאנו עושים מאמצים רבים לשמרם ואף לפתחם.

בסוף נובמבר 2005 סיכמנו את דו"חות הרבעון השלישי של שנת 2005 ואת 9 החודשים הראשונים של שנה זו.

עיקרי התוצאות הם:

מכירות פלרם בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2005 הסתכמו בכ – 660.2 מיליון שקל, גידול של כ- 13%, לעומת מכירות בסך של כ- 586.5 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד.

הגידול נובע הן מגידול במכירות לחו"ל ובחו"ל, והן מגידול בשוק המקומי. המכירות לחו"ל היוו כ- 90% מכלל המכירות, בדומה לתקופה המקבילה אשתקד.

הרווח הגולמי בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2005 הסתכם לסך של כ – 166 מיליון שקל לעומת רווח גולמי בסך של כ – 174 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד. שיעור הרווח הגולמי בתקופה עמד על 25.2% לעומת כ – 29.7% בתקופה המקבילה אשתקד.

מרכיב חומרי הגלם מהווה את המרכיב המהותי ביותר בעלות המכירות, והשינויים במירווחים בין מחירי המכירה לבין מחירי חומרי הגלם מהווים את הגורם העיקרי לשינויים בריווחיות הגולמית.
שיעור צריכת חומרי הגלם בתקופה זו של השנה הסתכם בכ – 64%, לעומת כ – 59% בתקופה המקבילה אשתקד. השינוי נובע בעיקר מעליית מחירי חומר הגלם פוליקרבונט, שהגיעו ברבעון השני לשיא רב-שנתי. ברבעון השלישי של השנה, ירדו המחירים, אך עדיין הצריכה הייתה במחיר מלאי גבוה יותר, ומכאן הקיטון במירווח. כמו כן, השפיעו גם לחצי מחיר וירידה בביקוש, שמקורם באי ודאות בשוק לוחות הפוליקרבונט.

הוצאות המכירה והשיווק בתשעת החודשים הראשונים של 2005 הסתכמו לסך של כ – 90 מיליון שקל, גידול של כ - 1.7 מיליון שקל לעומת התקופה המקבילה אשתקד. הגידול בהוצאות המכירה נובע בחלקו מגידול בהוצאות המשתנות, שהן נגזרת מהגידול במכירות, וחלקו מהתייקרויות עלות המשלוחים וההובלות עקב עליית מחירי הדלק בעולם בשנה האחרונה.

הוצאות הנהלה וכלליות הסתכמו בתשעת החודשים הראשונים של השנה לסך של כ – 45 מיליון שקל, המהווים קיטון של כ – 1.8 מיליון שקל, לעומת התקופה המקבילה אשתקד. הקיטון נובע בעיקרו מקיטון בסעיף שכר עבודה ואחרים של כ – 3 מיליון שקל ומקיטון של כ – 1.3 מיליון שקל בהפרשה לחובות מסופקים. שיעור הוצאות הנהלה וכלליות השנה ירד לכ – 6.8% מהמכירות, לעומת כ – 7.9% בתקופה המקבילה אשתקד.

הרווח התיפעולי בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2005 הסתכם בכ – 32 מיליון שקל, קיטון של כ – 7.7 מיליון שקל, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. שיעור הרווח התיפעולי מהמכירות בתקופה עמד על 4.8%, לעומת כ – 6.7% בתקופה המקבילה אשתקד.

הרווח הנקי בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2005 הסתכם בכ- 21.6 מיליון שקל, לעומת רווח בסך 22.8 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד.

תזרים המזומנים מפעילות בתקופה הינו חיובי והיתרות הכספיות במגמת גידול.

שנה זו אינה שנה קלה כלל. תנאי הסחר מאוד מקשים עלינו, ויש עלויות רבות שאין לנו שליטה עליהן כגון הוצאות אנרגיה והובלה שעלו מאוד.

למרות זאת, אני מניח שנצליח לעמוד ביעדים שלנו – להציג מכירות קרובות ל – 200 מיליון דולר ושיעורי ריווחיות סבירים, שמתאימים למה שתיכננו בתחילת השנה.

השלמנו את תוכנית העבודה של שנת 2006, ובמרכזה המשך פיתוח החברה לצד תחזית של תנאי סחר לא קלים.

אנו ממשיכים לעשות ככל הניתן על מנת להתייעל, לשפר תוצאות כל הזמן ואף לוודא שבעלי המניות יקבלו תמורה הולמת.

אסיים בדיווח על חילופי תפקידים בהנהלה הבכירה של החברה.

החל מ 1.1.06 יחליף חנוך גולדמן את שי מיכאל כסמנכ"ל שיווק של החברה.

שי מיכאל יקבל החל מתאריך זה את התפקיד של סמנכ"ל עסקים, והוא ימשיך ללוות ולעסוק בכמה נושאים שיווקיים.

באביב 2006 אנו צפויים להחלפה בניהול איזור אמריקה.

ארנון אשד יסיים אז את תפקידו ויחזור להשתלב בישראל.

את ארנון אשד יחליף יובל חן, שממלא עתה תפקיד של מנהל שיווק איזורי במזרח אסיה וברוסיה.

לכולם נודה בהזדמנות זאת ונאחל להם הצלחה רבה בהמשך. שתהיה שבת שלום. .

האם לתמוך ב"עבודה"? / איתן שטייף

שאלתי וגם נשאלתי, באילו תנאים ראוי לתמוך חד משמעית במפלגת העבודה, ומתי מותר לפקפק. תשובתי, ולא המצאתי שום דבר חדש – על פי הרכב הרשימה, ולא על פי אופן ההצבעה ההיסטורי, מכיוון שבהיסטוריה חל מהפך/מפץ לא קטן לאחרונה, כידוע לכל.

כפי שנאמר במפגש עם בכיר ובחיר הפריימריס האחרונים, אופיר פינס, בביקורו האחרון אצלנו – הרבה תלוי באופן בו ישפיע עמיר פרץ על הרכב הרשימה באמצעות תומכיו. וקודם כל – עליו להתפייס ולהתיישר עם אהוד ברק, כדי לשמור אותו בתמונת הפעילות במפלגת העבודה. מבחינתי זוהי דרישה חד משמעית, ואם ביבי יכול – גם עמיר חייב להיות מסוגל לכך, אם רצונו להיות ראוי.

בנוסף – אני מצפה לראות בעשיריה הראשונה (ה"כוורת") את אופיר פינס, יצחק הרצוג, מתן וילנאי, פרופ' ברוורמן, דני יתום, עמי אילון, ועודני מצטער על היעדרו של חיים רמון מן הרשימה (לא נותרה לו ברירה, חייליו של עמיר פרץ מחקו אותו מראש). אשמח גם לבחירתו של שמחון מטעם המושבים, ולבחירתה מחדש של קולט אביטל.

במורד הרשימה אצפה גם להופעתם של פואד ואפרים סנה, ולמועמדים החדשים, בהם יוצא משרד החוץ אלון פנקס, יוצא המשטרה אריה עמית, אולי אורנה אנג'ל למרות משגיה, ואולי עינת וילף, ולא אתמוך ביולי תמיר ובשלי יחימוביץ, אשר יופיעו ממילא בקדמת הבמה בתמיכתם של גדודי פרץ, כפי שלא אתמוך במיליונרים סוציאליסטיים מכל סוג.

במשבצת של הקיבוצים אתמוך בכל לבי בהמשך כהונתה של אורית נוקד, אשר עשתה רבות, בדרכה השקטה, לטובת המגזר שלנו, אותו היא מייצגת נאמנה. דומני כי שני המועמדים האחרונים דואגים לעצמם יותר מאשר לשולחיהם, ועל כן לא אבחר בהם, בפעם הזו.

הרשימה תיבחר בהצבעה לפריימריס ביום 17/1/06, ובידינו המצביעים היכולת להשפיע על הרכבה. הרשימה שציינתי למעלה היא הרשימה אותה אטיל לקלפי הפריימריס, ברשימה כזו

אתמוך בלב שלם גם ביום הבחירות בסוף מרס, בהנחה שיש בה כדי לייצג ולפעול בכנסת בהתאם לאופן בו אני רואה את הצרכים ומאמין בדרך הפעילות הפוליטית להשגתם.

ככל שתהיה הרשימה שונה – כך יקשה עלי לתמוך ברשימת "אמת", ויקל עלי לשקול הצבעה לרשימה אחרת ביום הבחירות. אשמח אם רבים יפעלו באופן דומה..

קיבוצנו המשתנה / ארנה גזית

בשנים האחרונות עברנו מ"עבוד כפי יכולתך" ל"עבוד כפי רצונך". וכן עברנו מסידור עבודה ורישום ימי העבודה וימי החופשה לחבר ע"י סדרן עבודה, לרישום פרטני של כל חבר את עבודתו. וע"פ מה שמדווחים לנו המנהלים, רובנו מדייקים ברישום עבודתנו. ובכל זאת מסתבר כי לדיוק זה צורות רבות:

1. רובנו?... רושמים נאמנה כניסה ויציאה מהעבודה.

2. חלקנו, רושמים רק כניסה.

1. חלקנו, לא רושמים כלל.

2. חלקנו, רושמים, אך לא מצליחים למלא יום עבודה מלא.

3. חלקנו, רושמים אך לא עובדים.

אך כולנו יוצאים לחופשות ולאו דווקא לפי ימי החופשה האמיתיים שיש לנו.

וכולנו מקבלים תקציבים חודשיים גם על אי-עבודה.

נראה שקיבוצנו המשתנה דילג על "עבוד כפי חובתך", או שאולי זה מה שאנחנו רוצים?.

בשביל מה צריך את הבחירות

ליכוד אין בעם

עבודה אין לעם

מרץ אין לאף אחד

עם אחד הצחקתם אותי

איחוד לאומי גורנישט

אהבת ישראל נאדה

שינוי לא נראה באופק

אז בשביל מה צריך את

הבחירות האלה לעזאזל?

(מתוך האינטרנט)

בְּחִירוֹת מַקְדִּימוֹת

בְּחִירוֹת מַקְדִּימוֹת הֵן מַמָּשׁ פַּח יָקוּשׁ

בָּהֶן רָב הַהֶצֵעַ עַל הַבִּקּוּשׁ.

הֵן דּוֹמוֹת בְּמִקְצָת לְגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת

מִתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה צָצִים וְעוֹלִים הַשֵּׁמוֹת.

חֶלְקָם לֹא זָכַרְתִּי, חֶלְקָם לֹא הִכַּרְתִּי

חֶלְקָם בְּעֵינַי פָּשׁוּט לֹא רֶלֶוַנְטִי,

כָּל אֶחָד מְפָאֵר אֶת רַֹב פָּעֲלוֹ

מְבַקֵּשׁ אֶת קוֹלִי לְצָרֵף לִשְׁלָלוֹ.

בֵּינֵיהֶם אֲנִי חָשׁ מְנֻכָּר וְזָר

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְחֻזַּר.

לֹא הָיִיתִי, וְאֵינֶנִּי חוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת

לְאָחוֹר לֹא אַבִּיט כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט.

הִבְטַחְתִּי לְיוּדַלֶ'ה עַד יוֹם הַבְּחִירוֹת לְהַחְלִיט

לִדְלוֹת שֵׁמוֹת מִלִּבִּי, וְלֹא מַעֲבִיט.

1/1/06 ראובן עזריאלי

ועדיין הפריימריס של מפלגת עבודה.... / יהודה טל

אז כאמור הסאגה של מפלגת העבודה טרם הסתיימה ואנו ממשיכים להיות מוצפים במצעד המתמודדים.

יחד עם זאת, חייבים לזכור כי אין מדובר במשחק שולי, ולגבי המועמדים אכן נחרצים גורלות בכל המובנים, ולכן אין זה מוגזם לבקש עוד קצת סבלנות והבנה.

לקראת סוף המירוץ אנו עתידים לארח בשבוע הבא את ד"ר אפרים סנה, ביום שני ה- 9 לינואר, וכמו כן יגיע תא"ל במיל. בנימין בן אליעזר – פואד, ומועמדת חדשה בזירה בשם עינת וילף. מועד הגעתם טרם נסגר סופית ויתכנו גם הפתעות נוספות... מכל מקום מדובר בביקור צהריים + מועדון ופרטים מדוייקים יימסרו בהמשך.

חשוב לציין כי כל אותם חברים שטרחו להשתתף במפגשים מהסוגים השונים יצאו בהחלט בהרגשה כי יש ערך למפגשי פנים אל פנים, וכי תמיד ניתן ללמוד דברים חדשים, ואפילו חשובים, אודות המציאות הפוליטית המשפיעה על חיי כולנו..

רוכבים אל שנת 2006 / המדוושים המרוצים, וגם כל המבריזים

סיימנו את שנת הרכיבה 2005 במסלול בן יומיים לאזור דימונה - ים המלח. ביום שישי רכבנו במורד נחל דימונה, לאורך רכס אפעה בנוף טיפוסי לאזור.

לינת לילה חמימה ונטולת רוח, למרות התחזית הקרירה, בסמוך למפגש של נחל גמלים עם נחל חימר, לאחר טקס הדלקת חנוכיית קרשי עץ שהונחו בראש גבעה על ידי הילדים.

למחרת, לאורך הרכס שבין נחל עמיעז מצפון ונחל עזגד מדרום, וירידה במורד מעלה עזגד למישור עמיעז. רכיבת סללום בנחל סדום והמשך בנחל פרצים לנקודת הסיום בקצה הצפוני של הר סדום, במפגש עם כביש סדום - שפך זהר.

תודות:

- לריפי – שעברה הסבה מהירה מנהיגת שודים לנהיגת שטח...

- לצביקה – שלא מאפשר לנו לוותר על אף קלוריה...

- לחיים ארזי – שלוקח את הסיבובים רחב, גדול ובטוח...

- לאתי גפן – שדואגת לחלק מעות חנוכה לטיול ולכל הטיולים.

וכמובן כמובן לעוז אלניר שדואג, מכין, מנווט, מתאם, ובעצם גורם לכך שהכל ידפוק כמו שעון. (כולל מזג האויר). אז תודה לך עוז וכל הצוות, ולך אלישע - לקחת הפסקה, נו מילא, אל תהפוך את זה להרגל כי לא נקבל זאת בנקל.

להתראות בפריחה בטיול הבא.

עוז מוסר: " לי באופן אישי זו חוויה לדווש עם "רוח גבית" שבה כל אחד תופס אחריות על מנהלה מסויימת והכל מתבצע לשביעות רצון כולם "..

לאחר השלושים / אמנון קרניאל

יש ואדם יוצא בבוקר ורואה שמים תכולים ובהירים,

ויש ואדם חוזר בערב ורואה שמים אפורים וקודרים.

אשרי מי שחולק עם חבריו את ימיו הבהירים,

ואשרי מי שחבריו חולקים עימו את ימיו הקודרים.

תמו ימי האבל אבל לא תם האבל ולא שקטה הנפש. כשנפרדים מבן משפחה הנוסע לחו"ל – זו פרידה זמנית ואנו יודעים שבבוא היום ניפגש שוב. אבל כשעומדים ליד קבר של בת זוג, אבא, סבא, ואח, אתה לא רוצה להאמין שזה נגמר. אולי טעות, אולי חלום רע, נבוא הביתה ושוב נראה את הפנים המחייכות. עוברים ימים, החברים באים לנחם, זה לא קורה. ופתאום אתה מבין שהוא כבר לא יחזור. זה סופי.

אז מתחילים הכעסים. איך עשינו את זה לך, למה לא מנענו ממך את הניתוח, למה הסכמנו לבית החולים הזה, למה, למה, למה? שאלות ללא תשובה. אחר כך מגיעים לשאלה, איך עשית לנו את זה והשארת אותנו לבד?

אנחנו בוכים לא רק לך, אלא גם לעצמנו, כי אנו לא מוצאים נחמה.

אפשר לעקור אדם מתוכנו אבל אי אפשר לעקרו מלבנו.

אנחנו נזכור אותך, אחי צביקה, כל ימי חיינו..

מידע ממחלקת החינוך

נמסר על ידי אריאלה וולק – מנהלת מחלקת החינוך במועצה.

על פי הנחיות מרכז השילטון המקומי בישראל, החל מחודש דצמבר 2005 יחל לפעול במועצה האיזורית זבולון, מוקד מידע להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. מטרת המוקד לספק את כל המידע הדרוש להורים, על מנת שיוכלו להיות מודעים לזכויותיהם ולאפשרויות העומדות בפניהם, כדי לגבש עמדה בכל הקשור להמשך לימודים של ילדים במסגרות החינוכיות.

האחראית למוקד המידע היא: עדי צמח – קב"סית של מ.א. זבולון.

טלפון במשרד: 04-8478166

שעות פעילות המוקד: ימים א' – ה' שעות 8:30 עד 12:30.

חגגנו שמונים!!

מנחם עזרא - איש גבורות.

בערב מרגש ומכובד חגגנו לו שמונים.

אנחנו מבקשים לברך, ולהודות, על האפשרות שניתנה לחגוג.

תודה לכל מי אשר נתן יד ולב בהקמה (גם בפירוק), בברכה, בלחיצת יד, בחיוך, מי אשר צילם, הכין, טרח, בישל, אפה, חבץ גבינות, הגביר, הסריט, כיבס ועוד ועוד...

כל אנשי הבית הזה, שהיו שותפים במילה, או בעשייה, ותמיד מזכירים שרמת-יוחנן הוא באמת מקום שהוא בית.

תודה, מנחם ואסתר עזרא וכל בני המשפחה. 

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת

אביטל רייזנר

(בעקבות ערעורם של צעירים המבקשים לדחות את זכותם של חברים הקודמים להם בשנות ותק רבות ולהקדימם בשיכון החדש הבא).

לפני מספר שבועות הופיע בעיתון "ידיעות – אחרונות " מאמר ( מיום 21/10 ), תחת הכותרת "קיבוץ בלי חברים (אבל עם מיליונים)". בתת הכותרת של אותו מאמר נכתב בין השאר, ואני מצטטת: "קנאה, חשדנות, ומלחמות אינטרסים מרחפים מעל המדשאות הירוקות של קיבוץ שפיים. ...הצעירים צועקים "מגיע לנו"..." (הדגשה שלי). האם רמת – יוחנן אינה רחוקה מהתמונה העגומה המצטיירת בקיבוץ שפיים, הדומה לנו במאפיינים רבים?

ולכם הצעירים המערערים,

זכרו: החברים אשר לאחר שנות עבודה רבות זכאים לבסוף להגיע לבית נאות כיום, הם אנשים בשנות ה-50 תחילת ה-60, אשר יום לאחר שהשתחררו מהצבא פשטו את המדים והתייצבו, מי לרפת, מי לפלחה ומי לבתי הילדים.

בקבוצת גיל זו יש אנשים לא מעטים שמעולם לא יצאו לשנות לימודים, שלא עלה בדעתם לטייל שנים בעולם (ונפלא שלכם, כן ניתנת האפשרות). רבים מבין החברים שתורם הגיע לשיכון נאות, לא העזו לממש מושגים בסיסיים כל כך כמו " מימוש עצמי" "חיפוש עצמי" וכד'.

לעומת זאת הם שיננו בוקר וערב לעצמם ולאחרים: "למען הכלל" , "כבוד לוותיקים", "צניעות" וכד'.

הדור הזה , אנשים בני 50, 60, כשהיו בגילכם, חיו עפ"י הקוד: "מה יגידו" (שנבע ממשקלה הענק, הקריטי, של דעת הקהל בתקופתנו).

החברים הוותיקים האלה, ראו את הוריהם, ומצאו שם חזון ועשייה להגשמתו, ואילו רבים מהם, חשים כיום שהם "דור המדבר", "דור הסנדוויץ'". אם תרצו: לא היה להם כבר כיבוש השממה, אך גם לא "חופש המרחבים" שיש לכם.

הדור שלכם הוא לטעמי במובנים רבים דור בריא יותר. עם זאת, דווקא העובדה שאתם נוטלים לעצמכם שנים רבות של שיטוט בעולם הגדול, של לימודים, של חיפוש, משמעותה היא פחות, הרבה פחות, שנות עבודה. אתם דור שהשמיים עבורו הם הגבול, וזה נהדר, בתנאי שיישמרו גבולות הטעם הטוב.

שיישמר הקשר בין נתינה ובין ה"מגיע לי", שתובן המשמעות.

אנחנו מצויים במגמה אחת בלתי ניתנת לשינוי. השכר הדיפרנציאלי בפתח, אם נרצה או לא, הוא יגיע במוקדם או במאוחר.

אתם כבר דור מפוכח, ותדאגו לעצמכם קודם כל, לביטחון סוציאלי וכלכלי, לכם ולמשפחתכם. אנחנו,שמאחורינו עשרות שנים של עבודה, התביישנו תמיד "לעשות לביתנו", וכיום אנחנו חרדים מהמחר.

לעמל השנים שלנו אין ביטוי, אין פרי . לחלק מאיתנו עדיין אין כאמור, אפילו בית שיהיה עפ"י הסטנדרטים המקובלים היום, שלא לדבר על בית הרשום על שמנו, או חשבון בבנק, שצוברים אנשים בד"כ במהלך שנות עבודתם/חייהם. ולכן ...

מאחר ורבים מכם "התיישבו" רק לקראת שנות השלושים שלכם, ומכיוון שלמרות שצפוף קצת לחלק מכם (גם אנחנו גידלנו ילדים בדירותיכם), אני רוצה להאמין, שתבקשו לשמור מכל משמר את אמות המידה המוסריות, שעיקרן בתחום הזכויות בכלל, ובתחום הדיור בפרט, מדגיש את העובדה ש הוותק , הוא השחקן.

האם תצליח רמת יוחנן לשמר את הסולידריות הבסיסית?

האם יעצרו הוריהם של הצעירים המערערים, אלה היושבים כבר בבתיהם החדשים, ויאמרו לילדיהם, "סליחה, הגזמתם. רגש הבושה עוד לא פרש לגימלאות ברמת –יוחנן, אנא, השתמשו בו".

וכן מילה לבני דורנו, אלה המסודרים כבר בתחום השיכון: תמכנו בכם בשעתו, והצבענו עבור מעברכם מבתי הקומותיים, לבתים אליהם עברתם היום. נדמה לי שלא יהיה זה מוגזם לבקש מכם לפדות חוב מוסרי זה. אנחנו ששותפים לכם ביחד הזה כבר עשרות שנים ורוצים להאמין שתוכלו להמשיך ולהישיר מבט לעברנו, ולא תבחרו בנתיב של "אחרי המבול".

אם יכולה רמת – יוחנן להגדיל את מספר הדירות הנבנות בשנה - מה טוב, אך אם לא (שהרי למשאבים יש גבולות), אתם הצעירים, אם בחרתם לבנות כאן את ביתכם, הקפידו לשמור את הערכים שעליהם תמיד הייתה גאוותה של רמת – יוחנן.

שום טפיחות עצמיות על השכם, שום פסל "כפינו" ושום ריקוד "הן ירונן", לא יכסו את ערוותה של רמת – יוחנן, אם תיתן ידה לערעורם זה של חלק מהצעירים..

שיכון קבע למשפחות צעירות עם ילדים

ורד מרציאנו

לא קל לכתוב ל"ברמה" בנושא כל-כך טעון כמו שיכון.... אני גם מניחה, בחשש מה, שתגובות הנגד לא יאחרו להגיע. ובכל זאת, לקראת העירעור באסיפה, אולי נכון יהיה לנסות ולהסביר מעט את השיקולים שהביאו להגשתו.

שיכון, כך לפי הוותיקים, היה תמיד "תפוח אדמה לוהט" עוד מימי האוהלים.... למזלנו, אף אחד כבר לא גר באוהל, אבל עדיין הנושא "חם".

על הפרק- בניית 10-12 יחידות דיור נוספות (רימון ב') וההמשך לא ברור (- עובדים על תב"ע חדשה- לא ידוע מתי ואיך זה יסתיים. אולי גם הפיכת חלק מבתי הקומותיים לקוטג', או כל פיתרון יצירתי נוסף שעשוי לעלות על הפרק).

ברקע- החלטה שדירות הקומותיים אינן דירות קבע יותר, ובנייה מואצת במטרה לשפר את תנאי הדיור של דיירי הקומותיים, לאחר שנים לא מבוטלות של ניסיון, שלא צלח, למצוא פיתרונות אחרים לסוגייה זו.

עד להחלטה זו- עיקר הבנייה החדשה יוחד למשפחות צעירות, מתוך הבנה והכרה של צרכיהן כתא הגדל ומתבסס בקיבוץ ובקהילה. במקרים רבים ניבנו בת-אחת שכונות שלמות למשפחות צעירות (החל מימי השכונה הדרומית והמשך בשלישיות, בחבורה, או בחצי המערבי של השכונה הקרובה לכלבו (יש לה שם?) ולבתי ה"פינוי-בינוי" ליד מקלט הפיזיוטרפיה הישן).

במקביל, היה קיים מסלול בנייה לדירות ותיקים, שמטרתו לפנות דירות קבע ללינה משפחתית ולדאוג לוותיקים לדיור מותאם יותר לצורכיהם (" פחות חדרים/מטרג' אבל יותר מרווח).

בשנים האחרונות השתנו פני הדברים ואייחד את התייחסותי ל-3 נקודות עיקריות שהשפיעו על כך:

1. ההחלטה על הפיכת דירות הקומותיים לזמניות ובנייה מואצת לדיירי-הקומותיים.

2. החלטה במסגרת "תקנון עיקרי השיכון" על ביטול נקודות התור לשיכון בגין ילדים.

3. החלטה במסגרת אותו תקנון על קביעת "רף מינימום" של 15 שנות ותק לפני הכניסה לדיור קבע.

אני מתחילה מהסוף ומציינת מראש את "השורה התחתונה", מי שמעוניין בהסברים- מוזמן לקרוא גם את ההמשך...

במצב הקיים היום- כמעט ואין בנייה למשפחות צעירות עם ילדים! גם אין תכנון לשנות זאת- הכוונה להמתין עד לאיחוד התורים (זה קורה כאשר בונים בעיקר למבוגרים והצעירים בינתיים מתבגרים...).

מעבר למתואר לגבי מסלול בנייה חדשה, גם במסלול "העוקף"- דירות המתפנות בדרך הטבע (סדר-גודל של 3 דירות בשנה), יש חסימה מוחלטת בפני הצעירים והדירות הנ"ל מוצעות למבוגרים ומגדילות את הפער ביחס למתן דיור קבע בין המסלולים.

בקשת הצעירים היא להקצות בבנייה הקרובה 50% למשפחות צעירות (=מה ששומר על היחס ההתחלתי של 20-80% בין בנייה לצעירים ומבוגרים). בשנים האחרונות הייתה עדיפות בולטת בפתרון דיור למבוגרים- עכשיו ניתן לצמצם קצת את הפער.

ה"גוורדייה" הוותיקה מאוד מבתי הקומותיים, כבר בבתים חדשים. השאר- בקומה תחתונה אחרי שיפוץ, (לא עשיתי סקר מדוקדק, אבל באופן כללי זוהי המציאות). בבואנו לחשוב על ההקצאה לבנייה הבאה, האם לא ראוי להתחשב בגורמים נוספים מעבר לוותק בלבד??

זה היה נכון עד לפני 5 שנים - האם כל-כך מהר השתנו כל אותם טיעונים שנחשבו צודקים ונכונים עד אותו רגע??

הלוואי והיה אפשר לרצות את כולם! נכון נעשה אם נשמור על קצב בנייה מואץ ונזרז את פיתרונות הדיור לכל האוכלוסיות הממתינות לכך. אבל, עד שנגיע לכך, נראה לי נכון לזכור שעדיין לא הפרטנו את עצמנו לדעת, עדיין אנו קהילה שיתופית, המייחסת חשיבות "לכל אחד לפי צרכיו".

הכוונה לפתור את סוגיית בתי הקומותיים הפכה לביטול מוחלט בצורכי השיכון של משפחות צעירות עם ילדים שעוד לא הגיעו מעולם לשלב בית הקבע. נראה לי נכון, ואפילו מוסרי וצודק, שגם האוכלוסייה המבוגרת יותר תתמוך בכך.

עד כאן עיקרי הדברים, מי שזה הספיק לו- מוזמן לפרוש...

לאחר שציינתי מה צריך להיות בעיני, אנסה גם להתייחס ולהסביר למה אני סבורה כך לפי שלושת הנקודות העיקריות שציינתי בתחילה:

1. לגבי הנקודה הראשונה- ההחלטה על הפיכת דירות הקומותיים לזמניות ובנייה מואצת לדיירי-הקומותיים:

ברור היה כי ההחלטה על הפיכת דירות הקומותיים לזמניות משנה סדרי-עולם ביחס למה שהיה מקובל עד אז, ובבת אחת מכניסה למעלה מ- 70 בתי-אב בתור לבנייה חדשה.

ובכל זאת, על הנקודה הראשונה אין לי מחלוקת. למרות שאני חושבת כי יחס הצעירים-מבוגרים בבנייה חדשה צריך להיות שיוויוני יותר (וטענתי זאת גם בשיחות השיכון הסוערות לפני 5 שנים) – ברור היה כי לציבור ותיק ורב של דיירי הקומותיים שעם השנים סבל מנחיתות בולטת בתנאי הדיור- מגיע פיתרון הולם ושידרוג התנאים.

הבנייה החדשה סיפקה את הסחורה, ובאותה הזדמנות, הוחלט גם כי הבנייה לפי הוותק תהיה ביחס של 80% למבוגרים לעומת 20% לצעירים – על כל 4 דירות למבוגרים, דירה 1 לצעירים. ללא ספק יחס עדיפויי בהרבה לבנייה חדשה למבוגרים!

אך לא כך נוהגים כעת כאשר המשפחות הצעירות מבקשות לממש את 20 האחוזים הנ"ל (לפי חוקי חשבון פשוטים- סה"כ 10 דירות מתוך כלל ה-50 בבניה החדשה). יתרה מכך, בשל התארכות והסתבכות הדיון בתקנון עיקרי השיכון מצד אחד, והרצון לא לעכב את תחילת הבנייה מאידך, הוחלט להתחיל בבניית שכונת הזית עוד לפני סיום הדיון בתקנון, ובקלפי לגבי בנייה זו הוחלט על 100% בנייה למבוגרים.

לפי טיעון זה מוציאה כעת הנהלת הקהילה בנייה זו מסך הדירות שמתוכן מבקשים הצעירים לקבל 20% למרות שמראש תוכננה הבנייה במהלך תלת שלבי, כששכונת הזית היא החלק הראשון בה.

(נכון שזה לא ב-ד-י-ו-ק הניסוח בתקנון אך אלו היו פני הדברים בדיוני האסיפות לגבי תקנון עיקרי השיכון! ועדיין לא כולנו עורכי-דין שמדקדקים בפלפולי הניסוחים, אלא פשוט משתדלים להאמין לדברי פרנסי-הקהילה ולקבל אותם כפשוטם. יתכן שזה היה משגה...).

2. לגבי הנקודה השנייה, נושא הילדים-

בעיני יש משמעות למספר הנפשות החיות בבית ולא נכון להתעלם מכך! ייתכן כי אם היה נשמר קצב בנייה סביר למשפחות צעירות- לא היה צורך להתייחס לכך בכזו בולטות.

אך לאור העובדה כי לא מעט בודדים עוברים לבנייה החדשה, או מוותרים על תורם בתנאי שיקבלו את הקומה מעל, (אותה דירה שבה גרה משפחה! וה"דילים" כבר נרקמים...)- זה קצת מרגיש חמוץ לשמוע את ההטפות של "כך היה גם בדורנו".

נכון, שדירות הקומותיים מוגדרות כדירות לינה משפחתית (בעבר הן גם הוגדרו כדירות קבע- עד שזה "לחץ"), אך רוב העוברים לבנייה החדשה, גידלו לפחות חלק מילדיהם בתקופת הלינה המשותפת.

מי שגידל את רובם בזמן הלינה המשפחתית- יודע שזה צפוף ולא נוח!!

אלו היו גם חלק מהטיעונים בעד שינוי הסטטוס של דירות אלו – אז עכשיו זה כבר לא נכון יותר???

בעבר אכלו בחד"א, החזיקו את הציוד העיקרי (מיטה, שולחן, ביגוד וכו') בבית- הילדים, והילדים שהו בבית ההורים מספר שעות מוגבל ביום, (=הפסד של כולנו, אבל זה עניין אחר). במהלך השנים נוספו עוד אביזרים שהיום הם רווחים, כמעט בכל בית, גם אם לא תוכנן לכך מראש, מדיח, מחשב, טלוויזיה שנייה רחמנא-ליצלן וכו'.

חס וחלילה אין הכוונה להתלונן על כך, אך פריטים אלו, שהם היום אלמנטריים, לא מוסיפים מרחב לחלל המגורים.

תשובתו הכנה של אחד מבעלי התפקידים המרכזיים לסוגיה זו הייתה כי היום הוא חש בצורך לבית גדול בבואו לארח את נכדותיו/ילדיו, הבאים לביקור יותר מבעבר.

ובכן, כך חשות המשפחות עם הילדים מדי יום. הילדים לא מגיעים לביקור- הם חיים בבית! עם הבגדים, המשחקים, והריהוט ואפילו עם החברים שבאים לשחק.

אין בכוונתי לשפוט, בטח שלא תחושות, אך אני תוהה למה במקביל קל כל-כל לשפוט את המשפחות הצעירות המבקשות גם לעצמן תנאים טובים יותר?

3. ואחרון חביב- ההחלטה במסגרת התקנון על קביעת "רף מינימום" של 15 שנות ותק לפני הכניסה לדיור קבע:

להגיע ל-15 שנות ותק לוקח זמן.

ניקח לדוגמא צעיר המשתחרר מהצבא בגיל 20, לפי תקנון הוותק הקיים היום, גם אם הוא לא נכנס כלל למסלול צעירים, לא לקח יום חופשה מהקיבוץ, ולא פנה ללימודים (ללא ספק אין זה הסצנריו המועדף לצעיר, גם לא בעיני הקיבוץ), גם צעיר כזה, שמיד עם שיחרורו התקבל למועמדות/חברות, ומאז חי ועובד בקיבוץ- יגיע ל-15 שנות ותק בגיל 35.

הגיל הממוצע של המשפחות שנכנסו לדיור קבע בבניות החדשות עומד על 40, וכרגע עוד 8 משפחות (גיל 36) בעלות למעלה מ-15 שנות ותק, אשר אינן כלל בתור לבנייה לפי החלוקה המוצעת.

אחריהן בתור, משפחות רבות אשר עוד אינן בוותק הנכסף, וגם הקרובות לכך יותר- עדיין רחוקות מלראות את מועד כניסתן לדיור קבע. "הפקק" קבוע חזק ולא עושה סימנים שהוא עומד להשתחרר....

יעשו דיירי דירות הקבע, כל אחד את ה"חושבים" לעצמו, בנסיון להיזכר באיזה גיל עבר הוא לדירת הקבע- ב 99.9% מהמקרים היה זה בגיל צעיר יותר מהסיטואציה המתוארת...

וזה היה בסדר! ההורים לא חשבו שהצעירים עוברים "על חשבונם", הם רצו אותם קרוב, ורצו שהם יבנו פה את ביתם והיה להם ברור שזה חלק מה"דיל", ושאיפה לגיטימית של כל משפחה צעירה שמתחילה להתרחב ולהתבסס....

בעיני, מי שהגיע לוותק הנ"ל- כבר רשאי לראות עצמו זכאי לקבל דיור קבע בלא לקבל את ההרגשה שהוא "חומס" את הזכות של מישהו אחר. וזה גם מעבר לנושא של מספר הילדים- יש את הרצון להתקבע, להשקיע (פיזית וכספית) בבית ובסביבתו החיצונית, מתוך ידיעה שזהו עוגן של קבע, ולא לחיות בתחושה של "זמני בתנאי" עד למועד לא ידוע.

אני מקווה שדברי ימצאו הד, ויקבלו תמיכה בדיון על כך, ובכל מקרה, אין הכוונה להמעיט בכבודו, או ברצונו, של איש, אלא פשוט לציין בגלוי, את מה שכבר נדמה שנשכח במירוץ האין-סופי לעבר עגל הזהב, לפעמים גם על-חשבון חשיבה הגיונית ומבוקרת.

כשרוצים, ניתן תמיד למצוא דרכים לתגמל על ותק, בדומה להחלטה שבוצעה זה עתה- לקחת 10 מיליון ₪ (סכום מקביל למה שהוצע "לשריון" עבור פתרון נושא השיכון) ולחלקם למימוש מיידי לפי פרמטר הוותק בלבד. לעולם יהיה לדור ההורים וותק גבוה מדור ילדיהם, אז אולי זה לא כל-כך מופרך לצפות שבנושא הדיור ינהגו עמנו המבוגרים כפי שנהגו גם עימם בעבר..

גלגולו של מעיל - חדש בארכיון.

"כאן המעשה נפתח-

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מעורף"

(קדיה מולודבסקי, עברית: נתן אלתרמן).

בשבוע שעבר הגיע משלוח מיוחד במינו מנורית כהן, בת רמת יוחנן, המתגוררת מזה שנים בלוס אנג'לס. לפני חמישים שנה, ליום נישואיה ברמת יוחנן, זכתה נורית במעיל פרווה מעשה ידיה של הנקה בן פורת ז"ל, "אשת החיל" המיתולוגית.

המעיל, העשוי מתוצרת מקומית: פרוות עזים, טלאים וארנבים, מעובד, תפור ומעוצב על ידי הנקה, נשלח לארכיון לשם שמירה וזיכרון לדורות...

הלכנו אל הכתובים, ומצאנו בסיפוריה של הנקה את ראשית עיסוקה בעיבוד פרוות, וכך כתבה:

"בשנת 1933 ביקרתי עם שרקה ילדתי את בני משפחתי בפולין. שם ביליתי חודשיים מנותקת מן העולם. כאן הרחק אני רווה נחת מן האוויר הצח ומימיו הטהורים של הדנייסטר ומן הטיולים ביערות ובטיפוס על ההרים...

אני לא שכחתי את העורות הנהדרים ההולכים לאיבוד אצלנו (בבית אלפא) ועל כן עשיתי מאמצים ללמוד את מלאכת עיבוד העורות...

מלאכה זו היא סוד מקצועי, והבורסקאי כאן הוא במקרה יהודי דווקא. לרצוני ללמוד התייחס בחשדנות... אולם, אחרי שידולים ושיכנועים רבים– הרי אני נוסעת בקרוב – הסכים. הבטחתי לשלם לו מיד כאשר אקבל את הכסף מוועדת החברים בבית אלפא. אולם כסף לא הגיע, ולהפתעתי המייסטר שלי לא סירב והמשיך ללמד אותי. ראוי לציין שאת תורת הבורסקאות שקיבלתי במשך ארבעה שבועות, הוא מסר למתלמד שלו במשך שלוש שנים... "

"בשובי לבית אלפא ניסיתי את מזלי בעיבוד העורות. מעולם לא למדתי גזרה, אבל במהרה יצא לי מוניטין בעשיית פרוות. החברות הופיעו בערב בפרוות בסגנון פולני קדום, היות ואני במקום לרקום ציפיתי אותן במין לבד צבעוני.

יותר מאוחר, ברמת יוחנן, עיבדתי גם עורות גדיים, היה זה ממש תאווה לעיניים, כל שלל הצבעים מלבן גלי ומקורזל לבז' חום ובריק. מאפור מנומר ועד לשחור המעורבבים האחד בשני.

הדבר יכול היה לההפך לנכס לאומי, לו היה לזה המשך. יצאה גזירה מגבוה לשחוט את כל העיזים, ואנו לדאבון ליבי היינו הראשונים שמלאנו אחר ציווי זה".

על האופנה המקומית של מעילי הפרווה של הנקה, סיפרה גם שולמית רון-פולני ז"ל, ודבריה מובאים בספרו של צביקה קרניאל ז"ל "ימי בראשית":

"היה זמן שפרוות כבשים שעשתה אותם הנקה היו שיא המודה והאלגנציה בקיבוץ- גם אני זכיתי לקבל פרווה כזאת. יום אחד נסעתי בה לירושלים לסדר עניין בלשכה לעליית הנוער. הנס בייט המנוח, מזכירה של הגברת סאלד שלו נזקקתי, היה צריך להיפגש עם מישהו מחוץ לארץ במלון "המלך דוד" ולא היה לו זמן לקבלני בלשכתו. על כן הזמין אותי להתלוות אליו ו"נדבר בדרך" אמר.

לכשהגענו למלון הזמינני להכנס איתו. "איך אבוא לשם בלבוש הזה?", שאלתיו, "פרוות כבשים זה לא בשביל מלון כזה". "אין דבר, את אלגנטית מאוד", צחק. בכל זאת לא העזתי להכנס לאולם וחיכיתי לו ב"פואייה". והנה ניגשת אלי גברת אנגליה מהודרת, "סליחה", היא פונה אלי, "תגידי לי בבקשה איפה אפשר להשיג פרווה יפה כזאת?".

הפרווה הזאת הייתה אחר-כך המתנה המיוחדת, היקרה ביותר, שבתי ביקשה לחתונתה".

תודה לנורית ששלחה לנו את הפריט היפהפה וזיכתה אותנו בהזדמנות להעלות מן הנשכחות את דמותה המרתקת והצבעונית של הנקה בן פורת.

המזדמנים אל פתח הארכיון מוזמנים לשזוף עיניהם.

"חמישים שנה- והמעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו"

(ע"פ קדיה מולודבסקי, עברית: נתן אלתרמן).

ליקטה וערכה: מירי פיינשטיין..

"אשרי קיים אני..." / ירמיהו

מה אומר ומה אדבר, מאז שהתחילה בזיקוקין ובתרועות שנת 2006, בדיוק במוצ"ש בחצות, אני לא יודע את נפשי, לא מתפקד, לא מוצא מרגוע, או בשפה מקצועית יותר - בדכאון, מה זה בדכאון, באֵבֶל מתמשך.

אשר יגורתי בא, לא הזמינו אותי למסיבה של גאיידמק. סימן שאני לא קיים.

עובדה! ככה אמרו בתקשורת.

מה משמע לא קיים? פשוט מאוד אין, חאלאס, נאדה, יוק. דבר כזה באמת עוד לא קרה לי. כל שעתיים אני מנסה לצבוט את עצמי לברר אם אכן כך הוא, לדגדג את עצמי, להצחיק את עצמי בבדיחות קרש אנגליות ישנות שסיפר לי ידידי המלאך, לדפוק את הראש בקיר, לשפוך על עצמי מים קרים באמצע הלילות הקפואים של תחילת ינואר, להעביר את כפות ידי על הלהבות של נרות החנוכה הדקיקים לברר אם יש תחושה. כשכל זה לא עוזר, אני מנסה ללכת יחף על שברי הכוסות ששברו האורחים במהלך שמונת ימי החג. אפילו ניסיתי את הלא יאומן, "לרדת" על סופגניה שלמה מלאה בריבה... אבל זה לא הולך.

לא הולך! מה אפשר לעשות? אם אתה לא שם, אתה לא קיים! עובדה! ככה אמרו בטלוויזיה.

מי אני שאשבור להם את המילה? שהרי, הדעת נותנת שבנוסף לכך שלא הוזמנתי אני גם לא נמנה עם החשובים, ואיזה סימן מובהק מזה יכול להיות לחוסר אקזיסטנציאלותי?

בלילות הלבנים הארוכים, אני שומע את הרוחות הרעות, ואת הנשמות הטובות, לוחשששות שששששורקות מבין סדקי החלונות החדשים שלי: "אתה לא קיים! אתה לא קיים!"

ואם אני כבר מצליח להירדם שעה או שעתיים בלילה, גג, אני הוזה, חצי חולם חצי מדמדם: והנה אני שוקע אל ליל כוכבים זרוח, ערב כחול עמוק, קטורת של אזדרכת, מרחש בלחש, אולי הפעם, אולי הפעם. אי משם פולחת את האפלה, לימו' ארוכה ארוכה, חותרת ללא לאות, בתוך התנועה הסואנת לעבר נמל תל אביב.

בפנים, איך לא, יושב עבדכם, לבוש שני עם עדנים מצוחצח ומבריק, מכופתר ומעונב, אפוף ניחוח בושם יקר, תולה עגיל אדמדם לרושם ומעשן תפרחת... טובע בתוך כורסאות העור המרופדות, הרכות, והמפנקות, כורסאות שעוצבו בידי מעצב צמרת, בידי אני מחזיק כוסית וודקה משובחת... לרוות עוד פעם, לרוות עוד פעם. מוסיקת מים שקטה, מענגת, נשפכת מהמערכת החדשה, ובטלוויזיה ממול, צילומים ראשונים של הגעת האחמ"ים לאתר החגיגות המאובטח והשמור. אחד אחד צועדים כל המי והמי, אל האִמְאִמא של המסיבות, המסיבה של גאיידמק.

ובעיני רוחי אני כבר רואה את כל מיני המאכלים והמשקאות שייזכו להשביע ולרוות את סלתה ושמנה של הארץ. סוגי מטעמים שעין לא ראתה. 15 סוגים של אגרול, ו - 19 סוגי הסושי, ו - 27 סוגי הסביצ'ה, ואת ביצי הדגים האדומים והשחורים והכתומים, ואת בשר שור-הבר המתגלגל לו על השיפודים הענקיים, וסירי הבשר, והבצלים, והשומים, והדגה, והקישואים, והאבטיחים, והחציר, והשרצים, והקונכיות, והשבלולים הבלולים בחמאה, ושאר מיני מעדני מעדנים, ומיני סלטים, ומיני תרגימא, ומיני משקאות, והכל עשוי בידם האמונה של 35 שפי צמרת מדופלמים. ועלמות חן דקיקות, לבושות קייצית מאוד, מגלות טפח עסיסי, מטיילות בין המוזמנים ומציעות להם, מיני מתאבנים נימוחים המתגרגרים בניחותא אל חדרי האיצטומכות, ושאר "טעימות" מן הטפח המכוסה שמעיד על הטפחיים הבלתי...

ובעודי מגיר ריר על קצות שפמי, מהמחשבות על המטעמים האלה או האחרים... הלימו' נעצרת, הנהג יורד חיש חיש, וממהר לפתוח לי את הדלת, ואני יורד לאט לאט ובחשיבות, כיאה לאדם שעד עצם הרגע הזה היה משוכנע בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שלא רק שהוא קיים, הוא גם חשוב. אני מפנה למצלמות המבזיקות ללא הרף את הצד היפה שלי, מאיט בהליכה כמי שלא אצה לו הדרך, כדי שיצליחו ל"תפוס" אותי בפוזה המתאימה. אני טופף קלילות על השטיח האדום שנפרש לנוחיות המוזמנים החשובים, כמוני, שחלילה לא ינזקו הנעליים האיטלקיות החדשות שנקנו בכסף רב במיוחד לאירוע הזה.

אני מתקדם בביטחון עצמי מופגן אל הסלקטורים האמיצים שמוצבים בכניסה, ואז... אני מתעורר שטוף זיעה קרה, בלי להניד עפעף הם מתעלמים מגודל חשיבותי המנופחת: "אתה לא ברשימת המוזמנים!" הם מפטירים כלאחר יד.

חלחלה אוחזת בי, מה זאת אומרת "לא ברשימה?" כל תמצית קיומי או אי קיומי תלויה בהזמנה הזו. האמת הקשה מכה בפני באכזריות, "אני לא מוזמן???" מה זאת אומרת "אני לא מוזמן???", מי הוא בכלל הגאיידמק החצוף הזה? אוליגרך רוסי שהגיע מי יודע מאין. מי הוא שיקבע אם אני קיים או לא קיים. אבל עם הגברתנים האלה לא מתווכחים. פתאום, כמו בלון גדול גדול שיצא ממנו כל האוויר, אני מתכווץ לגודלי הטבעי, אבל וחפוי אני חוזר אל הלימו' אהובתי, ורואה איך מול עיני הכלות היא הופכת לאט לאט לדלעת, סתם דלעת כתומה שמונחת לה על המדרכה... עם בוקר יבואו מנקי הרחובות ויזרקו אותה עם האשפה ושאר שרידי הילולת ההילולות של אמש, או שתהיה למאכל לכמה הומלסים שנשאבו אל ריחות המסיבה עם שחר.

בבוקר יום ראשון, כשמפציע השחר על השנה חדשה, אחרי ליל הנדודים והבלהה, ואני בקושי קם. מסתובב במיטה לכאן ולכאן ולא מוצא מנוח לגופי הכואב והדואב.

"אולי אני חולה!", מנצנץ רעיון שטני במוחי, והמחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא "שפעת העופות", או סארס, או דלקת ריאות, או חלילה, הוי כמה שזה מתאים, מחלת הנשיקה. ובעצם מה זה כבר משנה לחוסר הקיום שלי במה אני חולה.

אבל במחשבה שנייה אני אומר לעצמי: "כן, אין ספק, כל התסמינים הנחוצים לקיום מחלה כלשהי, שרירים וקיימים: הגרון כואב, הצוואר תפוס, הראש מתפוצץ, החום מרקיע אל עבר ה37 מעלות וקצת, האף מזיל, העיניים דומעות וכו'...", אבל אני לא מפסיק לחייך.

"יופי!" אני צועק מרוב שמחה, "יש!!!" "אני חולה משמע אני קיים!".

אני ממהר להכין לעצמי כוס תה עם לימון שסחבתי מהעץ של השכנה. חוגג בשמחה אמיתית את בריאותי הלקויה, וממשיך להודיע לכל מי שמוכן לשמוע אותי: "לעזאזל גאיידמק והמסיבות שלו, מצידי שיקנה את הארץ וכל צבאה, וכל חכמיה, וכל יקיריה, וכל סלבריטאיה, את כל הבנקים והתקשורת, את הפוליטיקאים וכל יתר חמודותיה. אותי כל זה לא מעניין.

אני, אשרי חולה אני! ואם כך, משמע אני קיים!!!!" הִיפ הִיפ הוּרֵיי.

לגיבור כבוד נרון / גדיא

בעקביות ונחישות – בכישרון ובאמונה, עובדת נורית פיינשטיין עם בנינו ובנותינו לקראת חגים ואירועים. מחפשת ומוצאת חומרים חדשים לעסוק בהם, ולא מדשדשת במקום. מתעקשת לממש פוטנציאל של כל ילד שמוכן להתנסות. זו הזדמנות להאיר גם את "המנוע" שמאחורי אירוע מוצלח ומושקע.

יש עדיין מספר (קטן והולך לשמחתי) של הורים וחברים, שמקבלים הכל כמובן מאליו, יוצאים מאירוע שבו השתתף הילד שלהם, בהצלחה, ונדמה שרק לכוכב שנולד, (הודות לגנים המשובחים שתרמו כמובן), תשואות ההלל. ולא כך! העבודה – גם במקרה זה היא עבודת צוות שלם.

והפעם, לנורית, למירי, מרים וייס ואתי (המנוע) ולאותם רבים שהפעלתן- תודה בשם ציבור החברים שהצלחתן לשתפו בשמחת החג..

אנו משתתפים

בצערם של שלמה חבר ראש המועצה, ובני משפחתו,

עם פטירת אחיו מרדכי חבר ז"ל.

אנו משתתפים

בצערם של דליה וולגיל והמשפחה,

עם פטירת אחותה אסתי הרן ז"ל.

אנו משתתפים

בצערם של מרים שוורץ והמשפחה

עם פטירת אביה יוסף ז"ל.

עוד לא פסה רוח ההתנדבות...

הגיע מכתב תודה ממועדון הגימלאים בקריית אתא ליהודה טל, על ההרצאה שנשא בפניהם, בנושא תנועת הקיבוצים של היום.

ברכות

לגל

בתם של אריאלה וליאור,

נכדתם של אורה שורר ויורם יבור,

בסיימה בהצלחה את קורס הטייס. יישר כוח!

ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

עזרה בהגהה – אורה שורר

שבת שלום!!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama